א בֵּית דִּין שֶׁל ג', שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גֵּר, הֲרֵי זֶה פָּסוּל לָדוּן לְיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה אִמּוֹ אוֹ אָבִיו (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה) מִיִּשְׂרָאֵל. וְגֵר דָּן אֶת חֲבֵרוֹ הַגֵּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִמּוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. (וְעַיֵּן בְּי"ד סִימָן רס"ט).
ב מַמְזֵר, וַאֲפִלּוּ שְׁלָשְׁתָּן מַמְזֵרִים, הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים לָדוּן לַכֹּל. וְכֵן אִם הָיָה כָּל אֶחָד מֵהֶם סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, כָּשֵׁר. אֲבָל הַסוּמָא בִּשְׁתֵּי עֵינָיו פָּסוּל.
ג יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לָדוּן אֶלָּא מִבֶּן י"ח וָמַעְלָה וְהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִבֶּן י"ג וָמַעְלָה כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ לֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת.
ד אִשָּׁה פְּסוּלָה לָדוּן.
ה יֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁתוּיֵי יַיִן מֻתָּרִים לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת. אֵין עֵד נַעֲשֶׂה דַיָּן. וְדַוְקָא עֵד שֶׁמֵּעִיד, כְּגוֹן אִם הֵעִיד אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים בִּפְנֵי חֲבֵרָיו עַל מַעֲשֶׂה שֶׁרָאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִצְטָרֵף עִמָּהֶם לָדוּן עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, אֲבָל אִם אֵינוֹ מֵעִיד, כְּגוֹן שֶׁהַשְּׁלֹשָׁה דַיָּנִים רָאוּ הַמַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ כִּוְּנוּ רְאִיָּתָן בְּתוֹרַת עֵדוּת, אִם רָאוּהוּ בַּיּוֹם נַעֲשִׂים דַּיָּנִים וְדָנִים עַל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא; אֲבָל אִם רָאוּהוּ בַּלַּיְלָה, אֵין דָּנִין עַל פִּי עַצְמָן, אֲבָל בְּעֵדוּת אֲחֵרִים דָּנִין. וְאִם הֻזְמְנוּ לְהָעִיד, אַף בְּעֵדוּת אֲחֵרִים אֵין דָּנִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּהֻזְמְנוּ לְהָעִיד דָּנִים בְּעֵדוּת אֲחֵרִים. וְכָל זֶה בְּדִין דְּאוֹרַיְתָא, אֲבָל בְּדָבָר דְּרַבָּנָן עֵד נַעֲשֶׂה דַיָּן (תוס' פ"ב דִּכְתֻבּוֹת ונ"י שָׁם ופ' אד"מ).
ו מִי שֶׁתּוֹבְעִין אוֹתוֹ לָדוּן לִפְנֵי דַיָּן שֶׁקָּטָן מִמֶּנּוּ, אֵין הַדַּיָּן יָכוֹל לְכֹפוֹ לֵילֵךְ לְפָנָיו, אֶלָּא מִכַּנְפֵי מַאן דְּאִכָּא הָתָם מֵחַכִּימֵי וּמְעַיְּנִים בֵּינַיְהוּ.
ז אָסוּר לָאָדָם לָדוּן לְמִי שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְלֹא רֵעוֹ אֲשֶׁר כְּנַפְשׁוֹ; וְלֹא לְמִי שֶׁשּׂוֹנְאוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹיֵב לוֹ וְלֹא מְבַקֵּשׁ רָעָתוֹ; אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁנֵי בַעֲלֵי הַדִינִים שָׁוִים בְּעֵינֵי הַדַּיָּנִים וּבְלִבָּם. וְאִם לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת שׁוּם אֶחָד מֵהֶם וְלֹא אֶת מַעֲשָׂיו, אֵין לְךָ דַּיָּן (צֶדֶק) [צַדִּיק] כָּמוֹהוּ. הַגָּה: וּמִיהוּ, אִם דָּנוּ, דִּינֵיהֶם דִּין (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י רֵישׁ סַנְהֶדְרִין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשׂוֹנְאוֹ מַמָּשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא דִבֵּר עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים מִתּוֹךְ אֵיבָה, אוֹ אוֹהֲבוֹ מַמָּשׁ דְּהַיְנוּ שׁוֹשְׁבִינוֹ וְרֵעוֹ, בְּאֵלּוּ אֵין דִּינֵיהֶם דִּין (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ אוֹ שׂוֹנְאוֹ מַמָּשׁ, מֻתָּר לְדוּנוֹ, וְאֵינוֹ אֶלָּא מִדַּת חֲסִידוּת לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לְדוּנוֹ. וְלָכֵן מֻתָּר לִהְיוֹת דַּיָּן כְּשֶׁזֶּה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד (ע"ל רֵישׁ סִימָן י"ג), כִּי כָל אֶחָד בּוֹרֵר (לוֹ) אוֹהֲבוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁהָרַב יָכוֹל לִהְיוֹת דַּיָּן לְתַלְמִידוֹ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ט"ז). וַאֲפִלּוּ בֵּית דִּין הַפָּסוּל לָדוּן מִשּׁוּם אַהֲבָה וְשִׂנְאָה, יָכוֹל לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים שֶׁיָּדוּנוּ (פִּסְקֵי מהר"י סי' רנ"ח וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"א). מִי שֶׁאוֹמֵר עַל הַדַּיָּן שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ אוֹ אוֹהֵב בַּעַל דִּינוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן וְצָרִיךְ רְאָיָה לִדְבָרָיו (טוּר). הַמְנַדֶּה חֲבֵרוֹ מִשּׁוּם שֶׁזִּלְזֵל בִּכְבוֹדוֹ, יָכוֹל לְדוּנוֹ אַחַר כָּךְ, מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנְאוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל"ג סָעִיף ו'.
ח שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַשּׂוֹנְאִים זֶה אֶת זֶה, אֲסוּרִים לֵישֵׁב בַּדִּין יַחַד, שֶׁמִּפְּנֵי הַשִּׂנְאָה שֶׁבֵּינֵיהֶם דַּעַת כָּל אֶחָד מֵהֶם לִסְתֹּר דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ.
ט כָּל הַפְּסוּלִים (לְהָעִיד) מֵחֲמַת קֻרְבָה אוֹ מֵחֲמַת עֲבֵרָה, פְּסוּלִים לָדוּן. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל"ג וְל"ד (פְּרָטֵי הַפְּסוּלִים) לְעִנְיַן עֵדוּת, וְהוּא הַדִּין לְעִנְיַן דַּיָּנוּת וְהַדַּיָּנִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לָעֵדִים (רַ"ן פ"ב דִּכְתֻבּוֹת וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תש"ן) (עי"ל סִימָן ל"ג סָעִיף י"ז).
י דַּיָּן שֶׁיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גַּזְלָן אוֹ רָשָׁע, אֵין לוֹ לְהִצְטָרֵף עִמּוֹ.
יא בֵּית דִּין שֶׁל ג' צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּכָל אֶחָד מֵהֶם ז' דְּבָרִים: חָכְמָה, עֲנָוָה, יִרְאָה, שִׂנְאַת מָמוֹן, אַהֲבַת הָאֱמֶת, אַהֲבַת הַבְּרִיּוֹת לָהֶם, בַּעֲלֵי שֵׁם טוֹב. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ח' סָעִיף א'.
יב כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לַדַּיָּן בּוֹ צַד הֲנָאָה, אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עָלָיו. לְפִיכָךְ, בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶם, אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת. וְהָאוֹמֵר: תְּנוּ מָנֶה לַעֲנִיֵּי עִירִי, אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ד' דְּאִם חַד מַחֲזִיק בְּשֶׁלָּהֶם, עָבְדֵי דִינָא לְנַפְשַׁיְהוּ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל"ז סָעִיף י"ט וְסָעִיף כ' מֵאֵלּוּ הַדִּינִים. וּלְפִיכָךְ, עִסְקֵי הַמַּס אֵין דָּנִין בְּדַיָּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם אוֹ לִקְרוֹבֵיהֶם חֵלֶק בּוֹ. וְאִם הוּא מַס פְּרָטִי, כְּגוֹן שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא זְמַן קָצוּב, יְכוֹלִין קְצָת מִן הַקָּהָל לְהִסְתַּלֵּק וְשֶׁלֹּא יִהְיֶה לָהֶם הֲנָאָה מִזֶּה, וְדַיְנִין. (הרא"ש כְּלָל ו' סִימָן ט"ו כָּתַב דְּלָא מְהַנֵּי סִלּוּק, וּכְּלַל נ"ח כָּתַב דִּמְהַנֵּי, וְצָרִיךְ לְחַלֵּק בֵּין מַס פְּרָטִי). וְאִם עָשׂוּ תַקָּנָה, אוֹ שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג בָּעִיר שֶׁדַּיָּנֵי הָעִיר יָדוּנוּ אַף עַל עִנְיָן הַמִּסִים, דִּינָם דִּין וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ל"ז סָעִיף כ"ב מִזֶּה.
א סָעִיף א וגר דן את חבירו בי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפייה מותר לדון חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפי' ישראל וכ"כ בסמ"ע סק"ד וכ"כ הב"ח:
ב סָעִיף ב בשתי עיניו פסול כו' הב"ח פסק דבדיעבד כשר ע"ש:
ג סָעִיף ג ואפי' לא הביא ב' שערות כו' וכ"כ הב"ח:
ד סָעִיף ה אפי' כיוונו ראייתן בתורת עדות כו' ואע"פ דלקמן סי' ל"ו העליתי דבכונה לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין דאם נמצא א' מהן קרוב או פסול כל העדות בטלה והר"ן מדמי לה להדדי ומביאו ב"י מ"מ י"ל כמ"ש התוספות והרא"ש פ' יש נוחלין בתחלה דוקא לענין נמצא א' מהן קרוב ופסול בטל העדות כשנצטרף בראי' משום גזירת הכתוב משא"כ לענין שלא יהי' דיין דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים אלו העדי' לפני יי' אלו הדייני' או משום שהדייני' לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למפסלי' ע' בס' א"א דף צ"ט ע"ג:
ה סָעִיף ה אם ראוהו ביום כו' ובב"ח כתב דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשי' דייני' אע"ג דאינו אסור לדון אלא מדרבנן וצ"ע לדינא.
ו סָעִיף ה ואם הזמינו להעיד כו' וכ"כ הב"ח:
ז סָעִיף ו מי שתובעין אותו לדון כו' ע"ל סי' כ"ח ס"ה:
ח סָעִיף ו ומעיינין בינייהו ע' בסמ"ע ס"ק י"ז מ"ש בפי' מעיינין בינייהו והב"ח פי' דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:
ט סָעִיף ז אסור לאדם לדון כו' עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו כמ"ש ר' ירוחם וליכא מאן דפליג עלי' ודלא כנרא' מב"י מחו' ו' וע' מ"ש לקמן סי' מ"ו סעיף כ"ד:
י סָעִיף ז מיהו אם דנו כו' ע"ל סי' ל"ג ס"ג בסמ"ע ס"ק י"ג וע' בתשו' מהר"ם מלובלין סי' ס"ג מ"ש בזה:
יא סָעִיף ז וי"א דבשונאו ממש דהיינו שלא דיבר כו' וכן פי' הב"ח וע' בסמ"ע ס"ק י"ט ובב"י מחו' ב' וס"ס ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ז:
יב סָעִיף ז יכול להיות דיין לתלמידו וה"ה דמותר לדון לאושפזיכני' שם שורש כ"א וכן פועלים ושכירי' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סי' צ"ז:
יג סָעִיף ז משום אהב' ושנא' כו' ע' בתשו' ר"י כהן סי' ל"ו בסמ"ע ס"ק כ"ב:
יד סָעִיף ח לסתור דברי חבירו כו' ע' מ"ש ב"ח בזה:
טו סָעִיף ט מחמת קורבה כו' כ' מהרש"ל פ"י דב"ק סי' ל"ד רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שהוא תובעו לפניו הרי הוא מכשירו כעובדא דרבינא דדן חמוה ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבני' מונעי' עצמם משום חסידות ובסבה זו נלק' הדין ע"כ כתבתי כו':
טז סָעִיף ט ולא לעדי' ע"ל סי' ל"ג סי"ז וסי' מ"ו סעיף כ"א ומ"ש שם ע' בתשובות מבי"ט א"ב סי' ר"פ:
יז סָעִיף יב יכולין קצת מן הקהל להסתלק כו' עמ"ש בסי' ל"ז בשם בעה"ת מדין הסלוק ע"ש ועיין בא"א דף ע"ד ע"ד:
א סָעִיף א פסול לדון כו' פירוש בדיני ממונות וילפינן לה מדכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך מכפל לשון דשום תשים דרשינן דכל שימה שאתה משים יהיה דוקא מאחיך ודאפוקי גר ואפילו זרע זרעם דגרים אסור בכל שימות. וכן כתב הרמב"ם בפרק קמא דהלכות מלכים עיין שם והיינו דוקא עליך אבל גר אגר חבירו לא מיעטו קרא:
ב סָעִיף א אלא א"כ היתה אמו מישראל שגם זה מקרב אחיך מיקרי:
ג סָעִיף א או אביו וכו' אביו הוא כ"ש וכן הוא שם בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי ועיין בפרישה:
ד סָעִיף א וגר דן את חבירו עיין דרכי משה שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פרק מצות חליצה משמע דהיינו דוקא בלא כפייה ומשמעות זה לא מצאתי שם במרדכי והרא"ש גם בי"ד סוף סימן רס"ט פסק שם בהדיא דאפילו בכפייה מותר לדון גר חבירו ובלא כפייה מותר לדון אפילו לישראל וכמו שכתוב בפרישה ע"ש ודו"ק:
ה סָעִיף ב ואפילו שלשתן ממזרים וכו' ובב"י ובדרכי משה כתבו דהוא הדין לשלשה גרים שאמן מישראל שכשרים לדון ישראלים:
ו סָעִיף ב כל אחד מהם סומא באחת מעיניו כשר וכו' פירוש אפילו בתחלת דין. ובפרישה כתבתי הטעם בשם הרא"ש דכיון דכל העולם גומרים בלילה וסומא באחת מעיניו חזי טפי ביום משום הכי דן אפי' בתחלת דין:
ז סָעִיף ב בשתי עיניו פסול דכיון דלכולי עלמא בלילה אסור לדון ולזה ביממא לילה הוא ועיין פ"ר ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דיני' לנגעי' לא דק דהא בפרק א' דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ד ע"ב) קאמר דההיא משנה יחידאה היא ולית הלכתא כוותיה ומאן דמפיק מהא היקשא ס"ל דאפי' סומא בא' מעיניו פסול ע"ש ועוד נדחק בע"ש בהכשרא דסומא באחד מעיניו ותלה תניא בדלא תניא וכתבתיהו בהשגות ע"ש:
ח סָעִיף ג מבן י"ח ומעלה דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא א' מהמדות שצריכין להיות בדיין כמ"ש הטור בסי' זה:
ט סָעִיף ג דמבן י"ג ומעלה כשר ואפילו לא הביא ב' שערות ה"ט דאע"ג דלענין עדי' בעינן ב' שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש כמו שנאמר ועמדו שני האנשי' משא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו ומ"ה כתב הטור בי"א ז"ל אם הוא מפולפל ובקי בחדרי התורה ומ"מ פחות מבן י"ג דאין לו שם גדלות כלל פסול דלא מצינו שום מצוה וצווי בקטני' מן התורה ועפ"ר שכתבתי דלשני הי"א ל"ת הא אמרי' כל הפסול להעיד פסול לדון והפסול לדון פסול להעיד חוץ מאוהב ושונא דמ"מ בשניהם יש פסול קטנות כל חד לפי עניינו וק"ל:
י סָעִיף ד אשה פסולה לדון ילפינן לה מעדות ועפ"ר ודלא כע"ש שכ' טעם זר:
יא סָעִיף ה דשתויי יין כו' עד דיני ממונות אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב ע"ש:
יב סָעִיף ה אין עד נעשה דיין משום דבעינן עדות שיכול להזימה ולא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדי' מותרין לדון על פי ראייתן וכדמסיק:
יג סָעִיף ה אם העיד א' מהדיינין פי' עם עוד אחד מהשוק:
יד סָעִיף ה בפני חבריו כצ"ל פי' בפני ג' דקבלת עדות מיקרי דין ובעי' ג' ובע"ש כ' חבירו וטעות הוא וכגון שלקחו חבריו אח' במקומו כשקם להעיד ואחר שהעיד רוצה לחזור ולישב ולדון עמהם וכן פרש"י ועפ"ר:
טו סָעִיף ה אם ראוהו ביום כו' דאז אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מן הראייה ודנין על ראייתן אפילו אחר כמה ימים כמו על שמיעתן משא"כ כשראו בלילה דאז לא מהני שמיעה לא מהני גם כן הראיה לדון עליה עד שיעידו לפניהן אחרי':
טז סָעִיף ה אבל בדבר דרבנן עד נעשה דיין וכ"כ הטור בסי' מ"ג [מ"ו] סי"ב והמחבר שם שעד הרואה (פי' בלילה) נעשה דיין בקיום שטרות שהן דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דיני' עוד מזה:
יז סָעִיף ו ומעיינין בינייהו פי' דנין ביניהם וה"ק כשדייני העיר הם שפלי' בעיני החכם לדון לפניה' מכנפי' חכמי העיר הגדולי' שבהן ובפניהן הוא דן אלא דל' מעיינין בינייהו לא משמע דין אלא פשרה דרואי' אם יכולי' לפשרם אם לא שתאמר שלשון הגאון דכ"כ הטור בשמו הוא כך שכתב מעיי"נין ביניי"הו במקו' דנין אותו וכל זה הוא דוקא אם יש לו חסרון בב"ד אבל אם אין לו חסרון בב"ד אלא דזילא להת"ח מילתא לירד לדין עם ע"ה בזה יתבאר לקמן סי' קכ"ד דשולחין הדייני' סופריהן להת"ח וכותבין טענותיו והן פוסקין עליהן:
יח סָעִיף ז שושבינו בז' ימי חופתו נקראי' המטפלי' עמו שושבינו ואז דוקא הוא דאסור לדונו וכן פירש"י:
יט סָעִיף ז וי"א דבשונאו ממש כו' פי' סברא הראשונה קאמרי אסור לדון לאוהבו אע"פ שאינו אוהבו או שונאו ממש ולשון אע"פ כו' משמע דגם באוהבו ושונאו ממש ס"ל דאין בו אלא איסור ע"ז קאמר די"א שבהן אין דיניהם דין ואח"כ אמר דיש חולקין אמ"ש לעיל דאף שאינו אוהבו ממש אסור וסבירא ליה דאין בו איסור אלא חסידות בעלמא וק"ל וע' דרישה:
כ סָעִיף ז כי כל א' בורר אוהבו פירוש דין זה בורר לו אחד הוא שכל א' יברר לו מי שהוא יבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעשה חבירו והשלישי שומע ומכריע ביניה' כמ"ש הרא"ש והביאו הטור סימן י"ג ומשום הכי אף שהוא אוהבו לא גרע כיון שכל בורר מצדד אחר זכותו למי שבירר אותו ומותר לעשות כן כיון שגם בורר השני יעשה כן והכל תלוי בשלישי וכ"כ שם במהרי"ק בהדיא ולא כמה שכתוב בעיר שושן דרך בני אדם הוא כן אף שאין לו לעשות כן מן הדין ע"ש אבל קרוב או פסול מן התורה פסול גם בזה בורר כן איתא שם במהרי"ק והוא מהמשנה ומשום הכי כ' מור"ם לכן מותר כו' ור"ל ולכן כיון שאינו אלא מכח חסידות לאפוקי אם הי' פסול מן התורה הי' פסול גם זה בורר כמו קרוב ומה שסיים מור"ם וכתב וכ"ש שהרב כו' אדלעיל קאי אמ"ש שהאוהב אינו אלא ממדת חסידות וכו' וק"ל:
כא סָעִיף ז להיות דיין לתלמידו וכ"ש לאב של תלמיד אף דנתן לו שכר הלימוד כן הוא שם:
כב סָעִיף ז משום אהבה ושנאה יכול להושיב כו' מהרי"ק בשורש כ"א דקדק וכתב ז"ל ואפילו המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשרי' לברר דייני' והביא ראיה על זה מהגמרא ע"ש ומהרא"י בפסקי סימן רנ"ח כתב המנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ומסיק וכ' שם על זה וזה לשונו ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם ישבו בארץ מי ישנה את מנהגם עכ"ל. ומשום הכי אף שכתב מור"ם בד"מ את דברי מהרא"י שאפי' ב"ד הפסול בוררין מ"מ לא כתבו כאן בשלחן ערוך אלא הפסול לדון משום אהבה ושנאה ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י בעצמו פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות וק"ל:
כג סָעִיף ז וצריך ראי' לרבריו לשון הטור צריך להביא ראיה שלא דיבר עמו תוך ג' ימים באיבה:
כד סָעִיף ז יכול לדונו אח"כ עיין בד"מ שמור"ם כתב דין זה מעצמו ולמד דין זה מעובדא דגמרא פרק עשרה יוחסין והניחו בצ"ע ושם בהג"ה כתבתי דאפשר לו' דהיינו דוק' כשכבר פטרו מהנידוי אז הוא כאיש אחר עמו ולא כשעדיין הוא בנידוי ע"ש:
כה סָעִיף ט ה"ג כל הפסולים להעיד מחמת קורבה או מחמת עבירה כו' ועי' לקמן סי' ל"ג ול"ד פרטי' הפסולים לענין עדות ונמחק וה"ה לענין דיינות כי כבר נכלל במ"ש המחבר כל הפסולין להעיד כו' פסולין לדון וק"ל:
כו סָעִיף י אין לו להצטרף עמו אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק ועי' מ"ש בפרישה וכן יתבאר בריש סימן ל"ד למנין עדות:
כז סָעִיף יא שנאת ממון ואהבת אמת כו' ברמב"ם ובטור מבוארים יותר ז"ל שנאת ממון שאפי' ממון שלהם אינם נבהלים עליו ולא רודפין לקבץ ממון ואהבת אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני עולה ואהבת הבריות להן שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ומשאן ומתן שלהן באמונה ודבורן בנחת עם הבריות ובעלי שם טוב שיהיו גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהא עליהן שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ויהיה להם לב אמיץ להציל עני מיד גוזלו ע"כ ועפ"ר שם כתבתי לימודם מקרא:
כח סָעִיף יב אא"כ יש להם ס"ת אחרת. פי' ואז אפילו לדיינים בעצמם מות' לקרות מאותו ס"ת שדנין עליה דלא מחשב להן הנאה כיון דאם רצו היו קורין מהאחר והיינו דוקא כשהס"ת האחרת היא באותה ב"ה שהדיינין מתפללין וקורין בה הא אם היה בבה"כ אחרת צריכין סילוק שלא יקראו מהספר תורה כלל כ"א מהאחרת וכן הדין כשדנין על ב"ה ויש ב"ה אחרת בעיר אין דנין עליה אלא כשמסלקים נפשם מללכת בזו שהן דנין עליה וכ"כ רבינו ירוחם ועיין בדרישה ובד"מ שהביאו ולא כמו שכתב בע"ש שמדמה שני ב"ה בעיר לשני ס"ת בב"ה א' ע"ש.
א סָעִיף א וגר דן את חבירו הגר. ז"ל סמ"ע עיין בד"מ שכ' ע"ז ז"ל במרדכי פ' מ"ח משמע דהיינו דוק' בלי כפי' ומשמעות זה לא מצאתי במרדכי שם כולי עיין שם אך בהגהת מרדכי פ' מצות חליצה כ' בהדיא ז"ל גר דן את חבירו היינו דוקא בלי כפי' ולזה כיון הד"מ ומשה אמת ובעיקר הדין נראה דעת תוספות והרא"ש דהיינו דוקא בכפי' אבל בלא כפי' אפילו ישראל יכול לדון דלא אמרינן שום תשום אלא בכפי' ונראה ראי' לדעת המרדכי דמיירי בלא כפי' דבפ' מ"ח דף ק"ב א"ר גר דן את חבירו ד"ת שנא' שום תשים מלך עליך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו הגר ואם היה אמו מישראל דן אפילו ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ומשמע דאמו מישראל יכול לדון דבר תורה דהא רבא התחיל בזה דיכול לדון דבר תורה ועוד דהא קראי דריש ואם כן היכי משכחת דבר תורה דהא רבא ס"ל בפרק קמא דסנהדרין דמן התורה בעינן סמוכין אפילו בהודאות והלואות וכיון דלדיני נפשות ודאי בעינן אביו ואמו מישראל ומבואר ברמב"ם פ"ד מהל' סנהדרין דאין סומכין עד שיהי' ראוי לכל הדברים וז"ל ויש להם למנות כל מי שירצו לדברים יחידים והוא שיהי' ראוי לכל הדברים כיצד חכם מופלא שראוי להורו' לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא אפילו חבירו הגר היכא דן מן התורה הא אינו סמוך ונהי דבחבירו הגר אינו צריך מקרב אחיך אבל דין סמוכין לא חלקה התורה בין אזרח לגר על כן צ"ל דמיירי רבא בלי כפי' ומשום הכי דן דבר תורה דלא בעי סמוך אלא בע"כ ובלי כפי' לא בעינן סמוכין ואפילו הכי לישראל אסור משום דכתיב מקרב אחיך תשים עליך מלך וכמו שפי' רש"י דיין ומ"ש התוספות והרא"ש בלי כפי' למה אסור לישראל אפשר דאיסור הוא כמו דן מי שאינו גמיר ולא סבר דאפילו קבלוהו לא מהני קבלתו בין טעה ובין לא טעה וכמ"ש הבעל המאור בבבא רביעאה בשיקול הדעת עיין שם שכתב דאשרה הוא דמיקרי וכמה פסולים דפסולי אפילו בקבלה וכן בזה אסרה התורה לדון לפני גר שאינו אחיו:
ב סָעִיף ב אבל הסומא. עיין בסוגיא פ' אד"מ דף ל"ה וז"ל הנימוקי יוסף שם סומא באחד מעיניו אבל בשתי עיניו פסול סומא לדין דהא פסול להעיד ואפילו פתוח ונסתמא דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם כן לדין נמי פסול דתנן כל הכשר להעיד כשר לדין הא פסול להעיד פסול לדין והכי משמע נמי פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"א) גבי פלוגתא דר"י ורבנן דמ"ס חליצה בג' ומ"ס בחמשה ור"י הדיוטות מנ"ל נפקא לי' מלעיני מדאיצטרך לעיני למעוטי סומין ש"מ דאפילו הדיוטות כשרים דאי ס"ד סנהדרין בעי למה לי לעיני מדרב יוסף נפקא סנהדרין מנוקי' מכל מום כדכתיב כולך יפה ומום אין בך והשתא אי ס"ד סומי' כשרים לדיני ממונות אם כן היכא מוכח מדאיצטריך לעיני למיפסל סומין ע"כ הדיוטות כשרין דלמא סמוכין לא בעי אבל מומחין בעי אבל אי בד"מ פסולין סומין לא איצטריך לעיני אלא למיכשר הדיוטות עד כאן לשונו הנימוקי יוסף וע"ש: ויש להקשות בדבריו דהא שם אמרינן ואידך האי לעיני מה עביד לי' ההוא לכדרבא הוא דאתא דאמר רבא צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומי' דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה ואידך נמי וכו' ואלא הדיוטות מנ"ל וכו' וכתבי שם תוספות ד"ה ש"מ הדר בי' וז"ל פסק ר"ת דסומא בא' מעיניו כשר לחליצה כיון דלא ממעט מלעיני וסגי בא' ויכול לראות הרוק מפי היבמה ע"כ ואם כן לפי זה מאן דממעט מלעיני בעינן שתי עיניו וסומא בא' מעיניו פסול וכדדרשינן גבי נגעים לכל מראה עיני כהן וכדמשמע מדברי ר"ת שכתב כיון דלא ממעט מלעיני ואם כן הדרא קושיות נמוקי יוסף לדוכתי' היכא מוכח מדאיצטריך לעיני דלמא נהי דסמוכין לא בעי הא מומתין בעי כמו ד"מ וכ"ת הא גם בדיני ממונות פסולם ומא הא איצטריך לסומא בא' מעיניו דהא מלעיני ממועט גם סומא בא' מעיניו. ועוד קשה לפי דברי הנימוקי יוסף למה הסיע הש"ס לדרך אחר להוכיח מדאיצטריך לעיני תיפוק לי' מדכתיב כולך יפה הא עיקר הוכחה מדפסול אפילו בעדות כ"ש דפסול לדין דהא מהך דרשה דכולך יפה אכתי לא מוכח אלא דלא בעי סנהדרין אבל מומחין לא מוכח וכמ"ש נ"י. ולכן נראה דלמאן דאמר דבעינן מן התורה בד"מ מומחין והיינו סמוכין אם כן ודאי צריך גם בד"מ כולך יפה וכמו שכתב הרמב"ם פ"ד מסנהדרין דאין סומכין אלא אם כן ראוי לכל הדברי' וסומא בא' מעיניו אין סומכין לד"מ מפני שאינו ראוי לכל הדברים ואם כן ממה נפשך א"ש למאן דאמר דגם בד"מ בעינן סמוכין אם כן ודאי סמוכין אינו אלא אם כן מנוקה מכל מום וכדתיב כולך יפה ואי למאן דאמר בהודאות והלואות לא בעינן סמוכין אם כן גם מומחין לא בעי רק גמירי ואם כן נמי מוכח דדייני חליצה לא בעינן סמוכין מדכתיב לעיני ואי נימא דמנא לך דכשר הדיוטו' דלמא על כל פנים גמירי בעינן וכמו בהודאות והלואות זה באמת גם בחליצה בעינן גמירי וכמ"ש הנימוקי יוסף ר"פ מ"ח בשם המפרשים ז"ל דלא קרי הדיוטת אלא משום דלא בעי סמוכין אבל לעולם צריך שידעו הלכות חליצה וכו' ואם כן הרי הם בכלל גמירי ואפילו לדעת הפוסקים דלא בעי גמירי רק שיודעין להקרות הפרשה היינו לפי המסקנא דנפקא לי' מבישראל דמשמע לכל הדברים וכמו שכתב הרמב"ם ולמאן דאמר דלא בעי סמוכין בהלוואות גם מומחין לא בעי ואם כן ממילא מכשרי בהדיוטות וזה ברור. ולפי זה מצינו לומר דסומא בשתי עיניו נמי כשר בד"מ דהא עכשיו לא בעינן מומחין וסמוכין אליבי' דכ"ע מדרבנן מיהא ושליחותי' דקמאי קא עבדינין ואם כן אפילו סומא בשתי עיניו כשר: ובזה נראה ליישב קושיות תוספות פאד"מ שם בסוגיא ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה מנה"מ דכתיב ושפטו את העם בכל עת כו' עיין שם מתני' דלא כר' מאיר דתניא היה ר"מ אומר על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע וכי מה ענין ריבים אצל נגעים ומקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום אף ריבים ביום ומה נגעים שלא בסומין אף ריבים שלא בסומין כו' ההיא סמיא דהוי בשבבותי' דר' יוחנן דהוי דאין דינא ולא א"ל ר"י ולא מידי ופריך והיכי עביד הכי והא אמר הלכה כסתם משנה ר' יוחנן סתמא אחריני אשכח ד"מ דנין ביום וגומרין בלילה ופירש רש"י מדמכשר לילה לגמר דין וסומא בא' מעיניו רואה יותר וכו' ותוספות פי' מדתנן גומרין בלילה ע"כ לא מקיש ריבים לנגעים דאם הי' מקיש לנגעים היה פסול אפילו גמר דין כמו לר' מאיר וכיון דלא מקיש ממילא מתכשר סומא כיון דלא מקיש ריבים לנגעים מהיכא תיתי למיפסל. ומזה הולידו דאפילו סומא בשתי עיניו כשר וכמו שכתבו התוספות בפ' בא סימן. אלא שהניחו בתימא לפי פי' דלמא טעמא דמתני' דהכא משום דכתיב ושפטו את העם בכל עת ועיין שם ועיין בר"ן בחידושיו ושם האריך בקושיא זו ותורף דבריו דלמא מתני' נמי סברי היקשא דריבים לנגעים למיפסל סומין אלא דלילה לא מקיש משום דקרא כתיב ושפטו ועיין שם ומבואר מדבריו דודאי אי הוי מקשינן ריבים לנגעים למיפסל לילה ודאי הי' פסול אפילו גמר דין דאין היקש למחצה ונגעים גמר דין ופסול בלילה ואם כן הוא הדין ריבים ולא שייך למימר היקש ריבים לנגעים לתחלת דין דעיקר פסול לילה בנגעים אפילו בגמר דין אלא דמתני' סברי דלא מקיש כלל לפסול לילה והיינו משום דכתיב ושפטו בכל עת ועיקר היקשא למיפסל סומין הוא דאתא וע"ש: והנה לפי מ"ש למאן דאמר בהלואות מן התורה בעינן מומחין אם כן ודאי גם סמוכין בעי ובעינן ראוי לכל הדברים ואם כן קשה למה צריך היקשא למיפסל סומין הא סומין ממילא מיפסל מן התורה דהא סומא פסול מדכתיב כולך יפה וצריך לומר דעיקר היקשא למיפסל לילה ויליף פסול סומין דאפילו עכשיו דלא בעינן סמוכין ושליחותי' דקמאי קא עבדי פסול משום דבעינן דומיא דנגעים וכיוצא בזה כתב הר"ן בפ' הכותב למאן דאמר מכירת שטרות דרבנן הא דממעט שטרות מאונאה בפ' הזהב יצאו עבדים וקרקעות ושטרות עיקר קרא למעוטי קרקעות ועבדים ואפילו הכי ממועט שטרות לפי שאינו בכלל הכתוב אלא דבר המטלטל וגופו ממון עיין שם וה"ה הכא למיפסל סומין מן התורה לא צריך קרא דהא בלאו הכי סומא פסול לסנהדרין משום דבעינן כולך יפה אלא דעיקר הקישא למפסל לילה אלא דסומא נמי פסול אפילו מדרבנן לפי שאינו דומיא דנגעים ולפי זה מוכח דמתני' לא סברי כלל היקשא דריבי' לנגעים דאי לפסול לילה ודאי פסול אפילו גמר דין דהיקש מורה על גמר דין ועיין בר"ן ואי לפסול סומין מן התורה לא צריך מיעוט דהא סומא אינו סמוך ור' יוחנן לשטתו דס"ל מדאורייתא צריך שלשה וכמו שכתבו התוספות רפ"ק דסנהדרין. ואין להקשות לפי מ"ש הרמב"ם דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים בהא דאמרי' פרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ז) כל הראוי לדון ד"נ ראוי לדון ד"מ מני אי לימא ר' יוסי הא איכא עד זומם דממון דכשר לד"נ ופסול לד"מ כו' והא בד"נ ודאי בעינן סמוכין וזה אינו ראוי לכל הדברים דהא פסול לד"מ משום דהרמב"ם לא קאמר אלא בפסול הגוף וכמו סומא כיון דאינו ראוי לכל הדברים אבל זה שפסולו מחמת עבירה והוא ראוי לכל הדברים על ידי תשובה והרי הוא כמו מי שאינו בקי במומין דהוא סמוך לכל הדברים וכדאי' בפרק קמא דסנהדרין גבי סמיכה דסמך רבי לרב יורה יורה ואל יתיר בכורות משום דלא בקיאי במומין אלא כיון דאינו פסול הגוף ויכול להתחכם אמומין הוי סמוך וכן בפסולו מחמת עבירה כיון שיכול לחזור בתשובה לא הוי פסולו בגופו. ועוד דאפשר לא קאמר הרמב"ם אלא בתחלת הסמיכה דאין סומכין עד שיהא ראוי לכל הדברים אבל אם כבר נסמך ואחר כך נפסל לאיזה דבר שפיר מהני סמיכתו דמעיקרא למה שראוי עתה. אך אמנם בסומא מאחת מעיניו אפילו נסתמא אחר הסמיכה לא מהני הסמיכה לדיני ממונות כיון דבסנהדרין כתיב יפה רעיתי ומום אין בך אם כן גם עכשיו אחר הסמיכה צריך להיות מנוקה מכל מום ודו"ק:
ג סָעִיף ג אפילו לא הביא שתי שערות. בתומים הקשה דהא כתיב התקוששו וקשו עיין שם ואינו קושיא דבשלמא כהן גדול ליתא כלל בדינא דאין דנין אותו אבל קטן מי לא דיינין לי' בכמה דברים כגון שגזל חפץ לפנינו הבית דין אם כן הבית דין דנין אותו שיחזור או גזילת קרקע והוא פשוט ולא בעינן דוקא שיהא נדון באותו דבר שדן רק שיהא נדון באיזה דבר שיהי' ובתומים הכריע דבמטלטלין דינו דין אבל במקרקע כיון דאין מקחו מקח לא הוי התקוששו וקשו ולא נהירא דלא תליא באותו דבר שדן יהיה דוקא נדון וכמו שכתבתי:
ד סָעִיף ה אין עד נעשה דיין. ונאמרו ונשנו בזה שני טעמים בתוספות אחד משום דבעינן ועמדו שני אנשים ואי אפשר להיות עד דיין ב' משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והם לא יקבלו הזמה על עצמן. ועיין שם בתוספות שהקשו בפרק החובל דאם כן מה"ט לא יהי' העדים קרובים לדיינים משום דלא יקבלו הזמה על קרוביהם וע"כ משום דמצי מיתזם בבית דין אחר אם כן מה"ט גם העד יהי' דיין והזמה דידי' יהי' בבית דין אחר וע"ש. ובטעם הא' נמי קשה לי אם כבר הגיד את עדותו לפני בית דין אחר וקיים כבר מצות ועמדו שני אנשים למה לא יהי' דיין אח"כ ובש"ס ופוסקי' משמע דעד המעיד אינו יכול להיות דיין וכן עד החתום בשטר אע"פ שכבר נחקרה עדותו אינו רשאי להיות דיין. וכן לפי טעמא דהזמה נמי אם כבר העיד לפני בית דין את עדותו באיזו יום ובאיזו שעה למה לא יהי' דיין אח"כ דהא אם יוזם יקבלו הבית דין הראשון שהעידו לפניהם את עידי הזמתן. לכן נראה כפי הטעם משום הזמה ומה שהקשו תוספות דיתקיים הזמה בבית דין אחר כמו בעדים קרובים לדיינים נראה דבזה אפילו בבית דין אחר לא יתקיים הזמה דהא קיימא לן דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם כמבואר במשנה פרק קמא דמכות וכ"כ הרמב"ם בפרק ב' מהלכות עדות אין העדים זוממין נהרגין ולא משלמין ולוקין עד שיזומו אחר שנגמר הדין אבל הוזמו קודם גמר דין אין נענשין וכיון דקיימא לן עד זומם למפרע הוא נפסל אם כן אם יזומו הרי נפסלין מאותו שעה ואם כן נגמר הדין לפני פסולין וה"ל כמי שלא נגמר הדין ואין נענשין ומה"ט אפילו עדי' החתומי' בשטר דנעשה כמי שכבר נחקרה עדותו בבית דין אינו יכול להיות דיין דלא יוכל להתקיים בבית דין הזמה דיפסלו למפרע ואם כן לא הי' גמר דין לפני בית דין הכשר ואפילו למאן דאמר מכאן ולהבא הוא נפסל הרי הוא כמו לאותו עדות דפסול לכולי עלמא כדאי' בפרק חזקת הבתים עיין שם אחר זה מצאתי בקצור דברים הנ"ל במרדכי בשם השר מקוצי וכיונתי לדעת השר ת"ל:
ה סָעִיף ה שהשלשה דיינים. ודוקא שלשה אבל שנים לא וכדאי' בש"ס ובשלחן ערוך סימן רנ"ג ועיין בחידושי הרשב"א פ' החובל דיחיד מומחה אף על גב דיכול לדון ביחידי אבל אינו יכול לדון עפ"י ראייתו משום דאינו נאמן לעדות יותר מהדיוט ויכול הבעל דין להכחישו ולכך אינו יכול לדון עפ"י ראייתו לחידי' כי אם עפ"י שנים עדים יקום דבר עיין שם והיכא דאי' אחר עמו משמע דיכול לדון אם הוא מומחה ואף על גב דקבלת עדות לעולם בעינן שלשה ואפילו מומחין בעינן שלשה וכמ"ש הש"ך בסימן מ"ו סק"ח ואם כן לא שייך לא תהא שמיעה גדולה מראי' דהא השמיעה לא מהני בפני שנים זה אינו דטעמא דבעינן לעולם קבלת עדות בפני שלשה ואפילו מומחין בעי שלשה היינו משום דכל פחות משלשה הוי כמו עד מפי עד אבל אם הוא בעצמו הרואה לא שייך עד מפי עד. ולכן יכול לדון המומחה כשיש אחר עמו עפ"י ראייתם:
ו סָעִיף ה אם ראוהו ביום. כתב הב"ח דאם ראו בשבת וי"ט אין נעשין דיינים אף על גב דלא פסילי אלא מדברי סופרים ועיין ט"ז שחולק. והביא ראי' מדאמרינן מדרבנן נעשה דיין וש"ך הניחו ב צריך עיון ולענ"ד נראה כדעת הב"ח וראי' מהא דאמרינן בפ' י"נ שלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום רצו עושין דין ודוקא שלשה אבל שנים לא וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה"ס שנים שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין וג' רצו עושין דין וטעמא דלילה ושני' דכותבין ואין עושין דין לפי שבשעה שראו לא נראו להיות דייני' וכמ"ש רש"י פ' אד"מ ועיין בכ"מ. ולדעת הרמב"ם דבר תורה בחד סגי כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מה"ם ואם כן כיון [דהא] דשנים אין דנין אינו אלא מדרבנן למה לא יעשו דין הא בדרבנן עד נעשה דיין על כרחך צ"ל דלא אמרינן בדרבנן עד נעשה דיין אלא היכא דגוף העדות אינו צריך כלל מן התורה וכמו בקיום שטרות אבל היכא דהעדות צריך דבר תורה וראו בשעה שאין דנין מדרבנן גם כן אינו נעשה דיין לפי שנעשה עד ואין נעשה דיין. אמנם כד דייקית בי' תראה דהוא תליא באשלי רברבי דהא דעת רשב"ם בפ' יש נוחלין דאם עברו וקבלו עדות בלילה בדיעבד מהני היו רשאין להיו' דיינים עפ"י ראייתם שראו בלילה ועיין שם והיינו משום דלא תהא שמיע' גדולה מראי' וכי היכא דהשמיעה הי' בדיעבד כשר כן הי' הראי' כשר ומזה הוכיחו בתוספות ורא"ש דע"כ לילה אפילו בדיעבד פסול. אלמא דרשב"ם דסובר דבדיעבד כשר ע"כ צ"ל דלא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' אלא ביום דנראו להיות דיינים אפילו לכתחלה אם כן לעולם לא היה עליהם תורת עדים אלא תורת דיינים וכאלו קבלו את העדות מפי השמועה אבל כיון דלכתחלה פסולי' להיות דיינים אם כן בלילה לא הי' עליהם תורת דייני' אלא תורת עדים ואין עד נעש' דיין ואם כן לפי זה שבת ויום טוב דבדיעבד דיניהן דין לדע' התוספות והרא"ש כשר דהא אפילו בלילה דהוא דאורייתא הוי אמרינן עד נעשה דיין אם הי' כשר בדיעבד אם כן מכ"ש שבת ויום טוב אבל לדעת הרשב"ם דס"ל כיון דלכתחלה פסול יותר נקרא עלי' שם עדים מן שם דיינים אם כן הוא הדין שבת ויום טוב לא הוי דיין אלא עד ואין עד נעשה דיין ואם כן כיון דאנן קיימא לן כדעת תוספות והרא"ש דקבלת עדות בלילה אפילו בדיעבד פסול וכמבואר בסימן כ"ח ואחריהם אנו נגררין בכל דוכתי ובפרט שאינו אלא מדרבנן הך דשבת וי"ט אם כן יש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויום טוב וכן עיקר:
א סָעִיף א גר ה"ז פסול. בס' קצה"ח תמה היאך משכחת גר דן חבירו ד"ת הא מן התורה סמוכין בעינן וכו'. ולק"מ דהא אפי' ממונה על אמת המים אסור מדאורייתא וכיון דדן מדרבנן ה"ל כהתמנו' ואסור בישראל מדאורייתא ולגר מותר דהתמנות לגר אין אסור רק על ישראל ולא על גר חבירו:
ב סָעִיף ב אבל הסומא בב' עיניו פסול. עיין סמ"ע ס"ק ז' עד ולזה ביממא ליליא הוא וכו' וא"כ לפי דעת הסמ"ע כשר בדיעבד. וכן פתוח בתחלת דין ונסתמא בג"ד מותר. אכן מדברי הנ"י פ' אחד ד"מ שכ' וז"ל דאי בד"מ פסול סומין לא אצטריך לעיני בחליצה מוכח דאפי' בדיעבד פסול דאל"כ איצטריך לעיני למיפסל דיעבד. אך דברי הנ"י שם תמוהין מאוד דבש"ס גמר פסול סומין מקרא דכולך יפה. ועוד דהא איצטריך לעיני למיפסל סומא בא' מעיניו דכשר בד"מ וכן תמה בס' קצה"ח. ונלע"ד כוונתו דאי נימא דחליצה בעי מומחין אף דלא כתיבי אלקים בחליצה ע"כ הוא מטעם דחליצה כד"מ דמיא כמבואר ביבמות ק"ד לענין חלצה בלילה וע"כ דממעטינן סומין מקרא דלעיני לא אתי למעט סומא באחת מעיניו דהא בסנהדרין ל"ד פירש"י והרי"ף דא"א לאוקמי הקישא דריבים לנגעים בא' מעיניו כיון דלילה כשר לג"ד וסומא בא' מעיניו עדיף מלילה ע"ש א"כ ה"נ בחליצה כיון דחלצה בלילה כשרה ע"כ הא דממעטינן מקרא דלעיני לסומא בב' עיניו אתי ולזה כתב הנ"י שפיר דאי ס"ד דגם בד"מ כשר סומין א"כ קשה הא דאמר בש"ס דהדיוטות נפקא לן מדאיצטריך קרא דלעיני וכו' הא נהי דמוכח מדאיצטריך לעיני דלא בעינן סנהדרין מ"מ אפשר דצריך מומחין כמו בד"מ דהא חליצה דמי לד"מ כמבואר ביבמות ק"ד ומ"מ איצטריך קרא דלעיני לפסול סומין ביון דבד"מ כשר סומין אלא ודאי דבד"מ ג"כ פסול סומין וא"ש הוכחות הש"ס דע"כ מדאיצטריך קרא דלעיני למעוטי סומין הא בלא"ה סומין פסילי דהא חליצה דמי לד"מ ומדאיצטריך קרא הרי גילה רחמנא דלא נלמוד חליצה מד"מ וממילא גם הדיוטות כשר בחליצה זו משא"כ בש"ס אי הוה אמרינן דבעי סנהדריז וע"כ הוא מטעם שכתבו התוס' משום דכתיב השערה ואז שפיר הוי ממעטינן אפי' סומא בעין אחת ולא קשה הא לילה כשר דדוקא במקום שהפסול סומא הוא משום שאינו רואה בטוב הוא ק"ו מלילה דכשר משא"כ הכא שהפסול הוא משום' שאינו ראוי להיות סנהדרין ולא שייך הק"ו מלילה כלל ושפיר קאמר הש"ס דאי בעינן סנהדרין ממילא פסול מקרא דכולך יפה. כנ"ל לפרש דבריו שלא יהו תמוהין כ"כ:
ג סָעִיף ה אם העיד א' מהדיינים וכו' נראה דאם ג' דיינים קבלו עדות והלך א' וצירפו אחר עמהן והעידו בפניו העדות שיקבלו שיכולין השנים להיות ג"כ דיינים אף שהעידו לפני הב'. ואין שייך לומר בזה אין עד נעשה דיין. והטעם דבשלמא בעדות שהעידו על ראיית המעשה שלא היה ב"ד בשעת ראיה כגון ראוהו שנים או ג' בלילה כשהן נעשין דיינים הרי הן פוסקין הדין ע"פ עדותן שייך לומר אין עד נ"ד או מטעם דעדותו הוי עדות שאאי"ל כיון שהן דנין ע"פ עדותן או מטעם דבעינן ועמדו שני האנשים לפני ה' דהיינו שהקפידה רחמנא שהדיינים יהיו ע"פ העדות ששמעו מאחרים משא"כ הכא שאותן השנים לאו מצד עדותן הן דנין רק מכח העדות שקיבלו ושמעו מאחרים ודמי להא דסי' ל' סעיף י"ב שא' מכל ב"ד מצטרפים ואפילו למאן דס"ל דכל שהוזמנו להעיד פסולין לדון אף ע"י עדים אחרים אלמא דגזירת הכתוב הוא דלא יהא עד נעשה דיין מ"מ הכא נראה דמותר דהא ודאי אם היה אלו הב' כתבו הקבלת עדות בכתב במותב תלתא וחד ליתוהי וחתמוהו שנים ודאי דסומכין על כתבם ודנין על כתבם ואם נאמר דשנים שנשארו מב"ד של ג' אינן נאמנין רק מטעם עדות קשה הא הוי מפי כתבם דהא שנים דעלמא אם יכתבו עדותן בשטר שראו שנחקרה עדותן בב"ד ונגמר הדין בב"ד ודאי דלא מהני דהוי מפי כתבם ואלו ב' מהב"ד גופיה מהני אלא ודאי דב' שבאו מב"ד תורת ב"ד עליהן ונאמנים מטעם ב"ד ולא מטעם עדות וכן בקיום וכן בפס"ד כשמת אחד מהן כותבין וחד ליתוהי וא"כ כשב"ד אחר דנין ע"ז הכתב ומקבלין הכתב בתורת ב"ד ודנין עליה כן יכולין אותן הדיינין לצרף הג' שידון עמהם על אותו הכתב קבלת עדות שכתבו אלו השנים וכתבו בו וחד ליתוהי כי הג' שרואה המעשה ב"ד דן עפ"י מעשה ב"ד. ולפ"ז אם יכולין לדון אלו השנים בצירוף הג' כשכותבין אלו השנים בכתב קבלת עדותן כמו כן יכולין להגיד בפיהן ונאמנין מטעם ב"ד דהא יכולין לכתוב מה שאמדו בפיהם ויהיו נאמנין מטעם ב"ד ולא יהיה כתבן עדיף מפיהם ואפשר דכשמגידין לפני הג' לצרף עמו עוד שנים כמו בשעת קבלת עדות דאין זה מטעם עדות להיות נידון כקבלת עדות להצריך שלשה דכששומע השלישי מפיהן הוי כרואה בכתבן כיון שיכולין לכתוב: וראיתי בתומים סי' ל' ס"ק י"ז ובאורים ס"ק ל"א כתב דבשנים שנשארו משני בתי דינין שצרפו עמהן ג' כיון שצריכין להעיד בפני הג' אין עד נעשה דיין. אמנם זה אינו סותר לנ"ד דשאני התם דאותן השנים שבאו משני ב"ד אין יכולין לכתוב מעשה ב"ד על קבלת עדותן. כיון שלא קיבלו עדותן ביחד ועוד דנהי שנאמנין לומר שנתקבל עדות בפני הב"ד אף שלא שמעו הקבלת עדות ביחד מ"מ הוי כעדות מיוחדת כיון שכ"א מסייע לחבירו שראו קבלת עדות שזה חייב לזה אבל אין שום אחד מהימן לומר שהוא בעצמו מכלל הב"ד היה כיון שאין כאן שנים על זה דאין אחד יודע מחבירו כנלע"ד:
א סָעִיף א אביו. אביו הוא כ"ש וכן הוא בתוספות דאביו מישראל עדיף טפי. סמ"ע:
ב סָעִיף א חבירו. ובי"ד ס"ס רס"ט פסק בהדיא דאפי' בכפיי' מותר לדון את חבירו ובלא כפיי' מותר לדון אפי' לישראל סמ"ע:
ג סָעִיף ב שלשתן. וה"ה שלשה גרים שאמן מישראל כשרים לדון ישראלים. סמ"ע:
ד סָעִיף ב מעיניו. בסמ"ע כתב הטעם בשם הרא"ש כיון דכל העולם גומרין בליל' וסומא באחת מעיניו חזא טפי ביום מש"ה דן אפילו בתחלת דין והב"ח פסק דבדיעב' אפי' סומא בשתי עיניו כשר ע"ש:
ה סָעִיף ג י"ח. דאז הוא גבר בגוברין ויש בו כח להציל העני מיד גוזלו שהוא אחד מהמדות שצריכים להיות בדיין עכ"ל הסמ"ע:
ו סָעִיף ג ואפי'. ואע"ג דלענין עדות בעינן שתי שערות שאני התם דקפיד קרא להיות נקרא איש שנאמר ועמדו שני האנשים מה שא"כ בדיין שאינו תלוי אלא בחריפתו ובקיאתו. סמ"ע:
ז סָעִיף ד פסולה. דילפינן לה מעדות ודלא כע"ש שכתב טעם זר כן כתב הסמ"ע:
ח סָעִיף ה ממונות. אבל איסור והיתר אסור אפילו לא שתה אלא רביעית עד שיסיר יינו מעליו מיהו ביינות שלנו יש להקל בשתיית רביעית כ"כ מהרא"י סי' מ"ב עיין שם עכ"ל הסמ"ע:
ט סָעִיף ה נעשה. משום דבעינן עדות שיכול להזימה והוא לא יקבל הזמה על עצמו ומה"ט כשראו שלשתן ביום דאז אין עליהם שם עדים מותרים לדון ע"פ ראייתן כדמסיק. סמ"ע:
י סָעִיף ה אחד. פי' עם עוד א' מן השוק. סמ"ע:
יא סָעִיף ה כוונו. כתב הש"ך ואע"ג דבסי' ל"ו העליתי דבכוונ' לחוד הוי עד אע"פ שלא העיד אח"כ לענין אם נמצא א' קרוב או פסול דוקא התם בטל העדות משום גזרת הכתוב משא"כ כאן דטעמא דאין עד נעשה דיין הוא משום דבעינן ועמדו שני האנשים כו' או שהדיינים לא יקבלו הזמה על עצמן א"כ בנתכוין להעיד לחוד לא שייכי הני טעמי למיפסליה עכ"ל:
יב סָעִיף ה דרבנן. וכ"כ המחבר בסי' מ"ו סי"ב שעד הרוא' בליל' נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וע"ל סי' מ"ו כמה פרטי דינים עוד מזה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הב"ח דה"ה אם ראוהו בשבת וי"ט אינם נעשים דיינים אע"ג דאין אסור לדון בהם אלא מדרבנן וצ"ע לדינא עכ"ל:
יג סָעִיף ו ומעיינין. פי' דנין ביניהם אלא דלשון מעיינין לא משמע דין אלא פשרה דרואים אם יכולים לפשרם כ"כ הסמ"ע והב"ח כתב דר"ל דמעיינין אם מן הראוי הוא שילך או לא ע"ש:
יד סָעִיף ז אסור. עד החתום בשטר אינו דן באותו שטר עצמו וע"ל סי' מ"ו. ש"ך:
טו סָעִיף ז בורר. והיינו שכל א' יברר לו מי שיבין דבריו לאשורו ואם יש לו שום צד זכות יציע אותו לפני חבירו וכן יעש' השני והשלישי שומע ומכריע ביניהם עכ"ל הסמ"ע ע' בתשו' מהרא"ן ששון סי' צ"ו ובתשובת מהר"ם מלובלין סי' ס"ג:
טז סָעִיף ז לתלמידו. ומכ"ש לאב של תלמיד אפי' אם נותן לו שכר לימוד סמ"ע והש"ך כתב דה"ה דמותר לדון לאושפזיכניה וכן פועלים ושכירים ע' בתשובת ן' לב ח"ג סי' צ"ו:
יז סָעִיף ז להושיב. לשון מוהרי"ק ואפי' המחמיר על עצמו מחמת חסידות כשר לברר דיינים ומהרא"י בפסקיו כתב דמנהג הוא שלא לפסול שום ב"ד לסדר הב"ד ואע"ג דיש לחתור אחר המנהג ידע מר דגדולי עולם כו' מי ישנה מנהגם ולזה דקדק הרמ"א וכתב הפסול לדון משום אהב' ושנא' ולא כתב סתם הפסול לדון משום דמהרא"י פקפק על המנהג אלא שלא רצה לשנות עכ"ל הסמ"ע וע' בתשו' ר"י כהן סי' ל':
יח סָעִיף ט קורבה. כתב מהרש"ל רב שהוא מומחה ובא א' לפניו לדון על קרובו יכול הרב לדונו מאחר שתובעו לפניו הרי הוא מכשירו ואף שהדבר פשוט רק שמקצת רבנים מונעים עצמם משום חסידות ובסיב' זו נלקה הדין ע"כ כתבתי כו'. ש"ך:
יט סָעִיף י להצטרף. אע"פ שידון דין אמת משום שנאמר מדבר שקר תרחק וכן הוא לענין עדות בסי' ל"ד. סמ"ע:
כ סָעִיף יב אחרת. באותה בה"כ שהדיינים מתפללים וקורין לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק וה"ה כשדנין על בה"כ ויש אחרת באותה העיר אין דנין אא"כ מסלקין נפשם מללכת בזו שדנין עליה. סמ"ע:
א סָעִיף א את חבירו הגר בגליון שו"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב היינו גר ממש אבל הורתו ולידתו בקדושה ישראל מעליא הוא וצריך שיהיה הדיין אמו מישראל. תוס' יבמות ק"ב ד"ה לענין. ובדיין לא סגי הורתו ולידתו בקדושה ע"ש ברש"ל ועיין בשו"ת מהר"א ששון ס"ס ס"ו עכ"ל וע' בס' בר"י שהאריך הרבה בענין זה:
ב סָעִיף ב באחת מעיניו. עבה"ט שכ' בסמ"ע כ' הטעם כו' ועי' עוד בסמ"ע שכ' ובע"ש יליף דסומא בשתי עיניו פסול מדאיתקש דינים לנגעים ולא דק כו' עד ותלה תניא בדלא תניא ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סי' ט"ל שכ' דבחנם השיג הסמ"ע על הע"ש כי באמת דברי הע"ש ברורין בטעמן ע"פ שיטת הרי"ף דלטעם הרי"ף גבי סומא באחת מעיניו מבואר דאף רבנן ס"ל הך היקשא וסומא בשתי עיניו פסול מטעם דאיתקש ריבים לנגעים אלא דקשיא ליה על סומא באחת מעיניו כו' וא"כ הע"ש תלה תניא בדתניא עש"ה וכיוצא בזה כ' ג"כ בתומים וחיזק הדברים יותר מדברי הרמב"ן במלחמות ומסיים ולא מצינו חבר להסמ"ע רק הרז"ה דס"ל דלא מקשינן ריבים לנגעים ומ"מ ס"ל דסומא בב' עיניו פסול וצ"ל סברת הסמ"ע דדמיא ללילה אבל זולתו לא מצינו לו ראיה במחברים ולכן צדקו דברי הע"ש: וכ' עוד באו"ת דנ"מ לדינא בין טעם הסמ"ע לטעמו של הלבוש באם היה שפוי בתחלת דין ונסמא קודם גמר דין דלדעת הסמ"ע כשר לגמור הדין דאף בלילה גמר דין כשר אבל לדעת הע"ש פסול הוא אפי' לגמ"ד מגזרת הכתו' ע"ש. ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' פ' עובדא כזו ששני בע"ד עמדו למשפט בפני שלשה ת"ח וטענו לפניהם וגבו העדות וקודם גמר דין נעשה א' מן הדיינים עיוור בב' עיניו ע"י סיבה שיירה המורה בקנה השריפה ונשרפו עיניו ועתה חד מבע"ד מעכב מלעמוד המשפט בפני דיין זה. והאריך בזה ומסיק דיש כאן שלשה דעות לדעת הרמב"ם פסול אף לגמר דין ולהתוס' ומרדכי וסמ"ג כשר אף לתחלת דין ולהרי"ף לגמר כשר והתחלה פסול ומדברי הטור וב"י אין הכרע כמאן סבירא להו ולענין הלכה יש לפסוק כדעת הרי"ף שהוא דעת מכרעת ולכן בנ"ד אין לפסול זה הדיין לגמר דין וגם הב"ח כ' דבדיעבד סומא בב' עיניו כשר דסמכינן ע"ד תוספת ומרדכי וסמ"ג ונ"ד כמעט נקרא דיעבד כיון שכבר טענו לפניהם וגבו כל העדות ועוד כאשר בנ"ד יש שלשה דיינים אפשר לצרף דעת בה"ג והתוספת שפסקו כשמואל כו' ע"כ בהא נחתינן שלא לבייש זה הת"ח שעיוורו עיניו על ידי סיבת כל הסיבות ואם ימאן השני יש לכופו על זה עיין שם. הנה עיקר יסודו במה שביאר דלדעת הרי"ף כשר לגמר דין ומדברי הפמ"א והתומים הנ"ל מבואר דלא כוותיה גם בנה"מ כתב בקצרה דאפילו נסמו בגמ"ד פסול ואפילו בדיעבד פסול. ועיין בקצה"ח סק"ב:
ג סָעִיף ב בשתי עיניו פסול. עיין בספר בר"י שכתב דאם אינו סומא ממש רק שכהו שתי עיניו דהיינו שחלש ראות עיניו אך יכול לראות לכ"ע יכול להיות דיין כו' וע"ש עוד דלדעת רוב הפוסקי' הפוסלים סומא בשתי עיניו אפשר לפרש דהיינו מאי דאמר ר"נ לרב ששת בכתובות צ"ד ע"ב חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא כו' ע"ש:
ד סָעִיף ג וי"א דמבן י"ג. עיין בתשו' משכנות יעקב סי' ה' שהביא ראיה לדעה הראשונה ומסיים ועכ"פ אין למנות דיין קבוע פחות מבן כ' שנה כו' עיין שם. וע' בתשו' שבו"י ח"א סי' ק"מ שהעלה דלדון ביחידי ראוי להחמיר עד ארבעים שנה אם לא שאין גדול ממנו בעיר מה שאין כן להצטרף לשלשה ודאי דלא גרע מג' הדיוטות כו' עיין שם והזכרתיו גם כן בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ב ס"ק ט"ז ועיין בתומים מ"ש בזה:
ה סָעִיף ד אשה פסולה לדון. עיין בתשו' פרי תבואה סי' מ"ו מ"ש בזה. וכ' בספר בר"י אות י"ב אף דאשה פסולה לדון מ"מ אשה חכמה יכולה להורות הוראה וכן מתבאר מהתוספת לחד שינויא דדבורה היתה מלמדת להם דינים וכ"ז בספר החינוך דבסי' פ"ג הסכים דאשה פסולה לדון ובסי' קנ"ח בענין שתוי כ' ומניעת ההורייה כו' וכן באשה חכמה הראויה להורות כו' ע"ש וע' בשע"ת בא"ח סי' תס"א סקי"ז:
ו סָעִיף ה דיני ממונות. ע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שהקשה ממדרש רבה פר' נשא דמבואר שם דאפילו בדיני ממונות אסור וכ' ואולי דס"ל לתוספת דגמרא דילן לא ס"ל הכי מדנקט לשון אל יורה וכיון דגמרא דילן פליג על המדרש הכי נקטינן ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"א סימן ק"מ וז"ל אכן בתשו' הב"ח סי' מ"א פסק דשתוי אסור אפילו לדון ועכ"פ המחמיר תע"ב וכ"כ בספר היראה להר"ר יונה דאסור לעשות שום הוראה בין בדין בין באיסור והיתר אחר שאכל ושתה עכ"ל בתשו' משכנות יעקב סי' ו' מסיק דאין להקל כלל כי איסור דאורייתא הוא לדברי האוסרים כמו הוראה ע"ש ועיין בתומים מ"ש בזה:
ז סָעִיף ה אבל אם ראוהו בלילה. עבה"ט ס"ק י"ב מ"ש דה"ה אם ראוהו בשבת ויו"ט כו' וע' בט"ז שחולק ע"ז דזה דמי למ"ש הרמ"א דבדבר דרבנן עד נעשה דיין ע"ש וע' בתשו' כנסת יחזקאל ר"ס פ"ח שכת' בפשיטות כדעת הב"ח והביא ראי' מדברי התוספות ספ"ק דמכות כו' ע"ש וע' בתומים שפלפל בזה ומסיק וכ' דאין לדינו של הב"ח ראיה כלל ונראין דברי הט"ז עיין שם גם בקצה"ח מסיק דיש להקל בזה ויכולין לדון ע"פ ראייתם בשבת ויו"ט וכן עיקר ע"ש:
ח סָעִיף ו לפני דיין שקטן ממנו. כת' בספר בר"י וז"ל לא במספר שנים תליא מלתא אלא קטן ממנו בחכמה קאמר ואף שהוא גדול בשנים א"י לכופו וכן ביאר הרב כנה"ג לקמן סי' כ"ח בהגה"ט אות כ"ז ושם ביאר באם זה מופלג בזקנה וזה אינו מופלג בחכמה כו' וזה פשוט וכדאמרינן בב"ב קמ"ב ע"ב א"ל מידי בקשישותא תליא מלתא כו' עכ"ל. וע"ש עוד שנסתפק אם דין זה דוקא כשדיין א' הוא שופט אבל אם הם ב"ד של שלשה הגם כי הנתבע גדול מכל א' מהם מ"מ במותב תלתא כחדא יגדל נא כח ב"ד או דילמא אידי ואידי חד שיעורא ונקט הגאון דיין וה"ה לב"ד של שלשה וכת' שבדבר זה נחלקו חכמים כת הקודמין בקובץ תשובות כ"י מרבני מצרים והוא ז"ל האריך מאד בענין זה ובסוף הביא תשו' הרדב"ז ח"א סי' קי"ט דמבואר מדבריו דלא שאני לן בין דיין אח' לב"ד של שלשה עש"ה ועמש"כ סק"י:
ט סָעִיף ו לכופו לילך לפניו. עיין בספר בר"י אות ט"ו שדקדק מל' זה דס"ל להגאון דאם הנתבע רוצה לילך לדון קמי דיינא דזוטר מיניה מצי אזיל ואין זה זלזול אלא חסרון כבוד וחכם שמחל על כבודו כו' ובהכי אתי שפיר נמי מה דמשמע מלשון הגאון דהדיין מצי מזמין ליה אלא שא"י לכופו וקשה אמאי לא רמינן גודא אהאי דיינא דזוטר מיניה דלא ליזלזל ביה ולא ליזמניה מעיקרא ומאי אינו יכול לכופו דקאמר לימא דמעיקרא פרח זימון מיניה כו' אך למ"ש דאם רוצה ללכת רשאי יש לומר דמהאי טעמא שרי ליה להזמינו ואין זה כמזלזל בתורתו דאי בעי מצי אתי ואי לא בעי הרשות בידו כו' והאריך בזה עיין שם ועיין מה שכתבתי לקמן סכ"ח ס"ה סעיף קטן ט"ו:
י סָעִיף ו ומעיינין. עיין באר היטב שכ' פי' דנין ביניהם כו' וע' באו"ת שכ' הנכון כפירוש זה דכיון דיש כאן אוסף כל החכמים לית ליה זילותא עוד כו' ע"ש והביאו ג"כ בנה"מ:
יא סָעִיף ז למי שהוא אוהבו כו'. כ' בס' בר"י אות כ' יש להסתפק אם יכול לדון לשני אוהביו או לשני שונאיו שבאו לפניו לדין דהא מקרבא או מרחקא דעתיה לתרווייהו ושני הבע"ד שוין אצלו ולפום ריהטא נראה דגם אם שניה' אוהביו או שונאיו לא ידון אותם משום דמסתמא אהבת' גם שנאתם לא שוו בשיעוריהן ומקרבא או מרחקא דעתיה למאן דרחים או סני טפי וכמ"ש הרא"ש פרק זה בורר דמעט אהבה או שנאה מטה את לבו גם יש לחוש דהדין הזה שבא לפניו יסתעף לסעיפי' ומשום ששניה' אוהביו' או שונאיו יטה לבו לזכות לא' בחלק א' ולחייבו בחלק אחר כו' זהו הנרא' מכח הסברא ויש להביא עוד קצת ראיה מדברי התוס' פ' בא סימן (נדה דף נ' ע"א) כו' גם קצת ראיה ממ"ש מהר"י בן מיגש בתשו' הובאה בשיטה מקובצת פרק החובל סוף (בבא קמא דף צ"ב) וכו' ע"ש:
יב סָעִיף ז ולא למי ששונאו. עיין בתשובת חות יאיר בסוף הספר בהשמטות שכ' מעשה היה שאחד לוה ממני וטען על מקצתן שפרע ונשבע לשקר ואחר שנה בא לפני בדין ולא רציתי לטפל בדינו לאו משום דמותר לשנאותו דא"כ כל רשע וצדיק נמי והוא מעשה בכל יום וכמ"ש הרמב"ם פ"כ מה' סנהדרין והביאו הטור סי' כ' (צ"ל י"ז וכ"ה בש"ע שם ס"י) דעלה נאמר לא תטה משפט אביונך וע"כ נאמר דהיינו דצותה תורה לא תטה משפט אביונך דאע"פ שמותר לשנאותו מ"מ בעת המשפט יהיו שניה' שקולי' ובכה"ג אחר שאין השנאה טבעית אלא ע"פ דבר ה' אין לחוש דדעתיה יטעהו ולא חזי ליה זכותא כמו בשאר שונא משא"כ כשעשה לדיין עצמו מעשה רשע או שום דבר שיש לו טינא בלבו ודאי ירחיק מלדונו דג"כ יש לחוש דמפני כך לא חזי ליה זכותא עד כאן לשונו:
יג סָעִיף ז דהיינו שושבינו. כתב הסמ"ע ס"ק י"ח דהיינו ז' ימי המשתה וכן פרש"י ע"ש ובכנה"ג בהגב"י אות ט"ו הביא דברי רי"ו נ"א ח"א שפסק כרבנן משמיה דרבא דאינו פסול רק יום ראשון ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א מיישב דעת הסמ"ע בזה אולם בתומים כתב דבזה"ז אשר בעו"ה ערבה כל שמחה ואין נוהגים לעשות כל ז' ימי המשתה לכ"ע מיום ראשון ואילך מותר לו לדון ע"ש:
יד סָעִיף ז אלא מדת חסידות. עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"א אודות דיין שהוא שכן לאחד מבעלי דינים בשכוני גוואי אי מותר לדון לו והשיב דאם שכינו הוא ריעו אשר כנפשו אסור מדינא אבל אם אינו אוהבו וריעו אשר כנפשו אזי מותר לדונו ע"פ הדין אך ממדת חסידות יכול (צ"ל יש) לפרוש ע"ש ועיין בתשובת עבוה"ג סי' ל"ג:
טו סָעִיף ז ולכן מותר להיות דיין כשזבל"א. עיין בתשובת חו"י סי' ב' בדבר שראובן ולוי נתעצמו בדין בזבל"א וזבל"א ולקח לוי לבורר את ר' שמעון מחותנו של ראובן וראובן ביקש לפסלו באמרו כי מחותנו פסול לישב עליו בדין וכתב דנרא' שבשני טעותים טעה ראובן הנז' ואולי נוסיף עליהם עוד טעות שלישי. האחד אפי' אם היה ר"ש הדיין הנברר מלוי אוהב גמור של ראובן באופן שיכול לוי לפסלו אם ביררו ראובן מ"מ אם נתברר מצד לוי אין לו פה לראובן לפסלו דאף דבקרוב כה"ג אם היה ר"ש הנז' קרובו של ראובן וביררו לוי ודאי מצי ראובן לפסלו שאני קרוב דפסולו גזירת הכתו' בלי טעם שהרי פסול לעדו' אף לחובה משא"כ אוהב ושונא נהי דפסולו מדאוריית' (עיין בתשו' עבוה"ג סי' ל"ג יובא לקמן סי' קס"ג ס"ג ס"ק ט"ו שדעתו אינו כן) מ"מ אין הפוסל רק מצד קירוב וריחוק הדעת כמבוא' בש"ס וא"כ דוק' לוי יכול לפסול לר"ש אם היה אוהבו של ראובן ולא בהיפך (וכן הסכים בתומי' סק"ט ובנה"מ ובס' שער משפט סק"ב ועיין בתשו' מים חיים חח"מ סי' ב' וג' ובס' בר"י אות כ"א מזה) . טעות השני דמאחר שמחותן לא נפסל רק משום דה"ל כאוהב ושונא אבל לא דיינינן ליה כאוהב ושונא ממש כמבואר בסי' ל"ג וא"כ הלא כ' רמ"א סי' ז' דאוהב ושונא בה"ג כשרים בזבל"א וא"כ אפי' ראובן היה יכול ליקח מחותנו לבורר שלו בלי פקפוק כ"ש זה שכנגדו. ובטעות השלישי אני מסופק באם היה ר"ש אוהבו של לוי שבירר אותו אוהב ממש ושושבינו אם ג"כ כשר כי לפי הטעם שכ' רמ"א אין חילוק בין אוהב לאוהב ואפי' אוהב גמור כשר בזבל"א גם לפמ"ש מהרי"ק כו' מ"מ לא מלאני לבי לחלוק על הסמ"ע דמשתמע מיניה דמ"ש הרמ"א לכן קאי על אוהב ושונא קצת כו'. ושם בסי' ג' תשו' גדול אחד שהסכים עמו במ"ש בשני טעותים שטעה ראובן אך במה שמסופק בטעות השלישי כ' דנראה ברור כמשמעות הסמ"ע דאוהב גמור פסול אף בזבל"א ע"ש וכ"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט יובא קצת לקמן סי' י"ג ס"א ס"ק ג'. וכ"כ בס' בר"י אות כ"ד בשם תשו' מהריק"ש כ"י דהיטב חרה לו על מי שסבר דאף באוהב ושונא גמור יכול לדון בזבל"א והאריך להוכיח דפסול עש"ב וכ' עוד דמכאן תשו' למ"ש כנה"ג בהגה"ט אות כ' בשם תשו' מהרשד"ם סי' מ' דפסול אוהב ושונא לא אמרו אלא בדיין אחד לא עם דיין אחר ולפי האמור דבאוהב ושונא גמור אף בזבל"א דהם ג' פסול אין מקום לדינו של מהרשד"ם הנזכר באוהב ושונא גמור דאף אם הוא עם דיין אחר פסול וכן משמע מדברי הרא"ם ח"א סי' כ"ד וכן מוכח מתשו' ריב"א שהביא מהרי"ק שורש ט"ז דכשהוא פסול אפי' בב"ד של ג' שנתבררו יכול הבע"ד לסלקו וכן ראיתי בהגה כ"י לאחד קדוש שהקשה על דברי מהרשד"ם הנז' ומסיק דכשהוא פסול מדינא כגון אוהב ושונא גמור לא מצי לדון אפי' בשנים אחרים ומה דמהרשד"ם בתשו' שם הביא ראיה מהא דכ' הרי"ף בפ' כיצד גבי חכם שאסר את האשה ה"ז לא ישאנה כו' דאפי' תרי נמי לא חשידי כו' נראה דלא דמי דהכא אין הטעם משום חשד כלל כו' ע"ש וע' בתשו' חוט המשולש שבסוף התשב"ץ טור השני ס"ס ח' מזה. וע' עוד בת' חו"י הנ"ל שנסתפק באם היה לוי בורר לדיין מי שהוא שונא גמור ומוחלט של עצמו אי מצי ראובן לפסלו מחמת שודאי זה הדיין בכל תוקף ועוז לזכות לוי כדי שעי"ז ימצא חן בעיניו כמ"ש ובמה יתרצה זה כו' ומסיק דנראה דאין ראובן יכול לפוסלו כמ"ש חז"ל גבי אוהב ושונא דכשרים להעיד מפני דלא נחשדו ישראל על כך ה"נ לא נחשד לעוות דין כדי להתרצות והא דאוהב ושונא פסולים לדון היינו משום דדעתיה אטעיתיה דלא מצי חזי ליה זכות או חובה. רק שיש מקום לבע"ד להשיב שאחר שנפשו חשקה להתרצות ג"כ יטעהו דעתו בסברא לפי רצונו ע"ש:
טז סָעִיף ז יכול להושיב דיינים. עבה"ט וע' בתשו' בית יעקב סי' י"ט ובתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א ובספר שער משפט סק"ג מ"ש בזה:
יז סָעִיף ז בעל דינו אינו נאמן. ע' בתשו' משכנות יעקב סי' ז' שכ' דזהו מצד עיקר הדין אבל עי' בזוה"ק פ' בלק על פסוק אבינו מת במדבר כו' מבואר להדיא שגם הדיין צריך להשמט שלא לדון מי שחושדו בשנאה אם לא כשאין דיין אחר בעיר דאז ודאי לאו כל כמיניה למפסל דייני רק בבירור גמור ע"ש:
יח סָעִיף ח השונאים זא"ז. עי' באה"ג בשם הב"ח. וכ"כ בס' בר"י אות ל' דמדברי רבינו יונה בחידושיו לסנה' כ"י משמע דהא דשני ת"ח השונאים כו' היינו אפי' בדיעבד ע"ש. וכ' עוד באות ל"ה וז"ל אין למנות שני אנשים במינוי והם רחוקים בטבעם והנהגתם שאף בבעלי חיים הקפידה תורה משום צער ב"ח לא תחרוש כו' הרב החינוך סי' תק"ע עכ"ל:
יט סָעִיף ח אסורים לישב בדין יחד. עי' בתשו' בית יעקב סי' ס"ז בא בשאלה אותן הדיינים הפסולים מחמת אהבה או שנאה או שאר פסולים אם מותרים לישב אצל הדיינים ולשתוק ולא יגידו דעתם כלל. וכ' מתחלה לאסור וראייתו מגמרא סנהד' ר"פ כ"ג בהא דאמר התם משום יקרא דכ"ג אתא (מלך) ויתיב מקבלי ניהלי לסהדותיה קאי הוא ואזיל ומעיינינן ליה בדינא יע"ש בתוס' ד"ה והא אין מושיבין. דאפי' יושב ודומם נמי לא כו' ושוב כ' דכל הפסולין לדון מותרין לישב ולשתוק זולת שני ת"ח השונאים זא"ז דאסור אפי' לישב ולשתוק וזה מבואר מדברי התוס' שם שהרי דייקו מלשון אין מושיבין בסנה' דמשמע דאסור אפי' לישב ולשתוק ולפ"ז בכל מקום שאמרו אין דנין ולא אין מושיבין משמע דמותר לישב ולשתוק וא"כ הרי בכל הפסולין לא נזכר לשון אין מושיבין רק אין דנין זולת בשני ת"ח השונאים זה את זה אמרי' בפרק ז"ב שאין יושבין בדין כו' וכן הוא בטור וש"ע א"כ אפי' לישב ולשתוק אסורין והטעם י"ל כיון דדעת כ"א לסתור דברי חבירו א"כ לעולם יראה לסתור ואז אסור לשתוק דאפי' תלמיד היושב לפני רבו אסור לשתוק כמ"ש בסי' ט' כו' ע"ש (ובס' מסגרת השלחן וגם בס' עט"צ לא העתיקו כראוי) אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"א חולק עליו ודחה ראייתו ומסיק דאפי' שני ת"ח השונאים זא"ז דנקט אין יושבין בדין דוקא לדון ממש אסור אבל לא לישב אצלו רק מטעם אחר אין ראוי שיהיה שם מי שאינו ראוי לדון כמ"ש הרמב"ם והטור והש"ע בסי' י"ח דלאחר שמקבלין עדות יוציאו כל אדם לחוץ משמע דהכל בכלל מי שאינו ראוי לדון יוציאו לחוץ משום לא תלך רכיל כו' ע"ש וע' בספר בר"י אות כ"ה מ"ש בזה ועמ"ש לקמן סי' י"ח ס"א ס"ק א':
כ סָעִיף ט מחמת קורבה. עבה"ט וע' לעיל סי' ה' בבה"ט סק"ח ומ"ש שם:
כא סָעִיף ט או מחמת עבירה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בכנה"ג לקמן סי' ל"ד בהגהת ב"י דגם בעבירה דרבנן לא בעי הכרזה (ודלא כנראה מדברי הרמ"א שם סי"ח דגם בדיין בעי הכרזה בעבירה דרבנן דז"א דהכרזה בדיין מאן דכר שמיה כן הוא שם) ובס' עזרת נשים סי' י"ז סק"ל בסופו השיג על זה וס"ל דכי היכי דפסול עדות דרבנן צריכי' הכרזה ה"ה לענין דיינים ע"ש:
כב סָעִיף ט פסולין לדון. בהבגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואם נמצא אחד מהם קרוב או פסול כולם פסולים (כדלקמן סי' ל"ו ס"א בעדות) כנה"ג בטור אות ל"ג וע' עוד בכנה"ג סי' ל"ו בטור אות ו' עכ"ל וכ"כ בס' בר"י אות ל"א בשם תשובת הרשב"א כ"י כלל ה' סי' ס"א דאפילו לשמואל בשנים שדנו דיניהם דין אם דנו ג' והאחד קרוב כיון דמקצת ב"ד פסול בטל הדין דומיא דעדים עכ"ד וע' בתומים סי' מ"ו ס"ק כ"ח מזה (ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קכ"ט סק"ג) . וכ' עוד בס' בר"י שם ויש להסתפק בשני דיינים שהיו צריכין לצרף אחד עמהם לקבלת עדות דליהוי תלתא והיו בעיר שני אחים והמה חכמים ושלחו לקרוא לאחד מהם שיצטרף עמהם והשליח קרא לשניהם ומפני הכבוד ודרכי שלום הוצרכו השני דיינים לומר לכל אחר מהאחים ביחוד שלו היו מצרפין ולא לאחיו אך שני הדיינים ביניהם ביררו ואמרו כי צירפו לפלוני ולא לאחיו והשתא איכא לספוקי כיון דהני תרי אחי תרווייהו מכווני לקבל העדות ונמצא דהיה בהם קרוב ונראה דכיון דשני הדיינים שהם העיקר ביררו לאחד ביניהם אין כאן פקפוק וראיה ממ"ש בטור וש"ע סי' ל"ו בשם הרא"ש ואם הזמין התובע עדים כשרים ועמדו שם קרובים ופסולים אפילו כוונו להעיד והעידו לא נתבטל עדות הכשרים כו' וה"ה בנ"ד אף דהתרי אחי כל א' מכוון להצטרף אין לחוש כיון דהתרי דייני גילו דעתם שזה היה משום דרכי שלום ולפי האמת ביררו לפלוני וכיוצא בזה כ' בתשובת גינת ורדים א"ה כלל א' סי' ב' דדייני חליצה שהיה ביניהם דיין פסול כגון שאינו שפוי בדעתו דאפשר דתרי דייני הכשרים יוסיפו עוד דיין כשר ואף שהדיין הפסול עומד עמהם אין הועד של הכשרים מתבטל כו' ונ"ד עדיף כיון דכל אחד מהאחים חושב שאחיו אינו מצטרף ואין כאן קרוב כו' והאריך בזה ומסיים דמ"מ טוב ליזהר בהני מילי ודכוותיהו אבל כשיש צורך בדבר מפני דרכי שלום כנדון הרב גו"ר וכנ"ד נראין אין לחוש ע"ש:
כג סָעִיף י שיודע בחבירו כו'. משמע דמן הסתם מותר ולעיל בסי' ג' סעיף ד' כ' ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע עם מי יושב משמע כל שלא מוחזק ליה בכשר אין לישב עמו תירץ הב"ח דלעיל בסי' ג' דוקא באדם מובהק בחכמה אבל כאן מיירי בסתם דיין מותר לו לישב אם לא שידוע לו שהוא רשע ע"ש. ובתומים כ' ליישב דבסי' ג' מיירי בתחלת ישיבה לדין אין לו לישב עד שיהא ברור לו שהוא אדם כשר אבל אם כבר ישב עמו בחשבו שהוא כשר ובאמצע הדין בעוסקו עמו נתברר לו שאינו בחזקת כשר א"צ לפרוש ממנו אם שיודע בודאי שהוא רשע וזהו שכ' כאן אין לו להצטרף עמו ולא קאמר לישב עמו דמורה דכבר ישב מ"מ אין לו לגמור הדין עמו בהצטרפות ע"ש גם בתשובת בית יעקב סי' ל"ח האריך הרבה בזה. וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קל"ז שכ' ליישב באופן אחר על נכון דדוקא אם דיין אחד אינו מכיר את שני הדיינים אז אסור ליישב עמהם מן הסתם שאולי אלו השנים הם אינם מהוגנים ויהיה בכלל קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד אינם מהוגנים יהא הוא ג"כ נכלל בתוכם (ומזה איירי בסי' ג') אבל אם שני דיינים מכירים זא"ז רק אין מכירין את השלישי אז ליכא איסורא רק נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן ואין יושבין עד שידעו כו' והיכא שיודע הדיין שאחד מן הדיינים רשע אין לו להצטרף עמו ואף שיש כשר עמו (ומזה איירי כאן) דאף שאינו נקרא קשר בוגדים כיון שהרוב מהב"ד כשר מ"מ אסור משום מדבר שקר תרחק. וכ' עוד אכן היכא דקבלו הבע"ד עליהם ליכא איסורא להצטרף עמו דאז ליכא מדבר שקר תרחק כיון שקבלו עליהם וגם קשר בוגדים ליכא כיון ששנים כשרים וכן משמע בש"ס ובח"מ סי' כ"ב אבל מ"מ נקיי הדעת היו מחמירין על עצמן בכל ענין שלא לישב בדין אא"כ היו יודעין כל היושב עמהן שהם כשרים וכן משמעות לשון הש"ס והרמב"ם והטור ודלא כנראה מתשובת בית יעקב ששגג בכל זה עכ"ד ע"ש:
כד סָעִיף יא צריך שיהיה בכ"א מהם ז' דברים. כת' כנה"ג בהגה"ט אות ט"ל וז"ל וכולהו הוו לעיכובא הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ עכ"ל אולם בס' בר"י אות ל"ג כ' דלאו לעיכובא הוא וכמ"ש הלח"מ פ"ב מה"ס והוא ברייתא דספרי וקרא בהדיא מוכח הכי ואל ישיאך לבך ממ"ש הר"ם מטראני ח"א סי' ר"פ דהוו כולהו לעיכובא דכוונת הרב אם ימצאו בעיר אנשים שלימים בכל המדות האלה הוי לעיכובא שלא למנות אחרים אשר יחסר מהם איזה מדות אמנם פשיטא דאם לא נמצאו כולם בשום אחד אינם לעיכובא כמבואר בכתוב ובספרי וכמ"ש הלח"מ ופשוט עכ"ד ע"ש:
כה סָעִיף יב ס"ת אחרת. עבה"ט עד לאפוקי אם הוא בבה"כ אחרת צריכין סילוק כו' וע' בתומים ובנה"מ מ"ש בזה:
כו סָעִיף יב ואם עשו תקנה או שיש מנהג כו'. עי' בתשובת מים חיים חח"מ סי' א' שכ' דלשון הש"ע קשה דכאן משמע שצריך להיות ידוע שעשו תקנה או שיש מנהג אבל אם א"י שיש תקנה או מנהג פסולים לדון ובסי' ל"ז סכ"ב כ' הש"ע עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' משמע דשוב א"צ לחקור אחר תקנה או מנהג ומתחלה הייתי סבור שדעת הש"ע לחלק בין דיינים לעדות מחמת שבב"י סי' ל"ז הביא בשם תשובת הרשב"א שכ' כמה פעמים עמדנו על דבר זה שאם אי אתה אומר כן מי מעיד על אותו הקדש כו'. וזה הטעם לא שייך רק גבי עדות אבל גבי דיינים יוכלו לדון בדייני עיר אחרת וכן משמע בב"י סי' ז' כו' אבל מל' ד"מ סי' זה אות ז' בשם הרשב"א בתשו' סי' תר"פ המנהג בכ"מ לדון בצרכי צבור בדייני ועדי עיר כו' משמע מדבריו שאין לחלק בין דיינים לעדות וצ"ע עכ"ל (ועמ"ש בזה לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק י"ד) . וע' בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ג' אודות ראובן שנשא אשה בעיר אחרת ואחר נישואין מיד הלך לביתו שהיה דר בו מקדם ואחר עשר שנים תבעו ממנו הקהל מקום חמיו לשלם להם סך מה עבור כל שנה אך לזה התרצו אם יציית ראובן דין עמהם בעירם כו' וראובן טוען שהמה נוגעים ולכן רוצה לציית דין בזבל"א חוץ לעירם כו' והשיב שהדין עם ראובן בזה ואף דמבואר בטור וש"ע סי' ז' דאם עשו תקנה או שיש מנהג שדייני העיר ידונו אף על המסים דינם דין וכן מבואר בס"ס ל"ז עכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל כו' מ"מ הא סיים שם הטעם כיון שקבלו עליה' וזה שייך אם הוא מבני אותו העיר שקבל תקנותיהם משא"כ על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמני' להעיד ולא לדון מפני שהם נוגעי' כו' וכן מוכח מתשובת הרא"ש מוצא דין זה דכתב שם וז"ל ומה שטוען ר"מ שאם הקהל עשו תקנה לא עשו אלא על עצמן ולא על נכרי לאו טענה היא שאף לפי דבריו שאינו מפורעי המס מ"מ נרא' שהוא מיושב ודר עמהן אלא שבא לפטור כו' צריך הוא לגרור אחריה' מאחר שהוא יושב ביניהם עכ"ל ומכלל הן אתה שומע לאו אם אינו מיושב ודר עמהן ובנ"ד לפי דברי ראובן גם אינו מבני קהלתם מעולם לכ"ע אינו מחוייב לקיים תקנתם כלל עכ"ד. וע' בתשובת מים חיים סי' הנז' בנדון כיוצא בזה קצת. אודות אחד מעיר אחרת שרוצ' לפסול דייני העיר לדון לו בעסק צוואת חותנו מחמת שראשי החבורה לקחו סך מעות וספרים מעזבון חותנו לצרכי העיר וכל העיר נוגעים בזה וכתב בודאי טענתו טענה כי ע"פ הדין צריכים להסתלק וזה קשה מאד כו' ואף שכ' בש"ע ואם עשו תקנה או שיש מנהג בעיר כו' דינם דין מ"מ י"ל דצריך שיהיה תקנה ומנהג ידוע וגם בכנה"ג סי' ל"ז בהגב"י אות ל"ז הביא הרבה ספרים שהמנהג הזה לא נתפשט ואינו מוסכם ועוד דכבר כ' בתשובת ש"י דדוקא על אותם שהם מבני העיר שקבלו תקנה ומנהג שלהם אבל על בני עיר אחרת ודאי אינם נאמנים להעיד ולא לדין (עמ"ש לקמן סי' ל"ז סכ"ב ס"ק ט"ז) וא"כ בנ"ד שהאיש הנ"ל אינו דר בעיר זו ולא היה שם מעולם בקביעות בודאי דלא חל עליו המנהג והתקנה וגם אשתו אף שהיתה בילדותה בעיר זו מ"מ כיון שזה כמה שנים שנסעה מעיר זו וקבעה דירתה בבית בעלה בודאי דלא חל עליה תקנה ומנהג דעיר הנ"ל והויא כבני עיר אחרת וגם אפילו אם היו כשרים לדון אותם מ"מ כיון שיש לבעלה הנאה מהממון פסולים לדונם כמבואר בש"ע סי' ל"ג ס"ג בהגה ובסמ"ע שם ואין לומר כיון דאביה המנוח היה מתושבי עיר הנ"ל והצוואה והממון הוא ממנו חל עליו תקנות ומנהג העיר דז"א כיון דעיקר הדין שייך לגבי בתו וחתנו היורשים בתר דידהו אזלינן כו' ע"ש:
כז סָעִיף יב או שיש מנהג כו'. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ו מזה ועיין בתשובת ח"צ ס"ס קל"א:
כח סָעִיף יב שדייני העיר ידונו. עי' בתשובות חתם סופר חח"מ סי' קס"ג שכתב במי שנסמך בסמיכת חכמים להורות ולדון אף שלא נתקבל בשום עיר לרב ולדיין יוכל להורות ולדון אך בענין מסים ושאר צרכי הקהלה אשר מדינא דייני העיר המה כנוגעים אלא שכבר נהגו א"כ אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל פשיטא שהוא כשר לדברים כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם ומכ"ש כשזה הדר שם נהנה מאיזה בעלי כיסים או נשכר להם למלמד פשיטא שיוכלו האחרים לו' אין מרוצה לנו כ"א רב הקבוע בעיר כו' ע"ש עוד:
כט סָעִיף יב אף על ענין המסים. עי' בתשובת נאות דשא ס"ס כ"ו שהביא תשובת שארית יוסף סי' י"א שנשאל בקהל ששכרו מהשר מס שנותנין הקצבים וטוענים הקצבים מה להם להרויח לעשות סחורה בשלנו ואנחנו ניתן להשר סך שהתפשרו הקהל עבורנו ורוצים הקהל לדון בזה לפני דייני עירם והקצבים אומרי' שהם נוגעים ופסק דהדין עם הקצבים שדייני העיר נוגעים ואם הקהל יתלו במנהג לומר שהתקינו ביניהם שדייני העיר ידונו על עניני המסים מ"מ אין זה סתם מסים רק חילוק שכירות מהשר מי שישכור ואין תקנות סתם מסים כולל ענין זה עכ"ל והוא ז"ל כ' דזה נכון וברור דאע"פ שתקנו על דיני המסים היינו מי שחייב במס ומי שפטור וכדומה לזה שהדין הוא על המס גופיה משא"כ משפט זה דאין זה משפט מס רק כמו כל טוען ונטען בעולם ואין זה בכלל התקנה ע"ש עוד בעיקר הדין שפסק שמה ששכרו הקהל שייך להקצבים ויובא באורך לקמן בסי' קנ"ו בס"ד:
א סָעִיף א אחד מהן. יבמות ק"א ב' א"ל תא סקו כו':
ב סָעִיף א לישראל. שם ק"ב א':
ג סָעִיף א אלא. שם:
ד סָעִיף א או אביו. תוס' שם ד"ה לענין חליצה גמ' קדושין ע"ז א':
ה סָעִיף א וגר. יבמות ק"ב א':
ו סָעִיף ב ממזר. סנה' ל"ג ב':
ז סָעִיף ב ואפי'. שם ל"ב א' ממשמעות הלשון הכל כדמשמע בקדושין ע"ו ב' למימרא כו' והוינן כו':
ח סָעִיף ב לכל. קדושין ע"ו ב' כפי' תוס' בסנה' ל"ו ב' ד"ה חדא:
ט סָעִיף ב וכן. סנה' ל"ד ב' נדה מ"ט א':
י סָעִיף ב אבל. שם נ' דלא קא דחי ר"י אלא טעמא דסיפא דמתני' כו' ורי"ף ורא"ש שם דהא פסול להעיד כמ"ש בסי' ?ל"ה סי"ב: (ליקוט) אבל כו'. דרישא לא' אידחיא וכמ"ש בס"ט דלא כסמ"ע שכ' הטעם משום דהוי כלילה (ע"כ):
יא סָעִיף ג י"א. שבת נ"ו ב':
יב סָעִיף ג והביא ב' שערות. מתני' בס"פ האשה רבה:
יג סָעִיף ג וי"א. ירושלמי: (ליקוט) וי"א דמבן כו'. ירושלמי פ"ד הל' ט' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אף פחות מבן עשרים שלא הביא שתי שערות כשר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. דס"ל ביאשיהו כפרש"י בשבת שם (ע"כ):
יד סָעִיף ד אשה. נדה מ"ט ב' כל הכשר כו' ואשה פסולה להעיד כו' ר"פ שבועות העדות. ירושלמי פ"ג דסנה' ופ' הדיינים מעתה שאין האשה מעידה אין האשה דנה וע' תוס' בשבועות כ"ט ב' ד"ה שבועות כו': ירושלמי ר"פ שבועות העדות הרי למדנו שאין האש' דנה מעתה אין האשה מעידה כו' וגם בפ"ג דסנה' הל' ט' ע"ש ועתוס' בשבועות כ"ט ב' ובנדה נ"א בד"ה כל ובירושלמי כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ה י"א. סנה' מ"ב א' תוס' שם ד"ה העוסקי': (ליקוט) י"ח כו'. במ"ר פ' נשא קע"ח ד' דיין ששתה רביעי' אל ידון וכן כו' (ע"כ): (ליקוט) י"א כו'. והר"י בס' היראה כ' בהדיא דאין חילוק בין הוראה לדיני ממונות ועמ"ש במ"א (ע"כ):
טז סָעִיף ה אין. ב"ב קי"ד א':
יז סָעִיף ה ודוקא. ר"ה כ"ה ב':
יח סָעִיף ה אבל. שם:
יט סָעִיף ה אפי'. שם:
כ סָעִיף ה אם שם:
כא סָעִיף ה אבל. שם וב"ב קי"ג ב':
כב סָעִיף ה אבל בעדות. ר"ה שם:
כג סָעִיף ה (ליקוט) ואם הוזמ' וי"א כו'. ס' הראשונה הוא ס' רשב"ם בב"ב שם ולמד ממ"ש בפ"ק דמכות היכי אמרי' להו כו' וקי"ל כר"ן דפ' כרבי וס"ל לרשב"ם דאף בלא הוזם אלא שכיוון ראייתו בתורת עדות א"י להעיד ועוד הביא ראיה ממ"ש בב"ב שם שנכנסו לבקר משמע דוקא לבקר אבל תוס' וש"פ חלקו עליו דלדבריו א"כ לר"י במכו' שם א"א לעולם לעד לעשות דיין וגמ' בר"ה הקשו בפשיטות לא תהא שמיעה כו' ועוד דרב יהוד' פ' במכות שם כר' יוסי ובב"ב שם אמר ג' שנכנסו לבקר כו' ועוד כ' תוס' דגם במכות שם לא תליא בראייתן לבד אלא שבאו ג"כ לב"ד להעיד ועתוס' במכות שם ד"ה שמואל כו' ועוד דטעמא דאין ענ"ד משום עדות שא"א יכול להזימה או משום ועמדו כו' כמ"ש רשב"ם שם וזה ל"ש כאן בהוזמנו ועתוס' בב"ב שם וסנה' ט' א' והר"ן הכריע בכיון ראייתו כתוס' ובהוזמנו כרשב"ם וע' ב"י וזהו ס' ראשונה וס' אחרונה הוא סברת תוס' (ע"כ):
כד סָעִיף ה וכל זה. כתובות צ"א ב':
כה סָעִיף ו מי. קדושין ע"א:
כו סָעִיף ז אסור. כתובות ק"ה ב' תוס' ד"ה לא:
כז סָעִיף ז שושבינו. סנה' כז ב' כט א':
כח סָעִיף ז ולא. סנה' שם:
כט סָעִיף ז אע"פ. כתובות שם:
ל סָעִיף ז אלא. סנה' ז' ב' לא תכירהו לא תנכרהו ח' א':
לא סָעִיף ז ואם. ספרי ושפטתם צדק כו':
לב סָעִיף ז ומיהו. הג"א ומ"ש לא לידון כו' מ' לכתחלה:
לג סָעִיף ז וי"א. סנה' כז ב' דחשיב בהדי פסולים במתני' ורבנן ל"פ אלא בעדים אבל בדיינים מודי כמש"ש ומפיק מקרא:
לד סָעִיף ז וי"א. תוס' סנה' ח' א' ד"ה פסילנא כו':
לה סָעִיף ז וכ"ש. שבועות ל"ב:
לו סָעִיף ז ואפי'. סנה' ח' א':
לז סָעִיף ז מי. סנה' כג א':
לח סָעִיף ז המנדה. קדושין ע"א:
לט סָעִיף ח שני. סנה' כ"ט א':
מ סָעִיף ט כל. נדה מ"ט ב':
מא סָעִיף ט שהדיינים. תוס' וירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג דסנה' סל"ב:
מב סָעִיף י דיין. שבועות ל"ב:
מג סָעִיף יא ב"ד של. מדרש ריש דברים צריכין הדיינין כו' ואלו הן כו' החשיב הרמב"ם חכמה ונבון באחד וחשיב ענוה שביעית שאמרו אתך כו' כמרע"ה ענו מכל כו':
מד סָעִיף יא אהבת הבריות. זהו וידועים:
מה סָעִיף יא בעלי שם טוב. אנשי חיל:
מו סָעִיף יב אא"כ. רשב"ם שם ד"ה דהכל אצל כו':
מז סָעִיף יב ואם הוא. שם וליסלקו כו'. אבל במס קבוע לא כמ"ש שם הב"ע דלא קיץ:
מח סָעִיף יב ואם עשו. שם ח' ב' ורשאין בני העיר כו' אפי' נגד הדין כמ"ש ב"ק קיז ב' ורשאין כו':
מט סָעִיף יב או. שם ואל ישנו ממנהג כו'. ב"מ פ"ג א' ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.