א כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן וְאֵינוֹ חָכָם בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה (וְאֵינוֹ רָאוּי) וְרָאוּי לִהְיוֹת דַּיָּן, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים וְיֵשׁ בּוֹ טוֹבוֹת אֲחֵרוֹת, הֲרֵי זֶה שֶׁהֶעֱמִידוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה. הַגָּה: וְאָסוּר לְהַעֲמִיד עַם הָאָרֶץ דַיָּן עַל סְמַךְ שֶׁיִּשְׁאַל כָּל פַּעַם לְחָכָם (ב"י). וַעֲיָרוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם חֲכָמִים הָרְאוּיִם לִהְיוֹת דַּיָּנִים, אוֹ שֶׁכֻּלָּן עַמֵּי הָאָרֶץ, וּצְרִיכִים לָהֶם דַּיָּנִים (שֶׁיִּשְׁפְּטוּ בֵּינֵיהֶם) שֶׁלֹּא יֵלְכוּ לִפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גוֹיִים, מְמַנִּים הַטּוֹבִים וְהַחֲכָמִים שֶׁבָּהֶם (לְדַעַת אַנְשֵׁי הָעִיר), אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לְדַיָּנִים, וְכֵיוָן שֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר אֵין אַחֵר יָכוֹל לְפָסְלָן. וְכֵן כָּל צִבּוּר יְכוֹלִין לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם בֵּית דִּין שֶׁאֵינָם רְאוּיִּם מִן הַתּוֹרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ"א). וְכָל דַּיָּן הַמִּתְמַנֶּה בִּשְׁבִיל כֶּסֶף אוֹ זָהָב, אָסוּר לַעֲמֹד לְפָנָיו. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּצְוָה לְהָקֵל וּלְזַלְזֵל בּוֹ. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ג'.
ב צְרִיכִים הַדַּיָּנִים לֵישֵׁב בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, בַּעֲטִיפָה וּבְכֹבֶד רֹאשׁ. וְאָסוּר לְהָקֵל רֹאשׁ וְלֵישֵׁב לְסַפֵּר בִּדְבַר בַּטָּלָה בְּבֵית דִּין. וְיִרְאֶה הַדַּיָּן כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ עַל צַוָּארוֹ, וּכְאִלּוּ גֵּיהִנָּם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו. וְיֵדַע אֶת מִי הוּא דָן, וְלִפְנֵי מִי הוּא דָן, וּמִי הוּא עָתִיד לְהִפָּרַע מִמֶּנּוּ אִם נוֹטֶה מִקַּו הַדִּין. וְכָל דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ דָּן דִּין אֱמֶת גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. וְכָל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתְנוֹ לְזֶה שֶׁלֹּא כְדִין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ נְפָשׁוֹת. וְכָל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, כְּאִלּוּ תִּקֵּן כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְגוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּשְׁרֶה בְּיִשְׂרָאֵל. שֶׁמָּא יֹאמַר הַדַּיָּן: מַה לִּי לַצָּרָה הַזֹּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר: וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב, יט, ו) אֵין לַדַּיָּן אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (טוּר).
ג דֶּרֶךְ חֲכָמִים הָרִאשׁוֹנִים, בּוֹרְחִים מִלְּהִתְמַנּוֹת, וְדוֹחֲקִים עַצְמָם הַרְבֵּה שֶׁלֹּא לֵישֵׁב בַּדִּין, עַד שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁאֵין שָׁם רָאוּי כָּמוֹהוּ וְשֶׁאִם יִמְנְעוּ עַצְמָם מֵהַדִּין תִּתְקַלְקֵל הַשּׁוּרָה. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הָיוּ יוֹשְׁבִים בַּדִּין עַד שֶׁהָיוּ מַכְבִּידִים עֲלֵיהֶם הָעָם וְהַזְּקֵנִים וּמַפְצִירִים בָּם.
ד אָסוּר לַדַּיָּן לְהִתְנַהֵג בִּשְׂרָרָה וְגַסוּת עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה. וְכָל פַּרְנָס הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר, שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, לְעוֹלָם. וְכֵן אָסוּר לִנְהֹג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַפְסִיעוּ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁיִּסְבֹּל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָם. וּמִצְוָה עַל הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן, וְיִהְיֶה אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם. וְגַם הוּא לֹא יִתְבַּזֶּה וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵיהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנֵּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר (טוּר) בִּפְנֵי רַבִּים. כָּל דַּיָּן שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ, אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל לִהְיוֹת דַּיָּן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"ה דְּסַנְהֶדְרִין).
ה אַף בִּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין אָסוּר לִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ; וְהַמְצַעֲרוֹ, יֵשׁ רְשׁוּת לְבֵית דִּין לְהַכּוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְהַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן כִּשְׁנַיִם לְהָעִיד שֶׁבִּזָּהוּ, כְּדֵי לְנַדּוֹתוֹ. הַגָּה: וְהַשְּׁלִיחַ בֵּית דִּין יָכוֹל לְהַגִּיד לְבֵית דִּין, וְאֵין בְּזֶה מִשּׁוּם לָשׁוֹן הָרָע (מַיְמוֹנִי פֶּרֶק כ"ה דְּסַנְהֶדְרִין וּגְמָרָא פֶּרֶק אֵלּוּ מְגַלְּחִין). וְכֵן יָכוֹל בְּעַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת דִּין בִּמְסָרֵב בּוֹ, לְהַכּוֹתוֹ, (וְכֵן) אִם הִזִּיקוֹ (בְּמָמוֹנוֹ) פָּטוּר (ר"י נְתִיב ל"א חֵלֶק ב' וְנ"י רֵישׁ פֶּרֶק הַמַּנִּיחַ). וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן י"א.
א סָעִיף א ועיירות שאין בהם חכמים כו' עיין מ"ש בשם מהרש"ל ר"ס י"א:
ב סָעִיף א וכן כל צבור כו' ע"ל סי' ל"ג סי"ח בהגה:
ג סָעִיף ב שדן דין אמת לאמתו. עיין בתוספות פ"ק דמגלה דף ט"ו וב"י ר"ס א' ובסי' ט"ו מ"ש בשם הרשב"א ובחידושי אגדות מהרש"א פ"ק דב"ב מ"ש על ב"י בזה:
ד סָעִיף ד ולא יפסיעו על ראשי עם קדש נראה דה"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך זה בצד זה והשלחן לפניהם לא יפסיע על הספסל לילך מאחוריהן עכ"ל סמ"ע:
ה סָעִיף ה והמצערו יש רשות כו' עי' בסמ"ע ס"ק כ"ג ובס' א"א דף ע"ה ע"א ובתשו' באר שבע מ"ש בזה:
ו סָעִיף ה ואין בזה משום לשון הרע כו' עיין בתשובת ר"א ן' חיים ר"ס קי"א:
א סָעִיף א ואינו חכם כו' עפ"ר שכתבתי דנראה מוכח שהאי וי"ו ואינו חכם היא וי"ו החולקת ותרתי קאמר הן שמעמיד דיין שאינו הגון במעשים אף שהוא ת"ח או שאינו ת"ח אף שהוא הגון במעשים וכמו שמסיק וכתב אפילו כולו מחמדים ע"ש:
ב סָעִיף א עובר בלא תעשה דכתיב לא תכירו פנים במשפט ור"ל שלא יכירו פני האיש לאמר פלוני עשיר הוא או קרובי הוא אושיבנו דיין:
ג סָעִיף א שישאל כל פעם לחכם דשמא לא ישאל ונמצא דיטה את הדין רש"י ודלא כע"ש שכתב טעם אחר מנפשיה:
ד סָעִיף א שבהם לדעת אנשי העיר אע"פ כו' כצ"ל וז"ש וכיון שקבלו' כו':
ה סָעִיף א שמצוה להקל ולזלזל בו שהכתוב קראן אלקי כסף ואלקי זהב כמו שכתב אלהי כסף ואלקי זהב לא תעשו לכם ודרשי' אלקי' הנעשה בשביל כסף ודומיא דעובדי כוכבי' דמצוה לזלזל בהו:
ו סָעִיף ב צריכין הדיינים לישב באימה כו' מפני כבוד השכינה ששרויה ביניהם כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:
ז סָעִיף ב כאלו חרב כו' ה"ז עונש עולם הזה:
ח סָעִיף ב וכאלו גיהנם כו' הרי עונש עולם הבא ושניהן דרשו ממ"ש בשיר השירים הנה מטתו שלשלמה (מקום שכינה של הקב"ה שהשלום שלו) ששים גבורים סביב לה (הם ס' רבוא מישראל) כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על יריכו מפחד בלילות ואחוזי חרב ר"ל שאוחזין בידם נגד צוארם מפחד בלילות היינו גיהנם שנדמה ללילות ועפ"ר:
ט סָעִיף ב וידע את מי הוא דן יהא דומה לו כאלו דן להקב"ה כמ"ש (בד"ה ב' כ') ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לאלקים:
י סָעִיף ב ולפני מי הוא דן היינו שהש"י אתם במשפט כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:
יא סָעִיף ב הוא. עתיד ליפרע ממנו כמ"ש בקרב אלקים ישפוט כלומר אלקים הנזכר ברישא דקרא אלקים נצב כו' ישפוט בקרב אלקים הם הדינים להפרע מהן:
יב סָעִיף ב שתסתלק מישראל כמ"ש משוד עניים מאנקת אביוני' עתה אקום יאמר ה':
יג סָעִיף ב נוטל ממנו נפשו' כמ"ש וקבע את קובעיהם נפש:
יד סָעִיף ב שדן דין אמת לאמתו פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בד"ת פעמים לפי השעה למגדר מילתא ועד"ר בר"ס א' מ"ש עוד מזה פירושי' אחרי':
טו סָעִיף ב כאילו תיקן כל העול' דכשיראו בני אדם דיש דין ומשפט ימנעו מלעשות רע ולמדו ממ"ש ויעמוד העם על משה מהבק' עדהערב וכמ"ש בפרישה בר"ס א' ע"ש:
טז סָעִיף ב וגורם לשכינה שתשרה כמ"ש אלקים נצב בעדת אל:
יז סָעִיף ג עד שהיו מכבידים ומ"ש הטור והמחבר בסי' י' ס"ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה היינו אחר שהיו מפצירים בם ומכבידים עליהם ואינם שומעים אי נמי התם מיירי שאין אחר כמותו בדור וכמ"ש הטור והמחבר שם והדור צריך לו משא"כ כאן שלא כתב אלא שאין שם כמותו דמשמע הא במקום אחר יש הגונים כמותו:
יח סָעִיף ד אינו רואה בן ת"ח. למדוהו ממ"ש [באיוב ל"ו] לכן יראוהו אנשים (ר"ל שמטיל אימה על אנשים) לא יראה כל חכמי לב:
יט סָעִיף ד ולא יפסיעו על ראשי עם קדש. שהיה מנהגם לישב על הארץ בשעת הדרש' וקאמר שיקדים לילך ולישב במקומו ולא יפסיע על ראשן לילך לישב במקומו אחר שכבר ישבו ולמדו זה ממ"ש לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטי' נראה דה"ה בזמן הזה כשיושבין על ספסל ארוך זה בצד זה והשלחן לפניהם לא יפסיע על הספסל לילך מאחוריהן:
כ סָעִיף ד וצריך שיסבול טורח הציבור למדו זה ממ"ש בפ' וארא ויצום אל בני ישראל ולא כתב על בני ישראל אלא שיהיו נטפלים עליהם תמיד לסבול את טרחם:
כא סָעִיף ד לנהוג כבוד בדיין שנא' ואצוה אתכם זו היא אזהרה לצבור שתהיה אימת הדיין עליהן:
כב סָעִיף ד לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים. בטור וברמב"ם סיים וכתב ז"ל ובכניסת ע"ה ובסעודות מריעים ונראה דהאי וי"ו של ובכניסת ע"ה היא כמו או בכניסת כו' ור"ל דאפילו בסעודת מצוה אסור להשתכר ובכניסת ע"ה ובסעודות מריעי' אסור לאכול ולשתות אפילו בלא שכרות. א"נ אהקל וחומר קאי וה"ק ק"ו שאסור לו לאכול כו' ובן בנו של ק"ו הוא שאסור לאכול בכניסת ע"ה ובסעודות מריעים ולפ"ז א"ש דכיון שפשוט הוא כ"כ מ"ה השמיטוהו המחבר ומור"ם ז"ל וק"ל:
כג סָעִיף ה והמצערו יש רשות כו'. פי' כשיש עדים שמצערו מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו על פיו אלא לנדותו על פיו ולפ"ז צריכין למחוק הוא"ו של ולהעיד וצ"ל להעיד וכ"כ בטור ע"ש ואע"פ שהנידוי הוא חמור בעיני רוב העם וגם לדינא דגמרא מהכאה מ"מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים דדוקא לענין נידוי שהוא ביד ב"ד ואין שולחין יד בגופו המנוהו דומה למ"ש דנאמן שליח ב"ד לומר שסירב הבעל דין ולא רצה לבא לנדותו ולא לענין לכתוב עליו פתקא דנידוי וכמ"ש הטור והמחבר בסימן י"א ס"ב דאפילו אהוצאות ממון הקל לא הימנוהו וצער וביזוי הכל חדא הוא והא דכתב אצל הכאה המצערו ואצל נידוי המבזהו משום דשתי מימראות המה בשתי מסכתות ונקט לשון דהמימראות בשניהם עפ"ר שם הוכחתי כל זה ובדרישה כתבתי ישובים אחרים אבל זה נ"ל עיקר:
כד סָעִיף ה ואין בזה משום לשון הרע המחבר בעצמו בסי' י"א כ"כ ע"ש ויליף ליה בגמרא ר"פ אלו מגלחין מדכתיב גבי משה העיני האנשים ההם תנקר כו' ואיך ידע משה זה אם לא שהשליח הגיד לו דבריהן ואי דהוה ביה משום לשון הרע לא הוה מרע"ה כתבו בתורה ע"ש:
כה סָעִיף ה להכותו וכן אם הזיקו בממונו פטור כצ"ל וכן הוא שם וסיים שם וכ' דאפי' יכול להצילו בד"א עכ"ל:
א סָעִיף א כל המעמיד. עיין בספר ווי העמודי' סוף עמוד הדין:
ב סָעִיף א וכל דיין. עיין ב"ח שהביא ראי' מפ' הבע"י במעשה דר"י בן גמלא דאם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד בפניו אבל אם הוא לא נתן ממון אלא שמינוהו לפי שהוא גם כן עשיר כיון דחכם הוא בחכמת התורה ראוי לנהוג בו כבוד ע"ש:
א סָעִיף א ואינו. האי וי"ו של ואינו חכם. היא וי"ו החולקת ותרתי קאמר הן שאינו הגון במעשים אף שהוא ת"ח או שאינו ת"ח אפי' הגון במעשים וכדמסיק אע"פ כו' סמ"ע:
ב סָעִיף א שישאל. דשמא לא ישאל ונמצא מטה את הדין רש"י דלא כטעם הע"ש. סמ"ע:
ג סָעִיף ב באימה. מפני כבוד השכינ' כמ"ש אלהים נצב בעדת אל:
ד סָעִיף ב דן. יהא דומ' לו כאילו דן להקב"ה כמ"ש כי לא לאדם כו' סמ"ע:
ה סָעִיף ב לאמתו. פי' שדן האמת לפי שעתו פעמים בדין תור' פעמים לפי השע' למגדר מלתא כ"כ הסמ"ע וע' בב"ח ובדריש' עוד פירושים אחרים בזה:
ו סָעִיף ג ראוי. ומ"ש בסי' י' ס"ג על ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להורא' ואינו מור' התם מיירי שאין כמותו בכל הדור משא"כ כאן כתב שאין שם כמותו משמע דבמקום אחר יש הגונים כמותו. סמ"ע:
ז סָעִיף ה להכותו. פי' כשיש עדים שמצערו הי' מכין אותו מכת מרדות אבל בלא עדים אין השליח נאמן להכותו רק לנדותו ואע"פ שנידוי חמור מדינא דש"ס מ"מ לענין נאמנות לא הימנוהו לשלוח יד בגופו בלא עדים וע"ל סי' י"א ס"ב עכ"ל הסמ"ע וע' בס' ב"ש מה שכתב בזה:
ח סָעִיף ה פטור. אפי' הי' יכול להציל בדבר אחר. סמ"ע:
א סָעִיף א ואינו חכם. עבה"ט ועיין בס' בר"י מ"ש בזה ועיין בס' ווי העמודים סוף עמוד הדין תוכחת מוסר בענין זה:
ב סָעִיף א המתמנה בשביל כסף. עיין באר הגולה בשם הב"ח דזהו באינו חכם בחכמת התורה אבל אם הוא חכם בחכמת התורה אע"פ שיש גדולים ממנו בעיר אין בזה איסור כו' ובב"ח גופיה מסיים בזה"ל מיהו נרא' דוקא שלא נתן ממון כדי שיתמנה אלא שהם מינוהו לפי שהוא ג"כ עשיר אבל אם נתן ממון כדי שיתמנה אפילו הוא גדול טפי משאר גדולים בחכמה ובמנין אסור לעמוד לפניו כו' עכ"ל עיין שם וכן כתב בכנה"ג בשמו עיין שם. ועיין בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' ק"ס שכת' דבת"י יומא גבי יהושע בן גמלא מבואר דוקא אי איכא דעדיף מיניה ה"ל רשע והב"ח שכת' דאפילו ליכא דעדיף מיניה נמי נקרא רשע אולי נעלמו ממנו דברי ת"י הנ"ל. ועיין שם עוד בעיר אחת שהוצרכו לקבל עליהם רב ונתנו עיניהם בד' רבנים ליתנום אל תוך הקלפי ומי שיעלה מהם ראשון יעמדו עליו למנין אם ירבו המתרצים בו הרי הוא הרב ואם לאו יקחו שני מן הקלפי ויעשו עמו כראשון וכן בשלישי ורביעי. והנה רובם מאנו בראשון ושני עד השלישי זכה ע"פ רוב דיעות ואחר איזה ימים נשמע קול כי הרבה מהבוחרים בו קבלו שוחד מקרובי הרב וגם מצאו כן במכתב אחד. וע"כ טוענים ראשי העדה כי לא יחפצו בו כלל אף אם יחזרו וימנו עליו והשיב בודאי אם ימצאו ב' עדים כשרים שאינם מבני הקהלה ולא מקרוביהם ולא מקרובי הרב שיעידו שקיבלו שוחד א"כ פשוט דהקבלה ההיא שע"י אותו המינוי בטלה מעיקרא שהרי היו צריכים לומר דעתם לשם שמים כמ"ש ר"ס קס"ג בהגה והם אמרו ע"י שוחד לא מבעיא בקבלת הרב ההוא אלא נמי במה שמיאנו בראשוני' היה הכל שלא לש"ש ואפילו אם יהיו מקבלי השחד מעטים וישארו לו רוב דיעות שלא קיבלו שוחד מ"מ הם יאמרו מפני שכבר מאנתם בראשונים על כרחנו היינו מתרצים בזה השלישי וע"כ בטל כל המעשה ההוא כו'. ואם יש עדים שהרב בעצמו אמר ליתן להם שוחד פסול הוא להיות רב כלל עד שישוב בתשובה על זה ואפי' אם הוא ראוי לכך כו' אמנם אי ליכא עדים בהכי שהרב בעצמו ידע מנתינת שוחד אלא קרוביו ומיודעיו הרי הוא בחזקת תמותו ולא יוגרע זכותו בזה וימנו הקהל מחדש על שלש אלה ומי שירבו המתרצים על הממאנים הוא יעלה ויקום לראש. אמנם אותם המקבלים שוחד לא יבואו לתוך האסיפה כלל אפי' אחר שהחזירו השוחד ויקבלו עליהם באו"ש שלא יקבלו תו שום שוחד עבור זה מ"מ לא יבואו אל המינוי הזה כלל ואפשר אפי' לעולם פסולים להתמנות עד שישובו בתשובה כו' ואפשר אפי' אם הם הרוב לא מצו למימר איך יקבלו המיעוט לרב ומורה עלינו על כרחנו את מי שאין אנו חפצים בו י"ל דהא עכ"פ כבר הסכימו כולם על א' מד' אלו שהניחו אל הקלפי ואין כאן הפסד כל כך והעיקר שא"א בלא"ה והכי דיינינן ולכל אלמי דכוותייהו. אך כל זה אי איכא כאן עדים כשרים על זה אבל זולת זה לא יפסיד הרב מינויו על שום פנים ואפי' יודו המקבלים וגם קרוביו הנותנים לאו כל כמיינהו להפסידו בעדותן אלא שבזה צריכים הם המקבלים לחזור ולשלם להנותנים השוחד שקבלו שהרי הודו שקבלו שוחד אע"ג דאין אדם מע"ר פלגינן דבוריה שקבלו מהם מעות פקדון או הלואה וצריכים להחזיר ואם יכפרו המקבלים יוכלו הנותנים להטיל עליהם היסת בטענת בריא שלהם ובכל זאת לא יפסיד הרב ואפילו האגרת שמצאו כתוב בו בסתר שקבלו שוחד לאו כל כמיניה להפסידו עבור זה מיהו אנשי הקהלה יכלו להטיל ח"ס מי שיודע בעצמו שנתמנה ע"י שוחד ונוהג שררה עליהם כ"ז נלע"ד פשוט מאד עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף א שמצוה להקל. כ' סמ"ע שהכתוב קראן אלהי כסף כו' ודומיא דעבודת כוכבים דמצוה לזלזל בהן עכ"ל. וכ' בר"י ולפ"ז הנהנה ממנו כנהנה מע"ז והמתנות שנותנין לא די דלא הוי בכורים אלא הוי כמהנה ע"ז והמכבדו כמכבד לע"ז. קנה חכמה דף ק"ה ע"ב:
ד סָעִיף ב בעטיפה. כ' בס' בר"י כ' הרב של"ה דף רט"ו דעטיפה אינה נהוגה עתה אך ראה לרבו כשיושב בדין מתעטף בבגד עליון שבו הולך לבית הכנסת עכ"ד וע' בא"ח סי' רל"ב ס"ב ובסמ"ע לעיל ס"ס ה':
ה סָעִיף ד פרנס על הצבור. כ' בר"י לאו פרנסים שלנו דהיינו מנהיגי הקהל אלא ת"ח שהוא דיין לרבים לדון הצבור. מהרש"ל ביש"ש קדושין פ"ד סי' ד' ועי' מנחת יעקב בשו"ת סי' א' עכ"ל:
ו סָעִיף ה פטור. עבה"ט שכ' אפי' היה יכול להציל בענין אחר ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' ק"פ שכ' דבהר"ן פ' המניח משמע דוקא היכי דאין יכול להציל ע"י דבר אחר אבל ביכול להציל חייב בהיזקו וכ' שם ליישב סוגיא דש"ס אליבא דהר"ן. וע"ש עוד שכ' וע"ד שהשליח ב"ד איני רוצה לדון בפני ב"ד זה רק לפני ב"ד גדול שבעיר נראה פשוט כיון שנעשה הדבר בפני דיינים אלו אינו יכול לומר לדון לפני ב"ד אחר וכמ"ש בח"מ סי' רנ"ג: ! (ס"א בהגה) כו' ע"ש. ועמ"ש לקמן סי' תכ"ד ס"ז ס"ק ד':
א סָעִיף א שאינו הגון. סנה' ז' ב':
ב סָעִיף א ואינו חכם. שם דבי נשיאה כו':
ג סָעִיף א אע"פ שהוא. ספרי פ' דברים לא תכירו פנים כו' שלא יאמר כו': (ליקוט) אע"פ שהוא כולו מחמדים כו' ספרי פ' דברים לא תכירו פנים במשפט זה הממונ' להושיב דיינים שמא תאמר איש פ' נאה אושיבנו דיין איש פ' גבור אושיבנו דיין איש פ' יודע בכל לשון כו' ע"ש (ע"כ):
ד סָעִיף א ואסור להעמיד. שבת קלט א' וע"ש ברש"י:
ה סָעִיף א ועיירות. סנה' כג א' בערכאות כו':
ו סָעִיף א וכיון. שם אימתי בזמן כו' ואפי' בערכאות:
ז סָעִיף א (ליקוט) וכל דיין. ירוש' סוף ביכורים ר' מנא מקיל לאילין דמתמנני בכסף ר' אימי קרא עליהון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם א"ר יאשיה וטלית שעליו כמרדעת של חמור א"ר דיין זה שהוא מתמנה בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כו' (ע"כ):
ח סָעִיף א לעמוד לפניו. צ"ל מפניו וב"ה בירושלמי:
ט סָעִיף ב באימה ביראה. סנה' שם לעולם יראה הדיין כו':
י סָעִיף ב על צוארו. כ"ה גי' הרי"ף:
יא סָעִיף ב כאלו תקן. ר"ל ז"ש כאלו נעשה שותף כו':
יב סָעִיף ב שמא יאמר. סנה' שם ו' ב':
יג סָעִיף ג דרך. שם י"ד א':
יד סָעִיף ג עד שידעו. סוף ברכות:
טו סָעִיף ג ושאם. ע"ז י"ט ב':
טז סָעִיף ג ואעפ"כ. הוריות י"א:
יז סָעִיף ד אסו'. נדרים פ"א ב':
יח סָעִיף ד וכן אסור. שם:
יט סָעִיף ד ומצוה על. סנה' שם:
כ סָעִיף ד וק"ו שלא. פסחים מ"ט א' ועתוס' דספ"א דקדושין מ"ב ד"ה וי"א בירו' כו' ובמ"ר פ' קהלת על פ' ושנאתי את החיים ר' הושעי' אתון כו':
כא סָעִיף ד (ליקוט) כל דיין. ירוש' סוף פ"א דסנה' ר' יוחנן כו' חמא ר' חנינא בר סיסי מפצע קיסין א"ל ר' לית הוא כבודך א"ל ומה נעביד ול"ל מאן דמשמשוני א"ל אין לא הוה לך מאן דמשמש' לא מקבלה עלך מתמנייא (ע"כ):
כב סָעִיף ה אף. יבמות נד א' קדושין י"ב ב':
כג סָעִיף ה וכן יוכל. ב"ק כ"ח א' פרט לשליח ב"ד לפי שעושה ברשות וכן מדמה שם עביד דינא לנפשיה דבתחלה מותר לשליח ב"ד:
כד סָעִיף ה וכן אם. שם בעביד אינש כו' ת"ר שור שעל' כו' וה"ה לשליח ב"ד כנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.