א צָרִיךְ הַדַּיָּן שֶׁיַּקְדִּים לָדוּן הַדִּין שֶׁבָּא לְפָנָיו תְּחִלָּה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַקְדִּים דִּין שֶׁל תַּלְמִיד חָכָם אֲפִלּוּ בָּא לְבַסוֹף; וְכֵן מִצְוָה עָלָיו לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ מַה שֶׁיּוּכַל. הַגָּה: וְאִם הַתַּלְמִיד חָכָם בְּעַצְמוֹ לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, אֲפִלּוּ פָּתְחוּ כְּבָר בְּדִין אַחֵר, דָּנִין אוֹתוֹ תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל מִלִּמּוּדוֹ. אֲבָל אִם קְרוֹבוֹ בָּא לְדִין, אִם פָּתְחוּ בְּדִין אַחֵר אֵינוֹ צָרִיךְ לִפְסֹק; וְאִם לָאו, צְרִיכִין לָדוּן אוֹתוֹ תְּחִלָּה, מִשּׁוּם כְּבוֹד הֶחָכָם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א).
ב הָיוּ לְפָנָיו דִּינִים הַרְבֵּה, מַקְדִּימִין דִּין הַיָּתוֹם לְדִין הָאַלְמָנָה, וְדִין הָאַלְמָנָה קוֹדֵם לְדִין תַּלְמִיד חָכָם, וְדִין תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְדִין עַם הָאָרֶץ, וְדִין הָאִשָּׁה קוֹדֵם לְדִין הָאִישׁ.
ג הַדַּיָּן שֶׁבָּא לְפָנָיו דִּין שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא מְרֻמֶּה, לֹא יֹאמַר: אֶחְתְּכֶנּוּ וְיִהְיֶה הַקּוֹלָר (פי' שַׁלְשֶׁלֶת הֶעָוֹן) תָּלוּי בְּצַוַּאר הָעֵדִים. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִדְרֹשׁ בּוֹ וְיַחֲקֹר הַרְבֵּה בִּדְרִישָׁה וַחֲקִירָה שֶׁל דִּינֵי נְפָשׁוֹת. הַגָּה: וּמִכָּל מָקוֹם אֵין דִּינוֹ כְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, שֶׁאִם אָמַר בְּאֶחָד מִן הַחֲקִירוֹת: אֵינוֹ יוֹדֵעַ, שֶׁיִּתְבַּטֵּל הָעֵדוּת, אֶלָּא רוֹצֶה לוֹמַר שֶׁיַּחֲקֹר בְּדִין מְרֻמֶּה כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר (רִיבָ"שׁ סִימָן רס"ו). אִם נִרְאֶה לוֹ לְפִי דַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רַמָּאוּת, אוֹ שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵי הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן, אוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה שֶׁבַּעַל דִּין זֶה רַמַּאי וּבַעַל עָרְמָה וְהִשִּׁיא אֶת הָעֵדִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וּלְפִי תֻמָּם הֵעִידוּ, וְזֶה הַטַּעַם, אוֹ שֶׁנִּרְאֶה לוֹ מִכְּלַל הַדְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים מְסֻתָּרִים וְאֵינָם רוֹצִים לְגַלּוֹתָם, כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם אָסוּר לוֹ לַחְתֹּךְ אוֹתוֹ הַדִּין, אֶלָּא יְסַלֵּק עַצְמוֹ מִדִּין זֶה וִידוּנֶנּוּ מִי שֶׁלִּבּוֹ שָׁלֵם בַּדָּבָר, וַהֲרֵי הַדְּבָרִים מְסוּרִים לַלֵּב. וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה הָרֹא"שׁ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהַדִּין מְרֻמֶּה, הָיָה כּוֹתֵב וְנוֹתֵן בְּיַד הַנִּתְבָּע שֶׁאֵין לְשׁוּם דַּיָּן לְהִשְׁתַּדֵּל בְּדִין זֶה.
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהַתּוֹבֵעַ רַמַּאי. אֲבָל כְּשֶׁהַנִּתְבָּע רַמַּאי, אֵין הַדַּיָּן יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק, שֶׁלֹּא יִשְׂתַּכֵּר הָרַמַּאי בְּרַמָּאוּתוֹ, אֶלָּא יִדְרֹשׁ וְיַחֲקֹר יָפֶה לְבַטֵּל רַמָּאוּתוֹ; וְאִם נִרְאֶה לוֹ בְּאֻמְדְּנָא דְמוּכָח שֶׁהוּא חַיָּב, יְחַיְּבֶנּוּ, אִם הוּא דַיָּן מֻמְחֶה וְיָחִיד בְּדוֹרוֹ. הַגָּה: וּבְדֶרֶךְ זֶה יוּכַל הַדַּיָּן לוֹמַר לְהַנִּתְבָּע גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִתֵּן לוֹ זְמַן עַד שֶׁיַּעֲמִיד עַרְבוּת, כִּי אֵין לַדַּיָּן בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים רַק מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ י"ד). וְיָכוֹל אֲפִלּוּ לְהַשְׁבִּיעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ חַיָּב שְׁבוּעָה מִצַּד הַדִּין, אִם עוֹשֶׂה כְּדֵי לְבָרֵר הָאֱמֶת (שָׁם שֹׁרֶשׁ קפ"ז [קפ"ו]).
ה יֵשׁ לַדַּיָּן לָדוּן דִּינֵי מָמוֹנוֹת עַל פִּי הַדְּבָרִים שֶׁדַּעְתּוֹ נוֹטָה לָהֶם שֶׁהֵם אֱמֶת, וְהַדָּבָר חָזָק בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וּמִשֶּׁרַבּוּ בָּתֵּי דִינִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים וּבַעֲלֵי בִינָה, הִסְכִּימוּ שֶׁלֹּא יְהַפְּכוּ שְׁבוּעָה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה, וְלֹא יִפְגְּמוּ שְׁטָר וְיַפְסִידוּ חֶזְקָתוֹ עַל פִּי עֵדוּת אִשָּׁה אוֹ קָרוֹב אַף עַל פִּי שֶׁדַּעְתּוֹ סוֹמֶכֶת עַל דִּבְרֵיהֶם, וְכֵן אֵין מוֹצִיאִים מֵהַיְתוֹמִים אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה, לֹא בְּדַעַת הַדַּיָּן וְלֹא בְּאֻמְדַּן הַמֵּת אוֹ הַטּוֹעֵן. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֵעִיד אָדָם נֶאֱמָן בְּדָבָר מִכָּל הַדְּבָרִים וְנָטְתָה דַעַת הַדַּיָּן שֶׁאֱמֶת הוּא אוֹמֵר, מַמְתִּין בַּדִּין וְאֵינוֹ דוֹחֶה עֵדוּתוֹ, וְנוֹשֵׂא וְנוֹתֵן עִם בַּעֲלֵי דִינִים עַד שֶׁיּוֹדוּ לְדִבְרֵי הָעֵד, וְדוֹרֵשׁ וְחוֹקֵר עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר; אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה; אוֹ יִסְתַּלֵּק מִן הַדִּין כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. הַגָּה: וְאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁאֶחָד גּוֹזֵל חֲבֵרוֹ וְלֹא יוּכְלוּ לְהוֹצִיא מִמֶּנּוּ בַּדִּין, יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל שְׁאָר בְּנֵי אָדָם שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ וְיִתְּנוּ עִמּוֹ, וְאִם הִיא אִשָּׁה שֶׁלֹּא תִנָּשֵׂא לְאִישׁ וְלֹא יַעַסְקוּ בְּשִׁדּוּכֶיהָ, עַד שֶׁתּוֹצִיא מִיָּדָהּ שֶׁאֵינוֹ שֶׁלָּהּ (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"ס) (וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שנ"ח סָעִיף ה')
א סָעִיף א להפך בזכותו כו' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה כ"כ הסמ"ע ס"ק ה' [ד'] והב"ח לא כ"כ (הג"ה וע"ל ס"ס א' מ"ש בשם תשובת ר"י מטראני ולדבריו שם משמע שיש בזמן הזה דין ת"ח לענין זה מכח כ"ש דליטר' דדהבא וכדמוכח מהסמ"ע בעצמו דאם הי' דין ת"ח בזמן הזה לענין ליטרא דדהבא כ"ש דהוי לענין להפך בזכותו וק"ל:
ב סָעִיף א אפי' פתחו כבר בדין עיין בסמ"ע ס"ק ד' [ה'] ודלא כב"ח שמשיג על מור"ם בזה:
ג סָעִיף ג הדיין שבא לפניו דין כו' ע' בסמ"ע סק"ט וע' ב"ח:
ד סָעִיף ג וכשהי' רואה הרא"ש כו'. ע"ל סי' ס"א ס"ט ע' בתשובת רשד"ם סי' קכ"ט:
ה סָעִיף ד באומדנא דמוכח. (הגה וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתבר' שהוא שקר כ"כ הרא"ש בתשובה הביאו סמ"ע ס"ק י"ג):
ו סָעִיף ה ומשרבו הבתי דיני' כו'. (הגה וכתב מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשובה עכ"ל סמ"ע) ע' בתשובת ר' משה אלשיך סי' ח' ובתשובת ר"מ אלשקר סי' קי"ט:
א סָעִיף א לדון הדין שבא לפניו כו' נרא' דלא בביאה לב"ד תחילה תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין את עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחילה והוא קודם להבא מאוחר ממנו לפני הדיין ועד"ר דכתבתי ראייה לזה מדברי הריטב"א וק"ל:
ב סָעִיף א שבא לפניו תחילה ילפינן לה מדכתיב כקטן כגדול תשמעון דאילו לדקדק בין פרוטה כבדין של ק' מנה לזה א"צ קרא. גמרא:
ג סָעִיף א של תלמיד חכם אפי' בא לבסוף דגם לת"ח יש עשה דאת ה' אלקיך תורא שדרשו את לרבות ת"ח וה"ל לת"ח עשה ולהמוקדם עשה דקטן כגדול תשמעון ועשה דכבוד תורה עדיף כן משמע בגמרא פ' שבועות העדות סוף ד"ל ועד"ר:
ד סָעִיף א להפך בזכותו. דכשבא התלמיד חכם לדון עם הב"ב מעמידין את הת"ח אחזקתו ומ"ה מהפכין ומפשפשין בדבריו כדי להעמידן באופן שיהא זכות בהן ע"פ האמת ועמ"ש בסימן י"ג ולקמן ס"ס י"ז לענין זה. ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה וכמ"ש הרמב"ם והביאו הטור והמחבר ס"ס זה משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' כ"ש לענין נתינת ליטרא דדהבא על בושתו ולענין התרת נדר בי"ד ר"ס רכ"ח ולענין לדון ביחידי דאין לנו דין יחיד בזמן הזה כמ"ש בסי' ב' ס"ב ואף שיש לחלק מ"מ נ"ל כמ"ש:
ה סָעִיף א אפילו פתחו כבר בדין נראה דס"ל הכי כיון דמשמעות דכקטן כגדול תשמעון משמע דהקרא לא קפיד אלא אשמוע' ור"ל דלאחר שפתחו בדינא דקטן והתחילו לשמוע טענותיהן תו אין לדחותן בשביל דין הגדול וכיון דקי"ל דעשה דת"א דוחה לעשה הזה ממילא נשמע דאפי' פתחו בדינו של זה האחר דהיינו השמיע' דוחין אותו מפני דינו של ת"ח ומ"מ חז"ל אסמכוה אהאי קרא דקטן כגדול תשמעון אפי' עדיין לא פתחו לי' בדינא דהמוקדם אלא בא לפני הדיין תחילה אסור לדחותו ולדון המאוחר לו ומ"ה נקטו הגמרא והפוסקים ל' בא לפניו תחלה וכיון דזה אינו אלא מדרבנן הם אמרו והם אמרו ג"כ דאפי' מפני קרובו של תלמיד חכם דוחין המוקדם מפני כבודו דהחכם:
ו סָעִיף ב דין היתום לדין האלמנה. היינו טעמא דהקדימו קרא דכתיב שפטו יתום ריבו אלמנה:
ז סָעִיף ב ודין האלמנה קודם לדין ת"ח. כ' הכסף משנה וכ"ש דיתום קודם לתלמיד חכם ואף שבגמרא פרק בתרא דכתובות לא משמע הכי ע' דרישה שם תמצא ישוב דלא קשיא מידי:
ח סָעִיף ב ודין האשה קודם לדין האיש. ל' הרמב"ם מפני שבושת האשה מרובה:
ט סָעִיף ג הדיין שבא לפניו דין שיודע בו שהוא מרומה עד"ר שם כתבתי דבהרמב"ם לא כ' חילוק בין דין מרומה דתובע לדין מרומה דנתבע ואדרבא משמע ומוכח מדבריו דס"ל דדין שניהם שוה ולא כמהר"ם והרא"ש שכתבו שחילק ביניהן ולא כהמחבר שכ' בספרו ב"י שדברי הרמב"ם והטור שוים הם וגם כאן בש"ע התחיל וכתב דברי הרמב"ם וסיים בסעיף שאח"ז כדברי הרא"ש והטור שחלקו בין תובע לנתבע וכן נראה שהי' דעת מור"ם מדלא כ' שום דבר אדברי המחבר בסעיף זה שהם כדברי הרמב"ם והנראה לע"ד מוכרח בכמה הוכחות כתבתי בדרישה ע"ש ואפשר דמור"ם ז"ל פירש דברי הרמב"ם ג"כ כמ"ש ומ"מ לדינא הניח מ"ש המחבר כאן דיש חילוק בין תובע לנתבע משום דמסברא י"ל כן עד"ד ודו"ק:
י סָעִיף ג ידרוש בו ויחקור. כ' מהרי"ק שורש ס"ז דגם לעדים החתומי' על השטר ידרוש ויחקור אף דעדי' החתומי' הוה כמי שנחקרה עדותן עכ"ל ד"מ:
יא סָעִיף ג והרי הדברי' מסורי' ללב. ברמב"ם ובטור מסיים בזה והכתוב אומר כי המשפט לאלקי' הוא ור"ל דברי רמאות כאלו תלוי בלבו של דיין להבינם וצריך ליתן לבו ודעתו לדבר כי המשפט לאלהי' הוא גם י"ל דה"ק מאחר דהדיין יכול להתנצל ולומר איני רואה בו צד רמאות לכך אמר שהדברי' מסורי' ללב ובדברי' המסורי' ללב כתיב ויראת מאלקיך וק"ל ועפ"ר:
יב סָעִיף ג וכשהי' רואה הרא"ש באומדנא דמוכח כו' לפמ"ש שהרמב"ם לא ס"ל כהרא"ש והטור נראה שגם בזה המה מחולקי' דלהרמב"ם לא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלהרמב"ם אין הדרישה באה להיות יודע אם הוא רמאי דהא ביודע מתחלה שהוא רמאי איירי והדרישה אינו אלא לבטל הרמאות ומש"ה אף אם דיין זה אינו יכול לעמוד על הדבר בדרישה וחקירה ולבטלה מכל מקום י"ל דאחרי' ידרשו או יוודע יותר על פי דרישתן וחקירתן ומש"ה כתב בנוסחאות להרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר מה שאין כן הטור שנמשך אחר דברי הרא"ש וס"ל דהדריש' הוא להוודע אם התובע הוא רמאי וכשיוודע שהוא רמאי ס"ל דצריך לסלק מדינא בזה אין חילוק בין האי דינא לאחר ומש"ה כתב הטור וידונו מלכו של עולם. והמחבר שכתב וידונו מי שבלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין דהן כשני דברי' שסותרין זה את זה ועד"ר ודו"ק:
יג סָעִיף ד באומדנא דמוכח כו' וכן אם הנתבע אינו רוצה להשיב על כל דבר שחוקר אותו ודאי רמאי הוא ויכול לפסוק לו כאלו השיב לו ונתברר השקר כן כתב הרא"ש שם בתשו' ד"מ ב':
יד סָעִיף ה יש לדיין לדון כו'. ע' בהרמב"ם ובטור שם מבוארי' יותר פרטי הענינים:
טו סָעִיף ה ומשרבו בתי דיני' כו'. וכ' מהרי"ק שורש ק"ח דאף בזמן הזה מוטל על הדיין לדון ע"פ האמת שנתאמת לו ולא ע"פ הטענות אם הם מכחישות האמת וכ"כ רשב"א בתשו' סי' אלף קמ"ו דמ"ד:
טז סָעִיף ה וכן אין מוציאין מן היתומי' כו' גם זה מבואר ברמב"ם ובא לאפוקי ממה שנהגו בימיה' שאם בא א' וטוען יש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימני' ולא הי' הטוען רגיל ליכנס בבית זה האיש שמת אם יודע הדיין שזה האיש שמת אינו אמור להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה חפץ של המת מוציאין אותו מן היורשי' ונותנין אותו לזה האיש האמוד שנותן בו סימני' ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו ולא כתבו זה שאין מוציאין מן היתומי' בזמן הזה וגם הטור כ' סתמא האי דינא דמוציאין מן היורשי' לקמן בס"ס רצ"ז ומשמע דאפי' בזמן הזה יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשי' טועני' ברי שהוא של אביהן ולא הי' פקדון בידו מש"ה מוציאין גם בזמן הזה וכ"כ בשמם הב"י וכאן בש"ע סתם כהרמב"ם ומהתימה על מור"ם שלא הזכיר סברתם:
א סָעִיף א של ת"ח. וה"ה שלוחו של ת"ח צריך להקדים ב"ח:
ב סָעִיף ב מקדימין. עיין בית יוסף שהביא בסימן זה תשובת הרשב"א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדייני' תשוב' דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינין שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אתר' מקנה אותו אבל בדעת אחרת מקנה אותו הרי הוא שלו וע"ש. ובכנסת הגדולה דריש סמוכין לתשובת הרשב"א בסימן זה כי אינו שייך כלל לסימן זה וכתב ואפשר לומר שהביא תשוב' זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחר של גדול שמקדימין דין האחר לדין הקטן התובע השכירות אף על גב דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאותו אלא מפני דרכי שלו' ואינו יוצאה בדיינים שהרי הרשב"א כתב דיוצאה בדיינים ואם כן דין קטן המעכבין את שכירתו הוי כשאר דיני' ולפי זה בגוזל מציאת חש"ו דאינו אלא מפני ד"ש מקדימין כל הדינין לפניו עד כאן לשונו וכ"כ הב"ח עיין שם ומזה נראה להכריע במ"ש תשובת שבות יעקב סימן קנ"א בשנים התובעין זה את זה וא' נתחייב שבועת התורה וא' נתחייב שבועת היסת מי נשבע תחלה ועיין שם מה שהעלה בזה ולפי מ"ש ב"ח וכנה"ג נראה לענ"ד כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע. ולזה שאין לו עליו אלא שבועת היסת אין יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציא' חש"ו ובש"ס פ' שבועת הדיינין מדמה להו אהדדי מציאת חש"ו ושבועת היסת ועיין שם ואם כן נזקקין תחלה להשביע שבועת התור' ואח"כ שבועה דדבריהם. מיהו נראה דינא דדבריה' דיורדין לנכסיו כגון תקנת נגזל ונחבל וכמבואר אצלינו סימן פ"ט בזה שיין הן לדין תורה ממש כיון דיורדין לנכסיו אינו דומה למציא' חש"ו ונזקקין לו תחלה אם בא תחלה דכיון דתקנו לו שירדו לנכסיו אם כן כעין תורה הי' התקנה וה"ה לאקדומי:
א סָעִיף א אבל אם קרובו וכו'. עיין תומים שהקשה דהא בשבועות אמרי' שלח ר"י לר"נ עולא ברי' דרב עלאי וכו' וא"כ הרי היה אביו ת"ח ואין לך קרוב יותר מאביו וכו' ע"ש: ולפענ"ד לק"מ דדוקא כשקרובו הוא בחיים ואיכא כבוד קרובו אבל אחר מיתת קרובו לא שייך כבוד תורה דאין סברא דכשיב' אחד לדין לחקור אחר יחוסו: עוד כתב האו"ת ראיה דבנתבע ת"ח אין בו דין קדימ' מהא דשבועות שם דשלח עולא חברינו עמית בתורה למאי נ"מ לאקדומיה א"נ לשוד' וכתבו התוס' שם דמיירי שכנגדו היה ג"כ ת"ח ואם כן קשה דהא בלא"ה הוה לו דין קדימ' משום השכנגדו שהיה ת"ח ועכצ"ל דהשכנגדו היה נתבע ולא היה לו דין קדימה בשביל זה וכו'. ואי משום הא לא ארי' די"ל דמיירי שהכנגדו טען ע"י מורשה דאז אין לו דין קדימה כשפתחו ליה בדינ' כמ"ש באורים ס"ק ו'. ועוד נראה דבנתבע ת"ח כיון דהטעם משום זילות' דב"ד או משום בלוי זמן ובמורשה של הנתבע לא שייך זה:
ב סָעִיף ה יש לדיין לדון וכו'. לשון הרמב"ם הביאו הטור יש לדיין לדון בד"מ ע"פ הדברים שבדעתו וכו' א"כ למה הצריכה התורה שנים עדים שבזמן שבאר העדים לפני הדיין ידון על פיהם אע"פ שאינו יודע אם העידו אמת או שקר וכו'. ולכאורה תימא דהא אפי' ראה כשנעשה עד אינו נעשה דיין ואין לך אומדנא דמוכח גדול מזה שהוא בעצמו ראה המעשה ואפ"ה אסור לו לדון ונראה דלא מהני אומדנא רק לענין אורועי שטרא. תדע דאמרי' בכתובות פ' הכותב. קרענא ס"ד אלא מרענ' או לענין מיפך שבועה אבל לענין להוציא ממון אין שום הוה אמינ' כדאמרינן שם קרענ' ס"ד. והא דמהני אומדנא להוציא מיתומים. נראה דוקא אומדנא שהוא אומדנא לכל העולם כגון ידענא ביה בחסא דלא אמיד דכשם שידוע לו כך ידוע לכל העולם ובדבר שהוא אומד של כל העולם אין זה בגדר עדות כמ"ש התוס' ביבמות ר"פ האשה רבה אבל בדבר שהוא רק ידוע להדיין פסלו רחמנא בגזירת הכתוב כנ"ל:
א סָעִיף א שבא. נרא' דלאו בביאה לב"ד תליא מילתא אלא משעה שהעמיד עצמו לפני הדיין והדיין הכין עצמו לשמוע טענתו זהו נקרא בא לפניו תחלה. סמ"ע:
ב סָעִיף ג כותב. נרא' דהרמב"ם חולק בזה וס"ל דלא יתן כתוב להנתבע דשום דיין לא יתעסק בדין זה דלדידיה אין הדרישה כדי לידע שהוא רמאי דהא יודע מתחלה שהוא רמאי רק שהיא באה לבטל הרמאות מש"ה כתוב בנוסחת הרמב"ם וידונו מי שלבו שלם בדבר דאף אם דיין הזה אינו יכול לעמוד על אמתת הדבר מ"מ י"ל דאחרים ידרשו ויחקרו יותר ויודע להם משא"כ הטור נמשך אחר דברי הרא"ש דס"ל דהדריש' היא להוודע אם התובע רמאי וכשיוודע שהוא כן ס"ל דצריך לסלק מדינו ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם והמחבר שכתב וידוננו מי שלבו שלם בדבר וכ' עליו מנהג הרא"ש נראין כשני דברים סותרין זא"ז עכ"ל הסמ"ע:
ג סָעִיף ה מהיתומים. לאפוקי ממה שנהגו בימיהם שאם בא אחד וטען יש לי פקדון אצל פלוני שמת בלא צוואה ונתן בו סימנים ולא הי' הטוען רגיל לכנוס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה האיש שמת אינו אמוד להיות לו חפץ זה מוציאין אותו מהיורשים ונותנין אותו לזה האיש שנתן סימנים ודע דהרי"ף והרא"ש השמיטו זה וגם הטור כתב סתמא דמוציאין מהיורשים ומשמע דאפילו בזה"ז יש לנהוג כן והיינו טעמא כיון דאין היורשים טוענין ברי שהוא של אביהן מש"ה מוציאין גם בזה"ז ותימא על מור"ם שלא הזכיר סברתם. סמ"ע ועיין בתשובת ר"מ אלשיך ס"מ ובתשובת ר"מ אלשקר סימן קי"ט:
א סָעִיף א להפך בזכותו עי' סמ"ע שכ' ונראה דאין לת"ח בזמנינו דין זה כו' אולם הב"ח כ' שדין זה נוהג אף בזמנינו שאין נוהגים בנו דין ת"ח מ"מ חבת התורה והמצות היא על כל דיין להשתדל בכל צורבא מרבנן לדונו יפה כו' ע"ש ולזה נוטה דעת הש"ך סק"א וכ"ד הכנה"נ אות ג' וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א סי' קמ"ד משום דאף דאין בזה"ז דין ת"ח ממש עכ"פ צורבא מרבנן דהיינו בחור חריף ודאי איכא (וכ' שם דה"ה לענין אקדומי שייך נמי) בזה"ז שהרי הטור והש"ע מדמו אלו הדינים להדדי ע"ש וכ"פ התומים וכ' דאדרבה בדורות אלו חובה עלינו ביותר לסלסל ולרומם הוגי תורה כו' ע"ש וכ"כ בנה"מ שכן עיקר. גם בס' בר"י אות ג' הביא בשם הגאון מו"ה אורי אשכנזי בביאורו כ"י שחולק על הסמ"ע בזה וס"ל דגם לת"ח בזמנינו נוהג דין זה וכ' לחלק דדוקא בדברים שהם רק לכבודו ולהוציא מאחרי' ממון כגון קנס ליטרא דדהבא ולת"ח ליכא פסידא או בחשש איסור כגון נדרים או שלא ידון יחידי שמא יטעה וכן מ"ש משרבו בתי דינים שאינם הגונים כו' דשמא יוציא ממון מהבע"ד שלא כדין או בטעות וליכא פסידא בזה להת"ח באלי אמרינן דאין דין ת"ח בזה"ז משא"כ להפך בזכות ת"ח מצד הדין וכן בענין מסים ביו"ד סי' רמ"ג ובדין להחזיר אבידה בט"ע לקמן סי' רס"ב ובדין אחד מהאחין שעשה במעות האחין סחור' דבת"ח השכר לעצמו לקמן סי' רפ"ז באלו מוכח דגם בזה"ז יש אותו דין ת"ח שלא יפסיד הת"ח כו' והוא ז"ל האריך בענין זה ותמה שם על השבו"י הנ"ל במ"ש דה"ה לענין אקדומי שייך נמי בזה"ז שהרי הטור והש"ע מדמו כו' דלא היה צריך הרב לדרוש סמוכים שהרי לפי שיטתו דאף דאין ת"ח בזה"ז עכ"פ צורבא מרבנן איכא א"כ הרי בנדרים דף ס"ב ע"א לענין לאקדומי אתמר נמי לישנא דצורבא מרבנן ותו לא הוה צריך ללמוד מהקישא. אמנם זהו לפי שיטתו אבל באמת ז"א דודאי לדעת מהרי"ו גם דין צו"מ ליכא בזמנינו כדמוכח להדיא במהרי"ו סי' קס"ג ובתשובות שלו שאחר דיני הבדיקות סימן ס"ח כו' (עמ"ש בפ"ת לא"ה סי' ב' סק"ה) והאריך בזה ומסיק ומ"מ נראה דלענין לאקדומי כ"ע מודו דגם בזה"ז דינא הכי כיון שהטעם להקדים הוא שלא יתבטל מתלמודו כמ"ש הריטב"א א"כ כל ת"ח השוקד על תלמודו אף בזמנינו דין הוא להקדימו וכן משמע מהסמ"ע עצמו שהעמיד דבריו בדין להפך בזכותו ולא נקט בדין הקדימה שנכתב ברישא כו' וגם בדין להפך בזכותו אף דהסמ"ע פשיטא ליה דאין לת"ח בזמנינו דין זה נראה עיקר כסברת הב"ח ומהר"ר אורי הנזכר דס"ל דאף לדברי מהרי"ו הכא מודה וכן משמע מדברי הרב רמ"א ומתה"ד סי' שמ"א כו' עכ"ד ע"ש עוד וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' צ"ה הובא קצת בפ"ת ליו"ד סי' רמ"ג סק"ג ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רס"ב סכ"א ס"ק ב' ובסי' רס"ז ס"ב ס"ק א':
ב סָעִיף א אבל אם קרובו. עי' ב"ח וכנה"ג שהשיגו על רמ"א בזה וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ד שכ' וז"ל הגם שלע"ד עיקר השגתם אינו השגה כלל כו' הרמ"א נמשך אחר נוסחת ספרי הב"י דפוס קראקא כו' מ"מ לדינא נ"ל דבריהם עיקר כי לא מצינו בש"ס וכל הפוסקים שיהא חיוב בשום כבוד לקרובו של ת"ח וגם בדין קדימה לא הוזכר ברי"ף ורמב"ם ושאר פוסקים דין קדימה לקרוב של ת"ח ורב נחמן שהיה רוצה להקדימו (כתובות ק"ו) היינו לפי ששלח ליה רב ענן להודיע שקרובו הוא גילה בדעתו שחפץ להקדימו לכך משום יקרא דרב ענן לעשות רצונו וחפצו לכן הקדימו כו' אבל אם אין הת"ח עצמו חפך להקדים לקרובו ודאי אין להעלות על הדעת שיהא עשה בהקדמתו ואף אם חפץ הת"ח בזה אין לעשות כן שלא יסתתם טענתו שהרי נענש רב ענן על כך מכלל דלא שפיר עביד אך בבן ת"ח אפשר דיש לו דין קדימה כדמצינו לענין קריאת ס"ת ולענין סעודה כו' עכ"ל וע' בס' בר"י אות ב' שהאריך בדברי השבו"י הנ"ל וגם בדברי תשובת חו"י סי' כ"א וכ"ג בענין זה ומסיק לענין הלכה העיקר כהסכמת שבו"י הנ"ל דאין להקדים דין קרובו של ת"ח כלל ע"ש וע' בתומים ובנה"מ מזה:
ג סָעִיף ב מקדימין כו'. עיין בתשובת חו"י סי' כ"א וכ"ג שדעת השואל היה דכל הני קדימות היינו אם התובע יתום או אלמנה כו' אבל לא אם הם נתבעים שהקדימה אינה טובה להם והוא ז"ל השיב שזה הבל אף דלכאורה פשטיה דקרא שפטו יתום ריבו אלמנה מיירי כשהם תובעים מ"מ כל שבאו לדין ומבקשים משפט גם נתבע כתובע דמי דבכה"ג בעלמא ה"ל עינוי הדין גם לתובע ולנתבע כו' וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קמ"ד כתב בפשיטות לענין אקדומי לת"ח דוקא אם הת"ח תובע אבל אם הוא הנתבע אין להקדימו דאדרבה כל כמה דמאחרין להוציא מידו טפי עדיף ליה והביא ראיה מפרש"י פ' נשואין דף ק' ע"א בד"ה שרינא תוגרא כו' וגם פי' בזה הא דאמרי' בש"ס נזקקין לתובע תחלה כו' ע"ש אולם בספר בר"י השיג על השבו"י בזה והסכים לדברי החו"י הנזכר עש"ב וע' בתומים ובנה"מ מזה. וע' בתשובת הרב מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' א' שנסתפק אם יש להקדים דין ששני הבע"ד ת"ח לדין שאחד מבע"ד ת"ח וכ' דזה תליא בחקירת תשובת חו"י (הנ"ל) דאם נאמר דגם לנתבע יש מעלה א"כ בודאי דטובים השנים מן האחד אבל אי נימא דאין מעלה לנתבע כלל א"כ מה לי ב' או אחד כיון דהעיקר הוא התובע והביא שם קצת ראיה דקדימות אלו שייכים ג"כ בנתבע ובפרט למ"ש האו"ת דס"ל להרמב"ם טעם הקדימה לת"ח משום ביטול תורה בודאי דאין חילוק בין תובע לנתבע ע"ש וע' בתומים ובנה"מ. וע' עוד בתו"י שם דהשואל רצה לחלק דוקא אם היתום בעצמו בב"ד אז יש לו קדימה אבל לא אם היתום משלח אפוטרופס והוא ז"ל השיב שגם חילוק זה ליתא דסתם דין יתום בכל מקום מיירי באפוטרופס שטוען עבורו כו' ע"ש:
ד סָעִיף ב דין היתום כו'. עיין ב"י שהביא תשובת הרשב"א במי ששוכר קטן ומעכב שכירתו אם מוציאין אותו בדיינים. תשו' דבר ברור הוא דמוציאין אותו בדיינים שלא אמרו מפני דרכי שלום אלא במציאה מפני שאין דעת אחרת מקנה אותו כו' ע"ש (ע"ל סי' ע"ר ס"א בהגה) וכ' בכנה"ג הגב"י אות ב' דהרב"י הביא תשו' זו בכאן להשמיענו דלא נימא שאם בא לפני הדיין דין קטן ודין אחד של גדול שמקדימין דין הגדול לדין הקטן התובע שכירות אע"ג דהקטן בא תחלה לפי שאין בגוזל מציאתו אלא מפני דרכי שלום ואינה יוצאה בדיינים שהרי הרשב"א כ' שיוצא בדיינים וא"כ דין המעכב שכירתו של קטן הוי כשאר דינים ולפ"ז בגוזל מציאת חש"ו דאינו אלא מפני ד"ש מקדימין כל הדינים לפניו עכ"ל וכיוצא בזה כ' הב"ח הובא קצת בחידושי הגהות וכת' בספר קצה"ח ומזה נראה להכריע במ"ש בתשובת שבו"י ח"א סי' קנ"א בשנים התובעים זא"ז ואחד נתחייב שבועת התורה והשני שבועת היסת מי נשבע תחלה (ופסק שם שיטילו גורל ע"ש וע' לקמן סי' צ"ג ס"ה סק"ח) ולפ"ד הב"ח וכנה"ג נראה כיון דשבועת התורה יורדין לנכסיו אם אינו רוצה לישבע ושבועת היסת אין יורדין לנכסיו אלא מנדין אותו עד שישבע הרי הוא דומה למציאת חש"ו ובש"ס פ' שבועת הדיינים מדמה להו אהדדי וא"כ נזקקין תחלה להשביע שבועת התורה ואח"כ שבועת היסת עכ"ל ועיין בס' בית יהודה סי' זה שחולק על הקצה"ח בזה וכ' דלפמ"ש באו"ת סי' פ"ז ס"ק כ"ד בשם הרדב"ז ח"א סי' רי"ו דאם תפס התובע אין מוציאין מידו עד שישבע הנתבע שבועת היסת וכן בספר שער משפט הביא בשם הראב"ן שכת' להדיא כן א"כ בדין הנ"ל יכול זה שנתחייב שבועת התורה לומר לא אשבע עד שישבע זה שבועת היסת דמה לי אם הוא מוחזק בחפץ או בשבועה רק דהקצה"ח לשיטתו בסי' פ"ז שם דס"ל דלא מהני תפיסת התובע אבל דעת הראב"ן ורדב"ז אינו כן ע"ש:
ה סָעִיף ב ודין האלמנה כו'. וכתב מהרש"ל בתשו' סי' כ"ד דגם לאלמנה מחוייבים להפך בזכותה כמו לת"ח ע"ש והביאו הכנה"ג והתומים. ושם בתשו' מבואר דה"ה ליתומים:
ו סָעִיף ב קודם לדין ת"ח. עיין באה"ג אות ז' שכ' ומכ"ש שדין היתום קודם לו ובכ"מ הקשה כו' וע' בתשובת חו"י סי' כ"א ובס' בר"י אות ז' מ"ש בזה: ! ודין האשה קודם כו' בגש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב ואשה ות"ח ת"ח קודם ב"ח וכ"כ באו"ת ונה"מ ועיין כנה"ג:
ז סָעִיף ג היה כותב. עבה"ט עד ומש"ה כתב וידונו מלכו של עולם כו' ועיין בס' בר"י אות ט' בשם גדול א' שכתב שמעתי פי' מ"ש הטור וידין אותו מלכו של עולם עפ"מ שאחז"ל כל המוסר דינו לשמים נענש תחלה וה"מ דאית ליה דיינא בארעא וכאן שאין לו דיינא בארעא יכול למסור דינו לשמים וידין אותו מלכו של עולם:
ח סָעִיף ד ויכול אפילו להשביע. עיין בתשובת עבוה"ג סי' צ"א שכתב דיש לפקפק על דין זה כי במהרי"ק שם משמע דדוקא משום שהדיין ההוא נבחר לפסוק הן דין הן פשרה אפילו כנגד הדין כו' עיין שם:
ט סָעִיף ה ומשרבו בתי דינים. עיין בתשובת שבו"י ח"ג סי' קמ"ב שכתב על נדון דידיה וז"ל אע"ג דמבואר בש"ע סימן ט"ו והוא מרמב"ם פכ"ד מה"ס ומשרבו בתי דינים כו' הסכימו כו' מ"מ האריך בתשו' מהר"ם אלשיך סי' מ' והוציא כן מתשובת הרא"ש ומהרי"ק ושאר פוסקים דהיכא דאיכ' אומדנות טובא ולבו של הדיין שלם בדבר והוא מומחה בדורו ומוחזק איש ישר שאינו נושא פנים מותר לדון ע"פ האומד אף בזה"ז וכ"כ בתשובת עבוה"ג סי' צ"א (יובא לקמן סי' צ"ב סי"א ס"ק י"א) ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם בסי' ט"ו כדעת הרמב"ם מ"מ בס"ס ל"ט כתב בהגה מי שבא להפקיע תק"ח בערמה ותחבולות וכ"ש לגזול של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב ע"כ ואדרבה נ"ל דעכשיו יותר יש לדון על פי האומד והיושר דהרי הסכמת האחרונים דהאידנא לית דמידע דין תורה כו' רק שצריך כל דיין להיות מתון בדין בכל מאמצי כח ולדון דין אמת ואם רואה שהדין מרומה יכול לדון ע"פ האומד לראות לפשר הדבר או להפך השבועה על שכנגדו כו' רק שיהא כוונתו לשם שמים עכ"ל:
י סָעִיף ה וכן אין מוציאין מ"ש באה"ג כאן אות ק' אם א' מבעלי דינים מגזם לחבירו כו' כ"כ בהדיא בש"ע לקמן סי' י"ז סי"ב וע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) צריך כו'. והשמיט מש"ש א"נ לשודא דדיינא כמ"ש תוס' בכתובות צ"ד ב' בד"ה אימיה כו' וכמ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכמש"ל (ע"כ):
ב סָעִיף א וכן מצוה. עתוס' שבועות שם:
ג סָעִיף א (ליקוט) ואם הת"ח כו'. כמ"ש בב"ב כב א' כי הא דרבא כו' דלא כהלכתא כו' (ע"כ):
ד סָעִיף א אבל אם. דעובדא דרב ענן מיירי שלא התחילו עדיין בדינא דיתמי אבל בת"ח עצמו משום ביטול ת"ת כמ"ש בב"ב כב א':
ה סָעִיף ב דין היתום כו'. שנ' שפטו יתום כו'. רמב"ם:
ו סָעִיף ב ידין ת"ח. כנ"ל:
ז סָעִיף ג (ליקוט) הדיין כו' עד מסורים ללב. כ"ז לשון הרמב"ם ומתרץ ההיא דסנה' ושבועות כמ"ש כאן דתחלה יחקור ואח"כ יסלק והרא"ש מחלק בין תובע לנתבע כמ"ש בס"ד וזה שהתחיל בההוא דשבועות לא יאמר כו' וסיים אלא ידרוש כו' ואח"כ אלא יסלק כו' אם נראה כו' הוא כלל ואח"כ פורט והולך. או שאין דעתו כו' מההיא דשבועות. ויהא קולר תלוי כו'. או שדעתו כו'. ההיא דסנה' וערש"י שם ד"ה מרומה כו'. או שנראה לו. ההיא דג"פ דצריך לברר וער"ס ע"ה (ע"כ):
ח סָעִיף ג של ר"נ. שם אחד דיני כו':
ט סָעִיף ג אלא יסלק. ובזה מתרץ קו' תוס' שמקשים בשבועו' אהא דסנה' ולכך פי' לכתחלה יחקור ואם נראה כו' יסלק וכן מתרצים תוס' בעצמם ג"כ בסנה' שם:
י סָעִיף ג (ליקוט) וכשהיה כו'. בזה אף הרמב"ם מוד' דלא כסמ"ע (ע"כ):
יא סָעִיף ד בד"א. כ"כ הרא"ש לתרץ קו' תוס' הנ"ל:
יב סָעִיף ד (ליקוט) ואם נראה כו'. כמ"ש בפ' האשה שנפלו מורה הוראה אני כו' וכפי' תוס' שם דאפי' לא אמרה אלא גילוי מילתא בעלמא מהא דב"ב ע"ש וממעשה הזונות לפני שלמה ועבה"ג (ע"כ): (ליקוט): ואם נראה כו'. כמ"ש היא אמו ותמרו מכות כג ב' שלמה נמי כו' וכן דין מברחת בר"פ החשה שנפלו ובפ' מי שמת וכמה דינים הכל באומדנא (ע"כ):
יג סָעִיף ד (ליקוט) ובדרך זה כו' ויכול כו'. כמ"ש תוס' בשבת י"א דין אמת לאמיתו לאפוקי דין מרומה שלל ידון לאמיתו וכן בס"ג וכשהי' כו' אלא דשם בתובע וכאן בנתבע (ע"כ):
יד סָעִיף ה שלא יהפכו. כתובות שם:
טו סָעִיף ה ולא יפגמו. שם מרענא כו' וכפי' רב אלפ"ס שם להזקיקו שבועה וכ' שם דצ"ל דקרוב הוה וז"ש ע"פ עדות אשה. שם בעובדא דרבא. או קרוב. כנ"ל:
טז סָעִיף ה אע"פ שדעתו. שם דקים לי כו':
יז סָעִיף ה וכן אין. שם ב' ההוא גברא דאפקידו כו' ועסי' רצ"ז בסופו:
יח סָעִיף ה לא בדעת הדיין. שם א' וכ"כ הרי"ף בפי' ב' א"נ לשודא דדייני כו': (ליקוט) ולא בדעת. היינו מ"ש בסי' ר"מ ס"ג בהגה וכשיטתו שפי' שודא דדיינא כפרש"י כמ"ש בסי' רי"ט ובסי' ר"מ וסי' רנ"ג וש"מ וז"ש בדעת הדיין ול"ק ברצון הדיין (ע"כ):
יט סָעִיף ה ולא באומדן. שם ב' דלא אמיד:
כ סָעִיף ה או הטוען. שם דיהיב סימנא:
כא סָעִיף ה ואעפ"כ. שם ברי"ף:
כב סָעִיף ה ממתין בדין כו'. כנ"ל בס"ג בדין מרומה:
כג סָעִיף ה ודורש וחוקר. כנ"ל מהא דסנה':
כד סָעִיף ה או יעשו פשרה. כמש"ל בסי' י"ב ס"ה שאינו רשאי להוציא כו' וזהו לשיטת התוס' דב"מ מ"ב ב' אבל לדעת רש"י יעשה אף בעצמו כעין פשרה כנ"ל:
כה סָעִיף ה או יסתלק. מהא דשבועות כנ"ל וכמש"ל אם נראה לו כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.