א אֵין כּוֹתְבִין שְׁטַר חוֹב עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לִהְזְדַּיֵּף, וְאִם כָּתְבוּ עָלָיו, פָּסוּל אֲפִלּוּ לִגְבּוֹת בּוֹ לְאַלְתָּר. וְדַוְקָא שְׁטָר חוֹב, אֲבָל שְׁטָר אַקְנָיָתָא, כָּשֵׁר (ר"ן פ"ב דְּגִיטִין). כָּל שְׁטַר שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי כְתַקָּנַת חֲכָמִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טַעַם לְפָסְלוֹ, פָּסוּל, וְלָכֵן אִם עָשָׂה בַּזְּמַן הַזֶּה שְׁטָר מְקֻשָּׁר, פָּסוּל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף רֵישׁ פֶּרֶק ג"פ לְדַעַת הָר"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וְהָכִי קַיְמָא לָן (רַמְבַּ"ן וְעוֹד הַרְבֵּה פוֹסְקִים) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן מ"ד סָעִיף א'.
ב נִכְתָּב בְּכָל לָשׁוֹן וְכָל כְּתָב, וּבִלְבַד שֶׁיְּדַקְדֵּק הַסוֹפֵר בַּכְּתָב הַהוּא, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי:
ג מִתִּקוּן שְׁטָרוֹת לְהִתְבּוֹנֵן בְּוָאוִי"ן וְזַיְנִי"ן שֶׁלּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיוּ דְחוּקִים בֵּין הַתֵּיבוֹת, שֶׁמָּא זִיֵּף וְהוֹסִיף וָא"ו אוֹ זַיִ"ן; וְלֹא יִהְיוּ מְרֻחָקִים, שֶׁמָּא מָחַק אוֹת אַחַת, כְּגוֹן הֵ"א אוֹ חֵי"ת, וְהִנִּיחַ רַגְלָהּ אַחַת בִּמְקוֹם וָי"ו; וְכָל כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מְדַקְדְּקִים בּוֹ בְכָל לָשׁוֹן (טוּר כָּאן) וּבְכָל כְּתָב. לָכֵן צָרִיךְ הַסוֹפֵר לִזָּהֵר בִּכְתִיבַת הַשְּׁטָר, שֶׁיִּהְיוּ אוֹתִיּוֹתָיו דּוֹמוֹת זוֹ לְזוֹ, וְיִהְיֶה הַכְּתָב מְיֻשָּׁר וְשָׁוֶה בְּכָל דְּבָרָיו שֶׁלֹּא יַרְחִיק הָאוֹתִיוֹת זוֹ מִזּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי, וְאַל יִדְחֹק הַכְּתָב יוֹתֵר מִדַּאי, וְאַל יִדְחֹק בְּמָקוֹם אֶחָד וְיַרְחִיק בְּמָקוֹם אַחֵר. לְפִיכָךְ, אֵין הָעֵדִים רַשָּׁאִין לַחְתֹּם, עַד שֶׁיְּדַקְדְּקוּ הֵיטֵב בְּכָל אוֹתִיוֹתָיו. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבֹא הַשְּׁטָר לִפְנֵי הַדַּיָּן, צָרִיךְ לְעַיֵּן בְּכָל אוֹתִיוֹתָיו, וּלְדַמּוֹת אוֹת לְאוֹת, וְאִם רוֹאֶה בּוֹ שׁוּם שִׁנּוּי לֹא יִגְבֶּה בּוֹ עַד שֶׁיִּבְדֹּק הַדָּבָר הֵיטֵב. וְכָל דָּבָר שֶׁנּוּכַל לִתְלוֹת בִּמְחָק, תָּלִינָן (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט). וְאִם צָרִיךְ לָכֹף בַּעַל הַשְּׁטָר וּלְהַכּוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוֹדֶה, יַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיּוֹצִיא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי הֵיכָא דְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי מִיּוֹרְשִׁים אוֹ מִלָּקוֹחוֹת, דְּקַיְמָא לָן טוֹעֲנִים לְיוֹרֵשׁ וּלְלוֹקֵחַ; אֲבָל הֵיכָא דְאָתֵי לְאַפּוֹקֵי מִלֹּוֶה אוֹ מִמּוֹכֵר וּמִנּוֹתֵן גּוּפַיְהוּ, וְלֹא טָעִין נִתְבָּע (טְעָנוֹת דְּשַׁיְּכֵי) בְּהַהִיא רִיעוּתָא דְאִשְׁתְּכַח בִּשְׁטָרָא, לֹא טַעֲנִינָן לֵהּ.
ד צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב בְּסוֹף שִׁטָּה מִשָּׁלֹשׁ וְעַד עֶשֶׂר, שֶׁמָּא יַעֲשֶׂה מֵעֶשֶׂר עֶשְׂרִים, וּמִשָּׁלֹשׁ שְׁלֹשִׁים. הַגָּה: וְאִם כָּתַב שְׁלֹשָׁה אוֹ עֲשָׂרָה, שַׁפִּיר דָּמֵי, דְּהָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְזִיּוּף (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וְהגהמ"י). וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ בְּסוֹף שִׁטָּה, מַחֲזִיר הַדָּבָר פְּעָמִים הַרְבֵּה, עַד שֶׁיָּבֹא בְּתוֹךְ שִׁיטָה. וְכֵן יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִכְתֹּב הַחֶשְׁבּוֹן בְּאוֹתִיוֹת, כְּגוֹן ב' אוֹ ד', שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ כָ"ף אוֹ רֵישׁ. הַגָּה: וְאִם לֹא עָשָׂה כֵּן, הָוֵי שְׁטָר שֶׁאֶפְשָׁר לְזַיֵּף, וּפָסוּל, אֲבָל אִי כָּתַב גִּימַטְרִיָּאוֹת אוֹ רָאשֵׁי תֵבוֹת, (מִדְּבָרִים) שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְזַיֵּף, כָּשֵׁר (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִיטִין).
ה הָיָה כָּתוּב בּוֹ לְמַעְלָה דָבָר אֶחָד, וּלְמַטָּה דָבָר אַחֵר, וְאֶפְשָׁר לְקַיֵּם שְׁנֵיהֶם, מְקַיְּמִים אוֹתָם. אֲבָל אִם הֵם סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה, כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה: מָנֶה, וּלְמַטָּה: מָאתַיִם, אוֹ אִפְּכָא, הוֹלְכִים אַחַר הַתַּחְתּוֹן, וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵין כָּתוּב בַּשְּׁטָר: "וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם ". הַגָּה: מִיהוּ, לְאַפְקוּעֵי מִבַּעַל הַשְּׁטָר לְמֵדִין וַאֲפִלּוּ מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם רִיטְבָ"א וְהרמ"ה) (והרא"ה). וְאִם נִמְחַק סְכוּם שֶׁל מַטָּה, הַכֹּל פָּסוּל, דְּאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה כָּתוּב בּוֹ לְמַטָּה רַק דִּינָר אֶחָד (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם לְמַעְלָה הָיָה פוֹרֵט וְהוֹלֵךְ, וּלְמַטָּה כָּתוּב: "סְכוּם הַכֹּל כָּךְ וְכָךְ", וּפִחֵת אוֹ הוֹסִיף, בְּזֶה אָנוּ אוֹמְרִים וַדַּאי טָעָה בַּחֶשְׁבּוֹן, וְאַחַר הַפְּרָט אָנוּ הוֹלְכִים; וְנִרְאִין דְּבָרָיו. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוֹלְכִים אַחַר הַתַּחְתּוֹן, כְּשֶׁאֵין הָאֶחָד תָּלוּי בַּחֲבֵרוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כָתוּב בּוֹ: "מֵאָה שֶׁהֵם מָאתַיִם", אוֹ "מָאתַיִם שֶׁהֵם מֵאָה", אֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא מֵאָה, שֶׁהוּא הַפָּחוֹת שֶׁבִּשְׁנֵיהֶם, דְּיַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
ו אִם נִמְחַק מֵהַתַּחְתּוֹן אוֹת אַחַת, שְּׁאֶפְשָׁר לְהָבִין עִנְיָנוֹ מֵהָעֶלְיוֹן, לְמֵדִין מִמֶּנּוּ. כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב לְמַעְלָה שֶׁנִּתְחַיֵּב לַחֲנָנִי, וּלְמַטָּה כָתוּב: לְחָנָן, יִלְמַד תַּחְתּוֹן מֵעֶלְיוֹן וְיִנָּתֵן לַחֲנָנִי. אֲבָל שְׁנֵי אוֹתִיּוֹת אֵין לְמֵדִים, כְּגוֹן לְמַעְלָה: חֲנָנִי, וּלְמַטָּה: חֵן. וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ בַּתֵּבָה הָעֶלְיוֹנָה שִׁשָּׁה אוֹתִיּוֹת, וְלֹא נִמְחַק בַּתַּחְתּוֹן אֶלָּא שְׁתַּיִם, אֵין לְמֵדִין מִמֶּנּוּ. וְכֵיוָן שֶׁאֵין לְמֵדִין וְיָדוּעַ שֶׁנִּמְחַק הַשְּׁטָר, פָּסוּל, וְאֵין גּוֹבִין בּוֹ. אֲבָל אוֹת אַחַת לְמֵדִין, אֲפִלּוּ אֵין בָּעֶלְיוֹן אֶלָּא שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְאָנוּ צְרִיכִים לִלְמוֹד חֲצִי תֵבָה. וְאִם הָיָה חִסָרוֹן בְּלֹא מְחָק, שֶׁלְּמַעְלָה כָּתַב: חֲנָנִי, וּלְמַטָּה כָּתַב: חֵן, וַדַּאי חֲזָרָה הִיא, שֶׁהַסוֹפֵר לֹא הָיָה טוֹעֶה שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, וְיִנָּתֵן לְחֵן:
ז כָּתוּב בּוֹ מִלְּמַעְלָה: סֵפֶל (פֵּרוּשׁ, מִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת סְאָה וָחֵצִי), וּמִלְּמַטָּה: קֶפֶל (פֵּרוּשׁ, מִדָּה שֶׁמַּחֲזֶקֶת קַב וָחֵצִי בִּלְבַד), הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהַקֶּפֶל פָּחוֹת מִסֵפֶל. כָּתוּב בּוּמִלְּמַעְלָה: קֶפֶל, וּמִלְּמַטָּה: סֵפֶל, חוֹשְׁשִׁים שֶׁמָּא זְבוּב הֵסִיר רֶגֶל הַקּוֹף וְנַעֲשָׂה סָמֶ"ךְ, וְאֵינוֹ גּוֹבֶה אֶלָּא קֶפֶל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, שֶׁיַּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
ח בְּכָל הָנֵי דְאַמְרִינָן לְעֵיל שֶׁיַּד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אִי תָּפַס מִטַּלְטְלִים, לֹא מַפְקִינָן מִנֵּהּ. הַגָּה: וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאוֹמְרִים בְּשׁוֹבָר יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הָעֶלְיוֹנָה, הוֹאִיל וְהוּא מֻחְזָק (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם הָרְאָ"ה). דְּלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּשׁוֹבָר אַמְרִינָן יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה (שָׁם בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א תַּלְמִידוֹ).
ט לֹא אַמְרִינָן יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה, אֶלָּא בְּכָל כִּי הָנֵי גַּוְנֵי דִלְעֵיל, שֶׁאֵין הַשְּׁטָר בָּטֵל לְגַמְרֵי. אֲבָל בְּדָבָר שֶׁהַשְּׁטָר בָּטֵל בּוֹ, לֹא. כְּגוֹן שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי נִתְחַיֵּב לִפְלוֹנִי מָנֶה לְפָרְעוֹ בְּפֶסַח, צָרִיךְ לְפָרְעוֹ בַּפֶּסַח הַבָּא רִאשׁוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: לֹא אֶפְרְעֶנּוּ אֶלָּא לְפֶסַח שֶׁאַחַר כַּמָּה שָׁנִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַיְנוּ דַוְקָא בְּדָבָר דְּלֵיכָּא לְמִתְלֵי בְטָעוּת, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁטָּעָה בּוֹ הַנּוֹתֵן, כְּגוֹן דְּאָמַר לָשׁוֹן דְּלָא מְהַנֵי בְּמַתָּנָה, וַדַּאי נִתְבַּטֵּל הַשְּׁטָר (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ד).
י הַרְבֵּה מֵהַמְּפָרְשִׁים כָּתְבוּ, שֶׁעַכְשָׁיו שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב: "דְּלָא כְּאַסְמַכְתָּא וּדְלָא כְּטָפְסֵי דִשְׁטָרֵי", אַמְרִינָן בְּכָל לָשׁוֹן מְסֻפָּק, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הָעֶלְיוֹנָה. הַגָּה: וְכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא כּוֹלֵל יוֹתֵר לְיִפּוּי כֹחַ בַּעַל הַשְּׁטָר וּסְתָמָא מַשְׁמָע כָּךְ לְפִי דַעַת הַשּׁוֹמְעִים, דָּנִין אוֹתוֹ כָךְ אֲפִלּוּ לְיִפּוּי בַּעַל הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף מחו' ה' בְּשֵׁם תשו' הָרַשְׁבָּ"א).
יא כָּתוּב בַּשְּׁטָר: מִמַּטְבֵּעַ פְּלוֹנִי דְאִנּוּן כָּךְ וְכָךְ חַיָּב פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, וְנִמְחַק אוֹתוֹ סְכוּם וְאֵינוֹ נִכָּר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם מֵאוֹתוֹ מַטְבֵּעַ.
יב כָּתוּב בַּשְּׁטָר: סְלָעִים, מַלְוֶה אוֹמֵר: חָמֵשׁ, וְלֹוֶה אוֹמֵר: שְׁתַּיִם, נוֹתֵן לוֹ שְׁתַּיִם, וְנִשְׁבַּע לוֹ הֶסֵת עַל הַשְּׁאָר; וְאִי תָפִיס, מַפְקִינָן מִנֵּהּ.
יג כָּתוּב בַּשְּׁטָר: פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי כֶּסֶף, נוֹתֵן לוֹ חֲתִיכָה שֶׁל כֶּסֶף, כָּל דְּהוּ, פָּחוֹת שֶׁבַּמִּשְׁקָלוֹת. כָּתוּב בּוֹ: מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף, אִם פְּרוּטוֹת שֶׁל כֶּסֶף יוֹצְאוֹת בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, נוֹתֵן לוֹ פְּרוּטָה; וְאִם אֵין פְּרוּטוֹת שֶׁל כֶּסֶף יוֹצְאוֹת בּוֹ, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁל כֶּסֶף הַקָּטָן שֶׁיּוֹצֵא שָׁם. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: דִּינְרֵי כֶסֶף, אוֹ: כֶּסֶף דִּינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ ב' דִּינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: כֶּסֶף בְּדִינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ כֶּסֶף שֶׁשָּׁוֶה שְׁנֵי דִינָרִין שֶׁל זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב בְּדִינְרֵי, נוֹתֵן לוֹ דַהֲבָא פְרִיכָא שָׁוֶה שְׁנֵי דִינְרֵי זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: כֶּסֶף בְּדִינָרִים, נוֹתֵן לוֹ שִׁבְרֵי כֶסֶף שֶׁשָּׁוֶה שְׁנֵי דִינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב, נוֹתֵן לוֹ חֲתִיכָה שֶׁל זָהָב, פָּחוֹת שֶׁבַּמִּשְׁקָלוֹת. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: מַטְבֵּעַ שֶׁל זָהָב, נוֹתֵן לוֹ מַטְבֵּעַ קָטָן הַיּוֹצֵא שֶׁל זָהָב. כָּתוּב בּוֹ: זְהַב דִּינָרִים, אוֹ: דִּינְרֵי זָהָב, נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי דִּינְרֵי זָהָב. וְאִם כָּתוּב בּוֹ: זָהָב בְּדִינָרִים, נוֹתֵן לוֹ זָהָב שָׁוֶה שְׁנֵי דִּינָרִין שֶׁל כֶּסֶף. וְעַכְשָׁיו בַּזְּמַן הַזֶּה אֵין חִלּוּק בֵּין אָמַר דִּינָרִין, לְדִינְרֵי (מַגִּיד סוֹף הל' מַלְוֶה). וְנִרְאֶה לִי, דְנוֹתֵן לוֹ הַפָּחוֹת.
יד הַמּוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ בְּסַךְ מֵאָה דִינָרִים אוֹ סְלָעִים, וְלֹא מִתְפָּרֵשׁ אֵיזֶה מַטְבֵּעַ (טוּר), אִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: בְּבָבֶל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. וְאִם הָיָה כָתוּב: בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. לֹא הָיָה כָּתוּב בַּשְּׁטַר שֵׁם מָקוֹם, וְהוֹצִיאוֹ בְּבָּבֶל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת בָּבֶל. הוֹצִיאוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מַגְבֵּהוּ מִמְּעוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. בָּא לִגְבּוֹת מִמְּעוֹת הַמָּקוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ הַשְּׁטָר, וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁהַמָּעוֹת שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ מִכֶּסֶף שֶׁהוּא פָּחוֹת מִזֶּה הַמַּטְבֵּעַ, יִשָּׁבַע הַמַּלְוֶה וְיִטֹּל. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הֵבִיא הַלּוֶֹה רְאָיָה שֶׁהָיוּ דָרִין תְּחִלָּה בְּמָקוֹם שֶׁהַמַּטְבֵּעַ פָּחוֹת מִזּוֹ, נוֹתֵן לוֹ פָּחוֹת (רַ"ן סוֹף כְּתֻבּוֹת). וְאִם הָיָה כָּתוּב בּוֹ: מֵאָה כֶסֶף, וְלֹא פֵּרַשׁ אִם סְלָעִים אִם פּוֹנְדְיוֹנִים, מַה שֶּׁיִּרְצֶה לֹוֶה מַגְבֵּהוּ.
טו הָיָה כָּתוּב בּוֹ חֶשְׁבּוֹן סְתָם, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג שֶׁרְגִילִים לַעֲשׂוֹת בּוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם סְכוּם חֶשְׁבּוֹנָם; כְּהַהוּא שְׁטָרָא דִכְתִיב בֵּהּ: שִׁית מֵאָה וְזוּזֵי, דְּאִכָּא לְסַפּוּקֵי בְּשִׁית מֵאָה אִסְתֵּרָא וְזוּזָא, אוֹ בְּשִׁית מֵאָה זוּזֵי וְזוּזָא, דְּאַמְרִינָן שֶׁיִּתֵּן לוֹ שִׁית מֵאָה אִסְתְּרֵי, שֶׁהוּא פָחוֹת. אֲבָל אֵין לְסַפֵּק בְּשִׁית מֵאָה פְרוּטוֹת, לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְכוּם חֶשְׁבּוֹן מִפְּרוּטוֹת. לָשׁוֹן שֶׁרְגִילִים לִכְתֹּב בַּשְּׁטָרוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתִּקּוּן חֲכָמִים, אֶלָּא לָשׁוֹן שֶׁנָּהֲגוּ הַהֶדְיוֹטוֹת לִכְתֹּב בַּמָּקוֹם הַהוּא, הוֹלְכִים אַחֲרָיו; וַאֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב, דָּנִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ נִכְתַּב. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין תַּקָּנוֹת הַקָּהָל, אוֹ דָבָר שֶׁהוּא מִנְהַג הָעִיר (רַמְבַּ"ם פֶּרֶק כ"ג דְּאִישׁוּת). מִי שֶׁמְּגַדֵּל יָתוֹם בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְכָתַב עָלָיו בַּשְּׁטָר: בְּנִי, אוֹ הַיָּתוֹם כָּתַב עַל הַמְגַדְּלוֹ: אָבִי, אוֹ: אִמִּי, לָא מִקְרֵי מְזֻיָּף, וְכָשֵׁר, הוֹאִיל וְגִדְּלוּהוּ רָאוּי לִכְתֹּב כָּךְ (תְּשׁוּבַת מַיְמוֹנִי סֵפֶר מִשְׁפָּטִים סִימָן מ"ח).
א סָעִיף א פסול אפי' לגבות בו לאלתר. כ"כ הטור וז"ל ואם כתבו עליו פסול אפי' לגבות בו לאלתר כו' ור"ח מכשיר אם בא לגבות בו מיד ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל עכ"ל ודבריו צל"ע כי מהרא"ש לא משמע כן דז"ל הרא"ש ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות כו' ובהא לית הלכתא כר"י משום דפריך סתמא דש"ס לעיל גבי שטרות והא בעינן כת' שאינו יכול להזדייף וכן פסק רב אלפס ור"ח ז"ל פסק הלכה כר"י אף בשטרות ולא מסתבר ועוד יש לפרש דדוקא בגיטין הוא דמכשיר ר"י מכאן ועד עשרה ימים אבל בשטרות שיש הרב' תנאים וחילוקי עניינים רבים לא דכירי ודוקא לאלתר מכשיר ואתיא שפיר כר"י הא דפריך והא בעינן כתב שא"י להזדייף עכ"ל הרי דר"ח לא הזכיר מלאלתר וא"כ למ"ש הרא"ש במסקנתו ועוד יש לפרש כו' יכול להיות שמסכים לדברי ר"ח דהלכה כר"י בבא לגבות לאלתר (גם דברי הב"ח בכאן תמוהים שכ' דס"ל להטור פי' בתרא עיקר ולהרא"ש דפסק כר"א משום דסוגיא דש"ס אזלי כותיה בו' דהא לפי' בתרא לא אזלי סוגיא כר"א ושפיר אתיא סוגיא אף כר"י וכמ"ש הרא"ש) וכן משמע בר"י נ"ד ח"ב שכתב וז"ל ור' אלפס פסק כי הוא פסול אפי' לאלתר וכ"נ מהרמב"ם ז"ל ור"ח ז"ל פסק שכשר ויש מי שפסק דוקא לאלתר דיכולים לזכור התנאים אבל אחר י' ימים פסול עכ"ל. ואפשר ס"ל להטור והב"ח דנהי דלפי' בתרא אתי שפיר הא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שאינו יכול להזדייף מ"מ הא דקאמר התם בפ"ב דף כ"ב סוף ע"א דפתרא כדי לכתוב עליו הגט לא אתי שפיר לר' יוחנן אף לפי' בתרא דבשלמא בפ"ק י"ל דפריך אסתם שטר שבא לפנינו לאחר כמה ימים אבל בפ"ב הל"ל דפתרא כדי לכתוב עליו שטר דהא לא נקט דפתרא אלא משום שיעורא דשבת והיינו שכ' הרא"ש בתר פי' בתרא ואתיא שפיר כרבי יוחנן הא דפריך והא בעינן כ' שא"י להזדייף ולא קאמר דאתי נמי שפיר הך דדפתרא שהזכיר הרא"ש לעיל דלא אתי כר' יוחנן כן נרארה לומר לדעת הטור והב"ח אבל אין זה מוכרח וגם לא מסתבר לומר לדעת הטור והב"ח דכוונת הרא"ש לומר דאתיא שפיר כר' יוחנן הך דפ"ק ולא הך דדפתרא דא"כ כיון דמ"מ לא אתיא סוגיא דש"ס שפיר כר' יוחנן מאי נ"מ דהך דפ"ק אתיא כר' יוחנן אלא נראה דלמסקנת הרא"ש הך דדפתרא נמי אתי שפיר כר"י דמסתמא אין כותבים שטר לגבות מיד דסתם שטר לראיה הוא וצ"ע ולענין דינא אפש' שדעת המחבר כיון שמהרי"ף והרמב"ם נראה שבכל ענין פסול וכמו שדרכו לפסוק תמיד כהרי"ף והרמב"ם א"כ צ"ע לדידן ולענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ור' ירוחם נראה דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א בחדושיו פ"ב דגיטין וז"ל ועוד יש לי לפרש דאף ר"י לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובים אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגיל למכתב בהו תנאים הרבה דלמא זייף חד מנייהו ולא דכירי ליה סהדי משא"כ בגט דלא רגילי למכתב בהו תנאים מרובים והשתא איכא למימר דהא דאמרי' בפ"ק והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כר"י עכ"ל (ועיין בבה"ע דף י"ד ע"ב) ונראה דהוי ספיקא דדינא:ואלמלא הייתי כדאי להכריע הייתי אומר שכדברי רבינו חננאל עיקר דהא קי"ל ר' אלעזר ור' יוחנן הלכה כר"י דהוא רביה דר' אלעזר וכמ"ש הרא"ש גופיה וכן הרשב"א א"כ גם באידך קי"ל כר"י וכ"כ הבה"ע דף י"ב ע"ב דמסתבר כרבינו חננאל דפסק בתרווייהו כר"י דרביה דר' אלעזר הוא ומה שהקשו הרא"ש והרשב"א מהא דפריך בפ"ק והא בעינן כתב שא"י להזדייף ומתוך כך דחקו לומר דר"י לא מכשיר אלא לאלתר ולא לאחר זמן. ולפעד"נ דא"צ לזה אלא לעולם ר"י מכשיר בכל גווני וכדמשמע פשטיה דמלתא דר' יוחנן וכן מדפריך הש"ס מדכתיב למען יעמדו ימים רבים כו' וכ"נ להדיא מדברי הרמב"ן בחדושיו פרק חזקת הבתים גבי כתב לו על הנייר ועל החרס בדף נ"א וז"ל ולר' יוחנן דמכשיר התם אפי' בשטרות אתי שפיר דכיון דעדי מסירה כרתי לא איכפת לן אם יכול להזדייף או לא דלא סמכינן אהאי שטרא וכי אתא לבי דינא צריך לאתויינהו לעדי מסירה ואינהו מסהדי ועלייהו סמכי' ואפי' מכאן ועד י' ימים כשר דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכיר ביה כמפורש בדוכתי' בפ' המביא תניין עכ"ל מיהו היינו דוקא כשעדי המסירה הם לפנינו כדמשמע מדברי הרמב"ן וכדמוכח נמי בש"ס מדקאמר ר' יוחנן אפי' לאחר כמה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וכן משמע להדיא מפרש"י והתוס' והר"ן שם דהיכי דליכא עדי מסירה לפנינו לכ"ע חיישינן שמא זייפתה והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דף כ' ע"ב גבי יד עבד אמר רבא ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא כו' פי' כיון דאין עדי מסירה לפנינו וכדאיתא בש"ס שם וכ"כ הטור והמחבר בא"ע סימן קכ"ד ס"ד והוא שיהיו עידי מסירה לפנינו שחרס דבר המזדייף הוא וא"כ בפ"ק מיירי מסתמא בכל שטר אפי' אין העדים לפנינו ואע"פ דידוע דמסרה ניהלי' באפי סהדא מ"מ השתא ליתנהו קמן ודלמא זייף השטר ועוד דאפילו תימא דלא שייכא הך פירכא אלא לר"א לק"מ דהא כתב הרא"ש גופיה בפ"ק דה"ה דכל הני פריכי שייכי אמתני' דכל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים והא בעינן כתב שא"י להזדייף כו' אלא משום דאינך פירכי לא שייכי אמתני' קבע לה רב אשי הכא א"כ שפיר פריך אר"א דאמר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין ולא בשאר שטרות ממתני' וכ"כ התו' שם דלר"א פריך כו' ולאו דהלכת' כוותיה אלא דפריך לר"א תיקשי מתני' וכה"ג אשכחן טובי בש"ס גם מדפתרא לק"מ דהא דקאמר כדי לכתוב עליו הגט מילתא פסיקא נקט לכ"ע והלכך נ"ע לדינא גם בלאחר זמן דר"ח גאון היה וכבר ידוע שקשה לחלוק על הגאון אם לא בראיה ברורה וכ"ש על ר"ח שכל דבריו דברי קבלה מחכמי הש"ס וכמ"ש הפוסקים עליו בכמה מקומות ובפרט שכבר בררתי שדבריו נראין עיקר:
ב סָעִיף א אבל שטר אקנייתא שקונה בו שדה או בית כגון שכ' לו שדה זו מכורה או נתונה לך ונקנה בזה ואינה לראיה כ"כ הר"ן פ"ב דגיטין ומכאן קשה על הב"ח לקמן סי' קצ"א שהשיג על הסמ"ע שמחלק בכך וכתב וז"ל כתבו התוס' בפרק חזקת הבתים דהך דכתב לו על החרס אתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי ועוד י"ל דמיירי שכתב ידו כו' דדוקא חתימת העדים פסול כו' ומדברי מהרו"ך נראה דאפילו אינו כתב ידו דמוכר וגם ליכא עידי מסירה אלא עידי חתימה כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מנין לו זה החילוק ומדברי התוס' בשם ר"ת מבואר היפך פירושו כדאמרן עכ"ל והרי דברי הסמ"ע שם הן הן דברי הר"ן והר"ב אלו וכן משמע בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א ד"ה כתב על הנייר וכו' ובתוס' פ"ב דגיטין דף כ"ב ע"ב ד"ה אבל בשטרות לא ובתוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות בשם הרמב"ן וכן הוא בחדושי רשב"א פ"ב דגטין בשם יש מתרצים וגם בתוס' דפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"א ע"א) מוכח שם כן. ומ"ש התוס' שם דאתיא כר' אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי היינו לענין דלא בעינא שיהא מוכח מתוכו ונהי דבגיטין וקדושין קי"ל דבעינן עידי מסירה היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מה שא"כ במכר ומתנה דהודאת הנותן או המוכר כק' עדים דמי וכמ"ש התוס' פ"ק דגיטין דף ד' ע"א סוף ד"ה דקי"ל כו' וד' י' ע"ב ד"ה חספא כו' ורבינו ברוך בספר התרומה סי' קל"א וא"כ אי מודה שמסרו לו נקנה לו השדה בשטר זה בלא עידי מסירה וזה ברור: ועוד נראה דאפי' אינו מודה שמסרו לו נאמן הלוקח והמקבל שמסרו לו דנהי דיכול המוכר או הנותן לטעון תנאי היה בו וזייפתו מ"מ אם טוען להד"ם לא מסרתי לך שטר זה מעולם אינו נאמן כיון שהשטר ביד הלוקח או המקבל כשידוע שהמוכר כתבו כגון שהוא חתום בכתיבת ידו או שעדים חתומים עליו וכה"ג והכי מוכח ממ"ש התו' בפ' חזקת הבתים וכן ההיא דקדושין דלא נכתבו אלא לקנות השדה והאשה דומיא דגיטין שאינן עשויים עיקרן לראיה כו' משמע דשטר קנין על החרס מהני לראי' אלא כיון דלכתחל' לא נעשה לראיה כשר כשנכתב על החרס וכן משמע עוד יותר בתוס' פ"ק דקדושין דף ט' ע"א כשכתבו וז"ל אבל זה שאינו עשוי אלא לקדש בו אשה ולקנות בו שדה כעין גיטין הוי שעשוי לגרש בו את האשה לפי שעה ואף על פי שהשטר של קנין יכול להועיל לראיה כמו כן הגט יכול להועיל כדאמר בפרק הכותב אלא אע"פ שהיא צריכה לראיה עיקרן לא לכך נעשה עכ"ל וכ"כ עוד התו' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"א. ובזה נ"ל ברור דלא קשיא מ"ש מהר"ש אידלש ובתוספות פ"ב דכתובות שם וז"ל נראה מלשונם דהך דשמעתין דליכא למיחש בחספא לא אתיא כר' אליעזר וק"ק דהא הך חששא דמילתא אינו אלא משום הוציא עליו כתב ידו כדמסיק דאינו אלא שטר ראיה בעלמא ור"א נמי מודה ביה כו' עכ"ל גם בחדושי ר' אליעזר ן' חיים בכתובות האריך מאוד בזה בדחוקי' וסוף דבריו דכוונת התוס' רק דהך דקדושין אתיא דוקא כר' אליעזר אבל הך דכתובות אתיא ככ"ע. ואין דבריו נראין לי דפשט דבריהם לא משמע הכי גם בקדושין דף ט' ע"א כתבו התוס' וההיא דהכא אתיא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וההיא דכתובות אתיא כר"מ כו' משמע דההיא דכתובות לא אתיא כר"א אלא נלפע"ד דמעיקרא לק"מ דהך דשמעתא דכתובות חיישינן דלמא כתב עלה שטר מתנה או מכר שדי מכורה או נתונה לך דאם יטעון זה האמת לא מכרתי לך מעולם יוציא זה כתב ידו לראיה ויועיל כיון שאין עיקרו נעשה לראיה אלא לקנין וכמ"ש (והיינו דוקא לר' אליעזר אבל לר"מ דבעינן מוכח מתוכו והשטר פסול לגמרי ולא יועיל כלום כיון שאינו מוכח מתוכו שהרי נכתב על החרס. גם מה שהקשה מהר"א ן' חיים דהיכי אתיא סוגיא דכתובות כר' מאיר דא"כ ס"ל לאביי דלא כר"א ואנן קי"ל כר' אליעזר לק"מ דדילמא אנן לא קיי"ל כאביי ועוד דהא הרבה אמוראי וכן הרבה פוסקים פסקו כר' אליעזר בגיטין ולא בשטרות וכ"כ התוס' רפ"ק דגיטין בשם רבינו חננאל וכמ"ש לקמן ס"ס נ"א) א"כ מוכח מדברי התוס' דא"צ עידי מסירה בשטר מכר ומתנה ודלא כהב"ח כנ"ל ברור ודוק:
ג סָעִיף א כל שטר כו' מקושר כו' ויש חולקין כו'. נלפע"ד שהרב לא כוון יפה בכאן שנראה שהבין שטעם הנ"י שפוסל אם עשאו כמקושר משום דס"ל כהרא"ש וטור דלקמן ר"ס מ"ד דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"פ שאין טעם לפסלו וא"כ לדידן דלא קי"ל כהרא"ש בזה ה"ה הכא וכן משמע מדבריו בדרכי משה שכתב וז"ל כתב נ"י ר"פ ג"פ דכל שטר שאינו עשוי כתיקון חכמים פסול אע"ג דאין טעם לפסלו ולכך אם עשה בזמן הזה השטרות מקושרים פסול ע"כ עכ"ל ד"מ ומשמע ליה להרב הכי מדכתב הנ"י ר"פ ג"פ וז"ל ונראה דהשתא דלא נהגו במקושר ולא ידעינן ליה היה נראה שלא לפסול אותו (ע' בנ"י שם שכתב כן גבי פשוט שכתב עדיו מאחוריו כמו במקושר דפסול משום קפידא ע"ש) דלא שייך קפידא במאי דלא סליק אדעתיה כלל כיון דכל דין פשוט יש לו מ"מ נראה לפסלו מדפי' הרא"ש ז"ל דטעמא דפסולים משום שלא נעשו כתיקון חכמי' וא"כ זה שחתמו בו מבחוץ כבמקושר אינו כתיקון חכמי' עכ"ל ומשמע לי' להר"ב מדכתב מדפי' הרא"ש ז"ל כו' א"כ לדידן דקי"ל כהרמב"ן כשר אבל לפע"ד זה אינו חדא דהא גבי האי דינא דלקמן ר"ס מ"ד דצריך לחזור מענינו של שטר בשטה אחרונ' לא הביא הנ"י דברי הרא"ש כלל וא"כ היאך אפשר שכוון דברי הרא"ש אלו ועוד שכבר כתבתי לקמן ר"ס מ"ד שאפשר שגם הרא"ש סובר דאין כל השטר פסול וכהרמב"ן ועוד דאדרבה בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד כתב שם בר"פ גט פשוט מיד בתר הכי וז"ל וכן מה שאמרו בש"ס צריך לחזור מעניינו של שטר אם לא עשה כן אינו נפסל השטר בכך אלא שאין למדין מאותו שטה כי לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה עכ"ל הרי שכתב בסתם כהרמב"ן ולא כת' שהרא"ש חולק ועוד שכתב מדפי' הרא"ש טעמא דפסולי' כו' משמע דאמתני' קאי דפי' טעמא דפשוט שכתבו מקושר או מקושר שכתבו פשוט דטעמ' דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים והמעיין בהרא"ש ירא' שהרא"ש לא פירש שום דבר בזה במתני' טעמא דפסולי' אלא נראה ברור דהאי מדפירש הרא"ש ט"ס הוא וצ"ל הר"ש ור"ל ורשב"ם שכן פירש רשב"ם במתני' טעמא דפסולי' משום שלא נעשו כתקון חכמים ודין זה לא תלוי כלל בהך דינא דלקמן ר"ס מ"ד אלא אפי' למאי דקיי"ל התם כהרמב"ן דכשר הכא פסול משום שכל שטר שתקנו חכמים לעשותו כך וכך כגון בפשוט שעדיו יהיו מתוכו או שאר עניינים כיוצא בזה וכמו שיתבאר אם שינה תקנת חכמים השטר פסול אף בלא חשש זיוף דחכמים תקנו שאם לא עשה כן לא יהא לו דין שטר והך דלקמן ריש סי' מ"ד שאני דהתם לא תקנו חכמי' שיחזור מעניינו של שטר ושאם לא יעשה כן לא יהא לו דין שטר רק עצה טובה כדי ללמוד אף משטה אחרונה שאם לא יעשה כן יאבד השטה אחרונה. ולזה כוון הנ"י בלשונו שכתב גבי חזרת השטר בשטה אחרונה לא תקנו חכמים כן בחיוב אלא עצה טובה כו' וגם הרמב"ן עצמו כתב בחדושיו ר"פ גט פשוט וז"ל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו נ"ל שאצ"ל בשלא חתמו העדים אלא מאחוריו דהתם ודאי פסול משום דלאו אשטרא קחתום דכיון שהיה להם שיחתמו מבפנים והם לא חתמו אלא בחוץ לא העידו על מה שכתוב בשטר ואף על פי שבמקושר מהני התם כיון דהכי תקינו רבנן על כרחך על מה שבתוכו הם מעידים אבל הכא לא עד כאן לשונו אלמא אף על גב דליכא טעם לפסלו משום חשש זיוף פסול כיון שלא חתמו כתקון חכמי' והוי כלא חתמו כלל ואם כן העולה מזה דגט או שטר פשוט שכתבו עדי' מאחוריו כבמקושר אף על פי שאין חשש ואין טעם לפסלו פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמי' וכן בחתמו מן הצד וכיוצא בזה וכדאיתא בבבא בתרא ריש פרק גט פשוט דף ע"א תוס' ד"ה פשוט שכתבו עדיו מאחוריו כו' ע"ש וליכא מאן דפליג בהא ולא דמי כלל לדלקמן ר"ס מ"ד ודלא כהר"ב כן נראה לי ברור:
ד סָעִיף ג אבל היכא דאתי לאפוקי מלוה כו' לא טענינן ליה. והטור כ' ע"ז ונראה לי שאפי' אם לא יטעון הנתבע חייב הדיין לטעון כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ונראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי הרמ"ה מיירי כשלא טען נתבע בההיא ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין בההיא ריעותא שנעשה זיוף פ' ופ' אנן טענינן ליה שנעשה אותו זיוף ולכך כ' הטור בל' ונ"ל ולא כ' בל' ולי נראה וכן נראה עיקר לדינא כמ"ש ודוק (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' נ"ג) .
ה סָעִיף ד משלש ועד עשר. דכשענין השטר הוא לשון נקבה צריך לכתוב לכתחילה שלש עשר שהוא ג"כ ל' נקבה:
ו סָעִיף ד (הג"ה) ואם כ' שלשה כו'. וא"כ צ"ל דמ"ש שלא יכתבו משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנה ליכא חשש זיוף אי נמי לא דקדקו בלשונם ושטפא דלשון הש"ס נקטו ובש"ס מיירי בלשון תרגום שיכול לעשות מתמני תמנין דלא כס' ת"ח פ' ג"פ שהניח דברי התוס' בזה בתימה מכח שמנה. מיהו ברמב"ן [בראב"ן] דף ק"י ע"ב איתא להדיא אפי לשון זכר שלשה ושמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה' וכתב בספר ת"ח שם שדבריו נכונים וע"ש:
ז סָעִיף ד ואם נזדמן לו בסוף שטה כו'. וכ' הב"ח דאף אם כ' למעלה באמצע השטה שלשה אם חזר וכ' שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודו"ק:
ח סָעִיף ד כגון ב' או ד'. ע' בע"ש שכ' ז"ל אבל אי כתב גימטריאות או ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרי' חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך ה"ל לכתוב דליכא למיחש כו' דהעדים לא היו חותמים כשהיה שם ריוח כ"כ עכ"ל סמ"ע ואין השגה מב' טעמים חדא דגם כוונת הע"ש הוא כן דאם הי' כתוב בו ב' או ג' בריוח לא היו חותמי' ועוד דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב כתיבה (עיין בתשו' מהר"מ איסר ל' סי' מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה):
ט סָעִיף ה ואפשר לקיימם מקיימי' כו'. כ' הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משו' דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור עכ"ל וליתא כן בד"מ רק שכ' בד"מ בשם תשו' מיימוני דהיכא דאפשר לקיים אפי' היכא דשתי הלשונות מרוחקי' זו מזו מקיימי' אותם וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור דבריו תוך כ"ד עכ"ל ורוצה לומר שהם מרוחקי' ויש דברים אחרי' מפסיקי' ביניהם אבל כשאי אפשר לישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו:
י סָעִיף ה ואין כתוב בשטר והכל שריר וקיים. כ' הב"ח ובזה מתיישב מה שפירש"י רפ"ק דמציעא (סוף דף ז') שהקשו התו' על פירושו מהא דאין למדין משטה אחרונה ולא שמו על לב דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים עכ"ל ולא דק דהא טעמא דצריך שיחזור מענינו של שטר הוא משום שאין למדין משטה אחרונה וכדאיתא להדיא בש"ס פ' ג"פ ריש דף קס"ב ומוסכם מכל הפוסקי' לקמן סי' מ"ד א"כ אי תימא דרש"י מיירי בדכתב שריר וקיים ולמדין משטה אחרונה א"כ אין צריך להחזיר וא"כ למה כ' רש"י שצריך להחזיר מענינו של שטר והא עיקר כו' וזה מבואר בלשון התוס' שכתבו ותימה הא אין למדין משטה אחרונה ולכך עושים חזרת השטר כו' וזה ברור. (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ר"מ וסי' תכ"ג ותשו' מהר"י טראני סי' ק"ך קנ"א קנ"ב):
יא סָעִיף ה דיד בעל השטר כו' כ' בפסקי מהרא"י סי' ר"ו על שטר שהיה כאוב בו וכל הא לעיל קבל עליו בקנין גמור ולא היה כתוב בו במנא דכשר למקניא ביה דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה. ומביאו בד"מ ובסמ"ע וקשה דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ וא"כ הא השטר בטל לגמרי וכל היכא דבטל לגמרי לא אמרי' יד בעל השטר על התחתונה וכדלקמן סעיף ט' ואין לומר שהי' כתוב בשטר גם ענינים אחרי' שלא היו צריכי' קנין דמה בכך ס"ס אותו ענין שצריך קנין בטל לגמרי דאטו אלו כתוב בשטר שנתחייב לו לשלם ק' לזמן פלוני הידוע וק' לפסח מי לא אמרי' בכה"ג נמי שצריך לפרעו לפסח הבא ראשון כיון שאותו ענין יתבטל לגמוי אע"ג שכתוב בשטר עוד ענינים אחרי' וה"ה הכא וצ"ל דמיירי בענין שהסופר טעה והיה סובר שאותו קנין האחר היה מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל וכענין שכ' מהרי"ק שורש צ"ו ויתבאר לקמן סעיף ט' בהג"ה:
יב סָעִיף ו אם נמחק כו' בספר ת"ח פ' ג"פ הקש' אגירס' זו דנמחק דהא מדנקט חנן משמע דחנן שם הוא וא"כ פשיטא דלא יהבינן לחנן דהא חנני כותבין בנ' כפופ' וחנן בנ' פשוט' ולק"מ דהא נהי דלא יהבינן לחנן מ"מ לחנני נמי לא יהבינן דה"ח דנמחק אות אחד הוי כנמחק שתי אותיות שהשטר פסול קמ"ל ועוד יש ליישב בדרכי' אחרים ועוד האריך בס' ת"ח שם נהקשות בזה וכל דבריו אינם מוכרחי' ע"ש:
יג סָעִיף ו וידוע שנמחק השטר פסול ל' הסמ"ע והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע נמי יתנו אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ עכ"ל ובאמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד אין יכול לומר הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איזה טעם שיאמר שמחקו לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לאן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהיה חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני ודוק:
יד סָעִיף ז שהקפל הוא פחות מספל. קפל הוא קב ופלגא ספל הוא סאה ופנגא:
טו סָעִיף ח הי תפס. תפילו בעדים וכ"כ ה"ה ומביתו ב"י ומשמע אפילו תפס שלא ברשות וכ"כ גם כן בפשיטות בסמ"ע ס"ק כ"ג והבאתי לשונו לקמן בסמוך ס"ק י"ז וכן משמע מדברי הרא"ש והרבה פוסקים וזהו דנח כבעה"ת בשם הרמב"ן והביאו ב"י ועיין בס' ג"ת שהאריך הרבה מיהו נ"ל דלענין דינא לא פליגי דהפוסקים מיירי בטוען ברי והרמב"ן מיירי בטוען שמא ובא לזכות מכח השטר והיינו שהביא הרא"ש פ"ק דבכורות דברי הרמב"ן ודו"ק וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש:
טז סָעִיף ח מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה קיימא כדלקמן סימן שי"ב סעיף ט"ו וסימן שי"ז סוף ס"ג והארכתי בדינים אלו בספרי ת"כ ע"ש:
יז סָעִיף ח וכל שכן שאומרים בשובר כו'. וכתב הסמ"ע וז"ל ר"ל מאחר דבתופס שלא ברשות מרשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאים מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלוה וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטור שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף וטור לקמן סי' ע"א (סעיף כ"א) בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונ' ואמרי' דלא הימני' אלא לבטל השטר דמלוה ולעשות כמלוה על פה והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלוה וכמ"ש שם בדריש' ומזה קשה ג"כ על ב"י שכתב גבי ספל וקפל וז"ל ונראה שאם הוא שטר מחיל' לא תלינן בזבוב דהמע"ה ע"כ ודו"ק עכ"ל סמ"ע ולפע"ד דברי הרב ב"י נכוני' וברורי' בטעמם דכ"ש הוא דבשובר אמרינן יד בעל השובר על העליונ' ומ"ש הסמ"ע דאל"כ קשה דדברי הרי"ף והטו' יסתרו כו' לק"מ דלעול' אמרי' יד בעל השובר על העליונ' לבטל שטר שכן דרך לכתוב שובר לבטל השטר ואם כן יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר וממילא יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביע' בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעל השטר על התחתונ' לענין דצריך לישבע תדע דע"כ לקמן סי' ע"א אין הטעם כמ"ש בסמ"ע כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' דהא מועיל השובר לבטל השטר ופשיטא דקרעינא ליה לשטרא מיד שאומר פרוע אלא הטעם כמ"ש וגם כאן פשיטא דצריך הלוה לישבע היסת כתביעת בע"פ ומ"ש יד בעל השובר על העליונ' היינו לבטל השטר גם בדין אי תפס לא מפקינן אם הלוה תובע למלו' יכול להשביעו היסת וכדלקמן סי"ב וק"ל. גם מ"ש ומזה קשה גם על ב"י גבי ספל וקפל כו' לק"מ ודברי הב"י נכונים וכן מבואר בתשו' הרא"ש בכמה תשובות ומביאם ב"י בס"ס מ"ג וכן בש"ע שם סעיף כ"ה וכ"ו וכ"ז ע"ש וכן בשאר אחרוני' גם בד"מ כ' על דברי ספל וע' בסמוך בדברי מהרי"ק דלא משמע כן ולפי מ"ש לקמן בס"ק שאחר זה גם מהרי"ק מודה ודו"ק:
יח סָעִיף ח דלא כי"ח כו'. ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ז' אפילו כשהוא מוחזק אם בא להפקיע בשטר מה שהוא מחויב בדין אומרים יד בעל השטר על התחתונ' ע"כ וכ"כ נ"י פ' ג"פ בשם הריטב"א אמנם כתב שם דהרא"ה חולק וס"ל דאם בעל השטר מוחזק כגון בשובר ידו על העליונ' עכ"ל ד"מ. גם בבדה"ב תמה על מהרי"ק איך חולק על הפוסקי' דאי תפס לא מפקינן מיניה. גם בס' לח"מ סוף פי"ד מה' מלוה הניח דברי מהרי"ק בתימ' ע"ש שהאריך ולפע"ד לק"מ וליכא כאן פלוגתא כלל בין הפוסקי' דמהרי"ק קאי שם על מי שהיה חייב בלא השטר לפרוע לצדקה לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים כלום רק שוה בשוה מחמת שהוזכר בשטר שביניהם דבהוצאת צדקה יפרע כל א' בשוה וע"ז כתב מהרי"ק שם דאין פ"ש בכלל צדקה ואמרינן יד בעל השטר על התחתונ' ואע"ג דהוא מוחזק שהרי אין בחזקתו כלום מאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תורה עכ"ל ר"ל כיון דבלא השטר הוא חייב בודאי לפי ממונו שהרי אינו טוען שאתם עשיתם עמי בפי' לפרוע שוה בשוה גם בפ"ש רק שאומר כיון שעשיתם עמי שטר לפרוע שוה בשוה לצורך צדקה גם פ"ש בכלל א"כ מה יועיל לו תפיסתו הרי הוא חייב בודאי בלא שטר ואיך יפקיע את עצמו מכח ספק שבשטר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל כאן שהמנו' אומר שחייב לו בודאי א"כ גם בלא"ה חייבלו לדברי המלו' פשיטא דאי תפס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה כיון שטוען ברי וכן בשובר שהלוה אומר אפילו בלא שובר אינו חייב לו אמרי' יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק וכן מ"ש הרא"ש והמחבר לקמן סי' מ"ג סעיף כ"ז דאם הי' כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות שהי' לו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונא היינו ג"כ שבעל השובר טוען שמחל לו בפי' גם שטר זה ודוק וכן הריטב"א בנ"י שם מודה דאמרי' בשובר ידו על העליונ' כיון שהוא מוחזק ולא פליג התם אלא בכתוב בו דינרים דלא דיינינן דינרים טובא משום דלשון דינרים משמע רק ב' וכ"כ ה"ה והמחבר בסעיף י"ב בדינרים גם בשטר שתפס דמפקינן מיני' תדע דאל"כ למה הביא הנ"י שם פלוגתייהו בברייתא דדינרים ה"ל לכתוב כן לעיל מיני' במתני' דזוזי ק' דאינון ל' סלעין אלא ודאי כמ"ש ע"ש ודו"ק ועוד י"ל דבהך דתשובת הרא"ש ושאר פוסקים והמחבר לקמן סי' מ"ג שאני דתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות וא"צ לפרש שטוען ברי והארכתי בזה בספרי ת"כ סי' נ"ו וע"ש:
יט סָעִיף ט לפרעו בפסח כו'. ויש פוסקים כתבו דבלאו הכי סתמא דמילתא המתחייב לעשות שום דבר לזמן ולא פירש אימתי חייב לעשות כן בזמן הבא ראשון והביאו ראיות ומביאם ב"י ונרא' דגם המחבר מודה לזה אלא דלדוגמא נקט האי דינא ועיקר כוונתו על מ"ש וכן כל כיוצא בזה (ע' בתשו' ר"ס מ"ז וסי' מ"ח שאלה ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' י' וסי' נ"ו) .
כ סָעִיף ט וי"א כו'. גם הדעה הראשונ' מודה בזה כדאיתא להדיא במהרי"ק שם וז"ל ואע"ג דהיכא דבטל השטר לגמרי לא אמרינן יד ב"ה על התחתונ' הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא היכא שהספק נפל בכוונת הנותן או הלוה כההיא דמתחייב ליתן לחברו מנה אחר פסח שפסק הרא"ש שצריך ליתנו אחר פסח הבא ראשון דודאי לכך נתכוין הלוה המכתיב את השטר דאלת"ה שטרא למאי אהני כיון דמצי לדחויי עד פסח של יובל הגדול אבל בכה"ג דאיכא למימר שהנותן סבור דשפיר מהני לישנא דהנח' וכמ"ש הרא"ש ואנו מספקא לן הלכתא כמאן פשיטא דבכה"ג איכא למימר דאוקי נכסים בחזקתייהו ואע"ג דאיכא שטר יד ב"ה על התחתונ' ולא מהני לישנא דהנח' הכתוב בשטר הצווא' ואפילו יתבטל השטר לגמרי עכ"ל ומ"ש הרב בל' וי"א כו' היינו משום דבדעה הא' לא הוזכר חילוק זה בפירוש וכן דרכו בכמה מקומות:
כא סָעִיף ט היינו דוקא כו'. כתב הב"ח ולא משמע הכי בדברי ה"ה פ' כ"ג מה' מלוה ונ"י פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת ומקור דבריהם לקוח מבעה"ת שער נ"ו ועיין עוד בהגהת מיי' ס"פ י"ט מה' עדות שם האריך בזה עכ"ל ולא דק דבכל המקומות שם מיירי שאם היינו אומרים יד ב"ה על התחתונ' הי' השטר נפסל מיד והי' נודע פסולו בודאי שהוא מוקדם וכה"ג משא"כ בהך דמהרי"ק שי"ל שהנותן טעה והי' סבור דיועיל בכה"ג אין חולק עליו ודינו ברור:
כב סָעִיף ט שאפשר שטעה כו'. כתב הסמ"ע וז"ל נראה דמיירי בלשונות שמקנ' לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו וכמ"ש בר"ס רמ"ה כו' שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל עכ"ל ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצוואה אני מניח לפלוני כו' שהבאתי בסמוך ס"ק ך'. וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנא דהנח' כיון דהרא"ש סוב' דמהני אם כן י"ל שהנותן טעה וכו' וכן משמע מדקדוק ל' מהרי"ק שהבאתי בסמוך וכן משמע בד"מ אבל בלישנא דאתננו דליכא למ"ד דמהני א"ל שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר לפרש השטר בל' אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר דמועיל לא אמרינן בכה"ג יד ב"ה על תחתונה ודו"ק (וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהגה וסעיף ו'):
כג סָעִיף י שנהגו לכתוב כו'. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' כ"א ד' מ"א ותשו' מהרי"ט סי' קכ"ב:
כד סָעִיף י וכל לשון שהוא כולל כו'. עיין בתשו' מהרש"ך סי' ק"נ וסי' קצ"ה ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ו:
כה סָעִיף יב ואיתפס כו'. בס' ג"ת סוף שער ס"ח הקשה דהא אמרינן בהמקבל (ונתבאר לקמן סי' שי"ז ס"ג) דבשטר דכתיב שנין סתמא לא מפקינן מיד המלוה כשקדם ואכל כיון דהוי מילתא דעבידא לגלויי והניח בקושיא ולק"מ ואישתמיטתיה דברי הנ"י פ' המקבל שהביא הוא עצמו לשם בדף הקודם וז"ל והא דלא מסייעיה ללוה מלישנא דשטרא דמשמע שתים דכתיב ביה שנין סתמא כדאמרינן בפ"ק גבי סלעין דינרין משום דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדותא דשטרא זה דעת הרנב"ם ז"ל עכ"ל וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דמציעא ע"ש:
כו סָעִיף יב תפיס היינו כשתפס בעדי' דאל"כ נאמן במיגו ע"ש בסמ"ע וכן הוא בה"ה וב"י ושאר פוסקי' ונ"ל דהיינו בטוען המלוה ברי שהלוה לו יותר אבל אם הוא ש"ח שנתחייב לו בשטר זה אפי' תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דהא לא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי:
כז סָעִיף יב מפקינן מיניה. ר"ל [דל'] השטר מסייע ללוה דסתם סלעים אינו משמע יותר מב' וכ' בסמ"ע סקל"ב דלפ"ז בדין שלפני זה דהיינו בנכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתברא לומר דמהני תפיסה כו' ואין דבריו נכונים דבנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרבה וימחוק הסכום אלא ודאי אין דנין מחק אלא להורעת כחו של מוציא וכן הוא בטור ומחבר לקמן ס"ס נ"ד גבי שובר שכ' דאינון ונמחק דאין דנין אלא בפחות שבלשונות (ואין לך תפיס ועומד יותר משובר) והוא מטעם הנ"ל וכמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן ומביאו ב"י שם ע"ש:
כח סָעִיף יב מיניה לפ"ז היה נראה לכאורה דגם בשובר שכתוב שפרע לו דינרי' אינו פטור רק משתים וכדעת הריטב"א שבנ"י' ולא כהרא"ה שם וכמ"ש לעיל ס"ק י"ח וכ"כ הב"ח סי"ג לדעת ה"ה שכ' כדברי המחבר אבל באמת זה אינו שהרי לקמן ס"ס כ"ד כ' המחבר להדיא דשובר שכתוב בו דינרים מבטל כל השטר שיש עליו וכ"כ ג"כ ה"ה פרק ט"ז מה' מלוה א"כ בע"כ צריך לחלק והיינו כמ "ש הבעה"ת שער נ"ג ומביאו ב"י לקמן סי' נ"ד וז"ל ואע"ג דבפ"ק דמציעא משמע דסתם דינרי' לא הוי אלא ב' ההיא בשטרי הלואה דאמרי' כיון דידעי עדים דיד בע"ה על התחתונה אלו היה יותר מב' היו כותבים בפי' אבל בשובר אדרבה אמרינן איפכא דילמא לא ידעי סכום ממון השטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק לורעיה עכ"ל ולפ"ז גם הרא"ה אפשר דמודה בשטר דאע"ג דתפיס מפקינן מיניה שהרי גם ה"ה מודה להרא"ה ודלא כהב"ח וק"ל:
כט סָעִיף יג ואם כתוב בו דינרי כסף או כסף דינרי כו' בטור איתא אם כתוב בו דינרין כו' וכ' בסמ"ע ס"ק ל"ה דיש לגרוס בטור דינרי כסף או כסף דינרי בשניהן בלא נו"ן ולפעד"נ אין לשנות גירסת הטור שהרי התוס' בבבא בתרא דף קט"ו ע"א ד"ה אמר רב אשי כתבו דדוקא דינרין כסף וכסף דינרין אבל דינרי כסף וכסף דינרי בלא נון ה"ל ספיקא ואי תפיסלא מפקינן מיניה וכן ברמזי הרא"ש גורס ברישא ובסיפא דנרין בנו"ן וכן גורס בע"ש וע' בב"ח:
ל סָעִיף יג ואם כתוב בו זהב בדינרי כו'. עיין תשובת מהרש"ך ס"ב סי' ק"ן:
לא סָעִיף יד המוציא שטר חוב כו'. עיין מדיני' אלו בתשו' מהר"מ מלובלין סי' פ"ז ובתשו' מהרש"ך פ"ב סי' רכ"ט ובתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"א:
לב סָעִיף יד ולא מתפריש כו'. ובסמ"ע כ' שכוונת המחבר כמ"ש המ"מ ס"פ י"ז מהל' מלוה דאף שכ' בשטר מפורש המטבע מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה כו' וכ"כ בספר בדק הבית:
לג סָעִיף יד ישבע המלוה ויטול. ובעה"ת כתב ע"ז ולא ברור לן וכ' ב"י ולא ידעתי למה לא ברירא ליה דהא הוה ליה כמי שטוען פרעתי דנשבע ונוטל ובספר ג"ת שער נ"ד סוף דף שכ"ה כתב דטעם בעה"ת הוא כיון דלא אמר הלוה השבע לי ולא נהירא לי דמסתמא גם הרמב"ם ר"ל כשאמר השבע לי דלא עדיף מפרעתי דלקמן סי' פ"ב אלא נ"ל דטעם בעה"ת הוא דכיון דהמלוה נאמן משום דמסתמא כן היה ההלואה מתחלה א"כ טענת הלוה ה"ל כאומר אמנה ול"ד לפרעון ששטר לפרעון עומד משא"כ הכא וכמו שמחלק הרמב"ם גופיה והט"ו לקמן סי' פ"ב סעיף י' בכה"ג וא"כ הוא הדין הכא דאין צריך המלוה לישבע וליטול אלא עומד בשטרו ואח"כ משביעו היסת ולכך כ' הבעה"ת ולא בריר לן ודו"ק:
לד סָעִיף יד מיהו אם הביא הלוה כו'. והר"ן חולק על זה ע"ש ומ"ש בכאן ובישוב מ"ש הבעה"ת על הרמב"ם לא נתבררו לי דבריו:
לה סָעִיף טו לשון שרגילים כו'. עי' מזה בתשו' מהרש"ך ס"ג סי' מ"ו מ"ח וסי' קי"ו. ובתשו' מהרא"ן חיים ס"ס כ"א:
לו סָעִיף טו ואפי' לא נכתב דנין אותו כאלו נכתב. פי' משום דמסתמא היה דעתו שיכתוב כן ולפי זה משמע בפשיטות דהיינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו ההדיוטו' כן אין דנין אותו כאלו נכתב וכן הוכחתי לקמן סי' ס"א ס"ה בהג"ה ובזה מיושבים היטב דברי הרמב"ם פט"ז מה' אישות שכ' וז"ל תקנו הגאוני' שתהא האשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין כו' כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי בין מטלטלי כו' הרי שלא כ' כך אלא כ' סתם אם הי' יודע בתקנה זו של גאוני' גובה ואם לאו או שנסתפק הדבר מתישבי' בדבר הרבה שאין כח בתקנה זו לדון בה אע"פ שלח נתפרשה כדין תנאי כתובה ע"כ ונדחק הב"י בפי' דבריו שלא יחלוק על הפוסקי' דדורשי' לשון הדיוט אע"פ שלא נכתב כאלו נכתב ולפי מ"ש אתי שפיר דודאי אנו לא היו כותבין בשטרות בין קרקע בין מטלטלין פשיטא שלא היה ספק בדבר שהרי מעשים בכל יום שגובין מן המטלטלין וא"כ אינו יכול לומר שלא ידע שהרי מסתמא ראה או ידע איזו פעם שגבו מהמטלטלין א"כ הו"ל להעלות על הדעת שהוא משום התקנה דאל"כ היאך גבו ממטלטלי אלא ודאי ידע מתקנת הגאוני' אבל עכשיו שכותבי' בשטרות בין מקרקעי בין מטלטלי א"כ יכול לומר לא ידעתי מתקנת הגאונים וגם לא ידעתי שנוהגין כן בכל השטרות ואף שראיתי כן לפעמים שגבו מן המטלטלין הייתי סבור מפני שכתבו כן בשטרות ואני לכך לא כתבתי כן שלא נגבות מן המטלטלי' ונראה שלזה נתכוין הריב"ש סי' של"ד שכ' דהרמב"ם מיירי במקום שכותבי' בכתובו' שעבוד מטלטלי ובזה י"ל כיון שהמנהג המקום לכתוב וזה לא כ' נראה שלא נשתעבד אלא כדין הש"ס אא"כ היה יודע בתקנתן של גאונים שאז י"ל שעל תקנת' הוא סומך ואם לא ידע בה י"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי כו' עכ"ל ומביאו בכסף משנה פט"ז מה אישות ע"ש ועוד ראיה לדברי דהא הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף ס"ח וז"ל שאלת ששמעת משמי ששיור הנהוג בארץ הזאת אע"פ שלא כתוב ככתוב דמי ואמרת שמא דעתי נוטה למה שפרשו בהנהו דורשים לשון הדיוט דמה שהורגלו ההדיוטות מעצמן בני תקנה אפילו לא כתב כמי שכתב דמי כדאמרינן בתנאי בית דין. תשובה כן הוא ועליה סמכתי ודבר ברור הוי כו' וגם הבית יוסף הביא בסימן זה שכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ ה"ה פ"ח מהלכו' שכירות בשם הרשב"א והרי הר"ן פרק האשה שנפלו הביא לשון הרשב"א גבי שטר מברח' שכתב וז"ל שיש לדקדק עכשיו שהכל כותבי' כן הם נדון אותו לשופרא דשטרא עד שיכתבו וכך אמרה לנו בפירוש כדרך שעושים בתנאי נאמנות ועל נאמנות מפורש ואני למד מדברי מורי הרב שכתב בב"ב גבי כתבוהו בשוקא דכיון שהכל מורגלים לכתוב כן בזמנינו אין צריך לומר כן בפי' דאלו רצתה לכסותה היה מצוה שלא לכתוב בפרהסיא ושלא לכתוב בשטר כן שהרי הוא יודע שכך הם כותבים וכאלו צוה בפי' כתבוהו בשוקא הוא ואפשר לדון כאן כן ונראי' הדברים שהכל לפי ראות הדיינים שאי אפשר לומר באשה שתדע בנוסח השטרות שכותבי שטרות רגילין לכתוב עד שיעידו שכך אמרה להם בפירוש עכ"ל הרשב"א וכ"כ הרב המגיד פ"ו מה' זכייה לשון הרשב"א ואם איתא הא כל לשון שנהגו ההדיוטות לכתוב אפי' לא נכתב ככתוב דמי אלא ודאי היינו דוקא כשידוע שזה ידע שנהגו ההדיוטו' לכתוב כן כנלפע"ד:
א סָעִיף א אפי' לגבות בו לאלתר. פי' אף דבלאלתר ליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים וילפינן מקרא דכתיב בספר ירמיה ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים:
ב סָעִיף א אבל שטר אקנייתא כו'. פי' שטר שקונה בו שדה או בית שכותב על נייר שדה פלוני מכורה לך או נתונה לך וכמ"ש לקמן סימן קצ"א שאינו עומד לראייה כלל אלא אחר שקנוהו בשטר כותב שטר אחר לראיי' וכשטר דירמיה הנביא הנ"ל אף על גב דגם שם קאי אספר המקנה שקנה שדה מחנמאל מכל מקום אותו כתב גופו הי' עומד לראייה כמו שמפורש שם בקרא:
ג סָעִיף ג ואל ידחוק במקום אחד כו'. פי' אפי' אינו מדוחק יותר מדאי ומותר לכתוב באותו דוחק כל השטרות אלא שלא ישנה לכתוב מקצת השטר באותו הדוחק ומקצת מרויח יותר דא"כ יש לחוש שיוסיף איזה אותיות באותו ריוח ולא יהי' ניכר שהרי יהי' שוה לתיבות המדוחקים שבשטר וק"ל:
ד סָעִיף ג שנוכל לתלות במחק תלינן. פי' והשטר פסול:
ה סָעִיף ג לא טענינן ליה. הטור כ' ע"ז ז"ל ונראה דחייב הדיין לטעון אפי' לא יטעון הנתבע כדי להוציא הדין לאמתו עכ"ל ועמ"ש בפרישה שכ"כ הטור לעיל ס"ס י"ז בשם הרא"ש אכיוצא בזה ואין נראה לחלק בין ההיא לנדון דידי:
ו סָעִיף ד שלא יכתוב בסוף שטה. כתב הרשב"א בתשובה שיכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרי' דאז צריך להוסיף וי"ו שיהיה אחד ועשרים ויהיה ניכר עכ"ל:
ז סָעִיף ד שמא יעשה מעשר עשרים כו'. וכתב נ"י פר' ג"פ (דף רל"ו) ואי אשכחן תלתין וחמשין בסוף שטה כשר ולא חיישינן שמא תלת וחמש היה דחזקה על העדים שעשו כהוגן ד"מ ז':
ח סָעִיף ד מחזיר הדבר פעמים הרבה. פי' כשגם בפעם השני יזדמן בסוף השטה יחזור הדבר בפעם שלישי וכן משלישי לרביעי ובפרישה כתבתי דה"ט משום דאין כותבין שלשה או עשרה שהוא ל' זכר אמספר אמות או אצבעות שהוא לשון נקיבה דאל"כ קשה למה צריך לחזור עד שיבא באמצע השטה הא יש תיקון להוסיף בסוף השטה ה' על תיבת שלש או עשר וק"ל:
ט סָעִיף ד כגון ב' או ד'. וה"ה לשאר אותיות שאפשר לזייף כגון ו' לעשות ממנו ז' ומה' ח' או ק' וכ"כ ב"י אל' הטור ועיין בע"ש כתב ז"ל אבל אי כ' גימטריאות או ראשי תיבות כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא היה כתוב בו ב' או ג' והוסיף היו"ד מטעמא דאמרינן חזקה על העדים שעושין כהוגן ואם היה כתוב ב' או ג' לא היו חותמין עכ"ל ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר וכך היה לו לכתוב שליכא למיחש שהיה כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד וכ' י"ג דהעדים לא היו חותמין כשהיה שם ריוח כ"כ כדי לזייף להוסיף י' ואי נראה שהיו"ד נכתב בדוחק כבר נתבאר דאין גובין בשטר כזה וק"ל:
י סָעִיף ה ואפשר לקיימן מקיימין כו'. בד"מ נתבאר דאפי' אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימין משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תוך כדי דבור:
יא סָעִיף ה הולכין אחר התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן שני דברים ודאי חזרה היא ועמ"ש בס"ק י"ב:
יב סָעִיף ה שלא יהיה בשטה אחרונה. בסי' מ"ד נתבאר טעמו דאין למדין משטה אחרונה משום דאין מדרך העדים לצמצם כ"כ לחתום נפשם סמוך לשטה ממש וחיישינן שמא העדים הניחו ריוח בין חתימתן לכתיבת השטר כשיעור שיכולין להוסיף בו שיטה והמלוה זייף וכתב באותו שטה זכותו ומה"ט כשנמצא באותו שטה חובתו למדין ממנה וז"ש מור"ם ע"ז בהג"ה ז"ל מיהו לאפקועי כו' וק"ל:
יג סָעִיף ה ואין כתוב בשטר שריר וקיים. גם זה יתבאר בסוף סי' מ"ד דכשכתוב בו שריר וקיים ליכא למיחש לזיוף ע"ש:
יד סָעִיף ה שאם למעלה היה פורט והולך. ובטור ביאר וכתב כגון אנו שכותבין בכתובה שהכניסה שימושי דירה בכך וכך ושימוש' דערסא בכך וכך כו' ולבסוף כותבין ועלה מנין כל מה שהביאה לכך וכך עכ"ל ה"ה כל כיוצא בזה וק"ל:
טו סָעִיף ה מאה שהם מאתים כו'. וטעמו דכיון דהוא דבור אחד וא"א לחלק ביניהן לומר שהיא חזרה מ"ה הולכין אחר הפחות וזהו ג"כ הטעם מ"ש הטור בסמוך דאם כתוב בו שחייב לו ק' זוזי דאינון ל' סלעים דאין הולכין אחר התחתון וכ"כ בד"מ י"ב בשם ב"ת שער ס"ח ע"ש:
טז סָעִיף ה דיד בעל השטר על התחתונה. בפסקי מהרא"י סי' נ"ו כ' על שטר א' שהיה כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא היה כתוב ביה במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעל השטר על התחתונה עכ"ל ד"מ י"ב:
יז סָעִיף ו אם נמחק מהתחתון אות א' כו' כלל דינים הללו הוא שאות אחד הוא דרך הסופר לקצר או להתמחק מעצמו לפעמים שלא בכונה ולכן למדין מהעליון משא"כ בשתי אותיות לכן אם נחסרו שתי אותיות שלא נכתבו מעולם אמרינן ודאי הלוה שם בפי הסופר לכתוב כן מפני שלא לוה לבסוף מחנני כ"א מחן וינתן לחן אבל כשנכתבו מתחל' ואח"כ נמחקו ב' אותיות ודאי בכונה נמחקו ולא ידענו אם מחקם מפני חזרה שלוה מחן או מחקם כדי לפסול השטר מ"ה אין גובין בו שום אחד מהן והיינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו (הג"ה וה"ה אם איש אחר הוציא ש"ח וכתב בו מלמעלה שם הלוה חנני ומלמטה חנן שיגבה מחנני ולא מחנן ואם כתב למטה חן יגבה מחן ולא מחנן דאיכא למימר שחזר מן העליון והלוה להתחתון) אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גובה בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ ע"ש ועמ"ש מזה עוד בפרישה:
יח סָעִיף ו ילמד תחתון מעליון. וכתב המ"מ סוף ה' מלוה בירושלמי ר' יצחק שאל מלמעלה כתב חנן ולמטה כתב חנני מהו שילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון ולא איפשטא עכ"ל וכתב ב"י ס"ט ונראה דלא יגבה בשטר זה משום אחד מהן והמע"ה ואם הוא שטר מתנה לא נתן לשום א' מהן דהמע"ה עכ"ל וע' בתשוב' הרא"ש כלל ס"א סי' ל"ט עכ"ל ד"מ ט':
יט סָעִיף ו וידוע שנמחק השטר. בטור כתב ידוע שנמחק אח"כ ור"ל אחר שכבר כתב הסופר חנני אח"ז נמחק מ"ה פסול משא"כ כשמעונ' נח כתב אלא חן דהיינו דין חסרון שכתב המחבר אח"ז דדנין אותו בחזרה וינתן לחן ועיין בע"ש מ"ש בזה טעם אחר לפסולי דנמחק והנראה בעיני עיקר כתבתי כאן ובפרישה:
כ סָעִיף ז מלמעלה ספל כו'. ספל הוא נוטריקון סאה ופלגא וקפל קב ופלגא וזהו שסיים וכ' שקפל פחות מספל ויש פירושים אחרי' כתבתים בפרישה ע"ש:
כא סָעִיף ז שהקפל פחות מהספל. בתו' ובפי' רשב"ם משמע שהטעם הוא משום דדרך הזבוב לקצר האות ולעשות מקו"ף סמ"ך ולא להאריך לעשות מסמ"ך קו"ף ומ"ה אף אם היה קפל הכתוב למטה טפי מספל הכתוב למעלה הולכין אחר התחתון ממ"נ דאי ספל הי' כתוב למעלה מתחלה נמצא חזר מספל לקפל והולכין אחר התחתון וכנ"ל בכתב למעלה מאה ולמטה מאתים ואי מתחלה היה גם מ"ש למעלה קפל ומכח זבוב נעשה ספל מכ"ש דנותנין לו קפל וצ"ל דהרמב"ם ס"ל דע"י הזבוב יכול להשתנות ג"כ להאריך האות ע"י טשטוש ולעשות מסמך קו"ף מ"ה צריך לטעם דקפל הוא הפחות וק"ל:
כב סָעִיף ח אי תפס מטלטלי כו'. פי' אפי' תפס בעדי' ועפ"ר:
כג סָעִיף ח וכ"ש שאומרי' בשובר יד בעל השטר יש מגיהין יד בעל השובר על העליונה ואינו צריך דגם בעל השובר בעל השטר מיקרי והא דכתב דכ"ש הוא ר"ל מאחר דבתפס שלא ברשות בעלים לאחר שנולד הספק מהני כ"ש בשובר שמוחזק ועומד בשלו הוא דאין מוציאין מידו כן הוא דעת מור"ם ז"ל אבל קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהיא ביד המלוה ויש לו בשטר שיעבוד קרקעות וכן מוכח דאל"כ קשה דדברי הרי"ף ורבינו שבסי' זה יסתרו למ"ש הרי"ף ורבינו לקמן בסי' ע"א סל"ד בדין מלוה שהאמין ללוה שצריך הלוה לישבע שפרע משום דיד בעל השטר על התחתונה ואמרי' דלא הימניה אלא לבטל השטר דמלו' ולעשות כמלוה ע"פ והיינו מטעם כיון שהחוב ברור בשטר שביד המלו' וכמ"ש שם בדרישה ומזה קשה גם על ב"י שכתב בס"ס י' גבי ספל וקפל ז"ל ונראה שאם הוא שטר מחילה לא תלינן בזבוב דהמע"ה עכ"ל ודו"ק:
כד סָעִיף ט אבל בדבר שהשטר בטל לא. וכ"כ המ"מ פ"ג ממלוה וריב"ש סי' תי"ג ד"מ י"ד דכל היכא שאם נפרש משמעות אחד בשטר נתבטלה שטר לא מפרשינן כן וכ"כ נ"י פ' איזהו נשך דלא אמרי' כן במקום שצריך להוסיף על התנאי ד"מ י"ב:
כה סָעִיף ט אלא לפסח שאחר כמה שנים. פי' ומה"ט ג"כ אינו יכול לו' אפרענו לפסח הבא אחר שנה זו ומילתא בטעמא קאמר דאם לא היה כונתו לפסח הבא ראשון א"כ לא נתפרש מתוך השטר לאיזה פסח יתנו לו והי' יכול לדחותו לפסח דלאחר כמה שנים וזה ודאי אינו דא"כ יתבטל השטר לגמרי ומדהא ליתא הא נמי ליתא ואמרי' דבודאי לא נתכוין אלא לפסח הבא ראשון וכ"כ בתשובת הרא"ש ועפ"ר וק"ל:
כו סָעִיף ט שאפשר שטעה בו הנותן כו'. נרא' דמיירי בלשונות שמקנה לו בו המתנות כגון שדה זו אתננו לו (וכמ"ש בר"ס רמ"ה) ומשום דכה"ג לא שייך למימר אין כוונת אדם על דבר שעל ידו יתבטל השטר דאמרי' הוא לאנתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דל' זה יועיל ובאמת אינו מועיל וק"ל:
כז סָעִיף י כולל יותר ליפוי כו'. כתב ב"י בשם תשובת הרשב"א מי שהשכין בית לחבירו ועליו עליות ע"ג עליות וכ' בשטר שראובן השכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טען ראובן שלא השכין לו רק עליה אחת שעל גבי הבית והסופר אומר שכונתו הית' על כל העליות כו' הדין עם המלוה עכ"ל ד"מ י"ב:
כח סָעִיף י לפי דעת השומעין. וכ"כ בריב"ש סי' רי"ו דאזלינן בשטרות אחר ל' בני אדם ד"מ שם:
כט סָעִיף יא דאינון כך וכך וכו' ונמחק אותו הסכום פי' דלאחר תיבה דאינון יש מחק ולא נכתב משם והלאה מה הוא הסך של דאינון אמרי' דמיעוט שנים:
ל סָעִיף יא אין לו אלא שנים. נראה דאם המלוה אומר חמש היה הסך והלוה אומר שנים היה דצריך לישבע היסת ופטור משבועה דאורייתא כמו בכתוב בו סלעים הנזכר בסעיף שאחר זה:
לא סָעִיף יב נותן לו שתים הטעם דסתם סלעים הכתוב בשטר אינו פחותה משנים ואין זה כמודה מקצת בעל פה דחייב לישבע שבועה דאורייתא דכשם שאין נשבעים על כפירת שיעבוד קרקעות דהיינו על דבר הכתוב בשטר כך אין הודאה דשיעבוד קרקעות מביאו לידי שבועה דאורייתא ועיין לקמן סי' פ"ח דשם פסק הטור והמחבר כמ"ד דה"ה אם המלוה אומר ה' והלוה אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על המותר משום דה"ל בהא שמודה יותר ממשמעות השטר כמשיב אבידה והטור והמחבר דכתבו כאן דלוה אומר ב' משום דלא כתבו כאן אלא דבר הנלמד מל' השטר ושהוא מוסכם אליבא דכ"ע משא"כ בלוה אומר ג' דפליגי ביה תנאי ועפ"ר:
לב סָעִיף יב ואי תפס מפקינן מיני' היינו בתפס בעדים דאל"כ נאמן במיגו ול"ד למ"ש בסעיף ח' דבכל הני דאמרינן יד בעל השטר עלהתחתונה דאי תפיס אפי' בעדים לא מפקינן מיניה דשאני הכא דל' השטר מסייע להלוה דסתם סלעים אינם משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה דהיינו נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיסה. וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי דדייק מדלא כתב הטור דין זה דמהני תפיסה בתר כל הני דינין ש"מ דלא מהני תפיסה בכתוב בו סלעים ומה"ט איכא למידק דלא מהני ג"כ בדין שכתב בו דאינון וצ"ע:
לג סָעִיף יג פחות שבמשקלות. דסתם הלואת כסף אם לא נכתב בצדו דלוה לו מטבע ודאי כסף במשקל הלוה לו שמשקל הוא ג"כ דבר שידוע ומסומן להשיב לו בו כפי מה שהלוה:
לד סָעִיף יג הקטן שיוצא שם: פי' באותו המקום המפורש בשטר ואם לא נזכר בו מקום הולכין אחר המקום שמוציא בו שטר על הלוה לתבעו בו וכמ"ש בסמוך סי"ד:
לה סָעִיף יג ואם כתוב בו דנרי כסף כו'. כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דנרי זהב וסתם דינרין נא' בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעל השטר על התחתונה אינו נותן לו אלא של כסף והני מילי בסתם אבל אם כתב בצדו דינרי כסף או כסף דינרי או דינרין זהוב או זהוב דינרין הולכין אחר דבר המפורש בצדו והיינו דוקא אם כתב בו דינרי בלא בית אבל אם כתב בו כסף בדינרי הבי"ת הוא עושה הבדל ומפרשין אותו שח"ל כסף שוה ב' דינרי זהוב וה"ה כ' בו זהוב בדינרין מפרשים אותו שח"ל זהוב שוה ב' דינרין כסף ועפ"ז כתבתי בפרישה דגרסינן בטור ובדברי המחבר ברישא כתב בו דינרי כסף או כסף דינרי בשניהם בלא נו"ן ובסיפא גרסינן כתוב בו זהוב דינרין או דינרין זהוב שניהן בנו"ן כו' דנקט כל אחד ואחד רבותא ללמדינו דאם כתב בצדו זהב או כסף אז אין מקפידין על ל' דינרי או דינרין וכמ"ש וק"ל:
לו סָעִיף יג נותן לו כסף ששוה שני דינרי זהוב בזה נמי אם ירצה נותן לו שברי כסף שוה שני דינרי זהוב ויד בעל השטר על התחתונה ולא הוצרך לפרשו אלא בסמוך היכא דכ' כסף בדינרין דה"א דכונתו ליתן לו כסף בעד ב' דינרי זהוב דאל"כ הל"ל דינרין סתם קמ"ל דלא אלא כונתו ליתן לו שבר. כסף שוה שני דינרין של כסף:
לז סָעִיף יד ולא מתפרש איזה מטבע. נראה שמור"ם פי' דברי המחבר דר"ל אף שכתב בשטר שח"ל מאה סלעי' מ"מ לא איתפרש בהשטר באיזה מטבע ישלם לו הסלעים אם במטבע החריפים בהוצאה או לא וקאמר דבבבל מגביהו המאה סלעים ממטבע שרגילין לישא וליתן בהן בבבל כו' ופי' זה דחיתי בפרישה ע"ש וכתבתי שכוונת המחבר הוא כמ"ש המ"מ בס"פ י"ז דמלוה והוא דאף שכתב בשטר מפורש המטבע דהיינו שהלוה לו מאה דינרים או סלעים מ"מ דינר או סלע של בבל אינו דומה לסלע או דינר של א"י וה"ה לשאר ארצות דבמדינה זו היא כבידה יותר מבמדינה אחרת וכן פירש"י בהדיא במשנה בפ' בתרא דכתובות (דף ק"י ע"ב) ע"ש וע"ז קאמר שלא אתפרש דינר של איזה מקום הלוהו דמגביהו מסלע או דינר של אותו מקום שמפורש בשטר שכתבו וחתמו ואמרי' דמסתמא שם נעשה ההלואה וממטבע של אותו העיר ואם אין מפורש בשטר שום מקום מגביהו מהמטבע של מקום שמוציא בו השטר לתובעו ואמרי' מסתמא ג"כ כאן נעשה ההלואה ומדינרי של זו העיר ובסוף הסעיף כתב אם היה כתוב בו מאה כסף כו' ושם איירי במפורש בו שנעשה ההלואה במקום פלוני אלא שאין מפורש בו באיזה מטבע הלוהו וקאמר שמגביהו מה שירצה ונראה דהיינו דוקא ממטבע הקטן של אותו מקום שמפורש בשטר או של אותו מקום שמוציא בו השטר לתובעו בו ולא מטבע הקטן של שאר מקומות ועד"ר ואף דכבר כתבו המחבר בריש סי"ג ז"ל כתב בו מטבע של כסף אם פרוטות יוצאות באותו מקום כו' שם קאי אמטבע א' וכאן קמל"ן הדין במאה מטבעות:
לח סָעִיף טו כההוא שטרא כו' וכתב נ"י (דף רל"ו) שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרים גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. ד"מ ך':
לט סָעִיף טו איסתרא וזוזא כו'. איסתרא הוא סלע מדינה שהיא שמינית שבסלע צורי דהיינו חצי זוז צורי דהוא דינר וזהו שמסיק וכתב שיתן לו איסתרא שהוא הפחות וק"ל:
מ סָעִיף טו שאין עושין סכום חשבון מפרוטות פי' אלא מצטרפין אותו לזוזי או איסתרי וכותבין חשבון הזוזים או האיסתרי:
מא סָעִיף טו או אמי וכתב עוד שם ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו:
א סָעִיף א שטר אקנייתא כשר. כ"כ תוספות בפ"ב דגיטין בהא דאמרינן לא הכשיר ר"א אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא והקשו מהא דתני כתב לו על הנייר או על החרם שדי מכורה נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה כו' וי"ל דהא דקאמר אבל בשטרות לא היינו בשטרות העומדים לראי' עיין שם וכתב הב"ח בסימן קצ"א על דברי הסמ"ע שכתב שם ז"ל אף על גב דחרם ועלה הוי דבר שיכול לזייף דשטר קנין לא בעינין שיהא ראוי לעמוד ימים רבים אלא לפי שעה וכתב שם הב"ח ומדברי מוהרו"ך נראה דאפילו אינו כת"י דמוכר וגם ליכא עדי מסירה אלא ע"ח כשר בשטר קנין כיון דאינו עומד לימים רבים אלא לפי שעה ולא ידעתי מניין לו זה החילוק ומדברי התוספות בשם רבינו תם מבואר היפך פירושו כדאמרן עד כאן לשונו ובש"ך בס"ק ב' השיג עליו ז"ל ומכאן קשה על ל' ב"ח בסימן קצ"א שהשיג על הסמ"ע שמחלק בכך וכו' והרי דברי הסמ"ע שם הן הן דברי הר"ן ודברי הרב אלו וכן משמע בתוספות קידושין דף ט' ומ"ש התוספות שם דאתי כר"א דאמר ע"מ כרתי היינו דלא בעי מוכח מתוכו ונהי דבגיטין וקידושין קיימא לן דבעינן ע"מ היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משנים מה שאין כן במכר ומתנה דהודאות הנותן או המוכר כמאה עדים דמי וכמ"ש התוספות פרק קמא דגיטין דף ד' ואם כן אם מודה שמסרו לו נקנה לו השדה בשטר זה בלא ע"מ וז"ב עיין שם גם בטורי זהב סימן קצ"א כתב שם על דברי הסמ"ע שכן מבואר להדיא סימן מ"ב בהגה בשם הר"ן ובתנם תמה עליו מו"ח ז"ל בספ' ב"ח בזה עיין שם ואחר העיון דברי הבית חדש נכונים והוא דודאי לר' מאיר לא מהני ע"ח בשטרות אפילו בשטר קנין וגיטין וקידושין אם הוא בדבר שיכול להזדייף ומשום דאינו מוכח מתוכו ואפילו ידוע שאין בו שום זיוף עפ"י העדאת נותן ועפ"י העדאת עדים מכל מקום כיון דלר"מ ע"ח כרתי וכל שאינו מוכח מתוך ע"ח הרי הוא כמו שטר שאין בו ע"ח דלאו כלום הוא לר"מ אם אין בו ע"ח וגם אינו כת"י הנותן ומשום הכי אוקמא בפ"ב דגיטין דברי חכמי' דמכשירין בשטר שיוכל לזייף כר"א דאמר ע"מ כרתי אלא דגבי שטר העומד לראי' אפילו לר"א מהני שטר שיוכל להזדייף כיון דיכול לזייף אינו מועיל כי אם עפ"י עדי מסירה שיעידו בע"פ שאין בו זיוף ובשטר ראי' בעינן למען יעמדו ימים רבים אבל בשטר קנין דהוא לשעתו מהני דבר שיוכל לזייף עפ"י ע"מ וכ"ז נתבאר שם מתוך הסוגי' ואם כן ממילא נשמע לר"א היכי דליכא ע"מ אלא ע"ח בלבד ידאי לא מהני ומדר"מ נשמע לר"א היכא דליכא ע"מ כיון דאין בו ע"מ אין זה שטר כלל דהא ע"מ לא מהני לי' כיון דיכול לזייף אינו מוכח מתוכו וע"מ לא הי' שם ואי משום הודאת נותן שיהי' במקום ע"מ זה ודאי ליתי' דאם כן אף אנו נאמ' שטר שכ' בכת"י אחר ואין בו ע"ת ונתנו לו בינו לבינו זה הנייר אע"פ שמוד' שנתנו ודאי ל"מ דמה זו הודאה שנתן לו נייר כתוב כת"י אחר וכיון דזה ודאי אא"ל לר"א דאם נתן נייר וכתוב עליו שטר בכת"י אחר בלי ע"ח וע"מ דמהני בזה וכמבואר בש"ס ופוסקים הרבה פעמים דכה"ג ודאי ל"מ ואם כן הוא הדין זה שחתם עליו ע"ח אם הוא דבר שיכול לזייף הני ע"ח כמאן דליתא ואם כן ודאי ל"מ ומ"ש התוספות בפרק קמא דגיטין דף ד' דהודאות הנותן או המוכר סגי היינו דל"ב ע"מ לר"א אבל ע"ח ודאי בעי וז"ל התוספות וכן שטר מתנת קרקע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראי' אינו מועיל כלום לר"א אם ידוע שלא נתנו בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאת בעל דין כמאה עדים סגי בעל חוב במקום הודאת בעל דין אבל בגיטין וקידושין לא מהני הודאת בעל דין משום דמחייב לאחריני עיין שם ומבואר דע"ת הוא במקום הודאת נותן אבל היכא דליכא ע"ח ונתנו לו שטר בכת"י אחר בינו לבינו אפילו מודה לפנינו שנתן לו זה לא מהני ולא כלום וכמו שכתב הרב המגיד בפי"א מהל' מלוה ואם הי' כת"י אחר ונתנו בינו לבינו ודאי לאו כלום הוא עד כאן לשונו ואם כן היכא שיוכל לזייף דע"ח לא מהני גם הודאת נותן ליכא דהודאת נותן ליכא אלא היכא דאיכא ע"ת וכ"כ תוספות פרק קמא דגיטין דף י' ד"ה חספא בעלמא ז"ל ה"נ פסליק בשטרי מתנה ולא תיקנו חכמים להאמינם אלא בשטרי מלוה ומכר שהן לראי' ואין נעשה עפ"י עדותן שום קנין אבל שטר מתנה אין כשר לקנות בו מדאורייתא אלא אם כן יש עדים כשרים בשעת מסירה אפילו אם נאמר שטר מתנה שחתמו בו ישראל כשר לתנות בו בלא ע"מ היינו משום שידוע ע"י ע"ח שהן כשרין מן התורה שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל וכן כשר בהודאות נותן שהוא כמאה עדים אבל בשטר שחתומין בו נכרים שאין בו לא ע"ח ולא ע"מ שכשרין להעיד ולא הודאת בעל דין לא חשיב שטר לקנות על ידו עד כאן לשונו ומבואר להדיא דלא שייך הודא' נותן כי אם בעל חוב והיינו משום דגם ר"א מודה דנגמר הדבר בעידי חתימה והא דמצריך בגיטין וקידושין עידי מסיר' היינו משום דאין דבר שבערוה פחות משני' וכמ"ש רש"י בפ"ב דגיטין דף כ"ב ד"ה ר"א היא וז"ל דאמר חתימת הגט אינו מן התורה ולא סגי למיתבי' בלא ע"מ דאינהו הוא דעבדי כריתות דע"כ בעינן עדים דילפינן לקמן דף צ' דבר דבר מממון והלכך לא חיישינן דלמא מזייפא דהא אמרן צריך למיקרי' עד כאן לשונו ומשום הכי גבי קנין מכר ומתנה דסגי בינו לבינו ומשום הודאת נותן ולא איברי סהדי אלא לשקרי גם לר"א סגי בעל חוב אבל היכא דליכא ע"ח או פסולין משום דיכול לזייף ל"ש הודאות נותן דנהי דמודה שנתן לו שטר זה בלא ע"ח ל"מ מידי הודאות נותן כו' היינו מה דהוי הקנין בינו לבינו דאינו מועיל בגיטין וקידושין משום דאין דבר שבערוה פתות משנים ובממונות סגי בינו לבינו דהודאות נותן הוא במקום עדים וה"ל עפ"י שנים עדים יקום דבר דהנותן עומד במקום עדים כיון דהודאת בעל דין כמאה עדים ומשום הכי סגי בעל חוב כמו דסגי קנין כסף בינו לבינו אבל גיטין וקדושין דלא שייך הודאת נותן צריך ע"מ לר"א משום דאין דבר שבערוה פחות משנים דאף על גב דשטר הוי בעל חוב מכל מקום כסף או ביאה דהוי נמי קנין ואפילו הכי צריך דוקא עדים אבל בממון סגי בינו לבינו ומהני שטר בעל חוב כמו כסף וחזקה בינו לבינו אבל אם ע"ח נמי ליכא מאיזו הודא' שייך ולא עדיף שטר בלא ע"ת משטר שחתומין בו נכרים אף על גב דמיהני לראי' מכל מקום קנין ליכא הארכתי בפשוטות ולפי שראיתי רבים מגמגמים בפי' תוספות שכתבו הודאות ולכן פרשתי ועוד כתבנו מזה בסימן קפ"א עיין שם וממילא יצא הדין כדברי הבית חדש בלי שום ספק דאם יכיל לזייף וליכא ע"מ ודאי לאו כלום הוא ומהתימא על התומים דגם הוא כתב דמדברי תוספות פרק קמא דגיטין דף ד' משמע כדברי הש"ך וליתי' דהתוספות לא כתבו אלא היכא דאיכא ע"ת בדבר שאינו יכול לזייף ולא עדיף לר"א מלר' מאיר אלא היכא דאי' ע"מ דלר"מ ל"מ ולר"א אפילו בדבר שיכול לזייף מהני לי' ע"מ אבל בלא ע"מ לא עדיף מלר"מ דאינו מועיל וכן עיקר: ☜ודע כי הר"ן יש לו שיטה אחרת בהא דסגי במכר ומתנה ע"ח בלא ע"מ והוא דר"א מודה דע"ח נמי כרתי ואפילו בגיטין וקידושין אף על גב דליכא ע"מ והוא שיטת הרי"ף והרמב"ם וז"ל ומיהו מה דמודה ר"א דע"ח מהני היינו משום דס"ל שהמסירה כורתת כל שיש עדי' בדבר בין שהם מעידים על המסירה עצמה או על גוף הדבר ומעתה מה שמודה ר"א דגט החתוספות בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ כמו שמוכיחות כלאותן הראיות לאו משום דס"ל דע"ת כרתי אלא שהמסיר' כורתת כיון שיש עדים על עיקר הדבר דה"ל ע"ת כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י בעדי' הללו ובידוע שהבעל מסר' לו ונמצא כאלו הן עצמן מעידי'על המסיר' עיין שם בפ' המגרש ואם כן לפ"ז כיון דאתינן עלה מתורת עדי מסירה דאין סהדי שמסר לו הבעל דין אם כן אם יוכל לזייף נמי כיון שידוע המסירה אע"פ שאין ידוע לנו מה כתב בו כיוו דיכול לזייף משום זה לא מיפסל דאע"פ שאמר ע"מ צריכי למקריי' היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפילו לא קראוהו כשר כל שראו המסירה מידו ליד' וכמבואר בתוספות פרק המביא דף י"ט ד"ה צריכי למקדיי' ועיין שם באשר"י ובר"ן ואם כן ה"נ ביכול להזדייף אם ידוע לנו המסירה אף על פי שאינו ידוע מה כתוב בו כשר אלא דכיון דיכול לזייף גם המסירה אינו ידוע לנו שבא מיד הנותן למקבל דהא אפשר הי' כתוב שם איזה דבר מאיש אחר וזייף וכתב מה דכתוב ואם כן ודאי לא מהני אלא דאם חתום בחתם יד הנותן דאז ודאי ידוע שבא הדבר מיד הנותן ליד המקבל אלא שאינו ידוע לנו מה כתוב בו מכל מקום כשר בשטר כיון דידוע לנו המסירה וה"ל כמו מסר לה בפני עדים ולא קראוהו דכשר וכמ"ש ואפשר דכיון דכשר לשטר קנין וכמ"ש אם כן אפילו בעל דין מכחישו וטען שהי' כתוב בו דבר אחר וזייף וכתב לא הוי טענה דלא גרע מחתימה חלקה דכתב בסמ"ע סימן מ"ז דגובה בו משום דהאמין ואם כן במסר לו חרס וחתם עליו אפילו הי' שם כתוב דבר אחר האמינו כיון דיכול למוחקו ולעשות שטר עליו אבל לר"מ דס"ל ע"ח כרתי ואם כן לעולם פסול משום דאינו מוכח מתוכו לא שייך האמינו כיון דכל מה שיכתוב אינו מוכח מתוכו אבל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ומועיל בו ע"ח משום תורת ע"מ כיון דאנן סהדי שמידו בא לידה ואם כן בכת"י שחתם עליו דידוע המסירה כשר אפילו אין יודעין מה כתוב בו אם כן מהני נמי לראי' ואין הבעל דין נאמן לומר דבר אחר הי' שם כתוב משום דהאמינו וכמ"ש. וניחא בזה ליישב דברי התוספות שכתבו בפ"ב דכתובות דהך שמעתא דליכא למיחש אתספא לא אתי' כר"א ועיין בש"ך שתמהו בזה כל האחרונים הא אפילו לר"א מצי אמר דבר אחר הי' שם וזייף וכתב שטר קנין ולפי מ"ש ניחא דאינו נאמן בכך והמוציא הוא דנאמן ומשום דלא גרע מחתימה חלקה ודו"ק ואולי התוספות בפרק ב' דכתובות ס"ל טעמא דמהני ע"ח משום דאנן במקום ע"מ כיון שידוע שמסר לה וכמו שכתב הר"ן ואם כן כת"י כשר אבל לפי מ"ש תוספות בפרק קמא דגיטין טעמא דמהני ע"ת בשערות לר"א היינו משום הודאת נותן וכבר כתבנו דהודאת נותן לא הוי אלא היכא דיש ע"ח ואם כן ביכול לזייף דליכא ע"ח לא מהני כלל כל שמוסרו בינו לבינו ואפילו חתם ידו נמי ל"מ בינו לבינו כל שיכול לזייף כיון דאינו מוכח מתוכו ליכא ני"ח וליכא הודאת נותן ולא מהני אלא שיכתוב בכתב ידו ממש כל השטר דאז ליכא זיוף והב"ח שכתב בסימן קצ"א דבכת"י כשר אינו חתם ידו אלא כ"י ממש ואפשר דאפילו לפי' תוספות בפרק קמא דגיטין דף ד' נמי חתם ידו כשר בדבר שיכול לזייף ומטעמא שכתבנו דכיון דזה ודאי ידוע שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל אם כן האמין לו על כל זה שכתוב בו והמעיין בלשון התוספות פרק קמא דגיטין דף י' ד"ה חספא בעלמא העתקנו דבריהם לעיל משמע דהיכ' דידוע ע"י ע"ת שבא מיד הנותן מהני ובחת"י נמי ידוע שבא מיד הנותן אל המקבל והאמין לו על כל דיכתוב עליו וכמו חתימה חלקה אבל בעל חוב בדבר שיכול לזייף ודאי אינו ידוע כלל שבא מיד הנותן ליד המקבל דאפשר הי' שם איזה כתב מאיש אחר ובזה לא שייך הודאת נותן דאינו מודה כלל כיון דאינו ידוע לט מה היה שם ולהכי אפילו מודה עכשיו שלא היה שם זיוף כיון דאינו מוכח מתוכו וכיון דשטרא ליכא איו זה אלא כמודה שמסר לו חספא והבן היטב: ועיין פ"י שהק' בהא דכ' הרא"ש דהלכ' כר"א בגיטין אבל לא בשטרות מהא דאמרו לענין הוצאת שבת דיפתרא כדי לכתוב עליו את הגט ומשמע דשטרות פסולי והק' דהא אכתי מצי למימר דיפתרא לכתוב עליו שטרי מקנה ועיין שם ולק"מ דכי היכא דאמרינן דשטרי מקנה נכלל בגיטין וכמה שכתבו תוספות גיטין ודדמי לי' שטרי מקנה אבל שטרי ראיה לא ה"ה בזה שאמרו דיפתרא כדי לכתוב עליו הגט היינו גט ודדמי ליה שטרי מקנה אלא הוכחת הרא"ש מדלא אמר סתמא דיפתר' לכתוב עליו שטרות ומשמע דבעי' לאפוקי על כל פנים שטרי ראי' וז"ב:
ב סָעִיף ט שהשטר בטל. עיין מל"מ פט"ו מטוען שמביא בשם מהראנ"ח דכל מלתא דלחזר' קאי אפילו במטלטלין דמוחזק בהן המחזיק וכל ספק דאיתיילד מוקמינן ליה בחזקת בעלים וזה שכתב על ראובן שהוציא שטר על שמעון בסך מה לפרוע בזמרם ידועים ונפל הספק בלשון השטר אם חיוב הלוה לסוף שלשה חדשי' או שלשה שנים ואסיק דכל שהלשון בעצמו מסופק אי איכא תרי לישני דמספקא לן אי תפוס לשון אחרון דיינינן לזכות המלוה דומיא די"ב דינרין לשנה דינר לתדש נתעברה השנה נתעברה למשכיר דקרקע בחזקת בעלים עומדת וה"נ ממון בחזקת בעלים עומד והלו' בא להחזיק מכח תנאו שהאריך לו הזמן עליו הראיה וכתב הרמב"ם הדין מפורש פי"ג ממלוה אמר המלוה היום הגיע הזמן והלוה אומר עדיין יש לי ה' ימים כו' המלוה נאמן מן הטעם ההוא והרב המ"ל השיג עליו דבהדיא כתבו תוספות נגד דברי הרב בפ' השואל גבי מימרא דרבא דקאמר התם האי מאן דאמר לחברי' אושלן מרא למירפק פרדיסא דאי אמר למירפק פרדסי רפיק ואזיל כל פרדיסא דאי"ל והקשו בתוספות דבפ' המוכר אמרינן ארעתא תרי משמע ותירצו דהתם מוכר מוחזק ויד הלוקח על התחתינה והכא יד המשאיל על התתתונה שהשואל מוחזק וכ"ת לא מקרי שואל מוחזק כיון שסופו להחזיר כדאמרינן לעיל גבי קרקע דאפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר לא דמי דהתם הוא קרקע שאינו יכול לשומטו ואזלינן בתר מרא קמא אבל במטלטלין אזלינן בתר מאן דתפס השתא היכא דליכא חזקת קרקע כנגדה הרי בהדיא כתבו תוספות נגד דברי הראנ"ח ע"ש. אמנם אני אומר אם דברי החו' בפ' השואל המה נגדו אכתי יש עמוד וסיוע לדברי הראנ"ת מדברי תוספות פ' המוכר דף ס"א ד"ה ארעתא תרתי וז"ל הא דאמר בהשואל האי מאן דמשאיל מרא לחברי' למירפק בי' פרדיסי רפיק בי' כל פרדיסי דאית לי' ולא אמר פרדיסי תרתי משמע התם דרך הוא כו' ויש מפרשים דהתם יד המשאיל על התתתונ' דשואל מוחזק כו' ואין נראה לר"י דהתם נמי הואיל וסופו לחזור לבעלים הוי משאיל מוחזק כדאמר ר"נ קרקע בחזקת בעלי' עומדת הואיל וסופו לחזור לבעלים ואין לומר דיש לחלק בין קרקע למטלטלין דאין חזקת השוכר חשובה בקרקע כמו במטלטלין וכו' דאין נראה לחלק דהא מיירי התם ר"נ אפילו בא בסוף החודש שנגמרה חזקתו שדר בה אפילו הכי מוקמינין בחזקת בעלים וכן בהמקבל דף ק"י מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש פירות בחזקת אוכליהן ואמאי לא מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים אע"פ שהפירות כבר אכלו המלוה אם כן לא הוי טעמא משום דחז"ק גרוע אלא משום דסופו לחזור עד כאן לשונו והרי לפניך ממש כדברי הראנ"ח מדברי ר"י שרוב תוספות הוא ממנו ודברי התוספות שבפ' השואל הוא מבעל תוספות אחר אמנם בעיקר הדין שהעלה הראנ"ח לבבי לא כן ידמה דהא כמה כרכורים כרכרו בזה הפוסקים בשטר שכתב עד הפסח אם מחויב לשלם בפסח ראשון ברשב"א ובאשר"י באו בטענה דאם כן יתבטל השטר לגמרי ובזה לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה ותיפוק לי' דבעל השטר הוי מוחזק כיון דסופו לחזור. ועוד קשה לדברי הראנ"ח דכיון דסופו לחזור הוי המלוה מוחזק אם כן אפילו במלוה על פה נמי אם מחולקים הלוה והמלוה בזמן הפרעון הלוה אומר אחר עשרה ימים והמלוה אומר היום יהיה המלוה נאמן ומדברי הרמב"ם מבואר פי"ג ממלוה דדוקא מלוה בשטר וכן פסק בשלחן ערוך סימן ע"ג במלוה על פה דמחולקין בזמן הפרעון נשבע הלוה היסת ולדברי הראנ"ח צ"ל טעמא דנאמן הלוה במלוה על פה הוי משום מגו דפרעתי או להד"מ אבל לענ"ד נראה דבמלוה על פה אפילו הלוה בעדים וא"ל אל תחזיר אלא בפני פו"פ והספק בזמן הפרעון נמי ישבע הלוה היסת ואפילו לדעת התוספות דהיכא דלחזרה קאי לא הוי מוחזק היינו דוקא בחפץ שהוא דבר ידוע ואמרינן כיון דזה החפץ ודאי סופו לחזור הרי הוא החפץ בחזקת בעלים הראשונים אבל מלוה להוצאה ניתנה אלא דמוטל על הלוה לפרוע מנכסים ואם כן ודאי הלוה מוחזק בנכסיו ומצי אמר אכתי לא הגיע זמנך ליפרע דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואין המלוה מוחזק בנכסי הלוה ואין לו בהם שום תפיסת יד מה שאין כן בחפץ וקרקע שסופו לחזו' לבעלים בעינא ומשום הכי הוכרחו הראשונים לבא בטענה בשטר שכתוב בו עד הפסח דהוי פסח ראשון דלא הוי המלו' מוחזק בנכסי הלוה אף על גב דיצטריך סוף סוף לפרוע וכמ"ש והא דכתב הרמב"ם במלוה בשטר זה אומר היום וזה אומר עדיין יש לי ה' ימים דהמלו' נאמן היינו משום דהכי דינא דמלוה בשטר כאין מפורש בו זמן פרעון דסתמו משמע היום אבל היכא דאיכא ספק בלה"ש ואין השט' מתבטל בכך וכעובדא דהראנ"ח דהא לסוף ג' שנים ודאי מועיל השטר בזה אמרינן יד בעה"ש על התתתונה אף על גב דסופו לחזרה וכדמוכח מכל הני פוסקים שכתבו הטעם דאם כן יתבטל השטר וכמ"ש אלמא בענין דאינו מתבטל יד בעה"ש על התחתונה ומשום דהבדל יש בין חפץ דהדרא להלואה דלא הדרא בעינא וכמ"ש וז"ב:
א סָעִיף א שטר אקנייתא. עש"ך סק"ב (ויש שם ט"ס במ"ש אע"פ שהשטר של גיטין יכול להועיל לראיה וכו' תיבת גיטין ט"ס וצ"ל שהשטר של קנין) שכתב דאפי' חתם עצמו בדבר שיכול להזדייף אם טען זה להד"ם הוחזק כפרן. והוא תמו' מאוד. וכבר האריך לתמוה בזה בתומי' דודאי יכול לומ' שחתם עצמו על דבר של שטות והוא מחקו וכתב עליו שטר מקדו ומה שכתבו התוס' דכיון דעיקרן לאו לראיה מהני לא כתבו זה רק לר"א דפסול מגזירת הכתוב דלמען יעמדו לשטר ראי' אפי' לאלתר ע"ז כתבו התוס' דבשטר קנין כיון דעיקר לאו לראיה לא נפסל ראיה דידיה ע"י עידי מסירה ופשוט וכדי שלא להשוות להש"ך מאורן של ישראל לטוע' מצווין אנחנו ליישב דבריו אפי' בדוחק (ומקודם ליישב קושית המהרש"א שהביא הש"ך) ונראה דהא דכתבו התוס' דהאי דאביי לא אתי כר"א הוא מטעם דבב"ב קס"ז גבי הא דאמר התם דצריך שיהי' מכירין שם האשה והאיש. הקשה הש"ס וניחוש לשני יב"ש דעלמא כתוב גיטא וממטי' לי' לאיתתא דהאיך וכתבו התוס' שם בד"ה וליחוש דהקושיא קאי אליבא דר"א דאמר עידי מסירה כרתי וז"ל שם ואע"ג דעידי מסיר' כרתי וצריכה להביא ע"מ ליחוש וכו' וכשתבי' ע"מ לב"ד שתאמר אלו העדי' ראו דיב"ש בעלי נתן לי הגט והן אומרי' הן ואח"כ לא יחקרום ב"ד לומר שמא טעיתם כך וכך וכו' וכונתם שאין העדים צריכין להכיר רק ששם הבעל והאשה כך וכך וא"צ לידע שהוא בעלה וכשתבוא להנשא שלא בפני בעלה ולא יהי' להם טביעת עין יבא הדבר לידי ריעותא ע"ש ולכאורה קשה דא"כ היאך כותבין שטר ללוה בלא מלוה שמא מערים הוא ורוצה למוסרו בכדי להוציא מיב"ש אחר שלא בפניו או מלקוחות ומיתומים. אבל באמת הא בורכא דהא כיון שהב"ד ידעו שיש שני יב"ש הא אין אחר יכול להוציא עליהם וזה פשוט. ולפ"ז א"ש דברי התוס' בכתובות דהאי דאביי לא מצי אתי כר"א דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא דדילמא משכח איניש דלא מעלי ויערים ויעשה קנוניא עם יב"ש השני שימסור לו שט"ח זה בפני ע"מ שידמו ששמו יב"ש לר' יוחנן דמכשיר אף בשטר ראיה בדבר שיכול לזייף א"נ בשטר מקנה וכמו שהקש' הש"ס בב"ב שם והב"ד לא יתנו לב לחקור יותר כמ"ש התוס' בב"ב ויגבה ממנו שלא בפניו וכאן לא שייך התירוץ שכתבתי לעיל דהא ב' יב"ש אין אחר יכול להוציא עליהם שט"ח דהא לא שייך הכא דהא איכא חתם ידו הניכרת לב"ד שהוא מיב"ש זה וא"ש דברי התוס'. ולפ"ז גם דברי הש"ך א"ש דכיון דלר"א אסור לחתום עצמו אחספא מטעם הנ"ל ובודאי ה"ה דאסור לכתוב דברים אחספא לחתום עצמו דהוי כחתימ' בעלמא כיון דיכול למחוק הדברים שכתב למעלה מחתימתו ולעשות רמאות כנ"ל וכיון שאסור לעשות חתימ' אחספא ממילא אינו נאמן שעשה כך כמו שא"נ לטעון במגילת' שחתם עצמו כך כשאין לו מגו וכיון דלר"א אסור לעשות כן גם בחספא שוה הדין בחספא כמו במגילתא כנ"ל ליישב דעת הש"ך שלא יהיה תמוה כל כך. ומ"מ העיקר כמ"ש התומים דלא הוחזק כפרן כשטון להר"מ בדבר שיכול להזדייף עוד כתב הש"ך דכשר בע"ח ובהוראות הנותן שמסרו לבד אפי' ליכא עדי מסירה. ובס' קצה"ח הקשה דהא אם מסר כתב יד אחר בינו לבינו בלא ע"מ לא קנה וכיון שהוא יכול להזדייף הוי כליכ' ע"ח ואפי' בערכאותיהן כתבו התוס' דפסול ע"ש שהאריך. ואין הנידון דומה לראיה דבליכא ע"ח ולא ע"מ לאו שטרא הוא כלל ולצחוק בעלמא מסר לו משא"כ כשיש ע"ח רק שהוא דבר שיכול לזייף שטר ואי אתי ע"ח קמן ואמרו דליכא זיוף מועיל וה"נ מועיל הודאת בע"ד במקום ע"ח (") דשטר קנין גמור הוא ועב"ש באה"ע סי' קכ"ג ס"ק ג' דלא בעינן מוכח לר"א אף דליכא ע"מ ואף לפמ"ש בסי' קל"א דבעינן מוכח זהו דוקא בגט אבל בשטרות ודאי דל"ב מוכח כיון דהודאת בע"ד סגי וראיה לזה דבב' שטרות היוצאים ביום א' דחולקין כתב הר"ן הטעם משום שאין מוכח ולר"א דע"מ כרתי אמרינן שודא והקשה הרמב"ן דניחוש דילמא לא היה ע"מ והשטר נעשה רק ע"י ע"ח ומתרץ דבממון כיון דמהני הודאת בע"ד מהני מסירתו כעדים וה"נ דכוותי' גם מ"ש דלדעת הר"ן דע"ח הן במקום ע"מ כשהשטר ע"ד המזדייף הוי כנמסר בע"מ ולא קראוהו תמוה דהא שם בעינן עכ"פ קראו לבסוף וכאן לא קראוהו כלל. ואפי' תימא דשם לא בעינן כלל קריאה היינו משום שאומר לפני העדים שמגרשה ובעל שאמר גרשתי נאמן אבל בדבר המזדייף שנותן בינו לבינה אף שיש ע"ח ודאי דלא הווין ע"מ. גם מ"ש דבחתם ידו על דבר המזדייף נאמן המלוה דהוי בהאמינו בשעה שמסר בידו וכמו במסר בידו חתימה חלקה וכו' זה לא ניתן להאמין כלל דבשלמא במסר בידו חתימה חלק' האמינו דהא אם יכתוב על גבי ודאי דיגבה ממנו ולא מצי לטעון נגדו דתנן הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מב"ח. אבל הכא מה האמינו שייך הא אף אם יכתוב עליו מצי טעין שזייף אותו כיון דהוא דבר המזדייף גם מה שתירץ על קושיא הפ"י שהקש' אהא דאמרינן בגטין דיפתרא כדי לכתוב עליו הגט ומוכיחין מזה דשאר שטרות פסולין. והקש' הפ"י דהא כיון דשטר מקנה כשר אכתי קשה דהל"ל כדי לכתוב עליו שטר מקנה ותירץ הוא כיון שכתבו התוס' בגיטין דשטר מקנה נכלל בגיטין ה"נ גבי דיפתרא דאמר גט נכלל ג"כ שטר מקנה וכו' א"י מה הוא שח דעיקר הוכחתם הוא דגט שיעורא רבה הוא משאר שטרות דבגט צריך לכתיב שם עירו ועירה ומקום עמידת העדים והרי את מותרת ודן די יהוי ושם הנהרות משא"כ בשאר שטרות. וכן קשה כשטר מקנה דבשדה מכורה לך לבד סגי בשלמא התם בגיטין דפוסל שטר ראיה בדבר המזדייף שפיר כתבו התוס' דכולל שטר מקנה בגט דג"כ לא שטר ראיה הוא מה שאין כן הכא לענין שיעורא דשבת מה ענין יש לחלק בין שטר מקנה לשאר שטר ראייה ופשוט
ב סָעִיף ה הולכין אחר התחתון. ע"ש ברשב"ם ובתוספות בב"מ דף קס"ו במה א"כ למה דכתבו דלמעלה נכתב ענין ההלואה ולמטה הוא ענין האחריות ולכאור' קשה אמאי אם נכתב למטה מנה הולכין אחר התחתון הא אפשר לקיים שניהם שהלוה לו מאתיים ולא קיבל אחריות רק על מנה. ואפשר דהוי כישוב בדוחק ואין מישבין כמ"ש הש"ך ומכאן ראיה להש"ך או אפשר דמיירי שכתוב למטה אחריות מאה הנ"ל (ועש"ך סק"י ויש שם ט"ס וצ"ל א"כ אי תימא דרש"י מיירי וכו' א"כ א"צ להחזיר וכו'):
ג סָעִיף ה דיד בעל השטר על התחתונה. בכה"ג הביא בשם תשובה דאפילו בקבלת שבועה אמרינן יד בעל השטר על התחתונ'. ותמה דהא ספק איסור לחומרא ונרא' דודאי כשהוא טוען ברי לא שייך ספק איסור רק דמיירי שהלשון שאמר הוא מסופק. ובגוונא שהביא הש"ך בשם מהרי"ק בסקי"ח. ובזה נרא' כיון דקי"ל בנודר עד לפני הפסח דאינו אסור רק עד שנגיע מטעם דלא מחית אינש נפשיה לספיקא וכן בהקדיש חייתו ובהמתו לא הקדיש הכוי והוא ג"כ מטעם הנ"ל אלמא דהספק שנופל בלשון לא נתפס באיסור שבוע' ונדר משום דלא מחית וכו' א"כ ה"נ כאן ובמקום אחר הארכנו בזה דיש להחמיר דבכמ' דוכתי פסק הרמב"ם דמחית ושם הארכנו:
ד סָעִיף ו וינתן לחנני. עיין תומים שמסיק דלא כהסמ"ע ואפי' אם השטר ביד חנן אינו גונה ע"ש הנה אם השטר ביד השליש אף אם אומר שחנן הלוה המעות והוא יודע שהשטר נכתב לחנן ובטעות נכתב חנני ודאי דאינו נאמן דמכחיש להעדים ואין השליש נאמן להכחיש עדים ולא לעשותן לטועין ואם השטר ביד חנן לכאור' היה נרא' דאף דחנן ודאי דאינו גובה דמצי הלוה לטעון מחנני לויתי ופרעתי לו וממני נפל ואתה מצאת' מ"מ גם חנני אינו גובה כיון שהשטר ביד חנן הוי הדין כמבואר בסימן מ"א סעיף ד' בשטר שיוצא מתחת יד אחר דהלו' נאמן לטעון ממני נפל דכאן לא שייך הטעם מגו שכתב הסמ"ע שם סק"ל ועיין סמ"ע בסי' ס"ו סקל"ג ע"ש. כיון דחנן טוען שהוא בעצמו הלו' וכן בשליש שטוען שחנן הפקיד אצלו הוי כמו שהוא ביד חנן אמנם לפמ"ש לקמן בחידושי בסי' ס"ו סעיף י"א מבואר דאף כשהשטר ביד חנן גובה חנני וע"ש מה שכתבתי באריכות ועיין סמ"ע מ"ש בס"ק י"ט בשם הירושלמי דאם למעלה כתוב חנן ולמטה חנני דהוא איבעיא דלא איפשוט אם ילמד תחתון מעליון או עליון מתחתון. והוא תמוה דממ"נ הוא לחנני בין אם הוא חזרה בין שנחסר למעל' דהא אין דרך הסופרים רק לחסר ולא ליתר. ובאמת הוא ט"ס וכמבואר בירושלמי ובמ"מ שהביאו. וכצ"ל אם למעלה כתוב חנן ולמט' חנני אם ילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון והיינו כיון דדרך סופרים לחסר אות אחת אפשר שחסרו למעלה היו"ד מחנני ולמטה הח' מחנני והוי כאלו נכתב בשניהם חנני. וכן הוא באורים רק שתיבת חנני הנכתב שם גם כן ט"ס וצ"ל נני ע"ש. ומ"ש שם דאם כתבו הרשאה זה לזה גובין ממ"נ היינו נני וחנני דלחנן ודאי לא נכתב דהתחתון עיקר:
ה סָעִיף ז ומלמטה קפל. אף שיש לו מגו דאי בעי היה מוחק ליה לק' ובנמחק אות אחד מהתחתון ומדין מהעליון. מכל מקום הוי כמגו במקום עדים דמה שלמטה ודאי חזרה הוא. ועיין תומים שהקשה על הא שכתב שמא זבוב הסיר דניחוש שמא הוא בעצמו הסיר. ולק"מ דבזבוב חיישינן בעוד הדיו לה הסיר דבעודו לח לא ניכר המחילה דמהאי טעמא אסור ליתן הגט בעוד הדיו לח דהוי כדבר שאפשר לזייף אבל אחר שנתייבש א"א לזייף ולהסיר דניכר המחיקה תדע דאלת"ה בלאו הכי השטר פסול דהוי כנכתב בדבר שאפשר לזייף ובודאי העדים לא נתנו לידו עד אחר שנתיבש כדי שלא יהיה יכול לזייף ולכך הוצרך להטעם שהזבוב הסיר בעוד השטר ביד העדים כשהדיו עדיין לח. אך קשה כיון דאם יומחק אות אחת לומדין מן העליון א"כ יש לנו לפסול שטר שנכתב למעלה ספל ולמטה קפל דשטר שיכול לזייף הוא דימחוק למט' הק' ויגבה ספל ומזה מוכח כדעת התוס' בב"ב שם בד"ה אם כן למה כתב העליון דדוקא בהשם למדין מהעליון אבל כשנמחק אות אחד מהסך התחתון אין לומדין מהעליון והוא מטעם שכתבתי דאם כן יכול לזייף וכנ"ל ומדברי התוס' שם בד"ה אבל לא בשתי אותיות משמע דאפי' בחסרון אות א' מהתחתון אין לומדין מהעליון כשהחסרון בהסך המעות דהא לפי גירסת הרשב"ם מיירי מתניתין בחסרון ומדלא כתבו לעיל בד"ה אא"כ דלהרשב"ם קאי הך טעמא אהא דלמט' מנה משמע דאפי' בחסרון אין לומדין מהעליון בחסרון המעות וכן מסתבר דדוקא בשם דרך לכתוב בקיצור השם משא"כ בסך המעות ודאי דאין דרך לקצר בהסך שיהיה נרא' יותר ברור:
ו סָעִיף ח אי תפיס מטלטלין עיין ש"ך סקט"ז שכתב אבל קרקע אפי' פירות קרקע לא מהני תפיסה וכו' אין כוונת הש"ך דבספק המבואר לעיל בש"ע סעיף ה' במאה שהם מאתים דלא מהני תפיסה בפירות קרקע דזה לא ניתן להאמר כלל. דמ"ש שתופס שאר מטלטלין או חוטף ותולש פירות מקרקע רק כוונתו בקרקע שאירע ספק בקרקע כמו בסי' שי"ב בחודש העיבור דאף דהספק הוא בפירות קרקע לא מחני תפיסה ואפילו בכה"ג שהספק נולד בקרקע או בפירות קרקע דלא מהני תפיסה אינו רק כשהוא מילתא דלא עבידי לגלויי אבל במילתא דעבידי לגלויי כגון בספק שבשטר שכתוב בו שנין סתמא מהני תסיסה דעבידא לאגלויי ע"י עדים הוא כמבואר לקמן סי' שי"ז סעיף ג' ועיין בספר תקפו כהן סי' מ"ט ושאר סימנים ותמצא כדברי והוא פשוט:
ז סָעִיף ח וכ"ש שאומרים בשובר. ועיין ש"ך ס"ק י"ז ועיין תומים שהשיגו והדין עמו דהא כיון דקיימא לן דיכול לומר קים לי לפטור עצמו משבועה א"כ הוא הדין הכא. אך מה שתירץ הוא כיון דהשטר נמסר ביד המלו' ובידו לשורפו עם הנאמנות הרי הימניה הלוה למלוה שיהיה יכול להשביעו כמו בשליש וכו' ע"ש ג"כ לא א"ש דא"כ אם מסר כתב בפני עצמו עם נאמנות להלו' יפטר משבועת הוסת וכל כהאי גוונא הוי להו להפוסקים להשמיענו ועוד דהא עדים לפנינו שהעידו על הנאמנות שהאמין להלו' מה בכך שהאמין לו במה שמסר השטר בידו הא אפילו בשליש אין הנאמנות רק שהשטר כמאן דליתא כיון שהיה בידו לשורפו והכא אפילו לא היה שטר כלל רק שנתן לו נאמנות בפני עדים ויש ספק בלשון הנאמנות והוא מוחזק יש לנו לומר שידו על על העליונ' ולפענ"ד לא קשה כלל וכמו שאבאר לקמן בסמוך:
ח סָעִיף ח דלא כיש חולקין עיין ש"ך ס"ק י"ח שמיישב דעת מהרי"ק דס"ל דלא אמרינן יד בעל השובר על העליונ' הוא משום דמיירי בטוען שמא. וסיים בדבריו דהא דסי' מ"ג סעיף כ"ז או דמיירי בטוען ברי שמחל לו בפי' גם חוב זה או שתפס קודם שנולד הספק או שתפס ברשות ואז א"צ לפרש שטוען ברי. ותמי' לי דלדבריו שכתב דבתופס ברשות אפי' בטוען שמא מהני תפיסה וכ"פ עוד בסקט"ו א"כ בעובדא דמהרי"ק אין לך תפיס ברשות גדול מזה שהוא תפיס במעות שלו וטוען שאינו מחוייב כלל. וגם נראה דהוי כתופס קודם שנולד הספק. אמנם בס' הנ"ל כתב ליישב זה דמהרי"ק לא נחית לחלק בין קודם שנולד הספק כיון דכתב שם דדין ברור הוא שפדיון שבויים אינו בכלל צדקה. אמנם עיקר דברי הש"ך תמוהין דודאי הספק שאנו מסופקין אם נעשה החוב קודם כתיבת השובר או אחר כך לא נקרא תפס קודם שנולד הספק לפמ"ש לעיל בכללי התפיסה וגם לא נקרא תפס ברשות לפמ"ש שם כיון שלא התפיסוהו הבעלים על ספק זה ומכל מקום העיקר כהש"ך דאין ראיה ממהרי"ק לפי מה שכתבתי בכללי תפיסה דכל שבא לזכות מכח הלשון ויש ספק בהלשון אינו זוכה כלל משא"כ בסי' מ"ג שיש ספק במעשה אם השטר קודם או השובר קודם מהני מטעם מוחזק ועיין עוד בתומים דלאו ראיה הוא ממהרי"ק דבפדיון שבויים לא שייך מחילה דשבויים לא מחלו רק עיקר הכתב הוא שהקהל התחייבו עצמם שיתנו כל מה שהוא חייב ודמי לשטר חיוב והקהל הוי מוחזקין ונכון:
ט סָעִיף יא ונמחק אותו סכום. עיין סמ"ע סק"ל דבמלוה אומר המש היה הסך והלוה אומר שנים וכו' דפטור משבועה דאורייתא וכו' ונראה דאם הלוה אומר שלש דחייב שבועה דאורייתא דלא הוי משיב אבידה כמו בסלעים דינרין דש"ה דמסייע לי' שטרא משא"כ בנמחק דל"ל סיוע והוי מגו דהעזה. דאין להקשות אהא דנמחק דאומר מחקו כדי לפוסלו כמ"ש הסמ"ע לעיל בס"ק י"ז ע"ש דזה אינו דדוקא כשנמחק בשם המלוה או בשם הלוה המחק פוסל השטר דכיון דאינו ידוע מי המלוה או הלוה פסול משא"כ כשיש מחק בסך המעות אותו הסך שלא נמחק למדין ממנו:
י סָעִיף יב ואי תפיס. עיין ש"ך ס"ק כ"ה שמביא בשם הג"ת שהקשה משטר דכתוב בו שנין סתמא. ועיין תומים מה שהשיג על תירוצו וגם על מה שתירץ הש"ך על הקושיא משובר שכתוב בו דינרין. והדין עמו ועיקר כמו שתירץ בתומים לחלק בין תפוס ברשות לתפוס שלא ברשות מש"ה בשובר ומשכונא דתפיס ברשות מהני משא"כ בהלואה וקיימתי' מסברא וטעם לזה נראה אף דבכ"מ דמהני תפיס' מהני אפי' שלא ברשות כשטוען ברי כמו שכתב הש"ך בס"ק ט"ו זהו דוקא בתרי ותרי או שיש שני לשונות בשטר דהוי כתרי ותרי אבל בספק דשנין סתמא הטעם מהני תפיסה דהוי כדררא דממונא כגון שיש ספק בלא טענותיהם דמהני ג"כ תפיס' כמו שכתבו התוס' בב"מ דף ק' בד"ה ולחזי ועיין בתומים בקיצור תקפו כהן סקנ"ד שכתב דבספיקא דררא דממונא לא מהני תפיסה בטוען ברי רק בשטוען על גוף החפץ שלי הוא מה שאין כן כשאין לו רק שיעבוד על החפץ לא מהני תפיסה אפי' טוען ברי. ומוכיח לה מהא דסוף פ' המניח גבי גדיל את הגדול וקטן את הקטן דלא מהני תפיסה אף שהספק הוא דדרא דממונא שהספק הוא ע"פ העדים בלא טענותיהם דהא לסומכוס שם יחלוקו ע"ש. ועיין לעיל בחידושי בכללי דיני תפיסה משום הכי בשובר שכתוב בו דינרין או במשכנת' שכתוב בו שנין שאכל הפירות והא תפיס ברשות מהני כיון שטוען על גוף הדבר מה שאין כן בהלוא' דהוי תפיסה שלא ברשות כיון שאינו טוען על גוף הדבר רק שיעבוד ועיין בקצה"ח שהביא תשובת הראנ"ח בשטר שנולד בו ספק בזמן פרעון אימת דנאמן הלוה ול"ד להא שכתבו התוספות בב"ב גבי ארעת' תרתי דבשאלה כיון שחוזרת ברשות' דמרא קמא קאי דשאני שאלה דברשותו דמרא קאי מה שאין כן הלואה להוצאה ניתנ' ולא שייר בחזרה ברשותיה דלוה קאי והלוה נאמן והוא נכון ופשוט. אמנם מה שדימ' בקצות החושן למכחישין עצמן בזמן טיעון במלוה ע"פ לא ידעתי דשם הספק נופל ע"פ טענותיהן משא"כ בספק בשטר. אמנם העיקר כמ"ש המשנה למלך וכמו שכתבו התוספות בב"מ סוף פ' השואל דאפי' בשאלה בחפץ אזלינן בתר המוחזק:
יא סָעִיף טו שית מאה וזוזי. עסמ"ע סקל"ה שטר שכתוב בו מאד. דחמשים דינרין וכו' וכוונתו דבשלמא בכתוב בו שית מאה וזוזא שם זוזא הוא תיבה בפ"ע ואינו בא לפרש דהרי לא נכתב פי' על השית מאה מה הן ויכול ליתן לו מטבע הפחות שדרך לסוכם באותו מדינה אבל כשנכתב מאה וחמשים דינרי זהב שהשם דינרי' זהב נכתב לפרש על הסך שלמעלה על איזה מטבע הוא כוונתו לא שייך לומר שאינו מפרש רק החמשים ולא על המא' דאם לא בא לפרש רק החמשים שהן דינרי זהב והמאה הן מין מטבע אחרת הי' לו לפרש ג"כ המאה איזה מין מטבע הוא כמו שפי' על החמישים. אלא ודאי שהפי' דינרי זהב קאי גם על המאה וכוונתו שהמא' וחמשים הן דינרי זהב משא"כ אם כתוב בשטר מאה וא' דינרי זהב מפרשינן המא' שהן רק מאה זהובים כסף וכן מוכח ג"כ באורים ע"ש ובכל תנ"ך שמזכיר סכום חשבון גדול כותב הסך המרוב' והמועט ביחד וכותב לבסוף שם הדבר כגון ככרים ושקלים וממילא ידעינן שגם שם המרובה הוא ככרים:
א סָעִיף א לאלתר. פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב לענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ"ע גם בלאחר זמן כו' ע"ש באריכות:
ב סָעִיף א לקמן. כתב הש"ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ"ד ע"ש מילתא בטעמא:
ג סָעִיף ג לא. והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש"ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ג עכ"ל:
ד סָעִיף ד שטה. ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי"ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ"ע בשם הרשב"א:
ה סָעִיף ד שלשה. וצ"ל דמ"ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב"ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה"א וכתב בס' ת"ח שדבריו נכונים עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ד נזדמן. כתב הב"ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש"ך:
ז סָעִיף ד כגון. כתב הע"ש אבל אם כתב ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר"מ איסרלש סי' ע"ד ובמבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה עכ"ל (וכ"כ הט"ז):
ח סָעִיף ה לקיימם. כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד עכ"ל וליתא כן רק שכתב בד"מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור"ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא"א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ה התחתון. הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ"ע:
י סָעִיף ה התחתונ'. כתב בפסקי מהרא"י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה"ש על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע והקש' בש"ך דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונ' כדלקמן ס"ט וצ"ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס"ט בהג"ה עכ"ל:
יא סָעִיף ו אבל. כתב הסמ"ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה"ה אם איש א' הוציא שט"ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ והש"ך כתב וז"ל באמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י"ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ"ל:
יב סָעִיף ח מטלטלים. אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש סי' שי"ב סט"ו וסי' שי"ז ס"ג. ש"ך:
יג סָעִיף ח בשובר. כ' הסמ"ע קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ"מ לקמן בסי' ע"א סל"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביעת בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה"ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע"א מוכח דלא כהסמ"ע כו' ע"ש (ובט"ז מיישב בענין אחר ע"ש):
יד סָעִיף ח חולקין. הוא דעת מהרי"ק דס"ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש"ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ"ל דלק"מ דנדון של מהרי"ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע"ז כתב דאין פ"ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע"פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי"ק מוד' עכ"ל:
טו סָעִיף ו שטעה. נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל:
טז סָעִיף י השומעים. וכ"כ הריב"ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב"י בשם הרשב"א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע"ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע"ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב ובתשו' מהרש"ך סי' ק"ן וסי' קצ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו:
יז סָעִיף יב היסת. בסי' פ"ח סל"ב פסק המחבר דה"ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה"ל כמשיב אביד' עכ"ל הסמ"ע (כתב הט"ז וז"ל נ"ל אם בא לב"ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע"ש מילתא בטעמא):
יח סָעִיף יב תפיס. היינו בתפיס בעדים דאל"כ נאמן במגו ול"ד למ"ש בס"ח דבכל הני דאמרי' יד בעה"ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי עכ"ל:
יט סָעִיף יב מפקינן. בס' ג"ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי"ז ס"ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק"מ למ"ש הנ"י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דב"מ ע"ש וא"ל ממ"ש המחבר ס"ס נ"ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ"ש הבעה"ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה"ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ"ל הש"ך:
כ סָעִיף יג חתיכה. דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג"כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ"ע:
כא סָעִיף יג דינרי. כתב הסמ"ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה"ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ"מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי"ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה"ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ"ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו"ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו"ן עכ"ל והש"ך כתב דאין לשנות הגירסא ע"ש:
כב סָעִיף יד מתפרש. פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ"מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בס' בדק הבית:
כג סָעִיף יד מיהו. והר"ן חולק ע"ז ע"ש. ש"ך:
כד סָעִיף טו שטרא. כתב הנ"י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. סמ"ע:
כה סָעִיף טו דנין. היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש"ך:
כו סָעִיף טו ראוי. ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ"ע:
א סָעִיף א ואם כתבו עליו פסול. עש"ך סק"א ועי' בתשובת משכנות יעקב סימן י"ט מ"ש בזה:
ב סָעִיף א לגבות בו לאלתר. עבה"ט ועי' בספר קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ס"ב וס"ד מ"ש בזה:
ג סָעִיף ה אחר התחתון. עיין באר היטב ועיין בתשו' חוט השני ס"ס ל"ח שכתב דיש להסתפק אם דין זה שייך בכל מילי שאפשר שאינו שייך אלא במנה ומאתים שיש בכלל מאתים מנה אבל אם כ' למעלה חבית של יין ולמטה של שמן אפשר שהוא פסול. וכתב עוד דנראה לחלק ולומר דוקא חזרה התלוי בבעלי הדבר אמרינן אבל חזרה התלוי בעדים (כמו בנדון דידיה שהיה שינוי בזמן) לא אמרינן שהרי מה שהתחיל לכתוב שנת שמ"ז הוא זיוף ומוקדם ולא שייך לומר חזר בו דמ"מ מתחלה לא ניתן לכתוב וכן עיקר ע"ש:
ד סָעִיף ה על התחתונה. עבה"ט עד ופסק דיש לחוש שקנה בקנין אחר כו' ועיין בט"ז שחולק ופסק דהשטר כשר דמסתמא נעשה בדרך רוב קנינים כו' עיין שם והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו כתב דגם מהרא"י מודה לזה אלא דבעובדא דידיה היה ענין דלא מועיל קנין חליפין כגון מטבע כו' ע"ש והסכימו לזה התומים והנה"מ ע"ש ויובא לקמן סי' קצ"ה ס"ב ס"ק ב' באריכות. (ודע דמ"ש הגאון ח"צ ז"ל פשיטא ופשיטא דסתם קנין חליפין היינו קנין סודר בדכשר למיקנא ביה ולא חיישינן שמא קנה בדבר הפחות מש"פ או במוריקא או בדבר שאינו כלי עכ"ל אגב שיטפא כתב כן דהא קיי"ל קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה כדלקמן סי' קצ"ה ס"ב) . ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' קנ"ב שכתב דאף דכותבין בכל נוסחי השטרות בשד"א ובח"ח בת"כ בפועל ממש וספק שבועה או חרם ות"כ ראוי להחמיר מ"מ לענין ממון אמרינן יד בעל השטר על התחתונה ואין מוציאין מיד המוחזק ותו דאף שכותבין בשטרות שנעשו בפועל ממש מ"מ הכל יודעין שאין עושין שום שבועה ות"כ כלל ומ"מ אין בזה משום עדות שקר דבעל השטר מקבל על עצמו לקיים כאילו נשבע בפו"מ דלא יהא בו משום אסמכתא וקנין דברים אבל לא שיהא בו משום חומר שבועה ממש כו' ע"ש. ועיין בתשו' רע"ק איגר ז"ל ס"ס קכ"ט בענין שטר ח"ז שכותבים בו דהכל יהיה נדרש לטובת בעל השטר. וכ' המ"מ יש לחלק דהיינו בספק בפי' ל' השטר אבל לא בספיקא דדינא ומוכח כן מדברי תשובת שב יעקב שלא יסתרו דבריו בסי' י"ד לדבריו בסי' כ"א ושוב כ' די"ל דגם בספיקא דדינא אם שורש הספק תלוי בפי' השטר אמרינן יד בעל השטר על העליונה זולת היכא שהוא נגד המנהג ע"ש:
ה סָעִיף ח אי תפיס. עמ"ש לקמן סי' ס"ו ס"ק א' בענין אם מכר שטר זה לאחר וזה האחר תפס אי מועיל תפיסתו ע"ש:
ו סָעִיף ח דלא כיש חולקין. עבה"ט בשם ש"ך ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בשו"ת הרא"ש כלל ו' סי' מ"ט ובתשו' הרמ"א סי' ד' ובתשו' עבוה"ג סי' ש"ח:
ז סָעִיף ט שהשטר בטל בו לא. עיין בתשו' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ח' ובהגה שם ודדוקא גבי שטר אמרינן הכי אבל בדבר הנקנה בע"פ בדיבורא אם יש ספק בענין אמרינן תמיד יד המוציא עה"ת אפילו היכא דנתבטל דיבורו לגמרי דדוקא שטר דעביד מעשה לכתוב ולחתום כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' רמ"ה ס"א ס"ק א':
ח סָעִיף ט בפסח הבא ראשון. עיין בתשו' בית אפרים חח"מ סי' ע"ה שכ' בשטר שכתוב בו שנתחייב לפרוע אחר כמה שנים לכאורה יש לדמות למתחייב לפרוע בפסח שמחוייב בפסח הבא ראשון ואינו יכול לומר אפרענו בפסח הבא אחר כמה שנים דאם כן השטר בטל לגמרי ובכה"ג לא אמרינן יד בעל השטר עה"ת וה"נ יהיה מחוייב לפרוע אחר שלש שנים שהוא הפחות שבל' זה (עמש"ל סי' ס' ס"ג ס"ק ז') אולם יש לחלק בין הך דהכא לההיא דפסח וגם וגם שכתבו שם הטעם דמסתמא מתחייב לעשות בזמן ראשון משא"כ הכא ל"ש הך טעמא ונראה דיש לדון בזה לפי מנהג המקום ולשער כפי הרגילות שמאחרין הלואה כזו לפי ערך הממון ולפי מה שהוא אדם ואם הוא בענין שאין לתלות במנהג המקום נראה דמחוייב לשלם לו עכ"פ אחר תשעה שנים דכל שהוא מגיע לסכום עשר אסוכי מסכי להו וכה"ג אמרינן בב"ב דף קע"ו לענין אסתרי וזוזי כו' עכ"ד עש"ה:
ט סָעִיף ט שאפשר שטעה בו. עבה"ט עד אבל בלשון אתננו דליכא למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה כו' וע' בתומים ובנה"מ שכתבו על זה דצ"ע מהך דלעיל סימן נ"ט סי"ב דג"כ ליכא למ"ד דמהני דהא רוב הפוסקים לא ס"ל כשמואל ע"ש ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סימן קע"ג אודות בכור מאם שיש לו שטר מתנה מאמו שנכתב בכל אופן המועיל עם כל שופרא דשטרא כנהוג וכתוב בו בזה"ל שנתנה לו במתנה עבור חלק בכורה שלו ועכשיו טוענת האם שהשטר מתנה בטל שנעשה בטענת שהיתה סבורה שבכור מאם יש לו חלק בכורה כמו בכור מאב לכך נתנה לו מתנה זו בשביל חלק בכורה והבן טוען שאמו נתנה לו מתנה פסוקה לא משום בכורה רק הסופר טעה וכיון שכתוב בשטר מתנה שלא יגרע כח השטר משום חסר או יתיר יהא הכל נדרש לטובת בעל השטר גם זה בכלל ועוד כיון שכתוב בשטר מתנה אחריות הוי כמכר. והשיב דהדין עם האם כי זה שטר ושוברו עמו דהוא טעות דמוכח ולא מהני אפילו אם כ' בשטר. כל שופרא דשטרא כמבואר בתשובת שארית יוסף סי' א' ובנ"ש סי' ג' אות ח' ודאי אם היה כתוב בשטר בזה"ל בשביל בכורה שלו או סתם בשביל בכורה הייתי יכול לפרש בשביל קדושה שבו שהרי לא הוצרך לפדיון ובא"ח סי' קכ"ח דאם אין לוי יונק בכור מאם מים לכהנים לכהנים לכן היה חביב עליה (והיה מועיל לזה שופרא דשטרא שיהא נדרש לטובת בעל השטר) אבל כאן כתוב עבור חלק בכורה שלו הרי שטעתה וסברה דגם בכור מאם יש לו חלק ירושה יותר בשביל בכורה שלו וזה היא טעות גמור גם מה שטען הבן דשטר מתנה זו הוי כמכר אדרבה מזה יותר מכח שטעתה שסברה שיש לו ע"פ הדין חלק בכורה לכך כתבה לו אחריות שהרי אין דרך לכתוב במתנה אחריות כמ"ש הסמ"ע סי' ר"ה סק"י וכיון שזה הכל בטעות נתבטל המתנה מעיקרו ומ"מ תקבל האם על עצמה בחב"ד שלא נתכוונה למתנה גמורה רק בשביל שסברה שיש לו חלק בכורה על פי הדין עכ"ד ע"ש (ושם הלשון מגומגם קצת וצריך תיקון) . ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סימן ק' שכתב דנראה דאף לדעת מהרי"ק דס"ל דהיכא דאיכא למתלי בטעות אמרינן יד בעל השטר עה"ת אף היכא דנתבטל השטר מכל מקום הכל לפי הסופרים והעדים כו' וע"כ נראה דמחלוקת הסמ"ע והש"ך באתננו ג"כ ישתנה לפי האדם ובודאי לאו כ"ע דינא גמירי ואם הוא ע"ה ובור אף בקנין אתן אמרינן יד בעה"ש עה"ת דזיל בתר טעמא דל"א יד בעה"ש על התחתונה בביטול השטר דאם כן למה כתב השטר כלל וכיון דהוא ע"ה עבר ומקנה לו בזה האופן ובאמת הוא טועה דאינו קנין. וא"כ בהאי דנ"ד (בעובדא דשם) דהמתחייב הוא גדול הדור וכל הנכתב והחתימה הוא כ"י ממש ודאי דלא אמרינן דטעה בדבר פשוט ומצאתי בתשובת כנ"י סימן צ"א דהרב השואל שם כתב ג"כ סברא זו מפני שהיה מסדר השטר ת"ח ובודאי לא טעה והרב בעל כנ"י לא חולק עליו בסברא זו ואין לדחות ולומר דדוקא בנדון הכנ"י שם דהמסדר לא היה בעל השטר אמרינן דלא טעה כיון שהוא ת"ח אבל הכא כיון דהכותב עצמו הוא המתחייב אפשר דלא טעה אלא עשה בכוונה כן כדי להטעותו דזה בודאי לא אמרינן ולא חשדינן ליה לת"ח לבא בנכלי דתות וערמומית לרמות ב"א והמטעותן ואפילו אם אמר כן אח"כ לא מהימנינן ליה וכן מפורש בתשובת מהרי"ט סימן ס"ט והביא ראיה מפרק איזהו נשך רב עילש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי ובלאו טעמא דגברא רבה לאו כל כמיניה לומר הטעותיו דאין אדם מע"ר דגם עדים שאמרו אמנה היה דברינו א"נ דאעוולה לא חתמי ע"ש:
י סָעִיף י הרבה מהמפרשים כו'. עיין בתשובת כנ"י סי' ק"א שכ' דהרבה דעות חולקין על זה וגם בכנה"ג מביא הרבה פוסקים ותשובות דלית להו האי פיסקא ומל' המחבר משמע נמי שלא החליט הדבר. וע"ש עוד אודות ראובן שכתב לבנו בעת נישואו בנו שטר מתנה על חצי מהבית שלו רק שייר לעצמי שידור בו כל ימי חייו ובשטר הנ"ל נאמר עוד בזה"ל גם התחייב ראובן אם ירצו הזוג ליתן ליורשי ראובן חצי שעה קודם מיתת ראובן סך פלוני בעד החצי השניה מהבית הנ"ל ולשלם סך הנ"ל חצי שעה קודם מיתת ראובן אז שייך גם החצי שניה מהבית הנ"ל ג"כ להזווג הנ"ל בלי שום שיור כלל כו' וראובן שבק חיים והניח ג' יורשים דהיינו בנו הנ"ל ועוד ב' יורשים והבנים אומרים דפירוש ליורשו הנאמר בשטר היינו להאחרים זולת הבן הנ"ל והבן מפרש לכלל יורשי ואף הוא יקח חלק שליש. והשיב הא ודאי דאם הזוג לא לקחו הברירה לסלק בעד החצי השניה נשאר חצי הבית בחזקת כל היורשים ויש להבן חלק כחלק עם אחיו וגם זה ודאי דאם לא גילו הזוג לב"ד קודם מיתת ראובן שהמה מוכנים לשלם אז החצי בית שייך לכלל עזבון ויתחלק לשלשה חלקים כפי שישומו היום הבית אך אם כבר אמרו בב"ד או בסהדי קודם מיתת ראובן שהמה מוכנים לשלם אז שייך הספק הנ"ל בחלוקת המעות. ויש לפסוק בזה לילך אחר המוחזק כי מבואר בגמרא ב"ב קל"ח דדייקינן לישנא יתירא לטפויי וכן מבואר בכמה תשובות ע' בת' מהרש"ל סי' מ"ט וסי' ע"ד ובת' מהר"ם טראני ח"א סי' קנ"ד ובמשפטי שמואל סי' פ"ז וגם במהרי"ק שהביא ב"י סי' זה וא"כ בנ"ד שנכתב בשטר אם ירצו הזוג ליתן ליורשי ראובן כו' תיבת ליורשי יתירא דיכתוב סתם ירצו ליתן דאטו מאן יירש ומכ"ש מאחר שהתנאי היה שיתנו וישלמו קודם מיתתו אז הנתינה לרשותו וה"ל לכתוב סתם ליתן א"ו לאטפויי שיתנו לשאר יורשים אך הב"י בס"ס ס"א מביא דעת הרשב"א דאין כח בידינו לומר לישנא יתירא לטפויי כ"א אלו המבוארים בגמרא ואחריו נטו כמה תשובות אמנם הקשו דברי הרשב"א אהדדי כי נמצא בכמה תשובות להרשב"א שדרש לישנא יתירא והנכון בזה מה שתירץ הרדב"ז דלהוציא אין לומר לטפוי כ"א הנזכר בגמרא אבל למוחזק ודאי אמרינן לטפויי (ע' בתשו' נו"ב סי' ג' הובא לעיל סי' י"ג ס"א ועיין בתשובת מהרי"ט סי' קי"ט ובתשובת שער אפרים סי' קכ"ט ובתשו' מהר"ר משה רוטנבורג חח"מ סי' ח') ומעתה ניחזי בנ"ד מי מוחזק הנה ודאי הבית בחזקת אביהם אף שיש לבן חזקה בבית אביו אם אינו סמוך על שולחנו (כמו שכתבתי בשולחן ערוך סימן קמ"ט סעיף ד') אך משמעות השטר שראובן היה דר בה כל ימי חייו ואף אם גם הבן דר בה אין חזקה. ואם אחר מות ראובן שלשה שנים דר בו הבן בלי מחאה אז ודאי אם היורשים גדולים נקרא מוחזק ויקח זה הבן חלק שליש מן המעות. אך אם היורשים קטנים דלאו בני מחאה נינהו ואף שבמשך הזמן נתגדלו מסקנת המפה (שם סעיף י ט) דאין חזקה נגדם אם כן הבית בחזקת היתומים ואין לו לבן הנ"ל כלל במעות. ואם אחד גדול ואחד קטן אז נגד הגדול נקרא הבן מוחזק ונגד הקטן נקרא מוציא ואז יקח הקטן חצי מן הסך המעות והגדול שליש ובן הנ"ל חלק ששית. ואם אחד מן היורשים בכור יחלוק לפי ערך הנ"ל לד' חלקים עכ"ד עיין שם ועיין בתשובה שב יעקב חח"מ סימן י"ז יובא לקמן סימן רע"ו ס"ה סק"ד:
יא סָעִיף י וסתמא משמע כך. עיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ג' מ"ש בזה:
יב סָעִיף י דעת השומעים. עבה"ט עד והסופר אומר שכוונתו היתה על כל העליות הדין עם המלוה כו' ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' ח' אודות שטען המתחייב על השטר שנתן שמה שנאמר בו כשאגבה הוועקסלין אמסור החצי לפ' הוי דבר שאינו ברשותו כו' ומה שרוצים לחייב אותו מלשון שייך לפ' הנאמר שם שהוא ל' הודאה טען החכם נותן הכתב הנ"ל דלשון שייך יש לו שני ביאורים הא' שהוא שלו בהחלט והב' שיש לו שייכות בגוה דהיינו שיש לו שעבוד ע"ז והיאך יכולים לחייבו מספק ומה שנאמר בפוסקים שהולכים בשטרות אחר ל' ב"א היינו דוקא בדבר שבדיבורו נגמר איזה עשיה כמו מקח וקדושין ונדרים אבל במה שאנחנו מחייבים אותו בהודאתו יכול זה לפרש דבריו אף בפי' דחוק והביא ראיה מתשובת ראנ"ח סי' ק"א דהביא ראיה מהאי דמסכת ב"ב דטען של אבהתיה הוא דיכול לתרץ דבריו דסמוך עליה כדאבהתי' והוא בח"מ סי' קמ"ו כו'. והוא ז"ל האריך בביטול דבריו ואח"ז כ' וז"ל ומה שהביא ראיה ממה דיכול לתרץ דבריו דהי' כוונתו דסמיך עליה כדאבהתיה אין החילוק כמו שדימה החכם הטוען הנ"ל רק החילוק הנכון הוא דהיכא שבא לחייב א"ע באיזה דבר או בהודה על איזה דבר וכן בבא להקנות ומכ"ש כשכתב הודאתו או חיובו והקנאתו בשטר מידק דייק בו ואין חילוק בין כתב בכ"י ממש או דעדים כתבו הכתב מ"מ המה כתבו ע"פ צווי שלו ואמרי' דודאי דייק ואם בא להכחיש השטר אי לפרש בו פירוש דחוק אינו נאמן דמסתמא כוונתו בלשון ב"א ולפי דעת השומעים אבל כשאינו מכוון להתחייב א"ע ולא להקנות ולא להודאה רק טוען טענותיו לפני ב"ד דרך טענה בעלמא דאף דא"י לחזור מטענותיו לגמרי מ"מ כשמתרץ דבריו ונותן אמתלא לדבריו אף אם האמתלא רחוקה קצת לא מקרי חוזר וטוען. וגדולה מזו אני אומר אף במי שטען לפני ב"ד משכנתי לו בית עד סוף העליה שיכול אח"כ לפרש דבריו שלא כוון רק לעליה אחת ולא מקרי חוזר וטוען כו' ומה שהביא ראיה מתשובת הראנ"ח ג"כ אינו ראיה דשם הנידון הי' בכתב פשר שכתבו הפשרנים ונפל ספק וטען הנתבע שזה לא נכלל בפשר וע"ז דן שם הראנ"ח דיכול לפרש הכתב אף בפירוש דחוק וא"כ אין ראיה לכ"י או לשטר שכתבו העדים דע"כ לא קאמרינן אלא בשכתב בכ"י או שהעדים כתבו ע"פ צווי שלו אמרי' דמידק דייק ביה ובודאי הי' כוונתו לפי דעת השומעים דאם הי' כוונתו בהיפך הו"ל לפרושי וזה לא שייך בפשר הנ"ל כיון שלא נכתב ע"פ צווי שלו אלא כפי אומד דעתם של הפשרנים שפיר יכול לומר דלזה לא כיוונו הפשרנים ואף שהפי' דחוק קצת והדרינן בזה לכללא דהממע"ה וע"ז הביא הראנ"ח ראיה ויכול לתרץ דבריו ומה שאמר דאבהתי' דסמיך עליה כדאבהתי' ומשום דלא שייך התם ג"כ מידק דייק כיון שאינו בא לחייב א"ע בכתב או בהודאה כ"א דרך טענה א"כ אף שם כיון דהוא לא כתבו ולא שייך לו' דדייק יכול לפרש אף בפירוש דחוק. וע"ש בהראנ"ח שרצה לחלק בין הוא עצמו מפרש אח"כ כוונתו ובין נידון שלו שהבע"ד רוצה לפרש כוונת הפשרנים עכ"ד ע"ש וע' עוד בבה"ט מ"ש. וע' בתשובת מהראנ"ח סימן כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב כו'. ובגליון ש"ע דהגר"ע זצ"ל נ"ב וע' עוד במהרי"ט ח"ב סי' פ"א ובשו"ת לחם רב סי' י' ובשו"ת חכם צבי סי' ד' ובשו"ת מהרח"ש ח"א סי' ג'. וע' בתשובת שבות יעקב ח"ג סי' קנ"ו בראובן שלוה משמעון סך מה ונתן לו אפותיקי מפורש על מקומו בבה"כ שאם לא יפרע תוך שני שנים יגבה מהמקום והתנו בפירוש שלא יוכל ראובן למכור או להשכן המקום הנ"ל עד שישלם תחלה חוב זה ועתה רוצה ראובן להשכיר המקום עד שיגיע זמן פרעון חובו אי רשות בידו או לא והשיב דראובן יכול להשכיר המקום כל ימי משך זמן ההלואה אף די"ל שכירות ליומא ממכר הוא ואפילו אם כתב בשטר אפותיקי דלא כאסמכתא ודלא כטפסי דשטרי דאז לדעת הרבה פוסקים יד בעל השטר על העליונה מ"מ בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם ואחר כוונתו דהיינו מכירה ממש או להשכין המקום דאז מורע כח אפותיקי שלו שיצטרך לטרוח לטרוף מלוקח או להמציא מקומו הממושכן ואין בלשון ב"א השכירות דמה גריעותא יש לבע"ח אם הלוה יושב על מקומו עד זמן פרעון או שיושב עליה אחר אין זה אלא מדת סדום ע"ש:
יג סָעִיף טו הואיל וגדלוהו. ע' בתומים שהביא בשם הכנה"ג שמחלק דדוקא באין להמגדל בנים והא ז"ל כתב עליו ולא ידעתי מנ"ל לחלק כי הטעם שנתן שם בתשובת מיימוני לפי דהמגדל יתום בתוך ביתו כו' וגם משום חביבות כדכתיב בני הט אזנך כו' שייך הכל אף ביש לו בנים ע"ש וע' בתשובת חתם סופר חאה"ע סי' ע"ו שכתב שסברת הכנה"ג נכון דבשלמא כשאין לו בנים עביד אינש דמחמת חבה קורא לו בנו ולא חייש דנפיק מיניה חורבה והפסד ליורשיו בנחלתו שיבא זה לירש בנחלתו דלא איכפת ליה כולי האי ואפשר דנוח לו שירש בן אשתו האהוב את נכסיו מאשר ירשו אחיו וקרוביו ומעשים בכל יום יוכיחו משא"כ כשיש לו בנים של עצמו אזי חושש טובא שלא יבא מזה טעות והפסד להפקיע בניו מנחלתו וחזק' לא שביק אינש בריה ויהיב לאחריני ולכן שטר שנכתב כן פסול וע"פ חילוק זה מיושב דברי התוספות בפסחים נ"ד ע"א כו' ע"ש עוד והבאתי בפתחי תשו' לאבן העזר סי' י"ט סק"ג וע' מה שכ' בפ"ת ליו"ד סי' רי"ו סק"א:
א סָעִיף א (ליקוט) אין כותבין כו'. דסוגיא דגמ' שם י"א א' י"ט ב' כוותיה דפריך והא בעינן כתב כו' וכן ממש"ש ובשבת ע"ט ב' דפתרא כדי כו' ול"ק כדי לכתוב שטר וע' רא"ש בכתובות כ"א ודוקא אחספא כו' (ע"כ)
ב סָעִיף א (ליקוט) ואם כתבו כו'. ממש"ש ואר"א לא הכשיר ר"א כו' מ' דרבנן אף בכה"ג פוסלין ואף ר"י ל"פ אלא אליב' דר"א (ע"כ):
ג סָעִיף א ודוקא שט"ח. כתובות ך"א א' ודוקא אחספא:
ד סָעִיף א אבל. תוס' דגטין שם מהא דקדושין ך"ו א' ט' א' ועתוס' שם:
ה סָעִיף א כל שטר. מהא דהרחיק ב' שטין בסי' מ"ה ס"ו וע"ש וכ"כ תוס' ב"ב קס"ב א' מהא דגטין י"א א' והא בעינן כו': (ליקוט) כל שטר כו'. נלמד מהרחיק ב' שטין וי"ח דשם שאני שיכול להזדייף ועס"ד (ע"כ):
ו סָעִיף א ולכן אם. פי' ועדיו מתוכו דאמרי' שם קס"ה באתר' דנהיגי כו' ופי' נ"י אמקושר שכ' עדיו מתוכו דקפיד' ובקדושין ל"ג וא"ל מ' דאפי' לא א"ל קפידא ועתוס' שם אבל בזה"ז דלא מסיק אדעתיה על מקושר ל"ל דקפיד' וראוי להיות כשר:
ז סָעִיף א (ליקוט) שטר מקושר. פי' פשוט שעשאו כעין מקושר כ"כ בנ"י שם וע' בהגהת ש"ך (ע"כ):
ח סָעִיף א ויש חולקין. דאין ראיה משם דוקא בדבר שיוכל לבא לידי זיוף:
ט סָעִיף ב (ליקוט) ובלבד כו'. כמ"ש בס"ג וכל כיוצא כו' (ע"כ):
י סָעִיף ג (ליקוט) ואל ידחוק כו'. כאן אפי' אינו יותר מדאי ועסמ"ע (ע"כ):
יא סָעִיף ג (ליקוט) ואם רואה כו' ואם צריך כו'. ע' בנ"י שכ' שאין נפסל בכך מדאמר כפתיה ואודי אבל לא פסלו. ונראה דוקא כל השטר אבל השינוי ודאי לא יגבה בו אם ניכר שינוי כמ"ש בש"ע (ע"כ):
יב סָעִיף ג וכל דבר. ירושלמי: (ליקוט) וכ"ד כו'. ירושלמי ר"פ ג"פ ר' אבהו בשם ר' יצחק בן חקולא כל מה דאת יכול לתלות במחק תלה כו' (ע"כ):
יג סָעִיף ג ויש מי שאומר. ירושלמי דסנה' ר"ה הוה מקיל כו' וגמ' ב"ב מ"א א' וסנה' ך"ט א':
יד סָעִיף ג דק"ל. שם ודף ך"ג א':
טו סָעִיף ג (ליקוט) טענת דשייכא כו'. אבל אם טען טענינן אע"ג שאין יודע השינוי ובזה צדקו דברי הרמ"ה שלא כדברי הטור ועט"ז וש"ך (ע"כ):
טז סָעִיף ד ואם לא. כנ"ל בס"א:
יז סָעִיף ד אבל אי. מהא דספל וקפל לפיר"ת:
יח סָעִיף ה ואפשר. משם דאיבעיא להו אי חיישי' לזבוב:
יט סָעִיף ה (ליקוט) ואין ב' בשטר כו'. משמע דלא מיירי האידנ' דפסול בלא שריר וקיים ואפ"ה אם כ' בשטר ש"ו למדין משטה אחרונה וכ"כ בסי' מ"ד ס"ד היכא כו' ועש"ך שם. ס"ק י"ב שנתקשה בזה כקו' תוס' שם דדילמ' לא היה כ' ש"ו והוא זייף וכ' ש"ו דמ"ש בב"מ דכת' ש"ו היינו דוקא במקושר דבלא"ה פסול הוא וכן האידנ' ועש"ך סי' מ"ה ס"ק כ' אלא נלפע"ד דהרא"ש והט"ו כו' ודבריו תמוהין דא"כ האיך כ' ומיהו כו' ק' דא"כ ברישא בלא"ה פסול כיון דאין כ' ש"ו אע"כ משמע בימיהם ואפ"ה אם כ' ש"ו אין חוששין לזיוף ולענין קו' הנ"ל של תוס' נ"ל דה"ק היכא דכ' ש"ו ר"ל דבתחלה כ' בשטר ש"ו וידוע זה בעדים או שהלוה מודה ובזה צדקו ג"כ דברי הרמב"ם שכ' הא דסמ"ד ס"ח אם היה המחק כו' והקשו עליו קו' הנ"ל דלמה יפסל הא אין למדין משטה אחרונה אף היכא דכ' ש"ו כנ"ל וכן ק' על הש"ע דהא כל הסע' הללו דסי' מ"ד עד ס"ט מיירי לדינא דגמ' מדכ' שם בס"ט האידנ' כו' ועש"ך שם ס"ק י"ז ובמ"ש מתורץ הכל (ע"כ):
כ סָעִיף ה (ליקוט) ואם נמחק סכום כו'. ירושלמי הנ"ל ואמר שם מהו כל מה שאת יכול לתלות במחק תלה ר"י קוצירה חתניה דר"י בשם ר"י סמפון כתיב מלעיל וסמפון מחיק מלרע כו' ע"ש (ע"כ):
כא סָעִיף ה (ליקוט) ויש מי כו'. עס"י בהג"ה וכל כו' (ע"כ): (ליקוט) ויש מי כו'. כנ"ל ממ"ש לתלות בזבוב (ע"כ):
כב סָעִיף ה בד"א. כפי' הר"י מיגש:
כג סָעִיף ו וכיון שאין. ואם היה. תוס' שם לפי הגי' וע"ש ובהג"א:
כד סָעִיף ז (ליקוט) שהקפל כו'. והרי"מ כ' שממ"נ הולך אחר התחתון בין חזרה או הסרת הזבוב אבל הרמב"ם מפרש שג"כ יש לחוש להארכת הזבוב מס' לקוף לכך צריך לזה (ע"כ): (ליקוט) שהקפל פחות מספל. הן דברי הרמב"ם וחייש להארכת זבוב ג"כ אבל רשב"ם לא פי' כן וכן כל המפרשים דלהארכה לא חיישי' ונ"מ בזה דלהרמב"ם אי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש בס"ח ואף דכאן ס"ס הוא וע' סי' ש"צ ועוד נ"מ בשובר כמ"ש בס"ח בהג"ה ועוד נ"מ במ"ש בס"ה ואפשר לקיימם כו' לדבריו דוקא לענין ידו על התחתונה (ע"כ):
כה סָעִיף ח בכל הני. ב"מ ק"ב ב':
כו סָעִיף ח (ליקוט) אי תפס מטלטלים. דוקא דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש בפ"ח ובפ"ט דב"מ (ע"כ):
כז סָעִיף ח וכ"ש שאומרין. שם קע"ב א' נמצא לא' וע"ש בגמ' במשולשין בשטר כו':
כח סָעִיף ט לא אמרי'. שם קע"א ת"ר שטר כו' וסנה' ל"ב א': (ליקוט) לא אמרי' כו'. ממ"ש בפג"פ ת"ר שטר שזמנו כתו' בשבת כו' וברפ"ד דסנה' ורמינהו שטר כו' שמא אחרוהו וכתבוהו ועתוס' דריש ר"ה ב' א' ד"ה לשטרות כו' (ע"כ):
כט סָעִיף ט כגון שכתוב כו' הבא ראשון. ירו' פי"ב דכתובות בפוסק ה' שנים ה' שנים ראשונות:
ל סָעִיף ט ואין יכול. ת"כ פ' מצורע פ"ה ריבב"א שתי מדות כו': (ליקוט) וא"י כו'. ע' בתוס' דר"ה ד' ב' ובסוכה ה' ב' ד"ה תפשת כו' (ע"כ):
לא סָעִיף ט וי"א. כמ"ש בכתובות ק"ה והא מר כו' דבהא אפי' כו':
לב סָעִיף י דלא כאסמכת'. אין ענין לכאן רק משום מטלטלין דנכסוהי דב"נ כו' ב"ב קע"ד ושם קע"ג ב' ערב דמשתעבד מחלוקת כו' אלא אמר ר"א וכן בקרקעות משא"כ במטלטלין וע' רש"י ב"מ ס"ז ב' אין בע"ח כו' דלא סמיך עלייהו. ודלא כטופסי. כותבין מטעם הנכתב כאן ולא הצריכוהו בגמ' שם מ"ד ב' לזה אלא משום דנוסח שטרם כך היה וכאן א"צ לדלא כאסמכת' ג"כ:
לג סָעִיף י וכל לשון. ע"ז י"א ספרא דוקניה כו' וב"ב ל"א קנ"ט ב' כיון דא"ל דבי בר כו' ואפי' להוציא מטעם דיד בעה"ש משום כמש"ל: (ליקוט) וכל לשון שהוא כולל יותר כו'. אפי' במחק מדאמרי' בפ' גט פשוט במתני' סלעים דאינון ונמחק אין לו אלא שנים ולא אמרי' דילמ' היה כתוב דאינון שבע דינרין. חידושי הרמב"ן ע"ש (ע"כ):
לד סָעִיף יב ואי תפס. ב"מ שם דקא מסייע ליה שטרא: (ליקוט) ואי תפס כו'. ול"ד להא דסי' שי"ז ס"ג דשם כיון שהניחו לאכול הפירות איתרע סהדות' דשטר'. נ"י שם ועש"ך וכ' ש"ך וה"ה להא דסי"ד דלא מהני תפיסה כיון דנמחק ועס"ס נ"ד אבל אם היה כו' (ע"כ):
לה סָעִיף יג (ליקוט) ונ"ל דנותן הפחות. עתוס' שם דגם דינרין מ' של זהב אלא משום דמ' ג"כ של כסף נותן הפחות וכמ"ש במטבע כנ"ל (ע"כ):
לו סָעִיף יד (ליקוט) ולא מתפרש כו'. ר"ל שלא נתפרש אם של א"י או בבל דלא כסמ"ע (ע"כ):
לז סָעִיף יד בא לגבות. מיהו. דלאו מקום הוצאה גורם רק שתלינן דשם דר מעיקר': (ליקוט) בא לגבות כו'. כמ"ש בסי' פ"ב שכ"ד שאין מבטל השטר יכול להשביע את המלוה כמש"ש סי"א ע"ש (ע"כ):
לח סָעִיף טו (ליקוט) דאמרי' שיתן כו'. רמב"ם וטור וכן פירשב"ם בשם ר"ח אבל רשב"ם ור"י מיג"ש לא פי' כן אלא זוזא הוא הפחות וכ"מ הלשון שם מאי אמרת כו' וכן פרש"י בסוכה כ"ב ב' וכמש"ש ר"ס תרל"א. וכ"פ הרמב"ם שם ועבפי' שם ובחיבורו דלא כמ"ש כאן וגם צ"ע דלמה לא מסכי שית מאה אסתרי לזוזי או הזוזי ה"ל לפרש ג"כ לאסתרי (ע"כ):
לט סָעִיף טו (ליקוט) ואפי' לא נכתב כו'. דעת הרמב"ם דוקא שידוע המנהג לכל וכן בתקנת הקהל כמ"ש בה' אישות ועש"ך (ע"כ):
מ סָעִיף טו וה"ה תקנות. ירושלמי דמגילה:
מא סָעִיף טו או. ב"מ פ"ג:
מב סָעִיף טו מי שמגדל. סנה' י"ט ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.