א הָעֵדִים חוֹתְמִים לְמַטָּה בַּשְּׁטָר, וְלֹא מִן הַצְּדָדִים, וְלֹא מִלְמַעְלָה.
ב רֹאשׁ בֵּית דִּין שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ עִנְיַן הַשְּׁטָר, וְקָרָא לְפָנָיו הַסוֹפֵר שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא מַאֲמִין אוֹתוֹ וְאֵימָתוֹ עָלָיו, הֲרֵי זֶה חוֹתֵם הַשְּׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוֹ הוּא בְּעַצְמוֹ. וְאֵין שְׁאָר הָעָם אוֹ רֹאשׁ בֵּית דִּין וְסוֹפֵר אַחֵר (טוּר) רַשַּׁאִים לַעֲשׂוֹת כֵּן, עַד שֶׁיִּקְרָא הָעֵד הַשְּׁטָר מִלָּה בְּמִלָּה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁנַיִם יִקְרְאוּ לִפְנֵיהֶם, וְהֵן חוֹתְמִין (טוּר וְהָרֹא"שׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"ד מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה) וְאִם אֵינָן מְבִינִין לְשׁוֹן הַשְּׁטָר, יְתַרְגְּמוּ לָהֶן הַקּוֹרְאִין, וְהֵם חוֹתְמִין (בֵּית יוֹסֵף עי' סק"ג), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּקוֹרִין לִפְנֵי צִבּוּר וְחוֹתְמִין, דִּירֵאִים לְשַׁקֵּר לִפְנֵי צִבּוּר, וְהָוֵי כְּרֹאשׁ בֵּית דִּין וְסוֹפֵר שֶׁלּוֹ (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי וַאֲשֵׁרִ"י פ"ב דְגִיטִּין).
ג הוֹדָאָה בַחֲתָם יָדוֹ, וְהַשְּׁטָר בְּגוּפָן שֶׁל גּוֹיִים, וְהַדָּבָר בָּרוּר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁחָתַם עַד שֶׁלֹּא קְרָאוֹ, מִכָּל מָקוֹם מִתְחַיֵּב הוּא בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ.
ד עֵדִים שֶׁאֵין יוֹדְעִים לַחְתֹּם, וְקָרְעוּ לָהֶם נְיָר חָלָק וְחָתְמוּ עַל הָרָשׁוּם, מַכִּין אוֹתָם מַכַּת מַרְדוּת, וְהַשְּׁטָר פָּסוּל. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין הַשְּׁטָר (טוּר וְהַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"ד מֵהִלְכוֹת מַלְוֶה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א, וְעַיֵּן בָּרַ"ן פ"ב דְגִיטִּין).
ה מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהַסוֹפֵר חוֹתֵם עַל פִּי הָעֵד, שֶׁכּוֹתֵב: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי חָתַם בִּמְסִירַת קוּלְמוּס, אוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי צִוָּה לַחְתֹּם, אִם קִבְּלוּ בְּנֵי הָעִיר עֲלֵיהֶם לַעֲשׂות עֵדוּתוֹ כְּעֵדוּת הָעֵד, כָּשֵׁר. וְאִם לֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם, אֵינוֹ כְּלוּם. כָּל שְׁטָר הַבָּא לְפָנֵינוּ, שֶׁעֵדִים מְעִידִים עַל חֲתִימַת הָעֵדִים, מְקַיְּמִים אוֹתוֹ, שֶׁחֲזָקָה אֵין הָעֵדִים חוֹתְמִים עַל הַשְּׁטָר אֶלָּא אִם כֵּן קְרָאוּהוּ וְיוֹדְעִים לַחְתֹּם. וְאִי אִיתְנַיְהוּ לְסָהֲדֵי קַמָּן, וְקִים לָן בְּהוּ דְלָא יָדְעֵי לְמִקְרֵי, אִי אָמְרִי: אַקְרֵינָן לְמָאן דְּיָדַע לְמִקְרֵי, סַמְכֵינָן עֲלַיְהוּ. וְאִי לֹא אָמְרִי הָכִי, דַּיְקִינָן בְּסַהֲדוּתַיְהוּ עַל פֶּה, אִי מְכַוְּנֵי אַשִּׁטְרָא, מְקַיְּמִינָן לְהוּ (טוּר).
ו יְדַקְדְּקוּ הָעֵדִים, שֶׁלֹּא יַרְחִיקוּ מֵהַכְּתָב רֹחַב שְׁנֵי שִׁיטִין. וְאִם הִרְחִיקוּ שְׁנֵי שִׁיטִין, פָּסוּל, אֲפִלּוּ כָתוּב: "שָׁרִיר וְקַיָּם". אֲפִלּוּ יָדוּעַ שֶׁלֹּא הוֹסִיף וְלֹא זִיֵּף בּוֹ שׁוּם דָּבָר. וַאֲפִלּוּ טִיטוּהוּ בִּדְיוֹ (פֵּרוּשׁ, מִלְּאוֹ נְקוּדִים נְקוּדִים שֶׁל דְּיוֹ), פָּסוּל, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: חָתְמוּ עַל הַטְּיוּטָא וְלֹא עַל עִקַּר הַשְּׁטָר.
ז הָא דְּאַמְרֵינָן שֶׁאִם הִרְחִיקוּ ב' שִׁיטִין פָּסוּל, הַיְנוּ לְמִגְבֵּי בֵהּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אִי נַמֵּי מִבְּנֵי חָרֵי, אִם הַלּוֶֹה טוֹעֵן: פָּרַעְתִּי. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם.
ח ב' שִׁיטִין שֶׁאָמְרוּ, בִּכְתַב יְדֵי עֵדִים שֶׁהִיא גַסָה, וְלֹא יְדֵי סוֹפֵר, שֶׁכָּל הַמְזַיֵּף אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֵצֶל הַסוֹפֵר.
ט שְׁנֵי שִׁיטִין אֵלּוּ, הֵן וַאֲוִירָן, כְּגוֹן לָמֶ"ד בַּשִּׁיטָה הָעֶלְיוֹנָה וְךּ' בְּשִׁיטָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי שִׁיטִין וּשְׁלֹשָׁה אֲוִירִים.
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הַשְּׁטָר מְסַיֵּם בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, וְהִנִּיחוּ אוֹתָהּ שִׁיטָה וְעוֹד אַחֶרֶת, וְהִתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּשִׁיטָה שְׁלִישִׁית, פָּסוּל, שֶׁיָּכוֹל לִכְתֹּב בְּאוֹתָהּ חֲצִי שִׁיטָה מַה שֶּׁיִּרְצֶה, וְיַחֲזִיר מֵעִנְיָנוֹ שֶׁל שְׁטָר בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה. וְכֵן אִם מְסַיֵּם בְּסוֹף שִׁיטָה, וְהִרְחִיקוּ הָעֵדִים שִׁיטָה שְׁלֵמָה, וְהִתְחִילוּ הָעֵדִים בְּאֶמְצַע שִׁיטָה שְׁנִיָּה, פָּסוּל אִם יַחְתְּמוּ זֶה אַחַר זֶה בְּאוֹתָהּ חֲצִי שִׁיטָה, שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב בַּחֲצִי הַשִּׁיטָה הֶחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן: פְּלוֹנִי לָוָה מִפְּלוֹנִי מָנֶה, וִיהֵא שְׁטָר הַבָּא הוּא (וְעֵדָיו) בְּשִׁיטָה אַחַת, שֶׁהוּא כָּשֵׁר, וְיַחְתֹּךְ כָּל הָעֶלְיוֹן. הַגָּה: וְעַיֵּן סִימָן מ"ד סָעִיף ג' (עַד"מ). וְאִם הַשְּׁטָר מְסַיֵּם בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה, יְכוֹלִים הָעֵדִים לַחְתֹּם עַצְמָן בַּחֲצִי שִׁיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת זֶה אֵצֶל זֶה, וְאָז לְמֵדִין מֵחֲצִי שִׁיטָה שֶׁלִּפְנֵיהֶם וּמִשִּׁיטָה שֶׁעֲלֵיהֶם, דְּאֵין לָחוּשׁ לְשׁוּם דָּבָר (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רשב"ץ).
יא צָרִיךְ לִזָּהֵר כְּשֶׁחוֹתְמִין וְיֵשׁ חָלָק לִפְנֵי חֲתִימָתָן, שֶׁלֹּא יַחְתְּמוּ זֶה אַחַר זֶה בְּשִׁיטָה אַחַת, דְּשֶׁמָּא יִכְתֹּב בֶּחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַחְתֹּךְ הָעֶלְיוֹן, וְיִהְיֶה שְׁטָר שֶׁבָּא הוּא וְעֵדָיו בְּשִׁטָּה אַחַת. וְכֵיצַד יַעֲשׂוּ, יְטַיְּטֶנּוּ בִּדְיוֹ; וְלֹא אַמְרִינָן דְּאַטְּיוּטָא חֲתִימֵי, אֶלָּא הֵיכָא שֶׁהַטְּיוּטָא עוֹמֵד בֵּין שְׁטָר לְעֵדִים. וְאִם הִתְחִילוּ לַחְתֹּם בְּאֶמְצַע הַשִּׁיטָה וְחָתְכוּ הֶחָלָק שֶׁלִּפְנֵי חֲתִימָתָן, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הָיָה כָּתוּב שָׁם חוֹבָתוֹ אוֹ שׁוּם תְּנַאי וְזֶה חֲתָכוֹ. וּמִיהוּ, אִם כָּתַב לְמַעְלָה בְּסוֹף הַשִּׁיטָה: "שָׁרִיר וְקַיָּם", כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁהָיוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים זֶה תַּחַת זֶה. אֲבָל אִם חֲתוּמִים זֶה אַחַר זֶה, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הָיָה הַשְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחַת, וַחֲתָכוֹ, וְהָיָה חָלָק מִלְּמַעְלָה, וְכָתַב עָלָיו שְׁטָר זֶה.
יב שְׁטָר שֶׁהָיוּ עֵדָיו מְרֻבִּים, וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶם קָרוֹב אוֹ פָסוּל, אוֹ שֶׁהָיוּ בָהֶם שְׁנַיִם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וַהֲרֵי אֵין הָעֵדִים קַיָּמִים כְּדֵי לִשְׁאֹל אוֹתָם, אִם יֵשׁ שָׁם עֵדוּת בְּרוּרָה שֶׁכֻּלָּם יָשְׁבוּ לַחְתֹּם, שֶׁהֲרֵי נִתְכַּוְּנוּ לְהָעִיד, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם לָאו, תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת בַּשְּׁאָר, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁחָתְמוּ הַכְּשֵׁרִים וְהִנִּיחוּ מָקוֹם לַגָּדוֹל לַחְתֹּם, וּבָא זֶה הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל וְחָתַם שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּם; אַף עַל פִּי שֶׁהָעֵד הֶחָתוּם בַּשְּׁטָר מִתְּחִלָּה הוּא הַפָּסוּל, הֲרֵי הַשְּׁטָר כָּשֵׁר. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יַחְתֹּם שׁוּם קָרוֹב אוֹ פָסוּל עַל הַשְּׁטָר (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַכְשִׁיר שְׁטָר שֶׁחֲתוּמִין בּוֹ פְּסוּלִין, אֶלָּא אִם כֵּן ב' עֵדִים הָאַחֲרוֹנִים הֵם כְּשֵׁרִים (טוּר בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ וְע"פ וְע' ס"ק כ"ג).
יג אִם נִפְסַל עַל יְדֵי חֲתִימַת הַפְּסוּלִים, אִם הַכְּשֵׁרִים זוֹכְרִים הָעֵדוּת עַל יְדֵי רְאִיַּת הַשְּׁטָר יְכוֹלִים לְהָעִיד, וּבֵית דִּין יִכְתְּבוּ עֵדוּתָן כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּשְּׁטָר, וְחָשׁוּב כְּמוֹ שְׁטָר הָרִאשׁוֹן.
יד הָיוּ הָעֵדִים מְרֻחָקִים מֵהַכְּתָב יֶתֶר עַל שְׁנֵי שִׁטִּין, וְהָיָה הָרֶוַח שֶׁבֵּין הַכְּתָב וְהָעֵדִים מָלֵא בְּעֵדִים פְּסוּלִים אוֹ קְרוֹבִים, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וְאִם נִרְאֶה הַשְּׁטָר בְּבֵית דִּין קֹדֶם שֶׁמִּלְּאוּהוּ בִּקְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים, שׁוּב אֵין לוֹ תַּקָּנָה. אֲבָל אִם הֻכְשַׁר עַל יְדֵי מִלּוּי קְרוֹבִים קֹדֶם שֶׁבָּא לְבֵית דִּין, אֲפִלּוּ עֲשָׂאוֹ הַמַּלְוֶה מִדַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַלּוֶֹה, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא שֶׁמִּלְּאוּהוּ מִדַּעַת הַלּוֶֹה, אֲבָל אִם מִלְּאוּהוּ שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַלּוֶֹה, פָּסוּל.
טו הָא דְמַכְשְׁרִינָן בְּמִלְּאוּהוּ בִּקְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים אִם הוּא שְׁטָר שֶׁאֵין בּוֹ קִנְיָן, דַּוְקָא שֶׁמִּלְּאוּהוּ בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב וְנֶחְתַּם. אֲבָל אִם מִלְּאוּהוּ לְמָחָר וּלְיוֹמָא אַחֲרָא, אֲפִלּוּ בְּמִצְוַת הַלּוֶֹה, פָּסוּל.
טז אִם אַחַר שֶׁפְּרָעוֹ הוּא טוֹעֵן שֶׁהַשְּׁטָר הָיָה פָּסוּל לְפִי שֶׁהִרְחִיק הַסוֹפֵר חוֹתַם יָדוֹ יוֹתֵר מִשִּׁיטָה אַחַת, אֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם.
יז הַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי, הֲרֵי הוּא כָּמוֹהוּ לִגְבּוֹת בִּשְׁטָר שֶׁעֵדָיו מְרֻחָקִים ב' שִׁיטִים, אִם נָהֲגוּ הַגּוֹיִים לִגְבּוֹת בּוֹ.
יח שְׁטָר הַבָּא כֻּלּוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת, וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחֶרֶת, פָּסוּל, דְּשֶׁמָּא הִרְחִיקוּ הָעֵדִים מֵהַשְּׁטָר שִׁיטָה אַחַת, וְחָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר וְכָתַב זֶה הַשְּׁטָר בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה, וְנִמְצְאוּ הָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. הַגָּה: וְכֵן אִם הָיָה הַשְּׁטָר ב' שִׁיטִין, אֶלָּא שֶׁאֵין הַשִּׁיטָה רִאשׁוֹנָה מַתְחֶלֶת בְּרֹאשׁ הַקְּלָף, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא סִיְּמוּ הַשְּׁטָר בְּאֶמְצַע שִׁיטָה וְהִנִּיחוּ הַנִּשְׁאָר חָלָק וְגַּם שִׁטָּה שֶׁתַּחְתֶּיהָ, וְחָתְמוּ, וְחָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר, וְזִיֵּף בַּשִּׁיטָה וּמֶחֱצָה מַה שֶּׁרָצָה, וַהֲרֵי הָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ג"פ).
יט הָיָה הַשְּׁטָר כֻּלּוֹ עִם כָּל עֵדָיו בְּשִׁיטָה אַחַת, כָּשֵׁר, דְּלֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי. אֲבָל אִם הַשְּׁטָר וְעֵדָיו בְּשִׁיטָה א', וְעוֹד לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּשִׁיטָה אַחֶרֶת שְׁנֵי עֵדִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא חָתַךְ כָּל הַשְּׁטָר הָעֶלְיוֹן שֶׁהָיוּ הָעֵדִים הַתַּחְתּוֹנִים חֲתוּמִים, וּבַשִּׁיטָה שֶׁבֵּין שְׁטָר לָעֵדִים כָּתַב שְׁטָר וְעֵדָיו, וּבָעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה יֹאמַר כַּוָּנָתִי לְהַרְבּוֹת בְּעֵדִים. וּלְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבֹא לְפָנֵינוּ שְׁטָר כָּזֶה אֵין מְקַיְּמִים אוֹתוֹ מֵעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה, אֶלָּא מֵעֵדִים שֶׁבְּשִׁיטָה רִאשׁוֹנָה.
כ שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק, כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם שִׁנּוּי בֵּין הַשְּׁטָר לִמְקוֹם חֲתִימַת הָעֵדִים. שֶׁאִם יֵשׁ שׁוּם שִׁנּוּי, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מָחַק וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה, וּלְפִיכָךְ הוּא מְשֻׁנֶּה, שֶׁהֲרֵי מְחָקוֹ ב' פְּעָמִים. עַל כֵּן לֹא יַחְתְּמוּ הָעֵדִים עַל שְׁטָר מָחוּק, אֶלָּא אִם כֵּן נִמְחַק בִּפְנֵיהֶם, שֶׁאִם לֹא כֵן יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא מְקוֹם חֲתִימוֹת נִמְחַק שְׁתֵּי פְּעָמִים, וּמְקוֹם הַשְּׁטָר פַּעַם אַחַת, וּכְשֶׁחוֹזֵר וּמוֹחֵק פַּעַם שֵׁנִית וְכָתַב מַה שֶּׁיִּרְצֶה, נִמְצָא הַשְּׁטָר וּמְקוֹם חֲתִימַת הָעֵדִים שָׁוֶה, הַכֹּל מָחוּק שְׁנֵי פְעָמִים. הַגָּה: וּצְרִיכִים לִזָּהֵר שֶׁנִּמְחַק הַכֹּל בְּיוֹם אֶחָד, דְּאֵינוֹ דוֹמֶה נִמְחַק בֶּן יוֹמוֹ לְנִמְחַק בֶּן שְׁנֵי יָמִים. (בֵּית יוֹסֵף) וְאִם יֵשׁ בֵּין חֲתִימַת הָעֵד לַשֵּׁנִי רֶוַח כְּשִׁעוּר כְּתִיבַת "אֲנַחְנָא סָהֲדֵי חָתַמְנוּ עַל הַמְחָק וְהַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר", פָּסוּל, שֶׁמָּא הָיָה הַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר וְעֵדָיו עַל הַמְּחָק, וְהָיָה כָתוּב בֵּין חֲתִימַת הָעֵדִים: "אֲנַחְנוּ סָהֲדֵי" וְכו', וּמְחָקוֹ וּמָחַק הַשְּׁטָר, וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה אַחַר כָּךְ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה כָּאן מְחָק כְּלָל, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בֵּין חֲתִימָה לַחֲתִימָה רֶוַח גָּדוֹל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיבָ"שׁ סִימָן מ"ט).
כא שְׁטָר שֶׁהוּא עַל הַנְּיָר וְעֵדָיו עַל הַמְחָק, פָּסוּל, שֶׁמָּא יִמְחֹק הַשְּׁטָר וִיזַיְּפוֹ, וְנִמְצְאוּ הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְחָק. וְאִם כָּתְבוּ הָעֵדִים: "אָנוּ הָעֵדִים חָתַמְנוּ עַל הַמְחָק וְהַשְּׁטָר עַל הַנְּיָר", כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁכָּתְבוּ כֵן בֵּין חֲתִימַת עֵד הָרִאשׁוֹן לַחֲתִימַת עֵד הַשֵּׁנִי. אֲבָל אִם כָּתְבוּ כֵּן לִפְנֵי חֲתִימָתָם אוֹ אַחֲרֵיהֶם, לֹא מְהַנֵי.
כב שְׁטָר שֶׁהוּא עַל הַמְּחָק וְעֵדָיו עַל הַנְּיָר, פָּסוּל. אֲפִלּוּ כָּתְבוּ: "אָנוּ הָעֵדִים חָתַמְנוּ עַל הַנְּיָר וְהַשְּׁטָר מָחוּק", דְּסוֹף סוֹף יִמְחֹק הַשְּׁטָר וִיזַיְּפוֹ וְיִכְתֹּב מַה שֶּׁיִּרְצֶה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְחַק שְׁתֵּי פְעָמִים, אֵינוֹ נִכָּר, כֵּיוָן שֶׁאֵין אֶצְלוֹ מָקוֹם שֶׁמָּחוּק פַּעַם אַחַת שֶׁיּוּכְלוּ לְהַבְחִין בֵּין זֶה לָזֶה.
כג בְּמָקוֹם שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב פֵּרָעוֹן בֵּינֵי שִׁיטֵי, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְהֵא שׁוּם גְּרָר בֵּינֵי שִׁיטֵי, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הָיָה בוֹ פֵּרָעוֹן וּמְחָקוֹ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם הַפֵּרָעוֹן שֶׁבֵּינֵי שִׁיטֵי הוּא עַל הַמְחָק, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא הָיָה יוֹתֵר, וּמְחָקוֹ וְכָתַב מַה שֶּׁרָצָה. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַפֵּרָעוֹן הוּא כְתַב יַד הַלּוֶֹה, כָּשֵׁר, דְּתוּ לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְמִידִי.
א סָעִיף א ולא מן הצדדים ולא מלמעלה דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה עכ"ל סמ"ע והא ליתא דהתוספו' ריש פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ס ע"א) ד"ה פשוט שכתבו כו' הוכיחו דמדלא משוי שום חילוק אלמא אפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב ביה שריר וקיים או שלא חלק מלמטה או שחתם עד אחד מלמטה והשני מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתיקון חכמים ע"ש ונראה שאף הפוסקי' דאם לא הוחזר מענינו של השטר אין השטר כולו פסול וכדלעיל ריש סי' מ"ד מודים בזה ודו"ק:
ב סָעִיף ב ואין שאר העם רשאי' לעשות כן כו'. בב"י כתב דמשמע מדברי הרמב"ם אלו דאפילו שנים קורין לפניה' לא מהני וכ"כ ר' ירוחם נתיב ד' ריש ח"ג בשם הרמב"ם. ועיין מ"ש לקמן סעיף ה' ס"ק י' (ועיין בתשובת מהר"ש כהן ספר ג' סי' מ'):
ג סָעִיף ב יתרגמו להן הקוראי' כו'. היינו על פי מ"ש ב"י על דברי הג"ה אשר"י ורמב"ם דה"ה במתרגמון להן וכמ"ש הטור בא"ע סי' ק"ל ומביאו ד"מ ולא כתב עליו דבר אבל תימה דבב"י בא"ע סי' ק"ל כתב הוא עצמו דדעת הרמב"ם דדוקא כשמביני' אותו לשון עצמו ולא מהני תורגמן ושכן משמע מדברי הרשב"א ושכן מוכח בירושלמי פ' המגרש ודאשתמיטתיה להטור את הירושלמי וכ"כ בד"מ שם וא"כ איך כתבו כאן הב"י והר"ב בפשיטות דתורגמן מהני: מיהו לענין דינא נ"ל דברי הטור א"ע סי' ק"ל נכוני' דאין טעם לחלק בין קורא לפניה' באותו לשון שמבינין או במתורגמן ומה שהקשה הב"י מהירושלמי נ"ל דלק"מ דרב בירושל' קאי התם להדיא אשאר שטרות דאין חותמין אא"כ יודעי' לקרות דוקא הם בעצמ' וס"ל כרשב"ג בש"ס דילן אבל בגט מודי' דודאי לא פליגי את"ק וארשב"ג דא"כ רב דאמר כמאן ואין להקשות מאי פריך בירושל' ארב ממתני' דהמגרש לישני דמתני' מיירי בגט י"ל דעדיפא מיניה משני דמיירי ביודעי' לקרות אי נמי דפשיטא דאע"ג דקתני במתני' גט כל שטר קרוי גט וכדאי' בפ' ג"פ ושאר דוכתי בש"ס טובי זימני והכי מוכח נמי ממאי דקא' בש"ס פ' המגרש (גיטין דף פ"ח ע"א) אהך מתניתין גופה והכי גרסי' התם גט שכתבו עברית כו' כתב סופר ועד כשר ההיא כתובת חתני' דאתיא לקמיה דר' אבא דהוה ידעי ליה לטופסא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לא כשורה אמר להו ר' ירמיה חתם סופר שנינו ע"כ אלמא דסבר לאכשור' ממתני' והא מתני' לא קתני אלא גט אלא ודאי כל שטר קרוי גט (תדע דע"כ לא פריך בירושלמי ארב בגט דא"כ ס"ל לרב דאף בגט בעינ' יודעי' לקרותו ומשמע דאפי' מביני' ל' הגט כל שאין יודעין לקרותו לא מהני וא"כ רב דאמר כמאן לא כרבנן לא כרשב"ג דבין לרבנן ובין לרשב"ג בגט לא בעינן יודעי' לקרותו אלא אחרי' קורים לפניה' אלא ודאי פריך בירושל' ארב בשטר ממתני' דהמגרש דכל שטר קרוי גט וכדפי') ודלא כהד"מ בא"ע סי' ק"ל והדרישה והב"ח שם שנמשכו אחר דברי הב"י שהטור הוא נגד הירושלמי וליתא אלא כדפי' כן נ"ל ברור: גם. מה שהביא הב"י בא"ע שם ראיה להרמב"ם מהא דאמרינן פ"ב דגטין (דף י"ט ע"ב) אמר אמימר האי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל מגבינא ביה ממשעבדי והא לא ידעו למקרי בדידעי ואם איתא לוקמא בדלא ידעי וכגון שקראו אחר לפניהם שסומכי' עליו אע"פי שאין מכירין הלשון אין זה ראיה דהא ודאי אמימר כרשב"ג ס"ל למאי דפסקו הרי"ף והרמב"ם הלכה כרשב"ג דאי לא ס"ל לאמימר כרשב"ג א"כ היאך פסקו דלא כאמימר דהוא בתרא טובא מרבא ולרשב"ג לא מהני בשאר שטרות קורין לפניהם וכה"ג כתב הב"ח באה"ע סי' ק"ל וכתב דעוד י"ל דעדיפא מיניה משני דאמימר מיירי בדידעי עוד נ"ל דהתם לא מצי לשנוי דאחר קורא לפניהם דהא כיון דסתם ישראל אין יודעי' לשון פרסי א"כ איזה ישראל אחר קרא לפניהם וליכא למימר דלישני דעכו"ם קורין לפניה' דמאן לימא לן דמהני עכו"ם קורין לפניהן דהא דמהני לקמן סי' ס"ח סעיף ב' בשני עכו"ם קורין מסיחים לפי תומם היינו בשטר שנעשה כבר בעש"ע ועדים עכו"ם חתומי' עליו דאי אפשר לערכאות לעשות בענין אחר הלכך השתא דבעינן למיגבי בהאי שטרא מקרינא לשני עכו"ם מסל"ת אבל שיחתמו ישראל מתחלה שטר ע"פ עכו"ם שיקראו לפניה במסל"ת מי שמעת לה ולא מצי לשנויי בשיש ישראל אחרי' שיודעים דאם באנו לומר בדידעו יש לתרץ בקיצור בדידעי הם עצמם וגם זה ברור: ויותר נ"ל דגם הרמב"ם לא בא אלא לומר שיכירו ל' הגט כדי שיבינו מה שקורין לפניהם ואה"נ דמתורגמן מהני וכן משמע בהגה' אשר"י פ"ב דגיטין שכתבו וז"ל והוא שיודעים לשון הקדש שמבינים מה שקורין לפניהם שאל"כ מה מועיל מה שקורין לפניה' כ"כ הרמב"ם מא"ז עכ"ל ואפשר גם כוונת רשב"א כן. וגם בעל הלבושים בא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז כתב בפשיטות דסומכים על הקוראי' או מתורגמן: ואע"ג דהכא לא נפקא מיניה בכל זה לפי מה שפסקתי לקמן ס"ק ד' דאף במביני הלשון לא מהני לכתחלה בשטרות אף כששנים אחרי' קורין לפניהם מ"מ נפקא מיניה לענין גט דנרא' דאע"ג דלכתחלה יש להחמיר כדברי הב"י בא"ע סי' ק"ל סעיף ט"ז מ"מ בדיעבד אע"פ שאין מכירין ל' הגט אם קראו אחרים לפניה' ותרגמו להן הגט באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט בדיעבד היכא דאי אפשר לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ"ל:
ד סָעִיף ב וכן נ"ל עיקר. ול"נ כסבר' הראשונה ומ"ש הרא"ש בדעת הרי"ף אין נראה לפע"ד אלא נראה דעת הרי"ף כמ"ש הבעל העיטור (בסוף קיום דף ל"ה ע"ג) והבית יוסף דאם שנים קורין לא מהני גם מ"ש הגהת מיי' פכ"ד בשם ר"י שפיר' דשנים קורין לפניהם מהני והוא מדברי סמ"ג דף קע"ט ע"ב בשם ר"י וכ"כ הרא"ש פ"ב דגטין לדעת ר"י אמת שמצאתי כך בפסקי תוספות פ"ק דגטין סי' ל"ד אבל לפע"ד אינו מוכח בתוספות כלום דנהי דהתוספות פירשו שם בדף ט' ע"ב קורין לפניה' ובעו שנים קורין כו' דמשמע דשנים קורין מהני מ"מ הא לא כתבו כן אלא לרבנן וא"כ אדרבא אי נימא דס"ל לתוספות דהלכה כרשב"ג כמו שפסקו הרי"ף והרמב"ם ובה"ג ור"ח וראבי"ה (וכדאיתא בהגהת מיי' פ"א מה' גירושין) ורוב הפוסקים א"כ מוכח מדברי התוספות איפכא כיון דלרבנן בעי שנים קורין מכלל דלרשב"ג אפילו שנים קורין לא מהני וכן בחדושי רשב"א פ' שני דגטין כתב דברי ר"י דשני' בעינן כדברי רבנן ומשמע התם להדיא דלמאי דקאמר בתר הכי אמר רבא הנכה כרשב"ג אף שנים קורין לפניה' לא מהני וכן נראה עיקר דסתמא קאמר רשב"ג אם יודעי' לקרות חותמין ואם לאו אין חותמין משמע דבאין יודעים לקרות בכל ענין אין חותמין וגם ר' ירוחם נתיב ד' ח"ג כתב וז"ל ורב אלפס פסק כרשב"ג שצריכים לידע לקרותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל כי לא סמכינן על אחרים או על א' שירא ממנו כמו שכתבתי בדיני דיינים אלא כשיודע לקרותו כו' עכ"ל הרי דס"ל לר' ירוחם דלהרי"ף אף שנים קורין לא מהני ודלא כהרא"ש לדעתו והיינו בע"כ כיון דסתמא קא פסיק הרי"ף אם אין יודעי' לקרות אין חותמין. (ומ"מ מ"ש ר' ירוחם או על א' שירא ממנו כו' לית' כי הרמב"ם והרי"ף מודי' בזה עיין שם בדבריה' ודו"ק) ונרא' דלהרי"ף והרמב"ם וסייעת' אף מסיחי' לפי תומ' לא מהני וכמ"ש ב"י ודלא כבעל העיטור והטעם דלא מהני מסל"ת לקמן סי' ס"ח ס"ב בשטר שנעשה כבר בערכאות של עכו"ם ולא סגי השתא לקרותו בלאו הכי משא"כ לעשות שטר לכתחלה בפני ישראל דאפשר לעשות בישראלים שיודעי' לקרותו (וכן משמע בהלכות גדולות דף ל"ח ע"ד שכתב ומאן דלא ידע למקרי שטרא אסור ליה למחתם כו' ע"ש) . וכן נראה עיקר: מיהו נראה דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם אירע שחתמו כן שטר כזה אע"פ שנתנו לשנים לקרותו השטר כשר בדיעבד ואף הרי"ף והר"ן וסייעתם מודים בזה ואפש' גם הרמב"ם והמחבר מודים בזה שהרי לא כתבו רק ואין שאר העם רשאים לעשות כן ולא כתבו שבדיעבד פסול ודוקא בקרעו להם נייר חלק וחתמו כתבו הרמב"ם והמחבר לקמן סעיף ר' דבדיעבד פסול משא"כ הכא ואין להקשות מנא להו לחלק בהכי י"ל דכיון דהך דלקמן אשכחן בש"ס דנגדיה רב כהנא ס"ל דבדיעבד פסול וכמ"ש הרב המגיד דאי לאו דבדיעבד פסול לא הוה נגדיה ע"ש משא"כ הכא דהא אמרינן בש"ס תרגמא אקריאה אלמא דבקריאה טפי יש להכשיר מהך דלקמן ע"ש ונהי דהיינו לרבנן מ"מ לרשב"ג נמי שפיר י"ל דבקריאה מכשיר בדיעבד טפי מהך דלקמן. ולהיש מכשירי' לקמן סעיף ד' פשיטא דכ"ש הכא בדיעבד כשר והר"ן פ"ב דגטין ס"ל כהיש מכשירין וא"כ משמע דכ"ש הכא דמכשיר בדיעבד ועוד שכתבו הרשב"א והר"ן לקמן טעמא דכשר בדיעבד כיון דבגטין שרי אפי' לכתחלה אם כן הכא נמי הא שרי בגטין אפי' לכתחלה וכדאיתא בש"ס ובטור א"ע סי' ק"ל סעיף ט"ו וכן מוכח דעת המחבר לקמן סעיף ה' דבדיעבד השטר כשר וכמ"ש שם בס"ק י' ע"ש:
ה סָעִיף ג מכל מקום מתחייב כו'. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר שם ועיין בתשובת מהר"י לבית לוי סוף סי' ב' דף י"ב ע"ג:
ו סָעִיף ד וקרעו להם נייר כו' בסמ"ע פי' כפי' ר"ח דלוקחין נייר ומקרעי' בו שמות העדים מעבר אל עבר ומשימי' אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל והיינו כמ"ש הר"ן דקשה על פירש"י דה"ל כתב ע"ג כתב ומביאו ב"י וכ"כ הטור א"ע סי' ק"ל בשם הרמ"ה. ומ"מ לא ה"ל לפרש כן דברי הרמב"ם והמחבר שכתבו קרעו להם נייר חלק וחתמו על הרושם כו' משמע דמפרשי' כפירש"י והעיטור שרושמים הנייר בשרטוט וחותמים על הרושם ובגט כה"ג כשר גם התוספת פ"ק דגיטין דף ט' ע"ב ואע"פ שהביאו פי' ר"ח מ"מ ישבו פירש"י דהכא לא חשיב כתב ע"ג כתב דפסלינ' בפ"ב דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמים קצת כדי לחתום עליו ועוד דאפילו דיו על גבי סיקרא חשיב לקמן בפ' שני כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב עכ"ל וגם הרשב"א כתב בחדושיו בפ"ק דגיטין וז"ל ומיהו מה שהקשו על פירושו של רש"י ז"ל אינו ק' דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסי' התם המקרע על העור כעין כתב כשר הרושם על העור כעין כתב פסול אלמא רשימה אינה כתיבה וכן פי' הר"ב בעל העיטור רושמים להם נייר חלק עכ"ל וכן הסכים ראבי"ה במרדכי פ"ב דגטין ע"ש:
ז סָעִיף ד מכין אותם. כלומר העדים ובקצת ספרים איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ"ע דאדיין המחתי' קאי ולא נהירא כלל שהרי הט"ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ"ל אותם וק"ל:
ח סָעִיף ה שהסופר חותם על פי העד כו'. וה"ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר"ם שכתב פלוני בן פלוני חתם במסרת קולמוס או שכתב פב"פ צוה לחתום מהני וכ"כ רשב"א כו' עכ"ל סמ"ע ובזה נראה דאפי' לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דוקא בעד משום דאל"כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום וכדאיתא בב"י מחו' ג' בשם ר"ש בר צמח משא"כ הכא שמתחייב הוא עצמו בכך. כן נ"ל:
ט סָעִיף ה ואי איתנייהו לסהדי קמן וקים לן בהו דלא ידעו למיקרי כו'. אבל מסתמא אמרינן דידעי למקרי ואין צריך לשואלן אפילו הם לפנינו וכן משמע בטור ופוסקים:
י סָעִיף ה אי אמרי אקרינן כו' יש לדקדק דהא מדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף ב' מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני בשלמא הרא"ש וטור שכתבו כן לטעמייהו אזלי וכן הבעל העיטור (סוף קיום דף ל"ג ע"ג) שממנו מקור דבר זה יש לפרש דמיירי שאמרו קרינן לשנים מסיחין לפי תומם כמו שהזכיר שם מקודם אבל המחבר שאין מחלק בין מסל"ת קשה ונראה דס"ל להמחבר דדוקא לכתחלה אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכמ"ש לעיל סעיף ב' ס"ק ד' וכן עיקר:
יא סָעִיף ה אי מכווני אשטר כו'. בסמ"ע ס"ק י"ב כתב דשואלין אותם נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למיקרי דאי אמרי דלא ידעי למקרי ה"ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכוונין ענין השטר דדלמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה"ל לחתום דדלמא זיוף יש בשטר עכ"ל ולא נהירא לי דמשמע מדברי הט"ו ובעל העיטור דף ל"ה ע"ג והרא"ש פ"ב דגיטין דכי מכווני בשטרא א"צ לשואל' כלל אי מקרי למאן דידעי למקרי וגם משמע דאפילו אומרים בפירוש לא אקרינן כשר אלא נראה דאפילו לא אקרי וסמכו אהמלוה גופיה והאמינו לו נהי דלא ה"ל לחתום לכתחלה דדלמא יש זיוף בשטר מ"מ כיון דמכווני אשטרא והשתא אומרים שהשטר כשר ואלו היו נותנים למאן דידעי למקרי היו חותמין כשר השטר כיון דהשתא לא נעשה שום זיוף:
יב סָעִיף ו ואם הרחיקו שני שיטין פסול. שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות כ"כ ב"י והסמ"ע ס"ק י"ג ולא היו צריכים לזה דבלא"ה פסול שיכול לכתוב בשורה שלפני אחרונ' מה שירצה ואפילו כתוב בסוף השטה שריר וקיים יכול למחוק השריר וקיים ולקיים בשטה שלפני אחרונה ולכתוב שם מה דבעי כדלעיל ס"ס מ"ד:
יג סָעִיף ו ואפילו טייטיהו בדיו. אפילו אין בו מחק נקודות ושריטות והלובן נראה בין הנקודות ב"י ומביאו נ"י וסמ"ע ס"ק י"ד וכ"כ התוספות פר' ג"פ דף קס"ג ע"א בשם ר"ת והרב המגיד פ' כ"ז מה' מלוה וכתב שכן פי' ז"ל וכן מוכח מדברי הרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' מ"ו סעיף ל"ב ומה שהעתיקו הע"ש והסמ"ע בתחלת דברי הנ"י שלא יאמרו חתמו אטיוט' כלומר שמעידים שבפניהם נמחק בדיו ולא יחשדו לבעל השטר שמחק איזה דבר של חיוב כו' בחנם טרחו דעל כרחך המחבר מיירי אפילו שהוא שריטות וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וכדמוכח מדבריו וכדלקמן סי' מ"ו סל"ב ועיין מ"ש שס בס"ק פ"ז דנ"ל דאפשר דבשריטות כשר ובש"ס מיירי בטיוטא מלא דיו ע"ש:
יד סָעִיף ז אבל אינו יכול לטעון להד"מ. ואף הפוסקים בשט"ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד"מ וכמ"ש לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ב מודים הכא מטעם שכתב ה"ר יונה כיון שניתנה עדות זו להכשיר אלו מלאוהו בקרובים או בחזרת דברים. כן נ"ל:
טו סָעִיף י שאם השטר מסיים באמצע שטה כו' פסול שיכול לכתוב כו'. כתב הב"ח בטור סעיף ט' דהיינו דוקא לדינא דש"ס אבל לדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השטה וכ"כ בהגה' אשר"י עכ"ל ואין נ"ל דכיון דקי"ל דאף לדידן אם כתוב תרי שריר וקיים בשטה שלפני שטה אחרונה כשר וכדכתבו הרשב"א והרשב"ץ ור' ירוחם ותשובת רמב"ן ומביאם ב"י לעיל סימן מ"ד וכן מסיק הטור שם בשם הר"י ברצלוני וכ"כ המחבר שם בסעיף ט' להדיא א"כ יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח"כ באותה שטה שריר וקיים. ונראה שלכך כתבו הטור והמחבר כאן בסתם פסול ולא חילקו בין כתוב שריר וקיים או לא ודלא כהב"ח. ומ"ש הב"ח וכ"כ בהגהת אשר"י עיינתי בהגהת אשר"י שם ונראה לפרש דקאי שם אדין דהתחילו העדי' לחתום באמצע שטה זת"ז דאין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ועלה קאי וקאמר ועכשיו שרגילים לכתוב שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שטה ע"כ כלומר כיון דאין העדי' חותמים אא"כ כתוב שריר וקיים ואין כאן לפנינו אלא חד שריר וקיים אין לחוש אם סיים חצי שיטה ולמדין מחצי שטה ומשטה שלפניה. ושוב מצאתי בסמ"ג בהלכות גירושין דף קל"ג ריש ע"ג איתא שם להדיא דברי הגה אשר"י אלו ונראה לעין שמשם הם לקוחים ומבואר שם להדיא כדפי' ואין ספק שהב"ח לא כיון יפה בכאן כן נ"ל ברור:
טז סָעִיף י פסול אם יחתמו זה אחר זה אבל אם יחתמו זה תחת זה כשר ומכל מקום אין למדין מחצי שטה אחרונה ומשטה שלימה שלפניה וכדלעיל סי' מ"ד ס"ג ס"ק ט' וכתב בד"מ וז"ל בבית יוסף וכן כתב הרא"ש ודלא כר"ש ברצמח דכתב דאם העדים חתומים בכה"ג למדין מחצי שטה שלפניהם ומכ"ש ממה שלמעלה מהם דמחחר שאין דרכן של עדים לחתום עצמן באמצע השטה ולהניח גליון בראש ודאי היה כך כתוב מתחלה וליכא למיחש לזיופא ובתשו' הרמב"ן סי' צ"ד כתב כדברי הרשב"ץ וכתב שם דכן הי' מלמד סופרי' לעשות כן לכתחלה עכ"ל ד"מ וכ"כ הב"ח סעיף י' דמדברי הרא"ש וטור משמע שאפי' חתמו העדי' בחצי שטה זא"ז אין למדין מחצי שטה ומשטה שלימה שלפניה ודלא כהרמב"ן והר"ש בר צמח עכ"ל ודבריהן תמוהין בעיני דפשיטא דהרא"ש וטור שוי' עם הרשב"ץ ורמב"ן דהרא"ש וטור מיירי להדי' בחתמו זה תחת זה אין למדין משום דזה יכולי' העדי' לעשות אבל בחתמו זא"ז כתבו להדיא דהשטר פסול משום שיכול לעשות שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת ואם כן ודאי דהעדי' לא הניחו כן ולכך למדין והרשב"ץ מיירי להדיא דוקא בחתומי' זה אחר זה שהרי כתב הרשב"ץ לפי שאין דרכן של עדי' לחתו' באמצע שטה כדי שלא יפסל השטר משום הנחת הגליון כו' ואי בחתומי' זת"ז מאי פסול משום הנחת הגליון שייך כאן וכן הרמב"ן בתשובה סי' צ"ד מיירי בחתומי' זה אצל זה דוקא שכתב וז"ל אני מלמד לסופרי' לסיים השטר בחצי שטה ולחתו' הם בחצי שטה הנשארת כי מכאן יש לנו הכשר גמור ונאמר כי בודאי כתובה הית' אותה חצי שטה וכן שלמעל' הימנה כשחתמו העדי' שאילולי כן אסור הי' לחתו' בחצי שטה מחשש שטר הבא הוא ועדיו בשטה אחת עכ"ל ומביאו ב"י מחודש ו'. כן נ"ל ברור ודלא כד"מ וב"ח:
יז סָעִיף י אם יחתמו זא"ז. אבל כשיחתמו זה תחת זה כשר דשני עדי' בשני שטרות אין מצטרפין כ"כ הסמ"ע ס"ק כ"א וכ"כ בעיר שושן דבכה"ג כשר משום דהא קי"ל ב' עדי' בב' שטרות אין מצטרפין כו' ול"נ דהא קי"ל לקמן סימן נ"א איפכא דמצטרפי' עכ"פ לגבות מבני חרי ע"ש אלא נ"ל כאן הטעם כיון דליכא אלא שטה א' בכל שטר ליכא למיחש למידי דיהי' ניכר הזיוף וב' שטרות בכה"ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפי' ואף על פי שהרא"ש והטור כתבו כשר אם נאמר דב' עדי' בב' שטרות אין מצטרפין מכל מקום י"ל דדעת המחבר כמו שכתבתי וגם דברי הרא"ש וטור יש לפרש דה"ק אם נאמר דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפי' מוכח דכשר משא"כ אם מצטרפי' י"ל דפסול וחינו מוכרח דכשר אבל מ"מ יכול להיית דכשר מטעמא דפרישית וכן עיקר:
יח סָעִיף י ואז למדין כו'. דאם לא הי' כתוב כן קודם חתימת העדי' לא היו חותמין ובתשובת רמב"ן איתא דהי' מלמד לסופרי' לעשות לכתחל' כן לסיים השטר בחצי שטה ולחתו' העדי' בחצי שטה הנשארת זא"ז ומביאו בית יוסף מחודש ו':
יט סָעִיף יא ויש חלק כו'. ע' ד"מ סי"א דכתב דיש פלוגתא בזה אם חתמו אם השטר נפסל בכך ע"ש עכ"ל סמ"ע ושני הדעות הם בתוספות פ' ג"פ דף קס"ג ע"ב וכתבו הטעם דלא פסלינן אלא כשחותכי' אותו השטר נפסל בכך משא"כ הכא ומביאם ב"י מחו' ז' ונרא' לי כוונתם דהא אכתי שטר זה כשר הוא ואי משום חשש פיסול יחתכו עדיין הגליון מה שאין כן בשאר דבר שאם היו חותכין אותו השטר פסול וא"כ השטר פסול ממה נפשך ודו"ק:
כ סָעִיף יא דשמא הי' כתוב שם חובתו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק כ"ה ואף דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעל השטר וכמו שכתבתי בסי' מ"ד סעיף א' ע"ש עכ"ל ולא נהירא לי דאם כן איך כתבו הרא"ש והט"ו אח"כ ומיהו אם כתב למעלה בסוף השטה שריר וקיים כשר ניחוש שמא כתב דבר חובה בתר שריר וקיים גם מ"ש הב"ח סעיף י"ב דכיון דלא שכיח לכתוב תרי שריר וקיים לא חיישינן להכלל אפי' איכא ריעותא דחתוכה לא נהירא ועוד דדלמא הי' כתוב דבר של חובה אחר שריר וקיים ותו לא הוה כתיב שריר וקיים אלא נלפע"ד דהרא"ש והט"ו מיירי האידנ' דלמדין משטה אחרונ' כיון דכתבינן שריר וקיים וס"ל להרא"ש וט"ו דלדין הש"ס אפילו הי' דבר של חובה אין למדין משטה אחרונה וכדמוכח להדיא מפירשב"ם דף קס"א ע"ב בסופו וא"כ ה"ה לדידן אפילו דבר של חובה אין למדין בתר שריר וקיים וא"כ למאי דקי"ל לעיל סי' מ"ב סעיף ה' וריש סי' מ"ד בהגהה דדבר של חובה למדין ליתא להך דינא וא"כ קשה על הר"ב שלא הגיה כאן כלום וכן קשה יותר על העיר שושן ע"ש וצל"ע. ועל כל פנים נ"ל ברור דלדידן ליתא להאי דינא ודוק:
כא סָעִיף יא דשמא הי' השטר כו' וחתכו והי' חלק כו'. כתב הסמ"ע ס"ק כ"ז מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשטה אחת כשיש חלק מלמעלה אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ"ל וכ"כ הב"ח ולא נהירא לי דמשמע בש"ס ופוסקי' דשטר ועדיו בשטה אחת כשר לכל ענין וע"ל סעיף י"ט וגם לא נהירא לחשוד אתה עדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מן הצד ויכתוב מלמעלה משום דסתמא כל שטר ישלו גליון מן הצדדי' וא"כ כשיחתוך לא יהי' לו גליון כלל מן הצד ויהא ניכר הזיוף ולפי זה צריכים העדי' ליזהר כשכותבין שטר כזה שהוא בדיו בשטה אחת והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר ובין חתימת העדי' ובלאו הכי נמי צריכים ליזהר בזה וכמ"ש הט"ו לעיל סי' מ"ב סעיף ג' שיהי' הכתב מיושר ואל ידחוק במקום אחד וירחיק במקו' אחר כו' ואם רואה בו הדיין שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטב כו' ע"ש. כן נ"ל ברור ודוק:
כב סָעִיף יב אם יש שם עדות ברורה שכולם ישבו לחתו' כו'. ולהסברא הראשונ' דלעיל סי' ל"ו סעיף ב' מיירי כאן כשאנו יודעי' שהכשר מכיר בפיסול של חבירו כגון שהוא אחיו או שרגיל בו וכה"ג וכן פי' ב"י לקמן סי' נ"א סעיף ה' וכתבו עוד הבעל העיטור והנ"י פרק ז"ב ומביאם ב"י שם דהיכא דלית להו לסהדי מכשרינן לשטר ולא פסלינן ליה מספק דאמרינן דילמא לא הוי ידעי הכשרי' בפיסולו ואפילו נודע שישבו שלשתן להעיד והיכא דאיתנהו לסהדי קמן שיילינן להו ונאמני'. מיהו לסברא האחרונ' דלעיל ס"ס ל"ו אין חילוק דאפי' לא ידעו הכשרי' בפיסולו בטל השטר וכדמוכח בהרא"ש פ"ק דמכות וע' מ"ש עוד מזה בס"ס ל"ו:
כג סָעִיף יב אע"פ שהעד החתו' כו'. הנה המחבר העתיק ל' הרמב"ם ולא הביא כאן שום חולק ואין פסק זה מחוור בעיני דאזיל לטעמיה שכתב בב"י שכן דעת הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון ושכן כתב הרשב"א בתשובה ושכן הסכים הריב"ש סי' תט"ו והביח שכן דעת הרמב"ן אבל לפי ענ"ד דעת הרשב"א והרי"ף הוא להפך וכן הוא דעת הרבה פוסקי' מחד וכן עיקר ומוכרא בש"ס וכמו שאבאר: והגה הבעל הלכות גדולות כ' בהלכות עדות דף קי"ד ע"ג וז"ל קאמרינן בפרק גט פשוט הי' ארבעה וחמשה עדי' חתומי' ונמצא אחד מהם קרוב או פסולי תתקיי' עדות בשחר הני מילי כגון דהוה חתום קרוב ברישא דאיגלאי מילת' דכבוד בעלמ' הוא דעבד ליה ולאו לעדות אחתמיה אבל חתם קרוב בסוף או באמצע פסול דהא סביר' לן דהלכה כרב נחמן בדינא דכי היכי דפסילי לדיני נפשות פסילי נמי לדיני ממונות ותניא בתוספת' שטר שחתמו עליו ה' עדי' ונמצא ג' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' עדות בשאר עדים וכן הלכה עכ"ל והנה הרמב"ן בחדושיו פרק ג"פ כ' דהא דאמרינן הראשוני' כל שכן אם נמצאו האחרוני' קרובי' או פסולי' שהשטר כשר והיינו דאמרינן בפ' המביא תנין (דף י"ח ע"ב) במסכת גיטין לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה פסול משום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמ' ובסוף כשר נדברי הכל וכדמפורש התם כו' ובגט קרא נמי הכשירו קרובי' בין באמצע בין בסוף כדאית' בפרק הזורק (בסוף הפרק שם) ואע"פ שהם צריכי' שם כדי להשלי' קרחתו וכ"ש בשאר השטרות כו' ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא מפני שיש מקצת מפרשי' אומרי' דדוקא בשנים הראשוני' אבל באחרוני' לא וסומכי' על מה שכתוב כן בהלכות רב יהודאי גאון ז"ל וטעות הוא עכ"ל ומביאו הריב"ש סי' תט"ו והסכים עמו: ואני אומר במחילה מכבוד הרמב"ן ז"ל לומר כן על הבעל ה"ג שטעה ובפרט שהוא בעצמו כותב בהקדמת ספריו שהוא מצטער תמיד ליישב דברי בה"ג שכל דבריו הם דברי קבלה מחכמי הש"ס ואיך יכתוב עליו כאן כן ובפרט שצדקו דברי בה"ג והדין עמו ובתחלה אביא לסתור ראיות הרמב"ן ואח"כ אביא ראיות כדברי ה"ג הראיה הא' שהביא הרמב"ן מפ' המביא תנין יש כמה תשובות בדבר וכמו שאבאר והעיק' נ"ל כיון דהרמב"ן גופיה גריס התם לחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר כו' וכדאית' בלשון חדושי הרמב"ן וכן בלשון הריב"ש שם וכן הוא הגירס' בהרב המגיד פ"ט מה' גירושין דין כ"ז לחתום לכתחלה כו' והיינו כגירסת הרי"ף פ' המביא תנין דגריס מיחתם לכתחלה כו' ופירושו אי שרי לכתחלה לחתום קרוב או פסול ולא אתא אלא לאפוקי דיעבד וכמ"ש הר"ן בפ' המבי' תנין ואעפ"י שכ' הר"ן שם דאף לפי גירסת הרי"ף יש לפרש כפי' רש"י מ"מ נהי דיש לפרש כן מ"מ אין הכרח לפרש כן וא"כ מאי ראיה משם ועוד שנראה לי עיקר כגירסת הר"ף וכפי הפירוש המובן מפשוטו דהיינו לענין לכתחלה וכן נרא' להדיא מדברי הרמ"ה שהביא בטור א"ע סי' ק"ך שגורס כן ומפרש כן דאלו לפירש"י קשה מדקאמר אי חתים מתחל' כו' מכלל דעד השתא מיידי דחתים לבסוף והלא לא הוזכר מקודם דמיירי בחתים לבסוף אבל למאי דפריש' אתי שפיר דלעיל קאמר איכא בינייהו כגון שנמצ' אחד מהן קרוב או פסול והאי לישנ' כגון שנמצא כו' משמע להדי' דיעבד וקאמר השתא מיחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול כו' ואין לפקפק מאי דקאמר לישנא דפסול אלכתחלה דהכי אשכחן טובי האי לישנ' גבי גיטין בכל מסכת גיטין (אחר זמן בא לידי ספר נקרא תומת ישרים הובאו שם דברי הרא"ד על מסכת גיטין איתא שם בסוף פרק הזורק דגירסת הרי"ף מיחתם לכתחלה עיקר דדוקא לכתחלה אבל דיעבד שפיר דמי עיין שם ונהנתי שכוונתי לדעת הגדול ת"ל יתברך): גם מה שהביא הרמב"ן מהך דס"פ הזורק גבי גט קרח דכשר בין בתחלה בין בסוף וכל שכן בשאר השטרות אומר אני דהאי כ"ש ק"ו פריכא הוא דאדרבה כיון דצריכים שם כדי להשלים קרחתו לכך כשר דלאו משום עדות חתמי אלא להשלים קרחתו אבל בשאר שטרות שכבר נשלם השטר למה חתמו הקרובים אח"כ אלא ודאי מתחלה נצטרפו יחד להעיד. והתוספות פרק גט פשוט בסוף הדיבור תירצו הך דגט קרח בענין אחר ע"ש: עוד יש לתרץ קושיות הרמב"ן מהך דיהמביא תנין דהתם דוקא בגט אמרינן הכי מה שאין כאן בשאר שטרות שאין קיום שטרות אלא לבסוף ותירוץ זה מרומז בדברי התוספות פרק גט פשוט ודלא במהר"ש אידלש שם שכתב לדעת התוס' שם דהך דהמבי' תנין לא אתא אלא לאפוקי אמצע ואף שבאשר"י הוא כן לא נהירא ועוד שהרא"ש סובר כן לגרמיה אבל בתוספות שם אי אפשר לפרש כן דהאיך מרומז זה בתוספות והאיך יקשו התוס' מתחלה מהך דהמביא תנין ולא יזכירו אח"כ שום תירוץ אבל מה שכתבתי מבואר להדיא בדבריה' למדקדק שם וכן משמע בסמ"ג דף ק"ץ ע"ב וכן משמע בר"ן פרק המביא תנין וגם דברי התוס' פרק המביא תנין יש לפרש כן ומ"ש הב"י בא"ע סי' ק"ך בשם הר"ן ור"ת דבסוף פסול לכ"ע בין בגטין בין בשטרות לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבה המדקדק בדברי הר"ן ור"ת יראה דבגיטין מודי דכשר בסוף וכמ"ש ומ"ש הר"ן ור"ת שם דאפי' מאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה כו' ר"ל מאן דמכשר הכא בשטרות כמו בגיטין לא מכשר אלא בתחלה בשטרות ע"ש והא דקאמר בהמביא תנין אתי לאחלופי בשאר שטרות ה"פ שיאמרו מדגבי גט שקיומו מלמעלה כשר בקרובי' מלמעלה אם כן אפי' חתומים על השטר קרובי' וידוע שלעדות חתמו כשר: עוד יש לתרץ דבהך דהמביא תנין היינו שחתום בתחל' קודם שחתמו הכשרי' ולא אתא אלא לאפוקי חתמו בסוף אחר שחתמו הכשרים ומ"מ הפסול חתום בשורות הראשונות ותירוץ זה מבואר בחדושי הרשב"א פרק המביא תנין ובמרדכי פרק ג"פ: אבל מה שכתב מהרש"ל בח"ש נרק המביא תנין על דברי התוספות שם דלמאן דאמר התם פסול ליכא הך איכא בינייהו דנמצא קרוב או פסול וכן כתב הב"י והב"ח בא"ע סי' ק"ך לדעת התוספות לא נהירא לי כלל דאין זה סוגית הש"ם כלל אלא נראה דסבירא ליה להתוס' אחד מג' תירוצי' הנ"ל שכתבתי: ומ"מ תירוץ הראשון נראה לי עיקר דמיחתם בתחלה לא אתא אלא לאפוקי דיעבד ואי לאו דמסתפינא לחלוק על כל הפוסקי' הייתי אומר דבגט בנמצא קרוב או פסול בין בתחלה בין בסוף כשר דהא בתוספתא ס"פ בתרא דגטין קתני גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' עדות בשאר ע"כ והובא בחידושי הרשב"א פ"ב דגטין ולפי מה שהוכחתי לקמן דהראשוני' דנקט דוקא ולא אחרוני' וכמ"ש הרשב"א שם וכן התוספות ושאר הרבה פוסקי' אם כן טפי כשר בראשוני' מבאחרוני' וא"כ נראה דהיינו כדאיתא בירושלמי פ"ק דגטין שהבאתי לקמן דהך ברייתא אתיא כמ"ד עדים חותמי' זה בלא זה אבל למ"ד אין עדי' חותמי' אלא זה בפני זה אפילו חתום פסול לבסוף כשר וא"כ הא קי"ל דבגט אין חותמי' אלא זה בפני זה וא"כ בע"כ הא דקאמר בש"ס פ' המביא תנין מיחתם בתחלה היינו כדפי' לענין לכתחלה אבל בדיעבד בכל ענין כשר. כך נ"ל אלא שאינני כדאי לחלוק על הפוסקי' ובפרט להקל בגיטין: ואחר אשר דחיתי ראיות הרמב"ן אביא ראיות לדברי ה"ג חדא כיון דברוב הספרי' גרסי' כגירס' ר"ח הראשוני' וכן הוא להדיא בתוספתא למה נוציא הברייתא מפשטה ולו דנקט ראשוני' לרבותא הא פשטא דמילתא משמע ראשוני' דוקא: ועוד מצאתי מזה בירושלמי פרק קמא דגטין ונ"ל להוכיח משם דהראשוני' דוקא. דגרסינן התם על מה דתנא התם כל גט שחתו' עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים אלא מעתה אפילו כותי א' יהא פסול א"ר אבין תפתר שחתם ישראל לבסוף אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדי' חותמי' אלא זה בפני זה אפלו חתם כותי בסוף כשר שטר שחותמו בארבעה עדי' ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ותתקיי' העדות בשאר רבי אילא בשם רבי יסא אתיא כמאן דאמר אין העדי' חותמין אלא זה בפני זה ברם כמאן דאמר עדי' חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל בסוף פסול ויעשה כהרחק' עדות ויהא פסול לית יכול דקאמר ר' יסא בשם ירמיה עדים פסולי' אינן נעשין כהרחקת עדות שלא באו אלא להכשירו של גט עכ"ל הירושלמי שלפני. ונ"ל שהגירסא מהופכת שכפי גירסא זו אין לו הבנה גם קשה דהא בש"ס פ"ק דגטין (דף י') אמרינן אדרבא איפכא והכי איתא התס אמתניתין דהתם לא הכשירו בו אלא עד א' כותי וכגון דחתי' ישראל לבסוף דאי לאו דכותי חבר הוה לא מחתי' ליה מקמיה אי הכי אפילו שאר שטרות נמי אלא אמרי' רווחא שביק למאן דקשיש מיניה הכא נמי רווחא שביק למאן דקשיש מיניה אמר רב פפא זאת אומרת עידי הגט אין חותמין זה בלא זה מאי טעמא אמר רב אשי גזירה משום כולכם ע"כ. ותו דבשטרות מי איכא למ"ד אין העדי' חותמין אלא זה בפני זה דהא בגיטין לא אמרי' הכי אלא משום גזרה דכולכ' והא לא שייכא בשטרות. אלא נראה ברור דהכי גרסי' אמר ר' אבין תיפתר שחתם ישראל לבסוף ר' אילא בשם ר' יוסי אתיא כמ"ד אין העדי חותמי' אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם ישראל לבסוף פסול שטר שחותמו בארבעה עדי' ונמצאו שנים הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ותתקיי' העדות בשאר אמר ר' יוסי אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ברם כמאן דאמר אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי בסוף כשר (והא דקאמר ברם כמאן דאמר אין עדי' חותמין אלא זה בפני זה משום גט נקט לה דבגט נמי קתני בתוספתא גט שחתמו עליו ד' עדים ונמצאו הראשוני' קרובי' או פסולי' כו' והבאתיה לעיל דאלו בשטר ליכא למאן דאמר הכי א"נ סירכא דלישנא דלעיל נקט וה"ק דאלו הוה אמרינן אין עדים חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם פסול בסוף כשר) והשתא ניחא נמי הא דקאמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה כו' דלפי הגירסא דלעיל קשה מאן דוחקיה לוקמה למתניתין כמאן דאמר אין עדים חותמין זה שלא בפני זה ואפילו חתם בסוף כשר ודוחק לומר דהא דקאמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר כו' אר' אבין קאי כלומר דר' אבין דאוקמה הכי ולא אוקמה בחתם כותי בסוף ס"ל הכי והשתא ניחא נמי דלא פליג ר' אבין אברייתא דלפי הגירסא דלעיל צריך לומר דר' אבין פליג אברייתא דשטר שחותמו בארבע' עדים וזה תימה וגם הלשון אפילו חתם ישראל לבסוף פסול קשה לפי הגירסא דלעיל והל"ל בקצור ברם כמאן דאמר כו' פסול אלא ודאי הגירסא היא כמ"ש וא"כ הירושלמי ס"ל ממש כש"ס דילן דבגט אין עדים חותמין אלא זה בפני זה ובשטר חותמין זה שלא בפני זה וה"פ שטר שחותמו בארבעה עדים ונמצאו שנים הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר דמסתמא רווחא שבקי לקשישי ומסתמא למילוי חתמי שלא יפסל השטר בהרחק שני שטין אבל שנים האחרי' פסולי' דלא שייך לומר רווחא שבקי ולאיזה צריך חותמי' הא כבר נעשה השטר כתיקונו אלא מסתמא לשום עדות חתמי אמר ר' יוסי אתיא כמאן דאמר עדים חותמין זה שלא בפני זה הלכך אמרינן דהראשוני' הכשרים לא ידעו מן האחרוני' הפסולי' ברם אי אמרינן אין עדי' חותמין אלא זה בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר דכיון דידעי הכשרי' שיחתמו האחרוני' ודאי ידעי דלאו לעדות חתמי האחרוני' אלא לכבוד או לתנאי וכה"ג דאי לעדות היאך יחתמו עם הפסולי' דהא נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. כן נ"ל הצעת בירושלמי. ואם כן מוכח דהראשונים דוקא: גם דעת הרי"ף נ"ל כדעת בה"ג שהרי גם הוא גורס בפ' ג"פ כר"ח ונמצאו הראשוני' וכבר הוכחתי דהראשוני' הוא דוקא ומ"ש הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון אין ראיה דהתם לא בא אלא לחלק בין עדות בע"פ לבשטר ומיירי בראשוני' והיינו שכתב שם טעמא דאמרי' רווח' שביק למאן דקשיש מיניה וזה לא שייך רק בראשוני' דוקא ולא כב"י ושאר אחרוני' לדעת הרי"ף פ"ק דמכות בשם גאון. גם מ"ש הב"י בשם תשו' הרשב"א נ"ל דלא דק דהרי הרשב"א פ"ב דגיטין ס"ל כבה"ג אלא שמסכים לרי"ף בשם גאון דיש חילוק בין עדות בע"פ לשטר ומיירי כדפי'. וכן מוכח להדיא בתשו' רשב"א סי' אלף צ"ב ומוכח שם דדעת הרי"ף כדעת ר"ח ובה"ג שכתב שם מתחלה וז"ל לא פסלינן שטרא מספק אלא תתקיי' העדות בשאר דאמרי' רווחא שביק כו' הנה שהגאון והרב אלפסי ז"ל הסכימו בדבר להכשיר וראוי לסמוך עליה' דגדולי ישראל ומובהקי' הם כו' ואח"כ בסמוך מיד כתב אלא מיהו אם מקיימי' מן הראשוני' או מן האחרוני' בזה נחלקו גדולי ישראל לפי שר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל סוברין לומר דוקא מן האחרוני' ולא מן הראשוני' דתלינן הראשוני' במילוי כו' הרי מוכח להדיא כדפי': גם בריב"ש סי' תט"ו הבין דעת הרי"ף דמכשיר בכל ענין ולפענ"ד כמ"ש: גם מ"ש הטור והגאוני' לא חילקו כו' צל"ע דנראה לפרש גם דברי הגאוני' כהרי"ף שהרי הרא"ש כתב פ"ק דמכות לשון גאון של הרי"ף ובפ' ג"פ כתב דבסוף פסול אלא ודאי כמ"ש: הגה נתבאר שדעת הלכות גדולות ור"ח והרי"ף והרשב"א דדוק' ראשוני' ולא אחרוני'. וכן ר"י נ"ב ח"ב אע"פ שהביא סברת האומרי' דכ"ש אחרוני' כתב מיד אח"כ ויש מן הגדולי' שכתבו שאם הפסולי' אחרוני' או אמצעי' השטר פסול. רשב"א פ' ג"פ דף קס"ב ע"ב הסכים לדברי בה"ג וכן הסכי' הר"ן פ"ב דגטין והתוס' שם ובפ' ג"פ וכן פסקו הרא"ש והמרדכי שם וכ"כ הטור וכן דעת הסמ"ג דף ק"נ ע"ב וז"ל גרסי' בתוספחא ומביאה בהלכות גדולות היו ד' וה' עדים חתומי' על השטר ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיי' העדות בשאר דאיכא למימר לכבוד או למילוי חתמו אבל באחרוני' לא הייתי מכשיר עכ"ל והשמיט דברי הרמב"ם שם: וכן דעת ה"ר משה בר חנוך שהביא הבעל העיטור דף ל"ח ע"א וז"ל ובתשו' ר' משה בר חנוך כשהושוו ג' לשנים לבטל עדות' כשהם חתומי' פסולי' באמצע או בסוף וזו היא ששנינו תתקיי' העדות בשאר כשהם חתומי' בראשונ' לשם כבוד חתמו ולא לשום עדות כו' והריב"ש סי' תט"ו פי' דהר"מ בר חנוך מיירי כשחותמי' יחד זה בפני זה אבל שטר שבא לפנינו ואין נודע אם חתמו יחד או זה שלא בפני זה לעולם כשר דתולין שהכשרי' לא חתמו עם הפסולי' אלא לאחר שנכשר השטר בחתימת הכשרי' כו' ולא נהירא לי דפשט דבריו משמע דמיירי בסתם שטר שבא לפנינו ועוד דלא מסתבר לחלק בכך בזה ועוד דא"כ ל"ל לר"מ ב"ר חנוך למימר וזהו היא ששנינו תתקיי' בשאר כשהן חתומי' בראשונה הא הך ברייתא דתתקיי' בשאר מיירי בסתם שטר שבא לפנינו שנמצאו קרובי' ופסולי': ובבעל העיטור שם כתב אחר דברי הר"מ ב"ח וקשיא לן הא דגרסי' בגטין מיחתם בתחלה קרוב או פסול כו' והיינו קושית הרמב"ן פ' ג"פ על הבה"ג וכבר כתבתי דל"ק מידי: גם מ"ש הריב"ש סי' תט"ו שדעת ר"י ור"ת דכשרי' בין בתחלה בין בסוף הוא תמוה שהרי התוס' פ"ב דגטין והרשב"א והר"ן שם וכן התוס' פ' ג"פ והרא"ש והמרדכי שם כתבו להדיא בשם ר"י איפכא וגם כתבו התוס' והרא"ש ומרדכי ורשב"א והר"ן שם שגם ר"ת חזר בו והודה לדברי ר"י ע"ש: וכן נראה דעת הנמוקי יוסף שכתב בפ"ק דמכות וז"ל הרמב"ן ז"ל וכ"ש לב' אחרוני' שנמצאו קרובי' או פסולי' שהוא כשר דאמר בתר הכי אתי הנך וחתמי ואין דעת התוספות כן אלא לעולם צריך שיהיו ב' אחרוני' כשרי' ובפ' גט פשוט היא בארוכה עכ"ל ובפ' ג"פ לא כתב רק כדברי התוס' וז"ל שם הראשוני' כגון בשטה הראשונה מהשני' יתקיי' העדות באותם שנחתמו בשטה שנייה שהם כשרי' ונימא שהראשוני' לכבוד בעלמא והא דאמרי' נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן פסולה מיירי שנחתמו אחרוני' בשטה שניה או כולם יחד בשטה אחת דאז ודאי נימא דלשם עדות גמור נתכונו עכ"ל: הגה נתבאר שהעיקר בש"ס דדוקא נמצאו הראשוני' קרובי' או פסולי' כשר ולא האחרוני' וכן דעת בה"ג ורשב"ם ור"י ור"ת והר"מ ב"ח והרשב"א והר"ן והתוספות והרא"ש ומרדכי ונמוקי יוסף וסמ"ג והגהת מיימוני פ"ה מה' עדות וטור וכן דעת ראב"ן דף ק"י ריש ע"ב וכן נראה דעת הרי"ף ורבינו חננאל והכי נקטינן: ולענין אמצעי' הנה בבה"ג והר"מ בר חנוך והר"ן פ"ב דגטין ור' ירוחם נ"ב ח"ב ומרדכי פ' ג"פ מבואר דאמצעי' פסולי' כמו בסוף וכ"כ התו' פ"ב דגטין וכן הוא בפסקי תוס' שם וכן נראה דעת הרשב"א שם ודלא כהרא"ש פ' ג"פ (ומ"ש בית יוסף דאפשר דלא פליג הרא"ש אהנך רבוותא לא נהירא לי ע"ש בהרא"ש) והכי מוכח לפי מה שהוכחתי דהברייתא דוקא נקט' הראשוני' וכן עיקר (ודלא כנראה מדברי הר"ב בהג"ה): גם מ"ש במרדכי פג"פ בשם ראבי"ה ופ"ק דמכות בשם הירושלמי וכן הוא בראב"ן שם דף ק"י ריש ע"ב בשם הירושלמי שיכתבו העדים בפי' דלמילוי חתמו לא נהירא ואפשתי ולא מצאתי כן בירושלמי והוא נגד משמעות הש"ס וכל הפוסקים שכתבו להדיא דבסתמא תלינן דלמילוי חתמו וכן עיקר: אכן מ"ש התוס' פ"ב דגיטין ופ' ג"פ והרא"ש שם והרשב"א והר"ן פ"ב דגטין והטור דאין מקיימי' השטר אלא מעדי' שלמטה. לא כתבוהו שאר הפוסקי'. וגם אין נ"ל כדבריה' בזה אלא נ"ל עיקר בזה וכמו שכתב הרמב"ן בחדושיו פ' גט פשוט והריב"ש סי' תט"ו דמקיימי' השטר מכל תרי דאית ביה דמסתמא לא חיישינן דאית ביה קרובי' וכן מוכח דעת הרמב"ם והמחבר וכמ"ש לקמן דמשמע ליה דה"פ דש"ס כל כי האי גוונא אין מקיימי' אותו אלא מעדי' שלמטה הא בעלמ' מקיימי' בין מלמעל' בין מלמטה וכמ"ש הרמב"ן והריב"ש שם וכתבו שהוא דבר פשוט מאוד וא"צ לכתבו עוד נ"ל ראיה ממאי דתניא היו ארבעה וחמשה עדי' חתומי' על השטר ונמצאו שני' הראשוני' קרובי' או פסולי' תתקיים העדות בשאר משמע הא כל שלא נמצאו פסולי' תתקיים באיזו שנים שירצה ודוחק לומר דה"ק היכא דלא נמצאו פסולי' נמי לא תתקיים אלא בלמטה אלא דבנמצאו פסולי' ס"ד דלא ליהני קיום בשאר דבטל כל העדות קמ"ל דא"כ הכי הל"ל היו ארבעה וחמשה חתומי' על השטר אע"פ שנמצאו קרובי' או פסולי' תתקיים העדות בשאר גם פשטא דבריית' לא משמע הכי אלא כדפי'. גם לדעת הרמב"ם והמחבר כ"ש שצ"ל כן שהרי הם סוברי' דבקרובי' בין בתחלה בין בסוף כשר וא"כ איך מקיימי' השטר אפי' מעדי' של מטה אלא ודאי כדפי' דסתמא לא חיישינן לקרובי': ובספר לחם משנה פ"ה מה' עדות ראיתי שהניח זה בקושיא על הרמב"ם וכתב וז"ל והרמב"ן בחדושיו פ' גט פשוט הביאו והריב"ש סי' תט"ו כתב לתרץ קושיא זו וז"ל ואין לחוש שמא יקיימו אותו מאותן העדים שלמטה דכיון שהם קרובים או פסולים מגליא מלתא ולא אתי למסמך עלייהו וקשה לי על תירוץ זה מהא דאמרינן בס"פ הזורק גבי גט מקושר אמר רבי יוחנן לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר והא כיון דקרובי' ידיעי היכי אתי לקיומי בהו ואמאי ידיעי טפי בפשוט ממקושר עכ"ל ולא קשה מידי דהתם במקושר כיון דליכא עדים טפי מכי אורחיה לא מיגליא מלתא אבל הכא כיון דאיכא ארבע וחמשה וה' עדים טפי מאורחיה דייקי בית דין ומגליא מלתא ובאמת לא עיין הלחם משנה רק בריב"ש שמביא דברי רמב"ן בקצרה ואישתמיטתיה חדושי רמב"ן עצמו שהקשה קושיא זו ותי' כן להדיא כדפי' וז"ל הרמב"ן בחדושיו שם ובגט קרח נמי הכשירו קרובי' בין באמצע בין בסוף כראיתא בפ' הזורק ואעפ"י שלא הכשירו בו אלא אחד משום דדלמא אתי לקיומי בשני קרובי' וחד כשר הכא שאני משום דכיון דלא הוו צריכי למחתם ולאו אורחא דאינשי לרבויי בעדי' בגט פשוט בודאי אמרי בי דינא מאי דקמן ומיגליא מלתא דקרובי' נינהו ומשום תנאי או למילוי ריוח חתמו עכ"ל ובסתס שטר שלא נמצאו קרובים כיון דלא מגליא מלתא מקיימי' מאיזו שנים שירצה דאם איתא דהוו קרובי' או פסולי' הוו מיגליא: עוד כתב שם הרמב"ן ז"ל לתרץ את זה וז"ל ואפשר נמי דהני מילי לכתחלה ומשום טעמא דפרישית דאתי לקיומי בהו כיון שהוחתמו שם בודאי כדי להשלים קרחתו של גט אבל דיעבד כשר ואעפ"י שיש לחוש שמא יקיימו מהם עכ"ל וגם זה התירוץ נכון הוא: ומעתה גם מ"ש הרשב"א במילוי כו' אין נראה לפע"ד דנהי דר"ח והרי"ף גרסי הראשוני' ומשמע הראשוני' דוקא מ"מ היינו לענין כשנמצאו פסולי' בודאי אז בראשוני' השטר כשר דאמרינן למילוי חתמי דרווחא שבקי לקשישי ולא באחרוני' אבל בסתם שטר מקיימינן מכל תרי דאית ביה וכמ"ש וכן עיקר:
כד סָעִיף יג אם הכשרים זוכרי' כו' זהו מתשובת הרא"ש כלל ס' דין ג' וכתב בסמ"ע ס"ק ל"ד דממ"ש הרא"ש בתשובה שם סי' ה' נראה כסותר למ"ש בסי' ג' ששם כ' דאפי' כשחותמי' בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אלא א"כ שהפסולי' לא היו עמהם בראיית ההלואה אלא שישבו אח"כ וחתמו יחד ומ"ה אמרי' דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשהיו הפסולי' עמהן וכוונו להעיד גם בשעת הלואה ואפשר דמ"ש בדין ה' לא כ"כ כ"א לדעת הרמב"ם דס"ל דבראיה לחוד מפסל העדות אבל הרא"ש ס"ל דתרתי בעינן ראיה והגדה וכמ"ש הטור בסי' ל"ו מ"ה כתב שם בדין ג' דיכולי' החתומי' על השטר לחזור ולהעיד ודוחק וצ"ע עכ"ל ולא נהירא אלא נראה דהרא"ש בסי' ג' וכן המחבר כאן מיירי שהפסולי' לא היו עמהם בשעת ראיה ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהפסולי' היו עמהם דבטל העדות לכ"ע דהא ה"ל ראיה והגדה דעדי' החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומה"ט קי"ל בכל דוכתי עדי' החתומי' על השטר אין יכולים לחזור ולהעיד דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהגדה בשטר כהגדה בב"ד היא כן נ"ל: ולפי מה שהעליתי לעיל סי' ל"ו סק"ח דבנצטרפו בראיה לחוד בטל העדו' אפילו לא העידו אח"כ א"כ אם היו הפסולי' עמהם בשעת ראית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו הפסולי' עמהם בשעת ראיית המעשה וחתמו על השטר פסול דאע"ג דהעליתי לעיל סי' ל"ו ס"ק ו' דבהגדה לחוד לפני ב"ד לא נצטרפו ודלא כהרמ"ה הגדה דבשטר גרע טפי כיון דחתומי' יחד על שטר א' וה"ל מזויף מתוכו וגם כיון דאין העדי' חותמי' על השטר אלא מדעת המתחייב שאומר להם כתובו וחתומו א"כ חתימתן על השטר הוי צירוף לענין מעשה השטר כיון שצרפן יחד לחתום על שטר א' אבל ראיית המעש' לא נתבטל דראיית המעש' וחתימת השטר שני ענינים מחולקי' הם כן נ"ל ודלא כמהר"מ אלשקר בתשובה סי' ט"ז דף כ"ד ע"א שכ' דמדפסל הרמב"ם שטר שחתומים עליו קרובים או פסולי' מוכח דס"ל כהרמ"ה דהא כתב אם יש עדות ברורה שישבו כולם לחתום כו' ולא קאמר אם יש עדות דבשע' שראו היו כולם ביחד דהא אפשר דהעדות קיתה בזמן א' והחתימה מאוחרת כו' והאריך שם בזה וליתא אלא כמ"ש דהשתא לא עסקינן אלא שהשטר בטל אבל מענין המעש' לא מיירי והשטר בטל מ"מ מטעמא שכתבתי והא ראיה שהרי הרא"ש וטור לעיל סי' ל"ו ושאר פוסקי' לא ס"ל כהרמ"ה ואפ"ה פסלי בשטר אלא ודאי כמ"ש (ומ"ש הנ"י פרק ז"ב בשם בעל העיטור ומביאו ב"י סי' נ"א ס"ה דאין משביעים ע"פ האחד הכשר שבא להעיד בע"פ וכן משמע בתשובת רשב"א שהביא ב"י לעיל ס"ס ל"ו מיירי שנצטרפו יחד בשעת ראיית המעש' ודוק):
כה סָעִיף יג ובית דין יכתבו עדותן כו'. נ"ל דוקא קאמר בית דין אבל הם עצמם לא שכבר עשו שליחותן שלא נעשו שלוחי' לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול ודוק:
כו סָעִיף יד שלא מדעת הלוה כשר. שאין שם פסול עליו לאמר שאין בידו לעשות ממנו שטר בלא דעת הלוה ומה"ט נרא' פשוט דיכול המלוה למלאותו בקרובי' אפילו אחר היום שנחת' וכן מוכח באשר"י וא"כ קשה על המחבר דלא ה"ל לסתום ולכתוב בסעיף ט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכן נרא' שהכל סעיף אחד הוא והוא מצורף למ"ש לפני זה בשם הי"א ויש להגיה וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' עכ"ל סמ"ע ולא נהירא דא"כ לא ה"ל להמחבר לעשות מזה סעיף מיוחד אלא נרא' דס"ל דכ"ע מודו בזה דנהי דיכול לעשות שלא מדעת הלוה היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשו' אבל מ"מ אין השטר נכשר אלא משעת המילוי וגם באשר"י לא מוכח מידי וי"ל דמודה בזה לה"ר יונה ע"ש:
כז סָעִיף טו אם הוא שטר שאין בו קנין כו'. ואפילו למ"ד (לעיל סי' ל"ט ס"ק מ') עדיו בחתומיו זכין לו בשטר כזה דלא נחתם כראוי מודה דאינן זוכין לו. סמ"ע וכ"כ הב"ח:
כח סָעִיף יז הבא מכח עכו"ם כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז ועמ"ש לקמן סי' ס"ו סעיף כ"ה ס"ק פ"ב:
כט סָעִיף יח וכן אם היה כו' דחיישינן כו'. דברי הר"ב צל"ע דכיון דקי"ל לעיל ריש סעיף י' דאם סיימו השטר באמצע שטה והניחו הנשאר חלק וגם שתחתיה פסול השטר א"כ היכא חיישינן שעשו העדי' כך ובעיר שושן כתב וז"ל חיישינן שמא כו' דאמרינן לעיל סעיף י' שהוא כשר כו' ודבריו תמוהין דהא אמרי' לעיל שהוא פסול וכ"כ איהו גופיה שם ודאי דליכא מאן דפליג בהא שהוא פסול דהא יוכל לזייף בחצי השטה שלמעל' מה דבעי ולא יהא הזיוף ניכר כלל ובסמ"ע כ' דכיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע. שטה חוששין לזה. וקשה וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדי' שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש"ס ושום פוסק. ועוד קשה לי שממקור דין שהוציא הרב כן לא משמע כן שדין זה הוא לקוח ממרדכי פ' ג"פ שכתב שם בשם ראבי"ה שפירש הא דפשטינן שטה ומחצה כשר וז"ל ונ"ל דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה והניח חלק חצי שטה זו ועוד א' שלימה ושוב בשלישית חתמו דליכא למיחש דזייף דה"ל כי מזייף ליה הוא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת ופסול דדומה לשני שטין אבל אם סיים שריר וקיים בסוף שטה והניח שטה וחצי חלק פסול דגייז ליה וכתב בשטה דחתימי סהדי מה דבעי דה"ל הוא ועדיו בשטה אחת ויש להביא ראיה מהא דאמרינן שטר הבא בשטה אחת ועדיו בשטה אחרת פסול ה"ה הכא בשני שטין אם לא התחיל בשטה ראשונ' אלא באמצע הקלף שכנגד חתימת העדים שפסול דאל"כ עדיין יש לחוש לדלמא גייז ליה לחצי שטה ויניח חצי שטה ושטה שלימה תחתיה עם העדי' ויכתוב מה שירצה בחצי שטה העליונה ע"כ לשונו. הרי שדקדק וכתב דהני מילי כגון דסיים שריר וקיים באמצע השטה כו' אבל אם סיים שריר וקיים כו' משום דודאי אם לא סיים שריר וקיים באמצע השטה והניחו מחצה ושטה חלק ושוב בשלישי חתמו השטר פסול דאיכא נמיחש שיכתוב בחצי השטה שלמעלה מה דבעי אבל כשסייס שריר וקיים ליכא למיחש לזיופא דמה דכתיב בתר שריר וקיים לא מהני דס"ל לראבי"ה דתרי שריר ן קיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה (דאע"ג דליכא למיחש לזיופא מכל מקום לא פלוג ובכל גווני לא כתבינן תרו שריר וקיים) כמו שאוכיח לקמן מדברי רשב"ם וראבי"ה וא"כ כאן ששטר זה מתתיל באמצע קלף חיישינן שמא סיימו באמצע שטה שריר וקיים. וראיה דס"ל לראבי"ה דתרי שריר וחיים לא כתבינן אפילו בשטה שלפני אחרונה שהרי לעיל מיניה שם בפרק גט פשוט כתב המרדכי שראב"ן ורשב"ם כתבו דהרחיק שתי שטין פסול דוקא בדלא כתב שריר וקיים דאי כתוב שריר וקיים תו לא מצי למכתב מידי בתר היכי והשיג ראבי"ה עליהם דאין נראה דאכתי איכח למיחש דלמאגייז לכולי שטרא וכתב בהני ב' שטין מה דבעי עכ"ל משמע דאי לאו הכי הוה כשר ולא הוה חיישיכן דלמא הדר כתיב שריר וקיים פעם שנית אלא ודאי דס"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בשטות שלמעלה וכן משמע ממ"ש המרדכי שם לעיל מיניה וז"ל וכן פיר"י כו' וקיימא לן נמי דתרי שריר וקיים לא כתבינן והנהיגו לכתוב שריר וקיים בכל השטרות ועכשיו שהרחיקו ב' שיטין מן הכתב אין לחוש כלל עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו להדיא פ' ג"פ לדעת רשב"ם וז"ל ואם יאמר הרב דתרי שריר וקיים לא כתבינן אפילו בגט פשוט יכול הוא לומר שאם כתוב שריר וקיים יכולי' להניח חלק שתי שטין שאין לחוש לשמא יזייף ויוסיף שאין למדין מכל מה שלמטה משריר וקיים הראשון אלא שעדיין יש לפוסלו דלמא גייז לכולי שטרא כו' עכ"ל וזה גם כן דעת ראבי"ה וא"כ מוכח מדברי ראבי"ה דדוקא משום דתרי שריר וקיים לא כתבינ' הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו שריר וקיים באמצע שטה ותו לא היה חשש זיוף הא לאו הכי אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שטה היה כשר וא"כ אנן דקי"ל דתרי שריר וקיים כתבינן בשיטה שלפני אחרונה וכדלעיל ס"ס מ"ד שטר זה כשר דודאי נעשה כך שטר זה מתחלה דאל"כ לא היו עדים מנוחין חלק מחצה ושטה שהרי היה אפשר נזייף ולכתוב תרי שריר וקיים וא"כ דברי דר"ב בכאן דפוסל שטר זה צל"ע:
ל סָעִיף כ והוא שלא יהא שום שינוי בין השטר למקו' חתימת העדים כו' וה"ה שלא יהא שינוי בשטר עצמו בין מקום שטר זה למקום שטר זה אלא משום דבשטר עצמו יכול למחוק כל השטר ולא יהא בו שום שינוי לכך קאמר למקום חתימת העדי':
לא סָעִיף כ על כן לא יחתמו כו' ומקום השטר פ"א כו'. והעדי' לא ירגישו בזה בשעה שיבאו לחתום דאין ניכר ההפרש בין נמחק פעם א' לנמחק שתי פעמי' רק לאחר שנכתב על המחק ונתייבש הכתיבה והעדי' ילכו משם קודם לכן. כן כתבו התוספות פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ג ע"א) לשטת רב"י ולשטת ריב"ם דלקמן דס"ל דההפרש ניכר מיד כתבו דהיינו דוקא לבית דין ניכר דדייקי אבל לעדי' אינו ניכר דלא דייקי:
לב סָעִיף כ ואם יש בין חתימת העד לשני ריוח כו'. כ"כ התוספות פ' ג"פ סוף דף קס"ג לשטת רב"י וכ"כ בהגהת אשר"י שם בשם פיר"י אבל בשם ריב"ם כתבו התוס' שם דאפילו יש ריוח כשר כשאינו ניכר שנמחק שתי פעמי' דאף קודם שנכתב עליו ניכר ההפרש בין נמחק פעם א' לנמחק שתי פעמי' וכ"כ בהגה' אשר"י שם ל"א דכשר אפילו יש ההפרש בין עד לעד וכ"כ הריב"ש סי' מ"ט בשם הרמ"ה וז"ל ומלשון הרמ"ה ז"ל בההיא סוגיא נראה שאין חלק פוסל בין עד לעד שהוא ז"ל כתב ששטר הבא הוא ועדיו על המחק שהוא כשר שצריך לדקדק בו שחלק שיש בין עד לעד לא יהי' נמחק שני פעמי' כיון שהשטר ועדיו על המחק פעם אח' שאל"כ יש לחוש שמא שטר זה הי' הוא על הנייר ועדיו על המחק והי' כתוב בין עד לעד אנחנא סהדי חתימנא אמחקא כו' וזה מחק השטר וכתב כרצונו על המחק ומחק הכתב שבין עד לעד והרי הוא נמחק שני פעמי' אבל כשהחלק שבין עד לעד הוא דומה לכתב ולחתימות אין לחוש עכ"ל ונראה שגם הריב"ש מסכים לזה וכן משמע לכאורה פשטא לישנא דבש"ס וא"ת חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק שני פעמי' כו' משמע דהמחק גופיה אינו דומה אף קודם שנכתב עליו ויש לתמוה על המחבר איך סתם כדברי הטור ולא הביא אף בב"י שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקין ונראה לכאורה עיקר כדבריהם וכמ"ש ואולי היא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחי:
לג סָעִיף כא והוא שכתבו כן בין חתימת עד הראשון לחתימת עד השני לפי' ריב"ם דלעיל שנמחק שני פעמי' ניכר אף שאין נכתב עליו לאו דוקא כשכתבו העדי' כן בין עד לעד דה"ה כשכתבו כן על המחק לפני חתימתן אבל לפי' רב"י ניחא שאינו ניכר כיון שאין כתוב עליו כלום כ"כ התוס' פג"פ ור"ל דאם יכתבו כן לפני חתימתן יש לחוש שימחקנו ולא יכתוב עליו כלום ואף שיהי' חלק בין השטר לעדי' אין השטר פסול בכך דשיעור כתיבת אנחנא סהדי כו' אינו אלא שטה אחת וכשיש חלק שטה א' לפני השטר כשר משום שאין העדי' יכולים לצמצם לחתום מיד סמוך לכתב. כן נ"ל לפרש דברי התוס' ודו"ק:
לד סָעִיף כב אפי' כתבו אנו העדי' כו'. כלומר אפי' כתבו כן על הנייר לפני חתימתן ובא שטר בזה לפנינו דודאי השתא לא נעשה בשטר זה שום זיוף אפ"ה פסול מטעם דסוף סוף ימחקנו כו' אבל אין לפרש אפי' כתבו העדי' כן בין עד לעד דא"כ בלאו הכי פסול דשמא היה שטר זה כפשוטו כולו על הנייר וחתם עד הראשון ואח"כ מחק כל השטר והעד השני כתב כן אחר עד הראשון והעד הראשון אינו מסכים ע"ז ונמצא שאין השטר נכשר רק ע"פ עד אחד ואינו כלום ולא דמי לסעיף שלפני זה דהתם מה שנכתב בין עד לעד הוא לתועלת הלוה שלא יזייף המלוה השטר משא"כ הכא שהוא לתועלת המלוה פשיטא שאינו כלום כיון שאין כאן אלא עד א' דאל"כ כל מלוה אחר שיחתום עד א' יזייף בשטר מה שירצה ויקיימנו בין עד לעד ויעשה קניניא עם העד הב' אלא ודאי כמ"ש ובזה דחיתי לעיל ס"ס מ"ד ראיות הרשב"א ע"ש:
א סָעִיף א העדים חותמין למטה כו' במרדכי פרק ג"פ כ' דאם חותם איש פלוני עד כשר ועיין בא"ע סי' ק"ל סי"א:
ב סָעִיף א ולא מהצדדין ולא מלמעל' דאז מצי מזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצה משא"כ כשהעדי' חתומי' למטה מהשטר ולא הניחו בין חתימתן להשטר כ"א רוחב שטה וכמו שנתבאר בסי' מ"ד ויתבאר עוד בסמוך:
ג סָעִיף ב אע"פ שלא קראו הוא כו' ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שהראש ב"ד ראה העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה"ל מילתא דעבידי לגלוי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו אפי' לא קראו כיון דאימתו עליו רש"י:
ד סָעִיף ב עד שיקר' העד כו' הב"י כ' דלדעת הרמב"ם וסייעתו אפי' יקראו שנים לפני העד לפי תומ' לא מהני כיון דאין אימתן על העד אבל הרא"ש ז"ל וסייעתו סביר' להו דשני' נאמני' אפי' אינן מסיחין לפי תומן והן הי"א שכתב מור"ם ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ה סָעִיף ג ויש עדים שחתם עד שלא קראו כו' ז"ל תשובת הרמב"ן שם מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרי' הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו והיינו טעמא בשליש וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין השליש נאמן וה"ט כיון שיודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו ליתנו לגרושין אם יאמר הנפקד לגרושין היא וכ"ש הכא שסומך על אחרי' ולא חשש לקרותו וחותם בחתם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב או לחייב אע"פ שלא לוה מדר"י דאמר חייב אני לך מנה בשטר חייב אע"פ שלא היה חייב לו וקי"ל כותיה עכ"ל ומכאן ראיה על מנהגינו ותיקון המדינה בענין הממרנו"ת ועוד ראיה ממ"ש הט"ו לעיל ס"ס מ"ב ז"ל לשון שרגילין לכתוב בשטרות אע"פ שאינו מתיקון חכמי' אלא ל' שנהגו הדיוטות במקום ההיא הולכין אחריו ואפילו לא נכתב כאלו נכתב דמי ודו"ק:
ו סָעִיף ד וקרעו להם נייר חלק כן הוא לשון הגמרא בגיטין ופי' ר"ח שר"ל דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדי' מעבר אל עבר ומשימין אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעין דיו והוא עובר דרך הקרעין ונרשם בגט עכ"ל ובגט התירו לעשות כן מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדי' ושהעדי' ימלאו השרטוטי' דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב וכמ"ש הטור בא"ע סי' ק"ל ועמ"ש בדרישה עוד מזה:
ז סָעִיף ד מכין אותו מכות מרדות ובא"ע סי' ק"ל כ' הטור ז"ל והדיין המחתים כן בשאר שטרות מנגדינן ליה וכן משמע בגמ' דאדיין קאי כמ"ש בפרישה וכן משמע קצת ל' המחבר שהתחיל בל' רבים וחתמו וסיים בל' יחיד מכין אותו וכן מסתבר דאלו העדי' קטלי קני ננהו ולא ידעי דאסור ולמה ינגדהו אבל במיימוני נדפס אותם וכן בש"ע דפוס גדול נדפס שם אותם ל' רבים וכן מסתימת ל' הטור והש"ע משמע דאעדי' קאי:
ח סָעִיף ה שהסופר חותם על פי העד כו' וה"ה לוה המחייב עצמו בכתב ידו או בממר"ם שכ' פלוני ב"פ חתם במסירת קולמוס או שכתב בו פלוני ב"פ צוה לחתום מהני כנ"ל בס"ק ד' וכ"כ רשב"א בתשובה לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן ומסיים בטעמו שהוא עד בדבר אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיניה חורבה כו' עד"מ ד':
ט סָעִיף ה אם קבלו בני העיר עליהן כו' דהוה כנאמן עלי אבא דלעיל סי' כ"ב:
י סָעִיף ה ויודעי' לחתו' אף ע"פ דמיירי שהעדי' מעידי' על חתימת העדי' מ"מ קמ"ל בזה דל"ת דילמא קרעו להן נייר ומלאו העדי' הקרע דיו דפסול השטר בכה"ג כנ"ל לכך אמר דמוקמי' אחזקתי' דיודעין לחתום עצמן וק"ל:
יא סָעִיף ה אי אמרו כו' בפרישה כתבתי בשם ב"י דמיירי דאמרי כן מעצמם קודם ששאלו הדייני' להם:
יב סָעִיף ה אי מכווני אשטרא כו' בפרישה כתבתי דשואלין אותן נמי אי מקרי מתחלה למאן דידעי למקרי דאי אמרי דלא יהבי למקרי ה"ל חתימת ידייהו מתחלה בפסול ולא מתכשר במה שמכווני ענין השטר דדילמא ידעי המעשה כאשר היה ולא ה"ל לחתום דילמא זיוף יש בשטר אבל כשאמרו מעצמן קודם ששאלן הב"ד דאקרי' להו מוקמינן להו אחזקתיה דהאמת אתם דאקרינן להו ומ"ה א"צ לדקדק בהו אי מכווני אשטרא ודו"ק:
יג סָעִיף ו ואם הרחיקו שני שיטין פסול מפני שלא נעשה כתקנת חז"ל שהיה יכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשני השורות משא"כ באין ביניהן רוחב שני שורות דליכא למיחש לזה וא"ל שיוסיף באותו שטר עצמו ויכתוב לבסוף ש"ו ואז למדין משטה אחרונה כמ"ש בס"ס מ"ד דהא נתבאר שם דבזמן הזה כותבין בכל שטר ש"ו וא"כ יהיו כותבין ב"פ ש"ו ואז אינו כשר אא"כ נשאר אויר שורה בין השטר לעדים וכמ"ש שם:
יד סָעִיף ו שלא יאמרו חתמו על הטיוטא כלומר שמעידין שבפניהן נמחק בדיו ולא יחשדו בעל השטר שמחק איזה דבר חיוב שהיה כתוב ונמצא שאין מעידי' על עיקר השטר ואפילו מילא אויר דב' שורות נקודות שאין בו מחק והלבן נראה בין נקודה לנקודה חיישינן שמא מעידי' בו כ"כ נ"י:
טו סָעִיף ז אבל אינו יכול לטעון להד"מ דאף אם השטר פסול מפני שהיה יכול לזייפו מ"מ נראי' הדברי' מהעדי' שהענין הוא אמת וה"ל כמלוה או מכר בלא שטר אלא בעדי' דאינו יכול לומר להד"ם:
טז סָעִיף ח בכתב ידי עדים שהיא גסה פי' סתם עדים אינן כותבין בדקות כמו הסופר שמורגל בכתיבת ובאומן ידיו לאומנתו. (הג"ה ועד"מ ז' שכתב דיש פלוגתא אם משערין באלו העדי' החתומי' על השטר וסיים שם בשם רמב"ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים אזי משערין כתב הסופר להקל עכ"ל):
יז סָעִיף ח שכל המזייף אינו כו' בין שיזייף להוסיף בשטר זה שורה א' ויכתוב לבסוף ש"ו בין שיזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר חדש וכמ"ש בסמוך אינו הולך אל הסופר לכתוב לו ובאם כן היה שהלך אל הסופר אפילו לא הניח אלא כשיעור שורה ומחצה דכתב דעלמא היה אפשר לזייף ולכתוב על שני שורות מכתיבת ידי הסופר:
יח סָעִיף ט ל' בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה כן הוא בגמ' למ"ד שמצריך ג' אוירים וכ"כ הטור ובאויר הג' א"צ ליתן סי' שכל שכתוב שני שורות זא"ז מניח אויר ביניהן ובע"ש כתב בזה ז"ל כגון ל' וך' בשטה העליונה וך' בשטה התחתונה תחת ך' העליונה וללא צורך כתב וך' בשטה התחתונה תחת ך' העליונה ואפשר דכתבו משום דבגמרא למ"ד דס"ל דבעינן ב' שורות וד' אוירים קאמר כגון לך לך זה ע"ג זה ור"ל הל' שבשורה התחתונה תהיה תחת ך' דבשטה העליונה דאז הוי ריוח ב' שורות בין שטה לשטה ומ"ה כתב הוא דלדידן דקי"ל דסגי בג' אוירים שא"צ יהיה למ"ד תחתונה תחת ך' עליונה אלא בך' תחת ך' סגי ול"ד קאמר:
יט סָעִיף י והתחילו לחתום בשטה שלישית כו' בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בריש השטה וק"ל:
כ סָעִיף י פסול שיכול לכתוב כו' נראה דבכה"ג כל השטר פסול אף אם בא לב"ד לגבות בו ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי מ"מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף. ודומי' דהפסול דכתב המחבר בבבא שאחר זה הניחו שורה אחת ובשורה שאחריה התחילו לחתום באמצע השורה זה בצד זה דשם נמי כל השטר פסול כשיבא לגבות בו כיון שהיה יכול לזייף לחתכו ולעשות שטר ועדיו בשור' א' וכדמסיק וכמ"ש מור"ם בסי' מ"ד בס"ס ג' ול"ד למ"ש המחבר ומור"ם דאם הרחיקו והניחו שורה וחצי אויר והתחילו העדים לחתום בחצי השור' אחריתי זה תחת זה דאין כל השטר פסול כ"א שורה וחצי האחרונה אם נמצא דבר כתוב בו דשאני התם דא"א לזייף ולעשות ממנו שטר ועדיו בשטה א' כיון שהעדי' חתומי' זה תחת זה וגם אם יבא להוסיף ולכתוב באויר שהניח לא יהיה בו תועלת בהוספת' דהא דאין למדין משטה התחתונה היינו שורה שלימה רצופה וא"כ לא ילמדו גם בזה מכל השטה שע"ג העדים ומכ"ש מחצי השטה שתחתי' שלפני העדי' משא"כ כשהניח אויר חצי שורה ואחריו עוד שורה שלימה דלא יהי' ניכר זיופו וילכו וילמדו מחצי שטה הראשונה ועמ"ש עוד מזה בסי' מ"ד ס"ג בסמ"ע ודו"ק:
כא סָעִיף י אם יחתמו זא"ז כו' אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפלוני דשני עדים בשני שטרות כל א' בפני עצמו או בשני שורות בכה"ג אין מצטרפין וא"ת הא איכא למיחש שיעשה זיוף על כל א' מהעדי' שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני מנה י"ל דמ"ה לא פסלו לשטר' דהעדי' אפסידו אנפשם דלא ה"ל להתחיל לחתום באמצע השור' ולא פסלו השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים תו' ואשר"י בפ' ג"פ ועפ"ר:
כב סָעִיף י ואז למדין מחצי השטה כו' הטעם דמוקמינן העדי' אחזקתייהו דאם לא ראו שהשטר היה כתוב גם באותו חצי שורה שקודם חתימתן לא היו חותמין נפשם בחצי שורה כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשטה א' וק"ל:
כג סָעִיף יא צריך ליזהר כשחותמין עד"מ סי"א דכ' דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך ע"ש:
כד סָעִיף יא ויש חלק לפני חתימתן פי' אף אם יתחילו לחתום בראש השט' שוה לשטת השטר דמלמעלה לחתימתן מ"מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרבה אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועידיו בשטה אחת (וכן הוא בהדיא בל' מהרי"ל מהלכות כתובות ד"מ מ"ב ס"ג) וכ"ש דלא יחתמו זה א"ז ויתחילו באמצע השטה מה"ט ועפ"ר מ"ש בזה:
כה סָעִיף יא ולא אמרינן דאטיוטא חתמו כו' הטעם דעדותן ע"ז ל"ל להמלוה דהא אי בעי חותך הגליון שיש בו הטיוטא ותו לא היה עליו חשד אבל כשהטיוטא בהשטה לפני חתימתן שייך לומר ג"כ דאטיוטא חתמו ולפ"ז מה שכתב המחבר אחר זה דאם התחילו כו' וחתכו החלק כו' וה"ה אם טייטו בדיו לפני חתימתן פסול ועי' דרישה מה שכתבתי עוד מזה:
כו סָעִיף יא דשמא היה כתוב שם חובתו כו' ואף דאין אנו למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעל השטר וכמו שכתב בסי' מ"ד סעיף א' ע"ש:
כז סָעִיף יא בסוף השטה ש"ו כו' דאז נראה ששם סיים השטר:
כח סָעִיף יא וחתכו והיה חלק מלמעלה וכתב כו' מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשטה א' כשיש חלק מלמעלה אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעותא לפנינו חיישינן שמא אירע כן ועפ"ר:
כט סָעִיף יב והרי אין העדי' קיימים כדי לשאול אותם כו' הב"י דייק מדברי הרמב"ם הללו דאם העדי' קיימים צריך לשאול אותם והעדי' עצמן נאמנים לומר שכולם ישבו לחתום אעפ"י שכ' ידם יוצא ממ"א ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרי' שלא ישבו כולם לחתום ועדים אחרי' מעידין עליהם שישבו כולם לחתום אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מארי' עכ"ל והביאו הד"מ בסעיף י"ח:
ל סָעִיף יב שהרי אפשר שחתמו כו' והיינו כשחתמו זה תחת זה אבל אם כולן חתמו בשורה א' ודאי אמרינן לשם עדות גמור נתכוונו נ"י פג"פ ד"מ י"ו:
לא סָעִיף יב אע"פ שהעד החתום בשטר מתחלה כו' פי' והוה אמינא ודאי הוא מעיקר הבאים לחתום מתחלה ונצטרף עם הכשרים קא משמע לן דלא אלא אמרי' העדי' הכשרי' הם עיקר ורווחא שבקי ובא הפסול וחתם וכ"ש אם הפסולי' חתמו נפשם אחר הכשרי' דכשר וזהו דעת הגאוני' שכ' הטור כן בשמם בסעיף י"ח:
לב סָעִיף יב שחתומין בו פסולי' עי' ד"מ סי' ד' וב"י סי"ט שהביאו הרבם דיעות דכשהעדי' הפסולים חתומים באמצע ועדי' ראשוני' ועדים אחרוני' כשרי' אזי אם אין אנו יודעי' באיזה סדר נחתם בו השטר פסול וכשנודע לנו שסדר חתימתן היה כמו שהן חתומי' בשטר השטר כשר כיון שהעדים ראשוני' כשרים מה שא"כ כשכל עדים ראשוני' פסולי' דמסתמא השטר כשר דאמרי' למילוי חתמו הפסולי' אחר שחתמו הכשרי' וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול ב"י מחס"ט:
לג סָעִיף יב אא"כ ב' עדים האחרוני' הם כשרי' ואז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוון כדי לחתום שם מאן דקשיש מינייהו ומילא המלוה האויר בחתימת אלו הקרובי' או הפסולי' וכמ"ש בסמוך בסי"ד (ולאפוקי רמב"ן ומרדכי פג"פ בשם ראבי"ה דכתבו דצריך עדים לזה דלמילוי חתמו עד"מ ט"ו) והטור סיים וכתב ע"ז ז"ל לפיכך שטר שעדיו מרובים אין מקיימין אותו חלא מעדיו של מטה כו' ע"ש (הג"ה ועי' בנ"י פ' גט פשוט דאף אם חתמו שנים האחרוני' הכשרי' זה אצל זה השטר כשר ד"מ סי"ד):
לד סָעִיף יג אם הכשרי' זוכרי' העדות כו' וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסי' נ"א ועי' לעיל סוף סי' ל"ו דכתב הטור והמחבר דעת הרא"ש דאם העידו יחד דנפסל גם עדות כשרי' שאני התם שהעידו על פה בב"ד יחד וכיון דראו מתחלה יחד וגם העידו בב"ד נפסלו בשעת הגדתן ושוב אין תיקון כאשר יחזרו ויעידו לבדן משא"כ כאן דלא הגידו יחד בע"פ בב"ד ועד"ר סי"ט שם כתבתי דדין זה נלמד ממ"ש הרא"ש בכלל ס' דין ג' בדין צוואה ושם כתבתי דממ"ש הרא"ש שם בסי' ד' ה' נראה כסותר למ"ש בסי' ג' ששם כתב דאפילו כשחותמים בשטר אין לכשרים לחזור ולהעיד אא"כ כשהפסולים לא היה עמהם בראיית ההלואה אלא שישבו אחר כך וחתמו יחד ומ"ה אמרינן דהשטר פסול והעדות כשר ולא כשהיו הפסולין עמהן וכיונו להעיד גם בשעת הלואה ונדחקתי וכתבתי דמ"ש בדין ה' לא כ"כ כ"א לדעת הרמב"ם דס"ל דבראיה לחוד מפסל העדות אבל הרא"ש ס"ל דתרתי בעינן ראיה והגדה וכמ"ש הטור בסי' ל"ו מ"ה כתב שם בדין ג' דיכולין הכשרי' החתומי' על השטר לחזור ולהעיד והוא דוחק וצ"ע:
לה סָעִיף יד שוב אין לו תקנה דאלמוהו רבנן תקנתייהו ואמרו כל שטר שנראה בב"ד דלא נעשה כתיקון חכמי' הרי הוא כחספא בעלמא:
לו סָעִיף יד שלא מדעת הלוה כשר שאין שם פסול עליו לאמר שאין בידו לעשות ממנו שטר בלא דעת הלוה ומה"ט נראה פשוט דס"ל דיכול המלוה למלאותו מדעתו בקרובים אפי' אחר היום שנחתם כל זמן שלא נראה בב"ד וכן מוכח באשר"י וכמ"ש בפרישה ע"ש ומ"ש המחבר בסמוך סט"ו דאם מלאוהו למחר כו' פסול לא כ"כ אלא לדעת הי"א שכ' בשמם בסוף סעיף זה דבעינן שימלאו מדעת הלוה וס"ל דשם פסול עליו כל זמן שלא מילאוהו וכל שמילאוהו שלא מדעת הלוה לא נשתעבד בו הלוה והוא דעת ר' יונה וכותיה פסק הרב המגיד משנה אבל הב"י דכתב עליו דעת הרב רבינו אשר שחולק עמו נראה עיקר וא"כ קשה דלא ה"ל להמחבר לסתום ולכתוב בסעיף ט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכן נראה שהכל סעיף א' הוא והוא מצורף למ"ש לפניזה בשם הי"א ולהגי' וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' וק"ל:
לז סָעִיף טו אם הוא שטר שאין בו קנין כו' דאלו יש בו קנין כבר נתבאר בסי' ל"ט ובסי' מ"ג דיכול לכתוב אימת שירצה ומזמן הקנין אבל כשאין בו קנין אף למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו בשטר כזה דלא נחתם כראוי מודה דאינן זוכין לו:
לח סָעִיף יז הרי הוא כמוהו לגבות כו' מל' משמע דהמלוה הבא לגבות בא מכח העכו"ם ואף שהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דדוקא לגריעותא הרי הוא כעכו"ם צ"ל דשאני הכא בשט"ח שהוא דינא דמלכותא וכמ"ש מור"ם בס"ס שס"ט וכ"כ בסי' קנ"ד ז"ל וכ"ש במקום דאיכא דינא דמלכותא כו' וא"כ י"ל דגם המחבר מודה בדינא דמלכותא והיותר נראה לחלק ולומר דשאני הכא כיון דהעכו"ם נהגו לגבות בו ומהשטר מוכח שחייב לו הישראל ואפי' ישראל בישראל היה יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו בישראל משום שהיה יכולין לזייפו ובשל עכו"ם לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עכו"ם משא"כ בסימן קנ"ד דשם הוא איפכא דזה היה מוחזק בחלונו כמה שנים וזה הבא מכח עכו"ם בא להזיקו בידים בבנין שרוצה לבנות כנגדו להאפיל עליו ואף שבמניעת הבנין יהיה היזק להלוקח מ"מ אינו אלא גרם היזק וחילוק כזה צריכין לחלק גם שם בסימן קנ"ד ליישב בזה דל"ת אהדדי מ"ש בסי"ח ובסי' י"ט וכמ"ש ע"ש ומה"ט נמי כתב המחבר לקמן בסי' ס"ו סכ"ה ז"ל עכו"ם שמכר שט"ח לישראל יש מי שאומר כיון שבדיניהן כל זכותו מכר לו כדיניהן דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחיל דהתם נמי כיון דקנה ממנו השטר חוב לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מה שכתב מורי ורבי ר' משה איסרלש בסי' ס"ז סי"ז ז"ל הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ולכן מי שקנה שטר חוב מן העכו"ם על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דישראל הלוה היה חייב לשלם לעכו"ם ואין להלוה היזק בקניית הישראל השטר מהעכו"ם משום הכי נראה דכולי עלמא מודים דבכהאי גוונא אמרי' דיש לו כח עכו"ם וק"ל. וא"ל דמור"ם כתב אותו הג"ה לשיטתו דפסק בסימן קנ"ד בסי"ח וי"ט כדעות האמוראים דבכ"מ אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם ודו"ק שוב ראיתי שבד"מ ס"ח שהביא לדברי הרשב"א כ' דינא אעכו"ם לוה שמכר שדהו לישראל והמלוה ישראל בא לגבות מלוקח ישראל מכח העכו"ם וא"כ לק"מ דבכה"ג הוי לגריעותא הלוקח כעכו"ם שחייב לשלם ודו"ק:
לט סָעִיף יח שאין השטה ראשונה מתחלת בראש הקלף פי' ראש הקלף של שיטה שאחריה דהשטה ראשונה מתחלת באמצע של שטה שנייה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא שם במרדכי:
מ סָעִיף יח דחיישינן שמא סיימו השטר באמצע השטה כו' ואע"ג דכבר נתבאר סוף ס"י דלא חשדינן להעדי' שיחתמו על השטר שיכול לזייף וזה נמי יכול לזייף ולהוסיף בחצי שטה ראשונה ולחזור מענינו של שטר בשטה האחרונ' ולא יוכר הזיוף וכמ"ש שם ברס"י מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע שטה חוששין לזה:
מא סָעִיף יט ובשטה שבין שטר לעדי' כתוב שטר ועידיו פי' חוששין שכתב בזיוף השטר וגם העדי' ומ"ה מקיימין מאותן עדי' דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף:
מב סָעִיף כ שמא מחק. פי' המלוה אחר שבא לידו שטר שהיה כתוב הוא ועדיו על המחק זייף וחזר ומחק אותו שטר וכתב עליו מה שרצה:
מג סָעִיף כ ומקום השטר פעם א' כו' והעדי' לא ירגישו בזה בשעה שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על שני מקומות ונתייבש הכתיבה והעדים ילכו משם קודם שנתייבש הכתיבה תוספות עוד כתבו שם דבלה"נ העדי' לא ידקדקו כ"כ כמו הב"ד עפ"ר:
מד סָעִיף כ וכשחוזר ומוחק פעם שנית פי' המלוה לאחר שבא לידו וכנ"ל:
מה סָעִיף כא ואם כתבו העדי' אנו העדי' כו' ה"ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד וזו ליכא למיחש לזיוף שימחוק להשטר דאז יהי' השטר פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר אם לא שתאמר דאיירי דהעדי' הם על המחק לבד ובין עד לעד אין הקלף מחוק והיותר נראה דלכתחלה צריך לברר ולכתוב כן בפירוש ועפ"ר:
מו סָעִיף כא לפני חתימתן או אחריהם שמא יגוז אותו או ימחוק אותו ולפניהן שמא ימחוק אותו:
מז סָעִיף כב אינו ניכר כיון שאין אצלו מקום כו' לפ"ז אפי' אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני:
א סָעִיף א העדים חותמין למטה. ואם העדים חותמין עצמם תחלה על נייר חלק ואח"כ כתבו על חתימתן את השטר פסול משום דבעינן הכתיבה קודם לחתימה וכן מבואר מדברי התוספות פרק קמא דגיטין דף ד' ד"ה מודה רבי אליעזר במזויף מתוכו ז"ל וליכא למימר דאי שרינן בחתמו שלא לשמה יבואו להכשיר זמנין דיחתמו תחלה ויכתבו גט על גבי חתימתן והתם ליכא עדות כלל דאם כן מטעם זה גם בשאר שטרות הוי לנו להצריך חתימה לשמ' עד כאן לשונו. ומבואר דאם קדמו החתימה לכתיבה לאו כלום הוא דבשעה שחתמו על נייר חלק חתמו ואחר שכתבו השטר אין החתימ' חוזר וניעור וכ"כ בתשובת ב"ח סימן ד' וירא' דה"ה בכת"י כה"ג שחתם ואח"כ כתב עליו שדי קנוי' לך ל"מ ולא כלום דאין חתימה גומרת הן חתימת עדים הן חתימת ידו אלא אחר כתיבה והא דאמרו גבי ההיא שטרא דנפק בבי דינא דר"ה דהוי כתוב בי' אני פ' ב"פ לויתי ממך מנה דמהני והתם שמו נחתם תחלה קודם הכתב דהתם מיירי שכל השטר הי' בכתיבת ידו של לוה וכיון שכן אפילו לא נחתם שמו תחלה זה הכתב לחודי' סגי לויתי ממך מנה וכמבואר בריש סימן ס"ט דלא בעינן חתימת שמו ומזה ראי' ברורה דלא בעינן חתימת שמו אלא אם כתב בכת"י נמי מהני דיש פוסקים ס"ל דבעינן חתימת שמו דוקא אם כן היכא מהני האי שטרא אני פב"פ לויתי ממך מנה דהא התתימה קדמה לכתיבה ועיין בית יוסף ריש סימן ס"ט מיהו קשה מגט מקושר דהעדי' מאחוריו ועל כל שטה ושטה קודם השני' חותמין העדים מאחוריו והיכא מהני עדים אלו כיון דחתימתן קודם לכתיבת הגט ובשלמא למאן דאמר אין מקיימין אלא מהעדים החתומים למטה ניחא אבל למאן דאמר מקיימין מהעדים שלמעלה ועיין פ' גט פשוט מה מהני עדים אלו כיון שחתמו בשטה ראשונה ושניי' ועדיין לא נכתב כתיבת התורף שמו ושמה וכעת צריך ישוב:
ב סָעִיף ה מקום שנהגו שהסופר. עיין סמ"ע שכתב דה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י או בממר"ם שכתב פב"פ תתם במ"ק או שכתב פב"פ ציוה לחתום מהני וכ"כ רשב"א ובש"ך כתב ובזה נראה דאפילו לא קבלו בר העיר מנהג זה מהני דהא דבעינן קבלו בני העיר היינו דווקא בעד משום דאם לא כן הוי עד מפי עד כדאי' בבית יוסף בשם רשב"ץ מה שאין כן הכא שמתחייב עצמו בכך עיין שם ולענ"ד נראה הא דמשמע מדברי רשב"ץ דבעינן מנהג בני העיר משום דהוי עד מפי עד ומשמע הא כת"י מהני אפילו בלא מנהג היינו דוקא בשטר ראי' כמו גבי כתובה שחתם עליו אחר בשם החתן דהו' אינו אלא לראי' דאפילו לא כתב לה יש לה מתנאי בית דין ומשום הכי מהני לראי' דלא שייך בזה עד מפי עד דהא מפי בעל דין הוא מעיד מה שאין כן היכא שבא להתחייב עצמו בכת"י או בממר"ם אפילו אינו חייב בזה ודאי בעינן חתימתו ממש וכשמצוה לאחר לחתוספות אין בזה לא משום מעיד כיון דעדיין לא נתחייב כלום ואי משום שליחות לא שייך בזה ועיין בהגהת אשרי. פ"ק דגיטין וז"ל השיב רבינו שמתה גט שלא חתמו העדים בכת"י אלא הסופר חתמו כשר אפילו לר' מאיר דאמר ע"ח כרתי כו' כיון דלאו לראי' קאי שאם תעבירנו באש לאחר שקיבלתו לאלתר מגורשת ואין נראה בעיני כלל אלא כל הגט שעדיו אין חתומין בכת"י הרי זה פסול גמור כדמוכח באורך ואם בא מעשה לידי אני פוסלו מא"ז עד כאן לשונו ואם כן כיון דלא שייך שליחות בעל חוב לר"מ אף על גב דאין בו משום עד מפי עד כיון דלאו לראי' צריך אלא לגירושין לאלתר וכמו שכ' רבינו שמחה וצ"ל דהיכא דחותמין העדי' לראי' ומצוין לאחר לחתום פסול משום עד מפי עד והיכא דבאין על גוף הענין להקנא' ל"מ כלום בזה תורת שליחות וכיון דעדיין לא נעשו עדי' ולא חתמו עדיין כלום לא שייך בזה שליחות כלל בכת"י שמצוה לאחר לחתום במקומו היכא דהוי לראי' מהר כיון דלא שייך בזה עד מפי עד והיכא דבא להתחייב עצמו כ"ז שלא חתם בחתימת ידו ל"מ מה שמצווה לאחר לחתום דאין שייך בזה דין שליחות וכמ"ש ודברי רשב"ץ אמורין בשטר ראי' דכתובה אינו אלא לראי' וכמ"ש אבל בחיוב חדש אפילו בבע"ד בעינן חתימתו ממש דוקא ול"מ מצווה לאחר לחתום במ"ק אלא עפ"י מנהג ולשון הסמ"ע שכתב דה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י והיינו בחיוב ולא לראי' וכמ"ש וז"ב:
ג סָעִיף יב מתחלה הוא הפסול. עיין ש"ך שהאריך בזה והעלה דוקא אם נמצאו הראשונים קרובים או פסולים כשר דהראשונים לשם מילוי חתמו אבל לא האחרונים ולא אמצעים ואלו ודאי לשום עדות חתמו ועיין מ"ש בגי' הירושלמי שהיא מהופכת ובירר לו דרך לעצמו וז"ל והכי פירושו שטר שחתמו בארבעה עדים ונמצה שנים הראשונים קא"פ כשר דמסתמא רווחא שביק למאן דקשיש ומסתמא למילוי חתמו שלא יפסול בהרחקת שני שיטין אבל שנים האחרונים פסולים דלאיזה צורך חתמו אם לא לשום עדים אמר ר"י אתיא כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה הלכך אמרינן דהראשונים לא ידעו מהאחרונים הפסולים ברם אי אמרינן דאין עדים חותמין אלא זה בפר זה אפילו חתם כותי שהוא פסול להעיד כשר כיון דידעי הכשרים שיחתמו האחרונים הפסולים ודאי ידעי דלאו לעדות חתמי האחרוני' אלא לכבוד או לתנאי דאי לעדות היאך יחתמו עם הפסולים דהא נמצא א' מהם קא"פ עדותן בטיל' עד כאן לשונו ע"ש: וקשה לי בפירושו דכיון דאם הכשרי' יודעים שיחתמו האחרונים הפסולי' אז כשר משום דידעו דהוא לחנאי ולכבוד דאם לא כן לא הוי חתמי כיון דהוי נמצא א' מהם קא"פ ואינו פוסל אלא אם לא ידעו הכשרים שיחתמו הפסולים אח"כ ואם כן כיון דלא ידעי הכשרים שיחתמו הפסולים אח"כ ודאי כשר דלא מבעיא לדעת הרי"ף דאם לא ידע הכשר מפסולו של חבירו דכשר כמבואר בסימן ל"ו וה"נ לא ידעו מפסולו של חבירו אלא אפילו לדעת החולקים על הרי"ף היינו כשנתכוונו להעיד יחד אבל כאן לא נתכוונו כלל להעיד יתד עם אלו הפסולים ואם כן במה נצטרפו לפוסלן כיון שלא הגידו כאחד דהא חתימתן הוא הגדתן והכשרים חתמו קודם הפסולים ולא ידעי שהפסולים יבואו אח"כ ויתתומו ולולי דמסתפיסנא הייתי אומר דגרסת הירושלמי כאשר הוא לפנינו אמר ר"א אתיא כמ"ד אין העדים חותמין אלא זה בפני זה ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה ולא גרסינן כאן אפילו חתם ישראל לבסוף פסול אלא הגירס' היא כמ"ש בש"ך אפילו תתם כותי בסוף כשר והיינו משום דבתוספת' תני שנים הראשונים פסולים ומשמע הא נמצאו אחרונים פסולים פסול משום דל"ש בי' לשום מילוי וע"כ חתמו לשום עדות ולזה קאמר ברם כמ"ד עדים חותמין זה שלא בפני זה אפילו חתם כותי שהוא פסול לבסוף כשר משום דנהי דחתם לשום עד כיון דחתמו זה שלא בפני זה לא נצטרפו יחד בהגדתן שבשטר והוי כאלו הגידו אחר כ"ד ומסתמא תלינן להכשיר וכמו שכתב הרי"ף בתשובה הובא בבית יוסף סימן נ"א דתלינן מסתמא לא ידעי מפסולו של זה וה"נ לדידן דפסלינן אפילו לא ידעי מפסולו תלינן שלא חתמו יחד והוי כמו לא הגידו יחד דתלינן להכשיר. ולפי זה בשאר שטרות דודאי חותמין זה שלא בפני זה כשר אפילו חתם פסול בסוף דתלינן שלא חתמו כאחד והא דתני נמצא הראשונים פסולים היינו משום דמיירי מכל השטרות וגיטין נמי בכלל וגבי גט דוקא עדים הראשונים דתחמו לשום מילוי ואחרונים ודאי לשום עדות חתמו וגם חתמו יחד כדין עדי הגט דאין חותמין אלא זה בפני זה אבל בשאר שטרות כשר אפילו חתם פסול בסוף וכמ"ש וכן מבואר מדברי הריב"ש סימן תט"ו בדברי הר"ש בר חנוך שכתב כשהושוו ג' לשנים לבטל עדותן כשחתומים פסולים באמצע או בסוף וזהו ששנינו תתקיים העדות בשאר כשהם חתומים בראשונה לשום כבוד חתמו ולא לשום עדות וכתב שם הריב"ש ז"ל פי' דהר"ש ב"ח מיירי כשחותמים יחד זה בפני זה אבל שטר שבא לפנינו ואין נודע אם חתמו יחד או זה שלא בפני זה לעולם כשר דתולין שהכשרין לא חתמו עם הפסולים אלא לאחר שנכשר השטר בכשרים וכו' עיין שם והיינו כמ"ש דכיון דלא חתמו כאחד הוי כמו לא הגידו כאחד וראי' לא שייכא בזה דלא ראו כולם רק מה שחתמו היא ראייתן והיא הגדתן וכיון דלא הי' החתימ' כאחד הרי לא הגידו יחד ובש"ך כתב על. דברי הריב"ש דלא מסתבר לחלק בכך עיין שם ודרכי הש"ך שגבו ממני דודאי מסתבר כדברי הריב"ש וכמו שכתבתי:
ד סָעִיף יב האתרונים הם כשרים. וכתב הטור ז"ל לפיכך שטר שעדיו מרובין אין מקיימין אלא מעדי' שלמטה משום דחיישינן דלמא קרובים חתמו ברישא ועיין בטורי זהב שהקשה מה בכך שהקרובים חתמו כיון דסוף סוף השטר כשר ע"י עדים אתרוני' ותכם צבי כתב קושיא זו איני מכיר דאטו ודאי שאתרונים כשרים מי לא מצי המלוה למיכתב שני אנשים ואח"כ בא לו אצל קרובים ומתתימם למילוי עיין שם ולא נהירא דאם נחוש לזה אם כן בשטר שאין בו אלא שני עדים ניחוש שמא קרובים הם כיון דאין אנו מכירים הקרובים ועוד דלמה יעשה המלוה כך לזייף שני אנשים כשרי' ושיחתום ברישא שני קרובים למילוי ולא יקוים השטר אלא מאתרונים ויוכר הזיוף טפי ה"ל למיתתם הנך קרובים ראשונים לבד ויקיים חתימתן ולא. יודע הזיוף: ולכן נראה דכה"ג הקפידו תז"ל אף על גב דאיכא כשרים אפילו הכי אין סומכין על הפסולים דהא ס"פ הזורק גבי גט מקושר א"ר יוחנן לא הכשירו בו אלא ע"א קרוב בלבד אבל תרי לא דלמא אתי לקיומי בתרי קרובים וחד כשר וגם בזה השטר כשר עפ"י הכשרים ואפילו הכי חששו חכמינו זכרונם לברכה דלא למיסמך אקרובים וכן בפרק קמא דגיטין גבי שמות מובהקין אמרינן מודה ר"א במזויף מתוכו דפסול אף על גב דכשר עפ"י מסירה מכל מקום חיישינן דלמא אתי למסמך אקרובים פסולי' ואף על גב דלא הוכר פסולי' דהא שמות שאין מובהקין הוא ואפילו הכי חששו שלא לסמוך על הפסולים ואם כן ה"נ חיישינן להכי שלא לסמוך אקרובים ולהכי אין מקיימין אלא מעדים שלמטה ודאי כשרים וז"ב. ולפי מ"ש הבית יוסף בסימן ס"ח בדברי הרמב"ם דלא פסלינן בשמות שאין מובהקין במזויף מתוכו אלא דוקא גבי גט ומשום חומרא דגיטין אם כן הוא הדין הכא לא הקפידו חכמים שלא לקיים בקרובים אלא דוקא גבי גיטין ובפ' הזורק דחששו דלמא אתי לקיומי בתרי קרובים לענין גט איתמר אבל בשאר שטרות כשר כל דאיכא כשרים על השטר ובזה ניחא דעת הרמב"ם בשלחן ערוך דסוברים דמקיימין מכל העדי' בין שלמעלה בין שלמטה דהא לדעת הרמב"ם השטר כשר בין שחתמו קרובי' למעלה בין שחתמו למט' ולא חיישינן שמא אתי לקיומי בקרובים כדחששו בפ' הזורק דהתם לענין גט אחמור בכך אבל בדיני ממונות כי היכ' דכשר עפ"י ע"מ אע"פ שחתומין בו שמות שאין מובהקין ולא גזרינן דלמא אתי למיסמך עלייהו ה"נ ל"ח שמא יקיימו בקרובים כיון דעל כל פנים השטר כשר עפ"י הכשרים:
ה סָעִיף יג זוכרין העדות. עש"ך שכתב ז"ל ולפי מה שהעליתי לעיל סימן ל"ו דבנצטרף בראי' לחוד פסול כל העדות אפילו לא העידו אח"כ אם כן אם היו הפסולים בשעת ראי' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר עיין שם ולי נראה בשטר הלואה אף על גב דראו הלואת המעות יחד כל שחתמו הכשרים אח"כ עפ"י ציווי הלוה ולא ציוה אל הפסולים לחתוספות והפסולי' ציוה אח"כ לחתום (אח"כ) בזה ודאי השטר כשר עפ"י הכשרים דאף על גב דראו כאחד הלואות המעות מכל מקום דל מהכא הלואת המעות הרי הוא נתחייב עפ"י השטר אף על פי שאינו חייב כמבואר בסימן מ' והרי הוא כאלו ראו הלואה יחד עם הפסולים ואם כן שמעו הכשרי' שהודה לפניהם שחייב בזה ודאי דל הלואה הרי נתחייב עפ"י הודאה אלא אם ציוה לחתום הכשרים עם הפסולים דכיון ששמעו יחד ציווי הלוה לחתום וציווי לחתום היא ראייתן ועיין פ' השולח (גיטין דף ל"ג) ובזה אף על גב דחתמו הכשרים לבד כבר נצטרפו בראי' עם הפסולים דציווי לחתום היא ראייתן וחתימתן הוא הגדתן ואם כן כיון דשמעו יחד ציווי לחתום כבר נצטרפו בראי' ואולי מזה מיירי הש"ך אבל היכא דלא ציוה כי אם אל הכשרים אף על גב דראו יחד הלואת המעות אמרינן סלק הלוא' ונתחייב ע"י השט' שחותמין בו הכשרים וכמ"ש וז"ב:
א סָעִיף ד וקרעו להם נייר חלק. עסמ"ע סק"ט ועיין בתוס' בגיטין דף ט' ע"ב ד"ה מקרעין שהביא בשם הירושלמי שהק' והלא כתב ראשונה הוא ומשני כשהרחיב להם הקרעים ע"ש ומחתימה שלא הביאו זה הפוסקים כי כן הוא ג"כ מסברא דודאי אין יכול לזייף גדול מזה וביד אחד יכול ליקח אותן הקרעים ולהניח על שטר גדול ולמלאותן דיו:
ב סָעִיף ה אם קבלו בני העיר. עיין ש"ך סק"ח דאם מתחייב עצמו דמהני מדינא ובס' קצה"ח כתב דלא מהני רק בשטר ראיה ולא בשטר חיוב ומייתי ראיה ממאן דס"ל ע"ח כרתי דלא מהני ואין הנידון דומה לראיה דודאי לא מהני לעשות שליח להיות עד אף דבעדותן נגמר הקנין מ"מ כך הוא גזירת רחמנא דע"י עדותן שמעידין בחתימתן נגמר הקנין וכשהן אין חותמין עצמן לאו עדות הן דהויין כעד מפי עד ואין הקנין נגמר על ידן. אך בבא להתחייב עצמו שבחתימת ידו עושה קנין ודאי מועיל שליחות לעשות קנין. וכן משמע מלשון הש"ך שכ' בבא להתחייב עצמו דמועיל אך מ"מ מ"ש הש"ך תמוה בין שטר ראיה בין בחיוב דכשאין מנהג מניין ידוע שהדבר אמת וכן לענין חיוב כל שאין מנין השטר ראיה לאו שם שטר עליו ואין קנין בשטר כזה כמ"ש התומים בס"ס ס"ח:
ג סָעִיף יב אף על פי שהעד החתום בתחלה. עש"ך סקכ"ג שהרבה להוכיח דבסוף פסול וסתר ראיית הרמב"ן ויש שם ט"ס בד"ה ואני אומר במחילה וכו' וצ"ל והלא לא הוזכר מקודם וכו' וגם בד"ה אכן מ"ש התוס' פ"ב דגיטין וכו' יש ט"ס וצ"ל כל כה"ג אין מקיימין אותו אלא מעדים של מטה וכו' והיינו דעיקר ראיית הרמב"ן מהא דהמביא דקאמר אי התם בתחלה ה"ל פסול. ולעיל קאמר א"ב נמצא א' קרוב או פסול דלמאן דאמר משום תנאי כשר וע"כ קאי אלבסוף. וע"ז תירץ ג' תירוצים א' דמיירי התם מראשונים ולעולם בסוף פסול והא"כ קאי אראשונים דכשר. והא דקאמר בתחלה דפסול היינו לכתחלה אבל בדיעבד כשר בראשונים כשהיה ישראל שם וכסוגית הש"ס דילן ואח"כ צ"ל הא דשטר שנמצאו ב' הראשונים קרובים והקושיא דליהוי כהרחקת עדים: או י"ל דר"י דקאמר דאתי כמ"ד עדים חותמים זה בלא זה אמר ג"כ האי דינא דשטר שנמצאו שנים הראשונים קרובים דכשר דהוא גם כן משום דעידי הגט חותמין זה שלא בשני זה דאי אין חותמין זה שלא בפני זה היה לנו לפסול כשחתם בו פסול מתחלה וכסברת התוס' בגיטין דף י"ז בד"ה א"ל פסול וכצ"ל בדברי ר"י ואפי' חתם ישראל לבסוף פסול ורבי אילא קאי אלמעלה אמתניתין דעד כותי כנ"ל. עוד כתב הש"ך בשם הריב"ש שכ' וז"ל אבל שטר שבא לפנינו ואינו נודע אם חתמו יחד בו זה שלא בפני זה לעולם כשר דתלינן דעדים הכשרים לא חתמו עם הפסולים אלא לאחר שנחתם השטר בחתימת הכשרים. וכתב הש"ך דלא מסתבר לחלק בכך וכן כתב לעיל בפי' הירושלמי דאם הראשונים לא ידעו מהאחרונים הפסולים שפסול ולכאורה תמוה דהא סברא גדולה דהא לא נצטרפו הכשרים עם הפסולים כלל ומה בכך שהפסולים נתכוונו לעדות כיון שהכשרים לא נצטרפו עמהם וכבר נתכשר השטר שכבר הוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימת הכשרים ואין כח שוב להפסולים שיפסלו השטר אחר שכבר נתכשר כמ"ש התוס'. אמנם מדברי הש"ך משמע דהטעם דודאי מתחלה נצטרפו יחד להעיד כמ"ש בד"ה מה שהביא הרמב"ן ע"ש. ולפענ"ד נראה שהוא דוחק לכן נראה דשטר שאני כיון דקי"ל ע"ח כרתי וכתב הר"ן פ' המגרש דמה שמודה ר"א בגט החתום בעדים שא"צ ע"מ שהוא מטעם שהמסירה כורתה וכיון שיש עדים על עיקר הדבר דה"ל ע"ח כע"מ שהרי הגט יוצא מת"י בעדים הללו ובידוע שהבעל מסרו לה ונמצא כאלו הם עצמן מעידין על המסירה הרי מבואר מדברי הר"ן דעידי חתימ' בשעת חתימה לא מעידין כלל דהא כותבין הגט לאיש ושט"ח ללוה ועדיין ליכא מסירה ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה. והא דאמרינן עדים החתומים על השטר כאלו נחקרה עדותן בב"ד ע"כ לא הוי כנחקרה עד שעת מסירה ובשעת מסירה הוי אז כמגידין על המסירה דאז נגמר הדבר דקודם מסירה עדיין לא נגמר הדבר ואין העדים מגידין מאומה שאין להם מה להגיד כלל וא"כ בשעת מסירה הוי אז כשעת ראיה והגדה והבעל דבר מצרפן בשעת מסירה כשמוסר לה כעדים החתומים הללו כשיש ביניהם קרוב או פסול ולהכי נתבטל העדות ונראה דאפי' למ"ד ע"ח כרתי מ"מ לא נגמר הגדתן עד שעת המסירה דקודם המסירה אין ממש בשטרא ע"ל סי' מ"ו סעיף ל"ה בסמ"ע סקפ"ו ולפ"ז א"ש דברי הש"ך דשוב לא שייך לומר שכבר נתכשר השטר בשעת חתימת הכשרים דקודם המסירה עדיין לא נתכשר השטר ונראה דזהו דעת הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין הלכה כ"ז וז"ל היה אחד משנים הראשונים פסול שהרי זה גט פסול שמא יאמרו עד פסול כשר בשאר שטרות בשעת שיהיה העדים רבים ולא הכשירו בגט שעדים רבים אלא מפני שעדי מסירה הם עיקר ותמהו עליו כל נושאי כליו. ולפמ"ש אתי שפיר דהא היה לנו להכשיר בשטר שנמצא קרוב או פסול מטעם שכ' הרמב"ם דשמא אחר שחתמו הכשרים חתם הפסול וכבר נתכשר השטר קודם שחתמו הפסולים רק הטעם דפסול הוא מטעם שכתבתי דעיקר הגדתן הוא משעת מסירה וכמו שכ' הר"ן וזה לא שייך רק בדליכא עידי מסירה כמ"ש הר"ן אבל בגט דצריך עידי מסירה אף שיש עדי חתימה ולא נצטרפו להגדה בשעת מסירה ולא נתבטל עדות הכשרים דכשיש עידי מסירה ממילא העידי התימה אין מעידים רק שנכתב הגט בציווי הבעל כמ"ש הב"ש באה"ע סי' ק"ל ע"ש וכיון שחתמו הכשרים קודם הפסולים ונגמר עדותן קודם שחתמו הפסולים כשר וגם מזויף מתוכו לא הוי דהא לא נסמך על חתימת הפסולים דהא עיקר הקיום מעדות דלמטה הן וכשרים הם ולא פסולין לגט רק משום גזירה דשטרות דבשטרו' לא נגמר עדות הפסולים עד שעת מסירה ואז באו עדות הכשרים והפסולים ביחד ואתי שפיר דברי הרמב"ם. עוד כ' הש"ך ולענין אמצעים וכו' ונראה דאפילו מאן דפוסל באמצעים היינו כשידוע שחתמו באמצע דאז ודאי לשם עדות חתם אבל בשטר הכא לפנינו וחתומים בו קרובים באמצע נראה דכשר דהא גם כן נוכל לומר שהכשרים החתומים למטה חתמו קודם ואחר כך חתמו עצמ' הקרובים והכשרים למלוי ולפי דעתי אין שום סברא לחלק בין אם כל החתומים למטה הן קרובים דתלינן שחתמו למלוי ובין אם הם קצתן קרובים וקצתן כשרים אם לא מטעם שכ' הב"י דיסברו כמו שזה כשר אף השני כשר ואתי לקיומי מהן והוא דחוק. ועיין בחדושי לאה"ע ח"ג סי' ק"כ להלכה והא דפסלינן בישבו כולם לחתום אף דבגט דודאי דיושבין כולם לחתום דהא אין חותמים אלא זה בפני זה שאני גט דאדעתא דבעל חתמו כמ"ש התוספ' בגיטין י"ח בד"ה א"ל פסול משא"כ בשטרות דלא שייך זה כמ"ש הר"ן בגיטין ע"ש:
ד סָעִיף יב הרי השטר כשר מדברי המחבר כאן מוכח דס"ל דוקא בסתם שטר הבא לפנינו כשר דתולין שחתמו הכשרים קודם למטה ואח"כ חתמו עצמם הפסולים אבל אם ידוע שהפסולים חתמו עצמם קודם למעלה ואח"כ חתמו עצמם הכשרים למטה פסול. וכשיט' הרא"ש והר"ן והרשב"א והא דאמר אם יש עדות ברור' שכולם ישבו לחתום פסול נראה כשחתמו הפסולים עצמם קודם ואחר כך באו הכשרים וחתמו עצמם אצל הפסולים הוי כישבו כולם לחתום דהא מדעת צירפו עצמם הכשרים להפסולים והפסולי' ג"כ בודאי נתכונו להעיד כיון שחתמו עצמם קודם לכולן בשיטות הראשונו' למאי חתמו עצמם ודאי לעדות כיוונו כנ"ל פשוט:
ה סָעִיף יג אם הכשרים זוכרין העדות. עיין ש"ך סעיף קטן ך"ה דדוקא ב"ד אבל הם עצמם לא שכבר עשו שליחותן שלא נעשו שלוחים לחתום השטר אלא בצירוף הפסול עכ"ל ותמוה לי דאם לא נעשו שלוחים לחתום רק בצירוף הפסול אם כן לא נעשו שלוחים לעשות שטר כשר כלל והאיך יכולין לפלוני מנה יכולין לכתוב שטר:
ו סָעִיף כ אע"פ שיש בין חתימה לחתימה ריוח גדול. והיינו כשהשטר והעדים חתומים על הנייר אבל כשחתימ' הערים על המחק והשטר על הנייר ונכתב בין עד לעד אנחנו סהדי פסול כשיש ריוח בין עד לעד כשיעור ב' שיטות דיכול למחוק הנייר ער העד ולעשות שטר בעד אחד על המחק ובן הריוח שבין העד לעד יעשה שטר בע"א ושני שטרות בשני עדים מצטרפין והוא פשוט וכ"כ בתומים:
ז סָעִיף כא אבל אם כתבו כן בפני חתימתן ע' תומים שכ' דכשכותבין אנחנו סהדי צריכים לכתוב כן אנחנו סהדי המעידים על השטר שסכומו כך וזמנו כך וכך שם המלוה והלוה. אכל כשכותבין סתם אנחנו סהדי כתבנו שטרא אניירא וחתמנו אמחקא פסול דיאמרו עדים רק אזה חתמו כמו בטיוט' שאומרין עדים אטיוט' חתמו ולא כן לבבי ידמה דא"כ כשמקיימין השיטו' בשיטה שלפני האחרונה ג"כ יפסול משום דעדים רק אזה חתמו ומכל הפוסקים משמע להיפך וכן מנהג העולם ופוק חזי מאי עמא דבר וגם אם יהיה כתוב בשטר הרבה עניינים לא יועיל עדותן על הענין הכתוב למעלה ובהדיא כתבו התוספ' גבי פ' ערב בסוף בבא בתרא דאדרבא עיקר עדות על השטר ודוקא בשאילת שלום אמרינן דאשאיל' שלום חתמו משום דסותר להגט ע"ש אלא ודאי דדוקא בטיוט' שהרחיקו העדים מגוף השטר שלא כדרך העדים דדרך העדים לחתום בסמוך אמרינן סהדי אטיוט' חתמו אבל כשחותמים סמוך לכתב אכולא מילתא מסהדי. ומה שהקשה בתומים על התוספ' שכתבו דהיכא דעד אחד חתם בראש שטה והשני בסוף שטה ונחנו סהדי בנתיים הא מתחלה כתבו דזה מחזיק ב' שיטין וכו'. ולא קשה מידי דנוכל לומר דמתחילין לכתוב בהשט' שבין עד לעד ואחר שטה זו למטה כותבין עוד ב' או ג' שיטות וא"ל דאם כן יגוז למטה זה אינו דאז יוכר הזיוף כיון שרואין שהתחילו לכתוב ולא גמרו כן נראה לי:
ח סָעִיף כג כתב יד הלוה. ואף דהמחבר סי' מ"ד סעיף ו' מכשיר מכל מקום הכא דאיכא פרעון כחוב ויש בו גרר או מחק הוי כמו שובר שיש בו מחק דדנין לריעותא לבעל השטר כמבואר בסי' י"א ובבא קמייתא שכ' דצריך ליזהר הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשר וכ"כ בתומים והוא פשוט:
א סָעִיף א חותמים. במרדכי פ' ג"פ כתב דאם חותם איש פלוני עד כשר עיין בא"ע סי' ק"ל סי"א. סמ"ע:
ב סָעִיף א מלמעל'. ז"ל הסמ"ע דאז מצי לזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצ' והש"ך השיג עליו וכתב דהתוספות ר"פ ג"פ הוכיחו דאפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב שריר וקיים או שאינו חלק מלמטה או שחתום עד א' למט' והב' מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתקון חכמים ע"ש ונרא' שאפילו הפוסקים בר"ס מ"ד דאם לא הוחזר כו' אין השטר כולו פסול מודים בזה עכ"ל:
ג סָעִיף ב חותם. ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שרא' העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה"ל מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו כיון דאימתו עליו. רש"י. סמ"ע:
ד סָעִיף ב רשאים. בב"י כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו ב' קורין לפניהם לא מהני עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ'. ש"ך:
ה סָעִיף ב יתרגמו. ובדיעבד אפילו בגט אף שאין מכירין לשון הגט וקראו אחרים לפניהם ותרגמו להן באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט היכא דא"א לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ"ל עכ"ל הש"ך. (* ובספרי מנורת זכרי' סי' ק"ל ס"ק נ"ד השגתי עליו וכתבתי שהוא פסול):
ו סָעִיף ד הרשום. בסמ"ע פי' דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט והתירו לעשות כן בגט מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל וכתב הש"ך דלא ה"ל לפרש כן דברי המחבר שכתב וחתמו על הרושם משמע דמפרש כפרש"י שרושמין הנייר בשרטוט והם חותמים על הרושם ובגט כה"ג כשר כו' גם הרשב"א כתב בחדושיו פ"ק דגיטין דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם המקרע על העור כו' אלמא רשימה אינה כתיב' וכן פירש הרב בעל העיטור עכ"ל וכן הסכים ראבי"ה במרדכי פ"ב דגיטין ע"ש ע"כ דברי הש"ך (* ובספרי מנורת זכרי' ס"ק נ"ה שם כתבתי שבעל הש"ך טעה כי הרמב"ם חולק בפי' על הירושלמי ופוסק בפ"ד מהלכות גירושין דרשימ' מיקרי כתב ובסי' קכ"ה בא"ע הביא הב"י אלו ב' הדיעו' דעת הרמב"ם והירושלמי ע"ש). (א"ה עם היות שלא זכינו לראות פני המנור' ולא ידענו מה המה אלה טעמי ראיותיו של הגאון המחבר עכ"ז במחילת כבוד הרב במקומו מונח אומר אני הפעוט כי בשגגה קרא טועה להש"ך דמ"ש וכן מצאתי בירושלמי כו' הם דברי הרשב"א שהעתיק אותן ושם תמה הרשב"א עצמו על הרמב"ם וז"ל ומן התימא שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם הקורע על העור וכן הרושם על העור כגון כתב כשר עכ"ל גם הר"ן וכן הרב המגיד בפ"ד מה"ג תמהו עליו בזה ע"ש ועיין בס' גט פשוט להר"נ ן' חביב על הל' גיטין בסי' קכ"ה ס"ה שמאריך בדין זה ע"ש):
ז סָעִיף ד אותם. ר"ל העדים ובקצת ספרי' איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ"ע דאדיין המחתים קאי ולא נהירא כלל שהרי הט"ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ"ל אותם עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ה שהסופר. וה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י או בממר"ם שכתב פב"פ חתם במסירת קולמס או שכתב פב"פ צוה לחתום מהני וכ"כ הרשב"א לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיני' חורב' כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נרא' דוקא בעד בעינן קבלו בני העיר דאל"כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום אבל גבי לוה שמתחייב הוא עצמו בכך אפילו לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני עכ"ל:
ט סָעִיף ה לחתום. ולא חיישינן דילמא קרעו להם נייר כו'. סמ"ע:
י סָעִיף ה אקרינן. כתב הש"ך יש לדקדק דהא לעיל ס"ב מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני וצ"ל דדוקא לכתחל' אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכן עיקר עכ"ל כתב הסמ"ע בשם הב"י דמיירי דאמרו כן מעצמן קודם ששאלו להם הדייני' (וכ"כ הט"ז וסיים ז"ל וג' דינים יש כאן. א' אמרו שהקרו סגי. ב' לא אמרו צריך שיכוונו עדותן בע"פ. ג' אם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני עכ"ל:
יא סָעִיף ו פסול. שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשתי השורות כ"כ ב"י והסמ"ע. ולא היו צריכים לזה דבלא"ה פסול שיכול לכתוב בשור' שלפני אחרונ' מה שירצה ואפי' כתוב בסוף השטר שריר וקיים יכול למחקו ולקיים בשטה שלפני אחרונ' ולכתוב שם מה דבעי עכ"ל הש"ך:
יב סָעִיף ו בדיו. אפילו אין בו מחק רק נקודות ושריטות והלובן נרא' בין הנקודות דמ"מ שייך ביה טעמא שלא יאמרו כו'. סמ"ע:
יג סָעִיף ז אבל. כתב הסמ"ע דאף אם השטר פסול מפני שהי' יכול לזייפו מ"מ נראין הדברים מהעדים שהענין הוא אמת וה"ל כמלו' או מוכר בלא שטר רק בעדים דאינו יכול לומר להד"ם עכ"ל וכתב הש"ך דאפילו להפוסקים בשט"ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד"ם מודים הכא כיון דניתנ' עדות זו להכשיר אילו מלאוהו לקרובים או בחזרת דברים עכ"ל:
יד סָעִיף ח גסה. בד"מ כתב דיש פלוגתא אם משערין באלו עדים החתומין על השטר וסיים שם בשם הרמב"ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים משערים בכתב הסופר להקל. סמ"ע:
טו סָעִיף י שלישית. בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בראש השיט' גם בכה"ג פסול כל השטר אף אם בא לב"ד ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי דמ"מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"ח דלדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השיט' ע"כ ואין נ"ל דכיון דקי"ל אם כתוב תרי ש"ו בשטה שלפני שטה אחרונ' כשר אם כן יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח"כ באותה שטה שריר וקיים עכ"ל:
טז סָעִיף י אחר. כתב הסמ"ע אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפ' דב' עדים בשני שטרות כ"א בפ"ע או בשני שטרות בכה"ג אין מצטרפין וא"ל הא איכא למיחש שיעש' זיוף על כ"א מהעדים שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני י"ל דמש"ה לא פסלו לשטרא דהעדים אפסידו אנפשייהו דלא ה"ל להתחיל לחתום באמצע השורה ולא פסלינן השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים עכ"ל ובמ"ש דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין השיג עליו הש"ך דהא קי"ל בסי' נ"א איפכא דמצטרפים עכ"פ לגבות מבני חרי אלא הטעם הוא כיון דליכ' אלא שטה א' בכל שטר יהיה ניכר הזיוף וב' שטרות בכה"ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפין וכן עיקר עכ"ל:
יז סָעִיף י למדין. דאם לא היה כתוב כן קודם חתימ' העדו' לא היו חותמין כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשיטה א'. סמ"ע:
יח סָעִיף יא יחתמו. פירוש אף אם יתחילו לחתו' בראש השט' שוה לשטת השטר מלמעל' לחתימתן מ"מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרב' אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועדיו בשטה א' וכ"ש דלא יחתמו זה אחר זה ויתחילו באמצע השט' מה"ט וכתב בד"מ דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך עכ"ל הסמ"ע:
יט סָעִיף יא וחתכו. ה"ה אם טייטן בדיו לפני חתימתו פסול. סמ"ע:
כ סָעִיף יא חובתו. ואע"ג דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעה"ש כמ"ש בסי' מ"ד ס"א ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דלא נהירא דא"כ איך כתבו הט"ו אח"כ ומיהו אם כתוב למעל' בסוף השט' ש"ו כשר ניחוש דילמ' היה כתוב דבר חוב' בתר ש"ו אלא נלע"ד דהט"ו מיירי האידנ' דלמדין משט' אחרונ' כיון דכותבין שריר וקיי' וא"כ לדידן אפילו דבר של חוב' אין למדין בתר ש"ו ולפ"ז למאי דקי"ל בסי' מ"ב ס"ה וריש סי' מ"ד בהג"ה דדבר של חוב' למדין קשה על הרמ"א שלא הגי' כאן כלום וצל"ע ועכ"פ נ"ל ברור דלדידן לית' להאי דינ' עכ"ל:
כא סָעִיף יא חלק. כתב הסמ"ע מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשט' א' כשיש חלק למעל' אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעות' לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ"ל והש"ך כתב דמשמע בש"ס ופוסקים דשטר ועדיו בשטה א' כשר בכל ענין גם לא נהיר' לחשוד העדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מה שלמעל' (ר"ל מן הצד לפני החתימה עד למעלה) דמסתמ' כל שטר יש לו גליון מן הצדדים וא"כ כשיחתוך לא יהיה לו גליון מן הצד (ר"ל במקום חתימת העדים) ויהא ניכר הזיוף ולפ"ז צריכים העדי' ליזהר כשכותבי' שטר ועדיו בשיט' א' והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר וחתימת' כנ"ל ברור ודו"ק עכ"ל:
כב סָעִיף יב קיימי'. דאם הם קיימי' צריך לשאול אותם ונאמני' לומר שכול' ישבו לחתום אע"פ שכת"י יוצא ממקו' אחר ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתו' ועדי' אחרי' מכחישין אות' אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' כ"כ הסמ"ע בשם הב"י וכתב הש"ך ולסברא ראשונה בסי' ל"ו ס"ב מיירי כאן שאנו יודעים שהכשר מכיר בפיסולו של חבירו ולסברא האחרונ' אין חילוק דאפילו לא ידעי בטל השטר עכ"ל:
כג סָעִיף יב מתחלה. משמע דאם הפסול חתום לבסוף פשיטא דהשטר כשר אבל הש"ך כתב דדעת הרבה פוסקים להפוך וכן עיקר ע"ש שהאריך בראיות מהש"ס ופוסקים:
כד סָעִיף יב האחרונים. דאז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוונ' שיחתום שם מאן דקשיש מינייהו והמלו' מילא האויר בחתימת קרובים ופסולים אלו ועיין בנ"י דאף אם חתמו ב' אחרונים הכשרים זה אצל זה השטר כשר ועד"מ וב"י שהביאו הרב' דעות דכשהעדים הפסולים חתומים באמצע והראשונים ואחרונים כשרים ואין אנו יודעים באיז' סדר חתמו השטר פסול וכשנודע לנו שחתמו כסדר שהם חתומים עתה לפנינו השטר כשר כיון שהעדים הראשונים כשרים משא"כ אם כל העדים ראשונים פסולים אז מסתמא אמרינן למילוי חתמו הפסולים אחר שחתמו הכשרים והשטר כשר וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול השטר עכ"ל הסמ"ע:
כה סָעִיף יג וב"ד. נ"ל דוקא ב"ד אבל הם עצמן לא שלא נעשו שלוחים לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול וכבר עשו שליחותן. ש"ך. * וא"ל הא כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו והביאו הסמ"ע והש"ך בסי' מ"א דאם יתבטל השטר לגמרי לא אמרינן דעשו שליחותן שאני התם דנעשו שלוחים על שטר כשר אבל הכא נעשו שלוחים על שטר פסול שיחתמו בצירוף הפסול ולכך אמרינן דכבר עשו שליחותן וק"ל:
כו סָעִיף יג וחשוב. כתב הסמ"ע והא דבסי' ל"ו כתב הט"ו דאם העידו יחד נפסל גם עדות הכשרים שאני התם שהעידו על פה בב"ד יחד ושוב אין תיקון לחזור ולהעיד לבדן משא"כ כאן דלא הגידו בע"פ בב"ד יחד והש"ך תירץ דכאן מיירי שהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהיו עמהם דבטל העדות לגמרי לכ"ע דה"ל ראיי' והגד' דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומה"ט קי"ל בכל דוכתי דהחתומים על השטר א"י לחזור ולהעיד דכיון שהגיד כו' והגד' בשטר כהגד' בב"ד דמיא ולמ"ש בסי' ל"ו דבהצטרפות לראי' לחוד בטל העדות אפילו לא העידו אח"כ א"כ אם היו פסולים עמהם בשעת ראיית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו עמהם וחתמו על השטר ג"כ פסול הוי דאע"ג דכתבתי שם דבהגד' בב"ד לחוד לא נצטרפו הגד' דבשטר גרע טפי כיון דחתומים יחד על שטר אחר וה"ל מזויף מתוכו עכ"ל וע"ש:
כז סָעִיף יד מדעתו. ז"ל הסמ"ע נרא' פשוט דס"ל דיכול המלו' למלאותו מדעתו בקרובים אפילו אחר היום שנחתם כ"ז שלא נרא' בב"ד וכן מוכח באשר"י כו' וא"כ קשה דלא ה"ל להמחבר לסתום בסט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכך נרא' שהכל סעיף א' הוא וצריך להגיה וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' עכ"ל והש"ך כתב דלא נהירא אלא דס"ל דכ"ע מודו בזה דנהי דיכול לעשותו שלא מדעת הלו' היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשות אבל מ"מ אין השטר נכשר אלא משעת המלוי וכ"כ הט"ז דהדין שבסט"ו הוא אליבא דכ"ע והכי נקטינן עכ"ל):
כח סָעִיף טו שאין. ואפילו למ"ד עדיו בתחומין זכין לו. בשטר כזה דלא נחתם כראוי מוד' דאינן זוכין לו. סמ"ע:
כט סָעִיף יז מכח. משמע דהמלו' הבא לגבות בא מכח עובד כוכבים ואף שהוא למעליותא ובסי' קנ"ד סי"ח פסק דדוקא לגריעותא הרי הוא כעובד כוכבים צ"ל דשאני הכא כיון דאפילו ישראל בישראל הי' יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו משום שיכולין לזייפו ובשל עובד כוכבים לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עובד כוכבים משא"כ בסי' קנ"ד הוי איפכא דזה הי' מוחזק כמה שנים בחלונו וזה הבא מכח עובד כוכבים בא להזיקו בבנין שרוצ' לבנות ולהאפיל כנגדו וחילוק זה צריכין לחלק בסי' קנ"ד ג"כ דל"ת אהדדי מ"ש בסי"ח ובסי"ט ע"ש ומה"ט כתב המחבר בסי' ס"ו סכ"ה עובד כוכבים שמכר שט"ח לישראל כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול התם נמי כיון דקנ' ממנו השט"ח לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מ"ש הרמ"א בסי' ס"ז סי"ז הבא מכח עובד כוכבים כו' ולכן מי שקנ' שט"ח מן העובד כוכבים על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דבלא"ה הי' זה חייב לשלם לעובד כוכבים ואין לו היזק בקניית ישראל חבירו נרא' דלכ"ע בכה"ג אמרינן דיש לו כח העובד כוכבים עכ"ל הסמ"ע:
ל סָעִיף יח בראש. פירוש ראש הקלף של שטה שאחריו דשט' הראשונ' מתחלת באמצע של שטה שניה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא במרדכי. סמ"ע:
לא סָעִיף יח העדים. כתב הסמ"ע אע"ג דבס"י נתבאר דלא חשדינן להעדים שיחתמו בשטר שיכול לזייף וזה נמי יכול להוסיף בחצי שטה ראשונ' ולחזור מענינו של שטר בשט' אחרונ' ולא יוכר הזיוף מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע השיט' חוששין לזה והש"ך השיג ע"ז וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדים שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש"ס ושום פוסק אלא נרא' דדוקא לדעת זו שס"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו ש"ו באמצע שטה ותו לא הי' חשש זיוף הא לאו הכי אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שיט' הי' כשר וא"כ לדידן דקי"ל דכותבין תרי ש"ו בשט' שלפני אחרונ' שטר זה כשר דודאי נעש' כך מתחל' דאל"כ לא היו העדים מניחים חלק כ"כ שהרי הי' אפשר לזייף ולכתוב תרי ש"ו וא"כ דברי הרב דפוסל שטר זה צל"ע עכ"ל וע"ש:
לב סָעִיף יט ראשונ'. דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף. סמ"ע:
לג סָעִיף כ שמא. והעדים לא ירגישו בזה בשע' שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על ב' המקומות ונתייבש הכתיב' אי נמי העדים לא ידקדקו כ"כ כמו הב"ד כ"כ התוספות פ' ג"פ. סמ"ע וש"ך:
לד סָעִיף כ פסול. כתב הש"ך שיש לתמוה על המחבר שסתם כדברי הטור ולא הביא שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים ונרא' לכאור' עיקר כדבריהם ואולי הוא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחא עכ"ל וע"ש:
לה סָעִיף כא כתבו. ה"ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד תו ליכא למיחש שימחוק השטר דאז יהי' פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר והיותר נרא' דלכתחל' צריך לברר ולכתוב כן בפירוש עכ"ל הסמ"ע (וגם הט"ז כתב דלא מתכשר אם לא כתבו בפירוש דחיישינן שיש לו עדים שראו שלא הי' כתוב כלום בין שטר לעדים ומעצמו נעש' שם המחק ולזה לא ירא לזייף למעל' ולעשות גם השטר על המחק עכ"ל):
לו סָעִיף כב ניכר. לפ"ז אפילו אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני. סמ"ע:
א סָעִיף ב וכן נראה לי עיקר. עש"ך סק"ד שחולק על הכרעה זו ודעתו דהעיקר כסברא ראשונה דאפילו שנים קורין לא מהני וכתב דנראה דאף מסל"ת לא מהני ודלא כבעל העיטור כו' אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד השטר כשר וכן מוכח דעת המחבר וכמ"ש לקמן סק"י ע"ש אמנם בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ל"ה ול"ז כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם כדעת בעל העיטור שהביא הרא"ש שם דאי מקרי להו לתרי דידעי למקרי במסיח לפי תומו חותמין ע"ש וע' בס' שער משפט מ"ש בזה:
ב סָעִיף ה אי אמרי אקרינן. עבה"ט וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ל"ח שכ' מה שהקשה הש"ך כאן על הרמב"ם והמחבר לק"מ דאיירי נמי בתרי ישראל ובמסל"ת וסמכו עצמם במ"ש דמהני מסל"ת בתרי עובדי כוכבי' אף כי בישראל ואגב שיטפיה נעלם ממנו דברי הרמב"ם והביא המחבר בח"מ סי' ס"ח ס"ב עכ"ל ואיני מבין דבריו דלכאור' מהש"ך לא נעלם זה ואדרבה ממנו נעלם דברי הש"ך לעיל ס"ב סק"ד שכתב דלהרי"ף והרמב"ם אף מסל"ת לא מהני לכתחל' דלא מהני מסל"ת בסי' ס"ח ס"ב אלא בשטר שנעשה כבר בערכאות כו' ע' שם ונהי דהק"נ עצמו אין דעתו כן וכמ"ש בס"ק הקודם אבל עכ"פ דברי הש"ך נכונים. וע' בס' שער משפט שכ' דאולי י"ל דמ"ש הט"ו ואי איתנייהו לסהדי קמן כו' הינו דבאיתנייהו יש תקנה בשאלה דשיילינן להו אבל כי ליתנייהו קמן קים לן בהו דלא ידעי למיקרי השטר פסול לגמרי ול"ש לומר דמוקמינן לסהדי אחזקה שבודאי עשו כהוגן כיון דעכ"פ דשלא כדין עשו לכתחל' א"כ ניחוש דילמ' לא אקרוהו כלל כו' ע"ש. מיהו כ"ז לדעת הש"ך אבל לדעת הק"נ הנ"ל פשיט' דליתא להא מלתא:
ג סָעִיף ו ואם הרחיקו שני שיטין פסול. עי' בתשובת נו"ב תניינ' סי' כ"ה בדין כתב יד שהרחיק הלוה חתימתו מהכתב כמה שיטין ויובא לקמן סי' ס"ט ס"ב ס"ק ו' עש"ב:
ד סָעִיף ו שני שיטין פסול. עבה"ט וע' בתשובת משכנות יעקב סימן ך' מ"ש בזה:
ה סָעִיף יב בשטר מתחלה. עבה"ט וע' בתשובת משכנות יעקב סי' כ"א מ"ש בזה:
ו סָעִיף יג אם הכשרים זוכרים. עי' סמ"ע וש"ך מה שהקשו דתשו' הרא"ש סותרים זא"ז וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ח שתירץ בטוב ע"ש וע' דברי משפט מ"ש בזה:
ז סָעִיף כא והוא שכתבו כן כו'. עי' בס' שער משפט שכ' דנ"ל דבהוא על הנייר ועדיו על המחק ונמצא כתוב בין עד לעד אנחנו סהדי כו' דאפי' ידעינן בודאי שהעדי' לא כתבו כן רק שהמלוה בעצמו כ' כן מ"מ השטר כשר כיון דסוף סוף שוב לא יכול להזדייף כו' ושוב פקפק בזה ומסיים והדבר צריך תלמוד ע"ש:
א סָעִיף א העדים. גטין פ"ז ופ"ח:
ב סָעִיף ב ראש ב"ד. שם י"ט ב' וכרבא:
ג סָעִיף ב (ליקוט) שהיה יודע כו'. דאל"כ הוי עד מפי עד ועבתוס' שם ט' ב' ד"ה קורין כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ב וי"א. כרב גמדא. תוס' ט' ב': (ליקוט) וי"א כו'. דפ' כרב גמדא וכמ"ש תוס' ט' ב' ודלא כהרא"ש שכ' דאף הרי"ף סובר כן ועהג"מ ועש"ך (ע"כ):
ה סָעִיף ב ואם אינן. דזהו ג"כ בכלל אינן יודעין לקרות ועהג"א וב"י: (ליקוט) ואם אינן מבינין כו'. וכ"כ הטוא"ע סי' ק"ל אבל ב"י כ' שם שהרמב"ם והרשב"א פליגי עליה ושכ"מ בגטין י"א א' י"ט ב' והא לא ידעי למיקרי בדידעי ולא משני בשתרגמו לפניהם ואם נאמר דסתמא דגמ' ס"ל כרבא וכשיטת הרי"ף ורמב"ם שפיר אבל לפימ"ש הטור והרב כרב גמדא א"א לומר כן דא"כ אמימר וסתמא דגמ' ס"ל כרבא והלכה כן ועוד הביא ראיה מירושלמי סוף גטין גבי ע"א עברית וע"א יוני אמר רב הדיינים חותמין אע"פ שאין יודעין לקרות ואין העדים חותמין אא"כ יודעין לקרות מתני' פליגא על רב גט שכ' עברית ועדיו יונית כו' פתר לה בשהיו יודעין לקרות ולא היו יודעין לחתום או שהיו יודעין את שניהם וחתמו באיזה מהם שרצו ולכאורה משם ראיה גדולה אף לשיטת הרי"ף שפ' כרבא דהא בגט לכ"ע א"צ יודעין לקרות ואפ"ה פריך מגט אבל ליתא דהירושלמי ע"כ ס"ל דאף בגט אמר רב דאל"כ אמאי פריך על רב ואדרבה משם ראיה לדין הטור שם והרב כאן מדפריך על רב מ' הא אי ליתא לדרב ניחא ואנן קי"ל דלא כרב אבל הגמ' הנ"ל הוא כרבא והוא ראיה לפ' הרי"ף וש"ע וכן עיקר אבל דין זה ברור דבמקום שיכולין לקרות דה"ה לתרגם וכ"כ ש"ך ונ"מ לגט (ע"כ): (ליקוט) ואם אין מבינין כו'. עש"ך וצ"ע (ע"כ): (ליקוט) ואם אינן כו'. עהג"א שם ד"ה וכ"פ בא"ז והוא כו' ועבש"ע א"ע סי' ק"ל ס"ט לשון הרמב"ם שם ופי' ב"י דברי הג"א באינו מתרגם אבל הטור שם לא פי' כן ע"ש (ע"כ):
ו סָעִיף ג הודאה. גטין ס"ד א' כתובות ק"א ב' ב"ב קמ"ט א':
ז סָעִיף ד (ליקוט) על הרשום. כפרש"י דלא כפיר"ח בתוס' שם ד"ה מקרעין כו' ועש"ך (ע"כ):
ח סָעִיף ד והשטר פסול. מדפריך שם ובדף י"א והא לא ידעי למיקרי ש"מ דברייתא אפי' בדיעבד מיירי:
ט סָעִיף ד ויש מכשיר'. מדמביא הגמ' ראייה מדמנגיד ול"ק מדפסליה שזהו העיקר:
י סָעִיף ה כל שטר. סנה' ך"ט ב' וכתובות יח יט:
יא סָעִיף ה ואי איתנהו. עס"ב ונ"ע ועש"ך: (ליקוט) ואי איתנהו לסהדי כו'. זה סותר מ"ש בס"ד והשטר פסול וה"ה בקרייה (ע"כ):
יב סָעִיף ה (ליקוט) ואי לא אמרי כו'. דס"ל דאע"ג שלא אקרינהו לאחר וחתמו כיון שהיו יודעין ענין השטר אף דלכתחלה אין לחתמו מ"מ כיון שחתמו ואין שום זיוף בשטר כשר בדיעבד ולא כרמב"ם וש"ע ס"ד ועש"ך והטעם דכ"ז משום חשש זיוף וכיון שאין זיוף כשר בדיעבד וכמ"ש בסי' מ"ד ס"א (ע"כ):
יג סָעִיף ו אפי' כתב. ב"ב שם: (ליקוט) אפי' כ' ש"ו תוס' שם בד"ה לפי מ"מ נהי שאנו למדין משיטה כו' והרא"ש והרמב"ן שם דלא כהרשב"ם כמ"ש דלמא גייז לשטרא ועבה"ג וכמ"ש בגמ' קס"ג ב' (ע"כ):
יד סָעִיף ו אפי' ידוע. רשב"ם שם וכ"מ בגמ' שם מדקאמר מלאוהו בקרובים כשר הלא"ה פסול:
טו סָעִיף ז הא דאמרי'. ערשב"ם ד"ה הרחיק: (ליקוט) הא דאמרי' כו'. דאפי' נאבד השטר ועדים מעידים אי"ל להד"מ והוחזק כפרן כמ"ש בב"מ י"ז א' בעובדא דשבתאי וכן כאן העדאת עדים איכא וא"ל דהוי מפי כתבם דמ"מ חתי' לא נפסל דהא מלאוהו בקרובים כשר (ע"כ): (ליקוט) הא דאמרי' כו'. שהרי העדים לא נפסלו בשביל כך (ע"כ):
טז סָעִיף ט (ליקוט) שני שטין כו' הרי"ף וש"פ ופ' כר' שבתי משום שהוא מילתא מציעתא וכשיטתו כמ"ש בפ' חבית וש"מ (ע"כ):
יז סָעִיף י ואם השטר מסיים. תשו' רמב"ן כנ"ל בסי' מ"ד ס"ג: (ליקוט) ואם השטר כו'. עתוס' קס"ג ב' ד"ה שיטה כו' (ע"כ):
יח סָעִיף יא (ליקוט) צריך כו'. תוס' הנ"ל (ע"כ):
יט סָעִיף יא (ליקוט) וכיצד יעשה כו'. עתוס' ק"ס א' ד"ה מקושר עדיו כו' א"נ ?דמטייט כו' וי"ל כו' והרא"ש (ע"כ):
כ סָעִיף יא (ליקוט) ואם התחילו כו' ומיהו כו' ובלבד כו'. הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט) ואם התחילו כו'. ר"ל אפי' חתומים זה תחת זה כמש"ו ובלבד כו' (ע"כ):
כא סָעִיף יא (ליקוט) דשמא כו'. אע"ג דאין למידין כה"ג כמ"ש בסי' מ"ד ס"ג לחובתו למדין כמש"ש ס"א בהג"ה. סמ"ע (ע"כ):
כב סָעִיף יא (ליקוט) ומיהו אם כו'. צ"ע דמ"מ שמא חובתו כו' וכן הקשה ש"ך ועוד בלא ש"ו בלא"ה פסול כמ"ש בסי' מ"ד ס"ט וכן הש"ך מיירי האידנא ע"ש (ע"כ):
כג סָעִיף יב (ליקוט) שטר כו'. מתני' דפ"ק דמכות וגמ' דב"ב קס"ב ב' ורי"ף פ"ק דמכות (ע"כ):
כד סָעִיף יב (ליקוט) או שהיו שנים כו'. סנה' כ"ט ב' ההוא כו' (ע"כ):
כה סָעִיף יב (ליקוט) אם יש שם עדות כו' וא"כ כו'. כן מ' בב"ב שם וכמ"ש תוס' שם ד"ה נמצא יש תימא כו' וי"ל כו' (ע"כ):
כו סָעִיף יב (ליקוט) שהרי אפשר כו'. כמ"ש בפ"ק דגיטין (ע"כ):
כז סָעִיף יב אע"פ שהעד. כפירושו דנקט הראשונ' לרבותא: (ליקוט) אע"פ שהעד כו'. ס"ל לרבותא קתני בתוספתא הראשונים וכמ"ש בגטין ס"א בגט מקושר דבכ"מ קרובים כשר בין בתחלה כו' ע"ש פ"ב א' (ע"כ): (ליקוט) אע"פ כו'. כמ"ש בתוספת' והביאו תוס' בגטין י"ח ב' ונמצא שנים הראשונים קרובים או פסולים כו' ופי' דלרבותא נקט אע"ג דבגט כה"ג אמרי לה דפסול אף לר' יוחנן כמ"ש בגמ' דגטין שם וכ"ש באמצע' או אחרוני' דלד"ה כשר לר' יוחנן (ע"כ):
כח סָעִיף יב ולכתחלה. מדאמרי' שם מלאוהו כו'. בדיעבד דוקא: (ליקוט) ולכתחלה כו'. ע' רי"ף פ"ב דגטין שגורס שם בגמ' י"ח ב' מיחתם לכתחלה קרוב כו' (ע"כ):
כט סָעִיף יב (ליקוט) וי"א כו'. ומההוא דגט מקושר אין ראיה ועתוס' שם י"ח ב' ד"ה אמרי. וא"ת כו' (ע"כ) (ליקוט) וי"א כו'. כמ"ש בתוספתא הנ"ל ודוקא קתני דתלינן למילוי חתמו וראיה ממ"ש בגטין ספ"ח פ"א ב' לא הוכשרו בו אלא ע"א כו' וא"כ כאן דמקיימינן מתרי מינייהו האיך מכשרינן קרובים אלא דאין מקיימין אלא מעדים שלמטה כמ"ש בב"ב קס"ג ב' כל כה"ג כו' מכלל דבשאר מקיימין מעדיו שלמטה ושם פסולין קרובין ולא חיישינן כמ"ש בגטין פ"ב א' וש"מ מכל תלתא מקיימין כו' ומוכח מההיא דב"ב הנ"ל דא"צ לקיים כל חתימת העדים אלא מתרי מקיימין מדאמר וליחוש כו' קסבר כל כה"ג כו' ועתוס' שם קס"ב ב' ד"ה נמצא כו' ותוס' דגטין י"ח ב' ד"ה אמרי כו' (ע"כ):
ל סָעִיף יג אם נפסל. מכות ו' א' אי למיחזי כו' ועתוס' שם ד"ה אי ופי' ר' חיים כו' וה"נ לא נפסל העדות שראו קודם כתיבת השטר:
לא סָעִיף יג ע"י ראיית. כתובות כ"א:
לב סָעִיף יג וב"ד. ב"ב קע"א א':
לג סָעִיף יד (ליקוט) ואם נראה כו' וי"א כו'. מדאמרי' הרחיק שני שטין פסול אמאי פסול יצוו הב"ד למלאות עדיין (ע"כ)
לד סָעִיף טו הא דמכשרינן. לדעת י"א הנ"ל: (ליקוט) הא דאמרי' כו'. הוא לס' האחרונה דס"ל דהשטר חספא בעלמא אם לא כשמצוה הלוה ודוקא ביום וע' רא"ש שם אבל ס' הראשונה ס"ל דהשטר אין נפסל עד שיבא לב"ד דאלמוה רבנן לתקנתייהו כי היכי דלא לבא לידי זיוף אבל בלא"ה אין נפסל וע"ש (ע"כ):
לה סָעִיף טז (ליקוט) אם אחר כו'. דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי שהרי הודה בפריעתו (ע"כ):
לו סָעִיף יז הבא מכח. ב"ב ל"ה ב' וכפי' הגאונים דאפי' למעליותא: (ליקוט) הבא כו'. עסי' קנ"ד סי"ח י"ט די"א דוקא לגריעותא וי"א אף למעליותא וי"א אף לגריעות' לא רק בחזקה אבל דעת הג"ה שם כמ"ש הכא דאף למעליותא וכ"כ בש"ע בכמה מקומות ועבה"ג (ע"כ):
לז סָעִיף יח וכן אם. צ"ע ועש"ך: (ליקוט) וכן אם כו'. מרדכי ואזיל לשיטתו דס"ל דאם כ' תרי שריר וקיים פסול אף אם הניח אויר שטה חלק או בשורה שלפני אחרונה כמ"ש בגמ' תרי שריר וקיים לא כתבינן וא"כ יש לחוש לכה"ג אבל לדידן דקיי"ל. דכשר בתרי שריר וקיים כמ"ש בסי' מ"ד ס"ט וא"כ פסול אם עשו כה"ג כמש"ל ס"י יש מי כו' ואין לחוש שעשו שלא כדין כמ"ש בהג"ה שם (ע"כ):
לח סָעִיף כ ואם יש בין. תוס' שם לתי' הראשון: (ליקוט) אם יש כו'. תוס' ד"ה גופא כו' וא"ת וי"ל וא"ת וי"ל כו' (ע"כ):
לט סָעִיף כ אבל אם לא. ואין נחוש לזיוף חובת העד השני כמ"ש תוס' בדף קסג ב' בד"ה שיטה אחת ע"ש. ריב"ש: (ליקוט) אבל אם כו'. דאין קשה קו' וא"ת השני הנ"ל (ע"כ):
מ סָעִיף כג במקום כו'. ע"ל סי' מ"ד ס"ו מ"ש שם (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.