א לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שׁוּם פִּסוּל. הַגָּה: כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה מִשּׁוּם מָמוֹן, הָוְיָן לוֹ בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים. אֲבָל בְּלָאו הָכִי, שֶׁאֵינָהּ פְּסוּלָה עָלָיו אֶלָּא שֶׁנּוֹשְׂאָהּ מִשּׁוּם מָמוֹן, מֻתָּר (תְּשׁוּבַת רִיבָ"שׁ סִימָן ט"ו). מִי שֶׁרוֹצֶה לִשָּׂא אִשָּׁה פְּסוּלָה, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְכוֹלִין לִמְחוֹת בּוֹ (הָרַ"ן פֶּרֶק הַמּוֹכֵר). וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁגִּיחַ בָּהֶם, יַעֲשׂוּ אֵיזֶה דָּבָר לְסִימָן שֶׁלֹּא יִתְעָרֵב זַרְעוֹ בְּזַרְעָם. וּמִי שֶׁפָּסְקוּ לוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה לְשִׁדּוּכִין וְחָזְרוּ בָּהֶם, לֹא יְעַגֵּן כַּלָּתוֹ מִשּׁוּם זֶה וְלֹא יִתְקוֹטֵט בַּעֲבוּר נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן אֵינוֹ מַצְלִיחַ וְאֵין זווּגוֹ עוֹלֶה יָפֶה, כִּי הַמָּמוֹן שֶׁאָדָם לוֹקֵחַ עִם אִשְׁתּוֹ אֵינוֹ מָמוֹן שֶׁל ישֶׁר, וְכָל הָעוֹשֶׂה כֵּן מִקְּרֵי נוֹשֵׂא אִשָּׁה לְשֵׁם מָמוֹן, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁיִּתֵּן לוֹ חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ יִקַּח בְּעַיִן טוֹב וְאָז יַצְלִיחַ (ב"י בְּשֵׁם א"ח):
ב כָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶם לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם רָאִיתָ ב' מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד, אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁמִּתְגָּרִים זֶה בָּזֶה (בְּפ"י יוֹחֲסִין), אוֹ רָאִיתָ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד, אוֹ רָאִיתָ אִישׁ שֶׁהוּא מַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכֹּל וְעַז פָּנִים בְּיוֹתֵר, חוֹשְׁשִׁין לָהֶם וְרָאוּי לְהִתְרַחֵק מֵהֶם, שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם. וְכֵן כָּל הַפּוֹסֵל אֲחֵרִים תָּמִיד, כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶץ בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּיחִידִים וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם מַמְזֵרִים, חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא מַמְזֵר הוּא. וְאִם אוֹמֵר לָהֶם שֶׁהֵם עֲבָדִים, חוֹשְׁשִים לוֹ שֶׁמָּא עֶבֶד הוּא, שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים וְאַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד, חוֹשְׁשִים לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא:
ג מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר, וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶם מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם עַבְדוּת, הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא, לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ ד' אִמָּהוֹת שֶׁהֵן ח': אִמָּהּ וְאֵם אִמָּהּ, אֵם אֲבִי אִמָּהּ וְאִמָּהּ; וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ וְאִמָּהּ, אֵם אֲבִי אָבִיהָ וְאִמָּהּ. וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעָר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים, מוֹסִיף לִבְדֹּק עֲלֵיהֶם עוֹד אַחַת וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֲשָׂרָה אִמָּהוֹת. אֲבָל אִשָּׁה הַבָּאָה לִנָּשֵׂא אֵינָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק, שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לִנָּשֵׂא לִפְסוּלִים:
ד כָּל שֶׁקּוֹרִין לוֹ מַמְזֵר, וְשׁוֹתֵק; אוֹ נָתִין, וְשׁוֹתֵק; אוֹ חָלָל, וְשׁוֹתֵק; אוֹ עֶבֶד, וְשׁוֹתֵק; חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶם, אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקִין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְדַּוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ אֶחָד מֵאֵלּוּ הַפְּסוּלִים, אֲבָל אָדָם אַחֵר שֶׁקּוֹרִין לוֹ כָּךְ וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם ר"י וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּכָל זֶה דַּוְקָא בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין נִזְקָקִין לְמִי שֶׁחֵרֵף חֲבֵרוֹ וּמַעֲנִישִׁים אוֹתוֹ כָּרָאוּי, לָכֵן הָוֵי שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֲבָל עַכְשָׁו, הַשּׁוֹתֵק עַל הַמְּרִיבָה הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרִין לוֹ כָּךְ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת מְרִיבָה (ב"י בְּשֵׁם הַשָּׂגוֹת הָרַאֲבַ"ד). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא אָמְרִינַן שְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה. אֶלָּא אִם כֵּן צָוַח עַל פִּסוּל אַחֵר, אֲבָל אִם שׁוֹתֵק תָּמִיד לֹא הָוֵי כְּהוֹדָאָה (הָרַ"ן סוֹף פ"ק דִּכְתֻבּוֹת). וְכָל זֶה מַיְרֵי בְּפִסוּל הַנּוֹגֵעַ בְּעַצְמוֹ, אֲבָל אִם רוֹצִים לִפְסֹל זַרְעוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, אֵין בְּכָךְ הוֹדָאָה, אֲבָל לְמֵיחַשׁ קְצָת מִיהָא בָּעִינָן (תְּשׁוּבַת רַ"מ פַּדָּוואָה סִימָן י"ד). וְהַשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ בִּשְׁאָר דְּבָרִים וְשׁוֹתֵק, סִימָן הוּא שֶׁהוּא מְיֻחָס:
ה מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל, כָּל אִשָּׁה כְּשֵׁרָה שֶׁנִּשֵּׂאת לְאֶחָד מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה וְנִתְאַלְמְנָה, אֲסוּרָה לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה, וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהֵם שְׁתֵּי סְפֵקוֹת, שֶׁמָּא זוֹ אַלְמָנַת אוֹתוֹ חָלָל, שֶׁמָּא אֵינָהּ אַלְמָנָתוֹ; וְאִם נֹאמַר שֶׁהִיא אַלְמָנָתוֹ, שֶׁמָּא אֵינוֹ חָלָל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא הָאַלְמָנָה דְּהֲוָה לָהּ חֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, אֲבָל בִּתָּהּ, אֲפִלּוּ נִשֵאת, תֵּצֵא. וְיֵשׁ מְקִלִּין וְאוֹמְרִים דְּאֵין חִילוּק בֵּינָהּ לְבִתָּהּ (ב' הַדֵּעוֹת בְּב"י בסס"ז). אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בָּהּ חָלָל וַדַּאי, כָּל אִשָּׁה מֵהֶם אֲסוּרָה עַד שֶׁיִּבְדֹּק, וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי. הַגָּה: וְכָל זֶה דַּוְקָא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בַּדָּבָר. אֲבָל מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ פְּסוּל, וְאֵינוֹ יָדוּעַ לָרַבִּים, כֵּיוָן שֶׁנִּטְמְעָה נִטְמְעָה, וְהַיּוֹדֵעַ פְּסוּלָהּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לְגַלּוֹתָהּ, אֶלָּא יַנִּיחֶנָּהּ בְּחֶזְקַת כַּשְּׁרוּת, שֶׁכָּל הַמִּשְׁפָּחוֹת שֶׁנִּטְמְעוּ בְּיִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים לֶעָתִיד לָבֹא. וּמִכָּל מָקוֹם כָּשֵׁר הַדָּבָר לְגַלּוֹת לַצְּנוּעִין (כָּךְ מַשְׁמַע מֵהָרַ"ן פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וְדַוְקָא מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּטְמְעָה וְנִתְעָרְבָה, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְעָרְבָה מְגַלִּין הַפְּסוּלִים וּמַכְרִיזִין עֲלֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיַּפְרִישׁוּ מֵהֶם הַכְּשֵׁרִים (שָׁם בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ל"ה מִי נֶאֱמָן לְהָעִיד עַל מִשְׁפָּחוֹת:
ו לְעוֹלָם יִשְׁתַּדֵּל אָדָם לִשָּׂא בַּת תַּלְמִיד חָכָם וּלְהַשִּׂיא בִּתּוֹ לְתַלְמִיד חָכָם. לֹא מָצָא בַּת תַּלְמִיד חָכָם, יִשָּׂא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, לֹא מָצָא בַּת גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, יִשָּׂא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת. לֹא מָצָא בַּת רָאשֵׁי כְּנֵסִיּוֹת, יִשָּׂא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה. לֹא מָצָא בַּת גַּבָּאֵי צְדָקָה, יִשָּׂא בַּת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת וְאַל יַשִּׂיא בִּתּוֹ לְעַם הָאָרֶץ. הַגָּה: וְעַל בְּנוֹתֵיהֶן הוּא אוֹמֵר: "אָרוּר שׁוֹכֵב עִם בְּהֵמָה" (דְּבָרִים כז, כא). וְכָל זֶה בְּעַם הָאָרֶץ שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת (טוּר). וּמִצְוָה לְאָדָם שֶׁיִּשָּׂא בַּת אֲחוֹתוֹ (גְּמָרָא בְּסַנְהֶדְרִין וּבִיבָמוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף בַּת אָחִיו (הָרַמְבַּ"ם פ"ב דְּהִלְכוֹת אִסוּרֵי בִּיאָה):
ז לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה לֹא מִמִּשְׁפַּחַת מְצֹרָעִין וְלֹא מִמִּשְׁפַּחַת נִכְפִּין, וְהוּא שֶׁהֻחְזַק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁיָּבוֹאוּ בְּנֵיהֶם לִידֵי כָּךְ:
ח עַם הָאָרֶץ לֹא יִשָּׂא כֹּהֶנֶת, וְאִם נָשָׂא אֵין זִוּוּגָם עוֹלֶה יָפֶה שֶׁתָּמוּת הִיא אוֹ הוּא מְהֵרָה, אוֹ תְּקָלָה תָּבֹא בֵּינֵיהֶם. אֲבָל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנּוֹשֵׂא כֹּהֶנֶת, הֲרֵי זֶה נָאֶה וּמְשֻׁבָּח, תּוֹרָה וּכְהֻנָּה בְּמָקוֹם אֶחָד:
ט לֹא יִשָּׂא בָּחוּר זְקֵנָה, וְלֹא זָקֵן יַלְדָּה, שֶׁדָּבָר זֶה גּוֹרֵם לִזְנוּת:
י לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה וְדַעְתּוֹ לְגָרְשָׁהּ. וְאִם הוֹדִיעַ תְּחִלָּה שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אוֹתָהּ לְיָמִים יְדוּעִים, מֻתָּר:
יא לֹא יִשָּׂא אָדָם אִשָּׁה בִּמְדִינָה זוֹ וְיֵלֵךְ וְיִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, שֶׁמָּא יִזְדַּוְגוּ הַבָּנִים זֶה לָזֶה וְנִמְצָא אָח נוֹשֵׂא אֲחוֹתוֹ. וְאָדָם גָּדוֹל שֶׁשְּׁמוֹ יָדוּעַ וְזַרְעוֹ מְפֻרְסָם אַחֲרָיו, מֻתָּר:
א סָעִיף ב כל המשפחות כו' כ' ב"ש סק"ג דלרמב"ם אסור לכהן לישא אשה שאין משפחתה ידוע' אף לתי' השני של המ"מ ומכח זה כ' ג"כ על מה דקאמר בסק"י בקורין לו חלל ושותק אין נושאין מהם אא"כ בודקין וכ' הוא דהיינו ד' אמהות דבלא שתיק' נמי צריך לבדוק להרמב"ם עכ"ל ולא עיין היטי' דלרמב"ם א"צ לבדוק רק אחר חללה גרידה דכל המשפחות בחזקת כשרות הם כ"א לעלות לדוכן ולסנהדרין ולעבודת המזבח שיהא בנו כשר למזבח לכהן ושיהא בתו כשרה לכהן משמע על המזבח אז צריכה בדיקה וכן כ' הב"י רז"ל מ"מ כ' שאחרים סוברים כדברי רבינו אפי' בחללות א"צ לבדוק כ"ז שלא קרא עליה ערער וכך הם דברי הרמב"ם בפי' המשנה ובפ"ב מהא"ב אלא שהוא סובר כו' עכ"ל כן כ' הב"ח ע"ש שהאריך דהרמב"ם סובר דאין צריך לבדוק אחר חללות ובסי' ג' הביא ג"כ הב"י והב"ח דעת המ"מ ולא משמע כן כלל דלצריך בדיקה אחר חללות גרידא לרמב"ם לתירץ שני של המ"מ: (עד כאן השלמתי במיעוט הבנתי והשגתי מה שהיה חסר מט"ז):
ב סָעִיף ד א שלא הוזהרו כשרות כו' פירש"י כגון חלל ונר כיון דלא הקפידה תורה עליהם ליוחסין רבנן נמי לא עבדי תקנתא לאצרכינהו בדיקה אפילו משום ממזרת דדוקא כי אתחזק איסורא ביה אבל לחששה ולמבדק לא אצרכינהו עכ"ל אבל מלשון סעי' זה שהוא לשון הרמב"ם שכ' דין זה אקר' עליו ערער משמע אפילו אי אתחזק איסורא לא הוזהרו נשי' ע"י וא"ל מ"ש לוים וישראלים מנשים דהא גם הם לא הוזהרו על חללים וגרים ואפ"ה הוזהרו לינש' לפסילים וצריכים בדיקה דשאני התם דמצינן בהו קול' טפי מזכרים דידהו דאם הם כהנים אסורים בהלכה וגרים ונשים אפי' כהנת מותרים בהם משא"כ בלוים וישראלים לא מצינו קולא במין דידהו בשום צד: ב וי"א דוקא משפחה שנתערב בה א' מהפסולים כ"כ הטור בשם פר"י וקשה דהטור העתיק תחילה בשם רמב"ם כל ששקורין לו ממזר כו' ושותק חוששין לו כו' וכמו שהעתיק כאן בסעי' זה בש"ע ואח"כ כ' וכן כל משפח' שקר' עליה ערעור כו' כמו שהעתיק בש"ע סעי' ג' משמע דבפיסול דשתק לא מיירי מערעור וא"כ איך הביא על פר"י דמיירי הך ממזר ושתק שקרא עליו ערעור דהא בערעור צריך בדיקה בלאו הכי כיון שיש עירו' לפנינו וראיתי מחלקים דהך נתערב בשתיקה אינו בעדים אלא בקול בעלמא ואלו דברי רוח דהא נתער' קאמר משמע ע"פ עדים ברורים. וצ"ל דהטור לא הביא פר"י לפרש דברי הרמב"ם אלא לחלוק עליו וזה מוכח מלשון הטור שכ' מ"ש הרמב"ם כל שקורין לו כו' פר"י כו' דאמאי הביא פר"י לפרש דברי הרמב"ם ה"ל להביא על הגמרא דאיתא שם כך בממזר שתיק או דפר"י חולק על הרמב"ם דהרמב"ם כ' פסול ממזר ושתיק בלא תערובת פסול ור"י פי' דדווקא תערובות פסול בעינן ונראה דבזה תלוי עוד ב' פלוגתות דהיינו דלרמב"ם הוה פסול זה דשתיק ספק ומהני ביה בדיקה אבל לר"י אמרינן דאותו ששתיק הוא פסול בודאי ולא מהני ביה בדיקה ותו דהשא' משפחתו הם כשרים כיון שנתברר ספקות באותו ששותק ולהרמב"ם הויין כל המשפח' ספק פסולים וכן משמע מדברי רמ"א שכ' וי"א דמשמע שחולק על מ"ש תחלה על דברי רמב"ם: (דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק י"א אפי' אם קוראין לו ושותק לא מהני להכשיר משפחתו ולא כחמ"ח וגם בסקי"ב כ' על מ"ש בח"מ אם נתערב ושותק אז אמרינן דזהו הפסול ושאר המשפחה א"צ בדיקה וכבר כתבתי דליתא גם מדברי רמ"א מוכח דליתא דקאי על המחבר שכ' חוששין לו ולמשפחתו ש"מ כל המשפחה צריך בדיקה עכ"ל ולפי' הט"ז דהטור ורמ"א הביאו פר"י לחלוק על הרמב"ם דבשתיקה לחוד לא מפסל א"כ גם החמ"ה ס"ל כן דלהמחבר חוששין לכל המשפחה ומיירי בלא נתערב אבל לי"א שמביא רמ"א שאר המשפחה כשרים אלא שהרמ"א כ' דשאר המשפחה כשרים כ"ז שלא נבדק זה ששותק משמע דמהני ביה בדיקה והט"ז ס"ל דלא מהני ביה בדיקה כלל לר"י ונראה להכריע כט"ז מתרי טעמא חדא דכ' הטור כשנתערב במשפחתו כו' וא' מהמשפחה קורין אותו ממזר או נתין ושותק אז הוה הוכח' שהוא הוא משמע דבודאי קאמר דהוא הוא ולא כ' דצריך לבדוק אחריו א"ו ולא מהני ביה בדיקה ועוד דהרי הטור מיירי אפי' אם נתערב בהם ספק ממזר כמ"ש ב"י והמ"מ והרמב"ן ורשב"א וב"ח כו' ג"כ דלאו דוקא בודאי ממזר מיירי הטור אלא ה"ה ספק ממזר בקוראין אותו ממזר ושותק הוכחה שהוא הוא הספק עכ"ל א"כ לפי מ"ש התוס' בכתובות דף י"ד בד"ה אלמנת עיפה לחלק בין אלמנה גופה לבתה דאלמנה כשרה מכח ס"ס משום דהי' לה חזקת כשרות ובתה פסולה משום דאין לה חזקת כשרות א"כ גם כאם אם נאמר כל זמן שלא נבדוק זה ששותק כל המשפחה כשרים דנתברר פסולים בזה ששותק א"כ כל המשפחה בחזקת כשרות קודם בדיקתו של זה ושוב לא ממהני בהם ספק ספקא אחר בדיקתו של זה כמו באלמנה גופה וכל המשפחה מותרין וא"כ יהיה קולא בזה מכח שתיקתו של זה ובודאי לא יעל על דעת שום אדם לומר כן א"ו כדברי הט"ז דזה ששותק לא מהני ביה בדיקה ולעולם הוא פסול ומשפחתו כשרים עכד"ה): ב שלא בשעת מריבה זה דעת הראב"ד ותמהתי כיון דמסיק שלא בשעת מריבה פסול מי ששותק ל"ל החילוק שחילק תחלה בין דורות הראשונים שהיו מענישים כראוי שלא די בחילוק זה לחוד לומ' דאין פסול שיתוק אלא שלא בשעת מריבה אבל בשעת מריבה שבח הוא לו וכמאמר הכ' כבוד לאיש שבת מריב:
ג סָעִיף ו ארור שוכ' עם בהמה פירש"י שדומו' לבהמה שאין להם לב להבין כי חייך ואורך ימיך עכ"ל נראה פי' לדבריו דטבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם טובות עה"ז משא"כ אם יעסקו בתורה לא יהו להם רק עה"ב לחוד ובאמת אינו כן אלא היא חייך בעה"ז ואורך ימיך בעולם שכולו ארוך שהוא עו"ה ולמדנו מדברי רש"י אלו שאם נמצא בת לע"ה שהיא חכמה ומבינה ענין שזכרנו דאין בזה איסור מצד שאבי' ע"ה כנלע"ד:
ד סָעִיף ו בע"ה שאין מדקדק במצות בטו' כ' ולא בכל ע"ה קאמר אלא במי שהוא חשוד לעבו' להכעיס וחלק ב"י ע"ז ואמר אפילו אינו עובר להכעיס אלא לתאבון או שאינו בקי בדקדוקי מצות וכן הם דברי רש"י שכ' נשותיהם שרץ שאינן זהירות במצות עכ"ל והך דקדוקי מצות אין פירושו שאין יודעים רק עיקר המצות ולא דקדוקי' ופרטי' דא"כ רוב בני אדם מהמון עם אינם יודעים זה ודוקא לאנשים צדיקים רגילים לקרותם מדקדקים דמדאמרו על זה נשותיהם שרץ משמע דקאי על עניני נדה דצריכה ידיעה ברורה להזהר מאוד מזה וכיון שהבעל ע"ה ואינו יכול ללמדה ע"כ הם קרוי שרץ שהוא שורץ ומוליד באיסור ועל מ"ש הטור שהוא חשוד לעבור להכעיס ק' האיך תלוי זה בע"ה וכי לא שייך לומר כן אף בידוע רבונו ומכוין למרוד בו אלא נראה דלא בא לאפוקי ע"ה ששומע לקול מוריו דיש לו תקנה דילך אצל חכם וישמע ממנו משא"כ בע"ה שהוא שונא חכמים כמ"ש ר"ע כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור לזה אין תקנה כי אף אם ישמע מן החכם ילעיג עליו מחמת שנאתו ונמצא מתורץ תמיהת הב"י דודאי אף הטור נתכוין שעוב' לתיאבון אלא שאנו חושדים אותו שיעבו' גם להכעיס נמצא שאין לו תקנה במוסר חכמים כנ"ל בזה:
ה סָעִיף י ואם הודיע אותן תחלה כו' בטור כ"כ בשם רמב"ם ותמה ב"י הלא תלמיד ערוך הוא בפ' החולץ והיינו במה דאמרינן בדף ל"ז דרב הוה אומר מאן הוה אתתי ליומ' ותירץ בדרישה דרב לא היה רוצה לגרשה אלא להתעכב עמה פה יום ואח"כ ילך משם ולפרקים יחזו' אלי' ואין זה מיושב דהא גם הרמב"ם כ' ואם הודיעה תחילה שנוש' אותה לימים ידועים כו' אפשר לפרש גם זה בדרך שאתה תוכל לפרש הגמ' דרב כיון דאיכא שם לפרש כן כן נמי בדברי רמב"ם אלא נלע"ד לתרץ דאין ללמוד בגמ' דרב כיון דאיכא שם ואיבעית אימא יחודי בעלמא הוא דמייחדי כי היכא דלהוי ליה פת בסלו ואפשר דהך תירוצא הוא עיקר וא"כ אין משם ראיה להתיר בבא עליה דיש איסור בשעת ביאה דהוה דומה לגרושת הלב שהיא א' מט' בנים פסולים אבל מדברי הרמב"ם יש ללמוד שפיר שאמ' שנש' אות' כו' וסתם נשואין הם לביאה:
א סָעִיף א פיסול. היינו פסול דאסורה לו כגון חשש ממזר או חללה לכ"ג וכה"ג:
ב סָעִיף א ממון. ה"ה הנושא בלא ממון נמי איכא עונש אלא כוונתו לדייק אם נושא אשה בשביל ממון וליכא בה פסול משפחה ליכא איסור ח"מ ב"ש:
ג סָעִיף א ממון. אע"ג דלפני זה כתב כל שאינה פסולה עליו מותר לישא לשם ממון היינו אם נותנין לו ממון ברצון טוב אבל לעגן כלתו בשביל זה או לענין עצמו ולהמתין מלישא אשה עד שימצא אשה שתתן לו ממון אסור ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' כלומר שהעכוב מלישא אשה בשביל חמדת ממון גורם לו להוליד בנים זרים ח"מ ב"ש ועיין בבה"י:
ד סָעִיף ב כשרות. בטור כ' בשם הרמ"ה מי שאינו משפחתו ידוע לנו לא אמרינן שהוא בחזקת כשרות לכן יש להחמיר ב"ש: וכ"כ בה"י מי שבא מארץ אחרת הן איש או אשה או בחור או בתולה או אלמן או אלמנה צריך ראיה שהוא ישראל ואף שמתנהגים כדת ישראל ומדברים בלשונינו ויודעים בכל טוב היהודים אעפ"כ צריכין ראיה וכן הוא תקנות מדינות ליטא שאין לסדר שום קידושין אא"כ שיש לו ראיה שהוא ישראל ומאיזה משפחה ע"ש: וכ"כ מהרי"ט בתשובה ח"א סימן קמ"ט ע"ש:
ה סָעִיף ב ואכזריות. דג' סימנים יש בישראל ביישנים רחמנים וגומלי חסדים. וכל שאין לו ג' סימנים אין ראוי לדבק בו ודוקא שאין לו סימן כלל אבל אם יש א' מסמנים אלו ראוי לדבק בו וגבעונים הי' ניכר בהם שאין לו שום סימן ב"ש:
ו סָעִיף ג שנים. כ"כ הרמב"ם. אבל רש"י פירש שקראו שנים שמץ פסול ולא שמעידין עדות גמור:
ז סָעִיף ג עבדות. לא כתב או עבד דעבד שנתערב בישראל הולד כשר ולהרמב"ם אף לכהונה לא פגום. ע"כ נקט עבדות כלומר דהערעור הוא שיש בהם עבדים ושפחות וכל ולד הנולד במשפחה הוא ספק עבד דשמא נולד מן השפחה ח"מ:
ח סָעִיף ג לבדוק. לפרש"י שהבאתי בסמוך ס"ק ו' דליכא עדות גמור שנתערב מממזר שפיר. אבל להרמב"ם דאיכא עדות גמור קשה למה א"צ בדיקה הלא היא מוזהר [ת] שלא תשא ממזר ע"כ יש להחמיר בשיש עדות שצריכה היא לבדוק אחריו ח"מ ב"ש:
ט סָעִיף ד ולמשפחתו. ולא אמרינן דזה השותק הוא הפסול ושאר בני המשפחה אין צריך בדיקה אלא החשש במשפחה כול' ב"ש דלא כח"מ:
י סָעִיף ד א'. קשה אם נתערב בה למה לי דזה שותק ת"ל דצריך בדיקה כיון שנתערב בה א' מפסולים ותירץ הב"ש דנ"מ אם נתערב ספק ממזר מותר לישראל לישא אשה מן משפחה זו כמבואר לקמן ומ"מ אם שתקה מחזיקי' אוחה שהיא ממזרת. גם נ"מ אם נתערב ספק חלל או אלמנה ממשפחה זו אם נשאת לא תצא כמבואר בסעיף ה' אבל אם שותקת תצא. וב"ח וח"מ תירצו בע"א:
יא סָעִיף ה לבתה. וכ"ד האחרונים:
יב סָעִיף ה ממזר. היינו אם יש עדים אז אסור ישראל לישא מן משפחה זו אבל אם יצא קול שנתערב אין איסור ומותר לישראל לישא מן משפחה זו ב"ש ע"ש:
יג סָעִיף ה נטמעה. אפי' אם ידוע לשנים שנטמעה באיזה משפחה פסול אין ראוי לגלות ב"ש. וח"מ חוכך בזה דהאיך אין לגלות דהיום או מחר יבאו עדים ויהיו הבנים ספק ממזרים ע"ש. ודוקא ממזרים ונתינים דאין ראוים לבא בקהל ונטמעו אין מגלים אבל חללין דיש להם תקנה להתחתן בישראל מגלים ב"ש. וא"ל הא קי"ל ממזר דלא ידוע אינו חי ומבואר בספר חסידים אפי' יב"ח אינו חי וא"כ האיך אשכחן דנטמעו ממזרים: תירוץ ב"ש דאיירי במקומו היה ידוע ואז חי ואח"כ הלך למקום אחר ונושא אשה ושם א"י אם הוא ממזר:
יד סָעִיף ו הדור. ואם יקח המיוחסת יצטרך לקבל צדקה טוב שיקח אותה שאינה מיוחסת ס"ח סימן שפ"א:
טו סָעִיף ז ג"פ. צ"ע בי"ד סי' רס"ג ח"ג פסק אם אשה מלה בנה ומת מחמת מילה וגם אחותה מלה בנה ומת מחמת מילה שאר האחיות לא ימולו בניהן כו' א"כ משמע שני פעמים הוה חזקה ובהדיא משמע בגמ' דיבמות דף ס"ד דדין א' להם לענין מילה וצרעת. וע' בה"י בי"ד רס"ג מ"ש:
טז סָעִיף ט ילדה. דוקא כשאינה חפיצה בו אבל כשהיא חפיצה בו מותר ס"ח סי' שע"ה וכ"כ ח"מ:
א סָעִיף א (לא יעגן כלתו כו'. עיין בתשוב' חתם סופר סי' ק"נ דהגאון השואל רצה לומר דהיינו דוקא ביש בידו לפרנס א"ע בלאו הכי והוא ז"ל כ' דמדברי הא"ח בשם הראב"ד דמייתי הרב"י ס"ס ס"ו מדתלי טעמא בהרהור עבירה ועיגון ש"מ אפי' הוא עני לא יעגן עצמו כו' ע"ש. ועיין בשל"ה דף קמ"ג ע"ב שכ' וז"ל אמנם אותן הנוהגין לרמות החתן בכל מה שיוכלו לרמות אותו בענין נדונייתו וגם לכופו שילך לחופה אף שלא נתנו לו הנדוניא משלם שהבטיחוהו איני יודע מנין להם הדין הזה ואדרבה תנן בפ' בתרא דכתובות הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כו' אף לדברי אדמון אין אנו יכולין לכפותו להכניסה אף שכבר קידשה והנה הם סברי מצוה עבדי שלא לבייש בת ישראל אבל לא נראה הגון בעיני עכ"ל ועמ"ש לקמן סימן נ"ב סק"ב):
ב סָעִיף ב בחזקת כשרות. עב"ש סק"ב (כי הבה"ט קיצר מאד בדבריו) עד ובסי' שאח"ז מבואר דהמחבר נמי ס"ל מי שאין משפחתו ידוע לנו חיישינן שמא ממזר הוא לכן יש להחמיר ועיין בספ' שער המלך פ"כ מהא"ב דין ה' שכ' להוכיח שדעת המחבר אינו כן ודלא כהב"ש (ויובא לקמן סימן ג' ס"א סק"ו) וגם השיג שם בענין זה על הב"ח ותשובת מהרי"ט ח"א סימן קמ"ט והאריך הרבה בהלכה זו ומסיק וז"ל ולענין הלכה הנה לענין פסולי קהל דעת כל הפוסקים דאפי' מי שאין לו חזקת משפחה כגון שבא מארץ רחוקה אמרי' כל המשפחות בחזקת כשרות זולתי דעת הרמ"ה שכ' הטור ולחד תירוץ שכ' ה"ה בדעת הרמב"ם ודלא כהרב ב"ש ובס' בה"י שיחסו סבר' זו לדעת מרן והטור דלית' אך לענין פסולי כהונה דעת הר"ן בס"פ הע"י דכל שאין לו חזקת משפחה חיישינן וכן הוא דעת הטו' כמו שהוכחנו מדבריו וכן נראה לי להוכיח שכן דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל כו' ואולם דעת התו' והנ"י דאפי' היכא דליכא חזקת משפחה כו' עש"ב:
ג סָעִיף ג שיעידו שנים. עבה"ט ע"ש אבל רש"י פי' כו' ועיין בתשובת רשד"ם אה"ע סי' רל"ו שכ' אפי' לדעת רש"י נראה כי כדי להחזיק בפיסול צריך שיהיו שני עדים יבואו ויגידו אפי' שלא יגידו בתורת עדות גמורה שכן כתב שקראו עליה שני עדים שמץ פיסול מדקאמר עדים אין עדים אלא בב"ד עכ"ל:
ד סָעִיף ה ספק ממזר עבה"ט ס"ק י"ב. והציון על תיבת ספק ממזר ט"ס וצריך לציין על תיבות או ממזר ודאי עב"ש. ועב"ש ס"ק ט"ז עד ומ"ש הטור ס"ס ס' ישראל שנתערב ספק איסור ט"ס הוא כו' ועיין בתשובת פרח שושן חי"ד כלל ג' סי' א' מ"ש בזה. וע' עוד בס' שעה"מ פי"ט מהא"ב דין כ"ג באריכות:
ה סָעִיף ו לישא בת ת"ח. כתב בר"י נראה דאף לדעת מרי"ו (בתשובה סי' קס"ג הובאה במהרי"ק שורש קס"ז ועיין בסמ"ע ס"ס רס"ב) ודעימי' שכתבו דדין ח"ח שאמרו חז"ל בנמה ענינים ליתא בזה"ז וגם העליתי בח"מ סימן ט"ו אות ג' דלדעת זו גם צורב' מרבנן ליתא דלא כשבו"י ח"א סי' קד"ס מ"מ לענין זה לישא בת ת"ח נראה דשפיר נוהג בזה"ז כו' ולא המדרש היא עיקר אלא המעשה שהת"ח יהיה רשום ביראת חטא כחכמי דורו החשובים והכל לשם שמים ע"ש:
ו סָעִיף ו ועל בנותיהן. כ' בר"י דקדק הרב ט"ז מרש"י שאם בת הע"ה מבינה דהעוסק בתורה אהניא לי' בעה"ז ובעה"ב אין בזה איסור מצד שאביה ע"ה ע"ש. ולפ"ז אם היא בת עשיר ומספיק לחתנו שרי כי כל הקפידא שלא תסיתה להתעסק בסחורה. ובלא"ה אין העולם נזהרים בזה ע"ש:
ז סָעִיף ו אף בת אחיו. וכן סתם הרמ"א לקמן סי' ט"ו סעיף ב"ה וע' בס' בר"י באורך: (ועמ"ש בפ"ת לי"ד סי' קס"ז סק"ו בענין מ"ש בצוואת ר"י חסיד ז"ל שלא ישא אשה ששמה כשם אמו כו' דבתשובת נו"ב תניינא כתב דכל צוואתו לא הי' אלא לזרעו ודוקא בשם העצם כו' ובס' חכ"א כתב דדוקא כשהם משולשים כו' ע"ש ועיין בת' שב יעקב סי' כ"ג הובא לקמן סי' נ' ס"ק י"ד. וכעת ראיתי בתשובת חתם סופר חא"ע ס"ס קט"ז שכ' ע"ד מי שרוצה לדבק בבן טובים בחור וטוב אלא דחייש מ"ש העולם משום דשם הבחור כשם החותן ושם אמו כשם אמה של המשודכת הנה מאן דלא קפיד לא קפדינן בהדי' ובפרט דאיכא כאן זכות תורה דאפילו אדבית עלי מתכפר בתורה וגמ"ח כו' ובפרט דבס"ח עצמו סי' תע"ז לא נמצא רק דלא ישאו האב והבן ובן הבן שלשה נשים ששמות שלשתן שוות כו' ש"מ דליכא קפידא במידי אחרינא עכ"ד. ובס' כרם שלמה כתב שהגידו לו שבהיות הגאון בעל חתם סופר אב"ד בדרעזניץ עשה הלכה למעשה לשנות שם החתן מפני שהיה שמו כשם חותנו ותו אין בית מיחוש ע"ש וצ"ל מה דלא הזכיר מזה בתשוב' הנ"ל לפי שהיה שם טעם זכות דתורה לא הוצרך לעצה אחרת:
ח סָעִיף ז שהוחזק ג"פ עבה"ט מ"ש צ"ע כו' ועי' בר"י אות ח' שהביא דברי היש"ש פ' הבע"י סימן ל"ג שכ' וז"ל וכתבו הרי"ף והרא"ש ומסתברא דמילה כו' ואע"ג דמשפחת נכפין ומצורעין נמי ספק נפשות הוא אפ"ה פסק רבא דבעינן תלתא זימני אף דס"ל לרבא גופיה כרבי בנישואין מ"מ הכא שאני דאפי' רבי מודה שאין לחוש למשפחה אם לא דהוחזק תלתא זימני וכ"כ נימוקי יוסף ומ"מ נראה דגבי אחיות אף בתרי אחיות הוי חזקה גם לענין נכפה ומצורע עכ"ל. ושוב הביא דגם בס' יד אהרן מחלק מסברתו בין אחיות למשפחה וזכינו לדין דתרי אחיות מצורעות הם מחזיקות אלא דבחידושי הרשב"א יבמות שם מבואר דרבא סבר דגם אחיות אין מחזיקות אלא בתלתא זימני ע"ש. ועיין לקמן סי' ט' ובב"ש סק"ד ובסי' קנ"ד סעי' י"ב ובח"מ שם סק"י ובתשו' תשוב' מאהבה ח"א ר"ס צ"ב:
ט סָעִיף ח ע"ה לא ישא כהנת. עיין בתשובת חות יאיר סימן ע' שכ' דאין לנו ע"ה שדברו חכמים פה כמו שאין ע"ה שאמרו בו ששה דברים בפסחים פ"ג יע"ש ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סימן רי"ז ס"ק ט"ז:
י סָעִיף י אשה במדינה זו וילך וישא כו'. עיין בס' בית מאיר שכ' דבס' בית הלל כתב דהאידנא דאין נושאין שתי נשים אין נ"מ גדולה בדין זה. ואמת שלשון הגמ' והרמב"ם לא ישא אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת משמע דוקא בנושא על אשתו ולא במתה או נתגרשה אף שיש לו בנים ממנה והטעם י"ל משום דאז על הרוב מוליך בניו הקטנים עמו ואין לחוש ומשום מלתא דלא שכיח שמניחים אצל הגרושה או קרובי האם לא גזרו עכ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.