א מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר: כֹּהֵן אֲנִי, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ, וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנֶאֱמָן לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו בַּזְּמַן הַזֶּה, שֶׁאֵין לָנוּ תְּרוּמָה דְּאוֹרָיְתָא שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁמָּא יַעֲלוּ אוֹתוֹ לִתְרוּמָה (ב"י בְּשֵׁם הָרְמַ"ךְ). וְכֵן נוֹהֲגִין הָאִדָּנָא בְּכָל מָקוֹם שֶׁאֵין נוֹהֲגִין בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי. וְלֹא יֹאכַל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵד אֶחָד. אֲבָל אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים, וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה. וְהַנִּבְעֶלֶת (לוֹ, אִם הִיא פְּסוּלֵי כְּהֻנָּה), סְפֵק חֲלָלָה. וְאִם הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, נֶאֱמָן. כֵּיצַד, מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אַבָּא, הוֹצִיאַנִי מִבֵּית הַסֵפֶר, הִפְשִׁיטוּנִי אֶת כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילוּנִי לֶאֱכֹל תְּרוּמָה לָעֶרֶב, וַחֲבֵרַי בְּדֵלִים מִמֶּנִּי וְהָיוּ קוֹרִין אוֹתִי: יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת; וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ:
ב הָיָה עֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו, נֶאֱמָן לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וַאֲפִלּוּ אָבִיו נֶאֱמָן עָלָיו. וַאֲפִלּוּ מִשְּׁטָרוֹת מַעֲלִין לִכְהֻנָּה בַּזְּמַן הַזֶּה. כֵּיצַד, הֲרֵי שֶׁהָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי כֹּהֵן לָוָה מִפְּלוֹנִי מָנֶה, וְעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה. וְכֵן מַעֲלִין מִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם וּמִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן לִהְיוֹת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה. (וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם חָתַם עַצְמוֹ: אֲנִי פְּלוֹנִי כֹּהֵן עֵד, מְהַנֵּי בַּזְּמַן הַזֶּה) (הָרַ"ן פֶּרֶק ב' דִּכְתֻבּוֹת):
ג אִם יָעִיד אֶחָד מֵהָאֲנוּסִים שֶׁאֶחָד מֵהֶם מֻחְזָק בִּכְהֻנָּה, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אִמּוֹ כּוּתִית:
ד אֲפִלּוּ בָּאוּ שְׁנַיִם, וְכָל אֶחָד מֵעִיד עַל חֲבֵרוֹ שֶׁהוּא כֹּהֵן, נֶאֱמָנִים, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְגוֹמְלִין:
ה נֶאֱמָן הַגָּדוֹל לוֹמַר: זְכוּרַנִי, כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק, שֶׁרָאִיתִי לִפְלוֹנִי טוֹבֵל וְאוֹכֵל תְּרוּמָה, וּמַעֲלִין אוֹתוֹ עַל פִּיו לִהְיוֹת כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה:
ו מִי שֶׁבָּא וְאָמַר: כֹּהֵן אֲנִי, וְעֵד אֶחָד מֵעִיד שֶׁיּוֹדֵעַ בְּאָבִיו שֶׁהוּא כֹּהֵן, אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו, שֶׁמָּא חָלָל הוּא, עַד שֶׁיָּעִיד שֶׁזֶּה כֹּהֵן הוּא. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, אוֹ שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן הוּא, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת אָבִיו. וּבְכָל דָּבָר הוֹלְכִין אַחַר הַחֲזָקָה, שֶׁהֲרֵי שׂוֹרְפִין וְסוֹקְלִין עַל הַחֲזָקָה:
ז מִי שֶׁהֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן, וְיָצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה, חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ. בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. בָּאוּ ב' עֵדִים אַחַר כָּךְ וְהֵעִידוּ שֶׁהוּא חָלָל, מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִכְּהֻנָּה. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר, מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה, שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִצְטָרֵף לְעֵד רִאשׁוֹן, וַהֲרֵי שְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁהוּא פָּסוּל, יִדָּחוּ אֵלּוּ וָאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל, שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה, וְיִשָּׁאֵר כֹּהֵן בְּחֶזְקַת אָבִיו:
ח אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים אַחַר בַּעְלָהּ, וְיָלְדָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי זֶה סְפֵק כֹּהֵן. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת, כָּל אֶחָד מֵהֶם סְפֵק כֹּהֵן, וְנוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים: נוֹשְׂאִים נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה, וְאֵין מִטַּמְּאִים לְמֵתִים, וְלֹא אוֹכְלִים בִּתְרוּמָה, וְאִם נָשְׂאוּ גְּרוּשָׁה מוֹצִיאִין וְאֵין לוֹקִים:
ט שְׁנֵי כֹּהֲנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶם, אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ ג' חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן ט' לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן, הֲרֵי זֶה כֹהֵן, וְנוֹתְנִים עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶם: הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם וְהֵם אוֹנְנִים עָלָיו, הוּא אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָם מִטַּמְּאִים לוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁבָּאִים מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. אֲבָל בִּזְנוּת, מַשְׁתִּיקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה, הוֹאִיל וְאֵין יָדוּעַ וַדַּאי מִי הוּא אָבִיו. כֵּיצַד, עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים שֶׁפֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא וַדַּאי (בֶּן) כֹּהֵן. וְאִם נִטְמָא לְמֵת אוֹ שֶׁנָשָׂא גְּרוּשָׁה לוֹקֶה, וְאֵינוֹ עוֹבֵד וְאֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה. הַגָּה: זָנְתָה עִם כֹּהֵן אֶחָד, וּבְתוֹךְ שְׁלשָׁה נִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר, הַוָּלָד פָּסוּל לִכְהֻנָּה (תולדות אדם וחוה נכ"ג). כֹּהֵן הַבָּא עַל הַפְּנוּיָה וּמוֹדֶה שֶׁהוּא בְּנוֹ, הַבֵּן כֹּהֵן לְכָל דָּבָר וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הִפְקִירָה נַפְשָׁהּ לַאֲחֵרִים (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ב):
א סָעִיף א הוציאני מבית הספר בגמרא איתא זה הלשון במעשה שהיה איש אחד אומר כן לפי תומו ככל הנזכר כאן אלא שבטור לא זכר אלא לשון זה זכורני כשהייתי תינוק מורכב על כתיפו של אבי הטבילני לאכול בתרומה ולא זכר הוציאני מבית הספר ובתו' פ"ב דכתובות דף כ"ו כ' דהכרח לומר מבית הספר שלא לומר עבד כהן הוא וכ' ב"י דהטור ס"ל דהמעשה כך היה ולאו דוקא וקשה דהא בפ' ההוא דף כ"ה איתא במשנה דאלו נאמנים בנדלן להעיד מה שראו בקטנן כו' ושהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול בתרומה ופרבינן ודלמ' עבד כהן הוא ומשני דעבד אסור לרבו ללמוד עמו תורה משמע דצריך לומר כן מצד הדין דשם הוא לשון התנ' ולא היה מעשה א"ו דדין הוא לומר לבטל חשש דדלמ' עבד כהן הוא וא"כ קשה למה לא זכר הטור דבר זה כיון שהוא הכרח ודוקא וצ"ל לתרץ דכיון שאמר מורכב על כתיפו של אבא משמע אביו ישראל היה דבעבד אין לו חיים לומר בו אביו כדאיתא פ"ק דב"ק ואין עבד עברי אוכל בתרומה אלא כנעני ותו דאם הוא עבד כנעני ה"ל להיות אצל רבו ולא אצל אביו א"ו דבר ישראל הוא ולא עבד וא"צ כאן להוכח' דהוצאה מבית הספר והא דהזכיר כן בגמ' היינו מעשה כך היה וכמ"ש ב"י משא"כ בדין המשנ' אין שום הוכחה דלא יהיה עבד אלא במה שהוציאוהו מבית הספר ועוד נ"ל הוכחה ברורה דלא היה עבד דהא קיי"ל דלתרומה צריך טבילה כדאיתא בפ"ס דחולין נדה שנאנסה וטבלה אסורה לאכול בתרומה וטביל' קטן הוה שלא בכוונ' כדאית' פק דכתובות דף י"א דגם קטן מטבילין אותו על דעת (ב"ד) פי' רש"י אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר ואמרינן דזה ה"ל זכות וזכין לאדם שלא בפניו כלומר שלא מדעתו וקטן לאו בר דעת הוא ע"כ משמע דאם יש לו אב אביו מטבילו וא"כ האי שמסיח לפי תומו שהיה תינוק מורכב על כתיפו של אבא והטבילוני דהוצרך לזה שע"י אביו מועלת הטבילה לתרומה אע"ג דהו' שלא מדעתו כי קטן היה וא"כ (אם) היה עבד קטן לא היתה יד אביו מועלת כלום דגבי עבד אין לו מעל' יתר על בהמה דכתיב שבו לכם וכו' עם הדומה לחמור כדאי' בקדושין דס"ח שאינו בנו כלל א"ו דהיה ישראל קטן וע"כ הטבילוהו שפיר ע"י אביו וזה הוא ודאי שפיר הוכחה נכונה וע"כ לא הוצרך כאן להוכחה דהוציאוהו מבית הספר כנ"ל משא"כ בהמשנה דלא נזכר שם דברים אלו הוצרך להוכחה דבית הספר (דברי המגיה) כ' ב"ש בסר"ה בשם חמ"ח דלכך השמיט והוציאוני מבית הספר דס"ל כל המשפחות בחזקות כשרות ולא חיישינן שמא עבד הוא כו' ואף שכ' הטור בסי' שקודם זה הלכה כמתני' נושא אשה צריך בדיקה היינו לישא אשה כו' והרמב"ם שכ' כלשון המחבר כו' מוכח דס"ל דחושיין שמא עבד הוא כו' והמחבר כ' הוציאני מבית הספר פסק כוותיה והרב רמ"א לא הגיה כלום ש"מ דס"ל דחוששין שמא עבד או ממזר ומה שלא כ' המחבר בסעיף ה' הוציאנו מב"ה טעות הוא ובח"מ סי' ל"ה כ' להדי' הוציאני מב"ה עכ"ל ול"נ להיפך מדלא כ' המחבר בסעי' ה' הוציאני מב"ה מוכח דס"ל דכל המשפחות בחזקות כשרות ואין חוששין שמא עבד וממאי דכ' בסעיף א' והוציאני מב"ה אינו מוכח כי שם העתיק ל' הגמ' כיצד מעש' בא' כו' ונוכל לומר דהמעשה שהיה כן היה כמ"ש הנ"י וכן ברמב"ם העתיק לשון הגמ' ואין ראיה מזה אבל בטור כ' כיצד כגון במסיח לפי תומו כו' ולא כ' המעשה שהיה לכן השמיט והוציאני מב"ה כי ס"ל דלא חיישינן שמא עבד הוא דכל המשפחות בחזקת כשרות הם וכפי' השני של המ"מ כמ"ש סי' ב' ובהדי' כ"כ הטור שם וז"ל ול"נ דכל המשפחות בחזקת כשרות אינו משמע כדבריו דאיירי במאן שיש לו חזקת כשרות ואף שהקשה הב"ח עליו מתי' ראשון של המ"מ מ"מ נ"ל דס"ל כתי' השני של המ"מ ומ"ש הטור ומיהו אפשר דהלכה כמתני' הנושא אשה צריך בדיקה כבר כ' הב"י דאין לזה טעם כו' והב"ח מייש' דבריו באופן דאעפ"כ ס"ל להטור דכל המשפחה בחזקת כשרות בלא בדיקה ע"ש ומה שהקשה הב"ח בריש סי' ז' כיון דאין לחוש לפסול חללות וממזרות שהוא איסור מדאורייתא למה נחוש כאן במי שבא ואמר כהן אני דאינו נאמן לקרות בתורה ראשון כולי דליכא חששא דאוריי' כל עיקר ומכח זה נכנס לחלק בין מי שיש לו חזקת כשרות כו' ע"ש עכ"פ קשה לדבריו למה נקט המשנה והוציאני מב"ה אלא נראה דמתחלה אין קושייתו קושיא כלל דדוקא מן הסתם אמרינן כל המשפחה בחזקת כשרות ואף לדין חללה ל"ח סמן הסתם הם בחזקת כשרות אף שאין ידוע לנו המשפחה ואין לו חזקת כשרות ואפשר דאזלינן בתר רובא דכשרים הם אבל להיות מחזיקין להם מן הסתם שאין ידוע לנו המשפחה בחזקת כהנים זה ודאי אינו דא רובא דעלמא לאו כהנים הם א"כ גם עפ"י דבריו לא מהימן אפילו לקרות בתורה ראשון כי דבריו אינו מועיל בשום דבר להיות נעשית פעולה על פיו אבל אם יש להם חזקת כהנים אף שאין משפחתו ידוע לנו כ' באמת הרמב"ם רפ"ב מהא"ב דמאכילין אותו תרומה דרבנן ולכך לא מחלק בש"ע סי' ב' סק"ב בין יש לו חזקת כשרות או לא וכ' התם כל המשפחות בחזקת כשרות דמשמע אף שאין לו חזקת כשרות וגם רמ"א לא גיה כלום משמע דהכי ס"ל עכד"ה):
ב סָעִיף ב פלוני כהן לוה מפלוני מנה בטור העתיק דברי רמב"ם אלו וכ' שם מפלוני כהן ונראה דהאי כהן בתרא הוא ט"פ דא"ל דאתרווייהו קאמר דהיינו לוה ומלוה דהא סיים ע"ז ה"ז בחזקת כהן לשון יחיד:
ג סָעִיף ג ואין חוששין שמא אמו גויה היה דכל האנוסים נזהרים מלהתחתן ולא חיישינן למיעוטא דכל הפרוש מרובה פרוש כ"כ ב"י בשם רשב"ץ ונ"ל דאין היתר זה אלא במקום שאין חשש שמא בא גוי על אמו באונס ועשאה זונה ופסלה לכהונה:
ד סָעִיף ה כשהייתי תינוק כו' תמה לי מהא לעיל סעיף ח' העתיק דדווקא אם אומר והוציאני מבית הספר וכאן לא זכר מזה והיינו כדעת הטור שזכרתי שם:
ה סָעִיף ז בא ע"א כו' שע"א יש לו כח לבטל הקול:
ו סָעִיף ז באו ב' עדים אבל בחד לא סגי לומר יהיה נדחה עד נגד עד וישאר הקול לפסול כיון דכבר נתבטל הקול מחמת העד א' ה"ל כאלו לא יצא קול מעולם ונשאר חזקה ראשונה לכשרות כנ"ל:
ז סָעִיף ז ידחו אלו כו' התוס' פ"ק דכתובות הקשו דהא תרי ותרי אזלינן לחומרא כדאיתא בפ' האומר בקידושין גבי ינאי המלך ותירך ר"י דספיקא דרבנן הוא שהם החמירו בתרי נגד תרי וכאן מיירי בתרוה דרבנן ואזלינן לקולא וסעיף זה הוא דעת רמב"ם וטור ונראה פשוט דגם הם ס"ל דכאן קאי דוקא אתרומה דרבנן שהרי תלה כאן הדין במה שהוחזק אביו לכהן וכבר כ' הרמב"ם בפ"ב מהא"ב דכל הכהנים בזמן הזה בחזקת אין אוכלים רק תרומה דרבנן ומו"ח ז"ל עשה מחלוקת בין תוס' והרמב"ם בזה ול"נ כמו שכתבתי וראיה עוד דהטור כ' כאן כרמב"ם ובסי' מ"ז כ' דלא אמרינן אוקי תרי להדי תרי כו' אע"כ דשם קאי אאיסור דאוריית':
ח סָעִיף ז שהשנים כמאה נ"ל דמש"ה כ' הרמב"ם דבר זה דל"ת אמאי ידחה (הרי) הקול מסייע להני (הרי) הפוסלים וס"ל כאלו היה ג' עדים לפסול לזה כ' דאין חילוק בין ג' לב' לכל דבר:
ט סָעִיף ט הוא אונן עליהם בס"פ נושאין על האנוסה מקשינן ע"ז בשלמא הוא אונן עליהם משכחת לה אפי' בנשואין דשני וליקט עצמות דקמא פי' ורואה הולד באבילות דשניהם אלא הם אוננים עליו היכא משכחת לה דקמא הא מית ליה פי' דאל"כ היאך נשאה לאחר ומשני בגרושה ומקשינן בשלמא הם אין מטמאין לו דכל חד וחד דלמא לאו ברי' הוא אלא הוא אין מטמא להם בשלמא לשני לא יטמא ליה אלא לראשון ליטמא ליה ממ"נ אי בריה הוא שפיר ליטמא ליה ואי בר בתר' הוא שפיר מטמא ליה דחלל הוא דאביו נשא גרושה ומשנינן ליה דמשכחת ליה ברואה מיתת שניהם ואין מטמ' להם דכשר הוא בקדושי טעות דא"ר ישמעאל כו' פי' שהראשון קדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי דיוצאה בלא גט ונשאה תוך ג' וילדה (הרי) ראה הולד במיתת שניהם ולא יטמא להם דכהן כשר הוא וק"ל למה לא משני הכי שפיר דהאי לא יטמאו פירושו דאין חייב ליטמא להם כדאשכחן פ"ק דב"מ דף י"ח אשתו ארוסה לא אוננת ולא מטמאי' ליה פרש"י דהא' לא יטמא ליה לאו משום כהונה קאמר דהא אין כהנת מזהר' על טומאת מת אלא אינה זקוקה לטמ' לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בז' מתי מצוה דכתיב לה יטמא מצוה לטמ' א"כ ה"נ לפרש כך דהאי ולד שהוא ספק אין עליו חיוב מצוה לטמ' אפי' לראשון מכח מצוה וראיה לזה מתורת כהנים פ' אמור יאמר לאמו ולא יאמר ולאביו מה ת"ל ולאביו מה אמו שחי' מתחלל' הוא מטמא לה אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו אלו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע שהוא אביו חזקה מניין ת"ל ולאביו ברייתא זו הביא בתשובות הרשב"א סימן כ"ז שהקשה ע"ז חכם א' ליטמא לאביו ממ"נ אי אביו הוא שפיר מטמא לו אי לאו אביו הוא א"כ ממזר הוא ואינו מוזהר על הכהונה והשיב הרשב"א דלענין מצוה קאמר דאלו לא אמר ולאביו ה"א דווקא לאביו בידוע יש עליו חיוב לטמא כמו באמו אבל לא לאביו בחזקה קמ"ל דאף בזה יש מצוה לטמא משמע מזה באביו שהוא ספק אביו בלא חזקה אין עליו מצוה כלל א"כ כאן שיש ספק שפיר אמר התנ' שאותו ספק אין עליו חיוב כלל לטמאות וצ"ל דה"מ לשנויי כן אלא דניחא לשנוי דלא יטמא מצד האיסור כמשמעו וההוא דארוסה שזכרנו הוא מוכרח לאוקמי בכך שא"א בענין אחר:
י סָעִיף ט אבל בזנות כו' הטעם דגזרו בי' רבנן שלא יהיה לו דין כהן שאינו עובד ואינו אוכל תרומה אסמכוהו אקרא והיתה לו ולזרעו אחריו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו אבל מן התורה היה כהן (ולא) צ"ל (וכי) גזרי בו רבנן (במידי) צ"ל בזנות (אבל) בנשואין לו גזרו רבנן כלל ונ"ל דאין חילוק זה בין נשואין לזנות אלא בהך חילוקה דלא שהתה אחר בעלה כו' דבזה נולד הספק ולא קרינן ביה ולזרעו אחריו אבל בחלוקה דנתערבו הבנים לא נתבטל מהם כהונה שלהם אפילו מדרבנן דהא בשעת לידה שלהם היה מבורר כ"א לאביו ומה יזיק מה שנתערבו אח"כ וראיה מפ' י"ג ד' קכ"ז לענין תערובת בן בכור דאמרינן בהוכרו בשעת לידה ולבסוף נתערבו (ה"ל) בכור עכ"פ בשעת לידה פ' רשב"ם מדכתיב והיה בן הבכור משמע משעת לידה דהיינו שעת הויה שהוא הלידה וא"כ ה"נ כאן דאסמכוהו אקרא דוהיתה לו ולזרעו אחריו הכי נמי דאזלינן בתר הויה דהיינו הלידה וזה ראיה ברורה ולא הוזכר בטור דאם נתערבו בני כהנים אלא לדין הכהונה יש על כל אחד חומרא דאנינות וטומאה אבל לא לענין יחוס זרעו אחריו ועפ"ז נראה לתרץ קושי' א' שהקשה בדרישה על רבינו הטור וז"ל וצ"ע דלמה לו להזכיר כיצד דין כהנים כו' והא בגוונ' דלעיל שנתערבו ב' וולדות או שלא שהתה ג' חדשים אם בזנות הוא נמי משתקין אותו מדין כהונה וכדמשמע לשנא שאמר בד"א בזמן שבאי' כו' אבל בזנות כו' וכן בפ' נושאין מקשין מהא על דא דלעיל משמע שהן שוין וצ"ע עכ"ל ול"נ כמו שזכרנו דבנתערבו אין חילוק בין זנות לנשואין ועוד יש לי ראיה מן הך ת"כ שזכרתי בסמוך דקאמר מה אמו בידוע כו' ואי ס"ד דשייך ספק אף בנתערב אחר כך אמאי קרי לאמו ידוע והלא אפשר גם בה ספק דהיינו שלאחר הלידה נתערבו הולדות אלא פשוט שזה לא נקרא ספק אלא ודאי דאחר הלידה אזלינן ואע"ג דהתם לא קאי אזנות מ"מ יש ראיה משם דאין שייך ספק אלא בשעת לידה ומ"ש בדרישה דבגמרא מקשינן מזה על זה כו' אין שם בגמרא זכרון מן שנתערבו אלא מן שלא שהתה ג' חדשים וזה דומה ממש לי' כהנים כו' אבל ספק שנתערבו אין דומה לזה כלל והטור והש"ע דנקטו בד"א בזמן שבאים מכח נשואין קאי אחלוק' ב' כמו שזכר והא דנקט הטור כיצד י' כהנים כו' היינו שדבר זה נזכר בהדיא בגמרא במילתא דשמואל דאמר דין זה דבעינן לזרעו מיוחס אחריו ומזה נלמד דהספק הוא בשעת לידה וה"ה נמי בלא שהתה כו' דמוכח בגמרא שהם שוים אלא דמכל מקום ניחא להזכיר י' כהנים שאמר שמואל בהדיא וע"כ אמר כיצד כולי להורות על כוונתו בזה שכ' לפני זה כן נלע"ד נכון:
יא סָעִיף ט חולה פסול לכהונה לפי שהוא ספק של זנות דגזרו ביה רבנן ופשוט דפסול הזה הוא לחומרא אבל לא לקולא דאסור בעבודה ובתרומה:
א סָעִיף א הזה. אחרונים חלקו וכתבו דנאמן לקרות בתורה הואיל ואין איסור בדבר אבל לישא את כפיו דאיכא איסור עשה מדאורייתא דכתיב כה תברכו אתם תברכו ולא זרים אינו נאמן. ערש"י בכתובות ד' כ"ד ע"ב וע' בפ' כל כתבי דאמר ר"י שם מימי לא עברתי על דעת חבירי אם אומר לי עלה לדוכן וכו' כתבו שם תו' לא ידע ר"י מה איסור יש בזה ע"ש. וב"ש כתב כל דבר שאין לו הנאה לא חיישינן שיעשה איסור מש"ה לא חיישינן לשום דבר אלא שמא יאכל בתרומה אבל אין חשש משום נ"כ או שיעלה בתורה ממילא בא"י דנוהגים בתרומה בזמן הזה כמ"ש בי"ד סימן של"א אינו נאמן אפי' בזמן הזה ח"מ ב"ש ובה"י כתב דנאמן בזמן הזה אפי' בא"י ע"ש ויש לחקור אם נאמן ליתן לו ה' סלעים בשביל פדיון הבן. ואם אינו נאמן הואיל דאיכא איסורא דאורייתא והוא נהנה וכסברת הב"ש. א"כ קשה למה נאמן לקרות בתורה ראשון ולישא כפיו בזמן הזה דליכא תרומה הא איכא חשש זה דפדיון הבן וצ"ע. כלל העולה מדינים אלו לענין יוחסין לכ"ע בעינן שני עדים כשרים. ולתרומה דרבנן די עד א' ב"ש:
ב סָעִיף א לוקה. כיון שמחזיק את עצמו לכהן נאמן על עצמו להחמיר והוי התראת ודאי:
ג סָעִיף א חללה. וכהן אחר שבא עליה אינה לוקה משום חללה ודאית וכן זרעה ספק חללים אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה משום חללה לפי דבריו כמו דלוקה אותו משום גרושה:
ד סָעִיף א הספר. דאל"כ חיישי' שמא עבד הוא והמחבר בסעי' ה' שכתב שראיתי לפ' טובל וכו' ולא כ' הוציאני מבית הס' ט"ס הוא וצ"ל הוציאני מבית הספר ב"ש ובה"י דלא כח"מ:
ה סָעִיף א לכהונה. היינו תרומה דרבנן. והוא הדין נשיאת כפים דשוה לתרומה דרבנן. ב"ש:
ו סָעִיף ב עליו. אפי' אם ידוע דהוא אביו נאמן. ופוסקים אחרים ס"ל כשידוע שהוא אביו אינו נאמן עב"ש. מעשה בא' שהיה משמש בכהונה ט"ו שנים ושוב קידש גרושה ואמר שאינו כהן. אינו נאמן וכופין לגרש אותה הר"י הלוי סימן ל"ג חות יאיר סי' ק"י שבות יעקב סי' צ"ג בח"א ועי' בלבוש. ודין הבכורות שנפדו על ידו בודאי ואותן שהן בספק שנפדו על ידו אין צריכין לחזור ולפדות עצמם ע' בחות יאיר סי' ק"י מהרי"ט סי' קמ"ח ובמבי"ט ח"א סי' רי"ט ופרח מטה אהרן ח"א סימן נ"א ורשד"ם תא"ה סימן רל"ה ובאר שבע ד' קי"ו:
ז סָעִיף ב כהן. עיין ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף ב עצמו. דוקא בא"י דיש שם תרומה ואין קורין אותו לתורה בלא ראיה לכן מהני אם כתב כן אבל בח"ל שעולה לתורה לכהן יש לומר שכתב כן אני פלוני כהן משום דעולה לתורה לכהן לכן אין סומכין ע"ז בא"י ח"מ ב"ש. ולמ"ש לעיל סק"א בשם בה"י נסתר דבריהם וע' בי"ד ס"א סקי"ג מש"ש בשם הפר"ח:
ט סָעִיף ג כותית. קשה דבסמוך ס"ו כתב דע"א המעיד שאביו כהן אין מעלין אותו לכהונה שמא אביו נשא חללה אבל אם הוחזק אביו כהן או שבאו ב' והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו א"כ אנוס זה שמעיד שא' מהם מוחזק בכהונה היינו שאבותיו היו בחזקת כהנים דאם מעיד עליו ע"כ מהיכי תיתי יש לחוש שמא בן כותית הוא וא"כ דכשם דלקמן חיישי' שמא חלל הוא ה"נ גבי עדות אנוס שמא אביו נשא חללה. ותי' הח"מ דכאן איירי לקרות בתורה דלאו איסורא היא ובסעיף ו' איירי מנשיאת כפים ואכילת תרומה דהם דבר איסור לזרים:
י סָעִיף ה תרומה. ע"ל סק"ד מש"ש:
יא סָעִיף ו כהן. ל"ד אביו אלא אבי אביו נמי. ואם הוחזק דודו או בן לוי לכהן נסתפק מהר"מ מטראני ח"ב סי' מ' אם הוא כהן ע"ש:
יב סָעִיף ו החזקה. היינו חזקה שבניה כרוכים אחריה סומכים אפילו לענין יחוס עבי"ד סי' ע"ט ותו' קדושין ד' פ':
יג סָעִיף ז חלוצה. ואם יצא קול עליה שהיתה מזנה תחת בעלה מבואר לקמן סי' ד' סט"ו:
יד סָעִיף ז אביו. לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ב"ש:
טו סָעִיף ט עליהם. כגון שהיה קדושי טעות דיוצאות מראשון בלא גט וכן איירי מ"ש בסמוך הם אוננים עליו דאל"כ היכי משכחת ליה כיון ששניהם חיים א"כ ע"כ דגירשה בעלה כהן הראשון ושוב לא משכחת שתנשא לכהן השני:
טז סָעִיף ט לכהונה. כתב הח"מ נראה דה"ה להיפוך שזינתה עם כהן תוך ג"ח למיתת בעלה הכהן ג"כ הולד פסול לכהונה: והב"ש כתב עליו ואין מוכרח ע"ש. הקשה הח"מ למה לא אמרי' זיל בתר רובא ורוב בעילות תולין בבעל לו יהא זינתה תחת בעלה הולד כשר ע' ביבמות ד' ק' ע"ב אלא לאו בזנות ופרש"י התם ששניהם באו עליה בזנות משמע דוקא ששניהם בזנות אבל נשואין אחר זנות תולין בנשואין עכ"ל ר"ל דמוכח הואיל דכתב רש"י ששניהם באו עליה בזנות למה לא כתב כפשוטא דהשני נשא אחר שבא עליה הראשון בזנות אלא ודאי דרש"י סבר דמתני' לא מצי איירי מזה דא"כ תולין בודאי משני דכל בעילות תולין בבעל והוי בנו של שני לכל דבר ודלא כמהרש"א שם. כך נ"ל כוונתו של הרב ח"מ. וא"כ יתבטלו דבריו של הרב ב"ש בזה ע"ש ודו"ק. אבל עכ"פ הדין דין אמת דלא תלינן בבעל אלא היכא שזינתה תחת בעלה אז אמרי' כיון דהבעל מצוי לה בודאי רוב בעילות ממנו אבל אם זינתה קודם הנשואין יש לומר דכבר היתה מעוברת. עיין בית שמואל:
א סָעִיף א בזה"ז. עבה"ט וע' בזה בא"ח סימן קכ"ח ס"א ובמג"א שם ועיין בספר ישועות יעקב סק"א שכ' לחלק בין זמן המקדש שהיו מברכין בשם המפורש איכא איסור עשה משא"כ בזה"ז ושוב מצא חילוק זה בתשובת מהרי"ט (ח"א סי' קמט) ולכן מסיק דהעיקר כדברי הרמ"א ז"ל דנאמן לנ"כ ומנהגן של ישראל תורה היא ע"ש:
ב סָעִיף א וליכא למיחש למידי. עבה"ט סק"א מ"ש ויש לחקור כו' א"כ קשה למה נאמן כו' וכן הקשה בס' בר"י אות ב' מ"ש:
ג סָעִיף א אבל אוסר עצמו. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן קמ"ט וסימן קנ"ו שנשאל מחתנו הרב ר' איציק שפיץ באחד שאמר על עצמו כהן אני אשר שורת הדין שא"נ ע"פ עצמו אלא שויא אנפשי' כל פסולי כהונה כחד"א אם הקרה מקרה שכהן אחד עשאו לזה שליח לקדש אשה גרושה ולפי הסוגיא בב"מ דף יו"ד ע"ב בכהן שאמר לכהן לקדש לו גרושה מאחר שהוא בר חיובא ליכא שליחות וגם המעשה בטל כמו שביאר בתשובת נו"ב סימן ע"ו (יובא לקמן סימן קי"ט סק"ו א"כ) בנ"ד יש לספק אי אמרינן רק לעצמו נאמן לאסור אבל אנו חוששין בו שמא ישראל הוא וחוששין לקדושין או דילמא אחרי שעליו פסולי כהונה כחד"א עד שאם נשא או נטמא לוקה לדעת הרמב"ם מקרי שפיר בר חיובא ואין חוששין לקדושיו. וכתב ע"פ מושכל ראשון נראה שהיא מקודשת ואנו מחזיקין אותו שהוא מרובא דעלמא דאינם כהנים רק לגבי עצמו נאמן לאסור וסיים דעדיין צריך תלמוד ולע"ד המושכל ראשון נוטה להיפך:
ד סָעִיף א או נטמא לוקה. עיין במל"מ פ"כ מהא"ב דין י"ג שמפרש דברי הרמב"ם בהוחזק ע"פ עצמו שלשים יום דאל"כ אינו לוקה וכמ"ש בפ"א ולכן תמה עמ"ש הה"מ (ובח"מ וכ"ש כאן) וזרעה ספק כו' ע"ש אך מדברי הרב המגיד שם מבואר להדי' דאינו מפרש בהוחזק רק דהוי התראת ודאי על פיו משום דשויא חד"א יעו"ש ועיין בתשובת ברית אברהם סי' צ"ד אות ד' ה' שכ' דהדין עם הה"מ וקושיית המל"מ מפ"א שם כ' לתרץ בטוב טעם ע"ש ועב"ש לקמן סי' י"ט סק"ב:
ה סָעִיף א ספק חללה עבה"ט ומ"ש אבל הוא עצמו שחזר ובא עליה לוקה כו' הוא מדברי הח"מ וב"ש. ותימה שלא הזכירו דברי הב"ח בזה דמפורש בדבריו דגם הוא עצמו שבא עלי' אחר כך אינו לוקה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן א' אות י"א וסימן ח' אות ט' וע"ש עוד בחיו"ד סימן ג' אות י"א מזה:
ו סָעִיף א הוציאני מבית הספר. עב"ש סק"ה עד ש"מ מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישי' שמא ממזר או עבד הוא. וע' בס' שעה"מ פ"ך מהא"ב דין ה' שהשיג עליו דודאי מרן המחבר לא ס"ל הכי שהרי בראש הסי' כתב כלשון הטור דמי שבא ואמר כהן אני כו' אוסר עצמו בגרושה ואם איתא אפילו בכל הנשים שבעולם אסור כו' ומה שהכריח ממה שהעתיק לשון הרמב"ם והוציאני מבית הספר אין זו ראיה כלל דע"כ לא אמרי' דאפילו בשאין לו חזקת משפחה לא חיישי' שמא עבד או ממזר הוא אלא דוקא בטוען ודאי דקים ליה בנפשיה דישראל כשר הוא ומש"ה ל"ח ונאמן ע"י עצמו משא"כ ההיא דבית הספר דאיהו גופיה לא קים ליה אם הוא כשר אלא שבא להעיד בגדלו מה שראה בקטנו בהא ודאי פשיטא דחיישי' שמא עבד הוא וחילוק זה מוכרח מדברי התו' כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ב' סק"א:
ז סָעִיף ב נאמן עליו. עבה"ט ומ"ש מעשה בא' כו' לכאורה מאי קמ"ל הלא מבואר כן בש"ע ס"א והנה ת' הר"י הלוי כעת אין אתי אך עיינתי בת' חות יאיר סי' ק"י ושם מיירי שבא עד א' והעיד שמכיר אותו שאינו כהן ונשבע שבועה חמורה ע"ז ואמר כי תוך שנה יברר זה ומתוך כך הודה זה ובזה יש סברא לומר דניכרים דברי אמת ומדאגה מדבר הבירור הודה אעפ"כ אינו נאמן להקל ע"ש ומסתמא גם תשו' הר"י הלוי מיירי בכה"ג או דמיירי בנתן אמתלא וכענין שכתב בתשו' חוט השני סי' י"ז יובא לקמן סי' ו' סק"א. ומ"ש הבה"ט ודין הבכורות כו' ע' בזה בפ"ת לי"ד סי' ש"ה סק"ה:
ח סָעִיף ה שראיתי לפלוני טובל. עבה"ט לעיל סק"ד דצ"ל הוציאוהו מבית הספר כו' וכ"כ בס' בר"י אות ו' ודלא כהמגיה בס' ט"ז וכ"כ מר"ן בח"מ סי' ל"ה ס"ז וכן מבואר ברמב"ם פי"ד דעדות דין ג' ע"ש:
ט סָעִיף ז בחזקת אביו. עבה"ט בשם ב"ש וע' בס' פ"מ על יו"ד בפתיחה להלכות שחיטה שורש ד' שכ' דדברי הב"ש סתרי אהדדי דכאן כתב בפשיטות דרק לתרומה דרבנן ואולי בסי' מ"ו סק"ב כתב בתרי ותרי תצא ולא אמרי' אוקי אחזקת פנויה דמ"מ ספק דרבנן הוא ותצא ולא דמי למ"ש בסי' ג' דמכשירין בתרי ותרי משום מילי דאישות שאני עכ"ל והוא תירוץ הר"ן הובא בב"י מבואר דכאן אף לתרומה דאורייתא והניח בצ"ע ע"ש עוד:
י סָעִיף ט פסול לכהונה. עבה"ט עד אבל עכ"פ הדין דין אמת כו' וע' בספר אמתחת בנימין פי"א דיבמות מ"ז מ"ש בזה:
יא סָעִיף ט כהן הבא כו' עב"ש לקמן סי' ד' סק"מ שכתב דהרב רמ"א לא הביא דברי הרא"ש בזה אלא לענין אם כולם כהנים ל"ח שמא זינתה עם אחר להשתיק אותו מכהונה כיון דליכא איסור דאורייתא ודבר הנילמד מעניינו הוא ע"ש וע' בתשו' כנ"י סי' נ"ו שדעתו דכאן מיירי אפילו במקום דאיכא ישראלית והא דל"ח בזה שמא הפקירה כו' משום דהא לכהונה מעלין ע"פ עד א' ולא יהא אמירת פלוני כעד א' ואילו רצה היה אומר שמפלוני כהן הוא והיה נאמן וכן נמי היכא שאומר ממני הרה מ"ש וע' בה"ט בסי' ד' סקכ"ט. וע' בתשו' ברית אברהם סי' י"א אות ט' שתמה על הכנ"י בזה דהא איהו בעצמו אינו יודע שמא זינתה עם אחרים ג"כ והאיך יהיה עד ע"ש. ועמ"ש עוד זה לקמן סי' ו' סוף סקט"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.