א אֵלּוּ שֶׁאֲסוּרוֹת מֵחֲמַת עֶרְוָה, מֵהֶן מִן הַתּוֹרָה מֵהֶן מִדְּרַבָּנָן. אוֹתָן שֶׁהֵן מִן הַתּוֹרָה, אֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן; וְאוֹתָן שֶׁהֵם מִדְּרַבָּנָן, קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶם וּצְרִיכוֹת גֵּט. וְכֵן הַמְקַדֵּשׁ סְפֵק עֶרְוָה צְרִיכָה גֵּט:
ב אִמּוֹ, אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵם אִמּוֹ אֵינוֹ אֲסוּרָה לוֹ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק, אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אִמּוֹ עַד מַעְלָה מַעְלָה, אֲסוּרָה:
ג אֵם אֲבִי אִמּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, הִיא בִּלְבַד:
ד אֵם אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק אֲפִלּוּ אֵם אֵם אֵם אָבִיו עַד לְמַעְלָה, אֲסוּרָה:
ה אֵם אֲבִי אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן הִיא בִּלְבַד. אֵשֶׁת אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהִיא אִשְׁתּוֹ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין, בֵּין בְּחַיֵּי אָבִיו בֵּין כְּשֶׁמֵּת אָבִיו אוֹ גֵּרְשָׁהּ. אֲבָל אִמָּהּ מֻתֶּרֶת לוֹ. אֲבָל אִם אָנַס אָבִיו אִשָּׁה, מֻתֶּרֶת לוֹ:
ו אֵשֶׁת אֲבִי אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, וְזוֹ אֵין לָהּ הֶפְסֵק, שֶׁאֵשֶׁת יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲסוּרָה עַל אֶחָד מִמֶּנּוּ:
ז אֵשֶׁת אֲבִי אִמּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִדְּרַבָּנָן, הִיא בִּלְבַד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵשֶׁת אֲבִי אֵם אָבִיו אֲסוּרָה לוֹ (ת"ה סִימָן רט"ו):
ח אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאָב אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם, אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן:
ט אֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ, בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן:
י אֲחוֹתוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין אֲחוֹתוֹ מֵאָבִיו אוֹ מֵאִמּוֹ, בֵּין אֲחוֹתוֹ מֵהַנִּשּׂוּאִין אוֹ מֵהַזְּנוּת, אֲפִלּוּ בָּא אָבִיו עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, אֲחוֹתוֹ הִיא וְחַיָּב עָלֶיהָ, חוּץ מֵאֲחוֹתוֹ מִן הַשִּׁפְחָה אוֹ מֵהַנָכְרִית. הַגָּה: וְנִרְאֶה לִי, דִּלְכַתְּחִלָּה אָסוּר לָבֹא עָלֶיהָ, דְיֵשׁ מִסְתַּפְּקִים לוֹמַר דְּדַוְקָא מִדְּאוֹרָיְתָא הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַשִּׁפְחָה וְאַחַר הַנָכְרִית, אֲבָל מִדְּרַבָּנָן הָוֵי זַרְעוֹ, לָכֵן יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי לְשִׁפְחָה דְּעָלְמָא, אֲבָל אִם בָּא אָבִיו עַל שִׁפְחָתוֹ וְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בַּת, אֲחוֹתוֹ הִיא. וַאֲפִלּוּ אָמַר שֶׁכִּוֵּן לְשֵׁם זְנוּת אֵינוֹ נֶאֱמָן (א"ז):
יא מֻתָּר אָדָם בְּבַת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁיֵּשׁ לָהּ מֵאִישׁ אַחֵר, אֲפִלּוּ חוֹרְגָה (פי', בַּת אֵשֶׁת אָב) הַגְּדֵלָה בַּבַּיִת בֵּין הָאַחִין מֻתֶּרֶת לָהֶם, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְמַרְאִית הָעַיִן שֶׁנִּרְאֵית כַּאֲחוֹתָם:
יב בִּתּוֹ וּבַת בִּתּוֹ וּבַת בְּנוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל בַּת בַּת בְּנוֹ וּבַת בַּת בִּתּוֹ וּבַת בֶּן בְּנוֹ וּבַת בֶּן בִּתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וְכֵן אוֹמֵר בִּירוּשַׁלְמִי שֶׁאַבְרָהָם אָסוּר בְּכָל נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְשָׂרָה אֲסוּרָה בְּכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל. וּלְהָרַמְבַּ"ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
יג בַּת אִשְׁתּוֹ וּבַת בִּתָּהּ וּבַת בְּנָהּ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה. וְדַוְקָא בַּת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל בַּת אֲנוּסָתוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ לְאַחַר מִיתָתָהּ. וַאֲפִלּוּ בְּחַיֶּיהָ, אִם כָּנַס לֹא יוֹצִיא (נ"י רֵישׁ פֶּרֶק נוֹשְׂאִים עַל הָאֲנוּסָה):
יד בַּת בַּת בַּת אִשְׁתּוֹ וּבַת בֶּן בֶּן אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִדְּרַבָּנָן וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וּלְהָרַמְבַּ"ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
טו אֵם אִשְׁתּוֹ וְאִמָּהּ וְאֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵם אֵם אֵם אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֵם אֲבִי אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֲבִי אֲבִי אִשְׁתּוֹ וְאֵם אֵם (אֵם) אֲבִי אִשְׁתּוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִדְּרַבָּנָן וְאֵין לָהֶם הֶפְסֵק. וּלְהָרַמְבַּ"ם יֵשׁ לָהֶם הֶפְסֵק:
טז אֲחוֹת אָבִיו וַאֲחוֹת אִמּוֹ, אֲסוּרוֹת לוֹ מִן הַתּוֹרָה, בֵּין שֶׁהָאַחְוָה הִיא מִן הָאָב בֵּין שֶׁהִיא מִן הָאֵם:
יז מֻתָּר אָדָם בְּבַת אֲחִי אָבִיו וּבְבַת אֲחִי אִמּוֹ, וַאֲחִי אָבִיו וַאֲחִי אִמּוֹ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְבִתּוֹ:
יח אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאָב אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו מִן הָאֵם, וְאֵשֶׁת אֲחִי אִמּוֹ בֵּין מִן הָאֵם וּבֵין מִן הָאָב, אֵינָן אֲסוּרוֹת אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן. וּמִכָּאן וְאֵילָךְ, כְּגוֹן אֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו מִן הָאֵם [וְאֵשֶׁת אֲחִי אֵם אִמּוֹ בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם], מֻתָּרוֹת. וְאֵשֶׁת אֲחִי אֲבִי אָבִיו מִן הָאָב, וַאֲחוֹת אֲבִי הָאָב בֵּין מִן הָאֵם בֵּין מִן הָאָב, וַאֲחוֹת אֵם הָאֵם, מֻתָּרוֹת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר בְּאֵלּוּ:
יט אֵשֶׁת בְּנוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, וְאֵשֶׁת בֶּן בְּנוֹ אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, וְאֵין לָהּ הֶפְסֵק עַד שֶׁתִּהְיֶה אֵשֶׁת אֶחָד מִמֶּנּוּ אֲסוּרָה עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ:
כ אֵשֶׁת בֶּן בִּתּוֹ אֲסוּרָה מִדְּרַבָּנָן, וְיֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק:
כא אֵשֶׁת בֶּן אִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ, וּבֶן אִשְׁתּוֹ מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ:
כב אֵשֶׁת אָחִיו, בֵּין מִן הָאָב בֵּין מִן הָאֵם, בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הַזְּנוּת, אֲסוּרָה מִן הַתּוֹרָה:
כג שְׁנֵי חוֹרְגִין הַגְּדֵלִים יַחַד בְּבַיִת, מֻתָּר כָּל אֶחָד בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ, וְלֹא חַיְשִׁינָן לְמַרְאִית הָעַיִן לוֹמַר שֶׁנִּרְאֶה כְּאֵשֶׁת אָחִיו:
כד מֻתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת חָמִיו, וְחָמִיו מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר:
כה מֻתָּר אָדָם בְּאֵשֶׁת בֶּן אָחִיו וּבְאֵשֶׁת בֶּן אֲחוֹתוֹ. וּמֻתָּר בְּבַת אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ, וּמִצְוָה לִשָּׂא אוֹתָהּ כְּדִלְעֵיל סִימָן ב':
כו אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה לוֹ מִן הַתּוֹרָה, כָּל זְמַן שֶׁאִשְׁתּוֹ קַיֶּמֶת, לֹא שְׁנָא אִם הִיא אֲחוֹתָהּ מִן הָאָב אוֹ מִן הָאֵם, וַאֲפִלּוּ גֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. אֲבָל לְאַחַר מִיתָתָהּ, מֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. וְכָל הַמְגָרֵשׁ, אֲפִלּוּ מֵחֲמַת קוֹל בְּעָלְמָא, נֶאֱסַר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (ב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א סִימָן י"ג):
כז קִדֵּשׁ אִשָּׁה וְהָלְכָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁמֵּתָה, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה, אָסוּר בִּשְׁתֵּיהֶן וּצְרִיכוֹת שְׁתֵּיהֶן גֵּט מִמֶּנּוּ, וְכָל הַדְּרָכִים הַשְּׁנוּיִים בְּפֶרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה (יבמות פז, ב) וּבְפֶרֶק הַזּוֹרֵק (גיטין עט, ב) נוֹהֲגִין בָּהֶם. וְאִם מֵתָה אַחַת מֵהֶן, מֻתָּר בַּחֲבֶרְתָּהּ. אֲבָל אִם הָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁמֵּתָה, וְנָשָׂא אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁלֹּא מֵתָה, אֵין אֲחוֹתָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט וְאִשְׁתּוֹ מֻתֶּרֶת לוֹ וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה וּשְׁנִיָּה מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וְאִם מֵתָה רִאשׁוֹנָה מֻתָּר בַּשְּׁנִיָּה. וְכֵן שְׁאָר הָעֲרָיוֹת שֶׁנְּשָׂאָן בְּחֶזְקַת הֶתֵּר, וְנִמְצְאוּ עֶרְוָה, אֵינָן צְרִיכוֹת גֵּט, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בַּעֲרָיוֹת. וְכֵן כָּל זְנוּת שֶׁמְּזָנֶּה עִם הַקְּרוֹבוֹת הַנֶּאֱסָרוֹת עָלָיו מֵחֲמַת אִשְׁתּוֹ, אֵין אוֹסְרִין אִשְׁתּוֹ עָלָיו, וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת שְׁנִיָּה (טוּר). וּמִיהוּ, אִם הַקְּרוֹבָה רְגִילָה לָבֹא אֶצְלוֹ עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי שָׁם). וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ אֲחוֹת אֲרוּסָתוֹ גֵּט, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: תְּנַאי הָיָה בָּאֵרוּסִין, וְכַדָּת נָשָׂא אֲחוֹתָהּ; וְהוֹאִיל וְיָצְאָה אֲחוֹתָהּ בְּגֵט, אֲחוֹתָהּ שֶׁהִיא אֲרוּסָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה אֲסוּרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: נָשָׂא אֲחוֹת גְּרוּשָׁתוֹ. אֲבָל כְּשֶׁהָלְכָה אִשְׁתּוֹ הַנְּשׂוּאָה, אֵין לָחוּשׁ לְכָךְ שֶׁיֹּאמְרוּ תְּנַאי הָיָה לוֹ בַּנִּשּׂוּאִין, דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, הִלְכָּךְ כֻּלֵּי עָלְמָא יָדְעֵי דְּנִשּׂוּאֵי שְׁנִיָּה אֵינָם כְּלוּם:
כח הָלְכָה אִשְׁתּוֹ וּבַעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת, וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ וּבַעַל אֲחוֹתָהּ, וְנָשָׂא אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ, אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, לֹא שְׁנָא נִשֵּׂאת לוֹ עַל פִּי ב' עֵדִים אוֹ עַל פִּי עֵד אֶחָד, וַאֲסוּרָה לְגִיסוֹ, וְאִשְׁתּוֹ אֲסוּרָה עָלָיו, לֹא שְׁנָא הָיְתָה נְשׂוּאָה לוֹ אוֹ אֲרוּסָתוֹ. הַגָּה: וְאִם בָּא בִּזְנוּת עַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ וְגִיסוֹ אַחַר כֵּן, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לִשָּׂא אַחַר כָּךְ אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ, דִּכְשֵׁם שֶׁאֲסוּרָה לַבַּעַל כָּךְ אֲסוּרָה לַבּוֹעֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה אֲסוּרָה עָלָיו בְּלָאו הָכִי (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן כ"ח). (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"ח):
כט אָמְרוּ לוֹ: מֵתָה אִשְׁתְּךָ, וְנָשָׂא אֶת אֲחוֹתָהּ וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ לוֹ: קַיֶּמֶת הָיְתָה, וּמֵתָה, הַוָּלָד הָרִאשׁוֹן מַמְזֵר, הָאַחֲרוֹן אֵינוֹ מַמְזֵר:
ל מִי שֶׁהָיָה לוֹ פִּילֶגֶשׁ וְלֹא הוּעַד שֶׁקִּדְּשָׁהּ, מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו. אֲבָל אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁאָמְרָה הָאִשָּׁה: קִדְּשַׁנִי בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, נֶאֶסְרָה לִקְרוֹבָיו. אֲבָל אִם אָמְרָה: קִדְּשַׁנִי, סְתָם, וְלֹא אָמְרָה: בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, אֵין בְּדִבּוּרָהּ כְּלוּם:
לא הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה וְנִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עַל תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ וְנִמְצֵאת בּוֹגֶרֶת, מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ. וְדַוְקָא אִם נִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא גֵּט, אֲבָל אִם נָתַן גֵּט אָסוּר בְּכָל קְרוֹבוֹתֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר:
א סָעִיף א אלו שאסורים בטור כתב אלו שאין בני קידושין כו' וכתב ב"י הלשון אינו מדוייק דהא אותן שאסורים מדרבנן קדושין תופסין בה ותירץ בד"מ דקמ"ל הטור שאין קידושין גמורים נ"מ שאם בא אחר וקידשה צריכה גם ממנו גט ע"כ ואינו נכון דהא בסי' מ"ד סעיף ז' כתב להדיא המקדש א' מהשניות ה"ז מקודשת קידושין גמורין ונ"ל דכוונת הטור שאלו שיש איסור בקדושתייהו דהיינו אף אם לא יבא עליה אח"כ מ"מ בקידושין לתו' יש ג"כ איסור דרבנן דגליא דעתיה שאינו חש לדברי חכמים ועושה פעולה לישאנה ונראה דבזה חמור איסור דרבנן משל תורה דאלו בשל תורה אין איסור כ"כ בקידושין לחוד דהא לא (אהני) מעשיו וממון שנתן הוה מתנה כדאיתא פ"ק דב"מ אדם יודע שאין קדושין תופסים באחותו וגמר ונתן לשם מתנה או לשם פקדון משא"כ באיסור דרבנן שקידושין תופסין אהני מעשיו ע"כ יש איסור שמראה שפוקר על דברי חכמים כנ"ל (דברי המגיה כתב ב"ש בסק"א דלב"י אם קדשו שנים ערוה דרבנן תופסים קידושי שניהם דאל"כ יהיה דברי הב"י סותרים אהדדי ממה שכתב סי' ב' אם קידש א' לפני עדות פסולי דרבנן ובא אחר וקידש ג"כ לפני עדות פסולי דרבנן קדושי שניהם תופסין בה א"כ גם בערוה דרבנן הדן כן עכ"ל ול"נ דלא דמי כלל דבשלמא אם קידש בפני עדים פסולי דרבנן הוי כמי שקידש שלא בפני עדים כלל אף דכשרים הם מן התורה מ"מ אינם ראוים להעיד כלל על קידושיו מכחד הם אסורים מדרבנן ודבר זה דומה כמי שקידש בפני אלמים דאף שם בשרים להעיד מחמת עצמן מ"מ פסולים הם מכח שהם אלמים ה"ה כאן אף שהם כשרים מן התורה מ"מ פסולים הם מדרבנן ואינן יכולים להעיד וכה"ג אמרינן ביומא ר"פ י"ח לענין קרבן שבועה דפסולי עדות דרבנן פטורין מקרבן שבועה דאע"ג דמדאורייתא חזי מ"מ לאו בר הגדה הוא כיון דפסולים דרבנן הם ע"ש א"כ אפשר אין הקידושין חלין מתחילה מן התורה בפני עדות כזה שאין יכולים להעיד לכן חלין קדושי שני ג"כ כמו קידושי ראשון אבל בקודש ערוה דרבנן דמדאורייתא תופסין ואין כח בידם להוציא הקדושין רק שאסור לכונסה אח"כ וצריכה גט א"כ עכ"פ אם קידש השני אין קידושין תופסין כלל דקידושי ראשון קידושין גמורין וכמו שהביא הט"ז ראיה מסי' מ"ד וכמו שמתמה עצמו בחמ"ח ע"ש מה שהקשה על רמ"א דמסופק בזה אם חלו קידושי שניהם ואדרבה דאם היה ס"ל להב"י דקדושי שניהם תופסין היה ק' עליו מסי' מ"ד הנ"ל דכתב שם דקדושין גמורין הם מראשון ואם קידש שני אין קידושיו כלום עכד"ה):
ב סָעִיף ב אבל אם אמו ז"ל רש"י גזרו רבנן על אם אמו משום אמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו אע"ג דגזירה לגזירה היא משום דתרווייהו אמא רבתא קרו להו עכ"ל:
ג סָעִיף ב ואין לה הפסק לפי שיש (בדורותי') ערוה דאורייתא דהיינו אמו ואם אמו שהוא התחלת הגזירה יש עליה שם איסור דאורייתא אימא רבתא קרו להו ולפיכך החמירו שלא יהיה הפסק לאפוקי אם אבי אמו שאין התחלת גזירה שם איסור דאורייתא שאין קורין לה אמא רבתא שהיא דור רביעי לא החמירו בה:
ד סָעִיף ד אם אביו אסורה דגזרינן משום אם אמו וכולהו חדא גזירה דאמא רבתא קרו להו וכיון שיש בהתחלת הגזירה שם איסור דאורייתא אין לה הפסק:
ה סָעִיף ה אם אבי אביו כו' וכתב בדרישה וז"ל ומיהו דהך אם אבי אבי אביו דמותרת היינו דאינה מכח שורש אם אבל אסורה משום אשת אבי אבי אביו כו' ולי נראה דכאן מיירי מצד איסור אם לחוש שהיא אנוסה מאיש א' ולא נקרא אשתו מ"מ יש איסור מצד אם:
ו סָעִיף ו אשת אבי אביו אסורה מדרבנן דגזרינן משום אשת אביו שהיא דאורייתא ואין לה הפסק להיתר כיון שיש איסור דאורייתא בשם זה של אשת אב:
ז סָעִיף ז אשת אבי אמו דגזרינן משום אשת אבי אביו וחדא גזירה היא דתרווייהו קרי להו אבא רבא אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו מותרת דבשם זה אין כאן איסור דאורייתא וא"ל שנגזור גם בזה משום אשת אבי אבי אביו ותהיה ג"כ אסורה לעולם משום דהתם שכיחי פי' רש"י למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש קורב' יותר מאמו ולא אתי לאחלופי וכאן אין רעות' דקריאת אבא רבא דזה לא שייך אלא בדור הג':
ח סָעִיף ז וי"א דאשת אבי אם כו' זה דעת ת"ה סי' רט"ו וכדי לברר הדבר נעתיק הסוגיא עם השייך לה ויהיה כלל בידינו בכל דינים אלו. איתא בפ"ב דיבמות דף כ"א ת"ר אלו הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו אמר רב ד' שניות יש להן הפסק פירש"י שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו הוה עד סוף כל הדורות בשניות נקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן הא וכלתו. וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו דגם בזה יש הפסק ושרינן אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייך בדורות הללו אישות (דאורייתא) ופירש"י בסמוך אבל אם אמו דשייכ' בדורותי' ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת (אבי) אביו יש בדורותי' אשת אביו דאורייתא אם אביו נמי אף ע"ג דלא שייכא דורה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפ' באם אם אמו ופרכינן ורב מ"ט לא חשיב ליה להך דזעירי שיש לו הפסק דהיינו אשת אבי ואמו ומשני מחלפ' ליה אשת אבי אביו דאי אמרת שיש הפסק באשת אבי אמו אתי למימר באשת אבי אביו (יש הפסק) ושם איכא לאותן דורות אישות דאורייתא פי' אשת אב וזעירי אומר דהתם שכיח דאזיל למשפחת אב אדם רגיל לילך ויודע שם קורבה יותר מאמו הלכך לא מחלפי והרי"ף מביא ירושלמי נא בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו ופי' הפוסקים דהנך דבר קפרא יש להם הפסק וכיון דרש"י פי' דאם אביו אין לו הפסק ואסור אף באם אבי אביו ה"ה אף באם אבי אבי אביו דהא נקטינן ליה בהנהו דאין הפסק ממילא פליג על ב"ק דס"ל רק אם אבי אביו ותו לא וזעירי ס"ל ג"כ כרב באשת (אחי) אמו וגם ההיא דבר קפרא צ"ל דלא פליגי ובאמת קשיין אהדדי ההלכות וע"כ צ"ל דהוא ס"ל כמ"ש הרמב"ם והטור בסי' זה דהיינו דהא דאמרי' דאם האב אין לה הפסק לא לענין האב קא' דהיינו אפי' אם אבי האב דזה אינו אלא לענין האם עצמה דאותה האם של האב גורר' האיסור שלה פי' לאם שלה דוה כמו אמו עצמה שהיא דאורייתא וגוררת איסור לאם אמה עד למעלה כן הוא באם אביה שכל האמהות שלה עד למעלה אסורה בשבילה שכולם שייכות שלה אבל אם אבי האב שהי' לא שייכ' באם שלו עצמה אלא באביו אינה בכלל האיסור כלל ומן הראוי להתירה וכן ממש באם אבי אמו ה"א דמותר קמ"ל ב"ק הנהו אם אבי אביו ואם אבי אמו הם עצמם אסורים אבל יש להם הפסק דאם אבי אביו מותרת לו וכן אם אבי אבי אמו מותרת והנה יש כאן שני חלקים באיסור דרבנן הזה דהיינו במה שאנו אוסרים אפי' בגזירה לגזירה החלק הא' איסור אשת אב והשני באיסור אם והיינו לזעירי דמיירי באיסור דאשת אב ובזה הזכרים חמורים ואין איסור נקיבות אלא משום הזכרים וחלק השני באיסור אם וחלק ראשון דהוא לזעירי יש כאן איסור אשת אב שאשת אב עצמה היא דאורייתא וגזרו חכמים שאפילו באיסור אישות שמחמת אבי אביו דהיינו אשת אבי אביו אסור כמו אשת אב עצמה עד למעלה ובאשת אבי אמו גזרו ג"כ בשביל אשת אבי אביו ואע"ג דמשפחת אביו המיר ליה כדלעיל מ"מ כיון דאלו שניהם קרו להו אבא רבא ע"כ אתי למטעי אבל לענין למעלל אשת אבי אמו יש פלוגת' לרב אסור לזעירי מותר דל אתי למטעי למעלה של אשת אבי אביו להקל לשם כיון שחמיר טפי עליה וכאן אין שייך אבי רבה דזה לא שייך אלא לבאבי אביו או באבי אמו שקורין להם זה אבל בלמעלה מאלו אין שם זה וקי"ל כזעירי ובר קפר' נקט איסור אם ובזה נקיבות חמורים מזכרים כיון שיש אמו שהיא דאוריית' ובה פשיטא שאסור' מדרבנן אפי' בלמעלה כל האמהות של מעל' דומיה דאמה עצמה ואמרי' בגמרא דאם אמו ואם אביו שמם אמא רבת' וזה דוקא באם אביו אבל לא באם (אבי) אביו דשם לא גזרו איסור רק בה ולא בלמעלה מאותו אם וקשה למה הוצרכו בגמ' לומר הטעם משום אמא רבת' הא בלא"ה אמאי לא גזרי' אם אביו משום אם אמו דהא באיסור אשת אב שזכרנו היה ראוי לגזור באשת אבי אבי האם משום אשת אבי אבי אביו רק שלא גזרו מקל לחמור דמשפחת אב חמור ואם כן כאן באיסור אם דחמור טפי שפיר יש לגזור אם נתיר באם אביו כ"ש שיתיר באם אמו דקיל ליה ותו דגם באם אבי אביו נגזור שיהיה ממש כמו באם אם אמה ויהיה אסור ג"כ למעלה. ונראה דכאן באיסור אם דבר קפרא אין שייך למטעי מן האביו ואם אמו דודאי יש קורב' טפי באם אמו שהוא עצמה ובשרה של אמה ואם אם הוה ממש בכלל האם משא"כ באם האב עם האם עצמה שהיע עיקר האיסור ע"כ הוצרכו לומר טעם הגזירה בשביל שם אמה רבתא ולא אסרו אם אבי האם או האב מכח דמין לאם אם אמו אלא שנתנו חומר לאם אביה שיגיע האיסור עוד מעלה א' תו לא דהיינו באם אבי אבי אמה או אם אבי (אבי) אביו דבזה שרי וממילא באם אבי אביו שאין שם אמא רבתא לא גזרינן בשביל אם אם אמו אבל לעיל באיסור אשות דנקיט זעירי דאסרינן כל אשת אב אף ע"ג דאשת אם אינה עצמה ובשרה של אשת אב אלא דגזרינן כל האשת אב שלמעלה בשביל אשת אב שלמטה אם כן גם באשת אבי אמו ראוי לגזור בה משום אשת אבי אביו ע"כ הוצרכו לתרץ שם דמקל לחמור לא גזרינן כנלע"ד ליישב הסוגיא ועתה נבא להזכיר דברי ת"ח בענין אשת אבי אם אביו שכתב לאיסור והוא נכון דהא יש לזה הוכחה גמורה דהא קמן באיסור אישות דזעירי היה ראוי לגזור אפי' באשת אבי אבי אמו משום אבי אבי אביו לולי הך סברא דמקל לחמור לא גזרינן והיינו שם דהתחלת הקורבה בא מחמת אמו ואין הקורבה כ"כ כמו אם התחלתה מחמת אביו אע"ג דאח"כ בא הקורבה מאביו לאמו של אביו מ"מ לגבי הבן לא חשבינן אלא התחלת הקורבה שלשו וכיון שדעתו קרובה למספחת אביו יש לו קורבה גדולה לכל מה ששייך לאביו כי דרך מי שאוהב לא' אוהב גם להשייכות שלו וזה סברא נכונה ולזה נתכוון הת"ה שכתבו וז"ל ובנ"ד כיון דלגבי דידיה קירב' דאב הוא ואע"ג דלגבי האב קורבה דאם הוא מ"מ שכיחא טפי דאזלו נבייהו מלקורבה דהיה לאם דיי' עכ"ל וא"כ עיקר האיסור בזה מצד גזרה אטו אשת אבי אבי אביו ולמו"ח ז"ל שכ' שלהרמב"ם והטור מותר הדין של ת"ה דהיינו באשת אבי אם אביו כיון דאין כאן איסור אישות דלא אמרו שהאיסור הולך עד לבעלה אלא באם (אין) הפסיק אשה ביניהם ואין בזה שום היתר דודאי עיקר האיסור משום גזירה דאם אבי אבי אביו בלי שום הפסק כמו שזכרתי ועל רמ"א יש לתמוה כאן שכת' דין של ת"ה בשם י"א ובאמת הוא לד"ה והסוגיא ברור' כמו שזכרתי בס"ד:
ט סָעִיף י אבל מדרבנן הוה זרעו לכן יש להחמיר לכתחילה כ' בלבוש ע"ז ולא ידעתי מה קאמר דהא כיון דמן התורה הולד הולך אחר השפחה וגויה פשיטא דלכתחלה אסור לבא עליה תיפוק ליה משום איסור שפחה וגויה ואי ר"ל אחר שנתגייר' הא כקטן שנולד דמי וצ"ע עכל גם בעיני יפלא מי הוא שיסתפק דבר זה דהלכ' רווחת בכ"מ דולד שפחה שפחה:
י סָעִיף יב אבל בת (בת) בתו כו' זה בעי' בגמרא ולא אפשט' וראוי לפסוק לקולא כיון דמלתא דרבנן הוא וזה דעת הרמב"ם דיש להם הפסק אלא שפסקו להחמיר מכח הירושלמי שאמר שאברהם אסור בכל נשי ישראל ושרה אסורה בכל אנשי ישראל אלמא דבבנו ובתו אין להם הפסק והרמב"ם דפסק יש להם הפסק ס"ל דלא אכפת לן בתלמו' ירושלמי כיון דבתלמו' דידן מסיק לה בלא אפשיט' משמע דס"ל דניזיל לקול':
יא סָעִיף יג לאחר מיתתה אבל בחייה אסורה שמא לאחר שישא בת יזנה והרי היא ערוה עליו:
יב סָעִיף יד בת בת בתו כו' אין להם הפסק גם אלו בעי' בגמרא ולא איפשט' וכן הוא (סעיף) ט"ו וע"כ פליגי הרמב"ם עם שאר פוסקים איך הלכה וכמו שזכרתי סעיף י"ב וקשה להרמב"ם דפוסל לקול' שיש הפסק מאי שנא מלמעלה באמו ואם אמו ואשת אביו דאין הפסק לכ"ע ולמטה בבתה ובת בתה נימא דיש הפסק ולכאורה י"ל דיש קורב' טפי בלמעלה מבלמטה וכה"ג כתבת בח"מ סי' ל"ב לענין עדות שיש חילוק בין בעל אם אמו לאבי חמיו דבתרווייהו הוה ראשון בשני בחד בעל ואפ"ה כבר בבעל אם אמו ובאבי חמיו פסול משום שיש קורב' טפי בלמעלה וא"א לומר כן דהא אם התיר כאן שיש' אותה שאחר ההפסק למטה מ"מ יהיה לגבי אשה הניסת למעלה ובדרישה כתב לתרץ זה דלעולם בתר האיש הנושא אזלינן שהוא עאושה מעש דלקוחין אבל להאשה לא הזהירה התורה בפי' שלא תקחנו ואפשר שהיא אינה עושה איסור כלל עכ"ל במחיל' מכבודו הגדול שכ' כאן דברים שלא ניתנה ח"ו לחלק בין האשה ובין האיש שהרי היא שניש' בחייבי לאוין או כריתות הוה כל העונש עליה כמו עליו ומקר' מלא כתיב אצל העריות ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם דהיינו האיש ואש כדרשינן בב"ק אע"פ שאין האשה עוששה מעשה הכתוב קראו מעשה ובכל העריות כתיב האיסור לשון זכר שלא ישכב עמה ובודאי גם היא בכלל ובודאי תלמי' טועה כתב זה ותלאו באילן גדול וקושי' מעיקרא ליתא דודאי אין חילוק בין מעלה למטה וראיה עוד מסעיף ט"ו מאם אם אשתו דגם שם להרמב"ם יש הפסק ושם הוה למעלה ותו דגבי אשת בן בנו דסעיף י"ט אין לה הפסק אע"ג שה"ה למטה אלא ודאי דאין חילוק אלא בזה דיש לנו לומר במקום שלא עשאתה תורה הרחק' גדולה כמו אמו ואשת בנו שלא אסרה התורה בהו רק חד דרא הצריכו חכמים הרחקה הרבה ע"כ אמרו שאין לה הפסק לאותו הרחקה משא"כ בבתו ובבת אשתו שהתורה עשאתו הרחקה גדולה דהיינו שני דורות וכן באם אשתו שיש ב' דורות הרחק' חמותו ואם חמותו באלו אפשר שלא הצריכו חכמים להוסיף הרחק' רבה אלא סגי בתו' חד דרא ואח"כ יהיה הפסק זה נ"ל סברת האיבעי' בגמרא דמספק' ליה אי נימא שיש הפסק ובאלו פסק הרמב"ם כן להלכה ג"כ וזה נ"ל נכון בס"ד:
יג סָעִיף יז בבת אחי אביו אע"ג דבאחיו עצמו יכול לישא בתו מ"מ כתב זה משום סיפא דאחי אביו מותר באשתו משא"כ באחיו ממש ותו משום סיפא לענין אשת אחי אביו שיש שם חילוקים:
יד סָעִיף כ אשת בן בתו דגזרינן משום כלת בנו וכולהו חד גזירה הוא ואשת בן בן בתו מותר דלא שייך שם איסור כלה דאורייתא כמו דשייך בכלת בנו דגזרו משום כלתו עצמו ובדרישה נתן טעמים בזה בחנם:
טו סָעִיף כד ויש שאוסר משום מראית עין דסוברים שהיה חמותו ול"ד לב' חורגים דסעי' הקודם דהתם אית ליה קלא:
טז סָעִיף כז אסור בשתיהן וצריכה שתיהן גט הראשונה מדאוריית' והשניה מדרבנן דאמרי אינשי דהך קמיית' תנאי ה"ל בקידושין ולא נתקיים והשני שפיר נתיב מ"ה צריכה ממנו גט שלא יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט וכיון דצריכה גט אתסר' עליו ארוסתו שלא יאמרו שהוא נושא אחות גרושתו אבל אם כנסה ליכא חשש שהיא תנאי בקידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. (דברי המגיה ג' ב"ש בס"ק רכ"א מיהו קצת ראיה כדבריהם מדהו' אסור בקרובת אנוסתו דבודאי ליכא חשש דיבא עליה עוד באונס אלא הטעם כיין שהיו יחדיו בקירוב בשר חוששין שמא יזנה עמה עכשיו ולא שנא באונס או בטעות עכ"ל ואין כאן ראיה לא מקצת ואפילו כל דהו' דא"כ קשה למה כתבו התוס' ר"פ נושאין על האנוסה בד"ה וכל היכא דאיכ' אסור' דרבנן כו' הא דלא פריך מבריית' דקתני מותר משום דעדיפ' ליה למפרך ממתניתין הא לפי דברי הב"ש דבאנוסה ליכא חשש שמא יבא עוד עליה באונס ליכא למפרך כלל מבריית' דלא אמר בבריית' רק אם אנס אשה מותר בבתה ובאחותה ואיכ' למימר משום הכי מותר דליכ' חשש שמא יאנוס אותה פעם אחרת אחר שישא את בתה אבל בנטען מן האשה אסור בבתה ובאחותה דשם היה דעת שניהם שוים לזנות וחיישי' לזנות שמא תזנה אח"כ עמה אבל במתניתין תנא דנושאין גם המפות' פריך שפיר מנטען מן האשה דבשניהם שוין החשש דבשניהם היה ברצון אלא ודאי דאין חילוק בין אנוסה למפותה כלל כמו דחיישי' שמא יפתה אותה שנית אחר שישא בתה כן חוששין שמא יאנס אותה שנית אח"כ ואפשר שבשביל זה נשא בתה שתהיה אצלו קרובה לאנוס אותו או שמא תהיה מרוצה אצלו אחר שישא את בתה כיון שהיה מזיד לעבור חושדין אותו בכך משא"כ כשב' עליה בשוגג בקדושין כדין וכדת מכח שהעידו עדים שמתה אשתו בודאי לא חשדי' אותו בכך שמא יזנה אח"כ עכד"ה):
יז סָעִיף כז ואם מתה הראשונה ה"ה מתה שניה דמותר בראשונה וכ"ש הוא (דברי המגיה איזה טעות יש כאן שהרי בקידש כתב בהדי' בש"ע מתה אח' מהם מותר בחבירת' ובנש' כ' ג"כ בפי' דאשתו מותר והשניה "צ גט וע"ז כ' דאם מתה הראשונה מותר בשניה והתי"ט שכ' ג"כ בפ' האשה שהלך במשנה ד' ואם מתה ראשונה מותר בשני כו' וכ"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה עכ"ל הוא מפרש הא דקאמר במתני' ואם מתה ראשונה כו' קאי גם לר' יוסי דפליג את"ק בארוסה וס"ל דארוסתו אסור משום אחות גרושתו ע"ז קאמר המתני' גם לר' יוסי ואם מתה הראשונה מותר בשניה וכ' התי"ט לר' יוסי דכ"ש אם מתה שניה דמותר בראשונה ולא אמרי' כיון דהיתה אסורה ראשונה בחיי השניה תאסור גם אחר מיתת השניה וכ"כ הב"י דין זה בכשהיתה ראשונה ארוסה דאסור עליו משום אחות גרושתו ואם מתה שניה מותר בראשונה וכ"כ הוא ע"ש אבל בדברי חמי זקיני הט"ז בודאי נפל איזה טעות בספרו כמ"ש עבד"ה):
יח סָעִיף כז ומותר בקרובות שניה פי' לישא בתה דקי"ל נושאין על האנוסה ומפותה וכ' מו"ח ז"ל ומיהו מדרבנן לא שרי' בתו עליו אלא לאחר מיתת שניה כמ"ש לעיל סי' זה אצל בת אנוסתו וכ"ב בפרישה דכאן דכבר נשא אשתו בהיתר אין מוציאין משום גזירה עכ"ל ואני אומר דלא דקו הנהו רבנן בהך מלתא שפיר דודאי כאן שרי לישא בתה אפילו לכתחילה דשאני לעיל שכבר בא עליה דרך זנות באונס חיישי' שמא עוד יזנה עמה אחר נישואי הבת משא"כ כאן דבשוגג בא עליה שהיה סבר שמתה הראשונה ועכשיו שרואה שיהא חיה למה נחשדיהו שיבא במזי' על אחות אשתו והוא בלי פשע לפנינו הלכך הך שאמרו מותר בקרובות שניה היינו אפילו בחיי השניה ולכתחלה כנ"ל פשוט וברור:
יט סָעִיף כז כופין אותו לגרש אשתו תימ' לי הך פיסק' מהא דתניא ספ"ב דיבמות הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה והטעם שמא לאחר שתנשא אמה או בתה תזנה זו עמו הרי דלא אמר התנא אלא איסור' בעלמ' אבל ודאי אם עבר וכנס אמה א"צ לכות אותו להוצי' וא"ל דהתם מיירי דאינו רגיל בבירור וכאן רגיל' בברור ע"כ כופין לגרש א"כ לא מקשי מידי בגמ' שם אהאי דוכולן מותרו' לבניהם דלישני דשם מיירי באינה רגילה ותו דהא אמרי' שם הטעם נשי לגבי נשי חיישי' משמע דמסתמ' חיישי' לזה ותו ק' טוב' דהא האשה הנטענת עצמה אמרי' שם בההוא פירקא דאם כנס לא יוצי' וכ"ש אם כנס הבת שלה דלא יוצי' ותו ק' דאדכופין לגרש ניכוף שלא תבא כלל שם ודוגמ' לזה איתא קושי' בפ' המדיר (כתובות דף ע"ו) עד שכופין אותו לחוצי' נכפוהו לזון ונלע"ד שלא אמרו בזה כופין לגרש אלא לפי ראו' עיני ב"ד שקשה הדבר להפרישנ' משם ראוי לגדור לכופו לגרש אבל לא לדינ' קאמר כנלע"ד:
כ סָעִיף כח אחות אשתו צריכה הימנו גט הטעם שמא יבא גיסו תחילה ושייך לו' גירש גיסו ונשאת זה ע"כ צ"ג ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו משום אחות גרושתו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשו תחילה ויאמר זה נושא אחות גרושתו ומ"ה אשת גיסו צ"ג לעולם אף כשבאים יחד:
כא סָעִיף כט הולד הראשון ממזר פירוש משנולד קודם שמתה הראשונה והאחרון פי' שנולד אח"כ ועי' סי' י"ז בסופו:
כב סָעִיף ל קדשני סתם זהו מתשובת הרא"ש כלל ל"ב דין א' וז"ל שלא יצא עליה עדים של קידוש מותרת לבן אחיו אבל אם יש עדים ששמעו מפי האשה שאמה קדשני ראובן בפני עדים והלכו למ"ה נאסרה בקרובה ראובן עפ"י דבורה אבל אם אמרה קדשני סתם ולא אמרה בפני עדים אין בדיבורה כלום דקידושין שלא בפני עדים לאו קידושין נינהו ואפילו שניהם מודים לדבר עכ"ל ולא עמדתי ע"ד רבינו אשר בתשובה זו דמיירי שם שכבר נתקדשה לבן אחיו כמבואר שם בשאלה דק"ל כיון שאין שם עדים אלא מפיה שאומרה קדשני בפני עדים והלכו להם למ"ה היא אינה האמנת להפקיע עצמה מיד איש שקדשה כדאיתא בפ"ק דקידושין דף י"ב דיהודי' דביתהו דר' חייה דאמרה אמרה לי אם קיבל ב"ד קידושין כי זוטרי' ובעלך אסור לך אר"ח לאו כל כמינ' דאמך דאסרת לך עילואי ה"נ אע"פ דקי"ל בפ' האומר דאשה שאומרה קדשתני והוא אומר לא קדשתיך היא אסורה בקרוביו מ"מ הכא שאני שכבר קבלה קדושין בחזקה פנויה לאו כל כמיניה אח"כ להפקיע אותה מיד בעלה דא"כ כל אשה תוכל להפקיע עצמה מיד בעלה אם תאמר כבר קדשני א' בפני עדים אלא פשיטה שאינה נאמנת כדאית אסיק קט"ו לענין זנות תו תמיה לי הרבה באומרה קדשני סתם דלאו כלום הוא דאמאי לא נימא דמה שאמרה קדשני ראובן ודאי כדין קידושין קאמרה דהיינו בפני עדים דאפילו באומרה בפני עדים אכתי נימא שמא היה פסול בקדוש כגון שלא היה ש"פ אלא ודאי מסתמ' כדין קדושין קאמרה כ"ש שנימא בזה שהוה בפני עדים וניזול לחומר' ונימא שהיה שם עדים והלכו למ"ה וע' בסי' מ"א תרצתי הכל:
א סָעִיף א תופסין בהם. נסתפק בד"מ בערוה דרבנן אם קידש א' ואח"כ קידשה עוד אחר אז צריכה גט משני גם בחייבי לאוין דק"ל קדושין תופסין בהם אם קידשה שני אם צריכה גט מדרבנן משני ח"מ. והב"ש כתב עליו לא ראיתי שם ספק בדבריו אלא דס"ל בפשיטות דתופסין קידושין של שניהם. ואני אומר דלא ראיתי אינו ראיה. יראה הרואה בד"מ הנדפס בטור מצדו שכתב בפירוש וצ"ע אם קידש איסור דרבנן ובא אחר וקידשה אי צריכה גט משני מאחר דאינם קידושין מדאוריית' כלל אפשר דלא החמירו בה רבנן וצ"ע עכ"ל ע"ש. עוד כתב הח"מ הנה מה שנסתפק צריך לומר דוק' כשהיא על השני לאו ערוה כלל אבל אם היתה ערוה לשני כמו לראשון לא תפסו קדושין של השני וה"ה בחייבי לאוין הדין כן ע"ש. וב"ש חולק עליו ופסק אפילו אם היא ערוה ג"כ לשני תופסי' קדושין וצריכה גט ג"כ משני והביא ראיה מסי' מ"ב שמצא כתוב שהבי' ב"י ע"ש ואני אומר אין מביאין ראיה מן הדבר תימא דשם באמת תמוה הוא שצריכה גט משניהם דהא ממ"נ לא חיילי קידושי שני ע"ש וכן הקשה כנה"ג בסי' מ"ב בהגהת ב"י וכתב שם ששאל לרבו קושי' זו וכן בתשובת הרא"ש נתקשה בזה והניח בצ"ע עיין כנה"ג דף ע"ו ע"א:
ב סָעִיף יג אבל בת אנוסתו. ה"ה בת פלגשו מותרת לו אחר מיתתו ב"ש:
ג סָעִיף כד ויש מי שאוסר. ואם כבר נשא אשת חמיו כתב בתשובת צמח צדק סי' מ' אם נשא ע"פ בעלי הוראה מפורסמים לא תצא. וב"ש חולק עליו ע"ש וכ"כ בה"י ועיין בי"ד סי' קנ"ד לענין יהרג ואל יעבור נשמע שם על שניה יעבור ואל יהרג וכ"כ ש"ך. ואם נשא שני' ע"פ אונס ועבר האונס צריך לגרש אותה. ועיין ב"ש שכתב מה שכתב רש"י לא ילחצנה במלחמה שלא יבא עליה במלחמה לאו כוונתו דביאה הראשונה אסורה עד אחר הנשואין אלא כוונתו דלא יבא עליה במלחמה עד שמביאה לביתו ואז מותרת לו מיד קודם הנשואין ובזה מיושב כמה קושיות של תוס' עכ"ל. אישתמיטתא להב"ש דברי המזרחי בפרשת כי תצא שרוצה בתחילה ג"כ לומר כן ואח"כ דחה סברה זו והוכיח שעל כרחו לומר שרש"י ז"ל סובר שהביאה ראשונה ג"כ אחר כל המעשים הללו ע"ש:
ד סָעִיף כו אחות אשתו אסורה. ואם קידש על תנאי ולא נתקיים התנאי הוי כאלו לא קידש ומותרת בקרוביו ב"ש. כתב הב"י הבא על א"א והיא אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ. וגם אח"כ מת בעל האשה אם אסורה לו מטעם דנאסרה לבעלה כיון דבלא"ה היתה אסורה לו תמצא בכתבי מהר"ר איסרלן סי' כ"ט. וכתב ד"מ הנדפס מצדו שם דאסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אע"ג דבשעה שהיה בועלה היתה בלא"ה אסורה לו משום אחות אשתו ע"כ. וכ"כ כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב וכן יש לדקדק מדברי התוס' פרק האשה רבה ד"ה אשת גיסו אסורה דקנסינן ליה קנסא וכו' ע"ש לפ"ז יש לומר דזהו פירש הרמ"א סי' י"א דכתב וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה אסורה לו וק"ל. וכנה"ג העתיק עוד תשובת הרדב"ז ח"ב שכתב שה"ה לחייבי לאוין כגון אשה גרושה שנשאת ובא עליה כהן בעודה א"א ואח"כ מת בעלה אסורה לו עכ"ל. לא הבנתי דבריו דהא גרושה לעולם אסור לכהן:
ה סָעִיף כז ובאו עדים. דוק' עדים אבל ע"א אינו נאמן שמתה אשתו שישא אחותה ב"ש. גם אינו נאמן ע"א שמעיד שאשתו מת ורוצה לישא אשה אחרת משום חר"ג עיין ב"ש:
ו סָעִיף יג שניה. ר"ל דמותר ליקח בתה. כתב ב"ח ודרישה דוק' אחר מיתת השניה מותר ליקח בתה ולא בחייה כמ"ש סעיף י"ג. וט"ז חולק עליהם דלא דמי להתם. וב"ש הסכים עם הדרישה וב"ח:
ז סָעִיף כז לגרש אשתו. ב"ש חולק וכ"כ ט"ז דאין כופין אותו לגרש ע"ש:
א סָעִיף א קדושין תופסין. עבה"ט מ"ש נסתפק בד"מ בערוה דרבנן כו' וע' בס' בית מאיר מ"ש בזה. ומ"ש הבה"ט בשם כנה"ג שהקשה דהא ממ"נ לא חיילי קדושי שני. עיין בס' מעין גנים מ"ש בזה:
ב סָעִיף ב אבל אם אמו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ב:
ג סָעִיף ה היא בלבד. ע' בס' בית מאיר הבי' בשם היש"ש שכ' בזה"ל אני תאב אם יבא לידי אם אם אבי אביו או אם אם אבי אמו ואפסדי' לסעודתי' ע"כ. ועיין בס' בני אהובה פ"א מהלכות אישות דין ו':
ד סָעִיף י על שפחתו. עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' קי"ו:
ה סָעִיף יג בת אשתו. עי' בס' שעה"מ פ"י מה' אישות בקונט' חופת חתנים ס"ה שהבי' לשון התוס' בר"פ נושאין ד"ה עריות (שכתבו וז"ל וא"ת כיון דאיסור אשה ובתה מערות אשה ובתה לא תגלה נפקא אימ' שלא אסר הכתוב אלא היכא דגלי ערות שתיהן אבל נכנס' לחופה ולא נבעלה מותר לגלות ערות האחרות ואר"י דסברא היא כיון דכתיב שאר בקרא על ידי הנישאוי' בא השארות ע"כ) וכ' ע"ז שמדבריהם מבואר דדוקא בנכנס' לחופה הוא דאסור מה"ת בבת' אבל בקידושין גריד' לא וזה מבואר ממאי דנקטי בקושייתם נכנס' לחופה ולא נבעלה ואי ס"ל דאפי' בקדושין נמי אסור עדיפא מיניה הו"ל להקשות וכן ממה שתירצו כיון דכתיב שאר ע"י הנישואין בא השארות מבואר ג"כ דדוקא בנכנס' לחופה דשייך שארות הוא דגלי קרא אבל בקידושין לא דהא קיי"ל דאשתו ארוס' אינה יורש' ואינו מטמא לה דלשארו כתיב והא לאו שארו היא כמ"ש רש"י ביבמות דכ"ט ובכתובו' דנ"ג. וכן מבואר מלשון הברייתא שם נשא אשה אסור לישא בתה ולא קתני קידש אשה אך הרמב"ם ז"ל פ"ב מהא"ב דין ז' כתב בהדיא דה"ה בקידש והה"מ כתב ע"ז דזה מבואר בהרבה מקומות ולא ידעתי איך כתב דזה מבואר בדבר שהוא מחלוקת וצ"ע כעת עכ"ד (שוב ראיתי בס' בית מאיר שהלך ג"כ בדרך זה להוציא כן מלשון התו' הנ"ל ע"ש) . ולפי דבריו אם אירס אשה ושוב קידש את בתה חוששין לקדושין וצריכ' גט וכן אם נפלה בתה לפניו ליבום תזקק לחליצ' לחוש לדעת התוס'. אך לע"ד אי אפשר לומר כן בדעת התוס' כלל דבקידושין גרידא ליכא איסור מה"ת ובודאי דברי הה"מ הנ"ל שפתיו ברור מללו דזה מבואר בהרבה מקומות דהא אי' בקדושין דף נ' ע"ב במשנה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת כו' ושם בגמרא דף נ"א איתמר קידושין שאין מסורין לביא' כו' תנן המקדש אשה ובת' כו' ע"ש כל הסוגיא מבואר להדיא דגם בקידושין איכא איסור אשה ובת' מה"ת. ועוד מבואר כן להדיא במס' נזיר דף י"ב א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים כו' אמר רבא ומוד' ר' יוחנן באש' שאין לה לא בת כו' ולא אם כו' ע"ש דהא התם אין חשש רק בקרוב' שהיא ערו' דאוריית' כמבואר באחרונים לקמן סי' ל"ה סעי' י"א ע"ש ועוד מבואר כן בריש מס' דרך ארץ שהזכיר רש"י בנזיר שם בד"ה חזקה שליח ע"ש ודברי הרמב"ם הנ"ל הוא ממש לשון המסכת דרך ארץ שם. מעתה צ"ל בכוונת התוספת דנקטו בקושייתם נכנסה לחופה ולא נבעלה דנקטו לרבותא דאימ' דקפיד קרא אביא' דוקא אבל בלא ביאה אפילו נכנסו לחופה יהא מותר לגלות ערות האחרת ומכ"ש בנתקדשה לבד (ואיני מבין מ"ש השער המלך הנ"ל ואי סבירא לי' דאפילו בקדושין נמי אסור עדיפא מיניה הו"ל להקשות ולע"ד נהפוך הוא דהשתא דנקטו נכנסה לחופה קושיתם עדיפא ומה שתירצו כיון דכתיב שאר בקרא וע"י הנישואין באה השארות. צריך לדחוק דר"ל כיון דחזי' דלא קפיד קרא אביאה דוקא דגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה אסור לגלות ערות האחרת ממילא דה"ה בקידושין לבד כמו בכל ערות ויגיד עליו ריעו שדברי תו' אלו כתובים ג"כ בדף ג' ריש ע"א בשינוי קצת ושם מסיימי התו' אלמא בקידושין תליא מילתא ע"ש:
ו סָעִיף יג לאחר מיתתה. עמ"ש לקמן סכ"ז ס"ק י"ג בשם המל"מ פ"ב מהא"ב דין י"א (וע"ש עוד במל"מ סוף דין ההוא שתמה על הטור (והש"ע) שהשמיט ולא הביא דין דהנטען על האשה אף שאינו אלא קול בעלמא דאסור בקרובותיה והיא ברייתא מפורשת ר"פ נושאין הביאוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכבר נתעורר על זה מהרח"ש כו' ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר סי' מ' אודות אחד שנטען על אשת איש ע"י ראיית דברים מכוערים ועתה נשתדך עם אחותה אם מותר בה. והאריך בזה ומסיק דודאי אסור לכנסה ואפילו נשאת היה ראוי להוציא אלא שלא אחליט למעשה כיון שלא נשאלתי על זה אבל חלילה להיות יד עם פועלי און להתיר נישואין ע"ש):
ז סָעִיף טו אם אשתו ואמ'. עי' בס' דגול מרבבה שכ' תמיהני מאד על כל הראשונים והאחרונים שלא הרגישו כלל לחלק שהרי חמותו לאחר מיתת אשתו לדעת הרמב"ן והרשב"א אינה לא במיתה ולא בכרת ולא בלאו רק איסור דארור שוכב עם חותנתו וע' בספרי נו"ב סימן כ"ו (יובא לקמן סכ"ד ס"ק ט' וא"כ אם קידש חמותו אחר מיתת אשתו צריכה גט מספק ואמנם בבת אשתו אחר מיתת אשתו יש לי אריכות דברים. וראיתי שהכנה"ג הרגיש בחמותו לאחר מית' בסי' קע"ג לענין חליצה וכאן שתק. שוב מצאתי בחידושי רשב"א פ' נושאין כ' שאם קידש חמותו או אם חמותו ואם חמיו לאחר מיתת אשתו תפסי בה הקידושין עכ"ד. וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קכ"א בד"ה ואעפ"כ שגם הוא ז"ל תמה כן דהול"ל לחלק דבמתה אשתו קדושין תופסין באמה לחוש לדעת הרמב"ן והרשב"א כו' והניח בצע"ג ע"ש וע' בתשובת נו"ב תניינ' סי' קמ"ח יובא קצת לקמן סי' קע"ג ס"א:
ח סָעִיף יח ואשת אחי אמו. בין מן האם כו' כתב הב"ש ס"ק ט"ז וז"ל ואשת אחי אם מן האם כתבו תו' (ביבמות דף כ"א ע"ב ד"ה לא אסרו) דדורות האחרונים אסרו ומ"מ נראה מרמב"ם והטור דדמי לשאר שניות לכל דבר וכופין ג"כ על שניה זו כמו על שאר שניות לכך מנו שניה זו בכלל שאר שניות ולא כיש שרוצים להקל בשני' זו דאין כופין עליה לגרש וליתא עכ"ל. וע' בתשו' מנחת עני סי' נ"ד בעובדא שאחד נשא אשת אחי אם מן האם בשוגג שאומר מותר ואח"כ נודע הדבר אס כופין אותו לגרש. והאריך לצדד להקל דאין כופין אותו משום דאפילו בשניה ומורה יש לדון בעבר ונשא בשוגג כסבור מותר אם כופין אותו לגרש דהא דין זה דכופין לגרש בשניות לא נמצא מבואר רק בברייתא ביבמות דף פ"ה ושם מיירי בעבר במזיד אבל בשוגג כסבר מותר י"ל דאין כופין בדיעבד וכמו דמחלקי' גבי מים שאל"ס בסי' י"ז סל"ד בהגה ואף שהב"ש בסי' זה ס"ק י"ח כתב לחלק בין מים שאל"ס לשניות דבשניות הוי טועה בדבר משנה לא הועיל לחלק אלא לענין הוראת חכם אבל לענין עבר שוגג באומר מותר אין שום טעם לחלק ביניהם כו' ואמנם בשני' גמורה לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובפרט מדברי הירושלמי שהביא הרא"ש שלהי פ' המדיר משמע קצת דגם בשניות אין חילוק בין שוגג למזיד וגם דברי הרא"ש שם מטין כן ממה שהוציאו מקור דין זה דכופין לגרש בשני' מהירושלמי ולא מברייתא דיבמות הנ"ל אך בנ"ד באא"א מן האם דלא גזרו בה אלא בדורות האחרונים וכבר שדו בה נרגא היש מקילין שהביא הב"ש להוציא מכלל שאר שניות ולומר שאם עבר וכנס אין מוציאין נראה דעכ"פ בעבר בשוגג כמו בנ"ד דסבור שהוא מותר אין אנו אחראין לכופו לגרש כן נלע"ד באופן שיסכימו אחד או שנים מגדולי הוראה עכ"ד ע"ש:
ט סָעִיף כד ויש מי שאוסר. עי' בתשובת נו"ב סימן כ"ו שהאריך בזה ועלה בדעתו לחלק דע"כ לא אסר הירושלמי אלא בחיי אשתו שאז חמותו ממש היא ערוה גמורה בשרפה אבל אחר מיתת אשתו דאפילו חמותו ממש קליש איסורא לפ"מ דקיי"ל כר' עקיבא גם הירושלמי מודה דלא גזרו וראיה מיבמות צ"ח ע"ב גבי גרים ע"ש ויש לומר דגם ר"ת והרא"ש דאסרו באשת חמיו מיירי דוקא בחיי אשתו ואף שכבר נתפשט בימיהם חרגמ"ה י"ל דמיירי שגירש אשתו והיא בחיים אבל אחר מיתת אשתו לא גזרו. ושוב צידד להחמיר דאולי מה דאסרו בירושלמי מפני מ"ע אין הכוונה שיטעו שהיא חמותו אלא שיטעו בין חמיו לאביו ויאמרו שזו אשת אב וא"כ אין חילוק ועוד דגם בחמותו לאחר מיתת אשתו יש פוסקים כר' ישמעאל דלא קליש איסורא כמ"ש הש"ד ביו"ד סימן רס"ט סק"י. וסיים דלע"ע אין בידו להקל ע"ש: (וע' בתשובת חתם סופר סי' ל"ח האריך ג"כ בזה ומסיים מכל הלין נ"ל דיש סמך גדול להתיר אחר מיתת אשתו אלא שיש קצת לפקפק מדלא נמצא היתר זה מפורש בשום מקום אפשר לא פלוג רבנן כו' וע"כ לבי נוקף להתיר ולהיות סניף כלל רק הצעתי הדברים להלכה ולא למעשה ומי שדעתו רחבה מדעתינו יתקע עצמו לדבר הלכה ע"ש) . וע' בת' הרדב"ז ח"ב סימן תרע"ה מזה:
י סָעִיף כד שאוסר. עבה"ט מ"ש ואם כבר נשא אשת חמיו כ' בת' צ"צ כו' וע' בס' בית מאיר שכ' דהמעיין בתשו' צ"צ שם יראה כי לא מה"ט התיר רק מטעם אחר חדא משום לעז בנים ותו משום דרבו המתירין אפילו לכתחלה ואנו לאסור בדיעבד ומביא ראיה ע"ש ולע"ד הראיה מבוארת מסי' קס"ד ס"ז כו' ע"כ יפה הורה הצ"צ ולא כיש"ש שפסק ע"פ הנ"י לאסור אף דיעבד כו' ע"ש. ובענין אשת חתנו הביא בס' ב"מ שם דברי היש"ש שכ' תאב אני מתי יבא לידי ואתיר ואי איישר חילי אבטליניה והובא ג"כ בספר ק"נ פ"ב דיבמות אות ט' ומ"ש הבה"ט בשם ב"ש ואם נשא שני' ע"פ אונס ועבר האונס כו' עי' בס' ב"מ שכ' עליו קשה במאי דמיירי אם באנס שאנס שניהם לישא זא"ז וביראת מיתה תמה אני אם יש מקום לקדושין ונשואין כאלו לחול אף להצריכה גט וק"ו הוא ממה דקי"ל ר"ס מ"ב דאם אנס אשה וקידשה א"צ גט מכ"ש היכא ששניהם אנוסים כו' ואי איירי כשהי' הרשיעה ומוסרו ביד אנס עד שקידשה ונשאה באונס דידה ורצון דידה דבזה פסקי' שם דעכ"פ מקודשת מספק א"כ פשיטא שמחוייב לגרשה מפני איסור דידה דהא כל איסורי עריות ושניות שניהם שוים באיסור עכ"ל:
יא סָעִיף כו שאשתו קיימת. עיין בתשובת מגיד מראשית מהרב רבי חיים אלפאנדרי ס"ס ב' שחקר בב' אחיות דאסרן הכתוב דוקא בחיי'. אם היה ראובן נשוי עם לאה ונעשית טריפה בחייה כגון ניקב קרום של מוח וכיוצא וקידש לאחותה אי הוי מקודשת דלא מקרי בחיי' כיון שטריפ' אינה חיה ע"ש שלא העל' בזה דבר ברור ולע"ד אין כאן מקום ספק כלל דודאי מקרי בחייה עיין בנדה דף כ"ג בפרש"י ד"ה למימרא דחיי ובתוס' שם ובב"ש לקמן סימן ל"ז סק"ב ודו"ק:
יב סָעִיף כז ובאו עדים. עבה"ט מ"ש גם אינו נאמן עד אחד כו' ועמ"ש מזה לעיל סימן א' ס"י ס"ק י"ד:
יג סָעִיף כז בקרובות שניה. עבה"ט מ"ש כתב ב"ח ודרישה דוקא אחר מיתת השניה כו' עד וב"ש הסכים עם הדרישה וב"ח. ועיין במל"מ פ"ב מהא"ב דין י"א שהבי' דבריהם וכתב שלא ישרו בעיניו (מטעמים שביאר שם) ובירורן של דברים לדעתו ז"ל הוא דמותר אף בחיי השניה ולא דמי לסעיף י"ג מתרי טעמי חדא דשאני הכא שהיו שניהם שוגגים שהיו סבורים שמתה הראשונ' ומש"ה לא גזרו רבנן (ואף אם היא היתה מזידה רק הוא היה שוגג או אנוס. ג"כ דעתו דלא גזרו דהכל תלוי בדידיה. אלא שזה אינו ברור בעיניו כ"כ) ועוד דהכא אין טעם שיאסור בקרובות שניה דאף אם לא ישא קרובות שני' הרי השני' באה לבקר את אחותה ואיכא חשש זנות נמצא דבמה שנאסר אותו בקרובות שניה לא הועלנו כלום. וכתב דב' הטעמים הם אמת לדינא ונ"מ דאף אם מתה (או נתגרשה) הראשונה מותר בקרובות השניה אף בחיי השני' מטעם הא'. וגם אם זינה עם אחות אשתו ברצון מותר בקרובות שניה כ"ז שהראשונה שרויה אצלו מטעם הב'. אבל אם מתה או נתגרש' הראשונה אסור בקרובות שניה עש"ב:
יד סָעִיף כז הקרוב' רגיל'. עב"ש ס"ק כ"ב שכתב ודין זה צ"ע דהא הנ"י כתב כו' ועיין במל"מ שם שכ' עליו לא מצאתי טעם לקושי' זו נהי דאמרו דאם כנס לא יוציא מ"מ ברגילה החמירו דרגלים לדבר שהרי היא רגיל' לבא בביתו וגם מ"ש דהש"ג ס"ל דלא אמרו לא יוציא אלא בחשד לא ידעתי איך נתקררה דעתו בזה כו' וכתב עוד שהוא תמה על הרמ"א ז"ל שסתם וכ' אם הקרובה כו' דמשמע שדין זה היא בכלל העריות והשה"ג לא אמרו אלא אם זינת' חמותו ואם ואפשר דדוקא בחמותו אמרו דגייס' בי' מחמת בתה ולא בשאר עריות וכדמצינו להראב"ד בפרקין דין י"ב שחילק כן לענין אחר ע"ש: (ועיין בספר בית מאיר ובספר עצי ארזים ובשו"ת חתם סופר סימן מ' מענין זה):
טו סָעִיף כח אחות אשתו. (כתב בס' בר"י אם שידך איש את לאה אין ראוי לבטל שדוכי לאה ולקחת רחל אחותה אף שלא היו בה קדושין דהרהורי עבירה קשים מעבירה וכן כיוצא בזה משאר עריות. כלי יקר שמואל א' סימן י"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.