א צָרִיךְ לְהַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה (טוּר). שֶׁאֵין הָעֵדִים יְכוֹלִים לְצַמְצֵם שֶׁיַּחְתְּמוּ מִיָּד סָמוּךְ לַכְּתָב, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הִנִּיחוּ שָׁם כְּדֵי שִׁיטָה, וְכָתַב הַמְזַיֵּף שָׁם מַה שֶּׁרָצָה. וְאִם לֹא הֶחֱזִיר, אֵין הַשְּׁטָר נִפְסָל בְּכָךְ, אֶלָּא שֶׁאֵין לְמֵדִים מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. הַגָּה: וּדְלָא כְּיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַשְּׁטָר כֻּלּוֹ פָסוּל, דְּכָל שְׁטָר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה כְּתִקּוּן חֲכָמִים פָּסוּל אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טַעַם לְפָסְלוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְתוֹס' בְּפ' ג"פ דַּף קס"א ע"א). וְהָא דְאֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, הַיְנוּ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ שֶׁמָּא זִיֵּף, אֲבָל אִם הַשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה לְחוֹבַת מוֹצִיא הַשְּׁטָר, לְמֵדִין מִמֶּנָּה, דְּוַדַּאי לֹא זִיֵּף. (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק גֵּט פָּשׁוּט בְּשֵׁם רִיטְבָ"א והר"א).
ב אִם הַשְּׁטָר כֻּלּוֹ מִכְּתִיבַת יָדוֹ שֶׁל מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב, לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר מִיָד אַחֵר, וְהַחַיָּב חָתוּם לְמַטָּה, אֵין לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה.
ג אִם סִיֵּם הַשְּׁטָר בְּסוֹף שִׁיטָה, וְהִרְחִיקוּ הָעֵדִים שִׁיטָה שְׁלֵמָה, וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה, אֵין לְמֵדִין מֵחֲצִי שִׁיטָה אַחֲרוֹנָה וּמִשִּׁיטָה שְׁלֵמָה שֶׁלְּפָנֶיהָ, הַגָּה: (עי' סק"י) אִם נִמְצָא דָבָר כָּתוּב בַּחֲצִי שִׁיטָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּבַשִּׁיטָה שֶׁלְּפָנֶיהָ. וְדַוְקָא שֶׁחָתְמוּ הָעֵדִים זֶה תַּחַת זֶה, אֲבָל אִם חָתְמוּ זֶה אַחַר זֶה, כָּל הַשְּׁטָר פָּסוּל, כְּדִלְקַמָּן סִימָן מ"ה סָעִיף י'.
ד הֵיכָא דִכְתִיב בֵּהּ: "שָׁרִיר וְקַיָּם", לְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְאֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה (טוּר).
ה אִם יֵשׁ בַּשְּׁטָר מְחָקִים אוֹ תְלוּיוֹת אוֹ תֵבוֹת שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם הַקּוּלְמוּס, צָרִיךְ לְקַיְּמָם קֹדֶם "וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם". וְאֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב "וְדֵין קִיּוּמֵיהוֹן" (מָרְדְּכַי וְתוֹס' ר"פ ג"פ). וְאִם לֹא קִיֵּם, אֵינָם פּוֹסְלִים הַשְּׁטָר, אֶלָּא שֶׁאֵין לְמֵדִין מֵהֶם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הָיָה מְחָק, וְלֹא נִתְקַיֵּם, פָּסוּל כָּל הַשְּׁטָר, שֶׁמָּא הָיָה כָּתוּב חוֹבָה לְבַעַל הַשְּׁטָר וְנִמְחַק. אֶלָּא אִם כֵּן מוּכָח מִתּוֹךְ הַשְּׁטָר מֶה הָיָה הַמְחָק, אָז לֹא נִפְסָל כָּל הַשְּׁטָר (טוּר ונ"י ר"פ ג"פ). וְאִם הָיוּ בְּגוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר, דְּהַיְנוּ שֵׁם הַלּוֶֹה וְהַמַלְוֶה וְהַמָּעוֹת, נִפְסָל הַשְּׁטָר, אִם לֹא קִיְּמָם. וְאִם הָיוּ בַּזְּמַן וְלֹא קִיְּמָם, הָוֵי כִּשְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן.
ו שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גְּרָר מֵאַחֲרָיו, אוֹ בֵּינֵי שִׁיטֵי, בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְתּוֹב הַפֵּרָעוֹן מֵאַחֲרָיו אוֹ בֵּינֵי שִׁיטֵי, כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁיֵּשׁ לְאַיֵּם עַל בַּעַל הַשְּׁטָר. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים.
ז יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין לְקַיֵּם הַמְּחָקִים אֶלָּא בִּכְתָב שֶׁהוּא בִּכְתַב הַשְּׁטָר, וְלֹא בִּכְתִיבָה דַקָּה יוֹתֵר מִכְּתַב הַשְּׁטָר.
ח אִם הָיָה הַמְּחָק בְּשִׁיטָה אַחַת סָמוּךְ לָאַחֲרוֹנָה, וְהוּא כְּשִׁעוּר "שָׁרִיר וְקַיָּם" אוֹ יוֹתֵר, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְקִיְּמוֹ, פָּסוּל, שֶׁמָּא מְחָקוֹ וְכָתַב דָּבָר שֶׁזִּיֵּף, וְחָזַר וְקִיֵּם בָּרֶוַח שֶׁבֵּין הַכְּתָב וְהָעֵדִים. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁאֵין אֲוִיר שִׁיטָה בֵין עֵדִים לַשְּׁטָר, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הוֹסִיף בְּאוֹתוֹ הָאֲוִיר שֶׁהִנִּיחוּ הָעֵדִים, אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אֲוִיר שִׁיטָה, כָּשֵׁר, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הִנִּיחוּ אֲוִיר שְׁנֵי שִׁיטִין וְהוֹסִיף מַה שֶּׁרָצָה בַּשִּׁיטָה וְנִשְׁאַר עוֹד שִׁיטָה אֲוִיר. וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁעֵדִים מֻחְזָקִים בְּיוֹדְעִים, הָא לָאו הָכִי, חַיְשִׁינָן.
ט הָאִדָּנָא נָהֲגוּ לִכְתֹּב קִיּוּם מְחָקִים וּתְלוּיוֹת אַחַר "וְקָנֵינָא", לְפִי שֶׁהֻרְגְּלוּ עַתָּה לִכְתֹּב בְּכָל הַשְּׁטָרוֹת "שָׁרִיר וְקַיָּם", דְּאִי אֶפְשָׁר לְזַיֵּף, וּלְמֵדִין מִשִּׁיטָה אַחֲרוֹנָה, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר. מִשּׁוּם הָכִי שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ "שָׁרִיר וְקַיָּם", פָּסוּל, וְאֵין לְעֵדִים לַחְתֹּם אֶלָּא אִם כֵּן כָּתוּב: "שָׁרִיר וְקַיָּם". וְאִם כָּתוּב בּוֹ תְּרֵי "שָׁרִיר וְקַיָּם", כָּשֵׁר. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲשֶׂה כֵן (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ס"ח סִימָן י"ח).
י שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּקִיּוּמוֹ נ"ו עַל הַגְּרָר, וּבָדְקוּ וְחִפְּשׂוּ הַשְּׁטָר אוֹת בְּאוֹת וְלֹא נִמְצְאוּ אוֹתָן שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, כָּשֵׁר.
יא שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מְחָקִים, וְשָׁכְחוּ הָעֵדִים וְלֹא קִיְּמוּם בְּסוֹף הַשְּׁטָר, וְכָתְבוּ: "שָׁרִיר וְקַיָּם", וְחָתַם הָעֵד הָאֶחָד, וְקֹדֶם שֶׁיַּחְתֹּם הַשֵּׁנִי מָצְאוּ שֶׁלֹּא קִיְּמוּ הַמְּחָקִים, תַּקָּנָתוֹ שֶׁל שְׁטָר זֶה, שֶׁיִּכְתְּבוּ: "אֲנָן סַהֲדֵי לְבָתַר דְּחָתַם חַד מִנָּן עַד שֶׁלֹּא קִיַּמְנוּ, כָּךְ וְכָךְ מְחָקִים דְּאִית בֵּהּ קִיַּמְנוּם כִּדְקָא חֲזִי, וְהַכֹּל שָׁרִיר וְקַיָּם", וְיַחְזְרוּ וְיַחְתְּמוּ שְׁנֵיהֶם. וְכָל שֶׁכֵּן אִם כָּתוּב אֵיזֶה דָבָר לְמַטָּה מֵחֲתִימַת עֵדִים, וְחָזְרוּ וְחָתְמוּ, דְּכָשֵׁר (מָרְדְּכַי פ' גֵּט פָּשׁוּט).
א סָעִיף א צריך להחזיר כו'. כתב הסמ"ע דמה שכותבים בסוף השטר וקנינ' מפלוני לפלוני כו' ג"ז מיקרי חזרת השטר ואע"פ שעדיין לא נכתב למעל' אלא שאמר הלוה שיקנו מידו למלוה ולא כתב שם דכן עשו דקנו מיניה עד לבסוף שכתב וקנינא כו' מ"מ כיון דאין זה דבר חדש לגמרי גם כי מסתמא עשו העדים מה שביקש מהן וע"ש זה התחילו לכתוב השטר מ"ה בכלל חזרת השטר. הוא עכ"ל ומ"ש דקנינא הוי חזרת השטר כ"כ רשב"ם פ' ג"פ סוף דף קס"א ורש"י פ"ק דגיטין דף י"א סוף ע"א אבל התוס' והמרדכי כתבו דלא הוי חזרת השטר והבאתי דבריהם לקמן ס"ק ב'. גם מ"ש הטעם כיון דאין זה דבר חדש לגמרי אפשר דר"ל כיון שאינו אלא מפרש מה שלמעל' הוי בכלל חזרת השטר והיינו כמ"ש הגהמ"י בשם הר"מ אבל כבר כתבתי לקמן ס"ק ב' דדברי הר"מ צ"ע לדינא:
ב סָעִיף א שאין למדין משטה אחרונה. כ' הב"י מחוד' ד' וז"ל כ' הגהמ"י בסוף ה' מלוה דהא דאין למדין משטה אחרונה כ' הר"מ דה"מ דבר חדש או דבר שסותר מה שלמעלה לגמרי אבל דבר שאינה סותר לגמרי מה שלמעלה כגון קנו ממני בכל לשון של זכות וכו' דלא ידעו אם נעשה הקנין דילמד סתוס מן המפורש ואדרבה שטה אחרונה עיקר דהא היכא דעליון ותחתון סתרי אהדדי [כלומ' ואפשר לקיימם] אזלי' בתר תחתון אפי' בשטה אחרונה והביא ראיות על זה עכ"ל ב"י ועיינתי בהגה מ"י שם וראיתי שאין ראיותיו מוכרחות ועיקר ראיתו שם וז"ל חדא דאמרי' בפ' הזהב כמאן כתבינא האידנא במנא דכשר למקניא ביה במנה לאפוקי מדר"ש דכשר לאפוקי מרוקא כו' ואי אין למדין משטה אחרונה היכא גמרי מיניה ש"מ דשפיר גמרינא מה שאין סותר מה שלמעלה אלא לפרש מה שלמעלה עכ"ל. ולפע"ד אין זה ראיה מב' טעמי' חדא דדילמא בימי הש"ס היו כותבים במנא דכשר בשטה שלפני שטה אחרונה ואח"כ היו חוזרים מענינו של שטר בענין אחר ואנן השתא דכתבי' במנא דכשר בשטה אחרונה היינו משום דכתבי' שריר וקיים וכדלקמן סעיף ט' וכן צ"ל לפמ"ש המרדכי והתוס' פ' ג"פ ד' קס"ב ע"א וז"ל י"ל כיון שהורגלנו לכתוב שריר וקיים יהא פסול אם לא נכתב כן לכך אנו למדין היטב משטה אחרונה כיון שאנו כותבין שריר וקיים והא דכותבים וקנינא מיניה כו' לא הוי חזרת השטר אנא לפי שעדיין עדות הקנין שבתחלה כתב ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני ואח"כ וקנינ' מיניה וה"ה שיכול לכתוב באמצע השטר עכ"ל אלמא דס"ל דקנינ' מיניה לא הוי פירוש רק דבר חדש לגמרי דהא כתבו דלא הוי חזרת השטר וא"כ איך היו כותבים וקנינ' מיניה במנא דכשר כו' בזמן הש"ס אלא ודאי היו כותבים קודם שטה אחרונה. ועוד דאפי' תימא שגם בזמן הש"ס היו כותבים במנא דכשר למקני' ביה בשטה אחרונה אין ראיה דבאמת אין צורך בו דמסתמא היו כותבין כמו שהוא בתיקון שטרות שלנו שבתחלת השטר כתוב ואמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור אגב סודר כו' ובסוף השטר כתוב וקנינא ככל מה דכתוב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקני' ביה כו' וכמ"ש רשב"ם פ' ג"פ נמצא דלא היו צריכים לכתוב כלל במנא דכשר נמקניא ביה שכבר הכל נלמד במ"ש בשטה שלפני שטה אחרונה וקנינא מיניה ככל מה דכתיב ומפורש לעיל או אפי' היו כותבים גם וקנינא בשטה אחרונה אינו בכך כלום דזה ג"כ לא הוי דבר חדש לפי' רשב"ם דמסתמא נעשה הקנין וסגי במה שכתבו בתחלת השטר ואמר לנו קנו ממני כו' (וכן צ"ל למ"ש רשב"ם סוף דף קס"א וצריך שיחזור כו' זהו שאנו כותבים בסוף השטר וקנינא מיניה ככל מה דכתיב ומפורש לעיל כו' דהיינו שמפרש וכופל הענין הכתוב למעלה ע"כ. ועיין עוד שם) א"כ שפיר קאמר הש"ס כמאן כתבי' האידנא במנא דכשר למיקני' ביה שבאמת אין צורך בו ולמאי אתא ומשני גילוי מלתא בעלמא הוא לאפוקי מדרב ששת ולאפוקי מרוקא ולאפוקי מדלוי וא"כ ש"מ דלית הלכתא כרב ששת ולוי גם שאר כל הפוסקים לא חילקו בכך וכתבו סתם אין למדין משטה אחרונה ומשמע אפילו דבר שהוא פירוש על שלמעלה אם לא היו מפרשים אותו כך בהכרח בלא שטה אחרונה אין למדין הימנה ולכן דברי הגה' מיימוני בשם הר"מ צל"ע לדינא:
ג סָעִיף א אלא שאין למדין משטה אחרונה. כ' הסמ"ע בפרישה כתבתי דאם לא הוחזר מענינו של שטר אפילו יש כדי שטה אויר בין השטר לחתימת העדי' אפ"ה אין למדין משטה אחרונה משום דלא חילקו בתקנתם ע"ש ודו"ק עכ"ל ובספרי הוכחתי דהיינו דוקא לדעת הטור והתוספת והרא"ש וסייעתם דגזרי הרחיקו אטו לא הרחיקו אבל מדברי הרמב"ם וסמ"ג והמחבר ושאר כל הפוסקי' לא משמע כן שכתבו סתמא הטעם שאין למדין משטה אחרונה משום שיש לחוש שמא נכתב בזיוף וא"כ כשיש שטה אויר דליכא למיחש לזיופא למדין ועוד דה"ל לבאר דגזרי' הרחיקו אטו לא הרחיקו ומדלא ביארו כן משמע דלא ס"ל הכי ועוד הוכחתי כן מדברי הרמב"ן בחידושיו והנ"י וכתבתי שכן נלפע"ד עיקר בש"ס ונראה דהתוס' והרא"ש (לדעת הטור) לטעמייהו אזלי דפסלי כל השטר וא"כ בע"כ צ"ל דכך הוא תיקון חכמים להחזיר מענינו של שטר דוקא והלכך לא פלוג אבל לדעת רוב הפוסקים שאינו אלא עצה טובה שלא יאבד שטה אחרונה א"כ היכא דליכא חשש זיוף למדין ולא כהב"ח סעיף ג' שכ' דאף להרמב"ן לא פלוג אלא הרמב"ן והנ"י שוים בזה כדמשמע בחדושיו והרמב"ן שהביא הטור מיירי בלא הרחיק וע"ש בספרי שהארכתי בזה:
ד סָעִיף א שאין למדין כו'. כ' ב"י לקמן סי' מ"ה מחו' ח' בשם תשוב' רשב"א דאפי' אמרו העדים לא הרחיקו ואנו כתבנו שטה אחרונה אין נאמנים להכשיר שטה אחרונה לעשות כשטר אלא כדת על פה דכל שאין מוכיח מתוך השטר אין לו דין שטר ע"כ:
ה סָעִיף א ודלא כי"א שהשטר כולו פסול וכן הוכחתי בספרי בכמה הוכחות דאין הלכה כי"א אלו וכתבתי שנראה שגם הרא"ש סובר כן שהרי כ' הטעם דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו ובלא הרחיקו גופא לא הזכיר הרא"ש שכל השטר פסול אלא משמע שכל פלפולו אינו אלא אם נפסל שטה אחרונה בהרחיקו והארכתי בזה ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' מ"ב ס"ק ג':
ו סָעִיף א אבל אם השטה אחרונה לחובת מוציא השטר למדין ממנה. עמ"ש בזה לקמן סי' מ"ה סי"א ס"ק כ':
ז סָעִיף ב אם השטר כולו כו'. ל' דרכי משה ובתשו' הרשב"א סי' אלף י"ג דאף שטר שכ' בכת"י הלוה אין למדין משטה אחרונה וב"י כתב בשם הרשב"א שכתב בתשובה שלמדין משטה אחרונה אם כל השטר מכתב ידו אבל אם אין השטר כתב ידו אלא שהוא חתום למטה אין למדין ע"כ אבל לא משמע בדברי התשובה שכתבתי בדברי ב"י עכ"ל ד"מ ודבריו תמוהים שהרי שפיר י"ל דמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף י"ג הוציא עליו כת' ידו דגובה מבני חרי אם למדין משטה אחרונה כו' מסתברא שגם בזה אין למדין לפי שגם הוא מרחיק שטה כו' היינו חתם ידו וכמ"ש הטור לקמן ר"ס ס"ט אם כתב בכתב ידו או שכתב בכת"י אחר וחתם למטה היינו דתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מבני חורין כו' ועוד שהרי לקמן ריש סי' ס"ט סעיף ו' כ' הב"י שהמקצר תשובת דפוס דילג רוב תשוב' זו ע"ש.
ח סָעִיף ג אין למדין מחצי שטה כו'. הטעם אי' בתו' ומרדכי והרא"ש פ' ג"פ משום דעדים לא דייקי ומרחיקים שטה אחת א"כ כשמרחיקים שטה וחותמים באמצע שטה שניה כיון דליכא אלא עובי שטה א' בין עדים לשטר אין למדין גם מן השלימה:
ט סָעִיף ג ודוקא שחתמו כו' כלו' אם נמצא דבר כתוב אין למדין מטעם שנתבאר דהעדים היו מניחים כך ריוח והיה כשר אבל אם חתמו זה אחר זה למדין דכל השטר פסול אם היו העדים מניחים כך ריוח כדלקמן סי' מ"ה סעיף י' והלכך ודאי לא הניחו כלום ולמדין וכן יש לפרש דברי העיר שושן. ובסמ"ע ס"ק ה' פי' בענין אחר ולפעד"נ כמ"ש מ"מ לענין דינא הכל אחד ע"ש גם מ"ש הסמ"ע על הע"ש לק"מ דדברי הע"ש יש לפרש ממש כדברי הר"ב הן לפי מה שפי' הסמ"ע הן לפי מה שפירשתי ע"ש וק"ל:
י סָעִיף ד היכא דכתב ביה כו'. בסמ"ע משמע שהמחבר הוציא זה מהטור סעיף ט' וגם על מ"ש הר"ב וא"צ לחזור כו' נרשם בסמ"ע טור סעיף ט'. ובאמת זה טעות דהטור בס"ט מיירי להדיא דוקא בזמן הזה שהורגלו לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ושטר שאין בו שריר וקיים פסול אבל מצד דין הש"ס שהשטר כשר בלא שריר וקיים לא נמצא בטור דהיכא דכתיב שריר וקיים למדין משטה אחרונה ואדרבה נהפוך הוא שאין למדין ומאן דאמר למדין דבריו צ"ע וכמו שיתבאר וכן מוכח בטור שאין למדין וכמ"ש לקמן ס"ק י"א אלא המחבר הוציא זה מהר"ש בר צמח שהביא בב"י סי' זה מחו' ח' וזה לשונו כ' הר"ש בר צמח היכא דכתיב ביה שריר וקיים למדין משטה אחרונה ומעשי' בכל יום לכתוב (קיום) מחיקת בשטה אחרונה ולמדין ממנה כיון דכתיב והכל שריר וקיים עכ"ל ובאמת גם רשב"ם פי' כן בש"ס דף קס"ב ע"א וטפי ה"ל להב"י לכתוב כך בשם רשב"ם אבל גם דברי רשב"ם צ"ע וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב:
יא סָעִיף ד שריר וקיים כו'. תמיה לי על המחבר שפסק כן בפשיטות משום שהביא כן בב"י דברי הרשב"ץ ולא שת אל לבו שרוב הפוסקי' וכמעט כולם חולקי' על זה ודבריה' עיקר וכמו שיתבאר הלא המה הרמב"ן בחדושיו פ' ג"פ תמה על רשב"ם והאריך להוכיח דאפילו היכא דכתיב שריר וקיים אין למדין משטה אחרונ' וכ"כ בהגה' אשר"י מא"ז ר"פ ג"פ וז"ל ואין נרא' לריב"ם אלא אפי' דכ' שריר וקיים אין למדין משטה אחרונה וצריך שיחזור מענינו של שטר בשטה אחרונה עכ"ל וכן מוכח מדברי התוס' ומרדכי פ' ג"פ שהקשו היאך אנו מקיימי' מחקין בשטה אחרונה ותירצו כיון שמנהגינו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות ואם לא כן יהי' השטר פסול למדין משטה אחרונה מה שנכתב קודם שריר וקיים ומה שכותבי' וקנינא כו' לא הוי חזר' השטר כו' ע"כ דבריה' אלמא דוקא כיון שכותבי' כן בכל השטרות הא לאו הכי אין למדין דאל"כ ה"ל לתרץ כיון דכתיב שריר וקיים למדין ואין לומר דשאני התם כיון דכותבי' שריר וקיים אחר וקנינא כו' וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב דאפילו לדעת רשב"ם ל"מ שריר וקיים אלא היכא דליכא חזרת השטר דהא ס"ל להתו' ומרדכי דקנינא לא הוי חזרת השטר ובאמת גם מהרא"ש וטור ושאר פוסקי' יש להוכיח כן מדכתבו כיון שהורגלו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות למדין כו' אלא שהיה אפשר לדחות בדוחק דאינהו ס"ל דקנינ' הוי חזרת השטר אבל בתוס' ומרדכי דלעיל מוכח כן בבירור וכמ"ש וכן משמע בהגהת מיי' פ' כ"ז מה' מלוה בשם ר"י ע"ש. וכן מוכח לפע"ד מהתו' והרא"ש וטור (ומכאן קשה על מ"ש הב"ח בסעיף ז' לדעת הטור וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב) גבי מה שכתבו ואפילו הרחיק שטה אחת דליכא חשש זיוף גזרינא אטו לא הרחיקו ואם אי' הא אדרבה בהרחיקו איכא חשש זיוף שיזייף כל השטר ויכתוב למטה בשטה אחרונ' מה דבעי ויכתוב אח"כ שריר וקים משא"כ בלא הרחיקו אלא ודאי אף דכתיב שריר וקיים אין למדין משטה אחרונה ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' י"ח בע"כ צ"ל דמיירי בזמן הזה שכותבי' כן בכל השטרות אף שהלשון דחוק או שבפסקיו חזר בו ופסקיו עיקר וכן משמע לפע"ד מדברי הרמב"ם פ' כ"ז מה' מלוה וסמ"ג סוף ה' מלוה סוף עשין צ"ד דף ק"פ ע"א שכתבו בסתמא אין למדין משטה אחרונה ולא חילקו בין היכא דכתיב שריר וקיים או לא רק כתבו דהמחקי' צריך לקיימם ויכתוב שריר וקיים [ודלא כהב"ח סעיף ז' לדעת הרמב"ם וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב ע"ש] (וכן משמע עוד לכאורה בסמ"ג ה' גירושין דף קל"ג ע"ב דדוקא לדידן שכותבי' בכל השטרות שריר וקיים הא לאו הכי אין למדין משטה אחרונ' ע"ש) וכן שאר כל הפוסקי' כתבו בסתמא אין למדין משטה אחרונה ולא חילקו בכך וכן עיקר וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב ודלא כהמחבר (ובב"ח סעיף ז' כ' שנראה עיקר כרשב"ם ולא נהירא וכמ"ש לקמן ס"ק י"ב ע"ש):
יב סָעִיף ד למדין משטה אחרונה קשה שמא הניחו העדי' חלק שטה שהרי אי אפשר להם לצמצם שיחתמו סמוך לכתב ממש וכתב באותו שטה מאי דבעי וכתב לבסוף שריר וקיים (וכן תמה הרמב"ן בחדושיו פרק ג"פ על רשב"ם בזה) ובעיר שושן ובסמ"ע ס"ק ז' תירצו דמיירי שיש עכשיו שורה חלק בין חתימת העדים לכתב ולא נהירא דא"כ אפילו לא כ' שריר וקיים נמי ואי ס"ל דגזרי' הרחיקו אטו לא הרחיקו א"כ ה"ה בכתב בי' שריר וקיים שייך למיגזר כן ועוד שהרי כתב סתמא למדין ולא ביאר דהיינו בהרחיקו דוקא ועוד שכ' בסעיף ח' וה"מ כשאין אויר שטה כו' משמע דכולה ענינא עד סעיף ח' מיירי כשאין אויר שטה וגם המעיין בפירשב"ם דכתב גם כן כהמחבר יראה דאי אפשר לפרש דבריו כן וכמ"ש ועוד דהא תניא בברייתא הרחיק שטה אחת כשר והתם בלא שריר וקיים מיירי וכדמשמע מפירשב"ם להדיא ואמאי כשר ניחוש דכ' בשטה שהיא חלק מה דבעי וכ' אחר כך שריר וקיים אלא נראה לתרץ דעת המחבר ורשב"ם דבשריר וקיים למדין משטה אחרונה אף כשאין שטה חלק והיינו דוקא כשקוד' לכן לא הוחזר מעניינו של שטר דאמרי' כיון דתיקנו חכמי' לחזור מעניינו של שטר נהי דאינו אלא עצה טובה מ"מ לכתחלה ה"ל להחזיר אלא ודאי העדי' כתבו שריר וקיים ולכך לא החזירו אבל כשהוחזר מענינו של שטר ואח"כ כתיב שריר וקיים אמרינן דהעדי' עשו כהוגן וכיון שהחזירו שוב לא היו צריכ' לכתוב שריר וקיים אלא שלא היה אפשר להו לצמצ' והניחו שטה חלק וחיישי' שמא כ' הוא באותו שטה מה דבעי וכתב אח"כ שריר וקיים וברייתא מיירי כשהוחזר מענינו של שטר וגם בלאו הכי צ"ל לדעת התוס' דברייתא איירי כשהוחזר דהא סבירא להו דהיכא דלא החזיר כל השטר פסול מדינא אף לפי דין המשנה וברייתא וכדמוכח מדבריה' להדיא בדף קס"א ע"א ד"ה וניחוש דלמא מתרמי ריעותא כו' ע"ש. וכיוצא בזה כ' הב"ח לדעת רשב"ם אבל מ"ש הב"ח שגם הטור סובר כן נלפע"ד דליתא דהא הוכחתי לעיל ס"ק י"א דס"ל להרא"ש וטור דאף היכא דכתיב שריר וקיים ולא הוחזר מענינו של שטר אין למדין משטה אחרונה ולהכי הוצרכו לפסול בהרחיקו אטו לא הרחיקו ע"ש. גם מ"ש הב"ח שגם הרמב"ם סובר כן כרשב"ם לא נהירא לפע"ד וכמ"ש לעיל ס"ק י"א וגם לענין דינא נראה עיקר דלא כרשב"ם ורשב"ץ והמחבר דברייתא סתמא קתני ועוד דכיון דאין השטר פסול אם לא הוחזר וכדלעיל ס"ק ה' א"כ יש לחוש שמא העדים לא החזירו דבכל דוכתי משמע דדוקא היכא דהשטר נפסל לא חיישינן לעדי' אבל לא בשביל יפוי ותיקון השטר. ואפשר רשב"ם סובר כהתוס' דכל השטר פסול מדינא וא"כ קשה על המחבר כיון דפסק לעיל ס"א דהשטר כשר א"כ מה בכך דכתיב שריר וקיים וכן הבאתי לעיל ס"ק י"א הרבה פוסקי' דס"ל דלא כהמחבר וכן עיקר:
יג סָעִיף ה צריך לקיימם קודם והכל שריר וקיים. היינו כשמקיים בשטה אחרונה וכדלקמן סעיף ח' ט':
יד סָעִיף ה וי"א כו'. וכן דעת נמוקי יוסף ר"פ ג"פ דמחק או גרר שלא נתקיים כל השטר פסול והביא כן בשם הירושלמי וגם הביא שם הרבה גדולי' שסוברים כן וכן נלפע"ד עיקר דאל"כ לעולם יש לחוש שימחוק חובתו או תנאי שבשטר ומה שהביא הרב המגיד בשם הרשב"א ראיה דמחק אינו פוסל כל השטר ממה ששנינו בתוספת' סוף בבא בתרא מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר וכן הוא בתשובת הרשב"א סי' אלף ל"ה נלפע"ד דיש לדחות דהתם מיירי כשמוכח מתוך השטר מה הוא ואפ"ה מגופו דהיינו שם הלוה והמלוה והמעות פסול אבל כשאינו מוכח מתוך השטר בענין דיש לחוש שמא היה כתוב שם חובה או ריעותא או תנאי הוי כמו מגופו ובכלל מגופו דפסול דכיון דכל השטר תלוי בזה היינו מגופו ובהכי ניחא דלא סתרי דברי הטור והר"ב אהדדי דכאן כתבו דאם לא קיים המחק כל השטר פסול אלא א"כ מוכח מה הוא המחק כההיא דכסף זוזי אינון ונמחק כו' ובא"ע סי' קכ"ה סעיף י"ט סתמו כדברי הרמב"ם פ"ד מה' גירושין דין ט"ו וז"ל גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין אם מטופס הגט ה"ז כשר ואם מן התורף אינו גט ואם חזר ופי' בסוף הגט שאות פלוני תלויה או על המחק אפילו מתורף הגט כשר כשאר שטרות עכ"ל אלא ודאי התם מיירי שמוכח מתוך השטר מה היה המחק ואפ"ה התורף פסול גם מ"ש הרב המגיד סוף הלכות מלוה שכדברי הרשב"א נראה מלשון הרמב"ם סוף הלכות מלוה שאמר כל המחקין וכל התלויות עמהם נראה שדין אחד להם עכ"ל אינו מוכרח לפע"ד שלא אמר כל התלויות עמהם אלא לענין שצריך לקיימם ע"ש:
טו סָעִיף ו שטר כו' כשר. קשה אמאי כשר כיון שנהגו לכתוב הפרעון מאחוריו א"כ ודאי ל"ש בכה"ג לומר אוקמי' שטר אחזקתי' כיון דיש ריעותא דמחק לפנינו ונהגו לכתוב פרעון מאחוריו וכשתעיין בתשובת רמב"ן שם תראה שטעמו משום דאפי' כ' להדיא הפרעון' מאחוריו אינו מועיל וז"ל שם ותדע לך דהא ע"ג השטר ע"כ ל"מ ולא מידי דהא אמר ר"י בר אבא אמר רב סמפון היוצא מתחת יד מלוה אע"פ שהוא כתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול אלא על גביה דקאמר בפנים כלפי הכתב קאמר ולאחר חיתום שטרות כו' עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם נ"ו ח"ד בשם החדושים דאם כתב פרעון ע"ג השטר מאחוריו ל"מ ומביאו ב"י בקצרה לקמן ס"ס ס"ה סכ"ט וא"כ קשה על המחבר כיון דאיהו פסק לקמן סי' ס"ה סעי' ך' בסתם כדברי הרמב"ם וסייעתו דע"ג השטר מאחוריו מהני היאך הביא כאן דעת המכשירים במקו' שנהגו לכתוב פרעון מאחוריו וצל"ע וכן נלפע"ד עיקר לדינא דפסול כיון דקי"ל לקמן סי' ס"ה כהרמב"ם וסייעתו וכל הראיה שהביא מר' ירמיה בר אבא לפע"ד לאו ראיה היא כלל דהתם מיירי שהסמפון הוא במקום אחר ואינו כתוב ע"ג השטר ולכך אע"פ שהוא יוצא מתחת יד המלוה והוא כתב יד המלוה אינו כלום כן נלע"ד (ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קצ"ח דף קמ"ג ע"ג):
טז סָעִיף ז שאין לקיים המחקים כו'. היינו כשמקיימם למטה בשטה אחרונה או סמוך לה ממש בענין שיש לחוש שהעדים הניחו שטה ריוח והוא כ' שני שטות דקות באותו שטה וסתמא דמילת' מקיימים למטה כדלקמן סעיף ח' ט' אבל אם מקיים למעלה מזה יכול לקיים אף בכתב דק וכן מוכח במקור דין זה ע"ש בתוס' פ' ג"פ דף קס"ג ריש ע"א והעיר שושן לא כוון יפה ע"ש. נ"ל:
יז סָעִיף ח כשיעור שריר וקיים. אבל פחות מזה כשר דאם היה כתוב שריר וקיי' היה ניכר וקשה מאי אריא שהמחק הוא במקום שריר וקיים או כשיעור שריר וקיים אפי' היה המחק למעלה באמצע השטר או למטה בפחות משיעור שריר וקיים יפסל כיון דהקיום הוא בשטה אחרונה דדלמא הניחו העדים חלק שטה אחרונה. ובאמת בש"ס איתמר דין זה אשטר מקושר דהיו כותבין בכל השטרות שריר וקיים למדין גם משטה אחרונה אבל בשטר פשוט קשה. ולפמ"ש רשב"ם והמחבר לעיל סעיף א' [ד] דהיכא דכתיב שריר וקיים למדין משטה אחרונה הוה ניחא וזה דחקו להב"ח בסעיף ז' וח' שכתב דהטור והרמב"ם שכתבו דמחק במקום שריר וקיים וכשיעור שריר וקיים פסול כשקיימו בשטה אחרונה דס"ל כרשב"ם והמחבר ודלא כמ"ש ה' המגיד דדעת הרמב"ם דאין לקיים המחקין בשטה אחרונה עכ"ד הב"ח אבל כבר הוכחתי לעיל ס"ק י"א וי"ב דליתנהו לדברי רשב"ם והמחבר והוכחתי שהטור והרמב"ם סוברי' דלא כותייהו (ודלא כהב"ח גם מ"ש הב"ח סעיף ז' דהרא"ש ותוס' סוברי' דמחק במקום שריר וקיים כשר בפשוט לא נהירא לפע"ד אלא אדרבה איפכא נ"ל דר"ל דפשוט מחק אף באמצע השטר פסול כשהקיום הוא בשטה אחרונה ודו"ח) אלא אפי' היכא דכתיב שריר וקיים אין למדין משטה אחרונה וא"כ צדקו דברי הרב המגיד דהדרא קושיא לדוכתא (ומ"ש מהרא"ש שטיין בביאור סמ"ג בכאן דחיישי' שמא הניחו העדי' ריוח ב' שיטין ודאי לא נהירא כלל וק"ל גם מ"ש עוד שם לא נ"ל ע"ש) ועוד קשה לי על הטור שכ' דהיינו דווקא כשאין אויר שטה הא איהו פסק לעיל סעי' א' דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו ואפי' יש אויר שטה פסול כל השטר כשלא החזיר מענינו של שטר ואפי' כ' שריר וקיים לא מהני כמ"ש לעיל ס"ק י"א לדעתו דאפי' כתוב שריר וקיים אין למדין משטה אחרונה וכל השטר פסול אם לא החזיר א"כ כיון דשריר וקיים לא מהני מה בכך שיש אויר שטה הא איהו ס"ל דגזרינן הרחיקו אטו לא הרחיקו. בשלמא ברמב"ם ומחבר ל"ק קושיא זו דאינהו לא גזרי הרחיקו אטו לא הרחיקו אבל הטור קשה ובסמ"ע ס"ק ו' משמע דהטור והמחבר מיירי היכא דכותבין בכל השטרות שריר וקיים כו' וקשה הא בתר הכי הוא דכתבו האידנא כו' משמע דהשתא מיירי מדין הש"ס ועוד שהרי המגיד כ' להדיא דנראה מהרמב"ם שא"צ לכתוב בכל השטרות שריר וקיים אלא לקיים המחקין ושס"ל דאין לקיים המחקין בשטה אחרונה לפי שאין למדין ממנה וזהו הנראה מדברי הש"ס בבירור וא"כ קשה מה שהקשיתי לעיל על הרמב"ם דמאי אריא מחק במקום שריר וקיים אפי' למעלה נמי ומאי אריא כשיעור שריר וקיים אפ' פחות נמי כיון דהקיום הוא בשטה אחרונה וצל"ע. ומ"מ דין זה שכ' המחבר בכל הסעיף זה סעיף ח' שייך שפיר האידנא דנהגו לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ושטר שאין בו שריר וקיים פסול וק"ל:
יח סָעִיף ח שמא מחקו כו' כתב הסמ"ע דאפי' לא נמצא כתוב במקום המחק זכות של בעל השטר אפי' הכי פסול שמא מחק למעלה חובתו דבעל השטר או כ' שם זכותו ואפי' גם זה אינו נמצא שם מכל מקום כיון דיכול לזייף ולהגיה בשטר זכותו הוה ליה שטר שיכול לזייפו ופסול עכ"ל ולא נהירא דלא ה"ל שטר שיכול לזייפו דהא פסלינן ליה אי נעשה כן מיהו אם המחק הוא שאינו ניכר מה היה כתוב שם פסול בלאו הכי מטעמא דילמא במקום המחק היה כתוב דבר המבטל את השטר והקיום שבשטה אחרונה אינו כלום מיהו אם הוא ניכר כגון שנמחק בהעברת קולמוס וכה"ג כשהקיום הוא בשטה אחרונה אין כלהשטר פסול רק הקיום הוא פסול וה"ל כאלו לא נמחק בהעברת קולמוס וכשהוא דבר של חובה הוא בתוקפו לגרוע כח בעל השטר ולא פסלינן כל השטר מטעם שכ' הסמ"ע דהיה יכול לזייפו דהא אי זייפו הוא פסול ודוק:
יט סָעִיף ח והני מילי כשהעדי' מוחזקים ביודעי' כו'. ולפ"ז בעלמא נמי חיישינן דילמא הניחו שני שיטין ומה שאמרו אין למדין משטה אחרונה היינו כשעדי' מוחזקי' ביודעי' דאל"כ אף משני שיטין או יותר אין למדין וכן בשאר דוכתי דאמרינן מסתמא העדי' עשו כהוגן היינו נמי כשמוחזקי' ביודעי' אותו הדין שאנו דנין בו וכן בסמוך סעיף ט' ודברי הב"ח בזה לא נתחוורו לי ע"ש ודוק:
כ סָעִיף ט אחר וקנינא. קודם שריר וקיים לפי שהורגלו כו' אבל בתר שריר וקיים לא מהני קיום המחקין שאין למדין ממה שנכתב בתר שריר וקיים ואותן שמקיים בתר שריר וקים טועי' הם:
כא סָעִיף ט מ"ה שטר שאין בו שריר וקיים פסול ואין לעדי' דבוק זה לזה ור"ל שאין לעדי' לחתום כשרואין שאין בו שריר וקיים אף ירצו לחתום מיד בסמוך לשטר דכיון דא"א לצמצם חיישינן שמא יניחו שטה חלק ויכתוב מה דבעי וכתב שריר וקיים אבל ודאי כשבא שטר לפנינו בלא שריר וקיים ואנו רואי' שהעדי' חתומי' מיד בסמוך לשטר ואין כאן שטה חלק פשיטא דהשטר כשר רק שטה אחרונה לבד אין למדין ממנה מיהו בתו' והרא"ש וטור יש לפרש לשון זה כפשוטו דס"ל דאם לא הוחזר מענינו של שטר כל השטר פסול אע"ג דליכא חשש זיוף וה"ה לדידן היכא דלא כתיב שריר וקיים דכיון דכותבין שריר וקיים בכל השטרות ולמדין משטה אחרונה א"כ הוי שריר וקיים במקום חזרת השטר אבל במחבר ושאר אחרוני' צריך לפרש כמו שכתבתי שפסול זה קאי אעדים שלא יחתמו שטר כזה דהא קי"ל לעיל סעיף א' דשטה אחרונה לבד אין למדין ממנה ודוק:
כב סָעִיף ט שאין בו שריר וקיים כו'. כתב בתשו' מהרשד"ם סי' ל' דאם כתוב בו לשון הכל אמת הוי כמו שריר וקיים וצ"ע לדינא:
כג סָעִיף ט ואם כתוב בו תרי שריר וקיים כשר. תימה א"כ מה בכך שכותבי' בכל השטרות שריר וקיים הא מ"מ איכא למיחש דבתר שכתבו שריר וקיים הניחו שטה חלק וכ' מה דבעי וחזר וכ' שריר וקיים. ובעיר שושן כ' וז"ל דאין לחוש שמא לא היה השטר הראשון אלא עד שריר וקיים הראשון והרחיקו העדי' וחתמו וזה הוסיף אח"כ עד שריר וקיים השני דכולי האי אין חושדי' העדי' שירחיקו כל כך עכ"ל ודבריו תמוהין דהא שטה אחת חיישינן שהרחיקו וכל הש"ס ופוסקי' מלאים מזה וכמבואר כמה פעמי' בסי' זה ובכמה דוכתי ובסמ"ע ס"ק ט"ז פי' דמיירי שיש לפנינו שטה א' חלק וקשה דה"ל להמחבר לפרש כן ולא לסתום וגם על הטור קשה לי שכ' וז"ל ולפי זה היה נראה לפסול אם כתב בו שני פעמי' שריר וקיים דשמא אחר שריר וקיים הראשון זייף וקיימו פעם שנית אבל ה"ר יודא ברצלוני כתב פשוט כיון שעדיו מתוכו כתבינן שפיר שריר וקיים טובא עכ"ל וקשה לי דהא פשיטא דה"ר יודא ברצלוני לא מכשר אלא כשאינה בשטה אחרונה דהא כתוב פשוט כיון שעדיו מתוכו כו' משמע דר"ל דבמקושר חיישינן שמא כתב הוא השריר וקיים השני משא"כ בפשוט שעדיו מתוכו ואין מניחים חלק ב' שטות רק שטה אחת וכ"כ ב"י בשם הרשב"ץ והרשב"א ותשובת רמב"ן סי' צ"ד דה"ר יודא ברצלוני מיירי כשאינם בשטה אחרונה והטור ע"כ מיירי כשהוא בשטה אחרונה מדכתב דשמא אחר קיום הראשון זייף וקיימו פעם שנית (וכן קשה על מ"ש הרב בבדק הבית וז"ל ולענין הלכה כיון שה"ר יודא ברצלוני והרמב"ן והרשב"א מכשירין הכי נקטינן ע"כ) וצל"ע. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן מ"ה סעיף י"ח בהג"ה ס"ק כ"ט דיש פוסקים דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בשיטות שלפני שטה אחרונה משום לא פלוג ע"ש:
כד סָעִיף יא ויחזרו ויחתמו שניהם. אבל אחתום אחר כך רק אחד לא מהני ולא דמי לדלקמן סי' מ"ה סעיף כ"א דהתם השטר הוא על הנייר וא"כ השטר הוא כפשוטו ומה שנכתב בין עד לעד אינו אלא לתועלת הלוה תיקון שלא יזיף המלוה את השטר וכיון דאין כאן ריעותא וגם אין לחוש שיעשה זיוף כשר משא"כ הכא שהוא לתועלת המלוה דלמא אתם כפשוטו ומאן לימא לן שהיו בומחקין אלו או שמא במקו' המחקין היה כתוב איזה ריעותא והעד הראשון דלמא. אתם כפשוטו גם מה שהביא הרשב"א בתשובה (והביאו הרב המגיד סוף הל' מלוה) ראיה מש"ס פ' ג"פ דף קס"ד ע"א דפריך התם אי הכי כו' והיינו הך דינא דלקמן סימן מ"ה סעיף כ"א כדאיתא בתשובת רמב"ן סימן צ"ד והוא בשלטי גבורים ר"פ ג"פ נלפע"ד דלאו ראיה היא דהתם מיירי כשיכתבו אנן סהדי חתמנו על הנייר והשטר על המחק דוקא על הנייר קודם חתימתן ואין לחוש דלמא ימחוק הכל דאם יבא שטר לפני ב"ד שלא יהא נכתב על הנייר קודם חתימתן אנן סהדי כו' יהא אותו שטר פסול מטעם חששא זו ואינו כשר אא"כ כתוב כן על הנייר והכי פריך אי הכי דברייתא מיירי בדכתבי אנן סהדי כו' א"כ בסיפא אמאי פסיק ותני פסול הא איכא נמי למימר דבכה"ג כשר וכל שכן לפי מ"ש התוספות שם דלעיל מיניה דמשני דכתיב בין עד לעד דה"מ לשנויי דכתיב מעילאי על המחק א"כ פריך שפיר דה"ה הכא ליתני דאי כתיב מעילאי על הנייר כשר. גם הריב"ש בתשובה סי' מ"ח כ' שהרא"ה חולק על הרשב"א בזה ומשמע שם שדעתו נוטה לדעת הרא"ה רק שכ' שם שהרא"ה תירץ דהא דפריך אי הכי כו' ה"ה דה"מ לתרוצי הכי אלא דעדיפא מיניה מתרץ דאי עביד הכי לא מהני דמוחק וחוזר ומוחק ע"כ וזה דוחק ומה שתרצתי נלע"ד ברור.
א סָעִיף א וכתב המזייף שם מה שרצה פי' מ"ה תקנו שלא ילמדו משטה אחרונה כלל שמא נכתב בזיוף אחר שכבר חתמו העדים ומ"ה תקנו חז"ל שיחזרו בשטה אחרונה מה שכבר כתוב למעלה דאז אף אם לא ילמדו ממ"ש למטה כבר למדוהו ממ"ש למעלה ועפ"ר ודרישה שם מפורש דמה שכותבין בסוף השטר וקנינו מפלוני לפלוני כו' ג"ז מיקרי חזרת השטר ואע"פ שעדיין לא נכתב למעלה אלא שאמר הלוה לעדים שיקנו מידו למלוה ולא כתב שם דכן עשו דקנו מיניה עד לבסוף שכתוב וקנינ' כו' מ"מ כיון דאין זה דבר חדש לגמרי גם כי מסתמא עשו העדים מה שביקש מהן וע"ש זה התחילו ליכתב השטר מ"ה בכלל חזרת השטר:
ב סָעִיף א אלא שאין למדין משטה אחרונה בפרישה כתבתי דאם לא הוחזר מענינו אפינו יש כדי שיטה אויר בין השטר לחתימת העדים אפ"ה אין למדין משטה אחרונה משום דלא חלקו חכמים בתקנת' ע"ש ודו"ק:
ג סָעִיף ב מכתיבת ידו של מי שנתחייב למדין כו' דהא אין כאן חשש שהמלוה זייפו לאחר שבא לידו דהא כתיבת יד הלוה הוא עמ"ש בד"מ ס"ג בדין זה ליישב דברי הרשב"א:
ד סָעִיף ב אין למדין ג"כ הוא מטעם דאמרינן דאין הלוה יכול לצמצם:
ה סָעִיף ג אם סיים השטר בסוף שטה כו' עד אין למדין כו' עי"ל סי' מ"ה ס"י דכ' מור"ם דאם השטר מסיים באמצע השטה יכולי' העדים לחתום עצמם בחצי שטה הנשארת זה אצל זה ולמדין גם מחצי שטה שלפניה' וסומכין על זה דאם לא היה כתוב כן השטר מתחל' כשבא לפני העדים לא היו העדים חותמין בו וכמ"ש שם והוא מתשובת הרמב"ן סי' צ"ד הביאה ב"י שם (במחס"ו) וגם לפני זה כת' כן הב"י בס"ט וגם בד"מ הביאה ע"ש ובסוף ס' זה כ' מור"ם דאם חתמו זה אחר זה כל השטר פסול וא"כ ע"כ צ"ל דכאן מיירי בשטר שידוע שבתחל' בשעה שחתמו עברו העדים והרחיקו חתימתן שורה ומחצה ובשעה שבא המלוה נגבות בו בב"ד רואין שאין ריוח לפני העדים ע"ז כתב המחבר וביארו מור"ם דאם העדים הן חתומין זה תחת זה אז השטר כשר אפילו לטרוף בו ממשעבדי אלא שאין למדין משטה ומחצה האחרונה כיון דנודע להן שהוא ניתוסף בשטר אחר חתימת העדים ואם הן חתומין זה בצד זה אז כל השטר פסול כיון דהיה יכול לזייפו לחתוך שטר העליון ולכתוב בחצי שורה שלפני העדים פלוני לוה מפלוני מנה דה"ל שטר ועדיו בשורה א' דכשר כמ"ש בסי' מ"ה בטור ובדברי המחבר סי"א וכ"ש אם בא לפני ב"ד ועדיין לא נכתב באותו אויר כלום דפסול כל השטר ומזה איירי בסי' מ"ה ס"י וי"א ועמ"ש עוד מזה שם ודוק ובע"ש קיצר כאן ושינ' ל' המחברים ונראה מדבריו שלא פי' כמ"ש אבל מ"ש הוא ברור ומוכרח להמעיין היטב במקור הדין ובדברי המחברים הנ"ל ודוק:
ו סָעִיף ד למדין משטה האחרונה הטעם דאז אם הניחו העדי' שורה חלק לפני חתימתן ליכא למיחש לזיוף שיוסיף לכתוב זכותו באותו שורה ויחזור ויכתוב שריר וקיים לבסוף דבסמוך יתבאר דלא מכשרינן שטר שכתוב בו ב"פ שריר וקיים אלא כשיש עוד שורה חלק בין העדי' לסוף השטר ולשמא ימחק ש"ו הראשון ויזייף ויקיימנה בשטה האחרונה ויכתוב לבסוף ש"ו ליכא למיחש דהא יתבאר ג"כ בסמוך דהיכא דאיכא מחק במקום ש"ו דכל השטר פסול מה"ט גופה דכתיבנא וק"ל ובע"ש כ' ע"ז ז"ל והוא שיש עכשיו בשעה שבא לגבות בו אויר חלק שיטה בין העדים כמו שיתבאר בסמוך ס"ח עכ"ל ור"ל דאל"כ יש לחוש שמא בשעה שחתמו העדים לא היה כתוב שטה האחרונה ואח"כ בעל השטר הוסיף זכותו בזיוף בשטה האחרונה וכ' לבסוף שריר וקיים והיינו דוקא לדין התלמוד דאף בימי התלמוד אם היו כותבין ש"ו היו למדין משטה האחרונה אף שלא הוחזר מענינו של שטר לבסוף אבל האידנא דאין העדים חותמין בלא שריר וקיים כמ"ש הט"ו בסמוך ס"ט ליכא למיחש למידי ואין צריך להיות אויר שטה ביניהן וכמ"ש שם ע"ש ודוקא כשיש מחק במקום שריר וקיים כ' בס"ח דבעי שיהא אויר שטה והכא לא איירי בזה וכמ"ש ודו"ק:
ז סָעִיף ה צריך לקיימם קודם והכל שריר וקיים ז"ל הטור כ' ר"ת צריך לכתוב קיום המחקי' והתלויות קודם וקנינא לפני שטה האחרונ' דאל"כ אין למדין מהן. וא"א הרא"ש ז"ל כ' האידנא נהגו לכתוב קיום המחקים והתלויות אחר וקנינא לפי שהורגלו עתה לכתוב בכל השטרות שריר וקיים וא"א לזייף ולמדין משטה האחרונה כו' והנה דברי הרא"ש כ' המחבר אחר זה בסעיף ט' וכאן בסעיף זה לא בא ללמדינו אלא דצריך לקיימו ושאם לא קיים אין השטר נפסל בזה ואגב כ' בקיצור שמקיימין קודם שריר וקיים לדידן וגם לפי ימי התלמוד הדין כן מיהו בזמן התלמוד דלא היה תקנתם לכתוב שריר וקיים בכל שטר לא היה הקיום דקודם שריר כשר אם לא שהיו מוציאין הב"ד בשעה שבאו לגבות בו שורה ריוח בין השטר לעדי' ומטעם שכתבתי בסעיף שלפני זה וק"ל:
ח סָעִיף ה ואין צריך לכתוב ודין קיומיהן פירוש אלא יכתוב בזה הלשון בראשית (דרך משל) הוא על המחק או הוא תלוי ותו לא ובטור כ' שיכתוב גם כן וזו קיומה והכל שריר וקיים וכתבתי עליו בפרישה ודרישה דהתוספת והפוסקי' לא כתבו כן ושגם הטור לא כתבו או למנהג בעלמא ע"ש:
ט סָעִיף ה אלא שאין למדין מהן שמא הוסיפו בזיוף אחר שכבר חתמו העדי' והשטר היה בידו:
י סָעִיף ו כשר אלא שיש לאיים כו' שם בתשו' הרמב"ן כ' טעם לדבריו ז"ל לפי שהשטר מוחזק ביד המלוה וכאלו הממון שכתוב בו מוחזק בידו והביא ראיה לדבריו ע' שם:
יא סָעִיף ז ולא בכתיבה דקה יותר ע"ש בתוספת פרק ג"פ (דף קכ"ג) בד"ה שטה אחת למאי חזי כו':
יב סָעִיף ח שמא מחקו וכ' דבר שזייף כו' בפרישה כתבתי דאפי' אם לא נמצא כתוב במקום המחק זכות של בעל השטר אפ"ה פסול שמא מחק למעלה חובתו דבעל השטר או כ' שם זכותו ואפי' גם זה אינו נמצא שם מ"מ כיון דיכול לזייף ולהגיה בשטר זכותו ה"ל שטר שיכול לזייפו ופסול:
יג סָעִיף ח ולא חיישינן שמא הניחו כו' דכיון דהדין הוא דאסור להניח שני שיטין כמ"ש בסי' מ"ה מסתמא עשו כהוגן:
יד סָעִיף ט דא"א לזייף כו' כבר נתבאר לעיל ע"ש:
טו סָעִיף ט מ"ה שטר שאין בו שריר וקיים פסול כו' דהוא שטר שהי' עומד לזייף שהרי היה יכול להוסיף זכותו בשורה שהניחו העדי' חלק ולכתוב בסוף ש"ו ואז למידין גם משורה אחרונה:
טז סָעִיף ט ואם כתוב ביה תרי ש"ו כשר בפרישה כתבתי דהיינו דוקא אם נשאר עוד שורה חלק אויר בין סוף השטר לחתימת העדים דאל"כ יש לחוש שהוסיף זכותו בשורה האחרונה וכ' לבסוף ש"ו משא"כ כשעדיין נשאר שורה אויר דלא חיישינן שהניחו העדי' שתי שורות אויר כשחתמו ושכ"כ הרשב"ץ בשם הרשב"א:
יז סָעִיף י ולא נמצאו אותן ב' אותיות כשר שם סיים בטעמו ובד"מ הביאו ז"ל דמאי ניחוש כיון שנתקיים בחותמיו כבר העידו העדי' על כל מה שכתוב בו שהוא כן ואולי שנגרר כ"כ בדקות שלא ניכר מקומו עכשיו:
א סָעִיף א משטה אחרונה. עיין ש"ך מדין למידין משטה אחרונה דבר שאינו חדש ואינו סותר לגמרי מה שלמעלה ממנו:
ב סָעִיף ו כשר. עיין ש"ך שכתב וז"ל וכשתעיין בדברי הרמב"ן שם תראה שטעמו משום דאפילו כתב להדיא פרעון מאחוריו אינו מועיל וז"ל ותדע לך דהא על גבי השטר על כרחך לא מהני ולא מידי דהא אמר ר"י בר אבא סמפון היוצא מתחת יד מלוה פסול ואינו אלא כמשחק ופסול אלא גבי' דקאמר בפנים כלפי הכתב קאמר ולאחר חתום שטרות כו' ואם כן קשה על המחבר כיון דאיהו פסק לקמן סימן ס"ה כדברי הרמב"ם וסייעתו דע"ג השטר מאחוריו מהני האיך הביא כאן דעת המכשירין במקום שנהגו לכתוב פרעון לאחוריו עכ"ל: והנה אם נמצא מחק מתוכו לאחר חיתום שטרות לכאורה גם לדעת הרמב"ן פסול השטר דהא לא הכשיר הרמב"ן מאחוריו אלא לפי שסובר דמאתוריו הסמפון אינו כלום אבל בפנים אחר חיתום שטרות דמהני הסימפון אם כן השטר פסול אם נמצא שם מחק או גרר אך מלשון השלחן ערוך נראה דוקא שטר שיש בו גרר מאחוריו או ביני שיטי פסול אבל אחר חיתום שטר כשר מחק או גרר וטעמא דלא מבעיא לדעת הסמ"ע בסימן ס"ה בסמפון היוצא לאחר חיתום שטרות אם טען המלוה שלא נפרע הוא נאמן במגו דאי גייז לי' אם כן בנמצא מחק או גרר לאחר חיתום שטרות דנאמן במגו אלא אפילו לדעת הש"ך שם דלא אמרינן מגו היינו דוקא היכא דכתוב פרעון בפירוש ל"מ לי' מגו דהוי כמגו במקום חזקה או במקום עדים אבל אם לא נמצא שם כתוב פרעון בפירוש אלא מחק או גרר ואינו אלא מספק שמא היו שם פרעון ומחקו אם כן הרי המלוה נאמן לומר שלא הי' שם פרעון במגו דאי בעי גייז לי' ולהכי כתב בשלחן ערוך מאחוריו או ביני שיטי בענין דלית לי' מגו הוא דיש פוסלים אבל היכא דאינו אלא מחק או גרר לאחר חיתום שטרות לכולי עלמא כשר במגו דגייז לי':
ג סָעִיף יא ויחתמו שניהם. עמ"ש בסימן ל' סעיף קטן י':
א סָעִיף א משטה אחרונה. עש"ך סק"ד דאפי' אם אמרו העדים לא הרחיקו ואנו כתבנו אין לו רק מלוה על פה דכל שאינו מוכח מתוך השטר וכו' וקשה דהא בסי' מ"ט פסק המחבר דאם עידי השטר מעידים שזהו יב"ש שהעדנו עליו דהוי מלוה בשטר דלא בעינן מוכח מתוכו וכן הקשה כתומים ולפעד"נ דהפסול הוא מטעם אחר דבא"ח סי' קכ"ד מבואר דאם הגט נכתב על דבר שיכול להזדייף דכשר בע"מ כשהן לפנינו אבל בע"ח שמעידין שלא נעשה זיוף פסול. ומבואר בח"מ ובב"ש הטעם דבע"ח גזרינן דלמא נסמוך על עדים שמקיימין החתימה. א"כ ה"נ מה שכתוב בשטה אחרונה הוי ממש ככתוב על דבר שיש לחוש שנעש' בזיוף דלא מהני מה שע"ח באין לפנינו מטעם גזרה הנ"ל. ומכ"ש בשטרות שפסול מטעם שאין ראוי לעמוד ימים רבים כמבואר בסי' מ"ב אבל בשני יב"ש ליכא למיחש דאתי למיסמך על עדי קיום דהרי מ"מ לא ידעו ממי לתבוע. וא"ל דמ"מ איכא למיחש דאתי למיסמך אעדים אחרים שיאמרו שזהו יב"ש לעשותו מלוה בשטר על פיהם. זה אינו דהרי עינינו רואות שלא גזרינן כך ומכשירין בזה בסי' מ"ט וע"כ הטעם דלא גזרינן רק אם יבא הדבר לידי זיוף לגמרי ולעשותו דבר שהוא שקר. משא"כ בזה דמ"מ לא נעשה דבר שקר. וגם פסידא דלקוחות ליכא כיון שיצא הקול ואינהו אפסידו אנפשייהו
ב סָעִיף א לחובת מוציא השטר למדין. עיין תומים שהק' על התוס' בב"ב קס"ה ד"ה דילמא שהקשו אהא דמקשה וליחוש שמא גייז הא צריך להחזיר ואם יגייז יפסול. והק' דהא אפשר שכתוב בו חוב אחר שהחזיר השטר דחובתו למדין ומזה הוציא דין מחודש ולפענ"ד לק"מ דהא התוס' לשיטתייהו דאם לא החזיר בשיטה אחרונה פסול אע"פ שאין טעם לפוסלו א"כ ע"כ לא כתוב שום שטה אחר חזרת השטר דאם כתוב שום שיטה אחר חזרת השטר הרי לא הוחזר השטר בשטה אחרונה ואנן דוקא חזרת השטר בשטה אחרונה בעינן ובאמצע אינו מועיל להכשיר השטר וזה הוי כמו באמצע:
ג סָעִיף ב אם השטר כולו מכתיבת ידו והיינו לגבות מבני חורין. אבל ללמוד משטה אחרונה שהוא בכתב ידו לענין לגבות ממשעבדי תלוי בפלוגתא אי חיישינן לקנוניא במקום דלא איתרע בנפילה כמבואר בסי' מ"ג סעיף ו' גבי כתיבת יד אי צריך שיכתוב בו זמן. ומהתימה על התומים דכאן פסק דחיישינן לקנוניא ושם מסיק להיפך ויש לחלק דלענין משעבדי חיישינן לקנוניא משא"כ לענין בע"ח תוס' בב"מ דף כ' בד"ה ש"מ איתא לדשמואל ע"ש:
ד סָעִיף ג אם סיים השטר בסוף שטה. עסמ"ע סק"ה עד כיון דהיה יכול לזייפו לחתוך שטר העליון ולכתוב בו חצי שורה וכו' נראה דהיינו דוקא כשכתוב לפנינו עתה באופן זה שהיה יכול לחתוך העליון ולהניח זה שהיה כתוב עכשיו ולגבות בו. אבל אם כתוב לפנינו מעכשיו באופן שא"א לחתוך העליון ולגבות בו כגון שכתוב עליו דברים בעלמא רק שמתחלה קודם הכתיבה היה אפשר לחתוך העליון ולכתוב על השטה ומחצה שטר ועכשיו כשכתב זה א"א שוב לזייף כלל כשר כיון שעשה כן קודם שנראה שפסולו בב"ד למאן דמכשיר במילוי קרובים בסי' מ"ה:
ה סָעִיף ה וי"א אם היה מחק. עש"ך שפי' התוספתא דמיירי בניכר המחק ומ"מ מגופו דהיינו בתורף פסול. ותמה התומים דבניכר אפי' בתורף כשר כמו בזוזי דאינון ונמחק ולא הבנתי תמיהתו דודאי הדבר שאינו נמחק כשר ולמדין ממנו. רק כוונת הש"ך דגוף הדבר מחוק אף שעדיין ניכר אין למדין ממנו. כגון שיש מחק על כל הסך ולא נשאר שום סך שאינו מחוק אין דנין ממנו אף שניכר עדיין מה היה כתוב על המחק דכתב מחוק אינו כתב:
ו סָעִיף ו שיש בו גרר מאחוריו. עש"ך ודוקא שהמחק במקום שא"א לזייף. אבל כשהמחק במקום דאפשר לגזזו מהימן במגו דאי בעי גייז ליה והוא פשוט וא"צ לפנים וכן הוא בס' קצה"ח:
א סָעִיף א שאין למדין. כ' הב"י בשם הגהת מיי' הא דאין למדין משיט' אחרונ' ה"מ דבר חדש או דבר שסותר לגמרי מה שלמעל' אבל דבר שאינו סותר לגמרי ילמד סתום מן המפורש ואדרב' שיט' אחרונ' עיקר והביא ראיות ע"ז עכ"ל ב"י ועיינתי בהגמ"י שם וראיתי שאין ראיותיו מוכרחות כו' גם שאר כל הפוסקים לא חילקו בכך וכתבו סתם אין למדין כו' משמע אפילו דבר שהוא פירוש לשלמעל' אם לא היו מפרשים אותו כך בהכרח בלא שיט' אחרונ' אין למדין הימנה ולכן דברי הגהת מיי' הנ"ל צ"ע לדינא עכ"ל הש"ך וע"ש:
ב סָעִיף א הניחו. ומה שכותבין בסוף השטר וקנינא מפלוני וכו' ג"ז מיקרי חזרת השטר ואע"פ שעדיין לא נכתב למעל' אלא שאמר הלו' לעדים שיקנו מידו להמלו' ולא כתוב שם דכן עשו עד לבסוף שכתוב וקנינא כו' מ"מ כיון דאין זה דבר חדש לגמרי גם מסתמא עשו העדים מה שביקש מהן מש"ה הוי בכלל חזרת השטר. סמ"ע:
ג סָעִיף א החזיר. כתב הסמ"ע אם לא הוחזר מענינו אפילו יש כדי שיטה אויר בין השטר לחתימת העדים אפ"ה אין למדין משיט' אחרונ' דלא חלקו חכמים בתקנתן והש"ך כתב דהיינו דוקא כדעת הטור וסייעתו דגזרו הרחיקו אטו לא הרחיקו אבל להמחבר ושאר פוסקים לא משמע כן שכתבו סתמא דהטעם הוא שיש לחוש לזיוף א"כ כשיש שיטה אויר דליכא למיחש לזיופא למדין עכ"ל:
ד סָעִיף ב חתום. הטעם דאין הלוה יכול לצמצם כ"כ. סמ"ע:
ה סָעִיף ג כדלקמן. שם כתב הרמ"א דאם השטר מסיים באמצע השיט' יכולים העדים לחתום בחצי שיטה הנשארת זה אצל זה ולמדין גם מחצי שיטה שלפניהן וסומכים ע"ז דאם השטר לא היה כתוב כן מתחל' לא היו העדים חותמין בו וכאן כתב הרמ"א דאם חתמו זה אחר זה כל השטר פסול צ"ל דמיירי שידוע שעברו העדים והרחיקו חתימתן שורה ומחצ' ובשע' שבא השטר לב"ד רואין שאין ריוח לפני חתימת העדים ע"ז כתב דאם העדים חתומין זה תחת זה השטר כשר אלא שאין למדין משיט' ומחצ' האחרונים ואם הם חתומים זה בצד זה כל השטר פסול כיון דהי' יכול לזייפו לחתוך שטר העליון ולכתוב בחצי שורה האחרונ' פלוני לוה כו' דה"ל שטר ועדיו בשיט' א' דכשר וכ"ש אם בא לפני ב"ד ועדיין לא נכתב באותו אויר כלום דפסול כל השטר ומזה איירי בסי' מ"ה עכ"ל הסמ"ע:
ו סָעִיף ד שריר. ז"ל הש"ך בסמ"ע משמע שהמחבר הוציא דין זה מהטור ובאמת זה טעות דהטור מיירי להדיא בזה"ז שהורגלו לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ושטר שאין בו שריר וקיים פסול אבל מדין הש"ס שהשטר כשר בלא שריר וקיים אדרבא נהפוך הוא שאין למדין משיט' אחרונ' וכן מוכח בטור וגם קשה ליחוש שמא הניחו העדים שיטה חלק דא"א להם לצמצם שיחתמו סמוך לכתב ממש וכתב באותה שיטה מאי דבעי וכתב לבסוף שריר וקיים ובסמ"ע תירץ דמיירי שיש עכשיו שורה חלק בין השטר לחתימת העדים ולא נהירא דאם כן אפילו לא כתב שריר וקיים נמי ס"ל דגזרינן אטו לא הרחיקו אם כן ה"ה דכתב שריר וקיים יש לגזור כן ועוד שהרי כתב סתמא למדין ונ"ל לתרץ דמיירי שקודם לכן לא הוחזר מענינו של שטר דאמרינן כיון דתקנו חכמים לחזור מענינו של שטר למה לא עשו העדים כתקון חז"ל אלא ודאי העדים כתבו שריר וקיים ולכך לא החזירו אבל כשהוחזר מענינו של שטר וגם כתוב שריר וקיים אמרינן דהעדים עשו כהוגן וכיון שהחזירו שוב לא היו צריכים לכתוב שריר וקיים אלא שא"א היה להם לצמצם והניחו שיטה חלק וחיישינן שמא כתב הוא בשיט' זו מאי דבעי וכתב אח"כ שריר וקיים עכ"ל:
ז סָעִיף ה לכתוב. אלא יכתוב בזה"ל בראשית (דרך משל) הוא על המחק או הוא תלוי ותו לא ובטור כתב שיכתוב ג"כ זו קיומ' והכל ש"ו ונרא' דגם הטור לא כתבו אלא למנהג בעלמא. סמ"ע:
ח סָעִיף ה ויש אומרים. כתב הש"ך דהרב' גדולים סוברים כן ודבריהם עיקר וע"ש:
ט סָעִיף ו כשר. שם בתשובת הרמב"ן כתב טעם לפי שהשטר מוחזק ביד המלו' וכאילו הממון שכתוב בו מוחזק בידו והביא ראי' לדבריו ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הקשה על המחבר ממ"ש בסי' ס"ה ס"כ והניח בצ"ע וכתב דנ"ל עיקר לדינא דפסול ע"ש:
י סָעִיף ז אלא. היינו כשמקיים למט' בשטה אחרונ' או סמוך לה ממש שיש לחוש שהעדים הניחו שיטה ריוח והוא כתב ב' שיטות דקות שם אבל אם מקיים למעל' מזה יכול לקיים אף בכתב דק. ש"ך:
יא סָעִיף ח שזייף. כתב הסמ"ע דאפילו אם לא נמצא כתוב במקום המחק זכות של בעה"ש אפ"ה פסול שמא מחק למעל' חובתו או כתב שם זכותו ואפילו אם גם זה אינו נמצא שם מ"מ כיון דיכול לזייף ולהגי' בשטר זכותו ה"ל שטר שיכול לזייף ופסול עכ"ל אבל אין כן דעת הש"ך ע"ש:
יב סָעִיף ח ביודעים. וכן בשאר דוכתי דאמרינן מסתמא העדים עשו כהוגן היינו נמי כשמוחזקים ביודעים אותו הדין. ש"ך:
יג סָעִיף ט וקנינא. קודם שריר וקיים ואותן שמקיימין בתר שריר וקיים טועים הן עכ"ל הש"ך:
יד סָעִיף א פסול. ר"ל דהעדים לא יחתמו שטר כזה אבל ודאי כשבא שטר לפנינו בלא שריר וקיים ואנו רואים שהעדים חתומים סמוך לשטר בלי שיטה חלק פשיטא דהשטר כשר רק שאין למדין משיט' אחרונ' כמש"ל בס"א מיהו בהרא"ש והטור יש לפרש כפשוטו דס"ל דאם לא הוחזר מענינו של שטר כל השטר פסול אע"ג דליכא חשש זיוף וה"ה לדידן גבי שריר וקיים דהוי במקום חזרת השטר וכתב בתשובת רשד"ם סי' ל' דאם כתוב בו לשון הכל אמת הוי כמו שריר וקיים וצ"ע לדינא. ש"ך:
טו סָעִיף ט תרי. כתב הש"ך תימא א"כ מאי מועיל שכותבים בכל השטרות שריר וקיים מ"מ איכא למיחש דבתר שכתוב ש"ו הניחו שטה חלק וכתב מה דבעי וחזר וכתב שריר וקיים ובסמ"ע פירש דמיירי שיש עדיין שיטה א' חלק וקשה דה"ל להמחבר לפרש ולא לסתום וצל"ע וע"ל סי' מ"ה סי"ח בהג"ה ומ"ש שם עכ"ל (וז"ל הט"ז נרא' דמיירי ביש אויר שיט' וכמ"ש הסמ"ע ואפ"ה דעת הטור לפוסלו ונרא' טעמו כיון דחזינן ריעותא שנכתב ב"פ שריר וקיים חיישינן שמא הרחיקו ב' שיטין והך ריעותא גרע טפי ממ"ש בסמוך ביש מחק בסוף דכשר באויר שיטה עכ"ל):
טז סָעִיף יא שניהם. אבל אם חתום אח"כ רק אחד לא מהני ולא דמי לדלקמן סי' מ"ה סכ"א דהתם השטר הוא על הנייר א"כ השטר הוא כפשוטו ומה שנכתב בין עד לעד אינו אלא לתועלת הלוה שלא יזייף המלו' וכיון דאין שם ריעותא גם אין לחוש שיזייף כשר משא"כ הכא שהוא לתועלת המלו' מאן לימא לן שהיו בו מחקין אלו או שמא במקום המחקין היה כתוב איזה ריעותא והעד הראשון דלמא חתם כפשוטו וזה ברור לפענ"ד עכ"ל הש"ך וע"ש:
א סָעִיף ה הוי כשטר שאין בו זמן. ע"ל סימן מ"ג ס"א דשטר שאין בו זמן אינו גובה בו ממשעבדי אבל מבני חרי גובה וע' בתשובת שב"י ח"ג סי' קמ"ו שכתב דצע"ג על הש"ע בכאן דבתשובת הרשב"א סי' אלף ול"ה מקור דין זה משמע דפסול לגמרי והטעם צ"ל דאף על גב דאם אין בו זמן כשר מ"מ כשנמחק ה"ל כמזיייף מתוכו ופסול ולמה פסק בש"ע דכשר רק שאינו גובה ממשעבדי ואולי י"ל דהב"י אזיל לשיטתו דפסק בסי' מ"ג ס"ז דבשטר מוקדם גובה מב"ח וא"כ אם נמחק הזמן שיש ריעותא לפנינו יש רק חשש שהי' מוקדם לכך פסק דהוי כשטר שאין בו זמן וגבי מב"ח אבל לפי מה דקיי"ל כרמ"א שם בהגה דמוקדם פסול לגמרי אם כן גם בנמחק יש לפסלו ועוד יש לומר והוא עיקר דהב"י אזיל לשיטתו שבסי' ס"ה כתב בשם המ"מ ס"פ י"ד מהלוה מלוה דתורף היינו שם המלו' והלו' והמעות אבל הזמן הוא טופס אבל הסמ"ע שם ס"ק נ"א חולק וכ' דעיקר הוא דהזמן הוי תורף וכן פרש"י וכ"ה בערוך ערך טופס וכן משמעות הש"ס פ' כל הגט להדיא א"כ כל השטר נפסל והוי רק כתביע' בע"פ ושנגדו נשבע ונפטר כנ"ל ענ"ד:
א סָעִיף א ואם לא. ודלא. כנ"ל בסי' מ"ב ס"א:
ב סָעִיף א (ליקוט) ודלא כי"א כו'. וראייתם מהרחיק שני שיטין כמש"ל סי' מ"ה ס"ו וס' הראשונה ס"ל דוקא בדבר שיכול להזדייף פסול אף אם לא זייפו כיון שיכול להזדייף אבל באין יכול להזדייף אף שלא נעשה כתיקון חכמים כשר (ע"כ):
ג סָעִיף א (ליקוט) והא דאין למדין כו'. תוס' קס"ב א' סד"ה לפי ור"י פירש כו' ע"ש (ע"כ):
ד סָעִיף ב אם השטר. משום דאפשר לצמצם:
ה סָעִיף ג אם סיים. עתוס' שם ד"ה איבעיא:
ו סָעִיף ג (ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' קס"ג ב' ד"ה שיטה כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ג אבל אם. פי' לפיכך למדין דאין מחזיקין אותם לטועין דאל"כ אפי' ב' שיטין אין למדין וראיה מסנה' ך"ט ב' וכ"כ בתשו' הרמב"ן:
ח סָעִיף ד (ליקוט) היכא דכ' כו'. רשב"ם ותוס' קס"ב א' וכמ"ש בגמ' ק"ס ב' (ע"כ):
ט סָעִיף ה (ליקוט) צריך לקיימם קודם כו'. רשב"ם שם ה"ג כו' (ע"כ):
י סָעִיף ה (ליקוט) וא"צ לכתוב כו'. רשב"ם שם ותוס' שם ד"ה א"ר יוחנן כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ה ואם לא. ואם היו. תוספת' וראיה ג"כ מב"ב מדמחקיה ב' בפרדיס' ולא פסל השטר: (ליקוט) ואם לא קיימם כו' ואם היו כו'. תוספת' פ' בתרא דב"ב שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול ושלא מגופו כשר ואם החזירו למטה אפי' מגופו כשר דעת הג"ה דוקא שמוכח מתוכו (ע"כ):
יב סָעִיף ה (ליקוט) דהיינו שם כו'. מתני' בפ"ג דגטין (ע"כ):
יג סָעִיף ה ואם בזמן. גטין י"ז ב' וכפי' הרמב"ם שכשר:
יד סָעִיף ה וי"א. דמוקי לתוספת' שניכר מה היה המחק ובעובד' הנ"ל לא היה ניכר המחק וראייתם מירושלמי כל מה כו' וכנ"ל בסי' מ"ב ס"ג וע' בנ"י ר"פ ובגמ' קס"א א' מחק אע"פ כו' וההיא דגיטין י"ל שס"ל כדעת הפוסלים שם:
טו סָעִיף ו שטר. הוא ס' הראשונה הנ"ל:
טז סָעִיף ו מאחריו. ב"ב קס"ד א' דכתבי היכא כו' ואם מחק מאחריו פסול ליכתוב מאחריו:
יז סָעִיף ו או ביני. גטין ך"ב דמעורה. אע"ג דנחתך ביני שיטי:
יח סָעִיף ו אלא שיש. קס"ז א':
יט סָעִיף ו ויש פוסלין. כס' האחרונה הנ"ל וראיה מב"מ ק"ג איבעי למיכתב כו': (ליקוט) ויש פוסלים. תלוי בפלוגת' הנ"ל דס"ה ושם סתם המחבר כס' ראשונה ובסי' מ"ה חי"א סתם כס' האחרונה שכ' ואם התחילו כו' והוא דברי הרא"ש ואזיל לשיטתו ואף שיש לחלק מ"מ האמת יורה דרכו ובא"ע סי' קכ"ה סי"ט סתם כס' הראשונה והוא דברי הרמב"ם שם ועש"ך ס"ק י"ג (ע"כ):
כ סָעִיף ז (ליקוט) יש מי כו'. דפסול כה"ג שמא הניחו העדים שיטה א' והוא כ' שני שיטות דקות ועתוס' קס"ג א' ד"ה שיטה וא"ל דמ"מ גייז ליה וכ' שני שיטין דקות י"ל דלהא לא חיישי' כמש"ש בגמ' דכל המזייף כו' וכמ"ש תוס' שם ועוד דלא אזיל כו' אבל היכא שחזינן הריעות' בפנינו חיישי' כמש"ש קס"ז א' מ"ט דחיק כו' (ע"כ):
כא סָעִיף ח (ליקוט) או יותר. תוס' שם:
כב סָעִיף ח ולא חיישי'. כנ"ל: (ליקוט) ולא חיישי' כו'. תוס' קס"ב א' ד"ה וצריך וכמ"ש בסנה' כ"ט ב' ו ז"ש וה"מ כו' (ע"כ):
כג סָעִיף ח וה"מ. כנ"ל בסי' ל':
כד סָעִיף ט (ליקוט) ואין לעדים כו'. כמ"ש חזקה אין העדים כו': (ע"כ):
כה סָעִיף ט ואם כ'. קודם שיטה האחרונה או שהרחיק שיטה א'. תשו' הרמב"ן:
כו סָעִיף ט ולכתחלה כו'. ק"ס ב':
כז סָעִיף י (ליקוט) שטר כו'. ולא חיישי' שמא ה"ל לגרור טעות שיש שם ולכתוב עליו אותן אותיות שזה רחוק שיכתבו כן על העתיד וישכחו וכ"ש אם אינו בגופו של שטר וכמ"ש בס"ה בש"ע. תה"א סי' כ"ו ע"ש (ע"כ):
כח סָעִיף יא אנן דסהדי. קס"ד א':
כט סָעִיף יא ויחזרו. אע"ג דשם בחד סגי שם אדעתא דהכי חתם עד הא' ריב"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.