א מְאֹד מְאֹד צָרִיךְ הַדַּיָּן לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִקַּח שֹׁחַד, אֲפִלּוּ לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי. וְאִם לְקָחוֹ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ, כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ הַנּוֹתֵן. וּכְשֵׁם שֶׁהַלּוֹקְחוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, כָּךְ הַנּוֹתְנוֹ עוֹבֵר בְּלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (וַיִּקְרָא יט, יד). וְלֹא שֹׁחַד מָמוֹן בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִלּוּ שֹׁחַד דְּבָרִים. וְכָל דַּיָּן שֶׁשָּׁאַל שְׁאֵלָה, פָּסוּל לָדוּן לָזֶה שֶׁהִשְׁאִילוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹא הָיָה לוֹ לַדַּיָּן לְהַשְׁאִיל, אֲבָל הָיָה לוֹ לְהַשְׁאִיל, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי גַּם זֶה שׁוֹאֵל מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּרָגִיל לִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּאַקְרַאי בְּעָלְמָא, וְלֹא מוּכַח שֶׁעוֹשֶׂה מִשּׁוּם הַדִּין, לֹא (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ט"ז).
ב אִם קָדַם הַתּוֹבֵעַ וְשָׁלַח מִנְחָה לַדַּיָּן קוֹדֶם שֶׁיַּזְמִין לַנִּתְבַּע לְדִין, אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לְפָסְלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַדַּיָּן רוֹצֶה לַחֲשֹׂךְ עַצְמוֹ מֵאוֹתוֹ דִין מִמִּדַּת חֲסִידוּתוֹ כְּגוֹן שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁנִּתְקָרֵב דַּעְתּוֹ לָזֶה, (טוּר).
ג נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת לְבֵית דִּין קֻפָּה, שֶׁפּוֹסְקִין מָמוֹן לְפַרְנָסַת בֵּית דִּין, וּמַגְבִּין אוֹתָהּ בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה אוֹ בְסוֹפָהּ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם תּוֹרַת שֹׁחַד וְתוֹרַת אַגְרָא, כִּי חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל לְפַרְנֵס דַּיָּנֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם; וְגַם אִם יֵשׁ נְדָבוֹת אוֹ הֶקְדֵּשׁוֹת, סְתָם, לוֹקְחִים מֵהֶם. הַגָּה: וְיוֹתֵר טוֹב לִגְבּוֹת מִתְּחִלַּת הַשָּׁנָה, שֶׁיְּהֵא מוּכָן לָהֶם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ לְהַחֲנִיף אוֹ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְשׁוּם אָדָם (טוּר).
ד כָּל דַּיָּן שֶׁיּוֹשֵׁב וּמַגְדִּיל שָׂכָר לַסוֹפְרִים וְלַשַּׁמָּשִׁים, הֲרֵי זֶה בִכְלַל הַנּוֹטִים אַחֲרֵי הַבֶּצַע
ה הַנּוֹטֵל שָׂכָר לָדוּן, כָּל דִּינָיו שֶׁדָּן, בְּטֵלִים, אֶלָּא אִם כֵּן יָדוּעַ שֶׁלֹּא נָטַל בָּהֶם שָׂכָר. וְאִם אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָתוֹ, מֻתָּר, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר לַכֹּל שֶׁאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא שְׂכַר בַּטָּלָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלָאכָה יְדוּעָה לַעֲשׂוֹת בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָדוּן, אוֹמֵר לְבַעֲלֵי הַדִּין: תְּנוּ לִי שְׂכַר פְּעֻלָּה שֶׁל אוֹתָהּ מְלָאכָה שֶׁאֶתְבַּטֵּל מִמֶּנָּה, וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל מִשְּׁנֵיהֶם בְּשָׁוֶה; אֲבָל אִם אֵינוֹ נִכָּר, כְּגוֹן (שֶׁאֵין לוֹ מְלָאכָה יְדוּעָה אֶלָּא) שֶׁאוֹמֵר: שֶׁמָּא יִזְדַּמֵּן לִי שָׂכָר בִּקְנִיַּת סְחוֹרָה וְסַרְסָרוּת, וּבִשְׁבִיל זֶה מְבַקֵּשׁ שָׂכָר, אָסוּר. ע"ל סִימָן ל"ד סָעִיף י"ח.
ו אֵין לַדַּיָּן לְהַנִּיחַ לְתַלְמִיד בּוּר שֶׁיֵּשֵׁב לְפָנָיו, שֶׁלֹּא יִשָּׂא וְיִתֵּן עִמּוֹ וְיִטֶּה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת.
ז תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה זְכוּת לֶעָנִי, וְהָרַב רוֹצֶה לְחַיְּבוֹ, חַיָּב לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, וְאִם שׁוֹתֵק עוֹבֵר מִשּׁוּם מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שְׁמוֹת כג, ז).
ח תַּלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ וְרוֹאֶה שֶׁטּוֹעֶה בַּדִּין, לֹא יֹאמַר: אֶשְׁתֹּק עַד שֶׁיִּגְמֹר הַדִּין וְאֶסְתְּרֶנּוּ וְאֶחֱזֹר וְאֶבְנֶנּוּ כְּדֵי שֶׁיִּקָּרֵא עַל שְׁמִי, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ דֶרֶךְ כָּבוֹד: רַבִּי, כָּךְ וְכָךְ לִמַּדְתַּנִי:
א סָעִיף א מאד מאד צריך הדיין כו' ע"ל סי' נ"ד סי"ח בהגה ובסמ"ע ס"ק מ"ו:
ב סָעִיף א וכל דיין ששאל שאלה כו' ואי עביד לאחשובינהו ש"ד טור ועיין ב"ח:
ג סָעִיף ב אם קדם התובע כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סימן צ"ז:
ד סָעִיף ב ממדת חסידותו וכו' וכתב מהרד"ך הא דאינו אלא מדת חסידות היינו כשעשה כן להדיין שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דודאי יסתתמו טענותיו וק"ל עכ"ל סמ"ע:
ה סָעִיף ה כל דיניו שדן בטלים. ע' בתשו' מהר"מ פאדו' ס"ס מ' וע' בריטב"א ס"פ האיש מקדש וע' ב"ח וסמ"ע ס"ק י"ד:
ו סָעִיף ה והוא שיקבל משניהם בשוה. והרמב"ם מסיים ומזה בפני זה והרב המגיד נתן טעם לדבר ע"ש:
ז סָעִיף ה אסור כו' ושכר פשרה כתב בב"ח דשרי ליטול ע"ש:
ח סָעִיף ז ורואה זכות לעני כו' ה"ה כששניה' עניים או עשירים וכתב מור"ש ז"ל דלרבותא נקט זכות לעני כו' דאע"ג דאיכא כבוד רבו וכבוד העשיר עד כאן לשון סמ"ע ובחידושי אגדות לא כ"כ ועיין ב"ח מה שכ' בזה:
א סָעִיף א מאד מאד כו' כן הוא ל' הטור ובפרישה כתבתי דמשום דחמדת ומשיכ' האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה וכתב מאוד מאוד ומה"ט גם הטור בי"ד סי' ק"ס בדין ריבית הזהיר בלשון זה וכתב מאוד מאוד צריך ליזהר באיסור ריבית גם בר"ס של"ו בי"ד כתב לענין רפואה ז"ל והוא שיזהר מאוד מאוד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות כו' והיינו מפני חומר פקוח נפש וכן הזהיר באיסור ערוה בא"ע ר"ס כ"א ואב לכולם מה שהזהירו חכמי המשנה בל"ז ואמר מאוד מאוד הוי שפל רוח מפני שטבע האדם למשוך אחר הגאות:
ב סָעִיף א אפילו לזכות את הזכאי כן הוכיחו בגמרא דכתובות דמדכתיב לא תקח שוחד דאילו להטות משפט כבר הוזהר ע"ז כמ"ש לא תטה משפט לא תעשו עול במשפט והטעם מפורש בקרא שנאמר כי השוחד יעור ודרז"ל שוחד נוטריקון "שהוא "חד ר"ל שהנותן והמקבל נעשים גוף אח' וא"א להשמר שלא יטה אחריו וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרוייהו בשוה ואפילו משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם ה"ט וכמ"ש בדרישה ע"ש:
ג סָעִיף א צריך להחזירו כשיתבענו אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי ול"ד לריבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו ועפ"ר:
ד סָעִיף א שוחד דברים בפרישה כתבתי דר"ל שוחד עניני' כמו ההוא דנטל גדפא מהדיין או כסה רוק שלפניו וכן משמע בגמרא מיהו אפילו שוחד דברים ממש ג"כ אסור כמו להקדים לו שלום ולא היה דרכו להקדים לו שלום וכל כיוצא בזה וכמו שאסרו דברים כאלו באיסור ריבית כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סימן ק"ס ע"ש:
ה סָעִיף א אבל היה לו להשאיל כו' פי' אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצה ועפ"ר שכן מוכח מלשון הגמרא וכן מוכרחים אנו לפרש דברי הטור וכמ"ש בפרישה ע"ש:
ו סָעִיף ב אין הנתבע יכול לפסלו אפילו אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותו תביעה טור:
ז סָעִיף ב ממדת חסידותו וכתב מהרד"ך בית כ"ו הא דאינו אלא מדת חסידות היינו כשעשה כן להדיין שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דודאי יסתתמו טענותיו וק"ל ועד"מ שהביאו:
ח סָעִיף ג כי חובה על ישראל לפרנס כו' ילפינן לה מדכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:
ט סָעִיף ג או הקדשות סתם פי' לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד אז אסור לשנותו לדבר אחר וכמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ובי"ד סי' רנ"ו ועפ"ר:
י סָעִיף ג ויותר טוב לגבות כו' אמ"ש המחבר ומגבין אותה מתחלת השנה או בסופה קאי:
יא סָעִיף ד הנוטים אחרי הבצע בבני שמואל כתיב דלא הלכו בדרכי אביהן ויטו אחרי הבצע ועד"ר מ"ש בזה:
יב סָעִיף ה הנוטל שכר לדון כו' גם הנוטל שכר להעיד אין עדותו עדות וכן הוא במשנה בהדיא וכתבו מור"ם לקמן סי' ל"ד סעיף י"ח ע"ש:
יג סָעִיף ה אא"כ ידוע שלא נטל כו' פי' ואז אותו דין הוה דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול"ד לעובר עבירה אחת שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשובה דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוח וכמ"ש הרא"ש וע' בד"מ ובהגהותיו עוד מזה:
יד סָעִיף ה ואומר לבעלי דין תנו כו' כצ"ל ואומר בוי"ו ודוקא כשהתנה עמהם מתחלה דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו שבטל ממנה ומשום שנאמר אפס כי לא יהי' בך אביון אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן שכר בטילה (דמוכח) א"צ ליתן להם אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנו כדין משיב אבידה שיתבאר לקמן בסי' רס"ד ורס"ה בענין המקבל עסק מחבירו לענין ריבית כתבו הטור והמחבר בי"ד סי' קע"ז ובדין ראיית מומי בכור בי"ד סי' שי"ב ועמ"ש שם עוד מזה:
טו סָעִיף ה ה"ג אבל אם אינו ניכר כגון שאין לו מלאכה ידוע אלא שאומר כו' וכן הוא בטור:
טז סָעִיף ה כגון שאין לו מלאכה ידוע כו' עד אסור עיין דרישה שכתבתי שמתשובת הרא"ש משמע (אבל אינו מוכח כ"כ) שגם בכה"ג דיניו בטלין ודוקא בכה"ג שאמר שמא יזדמן לי שכר בקנין סחורה שהוא דבר שאינו תלוי בו ואינו מצוי כ"כ אבל אם בעל מלאכה הוא אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבא לדון לפניו מ"מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר ליטול איזה שכר לכתחלה מ"מ דינו דין בדיעבד ועד"ר מ"ש עוד מזה:
יז סָעִיף ו להניח לתלמיד בור שישב לפניו עמ"ש בסי"ג בסעיף ד' אמ"ש שצריך שיהיו כל היושבים בב"ד ת"ח וראוים:
יח סָעִיף ז ורואה זכות לעני כו' ה"ה כששניהם עניים או עשירים וכתב מור"ש ז"ל דלרבותא נקט זכות לעני כו' דאע"ג דאיכא עליו כבוד רבו וכבוד העשיר אפ"ה לא ישתוק:
א סָעִיף א כשיתבענו הנותן. וכתב הסמ"ע אבל בלא תביעה אין צריך להחזיר ולא דמי לריבית דכתיב וחי אחיך עמך עיין שם ובט"ז כתב דאישתמיטתי' דברי רש"י פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז) ז"ל ריבית קצוצה וכופין אותו בית דין להחזירו אם תובעו בחיים כו' ומעשה בא' שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו ריבית ועדיין לא החזירוהו ובא המלוה ליקח אותו ריבית מיד האיש מדר' נתן ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מהמלו' שיחזירם אין כאן ממון כלל דהרי בעינן תביעה עד כאן לשונו. אבל לענ"ד נראה דכיון דפריעת בעל חוב מצוה וכופין אותו לקיים המצוה כמבואר בפ' הכותב וה"ה ה"נ בזה שאין לו לצאת ידי חובתו כופין אותו שיאמר רוצה אני לתבוע כדי שיהי' לו ממה לשלם ולא יהי' לוה רשע אם יש לאל ידו לפרוע. ועיין משנה למלך פ"ג ממלוה עיין שם טען שמעון שיגבו לו בית דין משטר מתנה שכתב לה בעלה מדר"ן כו' ומה שאמר' שתלה הגבי' ברצון האשה כו' בית דין כופין לה שתתבע כדי שתפרע ע"ש. ואין להקשות מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי וכתבו שם בתוספות דנ"מ דאם יצא שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין רשאי לומר איני נותן ואיני נוטל ומפסיד הבעל חוב עיין שם ולמה אין כופין את הבכור שיאמר רוצה אני כדי לפרוע דהתם מיד שאמר הבכור איני נוטל תיכף הפסיד חלק הבכורה דמתנה קרי' רחמנא ואפילו רוצה אח"כ לחזור אינו יכול וכמבואר בשלחן ערוך סימן ער"ח ואם כן אפילו אם הבית דין יכופו לחזור ולומר אני רוצה תו לא מהני לתקן אבל בנ"ד אפילו אם אמר עתה איני רוצה לתבוע הריבית והשוחד עוד ידו נטוי' וכח לו לתבוע בכל עת שירצה ולהכי בית דין כופין אותו בכך לומר רוצה אני וכן בעובדא דמשנה למלך שתלה הגבי' ברצון האשה אף על פי שעכשיו אינו רוצה אם רוצה אח"כ מגיע לה המתנה וכמבואר במגיד משנה פ"ז מהלכות אישות דאומר ע"מ שירצה פ' זמנו לעולם ואפילו אמר בתחלה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיי' התנאי' ע"ש. אלא דאיכא למידק כיון דע"י כפי' הוא אינו אלא אונס ולא רצון ואף על גב דבפרק חזקת הבתים אמרינן תלוה וזבין זביני' זביני כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיין שם בתוספות שכל מה שמחוייב לעשות מצד המצוה אשר מחוייב הוי כמו זביני כיון שאינו עושה בחנם עיין שם היינו דוקא בתלוה וזבין דהיינו להקנות אבל בנ"ד שכופין אותו נזכות דהוי כמו לקנות דלא מהני וכמו שכתב הרמ"א בסימן ר"ה בשם בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרי' אגב אונסין גמר ומקני וה"נ דכוותה דבשלמא יקריב אותו היינו כמו להקנות אבל כפי' זו לקנות היא והוי אונס ולאו רצון הוא: ובזה ניחא ליישב קושיות הראשונים שהקשו בהא דאמרינן חייבי חטאות ואשמו' אין ממשכנין אותו כיון דלכפרה קא אתי והקשו דהא כיון דאמר רוצה ניחא לי' ואם כן נימא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיין בחידושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים ובתוספות שם: ולפי מ"ש ניחא דגבי עולה כופין שיאמר רוצה אני דהוא להקנות דהיינו שיקדישנו לגבוה והוא להקנות ותו אין צריך דעתו אבל בחטאות ואשמות בעינן רצון בעלים בכפרה ואי לא ניחא להו בכפרה לאו כלום ואין לכוף אותו על זה דאינו להקנו' אלא כמו לקנות דאפילו תלוה לקנות לא גמר לקנות. (שוב מצאתי בכנסת הגדולה י"ד סימן קס"א) כתב גם כן גבי ריבית דכופין את הלוה לתבוע בכדי שיהי' לו במה לפרוע משום דפריעת בעל חוב מצוה וכמ"ש לעיל: אמנם נראה אם מחל הלוה הריבית והשוחד אין אחר המחילה כלום דהא אי לאו משום שעבודא דר"ן לעולם מהני מחילת הלוה וכאן לא שייך שעבודא דר"ן כיון שלא היה תביעה ותו אין כופין אותו כמ"ש גבי בכור דאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי דאין כופין אותו כיון דלא מצי לתקן וכן בזה שכבר מחל תו לא מצי תבע ועיין ברמב"ם פ"ד ממלוה דמחיל' מועיל בריבית ולא הוי דשלבל"ע כיון דבעי תביעה וכ"ז שלא תבע לא נתחייב לדעת הטורי זהב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא כדאי' בפ' האומ' אבל לדעת הגאוני' שם דס"ל דמחילה אינו מועיל בריבית ומטעמ' דידהו דכולהו ריבית מדעתו הוא והתורה אסרתו אם כן ה"נ אפילו מחל הלוה כופין אותו שיחזור ויתבענו ועיין טור י"ד סימן ק"ס ואם מחל אחרי תביעתו לדעת הרמב"ם דמהני מחילה ברבית נראה דגם בזה מהני ולא שייך שעבוד' דר"נ אף על גב דכבר נתחייב דהרי כבר הי' תביעה אפילו הכי נראה דלא שייך שעבודא דר"נ דה"ל דומיא דהענקה וצדקה דלא שייך שעבודא דר"נ וכמבוא' בש"ך סימן פ"ו עיין שם וה"ה ריבית דאינו אלא משום וחי אחיך עמך. אבל גבי שוחד נראה דאם מחל קודם התביע' מהני המחיל' ותו אין כופין אותו וכמ"ש דהא אי אפשר לתקן שכבר מחל ושעבודא דר"נ לא שייך כיון דעדיין לא נתחייב כיון דלא הי' תביעה אבל אם מחל אחרי תביעת הדיין תו לא מהני מחילה דכבר נתחייב מחמת שעבודא דר"נ: מיהו נראה לדעת הגאונים דסברי דלא מהני מחיל' בריבית וטעמא דידהו משום דכל ריבית מדעת הוא והתורה אסרה אם כן הוא הדין בשוחד נמי שייך ה"ט והתורה לא מתלה וזה ברור: אמנם בעיקר הדין לענין ריבית יראה לענ"ד כדברי הסמ"ע דריבית לא בעי תביעה וראי' לזה מהא דאמרי' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ד) הגזלנין ומלוה בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו ת"ש הגזלנין ומלוה בריבית אף על פי שגבו מחזירין ומאי ניהו מלוה בריבית אמרי מחזירין ואין מקבלין אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ועיין שם ומשמע אפילו בלא תביעה צריך לחזור דהא התם ע"כ לא היה תביעה דאם הי' רוצה הלוה לתבוע ודאי היה מקבל וכיון דלא היה תביע' למה מחזיר ע"כ מוכח דאפילו בלא תביעה נתחייב בדיבור ואין לומר דלצאת ידי שמים הוא דנתחייב בלא תביע' דליתי' דכבר כתבו תוספות שם דבפ' א"נ לא הוי מצ לשנויי הכא למאן דאמר ריבית קצוצ' אינו יוצאה בדיינים דלצאת ידי שמים שאני דלדידי' אפילו לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר בכפי' וסוגיא דהכא למאן דאמר ריבית קצוצה בדיינין יוצא אלא דתיקנו רבנן דאין מקבלין עיין שם ומבואר דאין חילוק כלל בין דינא דשמים לדין בית דין ואם כן כיון דאינו אלא משום דריבית קצוצה יוצאה בדיינין וכמ"ש ממילא מוכח דמחויב להחזיר בלי תביעה וכן מוכח מלשון הגאונים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלא מהני מחילה בריבית משום דכל ריבית הוי מחילה והתורה לא מחל ואי"נ דאינו חייב אלא בתביעת הנותן מאן מוחה לי' שלא יתבע. וגם בזה מצאתי בכנסת הגדולה י"ד סימן קס"א שהעל' דריבית א"צ תביעה וכן עיקר. והנה גם לשיטת הטורי זהב דס"ל דריבית צריך תביעה איכא למידק האיך העלה לפטור את המלוה ובריב"ש כתב בסימן תפ"א אם כתב בשטר שיפרע כ"ז שיתבענו המלוה וחייב המלוה לאחרים יכולים האחרים להוציא ממנו החוב אע"פ שהמלו'אינו רוצ' לתובעו ע"כ והובא בטורי זהב סימן צ"ט ואפשר לחלק דהתם בעובדא דריב"ש החוב הוא תיכף ומיד נשתעבד אלא דתלה זמן הפרעון בתביעת המלוה ולכן איכא שעבודא דר"ן והרי הם המלוים באי כחו של המלוה לתבוע את הלוה אפילו אין המלוה הראשון תובעו אבל בריבית עיקר החוב הוא ע"י תביעה וכ"ז שלא התחיל החוב והשעבוד לא שייך שעבוד' דר"ן ואין לאחרים בו כלום: העולה מזה בשוחד דודאי צריך תביעה אין למלוה בו קודם שיתבענו הלוה ואם הבית דין יכופו אותו לתבוע כבר כתבנו דלדעת בעל העיטור הרי הוא כתלוה לקנות וריבי' א"צ תביע'. ומחיל' בשוחד לדע' הגאונים נראה דלא מהני ולדעת הרמב"ם מהני ולכן אם מחל קודם התביע' ודאי אין כופין אותו דלא מהני הכפי' לתקן וכמ"ש ואם אחר התביעה מחל בשוחד לא מהני דכבר נשתעבד מדר"ן ואף על גב דאי בעי לא תבע עכשיו מכל מקום כיון דכבר תבע תיכף נתחייב ונשתעבד מדר"ן וברבית אפילו אחר התביעה מהני המחילה דכיון דאינו אלא משום וחי אחיך עמך אינו אלא כמו צדקה והענקה:
ב סָעִיף ה תנולי שכר פעולה. ואם לא התנה דעת הסמ"ע דא"ל ליתן אלא כשיעור שרוצ' אדם לישב בטל מאות' מלאכה שנתבטל ממנה וכמו גבי משיב אביד' אבל הטורי זהב חולק בזה והעלה דאם לא התנה א"צ ליתן לו כלל דהא קיימא לן הפורע חובו שלא מדעתו דפטור הלוה. די"ל מפייס הוינא בלא דמים וק"ו כאן שי"ל הייתי הולך לדיין אחר ותו דכתבו תוספות דכל מי שעושה טובה לחבירו שלא מדעתו אפילו אית לי' א"צ שישלם לו דה"ל מבריח ארי דמצוה קעביד ומה שהביא ראי' מאבידה התם ברי היזקא דאי לא היה המוצא היתה נאבדת לעד כו' עיין שם בט"ז. וחילוק זה שכתב דאבידה ברי היזקא מבואר בתוספות שם בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) שהקשו גבי משיב אבידה ושטף נהר חמורו דשכרו מיהו שקיל וליהוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו ותי' דהתם ברי היזקא עיין שם אבל מכל מקום בעיקר הדין דברי הסמ"ע נכונים דודאי היכא דעשה מעצמו טוב' לחבירו וכמו פורע חוב של חבירו או משיב אבידה שלא מדעתו בזה שייך לחלק בין הפסד הברור ובין הפסד שאינו ודאי אבל האו' לחבירו השלך חמורך ותציל חמורי או זרוק המלאכ' והגבה מציא' שלי ודאי חייב לשלם דהא פורע חובו של חבירו שלא מדעתו איתמר הא אם אמור לו פרע ודאי צריך הוא להחזירו כמבואר בסימן קכ"ט עיין שם סמ"ע סק"ג ואם כן הכא דהדיין סילק עצמו מן המלאכה ונזקק לדין עפ"י דעת בעל דין ודאי צריך שישלמו לו כיון דמדעת הוא וז"ב. מיהו אם דן בע"כ של בעל דין נר' דא"צ לשלם לו שכרו כפועל וכן מבואר להדיא בטור י"ד סימן שי"ב בהיתר בכורות דאם לא התנה צריך לשלם לו שכרו כפועל בטל ומהתימ' על הטורי זהב שהוא סותר משנתו ששנה לנו בי"ד שם ז"ל וכן לענין דן את הדין דאמרינן עלה נוטל שכרו כפועל בטל עיין שם אך מ"ש הסמ"ע דאם לא התנה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצ' לישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה וכדין משיב אבידה. אינו נראה כן מדברי הטור בי"ד שם גבי ראיית בכור כתב אם לא התנה א"צ לשלם אלא כפועל בטל לגמרי ועיין שם ואם כן הוא הדין גבי דין דדומה לראיית בכור א"צ לשלם אלא כפ"ב לגמרי והא דבאבידה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצה לישב בטל מאותה מלאכה כבר כתב בדרישה שם דאבידה הוי קצת מלאכה ולהכי לא חשיב כפ"ב לגמרי אבל דין לא הוי מלאכה כלל ואין עליו שם רק כפ"ב לגמרי וכן מחלק בטורי זהב שם סימן שי"ב. גם מ"ש הטורי זהב לחלוק על הסמ"ע וז"ל ותו לדברי הסמ"ע היה להרמב"ם וטור לכתוב גם כן דמשלם כפועל כמו גבי אבידה ועיין שם לאו קושיא דהא כבר כתב הדין לענין היתר בכורות ואם כן ממילא ה"ה כאן ואם כן דברי הסמ"ע ברורים דצריך לשלם שכרו מיהו א"צ לשלם אלא כפועל בטל לגמרי וכמ"ש בי"ד סימן שי"ב ותימא על הסמ"ע שלא כתב כן וזה ברור:
א סָעִיף א צריך להחזירו. יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו אם חייב להחזיר כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר דדוקא ברבית ושוחד דאמר רחמנא לא תקח ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני בדאמר בהדיא ה"ט לענין רבית בתמורה דף ו' ע"ב ואביי דס"ל שם ג"כ דיוצאה בדיינין הוא מקרא דוחי אחיך עמך אבל בלאו קרא פטור וע"כ בשוחד דחייב להחזיר דליכא קרא הוא רק מטעם דרבא דאי עביד לא מהני והוי כלא לקח כלל וברשותא דמרא קמא קאי והאי דצריך קרא דוחי אחיך בריבית אין כאן מקומו משא"כ בשוכר עדי שקר דלא כ' רחמנא לאו על הלקיחה רק שלא להעיד שקר דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה שא"צ להחזיר וקצת ראיה מהא דראש השנה ך"ב ע"ב ברש"י ד"ה מאתים זוז וז"ל ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך וכו' משמע דאם השלים התנאי מדינא א"צ להחזיר וזה ברור:
ב סָעִיף א כשיתבענו. עט"ז דגם בריבית בעינן תובעו. ולכאורה קשה דכיון דשוחד ורבית מש"ה לא לקח עלייהו דהויין ניתק לעשה דבני השבה נינהו א"כ חייב להשיב כדי שלא ילקה כמו בכל ניתק לעשה דלקי בלא קיימו. וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכ' התומים כיון דמדעתו נתן חזקתו מחלו כשאינו תובעו. ובזה נסתלק דברי בעל קצה"ח שכ' דכופין אותו שיאמר רוצה אני לתבעו ולמ"ש ליתא דחזקה מחלו. ומה שהביא ראיה מהמשנה למלך ג"כ לאו ראיה הוא כלל דשא"ה שכבר התחיל החיוב רק שתלח הזמ"פ בתביעתו וכמ"ש בעצמו. תדע דהא המ"ל שם כ' דהב"ד כופין את החייב בעצמו אפי' אינו רוצה לתבעו ובשוחד ורבית ודאי דאין הב"ד כופיין הדיין בעצמו ולדעת הגאונים דס"ל בי"ד סי' ק"ס דלא מהני מחילה ברבית ודאי דלא בעי תביעה דהא עיקר הטעם דפטור בלא תביעה הוא מטעם מחילה וכנ"ל. גם מ"ש בקצה"ח להוכיח דבריבית לא בעי תביעה מהא דב"ק נ"ד דמלוה רבית שהחזירו אין מקבלין ממנו ומחזירין לצי"ש ושם איירי בלא תביעה מדאין מקבלין ממנו דע"י תביעה מקבלין ממנו ואפ"ה מחזירין לצי"ש עכ"ל. אין ראיה כלל דאפשר דמיירי שתבעו פעם אחת ולא רצה להחזירו ואח"כ עשה תשובה ומחזיר. גם מ"ש לתרץ קושית הראשונים שהקשו בהא דאין ממשכנין חייבי חטאת כיון דלא ניחא ליה בכפרה כשאונסין אותו הוי כאנסוהו לקנות וכו' לא דמי כלל דבשלמא אנסוהו לקנות ליכא קבלת זוזי ובלא זוזי לא גמר ומקני אגב אונסא לחוד ואפילו מקבל זוזי כיון דהאונס הוא רק על הקנין דלא מהני משא"כ כשהאונס היא על המכירה אמרינן דאגב אנסי דזוזי גמר ומקנה ולפ"ז ה"ה בחייבי חטאות דודאי כל אדם ניחא ליה בכפרה אילו לא היה צריך להוציא מעות רק שיצרו של חמדת ממון תקפו שלא ליתן בהמתו לצורך כפרה כעין שכ' הרמב"ם ס"פ ב' מהל' גירושין ע"ש ומחמת אונסו עד שתשש יצרו והקבלת כפרה שנחשב לזוזי דכמו שכתב התוס' דחיוב מצוה חשיב כקבלת זוזי ה"ה חיוב כפרה נחשב זוזי וכיון דעיקר אונס הוא על הקדש בהמתו וכפרה ודאי ניחא ליה רק ההקדש לא ניחא ליה וממילא כשאונסין אותו שיקדש בהמתו לחטאת כאנסוהו למכור דמיא וכיון שכתבו התוס' דחיוב הוי כקבלת זוזי גמר ומתרצה אגב אונסי דזוזי דמה לי חייב במצוה או שחייב בכפרה:
ג סָעִיף ה הנוטל שכר לדון. בכה"ג בשם מהרי"ט כ' ודוקא דין התלוי בשודא וכו'. ולפענ"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא הוא:
ד סָעִיף ה שכר פעולה. ואם לא התנה עיין סמ"ע וש"ך. ובס' קצה"ח כתב דזה הוי כאומר פרע חובי וכו'. ול"ג דשאני התם דאמר פרע והוו כאומר תן מעותיך משא"כ כאן דלא אמר רק דון לי ולא הזכיר כלל המעות ואפשר דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ומחשב שכר מצוה כנגד הפסדה:
א סָעִיף א מאוד. משום דחמדת האדם אחר הממון לכך הזהיר באזהרה כפולה וטעם שוחד דרשו רז"ל שהוא חד ר"ל הנותן והמקבל נעשים גוף א' וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרווייהו בשוה ואפי' משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם ה"ט. סמ"ע:
ב סָעִיף א כשיתבענו. אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות הזכאי ול"ד לרבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו. סמ"ע:
ג סָעִיף א דברים. כתב הסמ"ע דר"ל שוחד עניינים כמו ההוא דנטל גדפא או כיסה רוק שלפני הדיין וגם שוחד דברים ממש אסור כגון להקדים לו שלום אם אינו רגיל בכך וכל כיוצא בזה כמו שאסרו דברים כאלו גבי רבית בי"ד סי' ק"ס ע"ש:
ד סָעִיף א שאלה. ואי עביד לאחשובינהו ש"ד. טור וע' ב"ח. ש"ך:
ה סָעִיף א להשאיל. אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצ'. סמ"ע:
ו סָעִיף ב קודם. אפי' אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותה תביע'. סמ"ע:
ז סָעִיף ג סתם. לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד דאז אסור לשנותו לדבר אחר כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ובי"ד סי' רנ"ו. סמ"ע:
ח סָעִיף ה ידוע. כתב הסמ"ע פירוש ואז אותו הדין הוה דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול"ד לעובר עביר' א' שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשוב' דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוא וע' בתשו' מהר"ם פדואה סי' מ' ובריטב"א ס"פ האיש מקדש:
ט סָעִיף ה בשוה. והרמב"ם מסיי' ומזה בפני זה (והה"מ) [והכסף משנה] נתן טעם לדבר ע"ש. ש"ך:
י סָעִיף ה אסור. כתב הש"ך בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ' הסמ"ע דאם הוא בעל מלאכ' אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבאו לדון לפניו מ"מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר לכתחל' מ"מ בדיעבד דינו דין:
יא סָעִיף ז לעני. ובזה עדיף העני מעשיר דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק מדכתיב ודל לא תהדר בריבו משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין אבל כשאינו דיין רק יושב לפני רבו יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדבורו. ט"ז בשם מהר"ל מפראג:
א סָעִיף א צריך הדיין ליזהר. עמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח ס"ק כ"ח בשם פלפולא חריפתא דלאו דוקא דיין אלא ה"ה נאמני' על הצבור אף שאין ביניהם דין תורה ע"ש:
ב סָעִיף א כשיתבענו הנותן. עבה"ט שכ' אבל בלא תביעה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ה מבואר שם דאף אם לא תבעו זמן רב כל שלא מחלו לו בפי' יוכל לתבעו כ"ז שירצה. אך כ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת ידי שמים ולשוב בתשובה אזי צריך להחזיר אף אם אינו תובעו ע"ש. ומ"ש ולא דמי לרבית כו' ע' בט"ז שחולק על הסמ"ע בזה דגם ברבית בעינן תובעו וכ"כ עוד ביו"ד סי' קס"א סק"ג וכן מבואר בב"ח וכן הסכימו התומים ובספר שער משפט ובתשו' שבו"י שם. ועיין עוד בט"ז שכתב ומעשה באחד שלא היה לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו ר"ק ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד האיש מדר"נ. נ"ל דא"צ ליתן כו' וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ע"ד שחולק על הט"ז בזה וכת' וז"ל ולפע"ד לא ברירא לי האי הוראה דכיון דנכסיו נשתעבדו למלוה כל זכות שיבא לידו נשתעבד ואין בידו למחול כהיום ואף דמחל בשעת נתינת הרבית מ"מ כיון דהתורה לא מחלה ובידו לתבוע אם כן הוי כאילו המלוה בעל דבר של מי שלקח רבית והוא מוכרח לתבוע ומאי דקאמר דלא בא לחיותו של לוה לא ידענו חדא דאין זה המעות של לוה כלל ועוד אם חסה התורה על חייתו של גופו של לוה ק"ו שחסה תורה על נפשו ונשמתו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם עכ"ל גם בתשו' שבו"י שם כתב שבספרו משפטי יעקב השיג על הט"ז בדין זה ע"ש. ועיין בס' בר"י אות א' שכ' דכפי דברי האחרונים דפליגי על הט"ז ה"ה נמי אם אחר שנתן שוחד לדיין אין כל מאומה בידו רק אותו השוחד שנתן לדיין והנושה בא לקחת את השוחד ההוא מדר"נ דצריך הדיין ליתנו וכופין הבע"ד שיתבענו מהדיין דפריעת ב"ח מצוה וכופין אותו וקצת ראיה ממ"ש בס"ח כו' (שהובא בש"ך לקמן סי' שס"ו) ומאחר דכדי לפרוע לבע"ח יש לו לקבל הגזל והרבית אף דבזה בעלמא אין רוח חכמים נוחה הימנו ה"ה נמי דאם המלוה לא מצא לגבות כ"א משוחד או רבית צריך ליתנם והלוה או נותן השוחד צריכים לתובעו ודלא כהרב ט"ז. וכת' עוד אך כל זה בסתם שהלוה או נותן השוחד אינם טוענים כלום אמנם אם הם טוענים שמחלו השוחד או הרבית אחר נתינתו מחילה גמורה בינם לבין קונם בזה צריך להתיישב אי מהימנינן להו בדיבורם להפסיד למלוה שלהם כו'. וע"ש עוד שהביא דברי השבו"י סי' קל"ה הנ"ל ובמ"ש דכ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת י"ש ולשוב בתשובה צריך להחזיר אף אם אינו תובעו כו' וכ' עליו דכן כ' בס' לחם יהודה פכ"ג מה"ס דמ"ש הרמב"ם וחייב להחזיר כשיתבענו הנותן ר"ל כשיתבענו לדין על השוחד שנתן לו מוציא ממנו בדיינים דומיא דרבית אבל אם לא תבעו אין מוציאין ממנו אלא הוא מעצמו אסור להשהותו אצלו דלא לטעום טעמא דאיסורא כו' אבל מפשט דברי הרמב"ם ומרן שכתבו צריך להחזיר כשיתבענו משמע אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר השוחד מעצמו בלי שיתבענו דעל הרוב מחל לו משא"כ ברבית וטעמא דגבי רבית לא מהני מחילה בעת נתינת הרבית ומש"ה אף אם לא תבעו צריך להחזיר מעצמו דהמחילה שמחל כשנתן לו לא מהני אבל בשוחד המחילה שמחל בעת נתינתו מהני וגם יותר מצוי דהשוחד נותנו ברצון גמור טפי מרבית מש"ה כתבו דא"צ להחזיר רק כשיתבענו דפשט הדברים משמע דמיירי במחזיר מעצמו כו' (ולכאורה לפ"ז אפשר קצת להשוות המחלוקת שבין הסמ"ע ובין הט"ז ודעימיה וצ"ע) ושם חקר עוד אי גם בשוחד הדין כמו ברבית ביו"ד סי' קס"א דליכא שעבוד נכסים וכן הדיין לא מחייב להחזיר כו' עש"ה. וע' בכל זה עוד בקצה"ח ונה"מ ומשובב נתיבות ושער משפט ובס' דברי משפט ובס' דברי חיים הלכות דיינים סי' ב' ובס' בית יהודה ובעטרת צבי ובס' תפארת יעקב ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קס"א סק"ה מענין זה. ועיין עוד בשבו"י שם במי שתבע לאחד מהדיינים שיחזור לו השוחד שהביא לו בשליחות מפלוני והדיין כופר גם טען לו יהי כדבריך לאו בע"ד דידי את אם יתבענו אותו פלוני אדע להשיב לו אי טענתו טענה והאריך שם בדברי תה"ד סי' ש"ח שהביא הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ב ובסוף כתב וז"ל היוצא מזה בנ"ד ודאי דהמשלח אינו יכול להשביע את הדיין כיון שהוא אינו יודע אם קבל שום דבר ואי משום שהשליח הגיד לו כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן כמבואר בתה"ד שם ובש"ע סי' ע"ה סכ"ג בהגה לכן אינו יכול להשביעו אא"כ במעמד השליח וכן אינו יכול להשביע את השליח לבד מהאי טעמא כיון שאינו יודע אא"כ שהדיין מכחישו תחלה כמבואר בש"ע סי' קכ"א סעיף י' וע"ש בש"ך ס"ק נ"ח ונ"ט וגם השליח אינו יכול לתבוע להדיין אם לא שהמשלח תובע מתחלה לשליח דאולי מחל המשלח דכל שאינו תובע אין הב"ד יכולין לכוף להדיין להחזיר השוחד כמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע בסי' ט' דחייב להחזיר כשיתבענו הנותן כו' אכן אם המשלח גילה דעתו שלא מחל להדיין מה שנתן לו ע"י שלוחו ודאי דיכול השליח להשביע הדיין ואח"כ נשבע השליח שנתן ונפטר נגד המשלח עכ"ל ע"ש:
ג סָעִיף א הנותנו עובר בלפני עור עי' בתשו' חו"י סי' קל"ו בענין דאי גם בנותן שוחד לשופט ב"נ שייך לפ"ע היותו מצווה על הדינין כו' והזכרתיו בפ"ת ליו"ד סי' קנ"א עש"ה ועיין מה שכתב בתומים בענין זה וע' בס' דברי משפטי שפקפק עליו ושוב הביא דברי הרמב"ן פ' וישלח דכ' בשם ירושלמי דאף ב"נ מוזהר בלא תקח שוחד ע"ש וא"כ אין היתר. גם בליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ששי סי' י"ד מענין זה ומסיק שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לב"נ להטות לו משפט ח"ו מלבד עוולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבל וגורם לו לעוות משפט צדקו ואפילו יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקתו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפ"ע ולא שייך כאן לפני דלפני כו' אך לפעמים היה מותר כגון בדורות הקודמים (ובארצות רחוקות שלא היה משפט ישר בארץ) ורוב פעמים הישראל יודע ברור שהדין עמו ושכנגדו מודה או שידוע ומבורר שהוא חייב לו אלא שקשה להוציא חובו מיד העובד כוכבים הלוה והשופט מתרשל ומתרחם על העובד כוכבים שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש העובד כוכבים עבור ישראל בזה היה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מבעיא דלא הי' הישראל עובר על לפני עור אדרבה מצוה היה עביד דלולא שוחד שלו השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סק"ח ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב כו' ע"ש. וע' עוד בחו"י שם טעם למה לא כתבה תורה לאו בנותן שוחד כמו ברבית ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ג' בדיין עובד כוכבים שנתמנה מכח שר עובד כוכבים והוא רודה במקל וביד חזקה הוא שופט כרצונו ובאו לדון לפניו ראובן ושמעון ודחה דינם עד למחר וראובן ירא שמים ונודע לו כי שמעון בעל דינו אמר לדיין לתת לו שוחד שיטה את הדין ונתרצה ואם הוא יקדים לתת שוחד יהא מוצל מאש בעל דינו ע"כ שאל ראובן אם מותר לו לתת שוחד לדיין הנ"ל לזכות את הזכאי כיון שהדבר ברור שאף אם הוא לא יתן יקח הדיין שוחד משמעון תו ליכא לפ"ע דבלא"ה בדין זה עצמו הדיין לוקח שוחד וגם כי עי"ז יציל להדיין מהטות משפט ואת שמעון מגזל והאריך בזה ומסיק דאין שום היתר בזה ע"ש ומ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ק"ס סק"א:
ד סָעִיף א שוחד דברים. עבה"ט ועיין בב"ח מחלוקת הראשונים אי שוחד דברים פסול מדינא או רק מדת חסידות ומתבאר מדבריו דהא דכל דיין ששאל שאלה כו' לכ"ע פסול מדינא ע"ש גם בס' בר"י האריך בזה וכ' בסוף דאף שמהריב"ל בח"ג סי' צ"ו נראה כמסתפק קצת אי הא דשאיל שאלתא חמיר טפי מהנך מ"מ מהריק"ש בתשובותיו כ"י סי' קל"א כתב עליו דמלישנא דהגמ' והטור הדבר ברור דבהא פסול אפילו בדיעבד וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים וכ"כ הב"ח ובתשו' דבר שמואל סי' נ"ד כו' ע"ש. וכ' עוד בשם הרב חקות הדיינים סי' ח' דיש מי שאומר דכל הני דלאו מדינא רק מתורת חסידות זהו בדליכא אחרינא בהדיה אבל אם היה דיין אחר עמו אפילו מדת חסידות ליכא ע"ש וע' בס' תפארת יעקב מ"ש בזה:
ה סָעִיף א ששאל שאלה. עבס' בר"י אות י"א שהביא דבתשו' דבר שמואל סי' נ"ד נשאל ברופא חנם הרגיל אצל הדיין ומרפאהו תמיד ובא לפניו לדין עם בעל דינו אי שרי ליה למדייניה והשיב שאם הוא מרפאהו בחנם יש בו לתא דשוחד כדיינא דשאיל שאלתא אך אם יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם טרם יצטרך לדון לפניו ובין כשהתחיל לרפאותו בזמן הדין או סמוך לו לפניו או לאחריו שאם היה דרכו בכך מקדם ואח"כ נולדה התביעה בין הבע"ד כשיתמיד מנהגו ברפואת הדיין לא מפסיל בהנאה זו משום שוחד ושמא ה"ה נמי ברגיל מקודם לשאול כלים ואח"כ נתמנה לדיין דאף שיאחז דרכו לשאול אפשר דלא פסיל משום שוחד וילפינן לה ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס שהנאת הלוה שהיה עושה מקודם מותרת כו' אבל מחמת האהבה שיש בין הדיין והרופא אותו בחנם מקודם אסור לכתחלה לדונו ואם הוא רופא בשכר הנה מקום לומר דמדת חסידות לסלק עצמו אך אין כח בבעל דינו לפסלו זה תורף דברי הרב דב"ש. והוא ז"ל פקפק עליו וכ' דמה שצדד הרב כשהיה מרפאהו מקודם וכן ברגיל מקודם לשאול כלים לא פסול משום שוחד לא נהירא לי כו' וכ"מ ל' הטור דקאמר כל דיין שצריך לשאול כלים משכיניו פסול משמע בשגם עתה בזמן הדין אין בידו כלים מושאלים כל ששאל וצריך לשאול פסול וכן משמע מדברי רש"י כו' ומיו"ד סי' ק"ס גבי רבית אין ראיה כלל כמבואר למעיין כו' עש"ה:
ו סָעִיף ב ושלח מנחה לדיין. ע' בט"ז יו"ד סי' רמ"ו סק"ז שכ' וז"ל ומו"ח ז"ל מסיק דלאב"ד שרי ליקח מתנות להתעשר שיהיו דבריו נשמעין נגד הבריות ובאמת יצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן ונותן לו מתנה כדי לקרב לבו אליו ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה ולא עוד אלא שמקבל שכר תורתו בזה כו' עכ"ל וכבר השיב עליו בס' בר"י דהרי מפורש בתשובת הגאון שהביא הטור ופסקו מרן ומור"ם דאם קדם התובע ושלח מנחה אין בזה כ"א מדת חסידות אם רואה הדיין שנתקרב דעתו וא"כ אין זה מכשול דליכא מדת חסידות ואם ידע בנפשו שלא נתקרב דעתו אין בו אפילו מדת חסידות כו' והאריך בזה. וע"ש עוד בבר"י שהביא בשם תשו' ריח שדה סי' י"ט דיין שהוא סופר שטרות וכתובות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ואם לוקח מתנות מהיחידים פסול לדונם וכ' עליו דבס' העיטור אות בירורין כ' בשם רב נחשון גאון כותב שטרות אף שנעשה דיין נוטל שכר כתיבה אבל אפשר דהגאון איירי באם שכר כתיבה קבוע כו'. וכ' עוד וז"ל ראובן נדיב ושוע ובהגיע תור כי בא מועד וימי הפורים או ילד יולד לו או איזה שמחה במעונו פזר נתן לחכמי העיר ועתה נצרך לדון עם בעל דינו אין שום מאוכלי פת בגו יכול לדונו ופסול הוא ואפילו ע"י ברירה מהריק"ש בתשו' כ"י סימן קל"א. ואני שמעתי שמקצת גדולי דורינו הרב בעל מחנה אפרים והרב בעל חזון נחום נזהרו בזה שלא לקבל מתנות מהגבירים אבל מקצת גדולים לא נזהרו בזה אף שהיו אבות ב"ד ואולי סמכו דכל שהמתנות שלא בשעת הדין ולא מחמת הדין לא מפסיל מדינא אך נראה דהעיקר כמ"ש מהריק"ש כמתבאר ממ"ש בסמוך (נראה כוונתו על מ"ש בשם תשו' ריח שדה הנ"ל) עכ"ל. ואיני יודע מה חומר יש במתנות אלו יותר ממתנות שבדברי הב"ח הנ"ל שמתיר לאב"ד ליקח מתנות להתעשר והוא ז"ל עצמו הסכים לזה ודלא כהט"ז כמבואר לעיל ואולי י"ל דשאני הכא שהוא דבר המצוי ורגיל כמה פעמים בשנה איכא חשש טפי לאקריבי דעתא ודומה לדיין דשאיל שאלתא דאם הוא רגיל בכך פסול מדינא וצ"ע:
ז סָעִיף ב ממדת חסידות. כ' הב"ח נראה דאם הדיין מרגיש דלא שלח לו מנחה אלא לפי שיבא לפניו לדין בין שהתובע שלח או הנתבע שלח אפילו מקמי ימים טובא פסול מדינא כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:
ח סָעִיף ג לפרנס דייניהם וחכמיהם. ע' בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' קס"ד שהשיב בענין קבלת פרס הרבנים (ע' ביו"ד סי' רמ"ו סכ"א) וז"ל דע כי מן התורה ניתנה לכל ישראל בשוה מחוייבים לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם או עושים בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולם קודש לה' וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהי' פרוש ומסתפק במועט וירויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו ובתוך אותו זמן המיוחד לתורה ועבודה אם יבא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו מחוייב לעשות בחנם ואע"פ שמפסיד לימודו של עצמו ע"י זה כי של חבירו קודם בזה אמנם בזה שעושה לחיותו ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים עליו שלו קודם לשל חבירו וא"צ להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטילה דמוכח. אמנם הצבור מחוייבים להעמיד להם אחד שיהיה מוכן ופנוי בכל הזמנים לכל המבקש תורת ה' ימצא מוכן לכך בכל עת והצבור עושים לזה פרנסתו בריוח וכבוד גדול כי אע"פ כשהיה הוא עושה לעצמו היה מצוה עליו לצמצם מ"מ הוא רשאי ולא הם ובודאי אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהצבור מחוייב הוא לעשות גם זה בחנם אך לאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואם אינם מספיקים לו די צרכו בריוח אינו מהראוי שיסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הצבור העמוסים בלא"ה ובכי האי אמרו במס' כתובות ר"פ שני דייני לא רצו מוסיפים להם ופריר לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומשני אלא לא הספיקו אע"פ שלא רצו לקבל מוסיפים להם (ע"ש בסי' כ"ב ובסי' קס"ו שכ' דהפי' לא הספיקו לו דאייקר פירי דא"כ קשה מ"ט לא רצו הרי בתחלה נתמנו ע"מ לקבל צרכי גופם אלא הכוונה שבני ביתם נתרבו ומזה יצא לו להרמב"ם פ"ד מה' שקלים שכ' הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם ע"ש) ונחמיה התפאר לחם הפחה לא אכלתי ושרים הראשונים הכבידו על העם ואע"פ שאחז"ל שנענש על שדיבר על השרים הראשונים מ"מ חזינן מיהת מדת חסידות שלא להכביד על העם ולהסתפק במועט אך לפי צוק העתים עת לעשות לה' שהרי מש"ה התירו לכתוב תורה שבע"פ ומכ"ש בזה שאם נחמיר על לומדי תורה בכיוצא בזה ח"ו יניחוהו בקרן זוית עכ"ל. ושם בסי' קס"ו הוכיח במישור את ראשי עיר אחת כי רצו להפחית את שכר הקצוב לרב שלהם ע"פ שינוי המטבע ובאמת ת"ח הממונה על הצבור מחוייבים לעשות לו פרנסתו לא הספיק אפילו אינו רוצה לקבל מוסיפין לו על כרחו ומכ"ש שאין לגרוע ע"ש:
ט סָעִיף ה שכר לדון כו'. כ' הב"ח דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין דדוקא בלקח בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם א"צ להחזיר כו' ע"ש וכ"כ בתשו' סי' נ"א והביאו ג"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ט ומשמע דהסכים עמו. ובגליון ש"ע דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפארת למשה נ"ב וז"ל ולי נראה דצריך להחזיר דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורחמנא אמר מה אני בחנם וכמ"ש באורך בגש"ך ח"מ סי' ר"ח ובאה"ע סי' י"ז ס"ג עכ"ל גם במל"מ פכ"ג מה"מ דין ה' הביא הרב המגיד דברי הב"ח הנ"ל וכ' עליו דמדברי הריטב"א סופ"ב דקדושין מוכח דס"ל דחייב להחזיר ע"ש וע' במחנה אפרים ה' שכירות סי' ט"ז שהשיג ג"כ על הב"ח מכח דברי הריטב"א וכ' דאע"פ שיש לדחות דאין ראיה מדברי הריטב"א דהתם שאני דכיון דלא אהני לה מידי במאי מקדשה מ"מ נ"ל דצריך להחזיר השכר דהוי נתינה בטעות כו' ע"ש. גם בספר בר"י אות י"ח האריך בזה ומסיק דודאי הריטב"א ס"ל דלא כהב"ח והכי נמי מסתברא דמהיכי תיתי שיזכה מאחר דמעשיו בטלים והנותן שכר לא יהיב אלא דליהני ליה ע"ש וע' בס' שער משפט שהאריך לקיים דברי הב"ח הנ"ל דאין חייב להחזיר כיון דמד"ת דינו דין זכה בו דדומה להא דמבואר בכתובות ר"פ הנושא כ' לכהן חייב אני לך ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי ואף שהתחייב בפירוש עבור הפדיון ובנו אינו פדוי מטעם גזרה שהא יאמרו פודין בשטרות אעפ"כ חייב לתת לכהן ולא הוי נתינה בטעות כיון דמד"ת בנו פדוי ה"נ כיון דמד"ת דינו דין אלא דחכמים קנסו אותו שדיניו יהיו בעלים לא הוי נתינה בטעות עש"ה. אולם בספר דברי חיים הלכות דיינים סי' ג' השיג עליו דאין דמיון זה עולה יפה דשם עכ"פ מדאורייתא קיים המצוה כו' אך הוא ז"ל כ' אופן אחר לקיום דברי הב"ח דאפשר דכוונת הב"ח באם הבעלי דינים רוצים לקיים הפסק ואינם חוזרים ממה שפסק להם לפי שפסק כדת ולזה יכול הדיין לומר מאחר דאהני מעשי ואתם רוצים בפסקי אין אני מחזיר השכר כו' ע"ש וצ"ע:
י סָעִיף ה כל דיניו שדן בטלים. וכן הדין בעדות כמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח בהגה. וע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שנסתפק אי גם הדינים שדן קודם זה הדין שנטל שכר בטלים או דוקא הדינים שדן מכאן ואילך בטלים ע"ש וגם לקמן סי' כ"ח בהגב"י אות קל"ה נסתפק כן גבי עדות ע"ש אולם בפרישה כאן ס"ט כ' בהדיא דנראה דוקא הדינים והעדות שפסק או העיד אחר שהוא נודע שנטל שכר אבל הדינים והעדות של קודם לכן מסתמא הם כשרים דאוקמא גברא אחזקת כשרות כו' ע"ש (והכנה"ג לא ראה ספר פרישה על ח"מ כי לא נדפס בימיו) . ע' בס' בר"י אות ט"ז שהביא דבספר שונה הלכות ח"ב דף נ"ה תמה על הפרישה והכנה"ג הנ"ל דמבואר בדברי הר"ן והריטב"א נ:פ"ב דקדושין דאפי' מה שדן כבר מקמי מה דנטל שכר דיניו בטלים והוא ז"ל כ' עליו דראה בדברי הר"ן והריטב"א הנזכר ואין שום הכרח מדבריהם כו' ומצאתי להרב חקות הדיינים סי' ל"ח שכ' גבי נוטל שכר להעיד דכל עדות שהעיד מאותו יום ואילך הוא בטל וזה מבואר כדברי הרב פרישה הנ"ל. וכ' עוד בספר בר"י אות ך' וז"ל כ' הריטב"א ספ"ב דקדושין דאם העד נטל שכר להעיד דדינא הוא דעדותיו בטלים אין עדות כשרים נפסלת מפני צירופו ע"ש ונראה דה"ה לדיין שנטל שכר לדון דאין הדיינים אחרים נפסלים מפני צירופו ועמ"ש הרב מל"מ פ"ה דעדות עכ"ל. וכ' עוד דבספר לחם משנה בפי' המשנה פ"ד דבכורות כ' דוקא חשוד בכמה פעמים ועכ"פ שלשה פעמים וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב א' ח"ד שכ' הרגיל להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלים. אולם מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א ספ"ב דקדושין מבואר דאפי' בחד זימנא סגי וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים סי' ח' וסי' נ"ח וכן משמע מדברי הר"ש בן הרשב"ץ בס' תיקון סופרין סוף שער כ"ה ועי' בתשו' הרא"ם ח"ב סי' כ"ד ובפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח ע"ש. וע' עוד בכנה"ג בהגה"ט אות י"ז שכ' בשם מהרי"ט ח"א סי' ס"ט דהא דדיניו בטלים היינו דוקא במלתא דתליא בשודא דדיינו אבל בדין בעלמא לא בטלו דיניו כיון שפסק כדין והקשה עליו דא"כ מאי פריך בגמ' על קרנא כו' ע"ש ובתומים כ' דלק"מ אך מדברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ד משמע דס"ל דלא כמהרי"ט דהתם בגט לא שייך שודא כו' ע"ש וע' בנתה"מ כ' ולפע"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא הוא עכ"ד וע' בס' דברי משפט ובס' תפארת יעקב מזה. וע' בהגה' מל"מ פכ"ג מה"ס דין ה' שכ' דבתשו' מוצל מאש סי' ל"ח כ' בשם הרב מל"מ ז"ל דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים וחלק עליו והביא ראיה מסוגיא דספ"ב דקידושין והוא ז"ל הקשה על ראייתו הנ"ל עש"ה. ולכאורה מדברי הרב מעד"מ בבכורות ס"פ עד כמה אות ר' במ"ש שם וז"ל ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו ואמרו שאין דינו שדן דין אע"פ שהוא אסור ליקח כדמשמע מדברי רבינו בפ' ז"ב סי' ט"ז עכ"ל מבואר דס"ל נמי כדעת המל"מ ודלא כבעל מוצל מאש הנ"ל אולם בס' בר"י אות י"ט כ' דאין מדברי המעד"מ סתירה מדעת מוצל מאש הנ"ל דהרב מעד"מ איירי היכא דמקמי דינא לא נזכר משכר כלל ומש"ה כ' דלא קנסו בזה שאין דינו דין אף שאסור כההיא דפרק ז"ב דבר חמא קבל כרגא דרב פפא אבל הרב מוצל מאש איירי כששאל שכר קודם דבהכי איירי הרב מל"מ דהביא ראיה מדברי מרן בכ"מ פ"ח דפרה כו' ובכה"ג הוא דפליג הרב מוצל מאש הנ"ל ובהכי גם הרב מעד"מ מודה דלא דמי לשכר מאוחר כיון דמראש מקדם עסקי בנטילת שכר אלא דלא יהבי רק אחר שדן ודאי דקנסוהו רבנן כו' והאריך בזה וגם כ' שם לדחות קושיית הרב המגיה הנ"ל עש"ב וע' בזה בספר שעה"מ פ"ה מה' אישות דין ג' ובספר דברי חיים ה' דיינים סי' ג' עש"ה:
יא סָעִיף ה אומר לבעלי הדין. כ' הסמ"ע ודוקא שהתנה עמהן מתחלה דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו כו' אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן מהן שכר בטילה דמוכח א"צ ליתן לו אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שיתבטל ממנה כדין משום אבדה כו' עכ"ל והט"ז חולק עליו ודעתו דאם לא התנה אפי' שכר בטלה לית ליה דיכול לטעון אילו היית אמרת הייתי הולך אצל דיין שאינו מבטל ודן בחנם ולכך לא דמי למשיב אבדה ע"ש והסכימו עמו התומים ובספר נה"מ ע"ש. אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב חולק על הט"ז ומסיק שדברי הסמ"ע נכונים ובפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי הוי כהתנה בפי' ע"ש עוד דמסיים דאין לדיין ליטול שכר שני פעמים מדין אחד אפי' הביא ראיה לסתור דינו וכמבואר ביו"ד סי' שי"ב לענין קבלת שכר מראיית בכור וכ"כ הב"ח בתשו' סי' נ"א (ובתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח) ע"ש:
יב סָעִיף ה אבל אם אינו ניכר. ע' באו"ת שכ' היתר על הדיינים הקבועים ומחמת זה אין עוסקים במו"מ וידוע דאם לא הוקבעו ודאי דהיו עוסקים באיזה מלאכה הוי כמלאכה ניכרת וידוע לכל שבשביל זה הן נרפים ממלאכה ועוד כיון שנהגו כך הוי כאילו התנו ע"ש והעתיקו ג"כ בספר נה"מ וע' בזה בתשו' הב"ח סי' נ"א והיא נדפסת ג"כ בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח על שם מהר"ר יהושע. ושם כ' עוד היתר בדיין שהנך בדרך לדין ביניהם דיכול ליטול שכר וכמ"ש הב"י סי' כ"ח בשם הרשב"א (ובש"ע סי' ל"ד סי"ח בהגה) ע"ש. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב שכ' טעם אחר ליישב המנהג קלקלתם תקנתם אחר דלית האידנא דידע למידע דין תורה הוי כמו פשר דמותר ליטול שכר כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים (ע' בס"ק שאח"ז) ואפשר שלזה אמרו בש"ס מכוער הדיין כו' ע"ש:
יג סָעִיף ה מבקש שכר אסור. עבה"ט בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ"כ בתשו' סי' צ"א. ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט שכתב דאין דברי הב"ח מוכרחים מן הש"ס שלא יהיה זה בכלל מה אני בחנם כיון דמצוה להתחיל בפשרה ואם בע"ד מתרצים בפשרה חזרה הפשרה כמו דין והוי בכלל מה אני בחנם. וגם הב"ח לא התיר אלא לומר לא אומר לכם הפשרה כ"א בשכר ויטול משניהם בשוה וזה בפני זה דכה"ג בדיין לית ביה רק משום מה אני בחנם בזה הוא דמתיר לפשרה אבל לו' לדיין כשתעשה לי פשרה אתן לך כך וכך ה"ז שוחד גמור וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר בפשרה ע"ש. וע' בספר שער משפט שכתב יש להסתפק בבע"ד שקבלו לדון לפני קרוב או פסול ונטל שכר לדון אי דינו בטל די"ל כיון שהטעם שדינו בטל הוא משום שעבר על מה אני בחנם ובכה"ג י"ל דליכא חיוב עליו לדון בחנם ומותר ליטול שכר אף לכתחלה כיון דמה"ת פסול לדון אלא שהם קבלוהו עליו כו' ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש:
יד סָעִיף ז זכות לעני. עבה"ט שכתב ובזה עדיף העני מעשיר כו' אך בסמ"ע בשם מהרש"ל (והובא בבאר הגולה) כתב דה"ה כששניהם עשירים או עניים אלא לרבותא נקט זכות לעני כו' וע' בב"ח שפירש זה הרבותא דאע"ג דעכשיו איכא מיעוט כבוד רבו ביתר שאת דנראה דלא היה רבו חושש לחפש זכותו של עני (ויאמרו שהיה רוצה לישא פנים לעשיר כ"כ הכנה"ג משמו) אפ"ה לא ישחוק כו' ע"ש וע' באו"ת שכ' דנראין דברי מהרש"ל והוא ז"ל פי' באופן אחר למה נקט זכות לעני דהוא לומר שלא יחשוב התלמיד הגם דע"פ שורת הדין יש לפטור להעני מ"מ ברור ע"פ השכל דאמת עם העשיר דאיך יתבע העשיר משופע בנכסיו לרש אין כל ולעומת זה רגיל העני לכפור בעשיר למלא נפשו כי ירעב לכך אמרו דאם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק כי אין אמת כאמתה של תורה כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ג שהסכים ג"כ לדברי מהרש"ל ודלא כט"ז בשם מהר"ל מפראג עש"ב:
א סָעִיף א מאד מאד. ת"כ אר"ש וביותר במקום כו' ועוד החמירו בפ' בתרא דכתובות ר"י בר אלישע ור"י בר"י ושאר עובדין שם:
ב סָעִיף א ואם לקחו. תמורה ד' ב' רבא אמר כו' ושם ו' ע"ב בריבית קצוצה כו' וה"ה כאן וז"ש כשיתבענו כו' שם יוצאה בדיינין:
ג סָעִיף א וכשם שהלוקחו. נלמד ג"כ מריבית ב"מ ע"ה ב':
ד סָעִיף א ולא מוכח. שם מנין לנושה כו' ואינו רגיל. דוקא משום דמוכח וע"ש תוס' דף ס"ד ב' ד"ה אבל כו':
ה סָעִיף ב אם קדם כו'. כתובות ק"ה ב' וכפי' תוס' שם ובסנה' ח' א' ע"ש:
ו סָעִיף ג נהגו לעשות. שם ק"ה א' גוזרי כו' וע"ש תוס' ד"ה גוזרי כו':
ז סָעִיף ג ויותר טוב. שם ב' מאי דכתיב מלך כו':
ח סָעִיף ה כל דיניו. תוספתא פ"ג דבכורות והביא הר"ן ספ"ב דקדושין:
ט סָעִיף ה אא"כ. שאינו מהפסולין להצריך תשובה רק קנס חכמים על אותו דין שנטל שכר שעבר על מה אני כו' וחוששין לכל הדינים שמא נטל שכר עליהן כמ"ש בתוספתא החשוד להיות נוטל כו' כל דיניו בו' ר"ן בשם רמב"ן וז"ש החשוד שאין האיסור אלא שמא נטל וכן בירושלמי ריש סנה' תמן תנינן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין כיני מתנ' החשוד ליטול שכרו ודן וכו':
י סָעִיף ח אלא יאמר לו. סנה' צ"ט ב' כגון דיתיב קמי רביה כו' ושם פ"א א' לא תימא כו' וכ"ש לרבו וכן בחגיגה פ"ב תרשיני לומר דבר א' ובמ"ק פ"א למדתני רבינו כו': (ליקוט) אלא יאמר כו'. ל"ה א' לא תענה כו' וכפי' תוס' שם בד"ה דיני לפי הראשון דקאי נמי אד"מ ועסמ"ע סי' י"ח סק"ב בפי' דברי התוס' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.