א חַיָּב כָּל אָדָם לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי לִפְרוֹת וְלִרְבּוֹת. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. הַגָּה: וְכָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה שָׁרוּי בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא תּוֹרָה כוּ', וְלֹא נִקְרָא אָדָם. וְכֵיוָן שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה עֲוֹנוֹתָיו מִפַּקְפְּקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (מִשְׁלֵי יח, כב) [טוּר]
ב אֵין מוֹכְרִין סֵפֶר תּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה וְלִשָּׂא אִשָּׁה:
ג מִצְוָה עַל כָּל אָדָם שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בֶּן י"ח, וְהַמַּקְדִּים לִשָּׂא בֶּן י"ג, מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר, אֲבָל קֹדֶם י"ג לֹא יִשָּׂא דְּהָוֵי כִּזְנוּת. וּבְשׁוּם עִנְיָן לֹא יַעֲבֹר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּלֹא אִשָּׁה. וּמִי שֶׁעָבְרוּ עָלָיו כ' שָׁנָה וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׂא, בֵּית דִּין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׂא כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וּמִיהוּ, אִם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה וְטָרַח בָּהּ, וּמִתְיָרֵא לִשָּׂא אִשָּׁה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטְרַח בִּמְזוֹנוֹ וְיִתְבַּטֵּל מִן הַתּוֹרָה, מֻתָּר לְהִתְאַחֵר. הַגָּה: וּבַזְּמַן הַזֶּה נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לָכֹף עַל זֶה. וְכֵן מִי שֶׁלֹּא קִיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה וּבָא לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים, כְּגוֹן עֲקָרָה וּזְקֵנָה אוֹ קְטַנָּה, מִשּׁוּם שֶׁחוֹשֵׁק בָּהּ אוֹ מִשּׁוּם מָמוֹן שֶׁלָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמִּדִּינָא הָיָה לִמְחוֹת בּוֹ, לֹא נָהֲגוּ מִכַּמָּה דּוֹרוֹת לְדַקְדֵּק בְּעִנְיַן הַזִּוּוּגִים. וַאֲפִלּוּ בְּנָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּה עֲשָׂרָה שָׁנִים לֹא נָהֲגוּ לָכֹף אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְכֵן בִּשְׁאָר עִנְיְנֵי זִוּוּגִים (רִיבָ"שׁ סִימָן ט"ו), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תְּהֵא אֲסוּרָה עָלָיו:
ד וּמִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בַּתּוֹרָה, כְּבֶן עַזַּאי, תָּמִיד, וְנִדְבַּק בָּהּ כָּל יָמָיו, וְלֹא נָשָׂא אִשָּׁה, אֵין בְּיָדוֹ עָוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו:
ה כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם זָכָר וּנְקֵבָה, קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַבֵּן סָרִיס אוֹ הַנְּקֵבָה אַיְלוֹנִית. (פי', אַיִל הוּא זְכַר הַצֹאן, כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשׁ לָאִשָּׁה טֶבַע הַזָּכָר, וְסִימָנִים הֵם שֶׁאֵין לָהּ שָׁדַיִם כַּנָּשִׁים, וְקוֹלָהּ עָבֶה, וְאוֹתוֹ מָקוֹם אֵינוֹ בּוֹלֵט מִגּוּפָהּ כְּיֶתֶר הַנָּשִׁים):
ו נוֹלְדוּ לוֹ זָכָר וּנְקֵבָה, וּמֵתוּ וְהִנִּיחוּ בָּנִים, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ בְּנֵי הַבָּנִים זָכָר וּנְקֵבָה, וְהָיוּ בָּאִים מִזָּכָר וּנְקֵבָה, אַף עַל פִּי שֶׁהַזָּכָר בֶּן בִּתּוֹ וְהַנְּקֵבָה בַּת בְּנוֹ, הוֹאִיל וּמִשְּׁנֵי בָּנָיו הֵם בָּאִים הֲרֵי קִיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בֵּן וּבַת, וּמֵתוּ, וְהִנִּיחַ אֶחָד מֵהֶם זָכָר וּנְקֵבָה, עֲדַיִן לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. הַגָּה: הָיָה הַבֵּן מַמְזֵר, אוֹ חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה (וְקָטָן), קִיֵּם הַמִּצְוָה. (ב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ז הָיוּ לוֹ בָּנִים בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם, לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר:
ח אַף עַל פִּי שֶׁקִּיֵּם פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אָסוּר לוֹ לַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה, וְצָרִיךְ שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים אִם יֵשׁ סִפֵּק בְּיָדוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ כַּמָּה בָּנִים. וְאִם אֵין סִפֵּק בְּיָדוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים אֶלָּא אִם כֵּן יִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה, אִם אֵין לוֹ בָּנִים יִמְכֹּר כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים, לֹא יִמְכֹּר אֶלָּא יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים וְלֹא יַעֲמֹד בְּלֹא אִשָּׁה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים יִמְכֹּר סֵפֶר תּוֹרָה כְּדֵי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים. הַגָּה: מִיהוּ, אִם מַכִּיר שֶׁאֵינוֹ בֶּן בָּנִים עוֹד וְאֵינוֹ רָאוּי עוֹד לְהוֹלִיד, יִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים (נ"י בְּפ' הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ). וְכֵן אִם יֵשׁ לוֹ בָּנִים הַרְבֵּה וּמִתְיָרֵא שֶׁאִם יִשָּׂא אִשָּׁה בַּת בָּנִים יָבֹאוּ קְטָטוֹת וּמְרִיבוֹת בֵּין הַבָּנִים וּבֵין אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ בַּת בָּנִים; אֲבָל אָסוּר לֵישֵׁב בְּלֹא אִשָּׁה מִשּׁוּם חֲשָׁשׁ זוֹ (ת"ה סִי' רס"ג):
ט נוֹשֵׂא אָדָם כַּמָּה נָשִׁים, וְהוּא דְּאֶפְשָׁר לְמֵיקַם בְּסִפּוּקַיְהוּ. וּמִכָּל מָקוֹם נָתְנוּ חֲכָמִים עֵצָה טוֹבָה שֶׁלֹּא יִשָּׂא אָדָם יוֹתֵר מִד' נָשִׁים, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְכָל אַחַת עוֹנָה בְּחֹדֶשׁ. וּבְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִשָּׂא אֶלָּא אִשָּׁה אַחַת, אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַל אִשְׁתּוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן ס"ס ב' דְּאָסוּר לִשָּׂא שְׁנֵי נָשִׁים בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת:
י רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם הֶחֱרִים עַל הַנּוֹשֵׂא עַל אִשְׁתּוֹ; אֲבָל בִּיבָמָה לֹא הֶחֱרִים. וְכֵן בַּאֲרוּסָה. הַגָּה: אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִכְנֹס אֶלָּא לִפְטֹר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"א). וְהוּא הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּחוּי מִצְוָה, כְּגוֹן שֶׁשָּׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַחוֹלֵץ רַשְׁבָּ"א סִימָן ר"פ וּמהר"ם פַּדָּוואָה סִי' י"ט). אָמְנָם יֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דְּחֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם נוֹהֵג אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם מִצְוָה וַאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם יִבּוּם, וְצָרִיךְ לַחֲלֹץ (הַגָּהַת מָרְדְּכַי דִּיבָמוֹת וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת וְכֵּן כָּתַב נ"י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין הָרִאשׁוֹנָה בַּת גֵּרוּשִׁין, כְּגוֹן שֶׁנִּשְׁתַּטֵּית אוֹ שֶׁהוּא מִן הַדִּין לְגָרְשָׁהּ וְאֵינָהּ רוֹצָה לִקַּח גֵּט מִמֶּנּוּ, יֵשׁ לְהָקֵל לְהַתִּיר לוֹ לִשָּׂא אַחֶרֶת (כֵּן מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א). וְכָל שֶׁכֵּן אִם הִיא אֲרוּסָה וְאֵינָהּ רוֹצָה לְהִנָּשֵׂא לוֹ אוֹ לִפְטֹר מִמֶּנּוּ. וְלֹא פָּשְׁטָה תַּקָּנָתוֹ בְּכָל הָאֲרָצוֹת. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁיָּדוּעַ שֶׁלֹּא פָּשְׁטָה תַּקָּנָתוֹ, אֲבָל מִן הַסְּתָם נוֹהֵג בְּכָל מָקוֹם (תְּשׁוּבַת ר"י מִינְץ סִי' ק"י). וְעַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִי' רכ"ח אִם הָלַךְ מִמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַחֲמִיר לְמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהָקֵל. וְלֹא הֶחֱרִים אֶלָּא עַד סוֹף הָאֶלֶף הַחֲמִישִׁי. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם בְּכָל מְדִינוֹת אֵלּוּ הַתַּקָּנָה וְהַמִּנְהָג בִּמְקוֹמוֹ עוֹמֵד, וְאֵין נוֹשְׂאִין שְׁתֵּי נָשִׁים, וְכוֹפִין בַּחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִין מִי שֶׁעוֹבֵר וְנוֹשֵׂא ב' נָשִׁים לְגָרֵשׁ אַחַת מֵהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לָכֹף מִי שֶׁעָבַר חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם (ב"י סִי' ע"ו), מֵאַחַר שֶׁכְּבָר נִשְׁלַם אֶלֶף הַחֲמִישִׁי (שָׁם בְּשֵׁם מַהֲרִי"ק), וְאֵין נוֹהֲגִין כֵּן. יֵשׁ אוֹמְרִים מִי שֶׁנִשְׁתַּמְּדָה אִשְׁתּוֹ, מְזַכֶּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי אַחֵר וְנוֹשֵׂא אַחֶרֶת, וְכֵן נוֹהֲגִין בִּקְצָת מְקוֹמוֹת (פִּסְקֵי מהרא"י סִי' רנ"ו). וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג אֵין לְהַחֲמִיר וּמֻתָּר לִשָּׂא אַחֶרֶת בְּלֹא גֵּרוּשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה (שָׁם מִנְהֲגֵי רַיְנוּ"ס):
יא טוֹב לַעֲשׂוֹת תַּקָּנָה בַּחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִים עַל מִי שֶׁיִּשָּׂא אִשָּׁה עַל אִשְׁתּוֹ:
יב נִשְׁבַּע שֶׁלֹּא יִשָּׂא אַחֶרֶת עַל אִשְׁתּוֹ, וְשָׁהֲתָּה עֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁלֹּא יָלְדָה, יִתְבָּאֵר בְּסִימָן קי"ח:
יג אִשָּׁה אֵינָהּ מְצֻוָּה עַל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. (וְעַיֵּן בְּסִימָן קנ"ד). [הַגָּה] וּמִכָּל מָקוֹם יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא תַּעֲמֹד בְּלֹא אִישׁ מִשּׁוּם חֲשָׁדָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ בְּשֵׁם א"ז):
יד דִּין מִי שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהָה עִמָּהּ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יִתְבָּאֵר שָׁם:
א סָעִיף א חייב כל אדם לישא אשה וכתב הרמב"ם פט"ו ה' אישות אשה שהרשה את בעלה שימנע עונתה הרי זה מותר בד"א כשהיו לו בנים שכבר קיים פו"ר אבל אין לו בנים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים מצות פו"ר וכן איתא לקמן סימן ע"ו סעיף ו' וכתב ב"ש וא"י מנ"ל לרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא קודם דהא אפילו אחר הקיום פו"ר חייב לקיים לערב אל תנח ידך ואף דמצות לערב אינו אלא מדרבנן מ"מ מנ"ל דמהני מחילה שלה והאריך קצת בדבר ע"ש ונעלם ממנו דברי הרב המגיד מפ"ז שכתב שם הרמב"ם בפרק זה לא ישא אדם עקרה ואיילונית וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים פו"ר או יש לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה וכתב המ"מ והשיגו עליו הרב ר' משה הכהן ואמר אפילו קיים מצות פו"ר אסור לו ליקח אשה דלאו בת בנים דהלכה כר' יהושע דאמר יה לו בנים בילדותו יהיה לו בזקנתו עכ"ל ואין זו קושיא לפי שדברי ר"י הם מדברי סופרים ודברי רבינו בכאן הם בדין תורה וכבר הזכיר רבינו סברת ר"י בפרק זה למטה וכתב שמצוה מד"ס שלא לבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח וזה מבואר ופכ"א מח' א"ב כתב סתם שלא ישא שאינה בת בנים והוא מדבריהם עכ"ל ואם כן גם זה מבואר מה שכתב באם קיים פו"ר מהני רשות שלא לבטל עונתה היינו מדברי תורה אבל ממה שכתב למטה דמדבריהם חייב משום לערב אל תנח ממילא נשמע דאסור מד"ס אבל על הש"ע ודאי קשה דמביא לפסק הלכה כן בסי' ע"ו ס"ו וז"א דמחויב עכ"פ משום לערב אל תנח כולי אבל נראה אפילו אם נאמר דהרמב"ם מיירי גם מדברי סופרים לק"מ דהרי הרמב"ם כתב למטה שלא ישא אשה שאינה ב"ב אלא אם כן יש לו בנים או אשה אחרת לפו"ר וי"ל למה לא כתב גם כן כאן באשה שהרשת בעלה או שיש לו אשה אחרת לפו"ר מהני רשות שלה א"ו דבאשה שמחלה עונתה אפילו אם יש לו אשה אחרת ל"מ מחילתה אלא אם כן היו לו בנים וכבר קיים פו"ר דדוקא למטה אמר שלא ישא אשה שאינה בת בנים כי אם שיש לו אשה אחרת דכיון שיש לו אשה אינו מחוייב לישא עוד אחרת אפילו אין לו בנים ממנה כ"א עד אחר עשר שנים אם כן מה לי אם לא לקח כלל עוד אשה אחרת או ישא אשה שאינה בת בנים אבל כאן שכבר יש לו שתי נשים ודאי מחויב לקיים עונה עם שתיהם כל זמן שאין לו בנים דשמא לא יוליד א' ויוליד עם שניה ועוד כל כמה דאפשר לתיקוני המצוה מקודם עליו החיוב לתקן כמ"ש הרמב"ם שזכרנו שלא ישא קטנה וכ' המ"מ אף על פי שהיא באה לכלל בנים השתא הוא מחויב והיא לאו בת בנים עד כאן לשונו ואף על פי שאם נשא אשה כבר ולא ילדה אינו מחויב לגרשה כי אם אחר עשר שנים וקטנה תבא לכלל בנים קודם עשר שנים אף על פי כן אסור לכתחילה דכל מה שיכול להקדים לקיים המצוה מחויב הוא להקדים וה"ה כאן ביש לו ב' נשים החיוב עליו לתקן המצוה מקודם בכל מה דאפשר ודוחק לומר דמש"ה אסור לו לישא קטנה דשמא אחר שתבא לכלל בנים לא תלד ג"כ ויצטרך להשהות עוד עשר שנים דודאי משום הא לא אסרינן דאזלינן בתר רובא דראוי להוליד אלא משום דהחיוב עליו תיכף לקיים וה"ה כאן ביש לו שתי נשים החיוב עליו תיכף לתקן עם שניהם א"ל משום לערב אל תנח ידך הושוו כל הפוסקים אפילו לר"י אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו מחויב לגרשה ור"י לא אמר אלא לכתחילה מחויב לישא בת בנים ואפילו לכתחילה כ' הרמב"ן דאין כופין אותו על זה ואפילו אם מתיירא בשביל קטטות ומריבות בין הבנים מותר לישא אפילו לכתחילה שאינה בת בנים וכן כמה קולות שכתבו הפוסקים ואם כן כ"ש בזה שיש אשה אחרת לפו"ר דודאי יוצא אפילו לר"י ואינן מחוייב לקיים עוד עם שניה בשמחלה לו עונתה כן נראה ליישב הרמב"ם וגם השלחן ערוך בסימן ע"ו איירי בזה שיש לו אשה אחרת והא דלא כתב הש"ע בפירוש כן דבשלמא ברמב"ם מוכח מדלא כתב או שיש לו אשה אחרת כמו למטה בפ"ז כמ"ש אבל הש"ע למה לא כתב בפי' הדין י"ל דהשלחן ערוך סמך עצמו ג"כ על מה שכתוב בסימן א' סק"מ אף על פי שקיים פו"ר צריך שישא אשה בת בנים וכ"ש שאסור לעמוד בלא אשה כלל דליכא מאן דפליג בגמרא דאסור ואם כן אם מחלה לו האשה אף שלא יוכל עוד להוליד גם כן אסור להעמיד לו בלא אשה ולמה יהא מהני מחילתה א"ו דמיירי ביש לו אשה אחרת וממילא יובן וא"צ לכותבה בפי':
ב סָעִיף ב אין מוכרין ספר תורה בכלל ללמוד תורה איתא הספקות התלמידים ובכלל לישא אשה להשי' יתומים ויתומות משום דאשה מצווה נמי לקיים שבת יצרה כ"כ מ"א בא"ח סימן קנ"ו סק"ג ודלא כחמ"ח ושאר ספרים אסור נמי למכור כמ"ש בי"ד סימן ע"ד וכ' ב"ש מיהו מ"ש סס"ז בהגה"ה בשם הג"א אשה לא תשב בלא איש משום חשד משמע דאינה מצווה על שבת וכן משמע בתו' ריש חגיגה גם בתו' דגיטין דמ"א ובתו' ב"ב דף י"ג לא כתבו זאת דאש' מצווה על שבת אלא לחד תירץ עכ"ל ולא מפיו אנו חיין שקיצר במקום שהיה לו להאריך איך משמע כן בתו' שזכר וכאשר נפרש פי' התוס' לא יהיה כדבריו דגם לשאר תירוצי התו' לא יהיה משמע כלל דאשה אינה מצווה על שבת וז"ל התוס' דגיטין שם ע"ב בד"ה לא תוהו בראה אלא לשבת יצרה הא דלא נקט קרא דפרו ורבו משום דאי הוי יכול לקיים שבת כל דהוא לא הוה כייפינן ליה משום פרו ורבו והכא כייפינן ליה כדפרישנא לפום רהטא פרושא הוא כך דבדף הנ"ל ע"א הקשו התו' בד"ה לישא שפחה א"י וא"ת אפילו יכול לישא שפחה הא אינו מקיים פו"ר כדמוכח ביבמות דף ס"ב דעבד אין לו חיים וי"ל דאם היה יכול לקיים שבת כל דהו משום מצות פרו ורבו להודיה לא הוה כפינן לרבו דלא מחוייב בה כיון דאנוס הוא עכ"ל לכאורה כך הוא פירושו דדוקא מפני שאינו יכול לקיים שתיהן שבת ופו"ר ומצד החירות שבו מחוייב בשתיהן משום הכי כפינן לרבו אבל אם היה יכול לקיים שבת לא כפינן ליה משום פו"ר כיון שהוא אנוס ולא מחויב בה וכן תרצו כאן ע"ב דמש"ה נקט קרא דפרו ורבו דלא כפינן לרבו בשביל זה להודיה אבל מצד עבדות פטור משתיהן וכן לתירוצם בא"ד א"נ נקט האי קרא דמצוה רבה היא וכן בפ"ב דמגילה גבי מוכר ס"ת כולי פירושו גם כן היינו ממה שמחיוב מצד החירות שבו אבל מצד עבדות פטור גם משבת וכן הבין מהר"מ מלובלין במס' גיטין בד"ה לא תהו בראה ע"ש וכיון דעבד פטור גם משבת אשה נמי פטורה דכל מצוה שאשה חייבת גם העבד חייב בהן וע"ז סמך עצמו גם כן הב"ש וכ' לב"ת התוס' אשה אינה מצווה על שבת אבל לפ"ז יהיה דברי התוס' כאן סותרים התו' דריש חגיגה דשם כתבו התוס' דעבד מצוה גם על פו"ר אלא שאינו מקיים פו"ר משום שאין לו חיים ע"ש וכאן משמע דאפילו אשבת לא מחוייב גם מהרש"א הרגיש בזה אלא שלא הקשה רק דמהאי ירושלמי דקדקו התוס' כאן דעבד מפקד גם אפו"ר ובפרק השולח דקדקו מהך ירושלמי דלא שייך בעבד אלא לשבת יצרה ולפ"מ שפרשנו יקשה למה לא הקה קושיא עצומה מזה דבס' השולח משמע דאפילו אשבת לא מפקד ועוד אי לא כפינן לרבו בשביל פו"ר לחודה משום דאינו מחויב כיון דאנוס הוא גם אשבת לא נכוף אותו כיון דאנוס הוא אלא נראה דפרושו כך הוא דעבד מצווה גם אפו"ר אלא שאם היה יכול לקיים שבת לא הוה כפינן לרבו משום פו"ר כיון שאנוס הוא והאונס לא בא עתה מצד חצי החירות שהרי גם מקודם לא היה יכול לקיים פו"ר שאין לו חיים ואם נאמר כאן דכפינן לרבו כדי שיקיים העבד פו"ר אם כן נכוף על כל עבדים שיקיים כל המצות כמ"ש התוס' בב"ב דף י"ג אבל שבת הוה יכול לקיים מקודם כשהיה עבד ואתה מכח חצי החירות אינו יכול לקיים גם שבת לכן כפינן לרבו ולהכי לא נקט נמי קרא דפרו ורבו משום דלא כפינן לרבו משום פו"ר כמ"ש וגם לתי' הב' דנקט האי קרא דהמצוה רבה היא גם כן ס"ל דעבד מצווה גם על פו"ר ולא נקט קרא דשבת אלא משום דמצוה רבה היא ולתי' ריב"ם שהביאו התוס' שם אינו מצווה כ"א על שבת והא דכתבו התוס' וכן משמע קצת בירושלמי משמע דרוצים לדייק מהירושלמי כפי' ריב"ם דוקא ולא כתירוצם הקודמים ובריש חגיגה דייקי להיפך מהירושלמי זה דמחויב גם אפו"ר היינו לאו ממאי דא פשו' הבעי' דיוקו אלא מן הבעי' עצמו דבעיא העב' מה שישא במועד משמע דקים ליה דעבד איני מצווה על פו"ר ולהכי מבעיא ליה מה שיש כו' ולפי הב' תירוצים הנ"ל דגם העבד מצוה על פו"ר לא הוה מבעיא כלום ולהכי דחקו עצמם גם בתר דאי פשטה הבעיא לומר הא דאמר כ"ש מצווה על פו"ר היינו משום לבת יצרה ולכן כתבו וכן משמע קצת ר"ל דקצת משמע כן דהיינו לפי האבעיא ולא לפי מה דאפש' האבעיא דלפי מה דאיפשטה משמע דגם אפו"ר מצווה רק שהוצרכו לדחוק דקאי אשבת מכח תי' ריב"ם אבל לפי התרוצים הקודמים מיירי אפילו בפו"ר גופה חייב העבד בלי דוחק כלל וכמו כן דקדקו התוס' גם בריש חגיגה ובזה מיושב קושית מהרש"א גם מה שהקשה שם מהרש"א על מה שכתבו התוס' ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיבו אף לכנען אף היא דבר תמוה דהא מצות פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח כדאיתא בפ' ארבע מיתות והניח בצ"ע נראה דלק"מ דקאמר שם כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נישנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח ופירוש רש"י דעד סיני נצטוו עליה ומדלא הדר תניא ש"מ ישראל שיצאו לקדושה עמדו באסורן אבל גוים נטלו מהם א"כ עבד דנכנס לקדושה כמו אשה ישראלית דכל שאשה חייבת גם העבד חייב בהן א"כ עכ"פ מה שנצטוו קודם מ"ת יותר מאשה בודאי לא נטלו מהם כיון שיצאו ג"כ לקדושה ולכן חייבים העבדים בפו"ר אף שאשה פטורה ולפ"ז גם לפי הב' תירוצים הנ"ל נוכל לומר דאשה מצווה על שבת כמו שמוכיח המ"א בסי' קנ"ג ונראה שהיא מגמ' דמגילה דאמרינן שם דמוכרין ס"ת להשיא אשה משום דכתיב לא תוהו בראה כו' אמאי לא מייתי קרא דפרו ורבו אלא ודאי דאף בשביל האשה מוכרין ס"ת לקיים לשבת יצרה והא דלא כתבו התוס' גם לפי הב' תירוצים הטעם דלא כפינן לרבו בחצי שפחה דגם היא מצווה על שבת משום דלא מפקד' אפו"ר כו' משום דלא היו מוכרחין לטעם זה כי נוכל לומר דאינה מצווה כלל אשבת אף שעבד חייב גם אפו"ר כמ"ש והא דלא מייתי במגילה קרא דפרו ורבו משום דשבת מצוה רבה אבל לתי' ריב"ם מוכח דבודאי גם השפחה חייבת בשבת דלסברתו פטור העבד מפו"ר וחייב בשבת ולפ"ז גם האשה כן ומוכרחים לומר דלא כפינן מטעם דלא מפקדא אפו"ר כו' אבל באמת גם להב' תרוצים נוכל לומר דאשה מצווה על שבת א"כ גם בשביל להשיא יתומה מוכרין ס"ת והא דכתב בהג"ה האשה אל תשב בלא בעל משום חשד ולא אמר משום דמצווה על שבת י"ל דמיירי אפי' כשהיה לה בן או בת דבזה יוצא משום שבת כדאיתא בגמרא יבמות דף ס"ב ע"א אמר רבא מ"ט דר"נ אליבא דב"ח שנאמר לא תוהו בראה כו' אעפ"כ לא תשב בלא בעל משום חשד ועיין שם בגיטין במהר"מ כי לא כיון יפה בפ' התוס' בד"ה לישא שפחה א"י כו' ועיין במהרש"א דריש חגיגה שמגיה יפה בתוס' הנ"ל ועיין בא"ח סימן קנ"ג סק"י יחיד שיש לו ספר תורה ורוצה למכור מה דינו:
ג סָעִיף ג מצוה על כל אדם שישא בן י"ח וכתב המגיד בפט"ו ח"א דמצוה היא שישאב תחלת שנת י"ח והב"ח כתב בן י"ח שלימות והמקדים לישא בן י"ג היינו י"ג שלימות כן כתב הב"י וכ"כ הב"ח וכ' הב"ח אם האב משי' לבנו איכא מצוה וקידושין תופסי' מדרבנן וצריכה גט מדרבנן וכ' הב"ש ועיקר ראי' שלו מסי' קמ"א ויש לדחות כמ"ש שם גם בתו' פ' הנשרפין (סנהדרין דף ע"ו) מוכח דליתה חילוק זה דהא הקשו שם על הא דאמר סמוך לפרקן מצוה שישי' אב את בנו מש"ס דיבמות דאיתא שם קטן לא תקינו ליה רבנן נשואין ולפי חילוק שלו לא ק"מ כי דוקא כשהשיאו אביו איכא מצוה עכ"ל ותמהני מאד שעשה הטפל לעיקר ראייתו דהב"ח מחלק בין השיאו אביו ובין נשא בעצמו מכח קושי' דאם סמוך לפרקן היינו בן י"ג שלימות לא הוה פריך מידי בפ' הנשרפין מחך דסמוך לפרקן אהא שהמשיא אשה לבנו קטן אע"ה למען ספות הרוה וגו' ועוד דא"כ יפסוק הטור נגד רש"י ותו' ותשובות ר"ש ומרדכי ועוד אוסיף מדעתי א' מה שמקשה הר"מ על ב"י מנין לו דדעת רמב"ם אינו כדעת תו' ורש"י הרי לא כ' הרמב"ם רק לשון הגמרא פרק הנשרפין וז"ל מצות חכמים שישיא אדם בנו ובנותיו סמוך לפרקן ואסור להשיא אשה לקטן וכמו זנות היא עכ"ל וכן היא בגמרא פרק הנשרפין ע"ש וכמו שפירש רש"י שם נוכל לומר דדעת הרמב"ם כן וא"כ יהיו דברי הטור ג"כ דלא כרמב"ם ולכך מחלק הב"ח בין כשנשא אשה לדעתו ובין כשאביו משיאו אשה דכל שהוא נושא אשה לדעתו קודם י"ג שנים נראה כשעושה לשם זנות ולא תיקנו ליה רבנן נשואין אבל כשאב משיאו מצוה קעביד דאביו מלמדו שלא יעשה לשם זנות וכמו שמסדר שם דברי הטור ע"ש ומה שכתב הטור אבל קודם י"ג לא ישיאם דהוה כזנות לאו בעילות זנות ממש קאמר אלא דנראה כעושה לשם זנות כמ"ש האשר"י בפרק האיש מקדש אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לא הוה זנות כיון דדרך קידושין נשואין היא אצלו וא"כ אף בשנת י"ג בנושא אשה בעצמו דנרא שעושה לשם זנות אסור לישא אבל כשאביו משיאו דאין שייך זה הטעם כמ"ש הב"ח מצוה נמי איכא דוודאי אם היה נחשב נשואי קטן בעילת זנות ממש מכח דלא תקינו ליה רבנן נשואין הי' איסור גם במשיאו אביו דמאי שנא במשיאו אביו דלא לחשוב ביאתו זנות דדוקא אם אמרינן דנראה כעושה לשם זנות איכא חילוק בין נושא בעצמו למשיאו אביו כמה שכתב אבל אי היה זנות ממש אין טעם לחלק וא"כ יהיה גם פי' התוספות בפרק הבע"י בד"ה סמוך לפרקן כך אע"ג דקטן לא תקינו ליה נשואין מ"מ לא הוי בעילת זנות ופרושו כיון דלא הוה בעילת זנות לכן איכ' מצוה במשיאו אביו סמוך לפרקן דהטעם הוא דבעצמו אסור משום דנראה כזנות ובאביו אין שייך זה אבל אם היה בעילת זנות היה אסור גם במשיאו אביו כמ"ש וכן בס"פ האשה רבה בתוס' בד"ה נשא אשה ומת אע"ג דלא תקינו ליה רבנן נשואין לקטן מ"מ אומר ר"י דלא חשיבא ביאת זנות ומצוה נמי איכא להשיאה אשה לבנו קטן כדאמרינן בהנשרפין והיינו סמוך לפרקן כדאמר שם בגמרא דסמוך לפרקן הוא מצוה דוקא ופירושו כמ"ש כיון דלא חשיב' ביאת זנות איכא נמי מצוה לאביו להשיא את בנו סמוך לפרקו דוקא אבל לישא בעצמו איכא איסור ובזה מיושב קושיות הב"ש מתו' הפרק הנשרפין דגם שם הקה התו' כן דהכא משמע דמצוה לאביו להשיאו לבנו סמוך לפרקן וביבמות אמרינן דלא תקונו רבנן נישואין לקטן אלמא בעילת זנות היא וכיון דבעילת זנות היא גם במשיאו אביו איכא איסור כמ"ש ולכך האריכו התוספות בדבריהם אלמא בע"ז הוא לומר משום בע"ז איכא איסור גם במשיאו אביו ותירצו דלא הוה בעילת זנות וא"כ אין איסור רק בנושא עצמו אבל משיאו אביו איכא נמי מצוה ובזה מתרץ הב"ח ג"כ קושיא בסי' קמ"א אבל אין זה ראייתו ודבריו ברורים הם ובנושא אשה בעצמו הוה כזנות קודם י"ג שנה שלימות ובמשיאו בשנת י"ג מצוה נמי איכא וצריכא גט מדרבנן וקודם שנת י"ג גם במשיאו אביו מחשב נמי כזנות ויבם קטן שבא על יבמתו אינו קונה אותה אלא מדרבנן כ"כ תוס' קידושין דף י"ח וביבמות ס"ח ודף ל"ו משמע נמי כן דביאת קטן הוא כמאמר בגדול:
ד סָעִיף ג מותר להתאחד. כ"ז שאין יצרו מתגבר כ"כ ב"י:
ה סָעִיף ג אפי' בנשא אשה ושהה י"ש. כ' ב"ש אם רצה לגרש בע"כ בזה"ז אחר ששהה י"ש נראה בכה"ג לא כגזר ר"נ ועי' סי' קנ"ד עכ"ל וכן משמע בריב"ש סי' ט"ו שכתב ולזה העלימו חכמי הדורות עיניהם בענין הזיווגי' שלא למונעם ואצ"ל שלא להפרידם כל ששניהם רוצים משמע באם אין שניהם רוצים לא העלימו עיניהם מלמנעם אם כן גם בזה כן הוא:
ו סָעִיף ד אין בידו עון. פ' מ"מ לכתחלה לא יעשה כן:
ז סָעִיף ו בד"א כשהיו בני הבנים זכר ונקבה. ב"י וב"ח ושאר פוסקים הטילו מחלוקת בין התוס' והפוסקים ורמב"ם וטור ונראה דאין כאן מחלוקת כלל דהכי איתא בגמרא דיבמות דף ס"ב אתמר היו לו בנים ומתו רב הונא אמר קיים פו"ר ר' יוחנן אמר לא קיים פו"ר לשבת יצרה בעינן וליכא וי"ל הא בשביל לשבת יצרה יוצא בבן א' או בבת אחת וכמ"ש בסמוך בגמרא הנ"ל דר"נ ס"ל לב"ח דסגי בזכר או נקבה משום לשבת יצרה ואמאי אמרינן שם בגמ' היו לו בנים ומת א' מהם או שנמצא סריס לא קיים פו"ר הא משום לשבת יצרה די בא' מהם א"ו כיון דפסקינן הלכה לענין פו"ר בעינן זכר ונקבה כברייתו של עולם גם בשבת הדין כן דבעינן לשבת כברייתו של עולם ולכך באם מת אחד מהם לא קיים פו"ר א"כ ק' איך כתבו התוספות בד"ה וכ"ש ברא לברת' כו' והכא שבא מכח מי שפטרתו מפו"ר פשיטא דקאי הבן במקום הבת מאי פשיטא היא הא בעינן לשבת יצרה כברייתו ש"ע אלא נראה דפירושו כך היא דאבי יהוה סבר דלא כגוונ' דבעינן בפו"ר בעינן נמי בשבת דהיינו גם בשבת יהיה בעינן דוקא כברייתו ש"ע אלא כיון דפטרוה מפו"ר הבא מכחו אפילו ב' זכרים דהיינו גם מבת זכר קאי הבן במקום הבת רק שלא יהא הבא מכחו גרוע מהוא עצמו דהיינו ברתא לברא אף שיש לבת בן והוי כברייתו ש"ע ל"מ כיון דבת גרוע מבן הבאה מכחו ולא בעינן כברייתו ש"ע רק שכל א' יקיים דוגמתו לשבת יצרה וכ"ש אי מקיים עדיף ממנו דהיינו ברא לברתא ורבא השיב לו דבעינן לשבת יצרה דוגמא דפו"ר ובאותו ענין דהיינו כברייתו ש"ע ולפ"ז הא דכתבו התו' בשבת מכח מי שפטרתו מפו"ר קאי הבן במקום הבת ומהני בב"ז היינו לסברת אביי דאדברי אביי קאי התו' אבל לפי מה שהשיב רבא לא מהני ב"ז וכ"ש ב"נ כ"א כברייתו ש"ט וגי' הטו"ר כאן הוא וכמו בי"ד סימן שצ"ב וא"צ לדחוק וגם אין כאן מחלוקת בין התו' והפוסקים כלל אחר זה ראיתי בת"ח וכתב ג"כ דתו' כתבו לפי מה שהיה סבור אביי אבל לפי המסקנא כיון דרבא תלי טעמא הא איכא שבת אלמא בעינן זכר ונקבה ולית ליה כ"ש לאביי ע"ש אלא דלדבריו ק' אדרבה מטעמא דשבת היה די בבן או בבת לחוד ולפי מ"ש ניחא:
ח סָעִיף ו והניח א' מהם. כתב ד"מ אם היו לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקבה לא קיים פו"ר ואם אחד מהם קיים ולא הוליד עדיין והשני מת והניח דוגמתו דהיינו אם בן בן או בת בת קיים פו"ר בח"מ כתב יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם אב קיים פו"ר ונקרא בנו לכל דבר והביא הב"ש ראי' ממ"ש הב"ח בי"ד סי' קצ"ה אשה תזהר שלא תשכב על סדין ששכב עליו איש אחר פן תתעבר מש"ז של אחר גזרה שמא ישא אחותו מאביו נשמע דהוי בנו לכל דבר עכ"ל ואין זה ראיה דשמא לחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' בפרט במידי דתלי בקום ועשה והוא נתעברה מעצמה דאינו יוצא בזה:
ט סָעִיף ז ונתגייר הוא והם. כ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א והטור ומהרי"ל סי' רכ"ג כתב דאפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר וכן משמע קצת בגמרא דיבמות דף ס"ב דקאמר התם היו לו בנים בגיותו ונתגייר כו' עכ"ל אבל נראה להוכיח משם דמיירי דוקא שנתגיירו בניו עמו דקאמר שם רי"א קיים פו"ר ר"ל אומר לא קיים ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר רי"א אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה ראשית אונו ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה כו' וצריכא דאי אשמעינן בהא הו"א בהא קאמר ר"י משום דמעיקרא בני פו"ר נינהו אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו אימא מודה לר"ל קמל"ן ופירשו רש"י ותו' לאו בני נחלה נינהו נחלת בכורה דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נוהג בהו דנכרי יורש אביו דבר תורה כדאי' בקדושין והוא מלתא דתמיה טובא אם ס"ל ר"י דבבנים שהיה לו בגיותו קיים פו"ר דמקרי זרעי למה לא יקרא ליה ראשית אונו ואי משום דאינו בני נחלה לענין דין בכורה סד"א דלהכי אין להם דין בכורה משום דאינם נקראים ראשית אונו א"כ גם הנולד אחר הבת יהיה בכור לנחלה דגם בבנות אין להם דין בכורה א"ו דמיירי בנתגיירו בניו עמו אבל בלא נתגיירו בניו עמו לא קיים פו"ר דמחויב להיות לו בנים ישראלים כמ"ש הח"מ שם א"כ גם ראשית אונו לא מקרי ביש בנים בגיותם וכיון שמצינו חילוק בין פו"ר לענין דין בכורה אחר שנתגיירו בניו עמו דלענין פו"ר יוצא בזה שנתגיירו עמו ולענין בכורה אעפ"כ אין להם דין בכורה ואדרבה גרועי טפי דאין יורשים אביהם לא מד"ת ולא מד"ס כדאיתא בקדושין דף י"ח ע"ב דלא נקרא כלל ראשית אונו אפילו לאחר שנתגיירו בניו כמו קודם שנתגיירו קמל"ן דאין לו בכור לנחלה דנקראים ראשית אונו והכא דל"ש לחלק בין נתגיירו בניו עמו או לא דוקא לענין פו"ר מחויב להעמיד בנים ישראלים איכא חילוק זה ולענין נחלה לא שייך זה:
י סָעִיף ח אשה בת בנים. כתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע ע"ז:
יא סָעִיף ח אלא ישא אשה שאינה ב"ב הרמב"ן במלחמות ד' והנימוקי יוסף מחולקים בפ' הע"י בזה אם אינו מוצא שום אשה בלי מכירת ס"ת ס"ל לרמב"ן דמוכרין ואסור לעמוד בלא אשה ונ"י ס"ל דאין מוכרין ובחמ"ה רוצה לפרש דברי הנ"י בע"א באופן שלא יחלוק ע"ז כלל וכ' הב"ש דאין נ"ל וכן הבין הב"ח דהנ"י ס"ל דא"מ עכ"ל ולפי הנראה דגם שניהם לא עיינו כלל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו רק במה שהעתיק הב"י משמו אבל בנ"י עצמו כתב בפי' דר"מ וז"ל אסור לעמוד בלא אשה כדר"נ ואין מוכרין מפני זה ס"ת עכ"ל וכתב ב"ש ומה שהביא ראיה בח"מ מדברי ת"ח שהביא רמ"א בסמוך דגרע טפי לישב בלא אשה משום חשש זו י"ל לענין מכירת ס"ת שאני דצריך לעשות בדמים מצוה ולא הצלת עבירה עכ"ל ודבריו תמוהים דודאי הצלת עבירה חמור טפי כדאי' בי"ד סי' קנ"ו ובא"ח סי' תרנ"ו ואמרי' בגמרא דשבת דף ד' ובתוס' שם ובעירובין דף ל"ב וב"ב דף י"ב בתוספות ובכמה דוכתי דאם עושה עבירה דחמיר אף שעשה עבירה במכירת הס"ת מה בכך דאדם עושה עבירה קלה כו' וגם על הנ"י ק' כן דפסק דמוכירן ס"ת משום דר' יהושע אעג שהוא מדרבנן ובשביל אשה שאינה ב"ב אין מוכרין והדעת נוטה כמ"ש ועוד ק' למה כפל הנ"י דבריו וכתב דלא אפקי מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב הא כבר כתב קודם זה דאסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת מפני זה אלא נראה דהנ"י ס"ל כהרי"ף דאין מוכרין ס"ת משום דר"י וא"כ גם בשביל אשה שאינה ב"ב א"מ דליתי' להאי ק"ו השתא דגם מה שאסור לעמוד בלא אשה הוא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ה' אישות ס"פ ט"ו וממה שהוא מחויב מדאורייתא לא עדינן ק"ו דרבנן מדאורייתא לא עבדינן ק"ו והא דכתב ומסתברא דכשראוי להוליד מוכר ס"ת משום דר"י ואע"ג דלא הוה אלא מצוה דרבנן זה קאי אמה שכתב תחלה אעפ"י שקיים פו"ר אסור לעמוד בלא אשה ואין מוכרין ס"ת בשביל זה ור"ל דאפי' אם לא יזדמן לו אשה כלל אף שאינה ב"ב אין מוכרין ס"ת מפני זה וישב בלא אש וע"ז כתבו מסתברא דכשראוי להוליד ובמכירות ס"ת יוכל לקיים גם מדר"י מוכר ס"ת משום דר"י אע"ג שהוא מדרבנן כיון דבלא מכירה ישב בלא אשה כלל ובמכירה קיים גם מדר"י וע"ז כתב הטעם דלא אפקי' הכא מס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב ור"ל דלא אפקי' הכא בגמרא דא"מ ס"ת אלא לענין אשה שאינה ב"ב דהיינו שיוכל ליקח אשה שאינה ב"ב בלא מכירה אינה מוכר בשביל בנים כמו שפי' רש"י ותוס' שם אבל אם אינו מוצא אשה כלל ובמכירת ס"ת יוכל ליקח אשה ב"ב מזה לא מיירי בגמרא כלל ולזה כתב מסתברא דמוכרין ואף שגם באינו מוצא אשה דלאו ב"ב כ"א במכירת ס"ת ג"כ לא מיירי הגמרא מ"מ א"מ בשביל זה כי למה נחמיר בזה לחוד ומדר"י לחוד כמ"ש א"כ נכלל האי דינא בדינים שהביא המחבר באם אמרי' מוכרין ס"ת כדי שישא אשה גם אם אינו מצויה אשה כלל כ"א במכירת ס"ת מוכר ואם א"מ בשבי' כ"ב גם בשביל זה א"מ מש"ה לא הביא המחבר דין זה בש"ע כי ממילא נשמע ודלא כחמ"ח ובזה ליתא ג"כ מה שכת' הב"ש אח"ז וז"ל נראה לדעת המחבר דס"ל עיקר לדעת ראשונה וליתא דהא הרא"ש כ' דמוכרין אע"ג שקיים פו"ר וכן היא דעת המאור והרמב"ן וריטב"א ונ"י ולפי מ"ש ליתא שהרי הנ"י סיים בדבריו וכן הלכה הריטב"א ז"ל עכ"ל והבין דהנ"י ס"ל דמוכרין וא"כ גם הריטב"א ס"ל כן ולפי מ"ש ס"ל להנ"י דא"מ ואם כן גם הריטב"א ס"ל כן וגם מה שכת' דהרא"ש ס"ל דמוכרין כן הוא דעת המאור כבר כ' הב"י שאין בדברי רא"ש שהביא דעת המאור הכרע אלא כדכ' באחרונה ואפשר לומר דשקולים הם בדעתו ומה שכ' דהרא"ש והמאור הבינו כן מדברי הרי"ף ואינו מוכרח כמה שכ' במלחמות ה' הרי כתבו הטעם מפני שלא כ' הרי"ף בני' הגמרא מתניתין דלא כר"י ואי משום שכ' הרמב"ן דלהכי לא הביא הרי"ף כי לא הועיל בו כלום דאע"פ כן צריך להביא המשנה מה שמחיו' מן התורה ור"י שהוא מדרבנן אינו כדאי בה לדחות דברי המאור והרא"ש הלא כ' הרי"ף כמה המימרות מימרא דר"נ אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור כו' ואתמר היו לו בנים בגיותו קיים פו"ר ועוד שם כו' מכולן נשמע דאין החיו' מדאורייתא כשהיו לו בנים ונשאר קושית הרמב"ן במקומו למה כ' הרי"ף אמתני' ומ"ש הרמב"ן דמוכר ס"ת אעפ"י שקיים פ"ו משום לשבת יצרה דהא עביד ליה שבת דעת הגמרא אינו כן ובסי' זה סק"ז הבאתי הגמרא הנ"ל ומ"ש על הב"ח שכ' בשם התוס' דף ס"א דס"ל א"מ וכ' הוא דהתו' כתבו כן אליבא דמתני' אבל לר"י פשיטא דצריך למכור עכ"ל כוונת הב"ח הוא מדכתבו התוס' ועוד אומר ר"י ולא כתבו ור"י אומר אלא ש"מ דגם מה שכתבו תחילה הוא דעת ר"י לפיכך כ' ב"ח בשם ר"י ובסברא ראשונה שכתבו התוס' ס"ל דלר' נחמן אפילו מצוה ליכא לישא אשה ב"ב וא"כ הא דפליג ר"י לא מיירי רק דאיכא מצוה לישא ב"ב אבל אין מוכרין ס"ת בשביל זה דפלוגתא רחוקה לא מוקמינן רק לדעת שניה של תוס' דר"נ ס"ל דמצוה לישא אשה ב"ב ע"כ הא דפליג ר"י ס"ל דמוכרין נמי ס"ת בשביל זה אבל מדכתבו התוס' ועוד אמר ר"י דמצי למימר אפילו יש לו בנים וכו' ולא כתבו ועוד אמר ר"י דמצוה מיהו איכא אלא ש"מ דאין זה מוחלט אצלם דאיכא מצוה אלא דמצי למימר כן ושפי' מביא הב"ח ראיה מדברי התוס' ואפי' אי לא הוי מ"ש התוס' תחלה דעת ר"י מ"מ נשמע ממה דקאמר ועוד אמר ר"י דמצי למימר ולא כ' דהמצו מיהו איכא כמ"ש מזה נשמע דגם לר"י ס"ל דיעה ראשונה של התוס' עיקר:
יב סָעִיף ח ומתירא שאם ישא אשה ב"ב יבואו קטטות כו' וכ' המ"ח דראיה שהביא ת"ח מהאי דמשיאין לו עצה ההוגנ' לו ודחינן מצות יבום בשביל קטטה ראיה חלושה היא עכ"ל דבריו אינם ברורים דמ"ש דאיכא למ"ד מצות חליצה קודמת הא גם כאן איכא מתני' דפטור מפו"ר לגמרי בשיש לו בנים ועוד אפי' למ"ד דמצות חליצה קודמת הוא מטעם שמא ישא שלא לשם מצוה אבל בלא"ה ס"ל ג"כ דמצות יבום קודמת ומ"ש דיבום וחליצה בדידיה תליא רחמנא זהו ג"כ אינו דראיות ת"ח ממה דמשיאין לו עצה בשביל קטטה דאף אם התורה נתנה לו רשות במה שירצה מ"מ אין משיאין לו עצה לעבור על מצת הקודמת ובודאי לא ברשיעי איירי דנימא דבשביל זה נותנין לו עצה שמא לא יתכוין לשם מצוה דיליף ליה ביבמות דף מ"ד מקרא וקראו לו זקני עירו כו' א"ו משום קטטא מותר וה"ה כאן:
יג סָעִיף ט והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. וכ' המ"ח וה"ה באם היא רוצה לספק במועט ומוחלת לו וכ' ב"ש ביבמות אף במוחלת מוטל על הב"ד ליתן לה עצה הגונה שלא תנשא לו וכן מוכח בגמרא דף מ"ד עכ"ל זה לא נמצא בגמרא ובפוסקים דנותנין לה עצה באם רצתה היא רק לו אמרינן שם דנותנין עצה ולא לה וכן כ' בטור סימן קס"ה באם לא רצתה בטענה שהוא בער ונער ואין לו במה לפרנס' מטעין אותו כו' אבל אינה חוב על הב"ד ליתן לו עצה ע"ז:
יד סָעִיף ט ובמקום שנהגו שלא כו'. כ' ד"מ דרצוי שלח מהני לישא אחרת ובמקום שנוהג הר"נ ל"מ רצוי שלח:
טו סָעִיף י וכן בארוסה. נראה לפרש דגם אם אירס אשה ואין רוצה לכנוס אלא לפוטרה מותר ליקח אשה אחרת קודם הגט מדכ' מהרי"ק שם בחרם ר"נ לא הוה כ"א שלא לישא אשה על אשתו הנשואה אבל אם לא נשאה מי יכריחנו לכתו' לה כתובה ולהתחייב בשאר כ"ו אם לא תמצא חן בעיניו דבר פשוט הוא דלא כפינן כו' מוכח מזה דלא הוה אשתו מכח האירוס הזה א"כ לא גזר ר"נ ע"ז דלא גזר אלא על הנשואה אלא אח"כ כופין אותו לפטור ארוסה דהיא קשורה בו עכ"פ מכח האירוסין ודלא כב"ש שנכנס בדוחק לפרש בע"א:
טז סָעִיף י אמנם י"ח וכו'. וכ' ד"מ במקום דאיכא פלוגתא בתקנת המיקל ל"ח שהרי כתבתי לעיל שלא גזר משום חשש איסור דאורייתא ואינה אלא תקנה בעלמא כו':
יז סָעִיף י ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כו'. כ' הב"ח ראיתי מרבותי שקבלו גם הם מגדולי עולם שיציעו הענין לפני הגדולים שבדור ויסכימו בהיתר זה ויחתמו מאה רבנים על אותה הסכמה וגם ישליש כתובתה ונדוניתה ותוספת' שכ' לה ביד ב"ד ואח"כ ישא אחרת אבל נרשה בע"כ לא שרינן ליה ובסימן קי"ט כ' עוד שיתן גט ליד שליח להולכה ויהא בידו עד שנשתפה וכ"ז שלא נשתפה חיי' ליחד לה בית בפ"ע שישמרוה ממנהג הפקר וליתן לה מזונות וחייב בתנאי כתובה:
יח סָעִיף י לגרש אחת מהם. פי' השניה אם לא שראשונה מקבלת גט ברצון תשובת רש"ל:
יט סָעִיף י ובמקום שאין מנהג אין להחמיר. מדהאריך רמ"א וכ' ומותר לישא אחרת דהא ממילא נשמע נראה דרמ"א רוצה להורות דדוקא מטעם הר"ג מותר לישא אחרת במקם שאין מנהג אבל מטעם אחר שכ' רמ"א בד"מ דבמקום שנוהגין ביבום יש לחוש שמא ימות הבעל בלא בנים ותתיבם אשתו והיא אסורה להתייבם משום צרת הומרת לפ"ז אפי' במקום שאין מנהג יש להחמיר אם הם נוהגין ביבום:
א סָעִיף א אשה. וחייב לבעול בכל עונה אפילו שהרשת את בעלה שימנע עונתה חייב לבעול בכל עונה עד שיהא לו בנים הרמב"ם פט"ו ה"א. וכן איתא לקמן סימן ע"ו ס"ו: ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפי' אם יוכל עוד להוליד. וצ"ע מנ"ל להרמב"ם חילוק זה דמהני מחילה שלה אחר הקיום פ"ו דהא אפי' אם קיים פו"ר מ"מ חייב לקיים לערב אל תנח ידך ב"ש ע"ש. הראנ"ח ח"ב סי' מ"ג נסתפק אי מהני דבורא בעלמא ולא מצי הדרי בה או לא ע"ש:
ב סָעִיף ב תורה. בכלל זה איתא הספקת תלמידים. ובכלל לישא אשה איתא להשיא יתומים בדמיו כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג. ול"ד ס"ת אלא ה"ה שאר ספרים נמי אסור למכור אלא לדברים אלו כמ"ש ביו"ד סי' ר"ע וכ"כ בה"י: וכתב הח"מ דוקא משום מצות פו"ר מוכרים ס"ת אבל להשיא יתומה אין מוכרין כי היא אינה מצווה על פו"ר אלא דוקא להשיא יתום מוכרים משום פו"ר. והב"ש כתב עליו מיהו למ"ש לקמן ס"מ מוכרין ס"ת לקיים לערב אל תנח ידך י"ל להשיא יתומה נמי מוכרים ס"ת לקיים לשבת יצרה דאשה נמי מצווה על שבת. ומיהו למ"ש ס"ס י"ג בהג"ה אשה אל תשב בלא בעל משום חשד. והוא מהרמב"ם פט"ו מה"א דין י"ו. משמע דאינה מצווה על שבת. ועיין תשובת רד"ך שכתב דהאשה מצווה על שבת. ולכאורה קשה דאם י"ל דמוכרים ס"ס. בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה א"כ ה"נ מוכרים ס"ת בשביל שלא יעמוד הוא בלא אשה אף בשכבר קיים פו"ר כסברת י"א שבסעי' ח' א"כ לא מוכח תוס' מידי בחגיגה דף ב' ע"ב האי עשה אלים טפי כדאמרי' במגילה מוכר אדם ס"ת וכו' ומייתי לא תהו בראה כ"א לשבת וגו' וכן בגיטין דף מ"א ע"ב דילמא להכי אתיא הגמר' הקרא דלא תהו וגו' להורות אף בשכבר קיים פ"ו וה"ה בשביל יתומה דלא שייך פו"ר מוכרים בשביל שבת יצרה. ועיין במ"א בא"ח סימן קנ"ג ס"ק ט' ע"ש. ולאחר עיון לאו קושיא הוא. דתוס' שכתבו האי עשה אלים טפי וכו' סברי באמת כדיעה א' שבסעי' ח' וכן הוא בהדיא ביבמות דף ס"א ע"ב תוס' בד"ה נפקא מינה וכו'. והב"ש דכתב דמוכרים ס"ת בשביל להשיא יתומה כדי לקיים שבת יצרה. כ"כ לפי י"א שבסעי' ח' עיין ודו"ק. ולענין אם יש חילוק בין ס"ת של יחיד או של רבים עיין בי"ד סימן ר"ע ובא"ח סימן קנ"ג:
ג סָעִיף ג בן י"ח. אע"ג דכל המצות חייב לקיים מיד כשנעשה הבן י"ג מ"מ מצוה זו קבלו חכמינו ז"ל שבן י"ח לחופה מאחר שצריך ללמוד קודם שישא אשה והתחלת למוד גמרא הוא מבן ט"ו ואילך. וכתב ה"ה ריש פרק ט"ו מה"א דמצוה היא שישא בהתחלת שנת י"ח:
ד סָעִיף ג המובחר. היינו י"ג שלימות כ"מ מרמב"ם. אבל רש"י ותו' בסנהדרין דף פ"ו ע"ב ס"ל חצי שנה או שנה קודם שנעשה גדול נמי מצוה:
ה סָעִיף ג כזנות. זהו דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ורא"ש ס"ל דלא הוי זנות כיון דבקדושין היא אצלו. ועיין ח"מ וב"ש. ובתשובת כנסת יחזקאל שאלה נ"ה מחלק אם אביו משיאו לקטן או האב יתפוס מטלטלין לכתובה אז הוי מצוה אבל אם הוא עצמו נושא אשה הוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה דאין מעשה הקטן כלום וישרה עם אשתו בלא כתובה והוי ביאתו זנות ע"ש ועיין מה שהקשה הב"ש ס"ק ג' על הב"ח ועי' בסנהדרין דף ט"ו ע"ב ודו"ק:
ו סָעִיף ג להתאחר. ואין קצבה לדבר אפי' כל ימיו והוא שאין יצרו מתגבר עליו ב"ש:
ז סָעִיף ג לגרשה. עיין ח"מ. ואם רוצה לגרשה בזמן הזה בע"כ אחר ששהתה י"ש נראה בכה"ג לא גזר ר"ג ב"ש עיין סימן קנ"ד:
ח סָעִיף ה סריס. משמע הקפידה היא שלא היו סריסים או איילונות דאינם ראויים כלל להוליד אבל אם הם ראויים להוליד אלא נשא אשה איילונית. והיא נשואה לסריס תו אביהם פטור מפ"ו ח"מ ב"ש:
ט סָעִיף ו ונקיבה. משמע שני זכרים ומכ"ש שתי נקבות לא מהני. אבל תוס' ביבמות דף ס"ב ע"ב ס"ל דבשני זכרים הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ובש"ג הוסיף אפילו בשתי בנות הבאים מבן ובת קיים פו"ר. ואם היה לו ב' זכרים והם הניחו זכר ונקיבה. או שהיה לו ב' זכרים וא' מהן היה לו בת לא קיים פו"ר שצריך הוא שיוליד תחלה זכר ונקיבה ואם הבן קיים והבת מתה והניחה בת קיים פו"ר ואם הבן קיים ולא הוליד עדיין והבת מתה והניחה בן לא קיים פו"ר. יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי אם האב קיים פו"ר ואם נקרא בנו לכל דבר ח"מ. וב"ש הביא ראיה דהוי בנו לכל דבר:
י סָעִיף ו ממזר. דוקא ממזר ידוע חי. אבל ממזר אינו ידוע אז אינו חי לא קיים פ"ו:
יא סָעִיף ז ונתגייר. בתשובת מהר"י סג"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר. וכ"מ מתוספת דיבמות דף ס"ב ע"א ד"ה רי"א קיים פו"ר וכו'. וכנה"ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ"ו ע"ש. ועיין מ"ש הבה"י. ועי' מ"ש התוספת בחגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע"ש וכ"כ המרש"א והניח בצ"ע. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ"ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ"ד מיתות. ואל תתמה ע"ז שהרי הסמ"ג פסק ג"כ הכי וכ"כ הת"ה סימן (רנ"ט) [רצ"ט] הובא דבריו בב"י ס"ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע"ג דפשוט להש"ס לומר דמצות פ"ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו"ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ"ו אבל לסרס עצמו בענין שא"א להם לעסוק בפ"ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא"כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ"ל. ושמעתי לתרץ ע"פ תוס' דיבמות דס"ב ע"א ד"ה בני פ"ו וכו' וא"ת דפרק ד' מיתות משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר וי"ל דהכא לאו בני חיוב בפו"ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע"ש לפ"ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ"ו אכולהו בני נח כתיב דה"ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ"ו אע"ג דלאו בני חיובא נינהו ע"כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו"ק:
יב סָעִיף ח אשה. איסור מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ב"ש. ורמב"ן במלחמות ה' מסופק בזה:
יג סָעִיף ח בת בנים. מדרבנן הוא החיוב הרי"ף והרמב"ם והרא"ש. וכתב הרמב"ן דאין כופין אותו לכ"ע דלא תקנה היא אלא כעין ישוב דרך ארץ ואין מחמירין עליו כ"כ:
יד סָעִיף ח בנים. ואם אינו מוצא שום אשה בלא מכירה צריך למכור ס"ת כדי שלא יעמוד בלא אשה והיינו דמסיים לא יעמוד בלא אשה דאל"כ הא כבר כתב לפני זה דאסור לו לעמוד בלא אשה ואף דמפשט הגמרא משמע דטעם מכירת ס"ת לישא אשה משום שבת יצרה מ"מ הרהור עבירה קשה משבת יצרה ח"מ וב"ש כתב דלדעת נ"י אין מוכרין ע"ש:
טו סָעִיף ח ס"ת. ע"ל ס"ק ב' מש"ש:
טז סָעִיף ח זו. דמשום חשש קטטה יוכל לבטל מצות לערב אל תנח ידך אבל לא לעשות עבירה כי יש לחוש פן יתגבר יצרו עליו ב"ש. ועיין ח"מ:
יז סָעִיף ט בסיפוקייהו. ואם היא מוחלת ורצונה להסתפק במועט ודאי רשות לישא אפי' אם א"א למיקם בסיפוקייהו דכתיב והחזיקו שבע נשים באיש א' ח"מ. מיהו ביבמה נראה אפי' אם היא מוחלת מ"מ מוטל על הב"ד ליתן לה עצה טובה שאל תנשא לו. ב"ש:
יח סָעִיף ט בחדש. היינו אם הוא ת"ח דעונה שלו בכל שבת. ואפילו אם יש לו כמה נשים אין מוטל עליו העונה יותר רק העונה מה שחייב כשיש לו אשה א'. ב"ש:
יט סָעִיף ט אחת. ר"ל אפי' בלא חר"ג כיון שנהגו הוי כאלו התנה כן. אלא מחמת המנהג מהני ריצוי שלה אבל משום חר"ג לא מהני ריצוי שלה ד"מ ב"ש:
כ סָעִיף י החרים. משום קטטא תיקן ולא משום דררא דאיסורא ונ"מ בזה היכא דאיכא פלוגתא בתקנתא המיקל לא הפסיד. גם עכשיו אחר אלף חמישי כבר כלה הזמן ומכאן ואילך אינו אלא מנהג שנהגו להחמיר לכן במקום ספיקא מעמידין על דין תורה ד"מ. כתב בהלכות קטנות סי' ל"ח דתקנת ר"ג אקרקפתא דגברי מונח אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולכן מותרת לינשא ב' אשכנזית לספרדי א' ושכן הורה הרב אורי שרגא ע"ש:
כא סָעִיף י לכנוס. כ"כ מהרי"ק שורש ק"א. ועיין מהרי"ק שורש ס"ג שכתב ועל ענין ארוסה שטוענת מאיס עלי וכו' להתיר לו לגרש בע"כ או לישא אחרת ע"ש וההיא תשובת מהרי"ק פסק הרמ"א כוותיה בסי' ע"ו סעי' ב' בהגה ע"ש משמע דאף בארוסה הצריך לו היתר מטעם מורדת ולא קאמר דבארוסה לא גזר ר"ג כלל. ונ"ל הא דאמרי' דבארוסה לא החרים ר"ג היינו דוקא אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור אבל אם דעתו לכנוס אותה לבסוף כל העומד לכנוס ככנוסה דמי מיד חל עליו חר"ג שלא לישא על אשתו אף כשהיא עדיין ארוס' לכן בשורש ס"ג דהוא רוצה לכנוס אותה שהיא מורדת עליו לכן חל חר"ג עליו וצריך היתר טעם מורדת. וזהו הפי' בהג"ה דכ' אהא וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור שבות יעקב ח"א סימן נ"ב ובתשובת חכם צבי שאלה קכ"ד כתב דפירוש ברמ"א הוא דכתב אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור היינו שלא תטעה שאם יש לו ארוסה שרשאי לישא אחרת עליה אף שבדעתו לכנוס ארוסתו ומטעם שהשניה אינה אסורה כיון שעדיין הראשונה אינה אשתו וגם הראשונה תהא מותרת לכנוס אחר נשואי שניה שהרי בהיתר נתקדשה לו קמ"ל דאסור. ובה"י פירש הרמ"א בע"א ע"ש. ועי' ב"ש. ובגוף הדין חולק החכם צבי בתשובתו סי' קכ"ד ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג ע"ש: וכ"פ בתשובת מיימונית סי' ל"ד ומהר"י סג"ל סק"א אבל בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קי"ב ובח"מ סימן נ"ב פסק כמהרי"ק דבארוסה לא החרים וכ"כ מבי"ט ח"ב סימן ר"ט. ומהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח. בן עשיר שקידש בתולה אחת שפחה עברית שבבית לפני עדים ואח"כ נתחרט וגם אביו ובני משפחתו מוחין בדבר שלא להכניסה לנשואין והבתולה אינה רוצה לקבל גיטה והוא רוצה לישא אחרת אם יש למנוע מחמת חר"ג. פסק שבות יעקב ח"ב סי' קי"ב דאין למונעו מחמת חר"ג דבארוסה לא החרים. ולפי דברי החכם צבי הנ"ל שחולק עליו ופסק דבארוסה נמי החרים ר"ג. יש למנעו: וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף נ"ט העלה דמהרי"ק איירי כשהראשון באירוסין אבל כשהראשונה בנשואין אעפ"י שהשניה היא באירוסין עובר על חר"ג דלא כהרשד"ם חא"ה סימן ע"ח דס"ל דכל שהשניה אינה בנשואין אלא באירוסין לבד לא עבר על חר"ג ע"ש: ועיין תשובת ב"י סימן י"ב מדיני גיטין ומהרי"ט חא"ה סימן ח' ומר"י הלוי סימן כ"א קטן שנפלה לו יבמה ובעודנו קטן נשתדך לבת זוגו וכעת הוא בן י"ג שנים ויום א' ולא הביא ב' שערות וזמן הנשואין הגיע ואבי הבת רוצה להשיא לו בתו כתנאי השידוכין. האם יש למנוע לישא משודכת מכח חר"ג אע"ג דכתב ביבמה לא החרים היינו ברוצה לייבם על אשתו הנשואה משא"כ ברוצה לישא על יבמתו הזקוקה פסק בחכם צבי שאלה קט"ז דמותר לישא משודכתו קודם שיחלוץ היבמה ואין בזה משום חר"ג ואפי' לרמ"א דפסק דנהג במקום מצוה ואפי' במקום יבום וצריך לחלוץ. היינו שיוכל לחלוץ אבל אונס כי הכא לא ע"ש. וע"ע סימן ק"ד:
כב סָעִיף י שנשתטית. כתב הכל בו דאין להתיר חר"ג אלא עפ"י מאה אנשים מג' קהלות מג' ארצות ובד"מ כתב דא"צ בזה הזמן להתיר ע"י מאה אנשים כי כבר כלה הזמן חר"ג ואינו אלא מנהג שנהג להחמיר. מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם שיציע הענין לפני הגדולים שבאותו הדור ויסכימו בהיתר מאה רבנים וגם ישליש סך הכתובה ונדוניא ותוס' כתובה ביד הבית דין ואח"כ ישא אחרת: ועוד כ' בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתתשפה וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וישמור אותה ממנהג הפקר וחייב ליתן לה מזונות: ודבריו שם מ"ש בשם רש"ל סותרים למ"ש בסי' זה ע"ש: ואם אין ידו משגת להשלים הכתובה כתב בתשו' צמח צדק סימן ס"ו דיש תקנה דקרובים ימכרו הכתובה לבעלה בטובת הנאה בכדי דמי' שיהיו מספיק לה הרווחים למזונותיה ולפרנסה ע"ש: ואחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים ב"ש:
כג סָעִיף י להחמיר. דשם נתבאר דאין יכול לישא שתי נשים שחר"ג אין המקום גורם אלא אקרקפתא דגברי: וכתב הרש"ך ח"ב סימן ל"ז דאינו חייב לקיים חר"ג אלא כשהוא נשוי אשה מן המקום שיצא משם אבל אם לא היה נשוי אשה מן המקום שיצא משם יוכל לישא כאן במקום שאינו נוהג חר"ג שתי נשים. אבל מהריב"ל ח"ג סימן ק"ך כתב אפי' בשלא נשא במקום שנהג חר"ג אלא שנשא אשה במקום שאינו נוהג חר"ג ורצה לישא אשה על אשתו אסור הואיל והוא ממקום שנהג חר"ג וכנה"ג פסק כמהריב"ל מ"ש בהגהת ב"י סעיף ב'. ההולך ממקום שלא נהגו חר"ג למקום שנהגו חר"ג אינו יוכל לישא אשה על אשתו במקום שנהגו חר"ג. מי שעלה לא"י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא שם אשה אחרת וחושש לחר"ג שולח לה גט ע"י שליח ומשער הזמן שאיפשר שהגיע גט לידה ונושא אחרת הר"ם מטראני ח"א סימן ר"י. וכתב כנה"ג עליו ותמה אני אם הוא חושש לחר"ג לישא אשה אחרת למה לא חשש ג"כ לחר"ג שלא לגרשה בע"כ ומה תקנה מצא לו שישלח לה גט בע"כ. ויש לדחוק דבגירושין. דבשעת גירושין עובר על החרם ותו לא אבל לישא אשה אחרת כל עוד דאגידא ביה עובר על החרם ובעמוד והוצי' קאי:
כד סָעִיף י החמישי. עיין כנה"ג:
כה סָעִיף י מהן. פי' השניה תדחה מפני הראשונה אא"כ שהראשונה מקבלת גט ברצון עיין תשובת מהרש"ל סי' י"ד:
כו סָעִיף י אחר. משום חר"ג. ועיין תשובת צ"צ סימן ע' דפסק שם דדוקא אם המירה ברצון אבל אם המירה באונס אין רשאי לישא אחרת ע"ש ועיין כנה"ג:
כז סָעִיף יג חשדא. כ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ותימא דבפכ"א מהא"ב כתב ורשות לאשה שלא תנשא לעולם או תנשא לסריס ע"ש. ויש ליישב דמ"ש הרמב"ם בה"א דלא תעמוד בלא איש הוא מצד עצה טובה דלא תחשד. ושם בהלכות א"ב ע"פ הדין דמצד הדין הרשות לאשה שלא תנשא לעולם דאפי' איסור דרבנן ליכא גבה דידה לא משום שבת יצרה ולא משום הרהור משא"כ גבי דידיה וק"ל. כנה"ג ובהרד"ך בית י"ז חדר יו"ד:
א סָעִיף א לישא אשה. עבה"ט בשם ב"ש מה שהקשה דהא אפילו אם קיים פ"ו חייב לקיים לערב כו' ועיין בס' ברכי יוסף מהגאון החכם חיד"א ז"ל דניחא ליה לחלק דאם קיים פו"ר אינו חייב לבעול בכל עונה אלא משום לערב אל תנח סגי לעתים רחוקות רק שלא יניח לגמרי והיינו דקאמרי הרמב"ם ומרן (לקמן סי' ע"ו ס"ו) דאם לא קיים פ"ור חייב בכל עונה אבל אם קיים אינו חייב בכל עונה לא משום פו"ר דכבר קיים ולא משום עונה שכבר מחלה אבל אה"נ דמשום ולערב אל תנח מחוייב בעת מן העיתים ע"ש. ומ"ש הראנ"ח נסתפק כו' דברי ראנ"ח אלו הבאתי באריכות בפ"ת ליו"ד סי' רל"ד סק"ט ע"ש:
ב סָעִיף ג והמקדים לישא כו'. כתב בר"י ובדורות אלו נחלשו הטבעיים ונשתנו הדורות לכן אין ליזה' בזה להקדים ולישא בן י"ג. הרב מהר"ר יונה חסיד בצוואתיו:
ג סָעִיף ג דהוי כזנות. עבה"ט בשם כנ"י שמחלק אם אביו משיאו כו' ועיין בת' כנ"י שם שמבאר ע"פ סברא זו דלא פליגי כלל התוס' ורש"י והרא"ש עם הרמב"ם וטור וש"ע דבדקדוק כתבו התו' והרא"ש דלא חשיב בעילת זנות פי' מצד הבעילה ומצוה נמי איכא להשיא לבנו קטן. פי' אביו. ומתני' דהכותב נמי קאמר קטן שהשיאו אביו וכן לשון רש"י והרא"ש וכן דורות הראשונים ואנשי ירושלים היו משיאין לבניהם משא"כ לשון הטור וש"ע אבל קודם י"ג לא ישא פי' הוא עצמו בלי אביו דהוי כזנות מטעם דא"א לכתוב כתובה וכן בלשון הרמב"ם יש לפרש כן. וכ' עוד שם דדוקא אם האב מתפיס מטלטלין מהני אבל אם יתן האב שטר על כתובתה לאו כלום הוא פן ימות האב ולא יניח ברכה כדי כתובת בניו ע"ש. ועיין בס' שער נפתלי בסימן זה שדחה דברי הכנ"י הנ"ל משום דיש לדמות נשואי קטן להא מלתא לנשואי חרשת וחרש דתקינו להו רבנן קדושין ולא תקינו לה כתובה (כדלקמן סי' ס"ז) ע"ש עוד:
ד סָעִיף ג ב"ד כופין אותו עיין בס' בני אהובה פט"ו מהלכות אישות הלכה ז':
ה סָעִיף ג נהגו שלא לכוף. כ' בר"י דכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ' הבע"י סימן מ' אבל בס' קרית מלך רב בביאורו פט"ו דאישות כתב דכל ב"ד שאינו כופה ע"ז לאו שפיר עביד ואין להשגיח במנהג. וכ' עוד במהריק"ש דקדק לשון המחבר ואינו רוצא לישא כו' דמשמע שאם רוצה אלא שמתעכב עד שימצא זיווג נאה או לסבה אחרת לא כייפינן ליה. ומ"מ יראה דאין להתאחר מפני סבה שחוץ מגופו אלא עד עשרים וארבע (ע' קידושין דף ל') ע"ש:
ו סָעִיף ג שלא לכוף עח"מ סק"ד וסק"ה ועיין בס' תולדות אדם פ"ו:
ז סָעִיף ג לגרשה. עבה"ט בשם ב"ש. וע' מזה לקמן סעיף י' ס"ק ט"ז ולקמן סי' קנ"ד ס"ק כ"ה וס"ק כ"ט:
ח סָעִיף ה סריס. עבה"ט בשם ח"מ דאם הם ראוים להוליד אלא הבן נשא איילונית והיא נשואה לסריס אביהם פטור מפו"ר. ובח"מ כתב עוד או שלא נשאו כלל והבה"ט לא העתיקו דכ"ש הוא. ועיין בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ה' שמפקפק ע"ז מהא דקיי"ל היו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו משום דבעינן לשבת יצרה וא"כ גם אלו הבנים שלא נשאו נשים סופם למות בלא זרע אך בזה אפ"ל דדוקא מתו בחיי האב לא קיים פ"ו אך בבת שנשאת לסריס דודאי לא תוליד במה יקיים האב פו"ר וכי תולין שיגרשה הבעל או שימות ובח"מ החליט גם בזה דיצא ולדידי צ"ע ע"ש:
ט סָעִיף ו ונקיבה. עבה"ט ומ"ש ואם הבן קיים ולא הוליד כו' הוא לדברי הב"ש וע' בהגהות יד אפרים. שכ' ע"ז לדעת התוס' (רס"ק זה) דג' זכרים הבאים מזכר ונקיבה מהני פשיטא דגם זה מהני. ומ"ש עוד יש להסתפק אשה שנתעברה באמבטי כו' עיין בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ו' מ"ש בזה על דברי הח"מ. וגם האריך שם לסתור דברי המשנה למלך בפרק הנ"ל ע"ש וגם בס' בר"י סי' זה אות י"ד האריך בזה:
י סָעִיף ו שוטה וקטן. לכאורה אגב שיטפי' נקט וקטן. הגהות יד אפרים. ועמ"ש לעיל ס"ק ח':
יא סָעִיף ז היו לו בנים. עב"ש ס"ק י"ב מ"ש וע' בח"ה סי' רע"ז כו' וע' בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ו':
יב סָעִיף ח בלא אשה. עבה"ט ועיין בר"י שכתב דהרב ארעא דרבנן אות תקי"ז הביא דברי מהרד"ך בית י"ז חדר ט' שכתב דלהרי"ף איסור זה מדאורייתא. וק"ק שלא הזכיר דלהרמב"ם הוא מדרבנן וכמ"ש פרק ט"ו מאישות עיין שם:
יג סָעִיף ח שאינה בת בנים. עבה"ט ועיין בתשובת גליא מסכת ר"ס י"ב שתמה על הח"מ וב"ש למה הוצרכו לדייק דיוקין מדברי הנ"י אם ס"ל דמוכרין או לא ולא דבר זה מפורש בנ"י שם בתחילת הפיסקא דמציין אחרי המשנה וז"ל בלא אשה משום הרהורי עבירה כו' ומיהו אינו מוכר ס"ת מפני זה עכ"ל ע"ש עוד:
יד סָעִיף י על אשתו. עב"ש לקמן סימן קנ"ח סק"א שכ' לכאורה נראה בזה"ז שיש חרגמ"ה שלא ישא אשה על אשתו אין עד א' נאמן להעיד שמתה אשתו דהא דבר שנתחזק באיסור הוא ואין עד א' נאמן כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז עכ"ל. ושם כתב זה כמסתפק אך בסי' ט"ו סק"כ כתב כן בפשיטות ע"ש. ועיין בת' נו"ב חאה"ע סי' ל"ג בד"ה העולה כתב שדברי הב"ש בזה אינם מוכרחים ע"ש גם בס' קרבן נתנאל פ"י דיבמות אות ק' חולק על הב"ש בזה עיין שם. גם בתשובת בית אפרים חאה"ע סימן א' בדבור המתחיל ועוד. כתב דהך דינא דהב"ש צ"ע די"ל דשפיר מהימן עד א' משום דהוי מלתא דעבידי לגלויי וכמדומה שאין נוהגין עתה לדקדק בזה כלל כי מי שבא אליו כתב מאוהבו ממרחקים שמתה אשתו נושא אשה על פיו ואין מדקדקין אחריו למחות בידו כלל עכ"ד. גם בס' ישועות יעקב בסי' קנ"ח סק"א חולק על הב"ש בזה דכיון דאינו רק מלתא דרבנן נאמן עד א' אף דאיתחזק איסורא ובפרט במילתא דעל"ג ע"ש: ושם העיר עוד לחקור בזה בעד א' שמעיד שמתה אשתו והוא בא לב"ד לשאול אם מותר לישא אחותה שהוא איסור כרת וגם אי מותר לישא אחרת מצד איסור רגמ"ה דאף אי מאמינים אותו נגד זה שמותר לישא אחרת מ"מ אסור לישא אחותה (עב"ש בסי' ט"ו שם) מעתה כיון שבא לשאול על שני דברים דבר תורה ודרבנן כאחד אפשר דאין אנו יכולין להקל גם בענין דרבנן דהוי זלזול לדחז"ל וכמ"ש הרדב"ז הובא במ"גא הלכות ק"ש בספק קרא ק"ש חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא אף דרק פסוק ראשון הוא מה"ת מ"מ צריך לקרות כל הג' פרשיות כיון דאנו מסופקין על דאורייתא ודרבנן כאחד אם אנו מחמירין על ד"ת ומקילין בדרבנן הוי כמזלזל במלתא דרבנן (לא מצאתי זה במג"א הלכות ק"ש ע' בסי' ס"ז סק"א שכ' טעם אחר דכך היתה התקנה כו' אמנם בסי' קפ"ד סק"ז כ"כ המג"א בשם הר"ש חיון והר"י הלוי בענין ספק אם בירך בהמ"ז דצ"ל גם ברכה ד' מהאי טעמא ע"ש) אך באמת לא דמי דהכא אם ישא אחרת לא ישא אחות' בלא"ה ע"כ אין מקום להחמיר בזה ע"ש: ועיין בנו"ב תניינא סי' ו' על דבר האיש אשר בשנת רעבון הלכה אשתו ממנו ובן ובת עמה מדוחק פרנסתם ושוב לא נודע מהם דבר יותר משמנה שנים אם יש להתיר לבעלה לישא אשה אחרת. והשיב שאין למצוא לו עזר כיון שאשתו לא פשעה ומחמת רעבון הלכה ולפי המובן ברשות בעלה הלכה ומי יודע סבת עכובה ואולי הוא ע"י אונס ומקום מצוה אין כאן שאנו נותנים ג"כ לבן ובת חזקת חיים וא"כ קיים מצות פ"ו ואף שהכנה"ג בהגב"י אות ע"ח מביא תשובת רש"ך אם נשבה יכול הבעל ליקח אשה אחרת אולי מיירי שם שלא קיים פ"ו. וסיים דאף שיש סברא לדון ולהתיר לו שלא יהא נכשל בהרהורי עבירה בכל יום מ"מ נתת דבריך לשיעורין ואם תתעלם אשה מבעלה איזה זמן לאיזה סבה או שתהיה חולה איזה זמן וכי נתיר לו לישא אחרת על אשתו לכן אין דעתי להתיר בזה וגם איסור איני אומר כיון שכבר יושב זמן שמנה שנים בלא אשה ואם ימצא מאה רבנים שיתירו לו לא אמחה בידו עכ"ד: ושם בסי' ז' נשאל על שאלה כזה ממש אלא דשם העיד עד א' ששמע מאחד שהאשה מתה ואשיב להתיר מחמת העדאת העד וכתב דאף דבנו"ב קמא סימן ל"ג לא הכרעתי לסתור דברי הב"ש לחלוטין אבל בסימן נ"ד בד"ה ואמנם הבאתי דברי התוס' דמה שאינו דבר שבערוה אף דאיתחזק איסורא אינו ברור שאין עד א' נאמן רק מספקא לן וא"כ באיסור דרבנן יש להקל ובפרט שזה שנים רבות שאבד זכרה קרוב הדבר שמתה בשנת הרעבון ולכן יש להתיר. וכתב עוד שם בסי' ח' בעובדא שהעיד העד שבהיותו במקום פלוני מתה אשה פלונית אבל העד לא ידע אשת מי היא והאיש בשמעו הדברים האלה אמר אשתו היא בזה יש לדון אולי הבעל דבר עצמו אינו נאמן במקום דאיכא למיחש שמא עיניו נתן באשה אחרת (עיין לקמן בסמוך בשם תשובת ב"א מה שמביא בשם צ"צ ועה"ג) ומ"מ כיון דבזה"ז שכבר כלה הזמן חר"ג ליכא חשש איסור תורה וגם מאחר דמתחילה לא איתחזק איסור רק מפיו שאמר שיש לו אשה יש להקל ע"ש: וכתב עוד ס"ס קל"ו שנשאל מהגאון מלונדון אודות אנשים הבאים ממדינות רחוקות לקהילתו ושלחו גיטין לנשותיהם ובא כתבים מב"ד שהשליח מסר הגט להאשה כדת ואין חתימת הב"ד ניכר שמה אם יכולים המגרשים לישא שם נשים. וכתב כבר הכרעתי בנו"ב תניינא שעד א' נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו וכיון שעד א' נאמן א"כ שטר בעדים אפי' לא נתקיים כיון שלדברי הרשב"ץ (המובא לקמן ס"ס קמ"ב בהגה) זה עדיף מעד א' לכן דעתי להתיר ע"ש: ועיין עוד שם בסי' קמ"ז בתשובה מבן המחבר באשה שנשתטית וזה שבע שנים אשר ברחה מבעלה מתוך טירוף הדעת ונאבד זכרה ולא נודע מה היה לה אם מותר הבעל לישא אשה אחרת. והביא דברי אביו בתשובה סימן ו' הנ"ל שלא רצה להתיר באשה שנאבד זכרה זולת בהעדאת עד א' וכתב דאף דיש לדון בזה מחמת דנגד חזקת חיים יש חזקה אחרת שאם היתה בחיים היתה חוזרת לבעלה באשר שלא היה קטטה ביניהם ומ"מ חלילה לו לחלוק על אביו ז"ל. ומ"מ העלה להקל להבעל זה כיון שיצאה אשתו מביתו מתוך טירוף הדעת ולפי דבריו היתה כמה שנים מוחזק' לנשתטית ובנשתטי' פסק הרמ"א דיש להקל להתיר לו לישא אחרת ואף די"ל דדוקא באשה שהיא שוטה לפנינו אבל כאן יש לחוש שמא נתפקחה מ"מ מוקמינן לה אחזקתה אשעת יציאתה מבית בעלה ויש לזה הוכחה דאל"כ היתה חוזרת לבית בעלה כו' ואף דהב"ח כתב דצריך היתר ממאה רבנים י"ל דגם הב"ח לא כ"כ אלא אם היא בחיים בוודאי אבל אם יש ג"כ ספק שמא מתה גם הב"ח מיקל. וסיים ויען כי אין הדבר ברור כ"כ כו' לכן אין לסמוך עלי עד שיסכימו עוד שני רבנים ובענין התחייבות שיש להאשה על הבעל וגם בהשלשת ג"פ כי למיחש בעי פן תבוא האשה יעשו כמו שפסק אאמ"ו בנו"ב קמא סי' ג' (ע' לקמן ס"ק ט"ז) ע"ש (ובתשובת חתם סופר סימן ב' באיש א' נשתטה אשתו זה כמה שנים והוליכה לעיר אחרת למקום רופאים ועתה אומר שנודע לו שמתה וגם הביא עד א' ששמע שמתה אשתו של זה באותה העיר אם מותר לישא אחרת. והאריך שם בדברי הב"ש דסי' ט"ו וקנ"ח הנ"ל דאין עד א' נאמן כו' ודעתו להחמיר כהב"ש וכתב ואפי' אם נכניס עצמינו בפרצה דחוקה להקל משו' עיגון דבעל היינו אי אשה בריאה נאבדה וכדרך שמקילין בעיגונא דאיתתא אבל הכא נשתטית הרי יכול להמציא לו היתר ע"י מאה רבנים והשלשת גט וכתובה ואין כאן עיגון כו' ועוד הא האשה במקום ידוע ואינה מעבר לים ולא במדברות והדבר יכול להתברר ע"כ איני רוצה להיות מהמתירין ע"ש): ועיין בתשו' בית אפרים סי' א' באחד שהיה מתגורר בקהילה אחת ערך י"ב שנה והגיד לפני כמה אנשים שיש לו במקום אחר אשה ובת אחת והחזיק בדבריו זמן רב ועתה בא לפני הרב והגיד ששקר ענה ומעולם לא היה לו אשה רק מחמת הבושה אמר כן שכבר בא בימים בן שלשים ועדיין הוא פנוי. אם מאמינים אותו באמתלא זו ומותר לישא אשה או לא והנה מה שיש לדון באמתלא זו הוא משני חששות אחד כי להסיר מסוה הבושה היה די לו שיאמר שהוא אלמן וגם למה הוסיף לומר שיש לו בת הימנה. הב' מטעם דכל שהוחזק ל' יום לא מהני אמתלא כמ"ש הב"ש בסי' י' ט' ומלקין ושורפין על החזקה והאריך מאד בזה לבאר דהך אמתלא אינה גרוע וגם יש לצדד דאף אמתלא א"צ כלל בנ"ד לפי דכל שויא אנפשיה חד"א דאסרינן עליו ולא מהני חזרה אינו בתורת ודאי אלא מתורת ספק דשמא דבריו הראשונים עיקר ומה שחוזר בו שקורי משקר וא"כ בנ"ד שאחר אלף החמישי אינו אלא מנהג וכל ספק ופלוגתא אזלי' לקולא כמ"ש הב"ש סקכ"א אולי מהני חזרה אף בלא אמתלא וגם דינו של הב"ש בענין אחר ל' יום אינו מוחלט דבתשובת רמ"א סי' ב' מבואר דאף אחר ל' יום מהני אמתלא היכא שלא הוחזק רק מפי עצמו וע"י דבור לבד (עמ"ש בסי' י"ט שם) ועוד דהכא אית ליהו מגו דאי בעי הוה אמר שמתה אשתו והיה נאמן בכך כמבואר בתשובת צ"צ ועה"ג שהוא עצמו נאמן בענין זה השתא נמי שחוזר בו נאמן במגו וי"ל דגם הב"ש מודה בזה. וסיומא דפיסקא העלה שאין להחמיר בזה ומ"מ יש לאיים עליו בב"ד ולהודיעו חומר חרגמ"ה הכל לפי מה שהוא אדם ואם כה יאמר כי בצדק אמרי פיו ופנוי הוא לא נחשדו ישראל על כך ובפרט שהוא ג"כ מלתא דעל"י ע"ש באריכות. והנה מ"ש דכל דשויא אנפשיה חד"א דאסרי' עליו ולא מהני חזרה אינו בתורת ודאי כו' צ"ע ממ"ש בש"ע לקמן סי' ג' ס"א ואם נשאה או נטמא לוקה ומשמע דאפי' חוזר בו (עמ"ש בסי' ג' שם ועמ"ש לקמן סי' קט"ו ס"ז סקל"ז. ומ"ש שם בריש דבריו לפלפל בדין שויא אנחד"א אם הוא מטעם הודאת בע"ד או משום נדר ע' בפ"ת ליו"ד סי' א' סקט"ו ולקמן סי' ל"ז סקי"א מ"ש בזה:
טו סָעִיף י לכנוס. עבה"ט. עד ובה"י פירש הרמ"א בענין אחר. וע' בספר בית מאיר דנראה לו יותר פירוש הבה"י דכוונת הרע"א לפרש דברי המחבר דבארוסה לא תיקן היינו מה שתיקן שלא לגרש בע"כ. וזהו שהוסיף אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור והיינו דיכול לגרשה בע"כ. אבל מלישא אחרת קודם גירושין לא מיירי והוא אסור אם לא על צד המוזכר בסוף הגה שהיא אינה רוצה להנשא לו או לפטור אז יש להקל לו לישא אחרת (וכן הסכים בתשו' חתם סופר סי' א' וכתב דפירוש זה הוא אמת ומוכרח מסוף הגה ע"ש) ובזה מרווח לן דלא קשה קושיית הח"צ סי' קט"ז מהכא לסי' קנ"ט ס"ה בהגה דאמאי תהא עדיפא זיקה דרבנן מארוסה דאורייתא כמ"ש בשם ח"צ קטן שנפלה לו יבמה כו' כעת אין תשובת ח"צ לפני ולא ידענא אי התיר מטעם שכבר נשתדך וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' קנ"ט ס"ה ואף דכאן נפלה קודם שנשתדך מ"מ כיון שהיה באותו שעה קטן דמי לנפלה אח"כ או דילמא אף בנשתדך אחר יב"ש התיר מטעם כיון שעדיין אינו ראוי לחלוץ מחמת הסימנים ואפשר אף לכתחלה מותר לשדך מטעם זה. וע' בשו"ת אבן השוהם סי' ל"ד ול"ה על נדון כזה ממש ושם נזכר שעשה שידוך אחר שנעשה בן יג"ש וכ' דלכתחלה עשה שלא כהוגן אך מאחר שכבר עשה מותר לכנוס וגם נדפס שם תשובה מגאון מהר"א ברודא להתיר לכנוס וגם כתב שכמה גאונים הסכימו לזה ע"ש. וע' בשו"ת בית אפרים סי' קמ"ג על מעשה כזה ובעובדא דידיה נעשה השידוך בעודו קטן והאריך בזה לפלפל בדברי הח"צ ואבן השוהם הנ"ל ומסיק ג"כ להקל והמחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין וסיים ומ"מ ראוי לב"ד שקודם שיבא לידי נשואין יפשרו בין היבם והיבמה בעסק החליצה שלא יהא שום דבר חוצץ ביניהם וגם יתן ערבון כפי הנראה לב"ד באופן שתיכף שיהא ראוי לחליצה יחלוץ לה מיד בלי שום עיכוב אמנם אם האשה תקשה ערפה שלא לפשר כפי שיראה לב"ד ותתן עיניה בממון יוכלו ב"ד להתיר לו אף בלי רצונה ע"ש. וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שהאריך ג"כ בענין זה: בתשובת חתם סופר סי' א' אודות בחור בן עשרים שנפלה יבמה ורכושה רב מנכסי אחיו והיא מסרבת ואינה רוצה בחליצה אא"כ יחלוץ בחנם כי חשבה שאסור לו לישא אשה עד שיחלוץ תחלה ואין ביד ב"ד להעמיד על דת תקנת הקהילות המבואר סי' קס"ה ס"ד בהגה והבחור נשתדך בינתיים עם ההגונה לו ושואל אם מותר לו לישא משודכתו ועי"ז תהא היבמה מוכרחת לירד לדת כדי שיחלוץ לה. והצריך שם בדברי תשובת ח"צ סי' קט"ז הנ"ל ובנדון השאלה העלה להתיר לו לישא משודכת שלו לאחר התראה מב"ד כראוי ובאופן שיעמיד ערבות ובשבועה שמיד שתתרצה היא אח"כ לעמוד לפני ב"ד שבעירם או המרוצה לשני הצדדים מחויב הוא לעמוד וככל היוצא מפיהם יעשה ויקיים ויחלוץ אח"ז מיד בלי עיכוב ע"ש):
טז סָעִיף י שנשתטית. עבה"ט מ"ש ובד"מ כתב כו' עד שנהגו להחמיר. והוא מדברי הב"ש ושם מסיים וז"ל לכן כלל כאן אלו ב' דינים כשנשתטית וכשהוא מה"ד לגרשה ש"מ שניהם שוים וכשהוא מה"ד לגרשה לא תיקן ר"ג וכמ"ש בסי קט"ו עכ"ל: וע' בתשו' שב יעקב סי' א' שהשיג על הב"ש וכ' דמה שכלל רמ"א הני ב' דינים היינו היכא שהדין לגרשה ומ"מ היא לא פשעה כגון שהתה י"ש ולא ילדה וזה שוה עם נשתטית ובשניהם צריך התרה מק' רבנים ומ"ש רמ"א בס' קט"ו ס"ד בהגה ב' ויכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חר"ג היינו בעוברת על דת שהיא פשעה ותדע שכן הוא דאל"כ סתרו דברי רמ"א אהדדי דשם החליט דל"ש בזה חר"ג וכאן הביא יש חולקין דנוהג אפי' במקום מצוה א"ו דכאן מיירי שלא פשעה ולכן יש חולקין אבל בסי' קט"ו מיירי שפשעה ולכן אין חולק עכ"ד וע' בתשו' נו"ב סי' א' שגדול א' רצה לתרץ דברי רמ"א דלא ליסתרו אהדדי באופן אחר. דבאמת לגרש בע"כ קיל יותר מלישא ב' נשים כמ"ש בת' מהר"ם פדוא סי' י"ג (הובא בבה"ט לקמן סי' קי"ט סק"א ע"ש וא"ב בסי' קט"ו דמיירי לגרש בע"כ בזה הכל מודים דלא תיקן ר"ג אבל כאן דמיירי לישא ב' נשים בזה הביא ב' דיעות ומ"ש רמ"א או שהוא מה"ד כו' יש להתיר לו לישא אחרת ר"ל דא"א לגרש בע"כ. והוא ז"ל חולק דבאמת יותר חמור גירושין בע"כ מלישא אחרת דבזה לא קבע הגאון בה זמן כלל ומ"מ דברי מהר"ם פדוא נכונים דלענין עוברת על דת עדיף יותר לגרש בע"כ מלישא אחרת דשמא תחזור למוטב ויהיו לו ב' נשים כשרות אבל בשהתה י"ש יותר טוב להתיר לישא אחרת ושלא ידור עם הראשונה וממילא לא תלד ונמצא השניה בהיתר עולמית אבל לגרש בע"כ שבזה עדיין לא כלה חרגמ"ה לא שמענו. אמנם כל זה לשיטת הב"ש אבל באמת אין לדחות דברי השב יעקב דהיכא דלא פשעה אין להתיר לישא אחרת (בלא ק' רבנים) ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל דל"ש האי דינא בח"ל (וע' בזה בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וצ') . וכתב עוד דאם הבעל רוצה ליסע לא"י והיא אינה רוצה וגם כבר שהתה עשר שנים ולא ילדה ממ"נ יש להתיר לגרש בע"כ ויתן הכתובה או מטעם הוא אומר לעלות (כמ"ש לקמן סי' ע"ה) או מטעם ששהתה י"ש אך כל זה אם השנים שוים בזמן דאל"ה יכולה לומר דמתחלה היה אפשר לעלות ולכן עון ח"ל גורם ועכשיו יש סכנה לעלות ע"ש עוד גם בנו"ב תניינא סי' ק"ב: (ומ"ש הבה"ט מיהו ב"ח כתב קבלה היא מגדולי עולם כו' ויסכימו בהיתר מאה רבנים כו' ע' בתשו' ח"ס סי' ד' שנשאל אי צריך דוקא מאה מג' מדינות שוה בשוה או סגי צ"ח ממדינה אחת ושנים הנותרים א' א' ממדינה אחרת. ומה הוא בכלל מדינה ומדינה ואם סגי בבחורים מופלגים להשלים מנין המאה וכתב הא ודאי דמ"ש הב"ח ויסכימו בהיתר מאה רבנים ע"כ לאו רבנים ממש יושבים על כסא רבנות בקהילות דהרי כתיב בהתקנה שיהיה מג' קהילות וא"א מאה רבנים בג' קהילות אמנם גם א"א דאנשים בעלמא קאמר כדמשמע לשון תשובת מהר"ם והכל בו דהא כתוב שם דבעינן שיהיה להם מבורר ויסכימו עם הדין אלא ודאי דבעינן שיהיו ראוים להוראה ומביני מדע להסכים עם המורה הראשון בענין ההוא וכבר נהגו כמ"ש בנו"ב סי' ג' לצרף המוסמך במורינו שראוי לסדר קדושין כמו שתיקן מהרי"ל שלא יסדר גיטין וקדושין מי שאינו מוסמך ה"נ הכא ודי בקולא זו אבל לא בחורים אפי' גדולים וטובים. ואודות מה הוא בכלל מדינה הנה בכל בו איתא שלשה ארצות כגון ארגון לומברדיא וצרפת והם ג' מלכיות ממש לומברדיא באיטיליא ארגון בשפניא וצרפת ידוע מ"מ נ"ל אם ע"י מלחמות נכנסו שלשתן תחת ממשלת מלך א' ועתידה אדום שתפשוט מלכותה ט' חדשים על כל העולם לא מפני זה לא נוכל להסכים בהיתר הנ"ל כי אין המלך גורם אלא שווי דעות אנשי מדינה ורוב אנשי מדינה נמשכים אחר רבני מדינה ההוא וה"כ במדינתינו כגון מלכות גאליציא ומלכות הגר ומלכות עסטרייך אף ע"פ ששלשתן תחת ממשלת הקיר"ה מ"מ לשלשה יחשבו וכן נוהגים. ומ"ש בהתקנה מג' קהילות לכאורה פשיטא דכיון דבעינן ג' ארצות בודאי ג' קהלות הם נ"ל לאפוקי שלא ימצא בקהילה א' אנשים מג' ארצות דזה לא מהני אלא במושבותיהם למקומותם. ואודות אי בעינן מספר הרבנים מג' מדינות שוה בשוה. לכאורה כוונת התקנה היא שהרב אשר המאורע בגבולו יחקור וידרוש הענין היטב ויסכים כי זה ראוי להתיר ואח"כ יסכימו ע"פ דבריו עוד צ"ט רבנים מג' ארצות וכיון שלא נתן גבול ומספר משמע שישתלשו שוה בשוה כיון שראוי להשתלש הגע עצמך אילו כתוב בשטר ליתן צ"ט זהובים לג' עיירות או אנשים והלא היו ביניהם שוה בשוה כו' אך לא נהגו לדקדק בכך וכן מוכח מתשובת נו"ב סי' ג' שדקדק לכתוב כל התנאים השייכים למאה רבנים ולא הזכיר כלל שיהיו מג' ארצות אין זה כי מאחר שראשי המדברים בענין ההוא היו שלשה רבנים מג' מדינות שוב לא הקפיד אם יהיו המסכימים אפי' ממדינה א' כו' ומ"מ נכון שהרב וב"ד דמקום המאורע יכתבו פסק שלפי הענין ראוי להתיר לזה וגם יציעו הדבר לפני גדול א' במדינה הואיל ונפיק מפומיה דב"ח (שיציע לפני גדולים) ואם יסכים יצרפו סמוכים במורינו מג' מדינות אף שא"צ משולשים ממש מ"מ יראו לקבץ מספר מסויים מכל מדינה כו' (עכ"ד ע"ש): ומ"ש הבה"ט ועו"כ בסי' קי"ט שיתן הגט ביד שליח הולכה שיהיה הגט בידו עד שתשתפה כו' מבואר מזה דאמר שתשתפה יתן לה השליח גט זה ותהיה מותרת לשוק ע"י גט זה. אמנם בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג דין ג' מבואר דחכמי קיסטנטינא הסכימו לאיסורא מטעם דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח כמ"ש התוס' פ"ב דנזיר ע"ש וע' בזה בתשו' נו"ב סי' ג' כתב שם שלא רצה לתקוע עצמו בדבר הלכה בזה להתיר האשה שתנשא לשוק ע"י גט זה מטעם שכ' הרב המגיה כו' ואף שבתשובה הארכתי בזה מ"מ וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להתיר א"א במקום שיש ריעותא בזו ומ"מ לא רצינו לבטל מנהג ראשונים שנהגו שלא להתיר מרגמ"ה. עד שימסור הבעל גט ביד שליח כו' ע"ש עוד מבואר כל סדר ההתרה לאיש שנשתטית אשתו ע"ש באריכות (ולכאורה י"ל דדוקא אם היא שוטה גמורה דהיינו שא"י לשמור את גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא אבל אם היא יכולה לשמור את גיטה רק שא"י לשמור את עצמה דמה"ת בת איגרושי היא ורק מדרבנן כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר כמבואר בש"ס יבמות קי"ג ע"ב אין לומר בזה כל מידי דלא מצי עביד השתא כו' וכמ"ש המל"מ פ"ב מהלכות ביאת מקדש דין ו' ע"ש ומדברי הגהת מל"מ דפ"ו מהל' גירושין הנ"ל אין הכרע כי שם הלשון מגומגם שכתב דמעשה היה בקונסטנטינא בארוס א' כו' ונדע לב"ד שהארוסה היתה שוטה באותן הימים שאינה יודעת לשמור עצמה ומשלחה וחוזרת קרינן בה ושאל השואל כו' עכ"ל ומדבריו משמע דמשלחה וחוזרת חד שיעורא הוא עם אינה יודעת לשמור עצמה וא"כ מיירי אפי' אם היא מה"ת בת גירושין רק מדרבנן אך באמת ז"א כמבואר בש"ס שם דמשלחה וחוזרת חד שיעורא הוא עם א"י לשמור גיטה דאינה בת גירושין מה"ת ולכן נראה דט"ס הוא בהגהת מל"מ שם וצ"ל שא"י לשמור גיטה וא"כ י"ל דדוקא בהך עובדא הורו לאיסורא משא"כ בא"י לשמור עצמה וכמ"ש בפרט לפ"ד מרן המחבר לקמן סי' קי"ט ס"ו דבדיעבד מגורשת וצ"ע) . וע' עוד בנו"ב תניינא סי' קכ"ו ובתשו' חמדת שלמה סי' ע"ז. ובס' בית מאיר סי' קי"ח ובס' מרכבת המשנה פ"ו מה"ג ובס' גט מקושר בס"ג ראשון אות י"ג ובסוף ס"ג שני באורך (ובתשו' ח"ס סי' י"א וגם בס"ס ד' שם) ועמ"ש לקמן סקמ"א סכ"ט סקנ"ט סק"ך ועו"ע בת' מנ"ע סי"ט אות ה' ו' מזה: וע' בנו"ב תנינא חלק יו"ד סי' קמ"ו שכתב וז"ל הנה בגופא דעובדא אינני מכניס עצמי להתיר לבעל לישא אשה על אשתו אחר שזו אינה משוגעת גמורה והיא עוסקת במו"מ אלא שהיא אינה בת דעת שלימהבכל הדברים. עכ"פ ראויה לתשמיש ע"י בדיקת חברותיה אם באנו לדון בה דין שוטה להתיר להבעל חרגמ"ה נתת דבריך לשיעורין כו' ובפרט בדור פריץ כזה וכיון שאין בנדון זה ביטול פו"ר רק הבעל אינו רוצה בחיי צער אין אנו נזקקין לו עכ"ד: ובתשו' כ"י מכבוד הרבה גאון מהר"י אייזיק ז"ל אב"ד דק"ק טיקטין ראיתי שחקר בזה באיזו גדר שטות דברו להתיר כאן והעלה דבענין זה בודאי יכולים לסמוך על דעת הרמב"ם שהביא הב"י בסי' קכ"א דל"ד באותם הסימנים שהוזכר בש"ס אלא ה"ה שאר דברים מה שעושה דרך שטות ודבר זה תלוי לפי ראות עיני ב"ד. עוד ראיתי שם דאם אירע שאחר שהתירו לו מאה רבנים קודם שנשא אחרת לגמרי רפואה גמורה פשוט דחוזר האיסור למקומו אלא דאם נתרפאה אחר שגבר נשא אחרת ודאי אין בזה חשש. וגם זה פשוט שא"צ הבעל למקור ולדרוש קודם החתונה עם האחרת אולי חזרה הראשונה לקדמותה כל שיצא בהיתר יצא אך אם במקרה נתעצל הבעל ושהה מלישא אחרת ובין כך חזרה אשתו לשפיותה אין מועיל ההיתר כלל. ואם עדיין לא נשא אלא שכבר נשתדך באחרת וקשר עצמו בקנס כנהוג בזה יש לדון אם מותר לישא השניה ודעתו נוטה להיתר וע' ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ג בהגה:
יז סָעִיף י ואינה רוצה ליקח גט. ע' בתשו' מנחת עני סי' נ' שכ' מסתימות ל' הרמ"א משמע אף שאומרת שתקבל הגט אחר שנה או שנתיים כל שאינה רוצה לקבל הגט עכשיו מתירין לו ע"ש:
יח סָעִיף י שנהגו להחמיר. עבה"ט בשם ר"ם מטראני וע' בתשובת נו"ב סי' ב' שנשאל על כיוצא בזה באחד שאיחר זמן רב מאשתו ובא שליח מאשתו שישלח לה גט והוא לא רצה לשלוח גט לחלוטין כרצונה רק התנה עם השליח לעכב הגט לזמן והשליח הלך לדרכו. אם עתה שכבר עבר הזמן ורחוק המקום שא"א לחקור אם נמסר הגט מיד השליח להאשה אם מותר לזה ליקח אחרת על סמך שבודאי נמסר הגט ליד האשה. והאריך מאד בפרט הזה דחזקה שליח עושה שליחותו והעלה דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן רק החילוק אם המשלח יכול להיות נכשל על ידו אלא כל זה אם הדבר ביד השליח אבל בנ"ד אולי לא תרצה האשה לקבל הגט ואף שהיא שלחתו אולי לשעה היתה רוצה להתגרש וכיון שהבעל דחה השעה שוב לא נתרצית ובפרט שהדיינים מסדרי הגט מקבלים פרס ובמחוסר ממון לא אמרי' חזקה זו ולכן אין להקל וכתב שם דדברי הר"ם מטראני שהביא הבה"ט בסקכ"ג לא נהירין ליה ע"ש:
יט סָעִיף י עד סוף אלף החמישי. הוא מדברי מהרי"ק שכ"כ בשם הרשב"א שמענו שלא גזר רגמ"ה אכא כו' ע' בתשו' משכנות יעקב סי' א' שכ' דנראה לו לתת טעם לשמועה זו אף דכל גזירות חכמים נופלות לעולם עד שיעמוד ב"ד הגדול בחכמה ומנין כידוע משום דכל גזירות חכמים צריכין שיהיה בהן סייג ומשמרת לאיסור תורה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפי' התורה פ' ואתחנן שאין לחדש שום דבר וגזירה כ"א לעשות סייג לתורה רק זאת יש לב"ד רשות לצורך שעה לפי ענין הדור לתקן למיגדר מלתא ודוקא לצורך שעה ולא לקבוע הל' לדורות ועפ"ז י"ל שבעלי השמועה היו סוברים שרגמ"ה ז"ל לא תיקן זאת משום סייג שלא מצאו בזה שום ענין האסור מה"ת בכדי שיגזור על הכל משום סייג רק תיקן זאת לפי השעה הצריכה ולכן נתנו גבול וזמן לדבר זה שלא תהא תקנה קבועה לדורות ולא יהיה בזה הוספה על דברי תורה כן נראה טעם בעל השמועה הזאת. אך באמת לאו דברי הכל היא ואינו מוסכם כלל וכבר עמדו ע"ז קצת גדולים בתשובת ב"י. וכמה גדולים שהיו בתחלת אלף הששי כמו הר"ן ומרדכי ומהר"מ רוטנבורג והראבי"ה אשר דברו בענין זה ולא הזכירו כלל הקולא הזאת וגם המעיין בתשובת מהרי"ק שמביא שם ת' הרשב"א שכ' שם שמענו כו' יראה דאיהו גופיה לא ברירא ליה הך שמועה וגם ביש"ש יבמות פ' הבע"י העיד ג"כ קצת על שמועה זאת ודחאה מהלכה ולפ"ז צ"ל שר"ג תיקן התקנה הזאת לסייג לאיסור תורה כי יש למצא בזה איזה טעמים וא"כ גם הגזרה זאת היא לעולם כמו כל גזירות חכמים עכ"ד ע"ש ובתשובת מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ה כתב וז"ל ובענין תקנת ר"ג מ"ש שלא היתה תקנתו אלא עד אלף הששי כבר ידע כ"ת שרוב הגלות לא קבלוה עליהם מעולם לא אז ולא היום כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח ויש מקומות שקבלו אותה עליהם אפילו עד הזמן הזה ונהגו בה עד היום לפיכך כל המקומות שקבלו אותה עליהם עד היום הרי היא לדידהו כאלו היא תוך זמנה לכל עניניה עכ"ל:
כ סָעִיף י לגרש אחת מהן. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן צ' שכ' דהכנה"ג סימן זה בהגב"י אות ט' הביא הרבה פוסקים ובכללם מרן הב"י בתשוב' סימן י"ד ומהרח"ש סימן מ"ו שגזירת רגמ"ה לא הי' רק על תחלת הנישואין ואם עבר ונשא שוב אין כופין אותו להוציא וסיים ולפ"ז מ"ש הנ"י וחייבים לכוף על החרם. בבא לישא לכתחלה קאמר אי נמי אפילו בנשא למקרייא עבריינא ולהחרימו על שעבר חרגמ"ה. ובאות י"ב כתב כמו שאין כופין אותו לגרש השניה ה"נ אין כופין אותו לגרש הראשונה אם היא תרצה בגרושין עכ"ל. והוא ז"ל כתב עליו שדעת אחרונים שלנו אינו כן ע' בב"ש סימן זה סוף סק"ג שכ' ואחר שתתרפא חייב לגרש מיד כדי שלא יהיה לו שתי נשים (איני יודע מדוע לא הזכיר דברי הרמ"א בכאן דמפורש בהדיא שכופין לגרש ואם הוא רק ממנהגא גם דברי הב"ש י"ל כן) וכן משמעות כל חכמי הדורות במדינה זו שהרי לכך הוכרח להשליש גט ביד שליח בשעת ההתרה שיהא מוכן לגרש תיכף כשתתרפא ומבואר מדבריהם דלאו דוקא בנשא באיסור אלא אפילו בנשא בהיתר כגון ע"פ עד שהטעה אותו שמתה אשתו ג"כ מחוייב לגרש שהרי בנשתטית נושא בהית' אפ"ה כתבו שצריך לגרש מיד כשתתרפא עכ"ד ע"ש וגם בסימן קכ"ו. ובענין שכ' הכנה"ג שאין כופין אותו לגרש הראשונה עמ"ש מזה לקמן סימן קנ"ד סעיף א' סק"ה:
כא סָעִיף י ע"י אחר. עבה"ט בשם צ"צ ועיין בתשובת עה"ג סימן ל"ו הביא שם דשאלה זו נשאל בע"פ מהגאון בעל ט"ז והשיב שרשאי ליקח אחרת וא"צ לזכות גט לאשתו הראשונה ע"י אחר וע"ז הרהרו איזה רבנים ובראשם חותנו הגאון בעל צ"צ ולבם יחשוב שלא טוב הורה לא זו בלבד שאינו יכול לישא אחרת בלי זיכוי גט ע"י אחר אלא גם זאת שאינו יכול לזכות גט ע"י אחר בע"כ כיון שעזבה דת רק באונס והוא ז"ל השיב עליהם ודעתו שעכ"פ יוכל לזכות לה גט בע"כ. דכיון דהוי כעוברת על דת כמובא ברמ"א לקמן סימן קט"ו ס"ג אף דלענין כתובה צריכה התראה מ"מ לענין חרגמ"ה יוכל לגרשה בע"כ וכתב שם דאף דלא הפסידה כתובת' מ"מ אין חיוב כתובת' מעבבת אותו לגרשה בע"כ במקום שיוכל לזכות לה גט ולישא אחרת אע"פ שאינו בהשיג יד להשליש כתובתה יעו"ש (ובס' כרם שלמה הביא דבתשו' זכרון יוסף כתב דאם המירה ברצון אין צריך זיכוי גט ע"י אחר ולא היתר ממאה רבנים עכ"ל מבואר שדעתו כעה"ג הנ"ל וע' בס"ק שאח"ז וע' בתשו' ברית אברהם סי' צ"א מ"ש בזה):
כב סָעִיף י אין להחמיר. ע' בתשו' חמדת שלמה סי' ד' שכ' בזה וז"ל אף דלכאור' לשיטות מהר"ם ודעימ' דאף במקום מצוה גזר הגאון א"כ אף בעזבה דת יהי' צריך היתר ע"י מאה רבנים ומכ"ש כיון דאפשר ע"י זיכוי גט וצ"ל הטעם בזה כיון דעזבה דת והיא בחזקת זונה ואסורה עליו א"כ אינו בכלל נושא שתי נשים כיון שאסורה עליו מדאורייתא ול"ד למ"ש דאף במקום מצוה גזר דהיינו בשהה י"ש דעכ"פ אינה אסורה לו או עוברת על דת אף דמצוה לגרשה מ"מ אינה אסורה עליו ואם רצה מקיימה משא"כ היכא דהויא בחזקת זונה דאינה בכלל אשה הראוי' לו בזה ודאי לא גזר. ושוב מצא כדבריו להדיא במהרי"ק שורש קמ"א ע"א. וכתב עוד דמ"ש הרמ"א במקום שאין מנהג אין להחמיר לעכ"ד דאפי' אין רשאים להחמיר מתרי טעמי חדא כיון דהרמ"א כתב בסי' ק"מ לאותן המזכין לעזבה דת אם חזרה א"צ גט אחר כו' ועוד לפי מה דמשמע לקמן סי' קי"ד דאשה שזנתה אינו מחוייב לגרשה וכ"כ בתוס' ריש זבחים להדיא וא"כ לפמ"ש הרמ"א (בסי' קל"ד ס"ד) דאפי' קיבל עליו ליתן קנס אם לא יגרש יש מחמירין דהוי גט מעושה ואף להמקילין שם היינו משום דיכול ליתן הקנס ולא לגרש משא"כ כאן כיון שמחוייב לישא אשה ואם נכריחנו מחמת חומרות יתירות ליתן גט לראשונה יש לחוש לגט מעושה. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דאם זינתה בודאי באופן שנאסרה על בעלה שוה לעזבה דת בזה. ובדברי הרמ"א דלקמן סימן ק"מ ס"ה לא משמע כן וצ"ל שמפרש דברי הרמ"א שם כמו שפי' החכם השואל בנו"ב סי' צ"ב יובא בדברינו שם ולא כדברי הנו"ב עצמו (אכן בתשובת חתם סופר סי' ג' מבואר דאפי' באסורה עליו מדאורייתא ואינה אשה הראויה לו לא נהיגי להתיר לישא אחרת בלא ק' רבנים וכתב שם נדון גרושה שנשאת לכהן בחזקת אלמנה וכשנודע הדבר ברחה לה ולא נודע מקומה והבעל מצטער בעיגון וביטול פ"ו אם יש להתיר לישא אחרת בלא היתר ק' רבים. והאריך שם לבאר שורש ב' התקנות של רגמ"ה ומסיק וז"ל היוצא מזה דהכא לא שייך לזכות לה גט דאיזה זכות יש לה דאע"ג דנחשדה באיסור גרושה לכהן ה"מ בזנות לא נחשדה ואין לה שום זכיה בגירושין ואם תרצה להנשא תבא ותקבל גיטה וא"כ א"א לזכות לה גט ע"י אחר ולגרשה בע"כ הרי אינה פה עמנו וא"א רק לישא אחרת ולזה צריך ק' רבני' והשלשת גט כמבואר מדברינו הנ"ל עכ"ל) ועי' בתשו' ברית אברהם סי' צ' מ"ש בזה:
כג סָעִיף יג משום חשדא. עבה"ט בשם רד"ך ועיין בר"י אות ט"ז דתהי הרבה בדברי הרד"ך בתשו' הנ"ל וגם מרן בב"י בי"ד סימן רכ"ח כתב דרך כלל במקצת דברי הרב מהרד"ך בתשובה הנזכר לא ישרו בעיניו ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.