א כּוֹתְבִים בַּשְּׁטָר זְמַן הַלְוָאָה, כְּדֵי שֶׁנֵּדַע מֵאֵיזֶה לָקוֹחוֹת יִטְרֹף; שֶׁהַלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ קֹדֶם זְמַן הַלְוָאָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף מֵהֶם. וְאִם לֹא כָּתַב בּוֹ זְמַן, כָּשֵׁר לִגְבּוֹת בּוֹ מִמֶּנּוּ, אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִטְרֹף מֵהַלָּקוֹחוֹת, שֶׁיְּכוֹלִים לוֹמַר: קֹדֶם הַלְוָאָתְךָ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם קָנָה אַחַר שֶׁרָאוּ הָעֵדִים הַשְּׁטָר כָּתוּב וְחָתוּם, טוֹרֵף מֵהֶם. שׁוֹבָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, כָּשֵׁר, וְיַד בַּעַל הַשּׁוֹבָר עַל הָעֶלְיוֹנָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ע"ו).
ב אִם הִשְׁמִיט הַסוֹפֵר, וְלֹא כָּתַב: לִבְרִיאַת עוֹלָם (בֵּית יוֹסֵף מַשְׁמָעוּת הַפּוֹסְקִים), וְגַם לֹא כָתַב: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים, כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ הִשְׁמִיט גַּם הַמֵּאוֹת, וְלֹא כָתַב אֶלָּא הַפְּרָט הַקָּטָן, כָּשֵׁר. הַגָּה: אֲבָל אִם כָּתַב הָאֲלָפִים וְגַם הַפְּרָט הַקָּטָן, וְדִלֵּג הַמֵּאוֹת אוֹ הָעֲשָׂרוֹת, פָּסוּל (רִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ב).
ג אִם כָּתַב אֲלָפִים, וְהִשְׁמִיט חֲמֵשֶׁת, כָּשֵׁר.
ד אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי, עֶשְׂרִים יוֹם לְחֹדֶשׁ שְׁבָט, וְדִלֵּג בְּשַׁבָּת, כָּשֵׁר.
ה אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי לְשַׁבָּת, כ"ב לְתִשְׁרִי, וְנִמְצָא שֶׁאֵינוֹ מְכֻוָּן, שֶׁרְבִיעִי בְּשַׁבָּת שֶׁל תִּשְׁרִי שֶׁל אוֹתָהּ שָׁנָה הָיָה בְּיוֹם [אַרְבָּעָה] וְעֶשְׂרִים, אֲפִלּוּ הָכִי כָּשֵׁר.
ו כְּתַב יָדוֹ אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב בּוֹ זְמַן.
ז שִׁטְרֵי חוֹב הַמֻּקְדָּמִים, פְּסוּלִים, שֶׁהֲרֵי טוֹרֵף בָּהֶם לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. וּלְפִיכָךְ קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים, וְלֹא יִגְבֶּה בִּשְׁטָר מֻקְדָּם אֶלָּא מִבְּנֵי חוֹרִין, גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְרֹף בּוֹ מִזְּמַן רִאשׁוֹן שֶׁהִקְדִּימוֹ. וְאִם יִטְעֹן הַלּוֶֹה: פָּרַעְתִּי, דִּינוֹ כְּטוֹעֵן כֵּן בִּשְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְאִם טָעַן: להד"מ, הֻחְזַק כַּפְרָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל לְגַמְרֵי (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ וְהוּא בְּפֶרֶק א"נ וְרִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ב מִיהוּ רְאָיוֹת הָרִיבָ"שׁ שָׁם יֵשׁ לִדְחוֹת, וּכְמ"ש בְּסִפְרִי ע"ש).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁגּוֹבֶה מִבְּנֵי חוֹרִין, כְּשֶׁלֹא הִקְדִּימוּ הָעֵדִים זְמַנּוֹ בְּכַוָּנָה. הַגָּה: (טוּר בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים וְר"נ פ"ק דר"ה בְשֵׁם הרז"ה וְר' שִׁמְשׁוֹן פֶּרֶק בַּתְרָא דִשְׁבִיעִית וּבַרְטְנוּרָה שָׁם וּבעה"ת רֵישׁ שַׁעַר נ"ו) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָעֵדִים נֶאֱמָנִים בָּזֶה, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר. וְהוּא הַדִּין בְּכָל טָעוּת שֶׁהָעֵדִים מְצוּיִים לִטְעוֹת בּוֹ, הָעֵדִים נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁטָּעוּ (רַ"ן רֵישׁ ר"ה). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (עַיֵּן בַּטּוּר שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת). אֲבָל אִם הִקְדִּימוּהוּ בְּכַוָּנָה, וַדַּאי אֲפִלּוּ מִבְּנֵי חוֹרִין אֵין גּוֹבִין, שֶׁהֲרֵי הָעֵדִים פְּסוּלִים, שֶׁחָתְמוּ שֶׁקֶר.
ט שְׁטַר מַתָּנָה שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב בִּשְׁנַת נ"ח, וְכָתַב: בִּשְׁנַת נ"ז, וּמוֹכִיחַ מִתּוֹכוֹ שֶׁהוּא טָעוּת סוֹפֵר, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וּתְנוּ לִפְלוֹנִי חֲתָנִי, וּבִזְמַן נ"ז עֲדַיִן לֹא הָיָה חֲתָנוֹ, וְחָתוּם בַּשְּׁטָר גַּבְרָא רַבָּא בַּתּוֹרָה וּבַחֲסִידוּת, אֵין כָּל זֶה מַצִּיל מִלִּפְסֹל הַשְּׁטָר. וּמִכָּל מָקוֹם, אִם הָעֵדִים קַיָּמִים, וְאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, יְכוֹלִים לַחְתֹּם שְׁטָר אַחֵר מִזְּמַן שֵׁנִי. וְאִם כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, שׁוּב אֵין נֶאֱמָנִים. מִכָּל מָקוֹם, הַמְקַבֵּל מַתָּנָה נֶאֱמָן לוֹמַר: טָעוּת הָיָה, מִגּוֹ דְּאִי בָּעִי אָמַר: שְׁטָרָא מְעַלְיָא הוּא וּבִשְׁנַת נ"ז קָנוּ מִיָּדוֹ.
י שְׁטַר מֻקְדָּם דִּכְתִּיב בֵּהּ מִקַּמֵּי חֲתִימַת סַהֲדֵי: שְׁטָרָא דְנָן אִכְתּוּב בְּיוֹם פְּלָן וְלֹא אַחְתִּים עַד יוֹם פְּלָן, כָּשֵׁר.
יא אֲפִלּוּ רָאוּ הָעֵדִים שֶׁהִלְוָה לוֹ, וְאָמַר הַלּוֶֹה: כִּתְבוּ וְחִתְמוּ הַשְּׁטָר וּתְנוּ בְּיַד הַמַּלְוֶה, אִם לֹא הָיָה שָׁם קִנְיָן, כּוֹתְבִין בַּשְּׁטָר יוֹם שֶׁנִּמְסַר בּוֹ, וְלֹא יוֹם שֶׁהִלְוָה לוֹ.
יב שִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִים, כְּשֵׁרִים, שֶׁהֲרֵי הוּרַע כּוֹחוֹ שֶׁל בַּעַל הַשְּׁטָר, שֶׁאֵינוֹ טוֹרֵף אֶלָּא מִזְּמַן הַשְּׁטָר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתְבוּ בּוֹ שֶׁהוּא מְאֻחָר, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁכָּתוּב בּוֹ: דְּאָקְנֵי. אֲבָל אִם לֹא כָּתוּב בּוֹ: דְּאֶקְנֶה, פְּסוּלִים (וְכֵן כָּתוּב בְּסִימָן רנ"ח), אֶלָּא אִם כֵּן מְפֹרָשׁ וְכָתוּב בּוֹ: וְאִחַרְנוּהוּ. וְאֵין לְאַחֵר שׁוּם שְׁטָר לְכַתְּחִלָּה, דְּמִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ד ח"ד)
יג הָא דְּשִׁטְרֵי חוֹב הַמְאֻחָרִים כְּשֵׁרִים, דַּוְקָא בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה. אֲבָל בְּשִׁטְרֵי מֵקָּח וּמִמְכָּר, אֲפִלּוּ מְאֻחָרִים פְּסוּלִים, אֶלָּא אִם כֵּן כָּתַב הָאִחוּר בְּפֵרוּשׁ (הש"ךָ גורס כאן הגה דלעיל אֵין לְאַחֵר שׁוּם שְׁטָר לְכַתְּחִלָּה וכו'). (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נ"ד ח"ד).
יד שְׁטָר שֶׁזְּמַנּוֹ כָּתוּב: בְּשַׁבָּת אוֹ בַּעֲשָׂרָה בְּתִשְׁרִי, שְׁטָר מְאֻחָר הוּא וְכָשֵׁר, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא מֻקְדָּם הוּא וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת אוֹ בְּי" א בְּתִשְׁרִי נִכְתַּב, אֶלָּא מַעֲמִידִין הַשְּׁטָר עַל חֶזְקָתוֹ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין כּוֹתְבִין בְּשַׁבָּת וְלֹא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וּלְפִיכָךְ אִחֲרוּהוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּאִי אָמַר: אִשְׁתָּבַע לִי, חַיָּב לִשָּׁבַע. וְדַוְקָא בִּשְׁטָר מְקֻיָּם, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְקֻיָּם, עַל בַּעַל הַשְּׁטָר לְהָבִיא רְאָיָה.
טו כָּל שְׁטָר הַבָּא לְפָנֵינוּ, אָנוּ תּוֹלִים שֶׁנִּמְסַר בִּזְמַן הַכָּתוּב בּוֹ. חוּץ מֵהֵיכָא דְאִתְרַע, כְּגוֹן שֶׁנָּפַל; דְּכֵיוָן דְּאִתְיְלִיד בֵּהּ רִיעוּתָא, אֵינוֹ יָכוֹל לִגְבּוֹת בּוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁבָּא לְיָדוֹ מִזְמַן הַכָּתוּב בּוֹ, אִם אֵין בּוֹ קִנְיָן.
טז אִם נִכְתַּב בַּלַּיְלָה וְנֶחְתַּם בַּיּוֹם שֶׁלְּאַחֲרָיו, כָּשֵׁר, שֶׁהַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה. אֲבָל נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה, פָּסוּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. אֲבָל עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, כָּשֵׁר. וְדַוְקָא שֶׁלֹּא לָקַח מִיָּד בְּקִנְיָן, אֲבָל לָקַח מִיָּד בְּקִנְיָן, אֲפִלּוּ לֹא חָתְמוּ אֶלָּא לִזְמַן מְרֻבֶּה, כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ, עֵדִים שֶׁרָאוּ הַקִּנְיָן וְאִחֲרוּ לְכָתְבוֹ עַד אַחַר זְמַן, אִם זוֹכְרִים לִזְמַן הַקִּנְיָן, יִכְתְּבוּ הַזְּמַן מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם; וְאִם לָאו, יִכְתְּבוּ מִיּוֹם הַכְּתִיבָה.
יז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּאַמְרִינָן דַּעֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן כָּשֵׁר, הַיְנוּ דַּוְקָא בְּשִׁטְרֵי הַלְוָאָה, אֲבָל בְּשִׁטְרֵי חִיּוּב שֶׁהוּא מִתְחַיֵּיב בְּקִנְיָן אוֹ בַשְּׁטָר, לֹא:
יח כְּשֶׁכּוֹתְבִין יוֹם שֶׁקָּנוּ בּוֹ, סוֹמְכִים זְמַן הַכְּתִיבָה לְאוֹתוֹ יוֹם, וְכוֹתְבִין: "קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וּמָסַרְנוּ לְיַד פְּלוֹנִי". וּכְשֶׁכּוֹתְבִים יוֹם שֶׁעוֹמְדִים בּוֹ, סוֹמְכִים הַכְּתִיבָה לְאוֹתוֹ יוֹם שֶׁחוֹתְמִים, וְכוֹתְבִים: "קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וְחָתַמְנוּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי וּמָסַרְנוּ לִפְלוֹנִי". וְאִי לָא, מִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא. מִיהוּ, אִם כָּתְבוּ סְתָמָא: בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי, לֹא מִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא (ר' יְרוּחָם נ"ד ח"ב וְהוּא טוּר מבעה"ת).
יט אִם אֵינָם זוֹכְרִים לְיוֹם הַקִּנְיָן, לֹא יֹאמְרוּ: בָּרוּר לָנוּ שֶׁקָּנִינוּ מִמֶּנּוּ בְּתִשְׁרִי, וְאֵין אָנוּ יוֹדְעִים בְּכַמָּה, וּלְפִיכָךְ נִכְתֹּב מִתְּחִלַּת חֶשְׁוָן, שֶׁזֶּה מִחֲזֵי כְּשִׁקְרָא. יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם זוֹכְרִים שֶׁקָּנוּ מִמֶּנּוּ בִּתְחִלַּת תִּשְׁרִי אוֹ בְּאֶמְצָעוֹ אוֹ בְּסוֹפוֹ, יִכְתְּבוּ: בַּשְּׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּאֶמְצָעִי, אוֹ בִּשְׁלִישׁ אַחֲרוֹן.
כ מִי שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם עֵדוּת בִּמְדִינָה אַחַת וְכָתְבוּ הָעֵדִים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אֵין מַזְכִּירִים בַּשְּׁטָר מָקוֹם שֶׁנִּמְסְרָה בּוֹ הָעֵדוּת, אֶלָּא מָקוֹם שֶׁכָּתְבוּ בּוֹ חֲתִימַת יָדָם. וְדַוְקָא כְּשֶׁאֵין כּוֹתְבִין זְמַן הַקִּנְיָן, וְכוֹתְבִין זְמַן הַכְּתִיבָה; אֲבָל אִם זוֹכְרִים זְמַן הַקִּנְיָן, וְכוֹתְבִים אוֹתוֹ, אָז יִכְתְּבוּ הַמָּקוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה בּוֹ הַקִּנְיָן, שֶׁאִם יִכְתְּבוּ מְקוֹם הַכְּתִיבָה, נִמְצְאוּ מְשַׁקְּרִים, וּפָסוּל. וּכְשֶׁכּוֹתְבִים מְקוֹם הַכְּתִיבָה, כּוֹתְבִים כָּךְ: אָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי, וְכָתַבְנוּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל כְּשֶׁכּוֹתְבִים מָקוֹם שֶׁנִּמְסְרוּ הַדְּבָרִים, כּוֹתְבִים: אָמַר לָנוּ פְּלוֹנִי, אוֹ: קָנִינוּ מִפְּלוֹנִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וְכָתַבְנוּ וְחָתַמְנוּ וּמָסַרְנוּ לִפְלוֹנִי.
כא הָא דְאַמְרִינָן שֶׁכּוֹתְבִים מְקוֹם הַכְּתִיבָה אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, דַּוְקָא שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ מִשְׁתַּנֶּה מִמְּקוֹם הַקִּנְיָן לִמְקוֹם הַכְּתִיבָה, אוֹ אֲפִלּוּ אִם מִשְׁתַּנֶּה, וּבִלְבַד שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר הַמַּטְבֵּעַ שֶׁיּוֹצֵא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי. אֲבָל אִם הַמַּטְבֵּעַ מִשְׁתַּנֶּה מִמְּקוֹם הַמְּסִירָה לִמְקוֹם הַכְּתִיבָה, וְאֵין כָּתוּב בַּשְּׁטָר: (מַטְבֵּעַ) הַיּוֹצֵא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, לֹא יִכְתְּבוּ אֶלָּא שֵׁם מָקוֹם שֶׁמָּכְרוּ הַדְּבָרִים שָׁם, שֶׁמַּטְבֵּעַ אוֹתוֹ מָקוֹם נִשְׁתַּעְבֵּד. וְאִם יִכְתְּבוּ מָקוֹם אַחֵר, הָיָה מִשְׁתַּעְבֵּד מִמַּטְבֵּעַ הַיּוֹצֵא בִּמְקוֹם כְּתִיבַת הַשְּׁטָר.
כב שְׁטָר שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ מָקוֹם שֶׁנִּכְתַּב בּוֹ, כָּשֵׁר (וּמוּכָח לְעֵיל סִימָן מ"ב סי"ד).
כג רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שְׁטָר עַל לֵוִי, בְּשֶׁל רְאוּבֵן כָּתוּב: בַּחֲמִשָּׁה (נ"א בכ"ח) בְּנִיסָן, וּבְשֶׁל שִׁמְעוֹן כָּתוּב: בְּנִיסָן, סְתָם, וְאֵין לְלֵוִי אֶלָּא שָׂדֶה אַחַת שֶׁאֵין בָּהּ כְּדֵי חוֹבוֹת שְׁנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתָהּ לִרְאוּבֵן, דְּשֶׁמָּא שְׁטָרוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הָיָה בְּסוֹף נִיסָן. וְכֵן אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִטְרֹף מִלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מִלֵּוִי מֵאִיָּר וְאֵילָךְ, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: זְמַנְּךָ מֵאֶחָד בְּנִיסָן, וְהִנַּחְנוּ לְךָ מָקוֹם לִגְבּוֹת חוֹבְךָ, וְהוּא אוֹתוֹ שָׂדֶה שֶׁגָּבָה רְאוּבֵן, כִּי שֶׁלֹּא כַּדִּין גָּבָה, שֶׁאַתָּה מֻקְדָּם לוֹ. לְפִיכָךְ, אִם יִכְתְּבוּ הַרְשָׁאָה זֶה לָזֶה, יִגְבּוּ מִלָּקוֹחוֹת שֶׁקָּנוּ מֵאִיָּר וְאֵילָךְ:
כד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּתוּב בַּשּׁוֹבֵר לֹא עֵדֵי הַשְּׁטָר וְלֹא זְמַנּוֹ, כֵּיוָן שֶׁסְכוּם הַמָּעוֹת שֶׁל הַשְּׁטָר וְהַשּׁוֹבֵר שָׁוִים, מִמֵּילָא אַמְרִינָן שֶׁהַשּׁוֹבֵר נִכְתַּב עַל אוֹתוֹ שְׁטָר.
כה מִי שֶׁהוֹצִיאוּ עָלָיו שְׁטָר חוֹב בְּנִיסָן, סְתָם, וְהוֹצִיא מְחִילָה שֶׁזְּמַנָּהּ בְּי"ח בְּנִיסָן, יֵשׁ כֹּחַ בִּמְחִילָה זוֹ לְבַטֵּל הַחוֹב.
כו רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן שֶׁזְּמַנּוֹ בְּיוֹם כָּךְ, וְשִׁמְעוֹן הוֹצִיא שׁוֹבָר עַל שְׁטָר זֶה כָּתוּב בְּאוֹתוֹ יוֹם בְּעַצְמוֹ, יַד בַּעַל הַשְּׁטָר עַל הַתַּחְתּוֹנָה.
כז רְאוּבֵן הוֹצִיא שְׁטַר חוֹב עַל שִׁמְעוֹן שֶׁזְּמַנּוֹ חֲמִשָּׁה בְּנִיסָן, וְשִׁמְעוֹן הוֹצִיא שׁוֹבָר שֶׁנִּכְתַּב בַּחֲמִשָּׁה בְּנִיסָן כָּתוּב בּוֹ שֶׁמָּחַל רְאוּבֵן לְשִׁמְעוֹן כָּל תְּבִיעוֹת שֶׁהָיוּ עָלָיו עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם, רְאוּבֵן גּוֹבֶה שְׁטָרוֹ, דְּבִלְשׁוֹן הָעוֹלָם עַד וְלֹא עַד בִּכְלָל. אֲבָל אִם הָיָה כָּתוּב שֶׁמָּחַל לוֹ כָּל תְּבִיעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ עָלָיו עַד עַכְשָׁיו, הָוֵי סָפֵק, וּמִסְפֵיקָא לֹא מַפְקִינָן מָמוֹנָא.
כח שְׁנֵי שְׁטָרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ בְּשָׁנָה מְעֻבֶּרֶת, אֶחָד כָּתוּב בּוֹ: אֲדָר סְתָם, וְאֶחָד כָּתוּב בּוֹ: אֲדָר שֵׁנִי, וְאֵין לַלּוֶֹה נְכָסִים כְּנֶגֶד שְׁנֵיהֶם, נוֹתְנִים לְמִי שֶׁכָּתוּב בּוֹ אֲדָר סְתָם. וְאִם בִּשְׁנֵיהֶם נִכְתַּב אֲדָר סְתָם, הָוֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּשְׁנֵיהֶם אֲדָר רִאשׁוֹן, וְנוֹתְנִים לְמִי שֶׁזְּמַנּוֹ קוֹדֵם בְּמִסְפָּר יְמֵי הַחֹדֶשׁ. וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן תכ"ז כֵּיצַד כּוֹתְבִין, וּבְאֶבֶן הָעֵזֶר סִימָן קכ"ו. כָּל זְמַן הַכָּתוּב בַּשְּׁטָר, כְּגוֹן; עַד הַפֶּסַח אוֹ עַד הַקָּצִיר, דָּנִים אוֹתוֹ כְּמוֹ בִּנְדָרִים.
כט אִם כָּתוּב בַּשְּׁטָר: עַד אַחַר הַפֶּסַח, הַיְנוּ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ רֹב הַיָּמִים שֶׁבֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת. (עַד כָּאן יוֹם כ"א).
א סָעִיף א אבל אינו יכול לטרוף מלקוחות כו'. כתב הסמ"ע דה"ה מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה ב' שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לאחד מהן דאז מגבינן ליה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני ע"כ ופשוט הוא וכ"כ הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ג ועיין לקמן ס"ס ק"ד ובב"ח סוף סעיף א' כתב וה"ה בלאו ה"ט כו' אלא לפי שמסתמא אין אדם מלוה לחבירו אא"כ יודע שיש ללוה קרקע כדי מעותיו כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דא"כ גם משום טריפת לקוחות א"צ זמן דהא אין גובין ממשעבדי במקום שיש בל"ח ועוד וכי מה יודע המלוה ממי לוה אפשר שלוה עוד מהרבה בני אדם מכל א' וא' כשיעור קרקע שלו או ילוה עוד מהרבה בני אדם:
ב סָעִיף א ויש מי שאומר כו'. לפע"ד כן עיקר מדאמרינן בפ' קמא דמציעא (דף י"ט ע"א) גבי גט אשה וגט שחרור שנפל דאינן טורפין מזמן הכתוב בהן דשמא לא ניתן לידם אלא לאחר זמן אלא כי אתאי למטרף אמרי' להו אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך הרי דזה הוי כאין בו זמן שהרי הזמן אינו מועיל להן לטרוף ואפילו הכי משמע דמהני לטרוף מזמן שמביא עדים שראו הגט בידם וכן משמע מדברי הפוסקים בפ"ב דגיטין בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין משום פירות כו' בדף י"ז ע' שם ודוק:
ג סָעִיף א שובר שאין בו זמן. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא לקמן סעיף כ"ד סי' נ"ד סעיף ג':
ד סָעִיף ב ולא כתב אלא הפרט קטן. כגון שלא כתב רק שלא פ' וכה"ג והוא עומד בשנת פ' וכתב ב"י ומספקא ליה היכא שלא כ' שנת פ"ד אלא שנת ד' נפרט אי כשר או לא ודעתי נוטה להכשיר עד כאן:
ה סָעִיף ב ודילג המאות כו'. לא ידעתי למה פסק כן בפשיטות שהרי בב"י הניחו בצ"ע וכתב דאפשר דמהרא"י דוקא בגיטין פסק כן (עיין בא"ע ס"ס קכ"ז) משום אומרא דעריות ולא בשטרות ומביאו ד"מ וגם נלפע"ד דראי' מהרא"י יש לדחות. הראי' הא' דמייתי וז"ל מדכתב אשר"י בשם ר"י שאם דילג לבריאת עולם כשר משום דתלינן בדילוג הסופרים ואי לא כתב כלל רק הפרט נמי כשר ומייתי ראיה אחריתי ע"ז מש"ס ולמאי אצטריך הראיה אמאי לא אמרינן בפשיטות דתלינן בטעות סופר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה אנפי' עכ"ל. נלפע"ד דלאו ראייה היא דכוונות הרא"ש דלא נימא דלמא הסופר לא מנה לבריאת עולם אלא לאיזה ענין אחר מאוחר וא"כ יאמרו הלקוחות קנינינו קדמה לשטרך וכדאמרי' בש"ס פ"ק דע"ז דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא כו' ועלה קאי הרא"ש התם להדיא וכן הוא בס' התרומ' שחבר רבינו ברוך להדיא בסי' קל"ו ע"ש והוא מדברי התוס' שם. הראיה הב' דמייתי מהרא"י שם וז"ל ותו דבמרדכי כ' על שדילג ארבע ולא כתב אלא אלפים ומסתמא גם כן פרט המאות והשנים והכשירו א"ז בדיעבד דאף על גב דהיה לומר מיעוט אלפים שנים ואם כן היה מוקדם מדלא כתב אלפים בשני יודין אין לפרשו אלפיים הא קמן דאי היינו יכולין לפרש אלפיים לא הוה מכשיר אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ דלא לפני אלפים נכתב וע"כ ה"ט דכל היכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות עכ"ל נראה ג"כ דלאו ראיההיא דהא ודאי אלפים משמע נמי שנים כדאמרי' בכל דוכתי מיעוט רוב שנים אלא דמשמע נמי יותר משנים והלכך כל היכא שאין כ' בשני יודין יש לפרשו כראוי אבל אם היה כתוב בשני יודי"ן לא הי' אפשר לפרשו כלל בענין אחר כי אין לתלות בשום דילוג או טעות שהרי כתוב להדיא אלפיים בשני יודי"ן ובעל כרחו היה מוקדם אבל הכא הא י"ל שדילג המאות וי"ל שהוא מוקדם וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם ודמי לכתב אלפים בלא ב' יודי"ן דתלינן דדילג ארבע וה"ה הכא ונרא' דגם הריב"ש סי' שפ"ב לא פסל רק בדילג העשרות אבל לא במאות ומ"ש שם בתשו' וכבר הוכיח ר"י ז"ל מההיא דפ"ק דע"ז כו' דילמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא אבל בנדון זה דכ' כלל קמא ושבק לפרטא מציעאה והדר כתב לפרטא בתרא ודאי מוקדם הוא עכ"ל קאי דוקא אמ"ש שם בתשו' בדילוג העשרות והחילוק בין דילג המאות לעשרות קל להבין וכ"כ בתשובת מהר"ר משה מינץ סי' ט' בהך דתשובת מהרא"י הנ"ל דדילג המאתים להכשיר בדיעבד וז"ל כיון דדילג הרבה שנים יותר מדאי מה שהוא ע"כ צריכנא למימר וליישב דהאי שבק ודילג מאתים בשלמא אי הוה הדילוג שנים מועטים אז הוה חששא דמוקדם כו' אבל עתה דדילג מאתים א"כ ליכא חששא כו' דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ יש לדונו דשוכח כו' ועוד האריך ע"ש (ועיין בתשובת מהרא"ן חיים סי' ק"י) וכן נלע"ד עיקר (ונראה דגם מהרא"י לא מחמיר אלא בגיטין ולא בשטרות וכן נראה מדבריו למעיין שם ואף בגיטין יש צדדין להקל ודו"ק):
ו סָעִיף ג והשמיט חמשת כשר. הטעם נתבאר בס"ק הקודם:
ז סָעִיף ה היה ביום ארבע ועשרים כו' כשר דתלינן דטעו בעיבורא דירחא. ור"ת במרדכי שם חולק ומייתי ליה בפסקי מהרא"י ס"ס י"א ע"ש וגם הרב בהגהת בא"ע סי' קכ"ו סעיף כ"א כ' דיש חולקין והוא דעת הריב"ש סי' קי"ז ותימה על מה שסתם כאן כדברי המחבר ואולי דוקא בגיטין נראה לו להרב להחמיר או שאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דעל כרחך השטר מאוחר וכדלקמן סעיף י"ד ומ"מ ר"ת חולק להדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י שם דבא"ז דסנה' מייתי דרבינו תם ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר כזה ע"ש ונראה טעמם דבתרי יומי לא אמרינן דטעי או בתר רובא דירחא לא אמרינן דטעי כדלעיל סי' ל' (ועי' בתשו' מהרא"י ן' חיים סי' ק"י) וצ"ע לדינא:
ח סָעִיף ו כתב ידו א"צ כו'. הטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות עכ"ל סמ"ע וכן אם יש על הלוה עצמו עוד שטרות אין לזה דין קדימה דזה הוי כמו משועבדים דאל"כ היה צריך לכתוב בו זמן וכדלעיל ס"ק א' אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלוה יקדים הזמן וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס מ"ז ועמ"ש בסי' מ"ח:
ט סָעִיף ז ולפיכך קנסו כו'. וע' לקמן סי' נ"ב מה שכתבתי בזה בס"ק ד':
י סָעִיף ז ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין. נראה דהיינו לומר כשבא לב"ד בשטר כזה לתבוע את הלוה גובה בו מיד מבני חורין וקורעין את השטר או שכותבין לו פס"ד על הלוה וממילא טורף אף ממשעבדי מיום שנכתב הפס"ד אבל אין מוסרים לו השטר שיגבה מהלוה מבני חורין דהא יש לחוש שיגבה בו ממשעבדי מזמן ראשון:
יא סָעִיף ז אלא מבני חורין. ואפי' אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשעבדי משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף מזמן ראשון ע"כ ל' סמ"ע. ואף שבש"ס ופוסקים לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בשטר שהוא כתוב מכל צד שא"א לכתוב עליו עוד שום דבר וכה"ג צ"ל בפ' ג"פ בש"ס ופוסקים גבי פלוגתא דר' יודא ור' יוסי במי שפרע מקצת חובו יחליף כו' ולא אמרי' יכתוב על גביו. וכה"ג צ"ל בכמה דוכתי מ"מ לענין דינא מסתבר כדברי הסמ"ע דדמי לדלקמן סי' מ"ה סעיף י"ד דכיון שנרא' פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה ע"ש ולפ"ז אם. המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר וכן נראה ודוק:
יב סָעִיף ז וי"א דפסול לגמרי הוא דעת ר"י וסיעתו בטור ע"ש וכ' הסמ"ע ס"ק י"א דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"מ אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן עכ"ל ולפ"ד לא מוכח מידי דנהי דדעת ר' יונה בטור לקמן סי' מ"ה הוא כן אבל דעת ר"י בעל התוס' שהביא הטור כאן אינו כן (ולא הביא הטור סי' מ"ה דברי ר' יונה אלא בשביל דינים אחרים ע"ש) אלא אדרבה משמע מדבריו דנפסל לגמרי מכל וכל וכן משמע בתוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"ב) בשם ר"י ע"ש וכן מוכח בהריב"ש סי' שפ"ב לדעת ר"י דמייתי ראיה לדברי ר"י מהא דפריך בש"ס פ"ק דמציעא (דף י"ז) תיפוק ליה דה"ל מוקדם ומאי פריך הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דלא גבי אפי' מבני חרי. ואם איתא הא גם לדברי ר"י אכתי קשיא הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דיכול לטעון להד"ם כדמשמע בפרק חזקת (בבא בתרא ד' ל"ב ע"ב) גבי ההוא ערבא דמייתי הריב"ש גופיה שם ע"ש. וכן כ' הב"ח לדעת ר"י פסול מכל וכל וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה שם משמע בטור לדעת ר"י והרא"ש ע"ש. והכי משמע נמי מדכתבו ר"י והרא"ש דפסולים לגבות מבני חרי משום דלישנא דפסולים משמע דפסולים לגמרי כו' ע"ש וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' י"ג שכתב וז"ל דאשר"י נראה דסבר כדברי התוספות דבשטר מוקדם לא גבי אפי' מבני חרי משמע דכמו אספא בעלמא הוא עכ"ל וכן נראה מדברי הר"ב:
יג סָעִיף ז דפסול לגמרי אע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל גדולי תרומה דף שכ"ט ע"ד שכתב שטעם הרא"ש הוא מפני שהעדים פסולים שכתב והלא העדים פסולים כו' והתוספות כתבו דאין גובה אפילו מבני חורין בשטר ודקדקו מלשון פסולים כו' אלמא לתרץ קושייתם דעדים פסולים נינהו קאמרו דאין גובה אפי' מבני חרי עכ"ל ושגג שגגה גדולה דא"כ מאי מייתי הרא"ש שם מחלוקת בזה פשיטא דלכ"ע היכא דהעדים פסולים השטר בטל לגמרי וגם מאי פריך התם בש"ס ומייתי לה הרא"ש לגבי מזמן שני ול"ל לש"ס דגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון כו' אלא ודאי הרא"ש מיירי בגווני דהעדים כשרים וכמ"ש הרא"ש שם ואפ"ה כתבו התוס' דשט"ח המוקדמים פסולים לגמרי וזה פשוט מאד:
יד סָעִיף ז לגמרי. השטר אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלוה כשהוא מודה שהוא חייב או כשיש עדים בזה וכמו שכתבתי לקמן סי' נ"ב ס"ק ד' וכ"כ בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' קנ"ח ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה וכן נראה מבואר מדברי הסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' והוא פשוט:
טו סָעִיף ח במה דברי' אמורים כו' כשלא הקדימו זמנו בכוונה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי (ויש פוסקים דמותר משום דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג וע"ש) מ"מ מאן דלא גמיר דרב אסי לא מיפסל כ"כ הר"ן פ"ק דר"ה והנמ"י פ' א"נ וכ"כ הריב"ש סי' שפ"ב וה"ה ר"פ כ"ג מהל' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א. ומשמע מכאן להדיא דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ה"ל מוקדם ופסול לגמרי אפי' לגבות מזמן שני לפוסקים דלא כאביי וכדעת הטור סעיף ז' שחולק על הרמ"ה (ובב"ח כתב טעם לדברי הרמ"ה מש"ס דפ' א"נ גבי הא דקאמר התם הכי השתא התם נהי דלא ניתן לכתיב מזמן ראשון כו' ולפע"ד אין משם ראיה ע"ש) דס"ל דהיכא דניתן לכתוב מזמן ראשון כגון כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי טורף לקוחות מתשרי ע"ש וכן נ"ל מן הש"ס פ"ק דמציעא דף י"ז ע"א גבי הא דפריך התם תיפוק ליה דה"ל מוקדם ע"ש. וכן ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם פ' בתרא דשביעית שכתב ג"כ דהיכא דפרע לו וחזר ולוה ממנו בזמן אחר בשטר הראשון או שכ' לו שטר בניסן ולא לוה עד תשרי ואין בשטר קנין או שלוה בניסן והקדים הזמן מאדר בכל אלו ה"ז שטר מוקדם ואינו גובה אפי' מזמן אחרון עכ"ד. וכ"כ בעל העיטור דף ד' סוף ע"א. וכן מוכח לפע"ד ג"כ ברש"י פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ד"ה הני מילי כו' גבי מ"ש שם ואי קשיא לך ש"ח המוקדמים פסולים במאי מוקים לה אביי כו' ע"ש ודו"ק: וראיותי בס' גידולי תרומה שער נ"ו ח"א שכ' על אופן הראשון שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דלעיל וז"ל ותימא דא"כ האיך מהני לגבות מבני חרי כדבריו ז"ל בחבור הרי אספא בעלמא הוא שוב מצאתי לרב בעל ל"מ ז"ל הקשה ע"ז מדאקשינן בש"ס נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני כו' ואי נמחל שעבודו אין לו לגבות כלל מן הדין ע"ש והוא תמיה עצומה עכ"ל ס' ג"ת. ולפע"ד ל"ק מידי מה שהקשה הג"ת ובעל לחם משנה שהרי הרמב"ם לא בא אלא לומ' דבכה"ג הוי נמי מוקדם (וכדמשמע להדיא בפ"ק דמציעא דף י"ז) אבל מנמחל שעבודו לא מיירי ומיירי בגוונא דלית ביה משום נמחל שעבודו כגון שמוסרו לו עתה בזמן שני (או שנוטל עתה קנין חדש כמ"ש המרדכי פ' כל הגט בשם רשב"ם והר"ב לקמן סי' מ"ח) בפני העדים החתומים בו דעידי מסירה כרתי וכמ"ש המרדכי פ' הכותב בשם ר"י ומביאו ב"י והר"ב לקמן סי' מ"ח ואפ"ה פסול משום מוקדם ולהכי כ' המרדכי שם דמהני דוקא ביום החתימה ע"ש וזה ברור. [ובזה ניחא נמי מה שהביא הטור בסעיף ז' דברי הרמ"ה וחולק עליו דהא איהו פסק לעיל סי' ל"ט כאביי ובב"ח דחק בזה אבל לפי מ"ש ניחא דנפקא מיני' לשטר שלוה בו ופרעו ומוסרו לו בפני עידי החתימ' בזמן אחר דלהרמ"ה לא הו"ל מוקדם כיון דניתן לכתוב מזמן ראשון ולדעת הטור ה"ל מוקדם וכבר כתבתי דדברי הטור עיקר]:
טז סָעִיף ח כשלא הקדימו כו'. ובאופנים שכתבתי לקמן ס"ק י"ט או באופן שכתבתי בסמוך בשם הפוסקים דכתבו שטר ללוה בלא מלוה ולא לוה עד לאחר זמן דכשרים העדים. ומשמע בריב"ש סי' שפ"ב ובה' המגיד ריש פכ"ג מה' מלוה דבהך דכתבו שטר ללוה בלא מלוה או בטעות דעיבורא דירחא העדים עצמן נאמנים בזה אפי' כת"י יוצא ממקום אחר אף להרמב"ן ע"ש אך בנמ"י פ' א"נ משמע לכאורה דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אין נאמנים להרמב"ן רק בשאין כת"י יוצא ממק"א ויש ליישב דמה שכ' אחר כן בשם הרמב"ן לא מיירי בכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ע"ש וכן משמע בר"ן פ"ק דר"ה שכ' איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אנשי למיטעי ביה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה כו' ואח"כ כ' בתר דברי הרמב"ן אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית ביה משום חוזר ומגיד כו' ע"ש:
יז סָעִיף ח ויש אומרים דהעדים נאמנים בזה כו'. כלו' אע"פ שאין אומרים טעינו בעבורא דירחא וכה"ג נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא נתנו לב לזה כי לא חתמו רק על גוף השטר ולא על הזמן כי נאמנים העדי' לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו וכ' בסמ"ע ס"ק י"ג בהג"ה וז"ל ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכ' על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמני' דאין רגילים לטעות בהכי ע"כ לשון ד"מ ח' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה והבאתי דבריו לעיל ס"ק ד' והיה נראה שט"ס יש כאן וצ"ל שהי' כתוב בשטר ק"ד שני' והי' להם לכתוב קל"ד שנים כו' וכן הוא בריב"ש ואין להקשות א"כ היינו הך דכ' הרב בהגה' סעיף ב' ומאי קמ"ל י"ל דהרב לא אשמועינן אלא דבכה"ג פסול ואפשר דמיירי שנודע שנכתב כן בפסול או שהעדים הלכו למ"ה ואינם לפנינו והסמ"ע אשמועינן בשם הריב"ש דאפי' העדי' לפנינו ואומרים שטעו בזה אין נאמני' אך שראיתי בדרכי משה כ' מתחלה בסעיף ב' דברי הריב"ש שה"ל לכתוב בשטר קל"ד וכ' ק"ד ואח"כ בסעיף ח' כ' דברי הריב"ש אלו כמ"ש הסמ"ע כאן וא"כ דבריהם צ"ע:
יח סָעִיף ח וה"ה בכל טעות כו' וכ' הריב"ש (סי' שפ"ב) שסיים הרז"ה וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין עכ"ל ב"י וכן הוא בהר"ן שם ובדברי הרז"ה בס' המאור שם:
יט סָעִיף ח ויש חולקין דברי הרב צל"ע דמשמע דלהיש חולקין אפי' בטעות שהעדי' מצויין לטעות אין נאמני' לומר שטעו וכן נראה מדבריו בד"מ ע"ש והא ליתא דהא היש חולקין הם הרמב"ן ור"י והרא"ש והם מודים בזה וכמו שאבאר באמת בב"י ובד"מ הביאו דברי הר"ן בקצר' ע"ש אבל כשתעיין בהר"ן עצמו פ"ק דר"ה תראה שמתחילה הביא דברי הרז"ה וכ' אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' א"נ דהאי ירושלמי בשאין כת"י יוצא ממק"א אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למיטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכח ההיא דפ' ג"פ (ההיא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה) עכ"ל והכי משמע מדברי הרב המגיד ריש פרק כ"ג מהל' מלוה והריב"ש סי' שפ"ב דאף להרמב"ן נאמני' העדי' עצמם לומר שטעו בעיבורא דירחא או בשער טעות דעבידי למיטעי ע"ש ומ"ש הטור וז"ל ובמה יודע שהוא מוקד' י"א כגון שהעדים החתומי' בו מעידי' שהוא מוקדם הם נאמנים ואפי' אם כ' ידן יוצא ממק"א שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלואה לפיכך נאמנים לומר לא נתכווננו לחתום אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהיה מוקדם אבל לדעת ר"י אם כת"י יוצא ממק"א אין נאמני' אא"כ מעידים עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל לאו למימרא דלדעת ר"י והרא"ש אין נאמנים אא"כ אין כת"י יוצא ממק"א אף בטעות שהעדי' מצויין לטעות דא"כ אמאי נקט הטור דוקא טעינו בשנת המלך הל"ל נמי טעינו בעיבורא דירחא וכדאית' בתוס' והרא"ש ועוד דא"כ קשה מנ"ל להטור הא בדעת ר"י והרא"ש (ואע"פ שמדברי הב"ח נראה דה"ה טעינו בעיבורא דירחא וכ' שהוציא כן מדברי התוס' בשם ר"י פ"ב דכתובות מ"מ דבריו לא נהירין כלל למעיין שם) אלא נראה ברור דאין כוונת הטור רק שר"י והרא"ש חולקין על סברת הי"א שהוא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו דס"ל דאפי' כת"י יוצא ממק"א נאמני' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפי' אין אומרי' שטעו כגון שאין לתלות כלל הדבר בטעות יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר ועל זה ודאי ר"י בעל התוס' והרא"ש חולקים שהרי הקשו והלא העדים פסולים והוצרכו לדחוק כגון שיש עדים אחרים שמעידי' עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא עכ"ל ואם איתא הלא מעיקרא לק"מ שהרי העדים עצמם יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר אפי' לא טעו בשנת המלך או בעיבורא דירחא אלא ודאי ס"ל דכשכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים. וס"ל להטור דטעינו בשנת המלך הוי טעות דלא עבידי למטעי ולהכי אין נאמנים אלא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל אם אין אומרים טעינו בשנת המלך אין נאמנים אפי' כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דמשוי נפשייהו רשיעי ודמי לאנוסים היינו מחמת ממון או שטר אמנה לקמן סי' מ"ו סעיף ל"ו דאין נאמנים אפי' אין כ"י יוצא ממק"א מטענת דמשוי נפשייהו רשיעי ע"ש) ואף על גב דלכאורה משמע מדברי התוס' והרא"ש שמה שמתרצים או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא קאי גם אשכ"י יוצא ממקום אחר (ודלא כנראה מב"י וב"ח ע"ש) מ"מ התוס' והרא"ש לא באו אלא לתרץ קושייתם והלא העדים פסולי' כיון שבע"כ עדים אחרי' מעידי' שהשטר מוקדם ואם כן חתמו שקר ועל זה תירצו דעדי' אינם פסולי' דיכולי' להתנצל עצמם ולומר טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא (ובזה ניחא נמי דל"ק כלל מה שהקשה בס' גדולי תרומה ריש שער נ"ו על דברי התוס' הנ"ל וז"ל ואיכא למידק לפי דבריה' במ"ע אי בשכת"י יוצא ממקו' אחר היאך נאמנים לומר טעינו ואי בשאין כ"י יוצא ממ"א הא אפילו הם עצמן נאמני' לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות ודוחק לומר דתירוץ ראשון מיירי בכת"י יוצא ממק"א ותירוץ שני באין כת"י יוצא ממ"א עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ דכולהו מיירי בשכת"י יוצא ממ"א ואפ"ה נאמני' לומר טעינו להתנצל עצמם כשיש עדים אחרים שמעידי' שהוא מוקדם וכדפי' ודוק) אבל מ"מ הם עצמם אינם נאמני' לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך רק כשאין כת"י יוצא ממ"א דטעות בשנת המלך אינו מצוי כל כך מ"מ במילתא דעבידי למיטעי אי נאמני' הם עצמם לא הוזכר בטור ובתוס' והרא"ש ומן הסברא נראה שמודי' בזה שנאמני' (וכשתירצו התוס' והרא"ש שאומרי' שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרי' שהוא מוקדם) שהרי הם עומדי' בשטת הרמב"ן וכיון דהרמב"ן מודה לזה וכמ"ש לעיל למה נאמר שהם חולקי' וכ"כ המחבר לעיל סי' כ"ט בסתם דבכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו נאמני' הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד והוא מרברי הר"ן הנ"ל דבפ"ק דר"ה ולא הביא המחבר או הר"ב שם שום חולק וא"כ דברי הר"ב בכאן שכתב ויש חולקין צל"ע. וצריך לדחוק דמ"ש הר"ב ויש חולקין לא קאי רק אריש דבריו וק"ל:
כ סָעִיף ח אבל אם הקדימוהו בכוונה כו'. כ"כ ב"י במחו' ו' בשם הריב"ש סי' רס"ד (והוא ג"כ בריב"ש סי' שפ"ב) ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב כן בשם הריב"ש שהרי הוא פשוט בתוסי בב"ק דף ל' ובב"מ דף ע"ב ובב"ב דף צ"ד וברא"ש פ' א"נ ובהגהת מרדכי ובנ"י שם ובהר"ן פ"ק דר"ה ובתשו' סי' פ"ז ובה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן ורשב"א ובעה"ת ריש שער נ"ו ור' ירוחם נתיב ו' חלק ו' ושאר הרבה פוסקי':
כא סָעִיף ט אין כל זה כו'. כלו' דלא תימא דהא ליכא למיחש שיגבה מזמן ראשון דהא בשנת נ"ז עדיין לא הי' חתנו וא"כ מה שנכתב נ"ז יהא משמעותו נ"ח ויהי השטר בתקפד מנ"ח אלא ה"ל כאלו לא נכתב בו חתני והשטר מוקדם והוא פסול וקאמר ומ"מ אם העדי' קיימי' כו' כלו' השתא מפרש באיזה ענין השטר פסול. וקאמר אם אין כת"י יוצא ממקו' אחר הכל תלוי בעדי' ונאמני' לומר שנעש' בשנת נ"ח ויכולי' לכתוב לו שטר אחר מזמן שני ולא מזמן ראשון ואם כ"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין שנעש' בשנת נ"ח (והיינו כהיש חולקין שהביא הר"ב בסמוך לעיל ס"ח דבכ"י יוצא ממ"א אין נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא הגיה כאן כלום שסמך אמ"ש בסמוך) ואם המקבל מתנה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו נאמן ואם מודה שנעש' בשנת נ"ח הוא פסול מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות הי' מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא כו' והיינו כשכת"י יוצא ממק"א. ובעיר שושן כ' ואם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין נאמני' לחתו' שטר אחר כו' וכן נראה שהבין בסמ"ע ס"ק ט"ז ולא נהירא לחלק לענין שיכתבו שטר אחר מזמן שני בין כת"י יוצא ממ"א או לא ונרא' דאף שכת"י יוצא ממ"א יכולי' לכתוב שטר אחר מזמן שני אלא כוונת הרשב"א כמ"ש והמחבר ודוק. וגם מ"ש הע"ש אח"כ וז"ל א"נ הכא יש תקנה למקבל המתנ' אם אין כת"י יוצא ממ"א הוא בעצמו יודה ויאמר ששטר זה טעות הוא והשתא יהא נאמן במגו דאי בעי אמר ודאי שטר מעליא הוא כו' לא נהירא כלל ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל אם כת"י יוצא ממ"א. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג וסי' ק"י:
כב סָעִיף ט יכולי' לחתום שטר אחר מזמן שני. דאלו לא עשו שליחותן שהרי הוא אמר להם לכתוב בשנת נ"ח והם כתבו בשנת נ"ז כו' כ"כ ב"י בשם הרשב"א (וכ"כ בסמ"ע) ולא ידעתי למה הוצרך לזה דהא בשטר מתנה ק"ל דכותבין אפילו כמה שטרות וכדמוכח להדיא בפ' גט פשוט ריש דקע"א וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א גופיה לעיל סי' מ"א מחו' ח' ולקמן סי' מ"ט מחו' ב' וסי' רל"ט ס"א ואין לומר דמיירי במתנ' שיש בה אחריות דא"כ היאך יכתבו לו שטר אחר מזמן שני הא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין בשטר מתנה זה שלא נכתב רק עתה אחר הזמן השני ואע"פ שאין כת"י יוצא ממ"א ואית להו מגו מ"מ כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני אינן יכולין לעשות לו שטר אף מזמן שני והכי מוכח מדברי ה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א והגהת מרדכי פ' א"נ והטור ושאר פוסקי' שכתבו דמשכחת לה שיודע שהשטר מוקדם כגון שאין כת"י יוצא ממ"א ואומרי' אנוסי' היינו מחמת נפשות או טעינו בשנת המלך וכה"ג והא בכה"ג אית להו מגו ואמאי לא יטרוף לקוחות אף מזמן שני יעשו לו העדי' עצמם שטר מזמן שני אלא ודאי כיון שהשטר הראשון פסול אין יכולי' לעשות לו שטר מזמן שני דיטרוף שלא כדין מזמן שני דהא לקוחות לא ידעי משום שטר מזמן שני וא"כ ה"ה הכא בשטר מתנה שיש בה אחריות. ועוד דא"כ היאך מסיק הרשב"א ואם יש עדי' אחרי' כשרי' שראו שקנו מידו בשנת נ"ח יכולי' לכתוב לו שטר המתנ' משנת נ"ח דעידי מתנה א"נ שיהיו מזומני' לעדות כדמוכח בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו נבקר החולה א"נ יעידו בפני ב"ד והם יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אנו עכ"ל והא במתנ' שיש בה אחריות מוכח בפ' גט פשוט דעדים לא יעשו שטר אחר רק ב"ד וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א (והכא נראה דאפילו ע"פ ב"ד לא מהני לעשות שטר אחר מזמן שני אם המתנ' היא באחריות מטעם שכתבתי ודוק) וגם ההוא דיש נוחלין אינה ענין נכאן דהתם לא מיירי ממתנ' שיש בה אחריות וכן משמע בסמ"ע ס"ק ט"ז דהרשב"א מיירי בסתם מתנה שכ' וז"ל והטע' דבמתנ' א"צ שיהיו מזומני' דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שהעדי' שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו (ע"ל סי' ל"ט סעיף ה') משא"כ במתנ' מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב' פעמי' עכ"ל ואי במתנה שיש בה אחריות הא איכא נמי למיחש שיגבה ב' פעמים וכדאיתא בש"ס ולעיל סי' מ"ח אלא ודאי מיירי בסתם מתנה ולכך יכולי' העדי' לכתוב לו מזמן שני שאינה אלא להעמיד המתנ' בידו ולא יהא אלא שמעידין כן בעל פה שנתן לו מתנה זו בזמן פלוני שהרי היא שלו בזמן פלוני. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאלו לא עשו שליחותן וגם אמאי מסיק ואם יש שם עדים אחרי' כו' הלא אפילו העדי' עצמם יכולי' לעשות לו שטר אחר של מתנה ואולי זמן שני דקאמר היינו זמן של עכשיו ומיירי שמיד בשנת נ"ח נודע הפסול ומיירי במתנ' באחריות ודלא כסמ"ע וצל"ע:
כג סָעִיף יא ולא יום שהלוה לו. ולהפוסקי' כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וכבר הארכתי בזה לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג ס"ק ל"ו (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' צ"ט):
כד סָעִיף יב שטרי חוב המאוחרי' כשרי'. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה אע"פ שאחרוהו שלא מדעת המלו' ופשוט הוא ולחנם האריך שם בזה ופלפל והניח בצ"ע ע"ש כי היאך יעלה על הדעת לפסול שטר שנכתב למלו' מפני שאחרוהו וגרעו כחו:
כה סָעִיף יב המאוחרי' כשרי'. ל' ב"י מחו' י"א מדברי בעה"ת שער נ"ז משמע שהמוציא על חבירו שטר מאוחר עד דמטא זמני' לא טריף עכ"ל ולא ידעתי למה הוצוך נכתוב כן בשם בעה"ת הלא ש"ס ערוך הוא רפ"ק דעכו"ם דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא ולא טריף עד דמטא זמניה ומביאו הב"י ריש סי' זה:
כו סָעִיף יב אבל אם לא כתב בו דאקני פסולי'. ולהי"א לקמן ר"ס קי"ב דגם בדאקני אחריות ט"ס כשרי' הכא אף בלא כתוב בו דאקני אא"כ שפירש בו בלא דאקני וע"ש בסי' קי"ב ס"ק א' שהעליתי בזה וגם ישבתי להי"א על נכון מה שהקש' ה' המגיד על הרמב"ם וגם מה שהקש' על הרשב"א ע"ש:
כז סָעִיף יב פסולי'. מפני שטורף הנכסי' שקנה אחר ההלואה עד כתיבת השטר שלא כדין:
כח סָעִיף יג אבל בשטרי מקח וממכר. נ"ל ה"ה שטר מתנה וזיל בתר טעמא (עיין בתשו' מ"ש לס' משפטים סי' ס"ה שהאריך להקשות על בעל העיטור ע"ש):
כט סָעִיף יג אפי' מאוחרים פסולי'. הטעם איתא בש"ס ופוסקי' דאיכא למיחש שמא אח"כ יחזור וימכרנ' להמוכר ויוציא אח"כ זה השטר שזמנו מאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך פעם שנית וכתבוהו הטור והמחבר לקמן סי' רל"ט. ונ"ל דמסתמא לא יוטל ממנו השטר מכירה שכתב לו שהוא ללא צורך דאע"פ שהחזיר לו השטר לא חזרה המכירה או המתנה דקי"ל כחכמים דפליגי ארשב"ג בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) וכדלקמן סי' רמ"ג ס"ט וגם גוף השטר הוא של לוקח כיון שהוא נותן שכר הסופר כדלקמן סי' רל"ח ובע"כ כשרוצה המוכר לחזור וליקחנו צריך לשמור גוף השטר מכירה החדש כמו שאר לוקחים וגם יוכל הלוקח לומר אע"פ שגוף השטר בידי לא אתננו לך כיון דבע"כ צריך אתה שטר מכירה מחדש א"כ תשמור שטרך כמו שאר לוקחים ואם לא תרצה לא אמכור לך (אבל בשט"ח מאוחרים יטול ממנו השטר עצמו ובטל החוב בזה וגם גוף השטר של לוה הוא וצריך המלוה ליתן לו גוף השטר כדלקמן סי' נ"ז כיון שהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט יתן לו וכשלא גוף השטר כד אירכס ליה יכתוב השובר סתם וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג כנ"ל) ונלפע"ד שבחנם דחק רשב"ם דף קע"א ע"ב לפרש גבי שטר מכר דאירכס ליה וכתב לו שובר כו' ע"ש דהא גבי שט"ח הוא דקאמר בש"ס בתר הכי דאירכס ליה וכותב לו שובר אבל בשטר מכר לא קאמר בש"ס הכי אלא ודאי כדפרישית: כתב הב"ח וז"ל ועוד איכא טעמא רבה דכ' זבין ללוקח ראשון בניסן וכ' שטרא בתשרי והדר זבין ללוקח שני באייר וכתב ליה באייר כי אתא ב"ח טריף מלוקח ראשון שזמנו מאוחר שלא כדין טריף ותו איכא טעמא דכי לוה בניסן וזבין באייר ולוה עוד בסיון וכתב לתרווייהו דאקני השתא אי עבדי' האי שטרא מאוחר וכתב ביה דזבין השדה בתמוז אתו הנהו תרי מלוין ויחלוקו השדה שלא כדין שהרי הכל הוא לראשון כיון דזבנה באייר מקמיה דלוה עוד בסיון עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דמ"ש ועוד איכא טעמא רבה כו' ליתא אפי' טעמא כל דהו דכי בשביל שיש הפסד ללוקח באיחור השט' יפסיד הלוקח שטרו הלא יאמר הלוקח מה לכם לפסידא דילי אנא ניחא לי בהפסדה ובקיום השטר. ובכל דוכתא לא פסלינן לשטרא אלא כשיש בו ריוח לבעל השטר אבל לא כשמגרע כח בעל השטר. גם מ"ש ותו איכא טעמא כו' נלפע"ד ג"כ דלאו טעמא הוא כלל דהא כיון שאפשר שלקחו הלוקח וחזר ומכרו למוכר וחזר ולקחו ממנו פעם שנית כדאמרי' הדרית זבנית מינך א"כ אין השטר המאוח' ראיה שאז דוק' קנהו ופשיט' שיכול המלו' ראשון לטעון שקנהו ג"כ קודם לכן וזה השטר המאוחר הוא על קניה אחרת מאי אמרתמאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון הא השתא נמי יוכל הלוקח לכבוש השטר מכירה ומאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון ועוד יש לסתור טעם זה בדרכים אחרי' ודוק. תימה גדולה על הב"ח איך בדה מלבו טעמים שלא הוזכרו בש"ס ובשום פוסק דבש"ס ובכל הפוסקי' לא קאמרינן אלא טעמא משום דילמא הדר זבין מוכר מיניה כו' משמע להדיא דברשות המוכר שטרי מקח מאוחרים כשרים דהא כיון דידע המוכר דשטרו מאוחר לא זבין ליה מיניה עד דהדר ליה שטרא ולפי טועמיה של הב"ח אפי' ברשות המוכר ה"ל להיות פסולים אלא ודאי כדפי' וזה ברור:
ל סָעִיף יג פסולים. נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשרי' ולפ"ז מסתמא כשרים עד שיתברר שלא הודיעו ודוק:
לא סָעִיף יג אין לאחר שום שטר לכתחלה. אם לא שא"א בענין אחר כדלקמן סעיף י"ט וך' ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד:
לב סָעִיף יד דאי אמר אשתבע לי כו'. משמע דר"ל שטוען אשתבע לי שאינו מוקדם וכן פי' הסמ"ע והב"ח. וקשה לי על המחבר א"כ למה ישבע בשלמא על הטור לק"מ דלטעמיה אזיל דכ' בס"ו שמסקנת הרא"ש ששט"ח המוקדמים פסולי' אפי' לגבות מבני חרי ואפשר שגם בעל העיטור סובר כן אבל על המחבר קשה דהא פסק בסתם לעיל סעיף ז' דגובה מבני חרי. ודוחק לומר דהמחבר מפרשו לענין לקוחות. ועוד דא"כ ל"ל דאמר אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות דקיי"ל טענינן ללוקח ונראה דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר וכן משמע בדברי בעל העיטור שהביא הבעל התרומות סוף שער נ"ו וז"ל אבל לפסול את השטר אחר שנתקיים ולאחזוקי סהדי בפסולים לא מחזקינן ומסתברא דאי אמר לשתבע לי משתבע ליה אבל לא נתקיים השטר על בעל השטר להביא ראיה ואמרינן ליה קיים שטרך ואות לדינא עכ"ל וכן משמע בבעל העיטור עצמו דף ד' ע"א ע"ש:
לג סָעִיף יד אשתבע לי. שאינו מוקדם אע"פ שאינו טוען אשתבע לי דלא פרעתיך חייב וישבע דאע"ג דבטוען אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי אין צריך לישבע וכדלקמן סי' פ"ב סעיף י' הכא כיון דזמנו בשבת איכא ריעותא. דמוקדם וצריך לישבע וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ה והב"ח ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאמנה וכתבתי ללות ולא לויתי. ואין להקשות ממ"נ אי טוען שפרעו ישבע לי בלא"ה צריך לישבע לו שלא פרעו ואי אין טוען שפרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצה לומר לישבע לי דלא פרעתיו שחושד אותו שישבע כן שמורה לעצמו איזה היתר על שבועה זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם לכך אומר ישבע לי שאינו מוקדם א"נ מיירי שטוען לא לויתי דאפי' טוען לשתבע לי שהלוה לי לא משבעי' ליה בשטר כשר כדלקמן ספ"ב סעיף י' דלא משבעינן אלא בפרעתי כיון דשטר לפרעון הוא עומד לכך טעין לישבע לי דלאו מוקדם הוא וע"ז צריך לישבע לו כיון דזמנו בשבת ואיכא ריעותא דמוקדם לפנינו וכמ"ש: כל שטר כו' שנמסר כו'. כ"כ הטור. והקשה הסמ"ע ושאר אחרונים דהא הטור ס"ל לעיל ס"ס ל"ט כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו והב"ח כ' בסי' ל"ט סי"ו וסכ"ד ובסי' זה סעיף י' דאפי' לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל כאן דאיתרע בנפילה חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה דהשתא לא זכה בו למפרע כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דהא מוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין בכמה דוכתי דאפי' אומר בפי' שיתנוהו לידו של לוה אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו חדא דהא אביי מתרץ (בדף י"ג ע"א) מתני' דכותבי' שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אפי' בשטרי דלאו אקנייתא ומשום עדיו בחתומיו זכין לו כותבי' שטר ללוה כו' משמע שמוסרים השטר ליד הלוה ועוד דא"כ מאי פריך לאביי מהך דמצא גיטי נשים וכו' נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו וכן בתר הכי פריך לאביי ממתני' דקתני מצא שטרי חוב כו' ומתרץ אביי ה"ט דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא כו' שמואל מוקי למתני בשאין חייב מודהכו' ואם איתא הא מעיקרא לק"מ דבמתני' כיון דנפל חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכן גבי שובר משני אביי (דף כ' ע"א) שובר בזמנו טורף ועדיו בחתומיו זכין לו והא התם איתרע בנפילה והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' והרא"ש גבי אוקימתא דר' אבא בר ממל דהיינו דלא כאביי כו' ע"ש והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש הנ"י בשם הרנב"ר ומביאו הב"י וד"מ וסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ט דלאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו. וכדי שלא נשוי להב"ח טועה כל כך לומר שהוא נגד כל הנך סוגיות ופוסקים צריכים אנו ליישב דבריו בדוחק דודאי לאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו רק דהטור הכריע מסברתו ופסק בנפילה דלא כאביי כך צ"ל כוונת הב"ח אע"פ שפשט לשונו לא משמע כן ע"ש. ועוד אפשר ליישב דבריו בדרכים אחרי' דחוקים. אבל אין דבריו נ"ל דאין התחלת קושיא זו שנבוכו בה האחרוני' מ"ש הטור כאן וכל שטר הבא לפנינו כו' והלא הטור פסק לעיל ס"ס ל"ט עדיו בחתומיו זכין לו והוא בשום לבעוד מאי מהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו הא אכתי איכא למיחש לפרעון ולקנוניא כדלקמן סי' ס"ה ואע"פ שבסמ"ע ס"ק כ"ו הרגיש קצת בזה ותירץ דשאני הכא כיון דהמלוה בעצמו מצאו וכ"כ לקמן סי' ס"ה ס"ק מ' אין דבריו נ"ל דהא דין זה לקוח מהתו' והרא"ש פ"ב דגיטין וכדאיתא בב"י ושם כתבו בהדיא שמצאו אחר ועוד דהיכא דהמלוה מצאו בעצמו א"צ להביא ראיה כלל וכמ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ס"ה ס"ב ע"ש ודוחק לומר דהרשב"א והמחבר מיירי שם דאין חוששים לפרעון אבל צריך להביא ראיה על המסירה וגם בתשו' רשב"א גופה לא משמע כן דמסיים שם בתשו' הרי זה כמי שנפל לו שטר בחצר חברו ומצאו קודם שיבא ליד אחר שאין חוששים לו דלא איתרע שטר אלא כשנולד לו ספק ביד אחר עכ"ל. אבל המעיין בהרא"ש פ"ב דגיטין יראה שעיקר הפלפולשם קאי אגיטין והמעיין שם בהרא"ש יראה לעינים שדברי הטור מועתקים מדברי הרא"ש לשם. וא"כ שטר דנקט הטור כאן דומיא דגט קאמר דליכא למיחש ביה לפרעון ולקנוניא וכן לא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו וכדמוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ט ע"א) דגבי גט וכה"ג שהוא שטר של חובה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכ"כ התוס' שם להדיא וה"ק הטור וכל שטר הבא לפנינו דלא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו אפי' ליכא ביה למיחש לפרעון ולקנוניא צריך להביא ראיה על המסירה היכא דאיתרע בנפילה וכ"כ הטור ברמזים פ"ב דגיטין וז"ל כל גט ושטר הבא לפנינו לא חיישינן שמא מאוחר הוא אלא תולין שביום שנכתב נמסר אבל אי איתרע בנפילה צריך להביא ראיה מתי בא לידו עכ"ל ולפי זה ניחא נמי הא דכתב הטור לעיל דברי הרמ"ה וכ' עליו ואין נראה לחלק כו' משום דנפקא מינה לענין גיטין וכה"ג דלהרמ"ה בכתב גט ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי לא הוי מוקדם. כן נ"ל ודוק:
לד סָעִיף טז נכתב ביום ונחתם בלילה כו'. וכתובה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעשה ב"ד דמיא ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר אולא והזכירום הרא"ש והר"ן פ"ב דגיטין וה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה ע"ש והרשב"א בחדושיו שם פסק דכמעשה ב"ד דמיא וע"ש:
לה סָעִיף טז אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה. וה"ה אפי' לא חתמו כלל דקי"ל קנין יש לו קול וטורף אפי' לא נכתב כלל כדלעיל ריש סי' ל"ט וכן דעת רוב הפוסקים ודלא כהרא"ש וסייעתו ומ"ש הסמ"ע לעיל ר"ס ל"ט וכאן ס"ק כ"ט לחלק בין כשהעדים לפנינו או לא לא נהירא ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים:
לו סָעִיף יז יש מי שאומר כו'. ומהרמב"ם ושאר הפוסקי' לא משמע כן שלא חילקו בכך:
לז סָעִיף יז שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה וכ"כ בסמ"ע ופשוט הוא:
לח סָעִיף יח סומכים זמן הכתיבה ויש גורסים זמן הקנין ועיקר כדאיתא בסמ"ע וב"ח ועי' בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג:
לט סָעִיף יח מיהו אם כתבו סתמא במקום כו' הג"ה זו שייכה בסעיף כ' וע' בסמ"ע:
מ סָעִיף יט לא יאמרו כו' דין זה לא מסתבר כלל ואף שבב"י כ' שאנו מוכרחים לפרש כן דאל"כ למהליה לטעמא דמיחזי כשיקרא הא משום ספק פסול דדילמא מוקדם הוא וגם בבעל התרומות נראה שהוציא כן מהש"ס מ"מ לפע"ד אינו מוכרח כלום ורבה בר שילת קאמר דאי לא ידעי יומא דקנו ונראה להם שקנו ממנו בתחלת תשרי והם מסופקים בכך לא יכתבו בשטר בסתם שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי שאם יבואו לידי בירור שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי יתנו לו השטר ואם לא יתברר יקרעו דשטר דמ"מ בשעת כתיבה מיחזי כשיקרא וה"נ אמרי' בש"ס פ' הכותב ושאר דוכתי האי אשרת' דדייני דכתיבה מקמי דנחוי סהדי אחתימת ידייהו פסולה דמיתחזי כשיקרא ונתבאר לקמן סי' מ"ו סכ"ד והיינו אפי' שלא יתנו השטר עד אחר שיודו העדים על חתימת ידם פסולה כיון שבשעת כתיבה לא הודו ואף החולקים שם י"ל דמודו כאן או אפשר שהחולקים שם פליגי נמי הכא ולכך הרא"ש בפ' ג"פ השמיט בדברי רבה בר שילת דמיחזי כשיקרא משום דס"ל דבשאר שטרות שאינן מעשה ב"ד קי"ל דלא חיישי' למיחזי כשיקרא וכמ"ש בפ' הכותב. וגם ראיתי בבעל העיטור דף ד' ע"ב שכ' על רבה בר שילת וז"ל ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשיקרא לא חיישי' כתבי יומא דבריר להו וכתבי ואחרנוהו עכ"ל וא"כ אפי' יהיה פי' הש"ס כהבעה"ת וב"י מ"מ הא הבעל העיטור פסק דלא קי"ל הכי ע"כ נלפע"ד היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעין בכמה מותרים לכתוב מתחלת חשון מיהו בחדושי רשב"א פ' כל הגט משמע כהטור ובעה"ת שכתב שם דאמרינן בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואי לא כתובו יומא דכתביתו ביה ואי לא מחזי כשקרא כלומ' אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבו ליה לא אע"ג דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבי אינהו משום דמיחזי כשיקרא עכ"ל וצ"ע:
מא סָעִיף כ משקרי' ופסול. ולי נראה עיקר כרש"י ר"פ אחד דיני ממונות ורבי' ירוחם נ"ד ח"ב שאין השטר נפסל בדיעבד בכך ומביאם ב"י וכן דעת התוס' בשם ר"י בגיטין סוף פרק הזורק (גיטין דף פ') סוף ע"א וכן נראה דעת הבעל העיטור דף ד' ע"ב ע"ש וכן משמע להדיא מדברי התוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"ב בשם ר"י ע"ש ולענין מה שהקשה הנ"י ר"פ אד"מ אפי' רש"י מהך דגטין מיושב מתוך מה שכתבו התוס' בגטין שם דדוקא בגטין פסולים בדיעבד ולא בשאר שטרות וכ"כ הר"ן ומרדכי ואגודה פרק הזורק וכן נלפע"ד דעת הרמ"ה והטור שהביא המחבר לקמן סעיף כ"א דאי ס"ד דס"ל דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע וא"כ קשה על המחבר שהעתיק לקמן סעי' כ"א דברי הטור בשם הרמ"ה ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן וגם לא משמע כן מדברי הטור והרמ"ה מדכתבו לא יכתבו אלא שם המקו' שמסרו הדברי' שם ואם איתא דאפי' דיעבד פסול ה"ל לתקוני בכל מה דאפשר שלא יפסול השטר והכי הל"ל אבל אם המטבע משתני יכתבו מקום שנמסרו הדברים וגם מקום החתימה דהיינו קנינו במקום פלוני וכתבנו וחתמנו במקום פלוני ודוק:
מב סָעִיף כג בשל ראובן כתוב בב"ח בניסן. בטור כתוב בה' בניסן וכתב בסמ"ע דצ"ל ג"כ בכ"ח בניסן ואין צורך דהטור לישנא דהש"ס נקט ובש"ס מעשה שהיה כך היה ע"ש:
מג סָעִיף כד כיון שסכום כו'. ואינו על סך אחר ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר והשובר כשר. ואמרינן דהעדים לא ידעו זמן השטר לכך כתבו סתמא וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג ועיין מ"ש שם:
מד סָעִיף כו יד בעל השטר על התחתונה. וכ"כ הריב"ש סי' ת"ר שאם לא נודע איזו נכתב קודם יד בעל השטר על התחתונה ואם ידוע שהשובר קודם השטר בתקפו וע"ש:
מה סָעִיף כז דבלשון העולם עד ולא עד בכלל כו'. בד"מ דחה דין זה מפני הדין שכתב הרא"ש והמחבר בסי' שלפני זה וז"ל כתב הרא"ש בתשו' כלל ע"ו על ראובן שהוציא שובר שכתוב בו שמעון מחל לו כל תביעת ממון שהיה לו עליו עד היום הזה ושוב הוציא שמעון שטר שראובן חייב לו מנה וזמן השטר והשובר ביום א' יראה דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א ודלא כתשו' אחרת של הרא"ש בכלל ע"ו דכתב דעד ולא עד בכלל ואין אותו היום בכלל ד"מ ואין דבריו נכונים ואם כדבריו שתשו' הרא"ש סותרים זא"ז יותר ה"ל לדחות תשובה הראשונה שהרי התשובה האחרונה ברורה בטעמא דאיתא בכמה דוכתי בש"ס בנדרים דבשטרות דנין כמו בנדרי' והוא מוסכם מכל הפוסקים וגבי נדרים איתא להדיא בש"ס ופוסקים דאם אמר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע ואין הפסח בכלל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ועד ולא עד בכלל וכמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך סעיף י"ב אבל באמת נראה שאין התשובות סותרות זא"ז וכמו שאבאר וע"כ פסק המחבר את שתיהן ונראה שגם הרב חזר בו ולכך לא השיג כאן על המחבר. והנ' כבר נתעוררו האחרונים בישוב שתי תשובות הרא"ש אלו. גם מהרשד"ם סי' קי"א דחק עצמו בזה. ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' פ' וסי' קצ"ג כ' לתרץ וז"ל התשוב' הראשונה מיירי ששניהם מודים שמחל לו גם אותו יום אלא שטוען שזה השובר נעשה בבקר והשטר מאוחר הוא שנעשה בערב וזה או' להיפך ולכך מספיקא לא מפקינן ממונא אבל בתשובה הב' בעל השטר טוען שלא מחל לו אותו היום וכי תימא לעיל נמי יהיה נאמן במה דאמר ששטרו מאוחר במגו דאי בעי אמר שלא מחל לו אותו יום נראה דמגו להוציא לא אמרי' כשנעיין בדברי התוס' פרק ח"ה והרא"ש שם נראה שסוברים דאף בשטר לא אמרי' מגו להוציא עכ"ל ומ"ש כשנעיין בדברי התו' כו' ליתא דאדרבא המעיין בדברי התוס' והרא"ש שם יראה להדיא שסוברים דהיכא דאיכא שטרא לא הוי מגו להוציא וכדמוכח מהך דסטראי דלקמן סי' נ"ח ויותר ה"ל לתרץ לפי דרכו שכתוב בשובר להדיא שגם יום זה בכלל או שיש לו עדים בזה: אבל לפע"ד מעיקרא ל"ק מידי דהרי הרא"ש גופיה כתב בתשובה האחרונה דאם כ' עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשובה הראשונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לכתוב עד עכשיו כיון שעומד באמצע היום וכותב עד היום הזה ועוד דלשון עד היום הזה הוא בכל מקום עד עכשיו כמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה ולברך בשמו עד היום הזה ואזנים לשמוע עד היום הזה ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה יד אבשלום עד היום הזה וישבו שם עד היום הזה וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשובה האחרונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח רוצה לומר עד התחלת ה' בניסן כן נ"ל ברור:
מו סָעִיף כח נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ובש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק כ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש. ועיין מ"ש לקמן סי' שי"ב סעיף ט"ו ס"ק ט"ו:
מז סָעִיף כט היינו עד שיעברו כו'. דין זה צ"ע דלא מסתבר זמן רחוק כל כך ומכ"ש דקשה דלפי זה אם כתוב בשטר אחר חג השבועות או אחר חג הסוכות היינו עד רוב הימים וכ"כ הר"ן ס"פ מי שאחזו להדיא דלפ"ז אם נשבע לפרוע אחר חג הסוכות יש לו ג' חדשים וזמן רב כזה דחוק מן השכל. לכך נראה כמו שפי' רבינו חננאל הביאו הר"ן והרשב"א בחדושיו והרא"ש שם דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל ולא שנא פסח או שבועות או סוכות ואע"פ שהרשב"א והר"ן שם כתבו על דברי ר"ח שלא נתבררו דבריו היינו משום שלא ידעו מנין לו כן אבל כבר נידע שכל דברי ר"ח הם דברי קבלה מן חכמי הש"ס שהיה גאון קדמון מהגאוני' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דנדה וס"פ שבועת הדיינים ושאר פוסקים בכמה מקומות שדברי ר"ח דברי קבלה ועוד שנ"ל מקור לדברי ר"ח מפ"ק דתענית ומייתי לה בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח ע"א) ר"ג אומר שואלין על הגשמים ז' במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת וק"ל הכי נמצא דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו יום והיה דומה להם כאלו הם עדיין בא"י עסוקים בעניני הרגל כל זמן שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת וא"כ אחר הרגל מיקרי ט"ו יום ואע"ג דהשתא אנן בגולה מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם וכה"ג אשכחן טובי וגם הרא"ש ס"פ מי שאחזו נראה שפוסק כר"ח וכ"כ ברמזים שם וכ"פ בפשיטות בטור ת"ע סי' קמ"ד וגם רבי ירוחם בחלק חוה נתיב כ"ד ח"א הביא דברי ר"ח בלי שום חולק עליו. ותימה עליו על מ"ש בסתם בס' משרים נ"ד ח"ד דעד הפסח היינו עד שיעברו רוב ימים שבין פסח לעצרת. ואפשר ר' ירוחם מחלק בין פסח לשאר רגלים אע"פ שהוא דוחק לפרש דבריו שבנתיב כ"ד בשני רגלים וכן משמע להדיא בעיר שושן דדוקא בפסח דינא הכי שכתב וז"ל דכיון דפסח ועצרת שייכי להדדי שסופרים ספירה מפסח עד עצרת הם כולם נחשבים כמו שבוע אחת כו' ע"כ ולפי זה מ"ש הר"ן דלתשובת הרי"ף ה"ה בסוכות יש לו ג' חדשים אינו מוכרח די"ל דדוקא בפסח פסק הרי"ף כן ע"ש. ולפ"ז אפשר דגם המחבר לא קאמר אלא בפסח ולא בשאר רגלים. אבל בדברי הרמ"ה שהביא הר"ן שם מבואר דבכל רגל חשבינא ליה המחצית ע"ש. ובשלטי גבורים ס"פ מי שאחזו כתב וז"ל ואם אמר אחר הרגל הרי הוא כאלו אמר אחר החדש ונותני לו כל ימי השבת שהם אחריו כבקו' הראיות עכ"ל ואני לא ידעתי ראיה לזה. עכ"פ נראה מדבריו להדיא ג"כ דאחר הרגל אינו זמן רב רוב ימים שבין רגל לרגל. ונראה דהרמב"ם פ"ט מה' גירושין והסמ"ג שם והלכות גדונות וראב"ן שהשמיטו דין אחר הרגל דבס"פ מי שאחזו היינו משום דס"ל דכיון דבש"ס קאמר דלית הלכתא כר' מאיר דאמר ל' יום אחר הרגל ולא פי' בש"ס הלכתא מאי אלמא דלש"ס גופא מספקא ליה והלכך הוי ספיקא דדינא עד כמה נקרא אחר הרגל:
מח סָעִיף כט רוב כו'. כתב בסמ"ע דרוב לאו דוקא וכ"כ בר"ן מחצית נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל אחר ך' יום ומחצה עכ"ל ולפעד"נ דרוב דוקא וכן הוא בר' ירוחם נ"ד ח"ד שיעברו רוב הימים כו' ור"ל כגון היכא דיש בין רגל לרגל מספר נפרד היינו עד שיעברו רוב הימים דלא מסתבר לחלוק יום א' והר"ן מיירי היכא שיש מספר זוגי א"נ המחבר ור' ירוחם דמיירי להדיא בזמן הכתוב בשטר ולכך צריך רוב דיד בעל השטר על התחתונה אבל ר"ן מיירי להדיא בנשבע לפרוע לו ובשבועה אזלינן לחומרא ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ע"ג סעיף ט' בנשבע לפרוע לו בראש חודש פלוני שחייב לפרוע לו ביום הר"ח הראשון מטעם ספיק' דאורייתא לחומרא ע"ש כנ"ל. גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' וכ"כ לעיל מיניה דבין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני י"ט מספק נשאר מ"א יום כו' וכ"כ אח"כ דמ"ש המחבר עד כאן כ"א יום אין ר"ל רוב הימים שבין פסח לעצרת דהיינו כ"א יום דא"כ מנינא למה לי אלא הוא רשימה לחזור הש"ע עד כאן בכ"א יום כו' ולא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי:
א סָעִיף א אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות כו'. בפרישה כתבתי שנראה שאפי' מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה שני שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני שאין זמן בשטר:
ב סָעִיף א טורף מהן. הטע' משום דמשע' כתיב' העדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אלא שבלא ראוהו העדים יכולי' הלקוחות לומר קנינינו קוד' להלואתו וזה ברור בעיני ולא כע"ש שכתב ז"ל שהם מפקין ליה לקלא כו' ע"ש דמשמע מלשונו שעידי הראיה מפקי לקלא וז"א דלא מצינו דמפקי לקלא אלא עדים המיוחדי' על הקנין או על החתימה וק"ל:
ג סָעִיף א שובר שאין בו זמן כשר. וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש המחבר עוד מזה ולקמן סי' נ"ד ס"ג יתבאר דתחיל' תיקון השובר היה כך שבאם אין העדי' יודעים הזמן הנכתב בשטר שלא יכתבו שום זמן בשובר שמא אחרו עידי השטר הזמן ע"ש:
ד סָעִיף ב ולא כתב לבריאות עולם. קמ"ל דלא מצו הלקוחות למימר אין המנין דזמן השטר מתחיל לבריאות עולם אלא איזה שנים אחר בריאות עולם ונמצא קנינינו קודם להלואתו:
ה סָעִיף ב וגם לא כתב כו'. פי' אפי' השמיט שניהן כשר:
ו סָעִיף ג אם כתב אלפים והשמיט כו' הטעם דאין לומר דאלפי' ר"ל שני אלפי' דמיעוט רוב שנים דא"כ אלפיי' בשני יודין הל"ל כ"כ במרדכי שם:
ז סָעִיף ד ברביעי עשרים יום לחודש כו'. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו:
ח סָעִיף ה היה ביום שנים ועשרים כו'. טעות סופר הוא האי שנים וצ"ל ארבע וכ"כ במרדכי שם ריש ר"ה נשאל לראבי"ה על שטר שכ' בו בד' בשבת בכ"ב בתשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שר"ה של אותו שנה היה ביום שני ורביעי בשבת הרביעי (פי' של שבוע הרביעי) לא היה כ"ב בחודש אלא כ"ד ועוד שכ"ב בחדש הוא יום שמיני עצרת שאין כותבין בו והשיב נ"ל דאינו נפסל בכך דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת שטר מאוחר הוא וכשר (וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד) ואי משום שרביעי בשבת לאו היינו כ"ב בחדש י"ל דהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חדש (פי' וסבר שעברו לאלול והיה ר"ה ביום ג' ועמ"ש בסי' ל' דל"ת הא בתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחי דהיינו דוקא כשמעיד ע"פ משא"כ כשכתוב בשטר דהטעות מוכח ממה שכתוב בצדו עמ"ש שם עוד מזה) ואי משום שיש טעות שני ימי' איכא למימר כי בשני עיבורי' טעה א"נ מפני ששני ימים של ר"ה קדושה א' הן וכיומא אריכתא דמי וסבר ה"נ למנין החדש ה"ל כחד יומא נמצא שביום ה' שלאחריו חשבו שהוא שני לחדש ויום רביעי דשבוע הרביעי שאחריו יהיה כ"ב לחדש עכ"ל בקצת תוספ' ביאור ע"ש:
ט סָעִיף ו כתב ידו כו' א"צ וכו'. והטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות ועמ"ש בהגד"מ מזה:
י סָעִיף ז אלא מבני חורין. בדרישה כתבתי דאפי' אם יקנו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדי' משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון ועד"ר:
יא סָעִיף ז דפסול לגמרי. עפ"ר ובהגד"מ שם כתבתי בשם מור"ם דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן ע"ש:
יב סָעִיף ח כשלא הקדימו העדי' זמנו בכונה כו' וז"ל נ"י פ' א"נ דף ק"א ע"א דמשכחת לה שהם כשרי' להעיד כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטר אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל עכ"ל ותלמידי רשב"א כתבו שם דמשכחת ג"כ כגון שבשעה שחתמו חשבו שכבר נעשית המלוה ואחר זמן ראו שהי' מלוה לו מעות דמי אותו שטר והעידו כן עכ"ל ד"מ ח':
יג סָעִיף ח דהעדים נאמנים כו' שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלוא' לפיכך נאמנים לומר לא נתכוונו לחתמו אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהוא מוקדם אבל לדעת ר"י אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אא"כ מעידים עליהן שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך (דאז נאמנים במיגו דאי בעי הוה אמרו אין זה חתימת ידינו) וכ"כ הטור ושהרא"ש גם כן הסכים לזה ע"ש (הג"ה ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכתב על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילין לטעות בהכי עכ"ל ד"מ ח'):
יד סָעִיף ט אין כל זה מציל מלפסול השטר ול"ד למ"ש המחבר בסעיף ה' דאם כותב ברביעי בשבת כ"ב לתשרי כו' דכשר דשאני התם דהטעות ניכר מתוכו דכיון דכתוב בו ברביעי בשבת ואותו רביעי היה כ"ד יום לחדש איצטרכי' למיתלי דטעו בעיבורא דירחא כו' וכמ"ש שם מה שא"כ טעות זה דאינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא היה חתנו וגם אין בודקין אחר זה ועוד דשם ליכא אלא במה שלא דקדקו לראות אחר הזמן משא"כ כאן דאיכא למיקנסיה דהא יכול לטרוף מזמן הראשון וכמ"ש בס"ז ע"ש ודו"ק:
טו סָעִיף ט יכולים לחתום שטר אחר ולא שייך בזה למימר דכבר עבדי שליחותייהו דכיון שבטעות כתבוהו ה"ל כאלו לא נכתב מעולם וכמ"ש בסמ"ט ס"ז:
טז סָעִיף ט שוב אין נאמנים כו' שם בתשובת הרשב"א כתב ע"ז (והביאו בד"מ ס"ז ע"ש) בקיצור. אבל עדים אחרים שראו ג"כ הדבר יכולים לכתוב לו שטר אחר שלא יהיה מוקדם דעידי המתנה אין צריך שיהיו מזומנים לעדים כו' א"נ יעידו לפני ב"ד והב"ד יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אלו עכ"ל והטעם דבמתנה א"צ שיהיו מזומנים דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שעדים שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו ואיך יתנו אלו שאינן מזומנים לו שטר לגבות בו שנית משא"כ במתנה מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב"פ וק"ל:
יז סָעִיף ט מיגו דאי בעי אמר כו'. וסיים שם ברשב"א ואפילו יש עדים שאמרו שבפניהן כתב השטר אחר זמן זה שנכתב בהשטר מ"מ אפשר לומר שהקנין היה בזמן השטר וסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:
יח סָעִיף י דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי כו' דליכא למיחש שמא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיראה ריוח כשיעור שני שיטות בין השטר לחתימת העדים וגם יראה המחיקה וע"ל סי' מ"ה:
יט סָעִיף יא כותבין בשטר יום שנמסר בו הבעה"ת מסיים בטעמו ז"ל דשטרי לא קניא אלא או משע' דמטי לידו דמלוה או משעת קנין בשטרא דאקנייתא עכ"ל. ולפ"ז מאי דפסקו התו' והרא"ש והטור דקיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ה"נ אפי' נכתב זמן בשטר ביום א' שא"ל הלוה לכתוב ולחתום ולא מסרוהו ביד המלוה אלא אחר כמה ימים טורף מזמן הכתיבה וכמ"ש בס"ס ל"ט ע"ש:
כ סָעִיף יב אבל אם לא כ' בו דאקני פסולים כו' ז"ל הטור וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע ואחרו העדי' זמן שטר הלואה וכתבוהו מסיון ואח"כ מכר הקרקע ונמצא אלו כתבו הזמן מניסן לא היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כ' לו דאקני ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכת' בשטר עכ"ל: ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן בסימן ק"ד וקי"ב ע"ש בדברי הטור והמחבר ושם נתבאר דקי"ל דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי אם לא שכתב בהשטר אחריות ולא כ' בו אחריות דדאקני ע"ש ובפרישה בסי' זה:
כא סָעִיף יב אא"כ מפורש וכתוב בו ואחרנוהו פי' ואז ליכא למיחש להא דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנ' ומכר דהמע"ה שהיה בידו בשעת הלותה דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר ובעיר שושן כתב בזה ז"ל דכשכתב בו ואררנוהו ידעו שלא יגבוהו בו ממשועבדי' מזמן הכתוב בו דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב עכ"ל ולא ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו כיון דבשעת הלואה עדיין לא קנאה דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אינו טורף מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סי' ק"ד ע"ש. ועוד אי מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח כיון ששטר המכירה הוא קודם זמן ההלואה וצ"ע:
כב סָעִיף יג אפי' מאוחרים הטעם מפורש לקמן בסימן רנ"ט בטור ובדברי המחבר סס"א ז"ל דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר ומוציא אח"כ זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה ויאמר הדרי וזבינתיה ממך עכ"ל ע"ש:
כג סָעִיף יד ואין חוששין שמא מוקדם כו' הטעם דכל שטר שנכת' ונחתם מוקמ' ליה אחזקה וכאלו נחקרה עדותן בב"ד דמי גמ' ועפ"ר:
כד סָעִיף יד ובאחד בשבת כו' בטור כתב שמא בשני בשבת נכתב והמחבר ל' רמב"ם נקט ועפ"ר שם כתבתי דאין נ"מ לדינא בינייהו אלא דהטור אורחא דמלתא נקט ע"ש:
כה סָעִיף יד דאי אמר אשתבע לי כו' אבל אי לא אמר הב"ד לא טוענין עבורו שישבע ע"ז וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע לו שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע ולא כשטוען הלוה מזוייף הוא או שטר אמנה הוא או שטר שיש בו ריבית וכמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"ב ס"י ע"ש מ"מ משביעין ליה אטענה שטוען שהוא מוקדם דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עפ"ר:
כו סָעִיף טו אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו כו' כל' הזה כתב ג"כ הטור ע"ש. ולהפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע וכותייהו פסק המחבר בסי' ל"ט סעיף י"ג איתא ל' זה ודין זה שפיר כפשוטו אבל לדעת התו' והרא"ש והטור דפוסקין דעדים בחתומיו זכין לו צריך ל' זה והדין זה ביאור וכתבתיהו בפרישה ע"ש:
כז סָעִיף טו עד שיביא ראיה שבח לידו וכו' והא דמהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו ולא חיישי' שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד בשטר שנאבד דשאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו משא"כ כאן דהמלוה בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סקל"ט מ"ש מזה:
כח סָעִיף טו אם אין בו קנין כבר נתבאר זה כמה פעמים דכשקנו מידו אפילו לא נכתב ונמסר השטר עד זמן מרובה טורף מזמן הקנין וגם איכא כמה דעות דבשטר אקניית' אפילו למאן דמצריך כתיבה לא בעינן שיבא לידו כלל:
כט סָעִיף טז אבל נכתב ביום ונחתם בלילה כו' ז"ל ד"מ ר"ס י"ט אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה דמשעת גמר דין נשתעבד ולא מיקרי מוקדם עכ"ל:
ל סָעִיף טז אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר ע"ל ר"ס ל"ט דכתב המחבר ז"ל ואם יש עדים שקנו מיניה אפילו אי לא נכתב גובה ממשעבדי עכ"ל והוא מדברי ב"ת שכ"כ בשער נ"ו בשם תשובות הרי"ף וב"י וד"מ הביאו שם ומטעם שהקנין יש לו קול וטורף בו אפילו בלא כתיבת השטר וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והמרדכי ע"ש ולפי זה צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה אינו ר"ל דצריכין לכתוב ולחתום אלא איירי באם המלוה חפץ שיכתבו שמא ישתכח העדות או שירחקו העדים נדוד שאז יכתבו זמן הקנין וכמ"ש והוא קצת דוחק ובדריש' כאן ובהגד"מ בסי' ל"ט ס"ה כתבתי דרך אחר בישוב דברי הטור והרא"ש גם כתבתיהו בקצרה לעיל בסמ"ע ר"ס ל"ט והוא דיש חילוק בין שאם הם עידי הקנין לפנינו ושומעין מהם שזוכרין זמן הקנין אז אמרינן כיון דזיכה לו המוכר בעין יפה בקנין מסתמא אפקי קלא משעה ראשונה ומ"ה אף אם לא נכתב השטר כלל טורף משעה ראשונ' משא"כ כשאין העדים לפנינו דיש לחוש דהעדי' עצמן לא שמו לבם לזמן הקנין ושכחוהו ולא מפקי קלא דבכזה אינו טורף אא"כ יש שטר לפנינו כתוב בו זמן הקנין דאז ע"י השטר אנו רואין דלא נשכח מהעדי' זמן הקנין ואף שנכתב אחר הקנין זמן מרובה מ"מ הרי ראינו שלא שכחוהו מ"ה טורף מזמן הקנין וע"ש שכתבתי שבזה מיושב כמה ענינים ובו נתיישב ג"כ דל"ת דברי המחבר אהדדי ע"ש ודו"ק:
לא סָעִיף יז דוקא בשטרי הלואה כו' הטעם דבהלואה המעות משועבדים מאותו זמן שנתנם כיון שעסוקין באותו ענין:
לב סָעִיף יז אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין כו' שם סיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום ואע"ג דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד עכ"ל. ונלע"ד דחיובו בקנין דומיא דחיובא בשטר קאמר וכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתבו לו השטר עד הלילה כן חיובו בקנין מיירי דאינו קונה לו בקנין עד הלילה וביום מתעסק בהסכמתו ובחיובו בדברי' וגומר החיוב בלילה בשטר או בקנין אבל אי קנו ליה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה בקנינו מאותו שעה לרעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו הנ"ל אפילו בלא שטר כלל ולהרא"ש אם יכתוב אחר כך בלילה משועבד למפרע מזמן הקנין וכמ"ש בדרישה בארוכה ומ"ש אע"ג דאיכא קלא ר"ל כיון דעסוקין באותו ענין המה אפקי לקלא ודו"ק:
לג סָעִיף יח סומכין זמן הכתיבה כו' כן הוא הגירסא ג"כ בספרי הטור שבידינו ברישא ובסיפא סומכים הכתיבה וצריכין לפרש דבל' סומכין דקאמר ר"ל סמך בעלמא כדרך הטפל הנסמך להעיקר אבל קשה על מ"ש בסיפא שסומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין ומשמע בכל ענין אף שהכתיב' והחתימה היו ביום א' ולמה קאמר שם שהכתיבה היה סמך וטפל בעלמא ולא עיקר כמו החתימה כיון דהיה ביום א' גם במה הוא ניכר שהוא טפל כיון דקאמר שכותבין שקנינו מפלוני וכתבנו ביום פ' וצריכין להגיה ולכתוב או סומכין הקנין וכיון דצריכים להגיה יותר נראה להגיה ברישא סומכים הקנין לאותו יום כו' וכמ"ש בפרישה ולגירסא זו יהיה פי' סמיכה כפשוטו וכ"כ במ"מ ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעשה באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבים יום שעומדים אז סומכין הכתיבה אצל אותו יום ולא הקנין ע"ש ודו"ק:
לד סָעִיף יח ואי לא מיחזי כשיקרא ר"ל וצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ ט"ו וע"ש שהביא הרבה דעות בזה שחולקים וס"ל דהשטר פסול:
לה סָעִיף יח מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני כו' ברי"ו סיים שם וכתב ז"ל לא מחזי כשיקרא אפילו נמסר במקום אחר דמסתמא אכתיבה לחוד משמע עכ"ל והג"ה זו נדפסת כאן שלא במקומה דהא כאן לא איירי מדין מקום אלא מזמן ועיקר מקומה היא בסמוך בסוף סעיף כ' אמ"ש שם ז"ל כשכותבין מקום הכתיבה כותבין כך אמר לנו (ור"ל אמר לנו בל' הודאה או התחייב נפשו בקנין וכמ"ש בבבא שאחר זו) פלוני וכתבנו במקום פ' כו' ע"ז קאי ההג"ה ללמדינו דאפי' לא כ"כ בפי' אלא כ' במקום פ' קנינו מפלוני והקנין לא היה באותו מקום פלוני אפ"ה לא מיחזי כשיקר' אלא מפרשינ' דמ"ש קנינו מפלוני כאלו כ' וקנינו בוי"ן ור"ל במקו' פלוני כתבנוהו וגם קנינו מפלוני קודם לכן ואינו מבקש לו' שבאותו מקו' קנו ממנו וז"ש רי"ו ואפי' נמסר במקום אחר ר"ל נמסר העדות בל' הודאה או בקנין דמסתמא אכתיבה לחוד משמע ר"ל מ"ש סתמא במקום פלוני לא קאי אלא אכתיבה לחוד ולא אהמסירה ומור"ם כתבו כאן משום דמדין מקום נלמד לדין זמן כגון אם כתבו ביום פלוני ודו"ק. ואף שבד"מ ג"כ כתוב דברי הרי"ו אהאי דינא דכותבין יום הכתיבה ולא יום הקנין כו' ע"ש מ"מ נראה כמ"ש:
לו סָעִיף יח לא מחזי כשיקרא וז"ל הר"ן פרק הזורק דאם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא היה באותו זמן באותו העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשיקרא לא חיישינן ד"מ י"ז:
לז סָעִיף יט ולפיכך נכתב מתחלת חשוון ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא כמ"ש מור"ם לעיל בסמוך ס"ס י"ב ע"ש דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר שם בסי"ב וק"ל:
לח סָעִיף יט בשליש הראשון כו' וליכא למיחש דיגבה בו מתחלת השליש דהמע"ה וק"ל:
לט סָעִיף כ אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין מלשון זה משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד ועפ"ר שם כתבתי דהרבה גאוני' ס"ל דבזה כותבין שני מקומות ע"ש:
מ סָעִיף כא ואין כתוב בשטר היוצא במקו' פלוני בטור כתב ואין כתוב בשטר המטבע היוצא כו' וא"צ להגיה תיבת המטבע דאיירי נמי כשבשני המקומות מטבע א' כגון דרייא"ר טאל"ר אלא שבמקו' א' אותו מטבע שוה יותר מחמת משקל':
מא סָעִיף כא שמטבע אותו מקום נשתעבד בסי' מ"ב סי"א כ"כ ע"ש:
מב סָעִיף כב שטר שאין כתוב בו מקום כו' עמ"ש מזה בסי' מ"ט בפרישה ובסמ"ע. (הג"ה כתב הר"ן פרק אין צדין דאפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב' ד"מ י"ו):
מג סָעִיף כג ה"ג בשל ראובן כתוב בכ"ח בניסן אבל בטור כתוב בה' בניסן וכתבתי בפריש' ג"כ דנ"ל דצ"ל כ"ח בניסן ולרבותא כתב כן דאף ע"פ כן נותנין לו ולא לשמעון דאיכא למימר דהלואתו של שמעון היתה בכ"ט בניסן וזהו שסיימו וכתבו דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן ע"ש:
מד סָעִיף כג אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו כו' דאז בא עליו הא' בכחו ובכח של שני ויגבה ממנו ממ"נ:
מה סָעִיף כד כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים כו' לא צריכי' להיות שוים בכל ענין דהא כתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א ס"ט ז"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלו' שקבל ממנו סכום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני והמלו' טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר הדין עם הלוה עכ"ל ומ"ש המחבר כאן ומ"ש שם שניהם מתשובת הרא"ש ולא בא למעט כאן אלא לאפוקי אם היה כתוב בשובר שהוא על שטר שביד המלוה עליו על סך כך וכך ונמצא שאין אותו סך בזה השטר שמוציא המלוה עליו דאז ודאי לא קאי עליו השובר והיו רגילין לכתוב בשובר שהוא על השטר שסכומו כך וכך לטובת המלוה כדי שלא יוציא עליו השובר אשאר עסקים כ"א אענין שנתנו לו עליו וז"ש הטור והמחבר לקמן בסי' נ"ד ס"ב ז"ל כשאין זוכרין זמן הנכתב בשטר יכתב ויחתם על השטר שסכומו כך וכך וכו' ששם מקום דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם גם בסוף סי' נ"ג כתב המחבר ז"ל שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו שובר כו' שם איירי גם כן בסגנון שרגילין לכתוב בשובר ולא שצריך לכתוב כן וכמ"ש בסי' ע"א כנ"ל ודו"ק:
מו סָעִיף כה יש כח במחילה זו כו' דהמע"ה:
מז סָעִיף כו שזמנו ביום כך פי' זמן ההלואה:
מח סָעִיף כו כתוב באותו יום בעצמו כו' הטעם דאף ע"ג דאמרי' חזקה אין אדם פורע ביומו מ"מ זימנין דפרע ביומו והרי שובר שנכתב אותו היום לפנינו וה"ל כראינו שפרעו דהמע"ה וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' נ"ד ס"ז ע"ש:
מט סָעִיף כז דבל' העולם עד ולא עד בכלל צ"ע דבד"מ דחה דין תשובה זו וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכה ומור"ם לא השיג עליו ועיין בהגד"מ שם כתבתי ישוב אשני תשובות הרא"ש שכ' מור"ם שם דסתרן אהדדי ונרא' שכן הי' דעת המחבר דלא סתרי אהדדי ומשום הכי הביא הב"י שניהן וגם כאן בש"ע שפסקו להלכה ודוק:
נ סָעִיף כח ואם בשניה' כתוב אדר סתם כו' עפ"ר שם כתבתי דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון דה"ל כאלו נכתב בשניהן אדר ראשון:
נא סָעִיף כח כמו בנדרי' ודין נדרים נתבאר בי"ד סי' ר"ך בדברי הטור והמחבר ע"ש:
נב סָעִיף כט עד שיעברו כו' דה"ל כאלו אמר אחר שבת דק"ל דעד יום ג' מקרי אחר שבת ומיום ד' ואילך מקרי קמי שבת וה"נ לענין אם אמר עד אחר פסח ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני ימים מספק נשאר מ"א יום ומ"ש עד שיעברו רוב הימים נראה דל"ד עד שיעברו קאמר אלא מיד שעובר המחצה חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבת ולאחר שבת הנ"ל וכ"כ שם בר"ן בהדיא מחצי' וכך כתב בהגד"מ בסי' מ"ב סעיף ט"ו ע"ש נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצה וק"ל וע"ש עוד אחר זה. (הג"ה וכן אם כתוב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים שם):
נג סָעִיף כט עד כאן יום כ"א פשוט הוא דאין זה ענין למ"ש לפני זה אלא שהמחבר חלק כל הד' טורים מהש"ע על ל' חלקים וכוונתו היה שילמדו ויחזרו חלק א' בכל יום באופן שבכל יום ילמד ויחזור ויהיה בקי בכל הד' טורים וכמ"ש בהקדמתו לש"ע וזהו שכתב כאן ע"כ יום כ"א ובדפוס קדמון דויניצא' ראיתי שנדפסו בו המקומות כלות כל חלקי שלשים יום ובכאן כלה החלק הכ"א ומדלא נדפסו כלות דשאר החלקי' בספרים שבידינו וכלות חלק זה נדפס נראה שכוונת המדפיס היה שהוא מצורף למ"ש לפני זה ור"ל דרוב הימים שבין פסח לעצרת היינו סוף כ"א יום ולפ"ז תיבת כאן הוא ט"ס וצ"ל עד יום כ"ח ושיבוש הוא בעיני דא"כ מנינא ל"ל:
א סָעִיף ו בת"י א"צ. עיין ש"ך דאם יש על הלוה עוד שטרות אין לזה דין קדימה דחיישינן לקנוניא ועמ"ש בזה בסימן ס"ט סק"א:
ב סָעִיף ז ואם טען להד"מ. כתב הסמ"ע דהוחזק כפרן ודעת הש"ך דפסול לגמרי ואפילו טוען להד"מ דהשטר חספא בעלמא הוי ע"ש: אמנם אם העדים לפנינו וזוכרין ההלואה וטוען להד"מ ודאי הוחזק כפרן דאף על גב דהשטר פסול לגמרי כיון דהעדים כשרים ודאי לא מיהמן לומר להד"מ והכא דמיירי באופן שהעדים כשרים דאם הקדימו בכוונה ודאי לכולי עלמא השטר פסול וכיון דהעדים כשרים אם כן ודאי כשטוען להד"מ והעדים זוכרין בע"פ הרי הוא הוחזק כפרן וכן כתב כנה"ג בשם מוהר"א ששון ועיין תוספות פ' א"נ דהקשו מנא ידעי שהוא מוקדם ויש שתירצו כגוי שאין כת"י יוצא ממקום אחר עיין שם ולדעת הרמב"ם באין כת"י יוצא ממקום אחר צריכין לזכור הלואה ועיין סימן מ"ו סעי' י' והיכא דעדי' זוכרין הלואה ודאי לא מצי טעין לא הד"מ וכמ"ש מיהו לפי מ"ש שם בסימן מ"ו דהיכא דזוכרין שחתמו על השטר בציוי הלוה ה"ל כמי שזוכרין הלואה עיין שם אם כן הכא במוקדם אפילו זוכרין שחתמו על השטר בציוי הלוה מצי טעין לא הד"מ כיון דהשטר פסול:
ג סָעִיף ח שהעדים מצויים לטעות. ונראה דהיינו דוקא העדים החתומים על השטר נאמנים במידי דמצויים לטעות אבל עדים אחרים הבאים להעיד בדבר שמצויים לטעות ואין עדי השטר לפנינו בזה הוי תרי ותרי ומהני תפיסה אבל העדים עצמם נאמנים במצויים לטעות ואפילו תפס מלוה מפקינין מיניה:
ד סָעִיף יב לא כתב דאקני. עיין בהרב המגיד שהניח ב צריך עיון על הרמב"ם שסתם מאוחרין כשרין ולא התנה דצריך דאקני: ונראה ליישב והוא דהרמ"א כתב בסימן ר"ט בשם י"א דהא דאין מקנה דשלבל"ע היינו בסתם אבל אם פי' לכשיהי' בעולם קני והוא דעת המרדכי בפ' מי שמת ובר"פ י"נ דכיון דאין הקרן אלא לכשיהי' בעולם מהני כיון דאז בשעת הקנין כבר בא לעולם ובסימן ר"ט שם הוכחנו דלעולם לא מהני קנין בדשלבל"ע אפילו אם התנה לכשיהי' בעול' מהא דפריך פ' מי שמת ואי אמרת אין אדם מקנה דשלבל"ע מאוחרין אמאי כשרין דאקני הוא והא קיימא לן מאוחר עד דמטא זימני' לא טריף ואם כן אין הקנין חל אלא מזמן הכתוב בשטר ואז כבר באו הנכסים לעולם ומוכח דאין לחלק: עיין בתוספות פ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) וז"ל וא"ת אי הנך משעבדי דנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנ' הוא היכא משתעבד לפדיונו דהא אימת חל החיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול ותו לא אשתעבד נכסים שקנ' אח"כ דלא כתב לכהן דאקני וכו' וי"ל דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שעבוד לענין פדיון ואף ע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיובא דפדיון הבן וכיון דחשבת לי' כמלוה בשטר הוי כאלו נכתב אחרי שקנה הקרקעות עד כאן לשונו וביאור הדברים בשאר חוב לא נתחייב רק באותו שעה שקיבל מעות הלואה או בשעה שחתם בשטר היכא דמחייב עצמו בשטר וכמבואר בסימן מ' ומאותו שעה נשתעבדו נכסיו ואתר הלואה או אחר חיוב השט' תו ליכא עלי' חיוב רק לפרוע מה שנתחייב בשעה שנתחייב ואם כן הנכסים שקנה אח"כ הוי לי' דאקני אבל פדיון הבן וכי לא נתחייב רק בשעה שהביא שתי שערות הא כל שעה ושעה רכיב עלי' חיוב משעה שנעשה גדול עד שנותן הפדיון ומשום הכי לא הוי דאקני כיון דקנה נכסים קודם החיוב. ואם כן לכאירה גבי מאוחר נמי רכיב עלי' חיוב מזמן הכתוב בשטר דהא אדם יכול לחייב עצמו אף על פי שאינו חייב ואם כן הרי רכיב עליה חיוב חדש מזמן הכתוב בשטר וכיון דקנה נכסים קודם זמן הכתוב בשטר לא הוי דאקני דה"ל כמו פדיון דאף על גב דנתחייב משעה שנעשה גדול רכיב עלי' חיוב גם אח"כ וכן במאותר רכיב עלי' חיוב מזמן הכתוב בשטר אלא דשאני פדיון דכיון דמלוה הכתובה בתורה בכתובה בשטר הוי' לי' כאלו קנה נכסיו אחר החיוב שבשטר אבל הכא גבי מאוחר לפי הס"ד דלא מהני שעבוד דאקני משום דהוי דבר שלבל"ע א"נ נהי דקנה נכסים אחר החיוב שבשטר מכל מקום אם אין כתוב בו אחריות לאו כלום ואינו גובה ממשעבדי אלא אם כן כתוב בו אחריות נכסים או אחריות ט"ס וה"ל כאלו התנו ואי נימא אין אדם משעבד דבר שלבל"ע הרי הוא ככותב לו שדה זו קנוי' לך לכשאקתנה דלא מהני וכיון דהאחריות שבתוכו נכתב או הותנה קודם שבאו הנכסים לעולם לא מהני מידי כיון דדאקני לא משתעבד אבל למסקנא דקיימא לן דאקני משתעבד תו אין צריך דאקני דממילא משתעבד הנכסים שקנה אחר זמן הכתוב בו בשטר דהא רכיב עליו חיובא מזמן הכתוב בו כמו בפדיון כיון דיכול לחייב עצמו בשטר אף על פי שאינו חייב והאחריות שבתוכו מהני לי' לנכסים שקנה אחר זמן הכתוב בו כיון דדאקני משתעבד והוא נכון ולפי זה אין. לאחר השטר שלא מדעת הלוה דאפשר אין הלוה רוצה בחיוב שיתחייב מתוך השטר כמו שאין כותבין דאקני בלא דעת הלוה למאן דאמר דאקני לאו ט"ס:
ה סָעִיף טו כל שטר. הקשו בסמ"ע ובאחרונים על הטור דהא ס"ל עבדל. והבית חדש כתב בזה דאפילו עבז"ל היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל באומר בפירוש שיתנו בידו לא שייך עבז"ל והיכא דאיתרע בנפילה חיישינן לכך ובש"ך השיג דאם כן מאי פריך בש"ס לאביי ממתני' דמצא שטר חוב דהא בנפילה חיישינן שאמר שיתנו לידו ולק"מ דודאי אביי דס"ל שם איקרי וכתב לא אמרינן אם כן ליכא למיחש בנפיל' שמא אמר הלוה תנו לידי דאם כן היאך היו עדים רשאין לכתוב וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אבל הטור אף דפסק כאביי דאמר עבז"ל אבל באיקרי וכתב שפיר ס"ל כרב אשי דנפילה חיישינן לאיקרי וכתב ואם כן חיישינן שמא אמר תנו אותו ליד' וז"ב:
ו סָעִיף כא מקום. עמ"ש בסימן מ"ט סק"ד:
ז סָעִיף כג בה' בניסן. עיין בר"ן פרק מי שהי' נשוי גבי כולם יוצאים בשעה אחת חולקת בשוה וכתב שם הרי"ף לחלק בין הודאות והלואות לשטרי מתנה דס"ל לשמואל שודא וכתב הר"ן בטעמא וז"ל לפי שהשטרות דהלואה אפילו לוה מזה תחלה וכתב ומסר לו ואח"כ כתב ומסר לאחר אפילו הכי חולקין בשוה לפי שאין שעבוד השטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו דהיינו מסוף היום דהא שטר שכתוב בו ניסן סתמא אינו טורף מהמשועבדים אלא מסוף ניסן וכדמוכח בסמוך ואפילו באו עדים שבראש חודש לוה שהרי אינו טורף מהמשועבדים אלא בשביל הקול ואין הקול אלא מזמן שמוכח מתוכו עיין שם ודברי הר"ן לא יכולתי לפרש דהא גבי עובדא דבסמוך מוכח איפכא בהני תרי שטרי דאתו לקמי' דרב יוסף חד הוי כתוב בי' ניסן סתמא וחד הוי כתוב בה' בניסן ואתו לקמי' דרב יוסף ואוקמה להאי דה' בניסן א"ל אידך ואנא אפסוד א"ל את ידך על התחתונה את בר כ"ט בניסן א"ל ונכתוב מר טירפא מאייר ואילך א"ל יכול למימר את בר חד בניסן עיין שם אם כן משמע דאי הוי בר חד בניסן הי' גובה בחד בניסן דאם אינו גובה אלא מסוף ניסן היאך קאמר אימר את בר חד בניסן מאי הוי כיון דאפילו הכי אינו גובה אלא מסוף ניסן כיון דאינו מוכח מתוכו והר"ן מפרש לההיא עובדא בשערי הלואה וכמ"ש בסמוך ואם כן אדרבה מוכח להיפך דאם אתברר דמטא לידי' מחד בניסן גובה מחד בניסן ואפילו אי נימא דהר"ן מפרש לההיא עובדא בשטרי אקנייתא וכמ"ש ברא"ה שם דאז אם נתברר שהוא בר חד בניסן גובה מחד בניסן ע"י הקנין מכל מקו' קשה היכי כתב כדמוכח בסמוך כיון דהתם לאו משום דאינו גובה אלא מסוף ניסן אלא משום ספיקא הוא דאינו גובה דהא אי הוי אתברר הי' גובה מחד בניסן וצריך עיון ואפשר דאינו מביא ראי' אלא הא דמספקא על כל פנים אינו גובה אלא מסוף ניסן וכיון דאינו גובה אלא מסוף ניסן תו לא הוי מוכח מתוכו ומשום הכי אינו גובה אפילו נתברר שהוא בר חד בניסן כיון דאינו מוכח מתוך השטר בשטרי דלאו אקנייתא ואכתי צריך עיון:
א סָעִיף א ויש מי שאומר. ע' ש"ך שהסכים לדיעה זו (") ובתומים הקשה דמ"ש משטר מאוחר דאמרי' דדעתו היה שלא יחול השיעבוד עד הזמן. א"כ ה"נ באין בו זמן. וכן בב' שטרות היוצאין ביום אחד אף דנמסר לא' מקודם הואיל ואינו ניכר מתוך השטר איזו מוקדם שניהן שוים וכו' ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה לחלק דהא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא ומטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי ובכתוב בו אחריות מקצת לא אמרינן ט"ס הוא א"כ ה"נ א"ש דבאין בו זמן ע"כ אנו מבטלין השיעבוד מכל וכל ממילא אמרי' ט"ס הוא כמו בגוף אחריות כשלא נכתב משא"כ בשטר מאוחר או בשני שטרות שנכתבו ביום אחד דאין מבטלין השיעבוד רק עד הזמן שמוכח מתוך השטר הוי ככתוב בו מקצת אחריות דלא אמרי' בי' ט"ס ואפשר דליכא פלוגתא כלל בין הפוסקים דמאן דס"ל לא מהני עדים מיידי דידעינן דלא היה ט"ס רק בכוון לא נכתב בו זמן מדעת הלוה שלא ציוה לכתוב זמן. ומה שתמה בתומים על הראיות שהביא הש"ך משיחרור וגט דאין הנידון דומה כלל דשם אינן באין מכח שיעבוד וקול רק כשמבררין אפי' בעידי גירושין ושיחרור ממילא הבעל והאדון מכרו דבר שאינו שלהם. ועוד דשם נכתב זמן בגט רק משום שנפל חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וכיון שמבררת שהיה בידה קודם נפילה חזר הגט לכשרותו וגובה מזמן הכתו' וכו' ע"ש ולפעד"נ ליישב דבריו דמה שמביא ראיה מגיטין דף י"ז נראה כוונתו דמוכח מהא דר"ל דסבירא ליה משוב פירות דסבירא ליה משעת חתימ' ואם לא יכתבו זמן תפסיד הפירות שמשעת חתימה עד שעת נתינה שלא כדין דמשעת נתינה תוכל ליקח כתב מב"ד כמ"ש התו' שם והא דסבירא ליה לרבנן בד"ה ר"ל דר"ל שם משעת חתימה ולא משעת כתיבה היא מטעם דליכא קלא עד שעת חתימה כמ"ש התו' בד"ה ר"ל אמר ע"ש. ואם נאמר דבשטר שאין בו זמן אפי' משעת חתימה ליכא קלא כדין מפסדת פירות משעת חתימ' ואמאי פסלי שאין בו זמן הא כל שמפסדת כדין כשר כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' בד"ה כתב בכת"י אלא ודאי דאפי' בשטר שאין בו זמן ע"ה מוציאין קול וממילא מועיל אף בשטר לענין לקוחות ומה שמביא ראיה בגט שנפל כוונתו דבגט שנפל משמע דהבעל מוציא הפירות מהלוקח אפי' בלא מעות כמו בכל גט ואף דבלוקח מגנב מחוייב להחזיר דמים מפני תקנות השוק וע"כ צ"ל דבגט קלא אית ליה מהני כלוקח מגנב מפורסם ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא דהא שטר שנפל הוי כשטר שאין בו זמן דמחמת שנפל חיישינן שלא הגיע לידו ביום שנכתב כמבואר בסי' ס"ה בש"ך ס"ק ל"ה והוי כאין בו זמן ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא והוי כגנב מפורסם כנ"ל בכוונת הש"ך שלא יחשב כטוע' ח"ו:
ב סָעִיף ד אם כתב ברביעי בעשרים יום. עיין תשובת הרא"ש ובאורים דאף דדין פשוט הוא דהא אם לא נכתב יום השבוע כלל כשר מ"מ קמ"ל באם ידעינן שנעשה ביום כ"א והוא מוקדם רק שידעינן שרביעי בשבת היה ביום כ"א הטעות מוכח בתוך השטר וכיון דלא נכתב בד' בשבת הוי אמינא דליכא בירור בזה קמ"ל:
ג סָעִיף ה הי' ביום ארבע ועשרים. עיין ש"ך סק"ז שהקש' דבאה"ע כתב בזה ויש חולקין וכאן סתם דכשר ועיין בתומים שכ' דמחלוקת הרא"ש והריב"ש הוא דהרא"ש ס"ל דלא תלינן שטעו בימי השבוע דלא שכיח לטעות בימי השבוע והריב"ש ס"ל שתלינן הטעות שטעו בימי השבוע וכו' ע"ש. וכוונתו נראה דהיינו שעמדו ביום שני בשבת וטעו וסברו שהוא יום רביעי בשבת. ולפנ"ד נראה דאין סברא כלל לתלות הטעות בזה. ולפענ"ד נראה פשוט דהנה ע"כ שטר מאוחר הוא דהא הזמן הוא שמיני עצרת ואם כן יש לומר שנכתב מקודם רק שאחרו הזמן ובזה שייך לומר שאחרו וטעו באחר רובו של חודש וגם בשני עיבורים דדוקא אחר שקבעו הב"ד החודש אמרי' אי אפשר שלא שמעו הקביעות ברובו של חודש וגם בשני עיבורים אמרי' בש"ס הטעם דלא טעו כיון דהוה אחר רובו של חודש ראשון משא"כ הן שכתבו מקודם זמן י"ל שטעו אפילו בשני עיבורים דמהיכן היה להן לשמוע הקביעות וגם לא שמעו קול שופר של הקביעות וכ"כ התומים בשם שבות יעקב ע"ש. וידוע דבמאוחר אין הגט ושיעבוד חלין עד הזמן וע"כ מן הסתם אחרוהו מדעת הבעל והלוה ובגט ודאי דמיירי מדעת הבעל דאי כשאחרוהו שלא מדעת הבעל פסול לגמרי דהוי שינוי בשליחות שהוא היה רוצה לגרש' מיד. וא"כ יש לנו לספק אם הבעל או הלוה אמר להם שלא יחול רק עד כ"ב לחודש ומחמת שהם טעו בעיבורא דירח' חשבו שהכ"ב לחודש הוא יום רביעי נמצא מה שכתבו ברביעי נכתב בטעות והזמן מתחיל מכ"ב שיום כ"ב הנכתב בשטר הוא עיקר או אפשר שהבעל והלוה אמר להם שיתחיל מיום רביעי בשבת ומחמת טעותם בעיבור' דירחא חשבו שרביעי הוא כ"ב לחודש ובאמת הוא כ"ד לחודש נמצא שיום כ"ב כתבו בטעות ואין הזמן מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש וא"כ ממילא בשטר לא אתי לידי גוביינא שלא כדין דתמיד יד בעל השטר על התחתונה ובכל ספק נחזיק לגריעותא לבעל השטר הן נגד דאקני נאמר שכ"ב עיקר והוי דאקני. וכן נגד לקוחות שקנו בכ"ג נאמר שרביעי הוא עיקר משא"כ בגט דהן לענין בת אחותו לא יקטילנ' מספק ואיכא חיפוי והן לענין פירות עיקר התקנה של הזמן היה לטובתה ומחמת ספק לא תוכל לגבות והוי כאין בו זמן ובמקום שהזמן נכתב בשקר או בטעות לא אמרינן דאהני לקמי' כמבואר בסוגיא שם ועיין עוד בתומים שהקשה בממ"נ אם הבית דין ידקדקו אח"כ בהזמן למה להם להפוסקים להכניס עצמם באיזה אופן טעו הא ליכא כאן חשש שיגבה מזמן ראשון ואי חיישינן שמא ברוב השנים ישכחו הב"ד אופן וסדר הקביעות מה בכך שטעו מ"מ הא איכא חשש שיגבו שלא כדין. ותירץ כיון דשטר מאוחר הוא ונכתב מוקדם ליכא חשש גבייה שלא כדין ע"ש ותמיה לי דהא במאוחר אין חל השיעבוד עד הזמן המבואר בשטר ושמא אמר להם הלוה שיכתבו מיום הרביעי ואז אין השיעבוד מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש והב"ד שלא ידעו סדר הקביעות יטרפו מיום ך"ב לחודש ולפענ"ד נראה דהוצרכו הפוסקים לכתוב אופן הטעות כגון דידעי' שבודאי ציוה לכתוב בכ"ד דממ"נ כשר דתלינן בטעות דאם לא היה אפשר בטעות היו תולין בחזר' דכיון שמאוחר הוא ומקודם נעשה רק שרצה שלא יחול השיעבוד עד הזמן א"כ יש לתלות בחזר' דהכל הולך אחר התחתון והדין לחשוב מכ"ב וכיון דידעינן שהיה בכ"ד נפסל לזה כתבו דתלינן בטעות ולא בחזר' כלל וכשר. ועוד נראה דאפשר דלא תלינן כלל בחזרה דהוי כדבר א' רק דאם לא היה אפשר לתלות בטעות וע"כ כתבו בשקר א"כ יש לפסול השטר לענין משועבדים דהא לא ידעינן מאיזה זמן יטרוף כיון דע"כ הזמן בשקר נכתב והוי כאלו לא נכתב בו זמן כלל אף דאין העדים נפסלין כיון דלא אתי לידי גביה שלא כדין מ"מ עכשיו אין יודעין מאיזה זמן יטרפו קמ"ל דהעיקר הוא מיום רביעי וכ"ב בטעות נכתב וזה נראה פשוט:
ד סָעִיף ו כתב ידו אין צריך שיכתוב בו זמן. עש"ך סק"ח דאפי' נגד בע"ח אין צריך דין מוקדם דחיישינן לקנוניא שהקדים הזמן בכוונה ועיין תומים שכ' דלא מיבעיא נגד מלוה ע"פ מאוחר ודאי דלא חיישינן לקנוניא דמה לו לשקר הא בלא"ה יכול להפקיע שיעבידו במכר או במתנה וכדומה וכמ"ש הרשב"א בתשוב' הביאו הב"י בס"ס מ"ו שנסתייע ממנו הש"ך בס"ק זה אלא אפי' נגד שטר מאוחר גם כן לא חיישינן לקנוניא להנך דס"ל דבפס"ד אף דנאמן לומר פרעתי מ"מ גובה ממשעבדי ולא חיישינן לקנוניא כ"א בנפסל ואיתרע ומביאים ראיה מהא דתנן מצא שט"ח אם אין בו אחריות יחזיר ואמאי ניחוש לקנוניא שרוצה להפקיע משיעבוד הבע"ח המאוחר אלא ודאי דגם בכת"י המוקדם קודם למלוה בשטר וא"כ ליכא למיחש לקנוניא בשטר שנפל אם ירצה לעשות רמאות יכול ליתן לו כת"י המוקדם ע"ש שהאריך: ולפענ"ד נראה דהדין עם הש"ך לא מיבעיא נגד שטר מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא דהשטה מקובצת הביא בשם הריטב"א אהא דאמר התם לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ז"ל אף ע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא על בעלי חובותיו שלא יגבו מעותיו שמחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא הי' חייש שמואל ע"ש. א"כ חילוק זה ממש יש לחלק בין פס"ד שהוא להוציא מלקוחות לא חיישינן לקנוניא היכא דלא נפל אבל לקנוניא שלא יגבה ממנו הבע"ח מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא כמו באומר שטר אמנה הוא זה אלא אפי' נגד בע"ח בע"פ ג"כ צדקו דברי הש"ך דחיישינן לקנוניא ואף דבלא"ה יכול להפקיע השיעבוד במתנה ליתא דא"כ לדבריו אם יש עליו מלוה בשטר ובא לגבות מטלטלין שיכול להפקי' שיעבודי' במכר ומתנה כשלא כתב לו מטלטלים אגב מקרקעי יהיה ג"כ נאמן לומר שחייב עוד לאחרים במגו כי האי ובהדיא מבואר בסי' צ"ט בש"ך סק"ה דאינו נאמן בזה המגו משום דמיחזי כרשע שמבריח נכסיו מבע"ח שלו ונותן מתנה לאחרים ובודאי אם החזיק כת"י בב"ד קודם שהוחזקו המטלטלין בב"ד ודאי דנאמן כמ"ש שם הש"ך אבל בקרקעות ומטלטלין שהוחזקו בב"ד קודם שהוציא זה הכת"י בב"ד לדחות את המלוה בע"פ בעדים המאוחר ממנו אינו נאמן לומר כן בפה דלא משגיחים על מה שיכוין להפקיע השיעבוד במתנה כמ"ש הש"ך שם ה"נ לא מהני אם הוציא עליו הכת"י דשמא עתה נתן לו הכת"י לקנוניא כמו שאינו נאמן עתה כשאומר כן בפה ובכה"ג מיירי הש"ך כאן ולא דמי כלל למ"ש הרשב"א שהביא הב"י הנ"ל דשם מיירי שכתב בחייו שהודה שהן של זה ובאותו שעה היה בידו ליתנם לי כפי הודאתו ודאי דנאמן ודמי להא דסי' נ"ו סעיף ז' דבאותו שעה עדיין לא הוחזקו המטלטלין שלו בב"ד וגם אינו נראה שעושה כן להבריח דהבעל בחייו יכול לעשות בשלו כמו שירצה ואין בזה שייכות הברחה ולא שייך התירוץ שכ' הש"ך בסק"ה אבל בבורח שבא עליו בע"ח אפי' מלוה על פה בעדים ודאי דצדקו דברי הש"ך דלא מהני מה שאחר מוציא כת"י אחר שנתחזקו הקרקעות והמטלטלים בב"ד ומה שהקשה משטר שאין בו אחריות דלמה מחזירים הא איכא למיחש לקנוניא נגד בע"ח המאוחרין ג"כ לא קשה דבשיטה מקובצת בב"מ דף י"ט כתב וז"ל אכתי לכתחילה ניחוש דילמא יזיף ביני וביני ואית להו לבע"ח למיגבי מהאי ארעא ולא מצי גביה מיניה ושלא כדין הוא וכההיא חששא דלעיל דאתי בע"ח וטריף לקוחות שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזילה ממש בא לידו אבל מקבל מתנה זה אע"פ שהוא מונע בע"ח בשטר מוקדם זה שלא יטרפנ' ממנו ושלא כדין הוא עושה מ"מ שדה שלו הוא מעמיד בידו עכ"ל אלמא דלא חיישינן רק להוצא' מלקוחות שהוא גזל ממש אבל משום מניעת טירפא לא חיישינן ומה"ט מחזירים שטר שאין בו אחריות דליכא רק חשש מניעת טירפא ושדה שלו הוא מעמיד בידו משא"כ בכת"י והבע"ח לפנינו דאיכא ודאי מניעת טירפא דמי לאומר שטר אמנה דא"נ לחוב לאחריני כן נראה לי ברור והוא ז"ל האריך בפלפול שאינו ראוי לחדש דינים מפילפול כזה:
ה סָעִיף ז אלא מב"ח עש"ך סקי"א דאם המלוה בעצמו כ' עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר ע"ש ונראה דע"כ מיירי דאיכא גם כן עדים שראו בידו מזמן שני דהוא בעצמו ודאי דאינו נאמן אימת מתחיל הזמן שני דכיון דהוא מוקדם הוי כאלו אין עדים שוב על הזמן אימת היה והוא אינו נאמן לומר שמיום פ' התחיל הזמן חדש אלא ודאי דאיכא עדים אך א"צ עדים שראו מסירת השטר דאפי' עדים שראו בידו השטר יכול לכתוב הזמן שראו העדים בידו ואחר כך יביא העידי ראיה לב"ד ויגבה מזמן ההוא ואם יש לו מגו כגון שא"י שהוא מוקדם רק על פיו נאמן במגו מאימתי התחיל הזמן שני. ובתו' הקש' דא"כ מה מקשה הש"ס בב"מ י"ז על שטר שנמחל שיעבודו ות"ל דה"ל מוקדם הא במוקדם מהני שיכתוב ע"ג משא"כ בנמחל שיעבודו נלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דאמר בשטר שפרעו דאינו חוזר ולוה בו מטעם דנמחל שיעבודו הא הטעם פשוט דהא איכא פסידא דלקוחות ששמעו הפרעון ואהלוא' שנית לא נכתב השטר ולא יצא קול וכעין סברא זו כתבו התו' בדף י"ג ע"א ע"ש. וע"כ צ"ל דקמ"ל דאפי' אם לוה שנית ומסר השטר בע"מ דאז איכא קול בהלוא' שנית אפ"ה פסול מטעם כיון דההלוא' של השטר והעדים החתומים נמחל שיעבודו הוי מזויף מתוכו וכמבואר בסי' מ"ח וכיון דמיירי בע"מ והפסול אינו רק משום מזויף מתוכו ודאי שיש לו תקנה גם כן דמהני אם יכתוב עליו שנעשה הלוא' שנית דאז לא אתי למסמך אע"ח וע"כ דמיירי אם לא יכתוב עליו שאינו מתקנו כלל ושפיר מקש' דה"ל מוקדם ובתומים תי' כיון דמבואר בסי' מ"ה בסעי' ט"ו דצריך לתקן השטר קודם שנרא' פסולו בב"ד ביום שנכתב וע"כ צ"ל דמיירי בעדים דבלא עדים אינו נאמן שכתב עליו ביום זה אימר עתה כתב והקדים הזמן וכיון דיש עדים אף לענין נמחל שיעבודו מהני דהוי כע"מ ולא ידעתי מאי קאמר דהא ודאי דמהני כשכותב בפני הלוה וכותב בו שאותו היום שכותב מתחיל הזמן וסגי בזה ודאי לא הוי כע"מ ומה שהקש' הש"ך בהא דמי שפרע מקצת חובו דיכתוב שובר ע"ג השטר ותי' בדוחק לק"מ דהא מבואר בסי' מ"ד סעיף ו' דשטר שיש בו מחק מאחריו דכשר א"כ יש לחוש שהמלוה ימחוק השובר ואפי' לדעת הש"ך דפוסל מ"מ נרא' דדינו כמו ספק שבשטר דמהני תפיס' ואין לעשות תיקון שיועיל אחר כך תפיס' ובגוף הדין שבת' הש"ך דמהני כשיכתוב עליו אין לומר דמיירי שיכתו' למטה מחתימת העדי' דזה אינו דהרי לא תיקן פסולו כיון שיכול לחתכו ולגבו' ממשעבדי מזמן ראשון וכן א"ל דמיירי שיכתוב על השטר נגד הכת' או ביני שיטי דהא עדיין יכול למוחקו ולהמחבר כשר במחק ביני שיטי או מאחוריו וכן קשה על המחבר שכ' שהב"ח יכתוב וצ"ל דכוונתו שיעביר קולמוס על הזמן הכתו' בשטר שיהי' הכתיב' עדיין ניכר דאם יעשה מחק גמור יפסול השטר רק יעש' העברת קולמוס בקו על הזמן ואז לא יסמכו על הזמן הכתו' בשטר רק על הזמן הכתו' למטה וכשיביא עדים על יום כתיבתו כמו בסי' מ"ה סעי' ט"ז וכו':
ו סָעִיף ז דפסול לגמרי עש"ך סקי"ב דפסול אפי' נגד להד"ם ובתומי' השיגו ומבי' ראיה משטר שלא ניתן לכתו' וראיה זו ממש הביא הרמב"ן בתשוב' ע"ז והדין עמו ואפי' בשטר שנמחל שיעבודו מהני לענין להד"ם ואף דכל שטר שלא נכת' כתיקון חכמים אינו שטר לענין פרעתי אבל מפי כתבם לא הוי כיון שנכתב בציווי הלוה והטעם נרא' דהא בכל שטר העדים אינן מעידין על ההלוא' רק כיון שמעידין שנכתב בציווי הלוה אנן עדי מסיר' אנן כמ"ש הפוסקים מטעם דהאיך בא ליד המלוה וע"כ מסרו לו ולהעיד שנכתב בציווי הלוה מהני אפי' מפי כתבם כמ"ש בס"ס ל"ט ועל המסיר' אנן סהדי ומה"ת יפסל מטעם מפי כתבם מה שאין כן כשלא נכת' ונמסר בציווי הלוה ומעידין הן על גוף הענין ודאי דהוי מפי כתבם:
ז סָעִיף ח דהעדים נאמנים. אי"ה בסי' מ"ו יתבאר זה ומ"ש הפוסקי' דהעדים נאמנים לומר על זה לא חתמנו הוא דוקא בזמן כמ"ש הרשב"א גיטין כ"ו דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והוי כדבר המצוי לטעות (ועש"ך סקי"ט ויש שם ט"ס וצ"ל דלדעת ר"י והרא"ש א"נ אא"כ אין כת"י יוצא וכו' עוד יש ט"ס בס"ק זה וצ"ל דתירצו דעדים אינן פסולים דיכולין וכו'):
ח סָעִיף ט יכולים לחתום שטר אחר. עש"ך סקכ"א שהקשה דלמה לא יהיו יכולין לכתוב שטר אחר מזמן השני אפילו כ"י יוצא ממקום אחר כיון דלא עשו שליחותן ועוד למה יהיו נאמנים לפסול השטר דילמא בשנת נ"ז קנו מידו ולכך פי' הש"ך דודאי מן הסתם השטר כשר דתלינן שבשנת' נ"ז קנו מידו והמקבל נאמן ע"ז וע"ז קאי דאם אין כת"י יוצא ממ"א נאמנים לפסול השטר ולומר שלא היה בשנת נ"ז רק בשנת נ"ח ולכתוב שטר כשנת נ"ח ולהכחיש המקבל שיאמר שהיה קנין בשנת נ"ז אבל כשכת"י יוצא ממקום אחד אינו נאמן להכחיש המקבל ולקרוע השטר שנכתב בשנת נ"ז ולכתוב שטר אחר כשנת נ"ח וסיים המחבר דכשכ"י יוצא ממ"א דהעדים א"נ להכחיש השטר ולומר שהיה בשנת נ"ח והשטר כשר כשנת נ"ז ומ"מ אף המקבל מודה שהיה בטעות ושנכתב בשנת נ"ח נאמן במגו שהיה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו ואף דהעדים היו מכחישין אותו מ"מ כיון שכת"י יוצא ממקום אחר נאמן דבתומים השיגו דלשון המחבר והרשב"א אינו סובל פי' זה ומפרש בתומים דמיירי שהמקבל מודה שנעש' בשנת נ"ח ק"ס ומסתמא אמרינן דהעדים פסולים כיון שהמקבל מודה שהשטר מוקדם רק כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין להכשיר עצמן ולומר טעינו בשנת המלך במגו דהיו אומרים לא התמנו אבל כשכת"י יוצא ממ"א א"נ להכשיר עצמן וא"י לחתום שטר אחר עכ"ל וגם דבריו תמוהים דמה מגו יש להן לומר לא חתמנו ולכתוב שטר אחר כיון דהמקבל אומר שחתמו על שטר מוקדם אף אם יאמרו העדים שלא חתמו על שטר זה מעולם מ"מ הן פסולים נגד המקבל כיון שמודה שהן פסולין נגדו וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"ב אורועי סהדי ואין שום חילוק בין כת"י יוצא ממ"א ע"פ עדים או ע"פ המקבל דהמקבל נאמן על עצמו כמאה עדים גם קשה עליו דהא מ"מ יש להן מגו דמשנת נ"ז קנו מידו ומ"ש לתרץ הוא דרך רחוק ורחוק כמבואר למעיין בדבריו. לכן נלפענ"ד לפרש דודאי העדים כשרים ונאמנים במגו דמשנת נ"ז קנו מידו וגם נאמנים לומר טעינו כשהוא מצוי לטעות אפי' בלא מגו רק כוונת המחבר לענין אם יכולין העדים לכתוב שטר משנת נ"ח כשיש צורך להמקבל כגון שיש להנותן עדים שבין שנת נ"ז לשנת נ"ח מכרו המקבל לאחר וא"כ אם נחזיק להשטר מתנה זו שהיה בשנת נ"ז דהיינו שקנו מידו בשנת נ"ז דמסתמא אמרינן כן וכמ"ש ממילא השדה של הלוקח ואף שהעדים אומרי' ששקר הוא מה שנכתב בשטר נ"ז והיא שנת נ"ח א"כ בשעת מכירה היה דבר שאינו שלו ומכירתו לאו מכירה אין בכך כלום דהעדים אינן נאמנין דהא חוזרין ומגידין הן כשכתב ידן יוצא ממ"א וא"נ ומחזיקין להשטר שהיה בשנת נ"ז משא"כ כשאין ב"י יוצא ממקום אחר נאמנין שהיה טעות והקנין לא היה רק בשנת נ"ח ממילא המכירה לאו מכירה היא כיון דבשעת מכירה היה שאינו שלו וכן נ"מ לענין אם מכרו המקבל שלא באחריות או נתנו במתנה לאחר ובא בע"ח שלא כתב בשט"ח דאקני לטרוף דאם האמת שהוא בשנת נ"ז הוי דקנה ובע"ח טורף ואם הוא בשנת נ"ה הוי דאקני ואינו טורף ולכך כשכת"י ייצא ממ"א א"נ ומחזקינן להשטר שהוא משנת נ"ז שהק"ס היה בשנת נ"ז משא"כ כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין לומר שהוא משנת נ"ח ובטעות נכתב שנת נ"ז כנ"ל:
ט סָעִיף ט מזמן שני. עמ"ש ש"ך סקכ"ב עד כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני א"י לכתוב וכו' דבריו תמוהין דהא מיירי שהיה קנין וכדמשמע ברשב"א הביאו הסמ"ע סקי"ז ובקנין ודאי דיכולין לכתוב מזמן השני שהיה בקנין בעת ההוא:
י סָעִיף י חתימת סהדי ואם כתב כן בשיטה אחרונה לכאורה היה נרא' דתליא בפלוגתא המבואר בסי' מ"ה סעיף י"ד וט"ו דאם נאמר דמועיל להכשיר השטר אפי' אם לא היה ביום שנכתב כשר אפילו היה בשיטה אחרונ' דאין לומר שמא כתבו בעצמן כדי להכשיר השטר דהא כ' הש"ך בסקי"א דאם כתב עליו קודם שנרא' בב"ד דכשר ונם אין לחוש שמא ימחקנו דאם ימחק אותו נפסל דחיישינן שמא מחק חובתו. אמנם לדעת האומר דאינו מועיל להכשיר שטר כי אם ביום שנכתב ומדעת הלוה כמבואר בסי' מ"ד פסול כאן כשהוא בשיטה אחרונה דחיישינן שמא כתב בעצמו כן כדי להכשיר השטר אמנם נרא' דאף הש"ך בסקי"א ע"כ כוונתו שיש עדים שמעידין על זמן שני דאלת"ה מאן מעיד על הזמן שני ומה בכך שהוא כתב על השטר שהלואה נעש בסיון אף שנכתב בניסן מ"מ דילמא נעש' בתמוז וא"ש מה שהצריך שיהיה כתוב קודם חתימת סהדי דאז כשר לגבות כיון שהעדים שבשטר מעידין עי זמן שני ולפ"ז צריך להיות קודם שיטה אחרונ' דוקא ודוקא כשנתברר שהוא מוקדם אבל בלאו הכי נאמן במגו:
יא סָעִיף יב לא כתב דאקני. ובספר קצה"ח כתב דשטר מאוחר לא צריך לדאקני דבמאוחר אין הזמן השיעבוד חל עד הזמן הוי כחיוב אחר שקנה כמ"ש התוס' בבכורות דף מ"ט לענין פדיון הבן ע"ש ולאו כלום הוא דפדיון הבן שאני דבכל יום ויום הוי כציוו חדש מרחמנא משא"כ בשטר מאוחר דהחיוב כבר נעשה מזמן ההלוא' תדע דאם ימות קודם שהגיע הזמן הכתוב בשטר חייבים היורשים לשלם רק ממשעבדי לא לטריף עד הזמן רק דהוי כהתנה שלא יטרוף ממשעבדי עד הזמן אבל גוף החיוב לא נתחדש וזה פשוט:
יב סָעִיף יג אבל בשטרי מקח וממכר עש"ך סקכ"ח וז"ל נ"ל דה"ה לשטר מתנה וכו' ואף דשטר מתנה מסתמא אין בו אחריות ואינו רק לראיה להעמיד השדה בידו ונגד טענת להד"מ פסק המחבר לעיל סעיף ז' דכשר אפילו במוקדם מ"מ נ"מ באופן שאם אחרוהו בכוונה שהעדים פסולים וגם נ"מ שאם שטר מקנה הוא כיון שחז"ל פסלו להאי שטרא הוי חספא בעלמא ופסול לקנות בו השדה וכ"כ התוס' בגיטין דף י' בד"ה חספא דלענין ערכאות אף דמהני ג"כ לענין להד"מ מ"מ לא מהני לקנות בו ול"ד לשטר שיכול להזדייף דשם כיון דא"א לבוא לידי ריעותא דהא צריך ע"מ לא פסלוהו חז"ל לענין שטר מקנה אבל שטר שיכול לבוא לידי ריעותא פסלוהו רבנן והוי חספא בעלמא ואין בו תורת שטר לקנות בו רק דהעדאת עדים הוא לענין להד"מ אבל אין בו דין שטר ולא מהני לקנות בו ובזה אפשר לומר בהא שכ' המחבר בטוען אישתבע לי בסעיף י"ד דמיירי בשטר חיוב או שטר מתנה שטוען אישתבע לי שאינו מוקדם ולא נקנה בהשטר:
יג סָעִיף יד אבל אם אינו מקויים על בעל השטר להביא ראיה והוא תמוה דבאינו מקוים אפי' ליכא ריעותא בשטר נאמן לטעון כל הטענות במגו דמזוייף וכן הקשה התומים:
יד סָעִיף טו כל שטר. עיין סמ"ע וש"ך סקל"ג ובסי' ס"ה יבואר אי"ה ומ"ש בס' קצות החושן דהטור סבירא ליה כאביי וסבירא ליה דחיישינן לאיקרי וכתוב גם בתומים כתב זה:
טו סָעִיף יז אבל בשטרי חיוב ע' ט"ז הקשה מגט ולא ידענא מאי משיא ליה דאליבא דר' יוחנן דאמר משעת כתיבה בלא"ה תמוהין דברי הרא"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בס' תורת גיטין ע"ש ולא קשה רק להרא"ש דס"ל דהא דעסוקין באותו ענין כשר קאי אמתניתין דגיטין וק' לר"ל דאמר משעת חתימה אך הא ג"כ לא קשה דהא כתבו התוס' בגטין י"ג ד"ה ר"ל אמר משום פירות וז"ל ולרבנן אע"ג דראוי לגרש כיון דליכא נמי קול אין הנעל מפסיד אלמא דהפסד פירות תלוי בראוי לגרש וקול דמי לשאר שטרות ולא דמי לשטר חיוב:
טז סָעִיף יט ולפיכך נכתב מתחלת מרחשון עיין ש"ך ובתומים השיג והדין עמו:
יז סָעִיף כג וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות. עיין תומים שכתב דלהך דיעה שסבירא ליה בשטר שאין בו זמן דאפי' ראו שטרו בידו מ"מ אין טורף ממשעבדי אינן יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות דהא על חודש ניסן מחל שיעבודו וכו' ע"ש. ולפעד"נ דאפי' להך דיעה יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך למאן דסבירא ליה דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר א"כ יכולין הלקוחות לומר כיון דהא שדה בני חורין הוא ואת בר חד בניסן את ושמענו הקול מאחד בניסן שלוית דכל שטר יש לו קול ונהי דתחלת השיעבוד משועבדים ודינך כמלוה ע"פ מ"מ הנחנו לך מקום לגבות מבני חורין דהא את קודם לבר ה' בניסן ואת הוא דאפסדת נפשך שלא כתבת זמן בשטר אכן למאן דס"ל דמלוה ע"פ אינו מוקדם יפה כתב:
א סָעִיף א לטרוף. ואפילו מבני חרי יש נ"מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די"ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ"ל הסמ"ע וע"ל סכ"ד:
ב סָעִיף א מהם. כתב הש"ך שכן נ"ל עיקר וכן מוכח מפ"ק דב"מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע"ש:
ג סָעִיף א שובר. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ"ד ובסי' נ"ד ס"ג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שמ"ב ס"ח:
ד סָעִיף ב הקטן. ובב"י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש"ך:
ה סָעִיף ב פסול. והש"ך השיג על דין זה ע"ש באורך:
ו סָעִיף ד ודלג. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ"ע:
ז סָעִיף ה כשר. כתב הסמ"ע וא"ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע"פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י"ל דבשני עיבורים טעה. וז"ל הש"ך ומה שסתם הרמ"א כאן כדעת המחבר ובא"ע סי' קכ"ו סכ"א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ"ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ומ"מ ר"ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י וצ"ע לדינא וע' בתשובת מהראנ"ח סי' ק"י עכ"ל:
ח סָעִיף ו זמן. הטעם כתב הסמ"ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש"ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל"כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ"ל:
ט סָעִיף ז חורין. ואפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנ' ולפ"ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב"ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ"ל:
י סָעִיף ז לגמרי. מדברי הטור מוכח דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ"כ הסמ"ע בשם מור"ש והש"ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג"ת אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ה והוא פשוט עכ"ל (ועיין מ"ש הגאון ח"צ בהגהת ט"ז שתופס דברי מור"ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע"ש):
יא סָעִיף ח בכוונה. ז"ל הנ"י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל ע"כ ותלמידי רשב"א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח"כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ"ל הסמ"ע:
יב סָעִיף ח מצויים. כתב הסמ"ע דהריב"ש סי' שפ"ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל"ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ"ל ד"מ והש"ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה ע"ש:
יג סָעִיף ח חולקים. כתב הש"ך משמע דלהי"ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ"ע מודים כו' וכ"כ המחבר בסי' כ"ט ס"א וז"ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ"א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל"ע וצריך לדחוק דמ"ש וי"ח לא קאי רק אריש דבריו וק"ל עכ"ל:
יד סָעִיף ט מציל. דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ"ע:
טו סָעִיף ט ואין. היינו כי"ח שהביא הרמ"א בסמוך דבכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ"ש בס"ח ובע"ש כתב דאם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ"ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת"י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ"א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג וק"י עכ"ל הש"ך:
טז סָעִיף ט יכולים. טעמו של דבר עיין בש"ך באריכות ס"ק כ"ב ע"ש (ועיין מ"ש הט"ז בזה):
יז סָעִיף י כשר. דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע"ל סי' מ"ה. סמ"ע:
יח סָעִיף יא שנמסר. ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ט עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דאף הרא"ש שכתב לפסוק כאביי מ"מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי"ל עדיו בחתומיו כו' עכ"ל):
יט סָעִיף יב דאקני. ז"ל הסמ"ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק"ד וקי"ב ע"ש דנתבאר דאנן קי"ל גם בדאקנה שהוא ט"ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע"ש עכ"ל:
כ סָעִיף יב ואיחרנוהו. דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע"ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ"ע:
כא סָעִיף יג מקח. נ"ל ה"ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש"ך:
כב סָעִיף יג פסולים. כתב הש"ך נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ"ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ"ל:
כג סָעִיף יג לכתחל'. אם לא שא"א בענין אחר כמ"ש בסי"ט וס"כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש"ך:
כד סָעִיף יד אמר. אבל הב"ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ"ש בסי' פ"ב ס"י מ"מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא"ל ממ"נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא"ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א"נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ"ל לכך טען דמוקדם הוא וע"ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס"ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל"ל דטען אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ"ל:
כה סָעִיף טו בזמן. כ"כ הטור ג"כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג אבל לדעת התוספות והרא"ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ"ל הסמ"ע. והש"ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש:
כו סָעִיף טו ראיה. והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ"ל):
כז סָעִיף טו קנין. דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ"ע:
כח סָעִיף טז פסול. כתב הסמ"ע בשם ד"מ וז"ל אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ"ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ"ל וז"ל הש"ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב"ד דמיא וכו' והרשב"א בחדושיו פסק דכמעש' ב"ד דמיא יע"ש עכ"ל:
כט סָעִיף טז מרובה. ז"ל הסמ"ע בר"ס ל"ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר"ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ"ל (והט"ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ"ע בזה עכ"ל:
ל סָעִיף יז שאומר. ומהרמב"ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש"ך. (וכ"כ בט"ז ע"ש):
לא סָעִיף יז חיוב. שם מסיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע"ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ"ל הסמ"ע:
לב סָעִיף יח הכתיב'. כתב הסמ"ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ"ל וגם הש"ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג:
לג סָעִיף יח כשיקרא. ר"ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ וע"ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס"ל דהשטר פסול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע"ש):
לד סָעִיף יח מיהו. כתבו הסמ"ע והש"ך דהג"ה זו עיקר מקומה בס"כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע"ש (וכ"כ בט"ז וע"ש):
לה סָעִיף יח לא. ז"ל הר"ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ"ע:
לו סָעִיף יב ולפיכך. . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי"ב עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ"ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב"א לא משמע כן עכ"ל וע"ש:
לז סָעִיף יט הראשון. וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע"ה. סמ"ע:
לח סָעִיף כ אז. משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס"ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ"ל הסמ"ע:
לט סָעִיף כ ופסול. ז"ל הש"ך ול"נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש"י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ"א דאי ס"ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא"ז ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע"ש:
מ סָעִיף כב מקום. כתב הר"ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ"ע:
מא סָעִיף כד שוים. כתב הסמ"ע וא"צ להיות שוים בכל ענין כמ"ש בסי' ע"א ס"ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע"ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע"ל סי' נ"ד ס"ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ"ל:
מב סָעִיף כז דבלשון. צ"ע דבד"מ דחה דין זה וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור"ם לא השיג עליו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא"ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק"מ דהרי הרא"ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע"כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן כנ"ל ברור עכ"ל:
מג סָעִיף כח סתם. כתב הסמ"ע דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה"נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז"ל הש"ך ובי"ד סי' ר"כ ס"ק פ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש וע"ל סי' שי"ב סט"ו עכ"ל:
מד סָעִיף כט שיעברו. ז"ל הסמ"ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ"א יום. ומ"ש רוב הימים הוא ל"ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ"כ הר"ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ"ל והש"ך השיג ע"ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר"ח ז"ל דאחר הרגל הוא ט"ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבל' מחכמי הש"ס שהי' גאון קדמון וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ"ל מקור לדבריו מפ"ק דתענית כו' ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ"ע גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי עכ"ל:
א סָעִיף א טורף מהם. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש וכן מוכח מפ"ק דב"מ כו' וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' כ"ט מ"ש בזה. וע' בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ב מה שכתב בזה:
ב סָעִיף ה אפ"ה כשר. עבה"ט וע' בתשובת חוט השני סי' ט"ל אודות שטר שכתב לו בט"ו באב שנת שלש מאות וארבעים ושבע וזמן פרעון קודם ר"ה דשנת ש"ס דהיינו בערך ב' שנים וניכר הדבר שהסופר טעה שהי' לו לכתוב שנת שנ"ז וכ' שמ"ז והעלה שם שהשטר כשר כיון שהטעות מוכח מתוכו ולא אתי לטרוף לקוחות שלא כדין ואפי' החולק בנידון ברביעי בשבת כ"ב בתשרי מודה הכא עש"ב:
ג סָעִיף יב המאוחרים כשרים. כ' הש"ך ס"ק כ"ה וז"ל לשון הב"י מחו' י"א מדברי בעה"ת שער נ"ו משמע שהמוציא על חבירו שטר מאוחר עד דמטי זימנא לא טריף ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב כן בשם בעה"ת הלא ש"ס ערוך הוא בפ"ק דע"ז דף י' כו' עכ"ל. וע' בתשובת נו"ב סי' י"א שכ' ליישב דברי הב"י בזה בטוב טעם (וע' בתשו' שיבת ציון סי' ק"ד מ"ש על דברי הנו"ב שם) ושם מבואר דבשטר מאוחר לבד מה שאינו יכול לטרוף מהלקוחות עד דמטו זימנא גם מהלו' עצמו אינו יכול לגבות עד זמן הכתוב בשטר שאין חיוב הפרעון חל עד הזמן ההוא. ואף דלשון רש"י שם ועד דמטי זימנא לא טריף אינו יכול לטרוף לקוחות כו'. מ"מ בגמרא אין הלשון כן רק הלשון בגמרא האי שטר מאוחר הוא נעכבי' עד דמטי זימנא ולא טריף מבואר דהוא שני ענינים ותרתי רצו לעשות בשטר ההוא. חדא שאפי' מהלוה עצמו לא יוכל לבקש פרעון חובו עד דמטי זימנא. והב' דלא טריף שמלקוחות שלקחו בין ההלואה לזמן הכתוב בשטר לא טריף כלל אפילו אחר שיגיע זמן פרעון לפי שמחל שעבודו כל משך שבינתים ונמצא שקנו קודם שהתחיל שעבודו כו' ע"ש עוד בענין אם יכול לטעון פרעתי במשך שביני ביני ויובא לקמן סי' ס"ט ס"ב סק"ד ובס"ס ע"ח סק"ה:
ד סָעִיף יג האיחור בפירוש. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ובשטר קנין כה"ג לדעת תוס' פ"ב דגיטין והוא דיעה א' בש"ע אה"ע סי' קכ"ז ס"ט אינו קונה הקרקע עד זמן הכתוב בו ואף אם רצה להקנות מיד אינו קונה בשטר הזה מיד וכ"כ להדיא הר"ן בגיטין שם אבל לדעת הראב"ד וסייעתו קנה מיד עכ"ל:
ה סָעִיף כ משקרים ופסול. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' לד ס"ט ס"ק י"ט:
ו סָעִיף כג נותנים אותה לראובן. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב לפי שזמנו מבורר ושמעון אין זמנו מבורר וכ' הרא"ה שכן הדין במלוה שזמנו בה' בניסן טורף מלוקח שזמנו בשטר שלו שמכירתו בניסן סתמא ולענ"ד דין זה צ"ע מאוד די"ל דדוקא בב' שט"ח דעכ"פ השדה משועבד לשניהם ויש לראובן ודאי שעבוד מש"ה יהבינן ליה כיון דזמנו מבוחר וגם שניהם אינם מוחזקים אבל להוציא מלוקח מספק שעבוד מנין לנו. וע' בהר"ן ובהה"מ שהביאו בשם הרשב"א בב' לקוחות א' ב' בניסן ואחד ניסן סתמא הבע"ח טורף מזה שישנו ניסן סתמא ואינו יכול לומר שמא אני באחד בניסן והנחתי לך כיון שאין נפרעים הוא מטעם תקנה על הלוקח לברר שהוא מוקדם משמע ג"כ דרק בכה"ג דשעבודו ודאי עליו אלא דאין נפרעים כו' אבל בדינא דהרא"ה דאנו דנין על עיקר השעבוד א"י להוציא מספק וצ"ע עכ"ל:
א סָעִיף א כותבין. גטין כ"ו א' ר"ה ב' ב"ב קס"ד ב' והרבה מקומו': (ליקוט) כותבין בשטר כו'. מתני' פ"ג דגטין ומקום הזמן כו' ובתוספתא פ' בתרא דב"ב גופו של שטר ביום פ' בשבת פ' בחדש פ' בשנה פלונית במלכות פ' לא כ' בו היום ידו על התחתונה כל אותה שבת לא כ' שם שבת ידו על התחתונה כל אותה חדש לא כ' בו שם חדש ידו על התחתונה כל אותה שנה לא היה כ' בו שנה ידו על התחתונה כל אותה מלכות (ע"כ):
ב סָעִיף א ואם לא כו' אבל כו'. ב"מ ז' ב':
ג סָעִיף א ויש מי. ב"ב קע"ו הוחזק כו' שאני כו' הלא"ה גובה מיום שהוחזק: (ליקוט) ויש מי כו'. ירו' פ"ג דיבמות תני ג' גטין הללו גובה מבני חורין א"ר ירמיה בד"א בשלא הוחזק השטר ביד המלוה אבל אם הוחזק השטר ביד המלוה גובה ממשועבדין (ע"כ):
ד סָעִיף א שובר שאין. שם קע"א ב':
ה סָעִיף ב וגם לא. מדקאמר שם דלמא שבקיה כו':
ו סָעִיף ג אם כ'. אם כו'. כנ"ל ב"ב קע"א א' ת"ר כו': (ליקוט) סי' ג' ד' ה' אם כו' כיון שהוא טעות דמוכח כמו שטר שנכתב בשבת בי' בתשרי (ע"כ):
ז סָעִיף ו כתב ידי. גטין פ"ו א'. כ' בכת"י כו' מדנקט ביש עדים אין בו זמן ולא נקט אצל כת"י אין בו זמן: (ליקוט) כת"י כו'. עתוס' דיבמות ל"ב ד"ה כתב כו' אר"י דכתב בכת"י כו'. וכ"כ הרא"ש שם וזהו הטעם שאמרו בירו' ג' גטין הללו גובין מב"ח והכל משום זמן (ע"כ):
ח סָעִיף ז ולפיכך כו' ואם יטעון כו'. שם גזירה כו' מ' ממשעבדי דוקא ועוד שם ע"ב אלא הא כו' ומאי קו' הא משום זה גובה מב"ח וכשר: (ליקוט) ולא יגבה כו'. ממ"ש נהי לא גבי כו' ול"ק מב"ח מיהא כו' ועוד ממ"ש שם ב' אלא כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ז וי"א. דפסולין מ' לגמרי וראית ס' הראשונה דחו שם תוס' ד"ה שטר וע"ש: (ליקוט) וי"א כו'. מדנקט פסולין ועוד מדמדמי ר"ל שם לשטר שיש בו רבית ובתוספת' מ' דשטר שיש בו ריבית פסול לגמרי דתני המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו וע"ל סי' נ"ב ס"א (ע"כ):
י סָעִיף ח (ליקוט) בד"א כו'. תוס' פ"ג דב"ק ופ"ה דב"מ וש"מ וע"ש (ע"כ): (ליקוט) בד"א כו'. דהא מדמי גמ' שטר מוקדם לרבית לר"מ דקנסינן אלמא דדמי לריבית ושם העדים פסולין (ע"כ):
יא סָעִיף ח וי"א דהעדים. ירושלמי: (ליקוט) וי"א דהעדים כו'. ירושלמי פ' בתרא דשביעית שט"ח המוקדמין פסולין מפני שמייפה כחן והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כחן מי מודיע שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן ארשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. רז"ה ספ"ק דר"ה. והרמב"ן חולק ומוקי להירושלמי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמן במגו כמ"ש בפ"ב דכתובות ודבריו צ"ע דא"כ מאי כרי' שם והארשב"ל עשו כו' כיון שאין כת"י יוצא ממ"א כמ"ש בכתובות י"ח ב' כל כמיניה כו' והארשב"ל כו' אבל ברישא נאמנים והכי הל"ל והא לא משוו נפשייהו רשיעי כמ"ש בגמ' שם וע"ל ר"ס כ"ט (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. מל' הרב כאן מ' דקאי אעדים שלא יהיו פסולים והשטר ידוע שהוא מוקדם כ"ה בסמ"ע אבל בטור מ' דקאי שנאמנים להעידו שהוא מוקדם לפסול אותו וכ"מ בירושלמי שהביאו הרז"ה מי מודיעו וכן ל' הטור ובמה יודע שהוא מוקדם י"א כו' אלא ממש"ש אבל לדעת ר"י כו' והוא דברי תוס' בב"מ סד"ה שטר ועב"י אבל קשה ההיא דשט"ח כו' וי"ל כגון כו' מ' דקאי אעדים שלא יפסלו וצ"ל דמ"ש בטור שם לפיכך נאמנין לומר כו' קאי אעדים שלא יפסלו ולמד כמו שנאמנים לפסול השטר מטעם שע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ה"ה לגבי עצמם וע"ז כ' אבל לדעת ר"י כו' וכ"ה דברי הרב ואמת הוא שה"ה לפסול השטר דפליג הרז"ה והרמב"ן (ע"כ):
יב סָעִיף ח אע"פ. כפי' הרז"ה:
יג סָעִיף ח וה"ה. ב"ב קס"ח א':
יד סָעִיף ח ויש חולקים. הרמב"ן שפי' הירושלמי בשאין כת"י כו' אבל בכל טעות כו' לא פליג:
טו סָעִיף ט (ליקוט) שטר שהיה כו'. כיון שאין מוכיח מתוכו כמו שבת ויוה"כ שאין הכל יודעים אם היה חתנו או לא אז (ע"כ): (ליקוט) שטר כו' אין כ"ז כו' ר"ל מה שמוכיח מתוכו אין מציל דאין זה טעות מוכח לכל דאין הכל יודעים אם היה חתנו ול"ד למ"ש בסגד"ה ועדיין שייך הגזירה שמא יגבה מזמן ראשון וגם מה שחתום גברא רבא אינו מציל אלא שמסתמ' לא חתמו בכוונה אבל מ"מ שטר מוקדם הוא וכמ"ש בס"ח בד"א כו' והרשב"א ס"ל כדעת תוס' דלגמרי פסולים אפי' מב"ח ואף שלא הקדימוה בכוונה כנ"ל וכמש"ל מ"מ המקבל מתנה כו' וכמש"ל דאינו גובה ממשעבדי דשטר פסול הוא וז"ש בסי' קמ"ו סכ"ה הביא כו' וישבע היסת דאם נחשב כשטר גמור א"צ לישבע כלל וזש"ש בתשו' והביאו ב"י שם ואם יש עדים אחרים כשרים שראו כשקנו מידו בשנת נ"ח יכולים לכתוב ושטר מתנה משנת נ"ח דעדי מתנה א"צ שיהו מזומנין לעדות כדמוכח פ' י"נ כו' והא ודאי ע"כ בלא אחריות איירי דאל"כ בעדים הרבה שראו יכול לכתוב כמה פעמים ואין כותבין בכה"ג כמ"ש קע"א א' ועסמ"ע ס"ק ט"ז וכמש"ל סי' ל"ט ס"ה ע"ש וע"כ צ"ל דשטר הראשון פסול אפי' מבני חרי ואף בשאין כת"י יוצא ממקום אחר מדקאמר ומ"מ אם כו' יכולים לחתום כו' אבל שטר הראשון פסול מ"מ (ע"כ):
טז סָעִיף ט (ליקוט) ומ"מ אם העדים כו'. עסמ"ע וש"ך (ע"כ): (ליקוט) ומ"מ כו'. דס"ל כרמב"ן בהג"ה בס"ח וכפי' הרב שם לענין עצמם שלא יפסלו כנ"ל וז"ש ואם כתב כו' אין נאמנין דפסולים הן ומ"ש יכולים כו' עבה"ג ול"ש כו' וכמ"ש בסי' מ"ט ס"ו בש"ע והוצרך לזה אף במתנה שיש בה אחריות ולכתוב בה אחריות דבזה אין כותבין שני שטרות ויכו' לכתוב מזמן שני כיון דקנו מידו בשנת נ"ח כמש"ש בתשו' שראו שקנו' מידו בשנת נ"ח ושם ואע"פ שהעדים אומרים עכשיו שלא קנו כו' ודלא מש"ש דעדים אחרים יכולים לכתוב כו' היינו בלא אחריות כנ"ל וז"ש אח"כ א"נ יעידו לפני ב"ד כו' ר"ל כדי לגבות ממשעבדי (ע"כ):
יז סָעִיף ט (ליקוט) מ"מ המקבל כו'. ר"ל לגבות מב"ח דממשעבדי ודאי לא גבי בשטר פסול וכשיטתו כנ"ל דאף מב"ח אינו גובה (ע"כ):
יח סָעִיף ט (ליקוט) מיגו כו'. ובהחזיק בה שני חזקה וכמ"ש בב"ב ל"ב ב' והלכת' כו' ועתוס' שם ד"ה והלכת' כו' אבל בלא"ה קי"ל דמגו להוצי' לא אמרי' בשטר פסול וכמש"ש בזוזי (ע"כ):
יט סָעִיף י שטר. ב"ב קע"א ב' שטרא דנא אחרנוה וכתבנוה כו' וה"ה למוקדם. בה"ת: (ליקוט) שטר מוקדם כו'. כמו במאוחר בסי"ב (ע"כ):
כ סָעִיף יא אפי' ראו. ב"מ י"ב ב' י"ט א': (ליקוט) אפי' ראו כו'. כמ"ש אייתי ראיה אימתי מטא כו' וכנ"ל סי' ל"ט סי"ג (ע"כ):
כא סָעִיף יב ואע"פ. כ"מ שם: (ליקוט) ואע"פ שלא כו'. שם קע"א ב' והאידנ' דלא כתבי' הכי כו' ועבה"ג (ע"כ):
כב סָעִיף יב בד"א. שם קנ"ו ב' וכס' הראשונה בסי' קי"ב ס"א: (ליקוט) בד"א כו'. כשיטתו דאינו גובה אא"כ כתוב בהדיא מסוגי' דשם מ"ד ב' והא דפריך שם משט"ח המאוחרין הכי פריך בשלמ' אי אמרי' גובה י"ל דכתוב בו דאקנה. מ"מ ע"ש (ע"כ):
כג סָעִיף יב אא"כ כנ"ל:
כד סָעִיף יב ואין לאחר. שם קע"ב א' א ידעיתו כו' וכמש"ל סי"ט (ע"כ):
כה סָעִיף יג אא"כ כתב. שם גבי שט"ח: (ליקוט) אא"כ כו'. כמ"ש בשט"ח שם בגמ' (ע"כ):
כו סָעִיף יד וי"א כו'. דקי"ל יד בעה"ש על התחתונה רק דאחזוקי סהדי בפסולין לא מחזקינן לכן דוקא במקוים אבל לא מקוים לא אפי' ליכא מערער. בה"ת: (ליקוט) ויש מי כו'. כיון שיש בי ריעות' וכמ"ש בפ' הכותב מרעינן שטר' אפומיה ופי' הגאונים דלא גבי אלא בשבועה (ע"כ):
כז סָעִיף יד (ליקוט) ודוקא כו'. דבכה"ג אפי' אמנה יכול לטעון כמ"ש בר"ס מ"ו אע"ג דאין העדים נאמנים ע"ז אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר כמ"ש בכתובות י"ט א' כ"ש כה"ג דהעדים נאמנים ע"ז לד"ה כמ"ש בס"ח ועבה"ג וכ"כ בע"ה וכ' דלהכי מכשרי' דלא לפסול העדים ומעמידים אותן על חזקתן משא"כ בכה"ג (ע"כ):
כח סָעִיף טו (ליקוט) כל שטר כו'. תוס' בב"מ י"ט א' ד"ה אימת כו' וכמ"ש י"ג א' י"ב ב' כל שטרי לא ריעי כו' כיון דנפל כו' (ע"כ):
כט סָעִיף טז (ליקוט) ואפי' לא כו'. וה"ה לא חתמו כלל כמ"ש בסי' ל"ט ש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):
ל סָעִיף יז (ליקוט) שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה. סמ"ע וש"ך ודלא כבה"ג (ע"כ):
לא סָעִיף יח (ליקוט) וס"כ כשכותבין כו' מי שנמסרה כו' ודוקא כו'. הכל נלמד מהא דא"ר בר שילא כו' דמיחזי כשיקרא וכמ"ש בסי"ט (ע"כ):
לב סָעִיף יח מיהו. צ"ל סוף ס"ך: (ליקוט) מיהו אם כו'. די"ל קנינו כמו וקנינו מפ' והוי ענין בפ"ע (ע"כ):
לג סָעִיף יט יש מי. גטין יז ב' אהני לשבוע כו': (ליקוט) יש כו'. כמ"ש בפ' מי שהיה נשוי בניסן סתמא ותוספת' וכנ"ל בס"א (ע"כ):
לד סָעִיף כ (ליקוט) משקרים ופסול. ר"ל אע"ג דלמחזי כשיקרא כשר בדיעבד כמ"ש בסי"ב בהג"ה ואין כו' וכמש"ש אבל כאן שקר גמור ופסול וכמ"ש בגיטין פ"א אבל דעת תוס' שם ורש"י בסנה' ל"ב א' דבשטרות כשר מהא דסנה' שם והפוסלים מפ' כפי' תוס' בסנה' שם ועתוס' דכתובות כ"א ב' ד"ה האמר ור"י כו' (ע"כ):
לה סָעִיף כא (ליקוט הא כו' שמטבע כו' כמ"ש בכתובות ק"י ב' דמסתמא הלוה לו מאותו המטבע וכמ"ש בסי' מ"ב סי"ד וכ"ש בשטר שמתחייב א"ע שממטבע אותו המקום נשתעבד כמש"ש נשא אשה ובגמ' מקולי כתובה כו' משא"כ בכתובה (ע"כ):
לו סָעִיף כג (ליקוט) ראובן כו'. עבה"ג ורש"י פי' בשטרי מכר (ע"כ):
לז סָעִיף כד אע"פ שאין. שם קע"א ב' וערשב"ם שם:
לח סָעִיף כה מי. כנ"ל בסך"ג ומגמ' הנ"ל נלמד: (ליקוט) מי כו'. כנ"ל סכ"ג וכאן להיפך דיד בעל השובר על העליונה (ע"כ):
לט סָעִיף כו ראובן שהוציא. ב"מ י"ז א' א"ל ר"ז לר"א כו' וכ"ש לדידן דקי"ל כרב כהנא שם:
מ סָעִיף כז ראובן הוציא. דשטרות הולך אחר לשון נדרים כמ"ש בנדרים ס"ג א' וכמ"ש בסך"ח:
מא סָעִיף כח (ליקוט) שני שטרות כו'. כר"י והרמב"ם פ' כר"מ ועבי"ד סי' ר"כ ס"ח שם כ"ב הס' (ע"כ):
מב סָעִיף כח (ליקוט) וע' בא"ח כו'. ששם כ' לכתוב שניהם בפירוש ומ"מ בדיעבד כ' שם בא"ה כר' יהודה (ע"כ):
מג סָעִיף כט אם כתוב. גטין ע"ז א' יתיב ר"ז כו' וה"ה כאן מחצה ול"ק רוב אלא לבני א"י שלהם מ"ג ימים ויד בעה"ש על התחתונה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.