א הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם, יָכוֹל הַלּוֶֹה לוֹמַר: מְזֻיָּף הוּא וּמֵעוֹלָם לֹא צִוִּיתִי לְכָתְבוֹ. וַאֲפִלּוּ אִם מוֹדֶה וְאוֹמֵר: אֱמֶת שֶׁאֲנִי צִוִּיתִי לְכָתְבוֹ אֲבָל פְּרַעְתִּיו אוֹ אֲמָנָה הוּא אוֹ כָתַבְתִּי לִלְוֹת וַעֲדַיִן לֹא לָוִיתִי וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, הוֹאִיל וְאִם רָצָה אָמַר: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וַהֲרֵי מִפִּיו נִתְקַיֵּם, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְיִשָּׁבַע הֶסֵת וְיִפָּטֵר. וְאִם קִיְּמוֹ הַמַּלְוֶה אַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַשְּׁטָרוֹת. וְע"ל רֵישׁ סִימָן פ"ב.
ב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָא דִמְהֵמְנֵי לַלּוֶֹה בְּמִגּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַמַּלְוֶה, אֲבָל אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, לֹא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת לַמַּלְוֶה, נֶאֱמָן הַלּוֶֹה בְּמִגּוֹ דְאִי בָּעִי אוֹמֵר מְזֻיָּף. וְהָכִי מִסְתַּבְרָא (טוּר).
ג כֵּיצַד הוּא הַקִּיּוּם, בָּאִים עֵדֵי הַשְּׁטָר וּמְעִידִים לִפְנֵי שְׁלֹשָׁה, אֲפִלּוּ הֵם הֶדְיוֹטוֹת, שֶׁזֹּאת הִיא חֲתִימָתָן, וְכוֹתְבִין לְמַטָּה: "בְּמוֹתַב תְּלָתָא כַחֲדָא הֲוֵינָא, וְאָתָא פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְאַסְהִידוּ קֳדָמָנָא אַחֲתִימַת יְדַיְהוּ, וּמִדְּאִתְבְּרַר לָנָא דְּדָא הִיא חֲתִימַת יְדַיְהוּ, אִשַּׁרְנוּהִי וְקִיַּמְנוּהִי כְדַחֲזִי"; וְחוֹתְמִים לְמַטָּה.
ד אֵין מְקַיְּמִין שְׁטָרוֹת אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דִּין; וּלְפִיכָךְ, אֵין מְקַיְּמִים שְׁטָרוֹת בַּלַּיְלָה. הַגָּה: וְאִם קִיְּמוּ בִּשְׁנַיִם, לָא הֲוֵי קִיּוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ וְהַגָּהַת מָרְדְּכַי דְקִדּוּשִׁין וְנ"י פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים). וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, מֵאַחַר שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָרַב הַתּוֹפֵס יְשִׁיבָה מְקַיֵּם בִּיחִידִי, מִנְהָג כָּזֶה מְבַטֵּל הֲלָכָה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן של"ב), וְכֵן הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנִרְאֶה לִי הַטַּעַם, דִּסְבִירָא לָן לְעִנְיַן קִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנָן, דְּיָחִיד מֻמְחֶה דִּינוֹ כְּג' הֶדְיוֹטוֹת וּמִקְרֵי בֵית דִּין, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן (ג') וְכ"ה, וְאַף עַל גַּב דְּאֵין יָחִיד מֻמְחֶה בַּזְּמַן הַזֶּה, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן קִיּוּם שְׁטָרוֹת דְּרַבָּנָן יֵשׁ לִסְמֹךְ עָלָיו, כֵּן נִרְאֶה לִי טַעַם הַמִּנְהָג:
ה מְקַיְּמִין הַשְּׁטָר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִפְנֵי בַּעַל דִּין. וַאֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: מְזֻיָּף הוּא אַל תְּקַיְּמוּהוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ.
ו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְקֻיָּם, צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים אוֹ מ"ב הַדַּיָּנִים; וְאִם לָאו, אֵין לוֹ דִּין מְקֻיָּם. וּמִיהוּ, נָפְקָא מִנָּהּ בְּקִיּוּם, כֵּיוָן שֶׁחֲתוּמִים עָלָיו שְׁנֵי עֵדִים וְג' דַּיָּנִים, יוֹתֵר בְּקַל יִמָּצֵא מִי שֶׁיַּכִּיר הַחֲתִימוֹת.
ז בְּאֶחָד מֵחֲמִשָּׁה דְרָכִים מִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר: הָאֶחָד, שֶׁיִּהְיוּ הַדַּיָּנִים מַכִּירִים כְּתַב יְדֵי הָעֵדִים; הַשֵּׁנִי, שֶׁיַּחְתְּמוּ הָעֵדִים בִּפְנֵיהֶם; הַשְּׁלִישִׁי, שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בּוֹ וְיֹאמַר כָּל אֶחָד: זֶה כְּתַב יָדִי וַאֲנִי עֵד בַּדָּבָר הַזֶּה; הָרְבִיעִי, שֶׁיָּבוֹאוּ עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם שֶׁל אֵלּוּ, וִיכוֹלִין לְהָעִיד עֵדוּת זֶה מִתּוֹךְ כְּתָבָם, וְאֵינָן צְרִיכִין לְהָעִיד בְּפִיהֶם (רִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ב וְתי"ג) ; הַחֲמִישִׁי, שֶׁיְּהֵא כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, וְעוֹרְכִים בֵּית דִּין זֶה הַכְּתָב לְאוֹתוֹ הַכְּתָב שֶׁבַּשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, וְיֵרָאֶה לָהֶם שֶׁכְּתַב יְדֵי אֵלּוּ הוּא כְּתַב יְדֵי אֵלּוּ. וְאֵין מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר מִשְּׁטָרוֹת אֲחֵרוֹת, אֶלָּא מִשְׁתֵּי שְׁטָרוֹת שֶׁל שְׁתֵּי שָׂדוֹת שֶׁאֲכָלוּם בַּעֲלֵיהֶם שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֲכִילָה גְלוּיָה נְכוֹנָה, בְּלֹא שׁוּם יִרְאָה וְלֹא פַחַד מִתְּבִיעָה בָּעוֹלָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁאוֹכְלִים כָּל בַּעֲלֵי שָׂדוֹת שְׂדוֹתֵיהֶם, אוֹ מִשְּׁתֵּי שִׁטְרֵי כְתֻבּוֹת; וְהוּא שֶׁיָּצְאוּ הַשְּׁנֵי הַשְּׁטָרוֹת מִתַּחַת יַד אַחֵר, לֹא מִתַּחַת יְדֵי זֶה (שֶׁקִּיֵּים) (שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם) שְׁטָרוֹ, שֶׁמָּא הוּא זִיֵּף הַכֹּל. וַאֲפִלּוּ אִם ב' הַשְּׁטָרוֹת מְקֻיָּמִים, אֵין מְקַיְּמִין מֵהֶם, אִם יוֹצְאִין מִתַּחַת יָדוֹ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (ר"ן לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם). וְכֵן מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא קָרָא עָלָיו עַרְעָר רַק שֶׁמְּקֻיָּם כְּדִלְקַמָּן סָעִיף ל"ז וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין, מְקַיְּמִים מִמֶּנּוּ לְבַדּוֹ, כְּמוֹ שֶׁמְּקַיְּמִים מִשִּׁטְרֵי שְׁתֵּי שָׂדוֹת אוֹ שְׁתֵּי כְתֻבּוֹת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְקַיְּמִים חֲתִימָה מִסֵּפֶר שֶׁכָּתַב, אֲבָל לֹא מֵאִגֶּרֶת שֶׁכָּתַב (רִיבָ"שׁ סִימָן קל"ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ מִסֵּפֶר אֵין מְקַיְּמִים, אֶלָּא אִם כֵּן חָתַם שְׁמוֹ בַּסּוֹף, דְּאָז מְקַיְּמִים מֵחֲתִימָתוֹ (ר"ן פ"ב דִּכְתֻבּוֹת).
ח בֵּית דִּין שֶׁכָּתְבוּ: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא וְנִתְקַיֵּם שְׁטָר בְּפָנֵינוּ, הֲרֵי זֶה מְקֻיָּם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרְשׁוּ בְּאֵיזֶה דֶרֶךְ נִתְקַיֵּם. וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב הַדֶּרֶךְ שֶׁנִּתְקַיֵּם בּוֹ.
ט כְּשֶׁהַשְּׁטָר מִתְקַיֵּם בְּעֵדוּת אֲחֵרִים שֶׁמְּעִידִים עַל כְּתָב יָדָם שֶׁל אֵלּוּ, אִם אֶחָד מֵעִיד עַל חֲתִימַת הָאֶחָד וְאֶחָד עַל חֲתִימַת הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל חֲתִימַת כָּל אֶחָד. וְאִם יֵשׁ שְׁלִישִׁי עִמָּהֶם שֶׁמֵּעִיד עַל חֲתִימַת שְׁנֵי הָעֵדִים, נִתְקַיֵּם.
י מִי שֶׁחָתַם עַל הַשְּׁטָר, וּבָא לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ בְבֵית דִּין, וְהִכִּיר כְּתַב יָדוֹ שֶׁזֶּהוּ בְּוַדַּאי, אֲבָל אֵינוֹ זוֹכֵר הָעֵדוּת כְּלָל, וְלֹא יִמָּצֵא בְלִבּוֹ זִכָּרוֹן כְּלָל שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה מֵעוֹלָם, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה בְּבֵית דִּין, שֶׁאֵין אָדָם מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא זֶה, אֶלָּא עַל הַמָּמוֹן שֶׁבַּשְּׁטָר הוּא מֵעִיד שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה, וּכְתַב יָדוֹ הוּא כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ הַדָּבָר, אֲבָל אִם לֹא נִזְכַּר לֹא יָעִיד. הוֹאִיל וְהַדָּבָר כֵּן, שְׁטָר שֶׁיָּצָא בְבֵּית דִּין, וּבָאוּ עֵדִים וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא יָדַעְנוּ עֵדוּת זוֹ וְאֵין אָנוּ זוֹכְרִים שֶׁזֶּה לָוָה מִזֶּה אוֹ מָכַר לוֹ, לֹא נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר וַהֲרֵי הֵם כְּחֵרְשִׁים, עַד שֶׁיִּזְכְּרוּ עֵדוּתָן. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ דָּן כֵּן, לֹא יָדַע בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ. אֲבָל אִם הָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָן, מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דִּבְרֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁאוֹמְרִים אֵין אָנוּ זוֹכְרִים הָעֵדוּת, הוֹאִיל וּמִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר שֶׁלֹּא עַל פִּיהֶם. וּמִפְּנֵי טַעַם זֶה אָנוּ מְקַיְּמִים כָּל הַשְּׁטָרוֹת, וְאֵין אָנוּ מַצְרִיכִים לְהָבִיא הָעֵדִים וְלִשְׁאֹל אוֹתָם אִם הֵם זוֹכְרִים הָעֵדוּת אוֹ לָאו, שֶׁאֲפִלּוּ בָּאוּ וְאָמְרוּ: אֵין אָנוּ זוֹכְרִים אוֹתָם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, הוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ שֶׁלֹּא מִפִּיהֶם אֵלֶּה דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ אֵין זוֹכְרִים שֶׁלָּוָה אוֹ שֶׁחָתְמוּ מֵעוֹלָם עַל שְׁטָר זֶה, וְאֵין כְּתַב יָדָן יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁמְּעִידִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם, מְקַיְּמִים הַשְּׁטָר עַל פִּיהֶם. וּלְפִי דִבְרֵיהֶם, כְּשֶׁהֵם עַצְמָם בָּאִים לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדָם, אִם שָׁכְחוּ הַהַלְוָאָה וְאֵינָם זוֹכְרִים כְּלָל שֶׁחָתְמוּ בִּשְׁטָר זֶה, צָרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל כָּל חֲתִימָה. לָכֵן צָרִיךְ אוֹ שֶׁיָּעִיד כָּל אֶחָד עַל כְּתַב יָדוֹ וְעַל כְּתַב יַד חֲבֵרוֹ, אוֹ שֶׁיִּצְטָרֵף אַחֵר עִמָּהֶן שֶׁיָּעִיד עַל כְּתַב יְדֵי שְׁנֵיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עַל כָּל חֲתִימָה שְׁנֵי עֵדִים. הַגָּה: וְלָא בָּעֵינָן שֶׁיִּזְכֹּר הָעֵדוּת, אֶלָּא בְּעֵד אֶחָד אוֹ בְב' עֵדִים, לְעִנְיַן קִיּוּם הַשְּׁטָר. אֲבָל ב' עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין זוֹכְרִים הָעֵדוּת כְּלָל וְאֵין הַשְּׁטָר כָּתוּב כְּתִקּוּנוֹ, מִכָּל מָקוֹם הַעֲדָאַת עֵדִים אִכָּא (מהרי"ו סִימָן צ"ד וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דִּכְתֻבּוֹת). וְאִם נִתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, אַזְלִינָן בַּתְרֵהּ לְכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, אַף עַל גַּב שֶׁאֵין לוֹ דִּין שְׁטָר גָּמוּר, מִכָּל מָקוֹם לְעִנְיַן זֶה מִקְרֵי שְׁטָר דְּלָא יְהֵא מִפִּי כְתָבָם. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן כ"ח סָעִיף י"ב (תשו' רַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף ר"ט וע' סקנ"ד). וְיֵשׁ חוֹלְקִים כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל רֵישׁ סִימָן ל"ט סָעִיף ג'.
יא אָמַר אֶחָד מֵהָעֵדִים: זֶה כְּתַב יָדִי, וְהֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל כְּתַב יָד הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, לְפִי שֶׁשְּׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן יוֹצְאִים עַל יְדֵי עֵד אֶחָד.
יב וְכֵן אִם הֵעִיד אָחִיו אוֹ אָבִיו שֶׁל הָרִאשׁוֹן עִם אַחֵר עַל כְּתַב יָדוֹ שֶׁל הַשֵּׁנִי, לֹא נִתְקַיֵּם, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן יוֹצְאִים עַל יְדֵי קְרוֹבִים.
יג שְׁנַיִם הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, וְאֵין הָעֵד הַחַי יָכוֹל לְהִצְטָרֵף עִם אַחֵר לְהָעִיד עַל חֲתִימַת הַמֵּת, שֶׁאִם כֵּן יֵצְאוּ שְׁלֹשֶׁת רְבִיעֵי הַמָּמוֹן עַל יָדוֹ. וְאִם לֹא נִמְצָא אֶלָּא עֵד אֶחָד עִם זֶה הָעֵד הַחַי, כּוֹתֵב חֲתִימַת יָדוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, אֲפִלּוּ עַל הַחֶרֶס, וּמַשְׁלִיכוֹ בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיֻּחְזַק כְּתַב יָדוֹ בְּבֵית דִּין, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיוּ עֵדִים לְקַיֵּם חֲתִימַת הַחַי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים), כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטַרֵךְ לְהָעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יָעִיד הוּא וְאַחֵר עַל חֲתִימַת הַמֵּת.
יד אִם אֵין מַכִּירִים לֹא חֲתִימַת הָעֵדִים וְלֹא חֲתִימַת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, וְאֶחָד מֵעֵידֵי הַשְּׁטָר מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, וּשְׁנֵי עֵדִים מְעִידִים עַל חֲתִימַת אֶחָד מֵהַדַּיָּנִים, אוֹ הַדַּיָּן בְּעַצְמוֹ וְאַחֵר עִמּוֹ מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֵינוֹ מוֹעִיל, דְּמַאי דְּמַסְהִיד הַאי לֹא מַסְהִיד הַאי, הָעֵד מֵעִיד עַל מָנֶה שֶׁבַּשְּׁטָר וְהַדַּיָן מֵעִיד עַל חֲתִימַת הָעֵדִים. וְכֵן אִם נִתְקַיֵּם כְּתַב הַסּוֹפֵר וְעֵד אֶחָד, לָא הֲוֵי קִיּוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר"י נ"ב ח"ח).
טו אִם שְׁנֵי דַיָּנֵי הַקִּיּוּם כָּל אֶחָד מֵעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, הַשְּׁטָר מְקֻיָּם.
טז אִם עֵד אֶחָד מִן הַשּׁוּק מֵעִיד עַל חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁטָר, וְדַיָּן אֶחָד מֵעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, מִצְטָרְפִים, דְּאַמַּאי דְמַסְהִיד סָהֲדָא מַסְהִיד דַּיָּנָא. וְכֵן הַדִּין כְּשֶׁאֵין הַדַּיָּן מֵעִיד עַל חֲתִימָתוֹ, אֶלָּא שֶׁשְּׁנַיִם מִן הַשּׁוּק מְעִידִים עַל הַדַּיָּן, דְּהַשְׁתָּא כֻּלָּהּ סַהֲדוּתָא חַד הוּא.
יז עֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַשְּׁטָר. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ מֵת הָאָב הֶחָתוּם בְּעוֹד הַבֵּן קָטָן, יָכוֹל לְהָעִיד עַל חֲתִימַת אָבִיו אַחַר שֶׁיַּגְדִּיל, לְהִצְטָרֵף עִם אַחֵר כָּשֵׁר. וְכֵן יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יַד אָחִיו אוֹ עַל כְּתַב יַד רַבּוֹ שֶׁרָאָה בְּקַטְנוּתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא אֵלּוּ שֶׁרָגִיל עִמָּהֶם, אֲבָל עַל כְּתַב יַד אַחֵר אֵינוֹ נֶאֱמָן לְהָעִיד בְּגָדְלוֹ שֶׁהִכִּיר אוֹתוֹ בְּקַטְנוּתוֹ.
יח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יִהְיוּ עֵדֵי הַקִּיּוּם קְרוֹבִים לְדַיָּנֵי קִיּוּם; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין. הַגָּה: וְעֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִין לִהְיוֹת קְרוֹבִים לָעֵדִים הַמְעִידִים עַל חֲתִימַת הַדַּיָּנִים שֶׁקִּיְּמוּ הַשְּׁטָר (בֵּית יוֹסֵף). וְעֵדֵי הַקִּיּוּם לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה (רַ"ן סוֹף פ"ב דִּכְתֻבּוֹת).
יט עֵדֵי קִיּוּם הַקְּרוֹבִים לַמַּלְוֶה וְלַלֹּוֶה, פְּסוּלִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר. וְדַיָּנֵי קִיּוּם הַקְּרוֹבִים לַמַּלְוֶה וְלֹוֶה, הַקִּיּוּם פָּסוּל (ר"נ פֶּרֶק ב' דַּיָּנֵי גְזֵרוֹת וְרִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ב וְהָרֹא"שׁ כְּלָל ס' סִימָן ד' ונ"י פֶרֶק י"נ וּמָרְדְּכַי פ"ב דִּכְתֻבּוֹת).
כ דַּיָּנִים הַחוֹתְמִים לְקַיֵּם הַשְּׁטָר, חוֹתְמִים, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קְרָאוּהוּ. וְדַוְקָא מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּגוּף הַשְּׁטָר אֵין צְרִיכִים לִקְרוֹת, אֲבָל מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים הֵם לִרְאוֹת מִי הֵם הַמַּלְוֶה וְהַלּוֶֹה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָנִים וְלֹא לָעֵדִים הַמְעִידִים בִּפְנֵיהֶם (רַ"ן שָׁם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ לִקְרוֹתוֹ כְּלָל. וּבִלְבַד שֶׁיִּכְתְּבוּ מִי הֵם עֵדֵי הַקִּיּוּם, שֶׁאִם יִהְיוּ פְּסוּלִים לַמַּלְוֶה וְלֹוֶה, יְכוֹלִים לְהַכִּיר אַחַר כָּךְ (נִמּוּקֵי יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א).
כא דַּיָּנִים שֶׁדָּנִים עַל תְּנָאִים וְעִנְיָנִים שֶׁבַּמִּלְוָה עַצְמָהּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְחוֹקִים מֵעֵדֵי הַשְּׁטָר.
כב דַּיָּנֵי קִיּוּם, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ רְחוֹקִים מִדַּיָּנִים שֶׁדָּנִים עַל הַמִּלְוָה עַצְמָהּ; וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין.
כג עֵדֵי הַקִּיּוּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת קְרוֹבִים לְדַיָּנֵי מִּלְוֶה.
כד שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, שְׁנַיִם מֵהֶם מַכִּירִים חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים וְאֶחָד אֵינוֹ מַכִּיר; עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ מְעִידִין בְּפָנָיו וְחוֹתֵם; מִשֶּׁחָתְמוּ, אֵין מְעִידִים בְּפָנָיו וְחוֹתֵם. וּמֻתָּר לִכְתֹּב הַקִּיּוּם בַּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַשְּׁטָר, שֶׁאֵין הַכְּתִיבָה עִקָּר אֶלָּא הַחֲתִימָה. וְיֵשׁ חוֹלְקִים.
כה אִם בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנִּתְקַיֵּם בִּפְנֵיהֶם לֹא הָיוּ בְּמַעֲמָד אֶחָד, אֶלָּא כָּל אֶחָד קִבֵּל עֵדוּת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, פָּסוּל. וְאֵין הַדַּיָּנִים עַצְמָן נֶאֱמָנִים לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיוּ בְּיַחַד וְשֶׁעָשׂוּ שֶׁלֹּא כַּדִּין (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן צ"א). וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּכְשִׁיר.
כו שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, וּבָאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְעִרְעֲרוּ עַל אֶחָד מֵהֶן שֶׁהוּא גַּזְלָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וּבָאוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים וְהֵעִידוּ שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, אִם עַד שֶׁלֹּא חָתְמוּ הֵעִידוּ שֶׁחָזַר, הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶן, שֶׁהֲרֵי שְׁלֹשָׁה הָיוּ. וְאִם אַחַר שֶׁחָתְמוּ הֵעִידוּ עָלָיו שֶׁחָזַר בִּתְשׁוּבָה, אֵינוֹ חוֹתֵם עִמָּהֶם, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּמִי שֶׁאֵינוֹ בְּעֵת חֲתִימַת הַשְּׁנַיִם.
כז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁעִרְעֲרוּ עָלָיו בַּעֲבֵרָה. אֲבָל אִם עִרְעֲרוּ עָלָיו בִּפְגַם מִשְׁפָּחָה, כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ: אִמּוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרְרָה, וְעֶבֶד הוּא; אוֹ לֹא נִתְגַּיְּרָה, וְגוֹי הוּא, וְנוֹדַע אַחַר שֶׁחָתְמוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁאֵין בְּמִשְׁפַּחְתּוֹ פְּגָם וְשֶׁהוּא כָּשֵׁר, הֲרֵי זֶה חוֹתֵם עִמָּהֶם, שֶׁזֶּה גִלּוּי דָבָר הוּא שֶׁהָיָה מִקֹּדֶם.
כח כָּתְבוּ קִיּוּם וְנִמְצָא אֶחָד מִדַּיָּנֵי קִיּוּם פָּסוּל, יַחְתְּכוּ אוֹתוֹ קִיּוּם, וְהַשְּׁטָר נִשְׁאָר בְּכַשְׁרוּתוֹ.
כט שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לְקַיֵּם אֶת הַשְּׁטָר, וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, צְרִיכִין לִכְתֹּב: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא וְחַד לֵיתוֹהִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמַר הָרוֹאֶה: בֵּית דִּין שֶׁל שְׁנַיִם קִיְּמוּהוּ. אֲפִלּוּ הָיָה כָתוּב בּוֹ: בְּבֵית דִּין, יֹאמַר: שֶׁמָּא דִמּוּ שֶׁשְּׁנַיִם בֵּית דִּין הֵם. וְאִם יֵשׁ בּוֹ מַשְׁמָעוּת שֶׁהָיוּ שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ צָרִיךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא כָתְבוּ: וְחַד לֵיתוֹהִי, כָּשֵׁר. וּמִכָּל מָקוֹם לְכֻלֵּי עָלְמָא אִם כָּתַב: בֵּי דִינָא וּבְמוֹתַב תְּלָתָא, תּוּ לֹא צָרִיךְ, וְחוֹתְמִים שְׁנַיִם מֵהֶם, וְדַיּוֹ. הַגָּה: וְאִם כָּל הַשְּׁלֹשָׁה חֲתוּמִים, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב: בְּמוֹתַב תְּלָתָא הֲוֵינָא (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק ג"פ וְרִיבָ"שׁ סִימָן תי"ג ושי"ח וְרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף קנ"ג וְרַ"ן פ"ב דִּכְתֻבּוֹת). וַאֲפִלּוּ אֵין כָּתוּב בּוֹ רַק: שְׁטָר זֶה נִתְקַיֵּם כָּרָאוּי, דַּי בְכָךְ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן צ"א).
ל אֲפִלּוּ כְּשֶׁלֹא מֵת אֶחָד מֵהֶם, נוֹהֲגִין לִכְתֹּב: וְחַד לֵיתוֹהִי. כְּדֵי לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, שֶׁלֹּא יַחְתְּמוּ בּוֹ אֶלָּא שְׁנַיִם. הַגָּה: אִם כָּתַב בַּהֶנְפֵּק: בְּמוֹתַב תְּלָתָא וְכו', וַחֲתוּמִים בּוֹ ג', וְנִמְצָא אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, יֵשׁ אוֹמֵר דְּכָשֵׁר, דְּתָלִינָן דְּג' אֲחֵרִים יָשְׁבוּ, וְלֹא חָתְמוּ מֵהֶן רַק ב', וְהַג' הַקָּרוֹב אוֹ הַפָּסוּל חָתַם אַחַר כָּךְ (רִיבָ"שׁ סִימָן תי"ג), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף י"ב לְעִנְיַן שְׁאָר שְׁטָרוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל (הָרֹא"שׁ כְּלָל ס' סִימָן ד'). קִיּוּם שֶׁכָּתְבוּ: אֲנַחְנוּ סַהֲדֵי, כָּשֵׁר, דְּהוֹאִיל וַחֲתוּמִים ג' אָנוּ רוֹאִין שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין (רִיבָ"שׁ סִימָן שפ"ב).
לא קִיּוּם בֵּית דִּין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לִכְתַב יְדֵי הָעֵדִים, אוֹ סָמוּךְ לְצַד הַשְּׁטָר, אוֹ מֵאֲחוֹרָיו כְּנֶגֶד הַכְּתָב. וְלָכֵן אִם הַנְּיָר קָצָר לְמַטָּה, יִכְתֹּב הַקִּיּוּם מִן הַצַּד אוֹ מֵאֲחוֹרָיו (רַמְבַּ"ם וְהַמַּגִּיד פכ"ז מֵהל' מַלְוֶה). וְאִם הָיָה בֵּין הַקִּיּוּם וְהַשְּׁטָר רֶוַח שִׁטָּה אַחַת וּשְׁנֵי אֲוִירִים, פָּסוּל הַקִּיּוּם לְבַדּוֹ, שֶׁמָּא יַחְתֹּךְ הַשְּׁטָר שֶׁנִּתְקַיֵּם, וִיזַיֵּף בְּאוֹתָהּ שִׁיטָה שְׁטָר וּשְׁנֵי עֵדִים, וְנִמְצָא הַקִּיּוּם עַל שְׁטָר מְזֻיָּף.
לב (לְשׁוֹן רַמְבַּ"ם שָׁם דִּין ז' ועי' פְּרִישָׁה סס"ק פ"ה ופ"ז). הִרְחִיק הַקִּיּוּם מֵהַשְּׁטָר שִׁטָּה אוֹ ב' שִׁטִּין אוֹ יוֹתֵר, וּמִלֵּא כָל הָרֶוַח שְׂרִיטוֹת דְּיוֹ, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְזַיֵּף; וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְב"ד שֶׁקִּיְמוּ קִיּוּם עַל הַשְּׂרִיטוֹת, אֶלָּא עַל גּוּפוֹ שֶׁל שְׁטָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁחוֹשְׁשִׁין לְכָךְ.
לג שְׁטָר הַבָּא הוּא וְעֵדָיו עַל הַמְחָק, וְהַקִּיּוּם מִלְּמַטָּה עַל הַנְּיָר, אֵין מְקַיְּמִים אוֹתוֹ מִדַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, אֶלָּא מֵעֵדִים שֶׁל מַעְלָה, שֶׁמָּא הַקִּיּוּם הָיָה רָחוֹק מֵהַשְּׁטָר הַרְבֵּה, וְהָיָה הָרֶוַח מָלֵא שְׂרִיטוֹת שֶׁל דְּיוֹ, וְחָתַךְ גּוּף הַשְּׁטָר, וּמָחַק הַשְּׂרִיטוֹת, וְכָתַב הַשְּׁטָר וְעֵדָיו עַל הַמְחָק. וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין לְקַיְּמוֹ מִדַּיָּנֵי הַקִּיּוּם.
לד חָתַם בִּשְּׁטָר קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, וְנַעֲשָׂה גַּזְלָן, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ. אֲבָל אִם אֲחֵרִים מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים חֲתִימָתוֹ וְרָאוּ חֲתִימָתוֹ שֶׁבִּשְׁטָר זֶה קֹדֶם שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, כָּשֵׁר. אֲבָל אִם לֹא רָאוּהוּ עַד אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה גַּזְלָן, לֹא, דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא עַתָּה זִיֵּף וְחָתַם. הַגָּה: (נִלְמָד מֵהַדִּין שאח"ז) וְאִם אֵין עֵדִים הַמַּכִּירִין חֲתִימָתוֹ, הַגַּזְלָן כּוֹתֵב חֲתִימָתוֹ, וּמְקַיְּמִין מִמֶּנָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סָעִיף י"ג. וְהוּא הַדִּין אִם נִשְׁתַּמֵּד לְאַחַר הַחֲתִימָה, דִּינוֹ כְּנַעֲשָׂה גַּזְלָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רִיטְבָ"א).
לה חָתַם בַּשְּׁטָר עַד שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, וְנַעֲשָׂה חֲתָנוֹ, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים חֲתִימָתוֹ, אֲפִלּוּ לֹא רָאוּהוּ עַד שֶׁנַּעֲשָׂה חֲתָנוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהַיְנוּ דַּוְקָא כְּשֶׁהַשְּׁטָר יוֹצֵא מִתַּחַת יַד אַחֵר, אֲבָל אִם יוֹצֵא מִתַּחַת יַד הָעֵדִים, לֹא.
לו חָתַם כְּשֶׁהָיָה בָרִיא וְנִשְׁתַּתֵּק, הוּא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָעִיד עַל כְּתַב יָדוֹ, אֲבָל אֲחֵרִים מְעִידִים עֲלֵהּ.
לז שְׁנַיִם הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, וָמֵתוּ, וְאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדָם הוּא, אֲבָל קְטַנִּים הָיוּ, אוֹ פְּסוּלִין, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וְקוֹרְעִין הַשְּׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן טָעַן שֶׁנִּקְבַּע לוֹ זְמַן לְקַיֵּם הַשְּׁטָר. וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְתַב יָדָם, אוֹ שֶׁהָיָה כְתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר מִשְּׁטָר שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר וְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין, אֵין קוֹרְעִין אוֹתוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין צָרִיךְ שֶׁקָּרָא עָלָיו עַרְעָר, דִּבְהֻחְזַק בְּבֵית דִּין סָגֵי, אֲפִלּוּ לֹא קָרָא (עָלָיו) עַרְעָר. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁכְּבָר מֵתוּ הָעֵדִים, אֲבָל אִם הָעֵדִים עֲדַיִן חַיִּים, וּב' עֵדִים אֲחֵרִים בָּאִים לְפָסְלָן וְאָמְרוּ שֶׁפְּסוּלִין הֵם, גַּם הַשְּׁטָר נִפְסָל, אַף עַל פִּי שֶׁכְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר (רַ"ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים וְטוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת). וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּמַכְשִׁירִין הַשְּׁטָר (שָׁם בְּשֵׁם אָבִיו הָרֹא"שׁ). וְהָא דְאֵין נֶאֱמָנִים בְּשֶׁכְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, לָא לְמֵהֱוֵי שְׁטָרָא מְעַלְיָא לִגְבּוֹת בּוֹ, אֶלָּא דְּאִי תָפַס מִטַּלְטְלִין, לָא מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהָרֹא"שׁ). עֵדִים שֶׁאֵין כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה, וְאוֹמְרִים בְּתוֹךְ כְּדֵי דִבּוּר: אֲנוּסִים הָיִינוּ מֵחֲמַת נְפָשׁוֹת, אוֹ: קְטַנִּים הָיִינוּ, אוֹ: פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ מֵחֲמַת קֻרְבָה וְנִתְרַחַקְנוּ, אוֹ: מָסַר מוֹדָעָא בְּפָנֵינוּ, אוֹ: תְּנַאי הָיָה בַּדָּבָר וְלֹא רָאִינוּ שֶׁנִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים. וַאֲפִלּוּ עֵד אֶחָד אוֹמֵר: לֹא הָיָה תְּנַאי, וְעֵד אֶחָד אוֹמֵר: הָיָה תְּנַאי וְלֹא נִתְקַיֵּם, נֶאֱמָן, וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד. וְאִם כָּתוּב בִּשְׁטָרָא: וַאֲנָן סַהֲדֵי מְסָהֲדִינָן דְּלָא הֲוֵי שִׁיּוּר בִּשְׁטָרָא, אֵינָן יְכוֹלִין לוֹמַר תְּנַאי הָיָה בַּדָּבָר, דְּאֵינָן חוֹזְרִין וּמַגִּידִין. מִיהוּ, אִם אוֹמְרִים מַה שֶּׁכָּתוּב שֶׁלֹּא הָיָה בּוֹ שִׁיּוּר לֹא נֶאֱמַר לְבַטֵּל הַתְּנַאי, רַק שֶׁלֹּא הָיָה שִׁיּוּר בְּגוּף הַמֶּכֶר, נֶאֱמָנִין (טוּר סנ"ה). וְכֵן יְכוֹלִים לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי הַשְּׁטָר בְּכָל דָּבָר שֶׁאֵינָן סוֹתְרִין דִּבְרֵיהֶם (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק מִי שֶׁמֵּת). אֲבָל אִם אָמְרוּ שֶׁהָיוּ אֲנוּסִין מֵחֲמַת מָמוֹן, אוֹ שֶׁהָיָה שְׁטַר אֲמָנָה, אוֹ שֶׁהָיוּ פְסוּלִים בַּעֲבֵרָה, אֵינָם נֶאֱמָנִים. וַאֲפִלּוּ אָמְרוּ שֶׁאַחַר כָּךְ עָשׂוּ תְשׁוּבָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם נֶאֱמָנִים לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, מִכָּל מָקוֹם לְגַבֵּי דִידְהוּ נֶאֱמָנִים, וְחַיָּבִים לְשַׁלֵּם לַלּוֶֹה הַהֶפְסֵד שֶׁבָּא לוֹ מִכֹּחַ חֲתִימָתָם. וְאִם אוֹמְרִים שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁחָתְמוּ לֹא יָדְעוּ שֶׁהָיָה אֲמָנָה, וְאַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר לָהֶם שֶׁהָיָה אֲמָנָה, נֶאֱמָנִים. וְאִם כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר, אוֹ שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁזֶּה כְּתַב יָדָם, אֵין נֶאֱמָנִים בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁיֹּאמְרוּ לְבַטֵּל הַשְּׁטָר, חוּץ מִלּוֹמַר: בְּפָנֵינוּ מָסַר מוֹדָעָא.
לח עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר, שֶׁאָמְרוּ שֶׁהַלֹּוֶה הָיָה קָטָן בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אֵינָם נֶאֱמָנִים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן וְאֵינָן יְכוֹלִין לַחֲזֹר, דַּוְקָא שְׁנַיִם, אֲבָל עֵד אֶחָד הֶחָתוּם בַּשְּׁטָר, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן קכ"ז).
א סָעִיף ב ויש אומרים דאפי' כו'. מגו דאי בעי אומר מזויף הוא עם הנאמנות והכי קי"ל וכדלקמן ריש סי' פ"ב:
ב סָעִיף ג באים עידי השטר כו'. או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום וכדלקמן סעיף ז':
ג סָעִיף ג וכותבי' למטה כו'. ואתא פלוני ופלוני כו' היינו לכתחלה יש לכתוב הדרך שנתקיים בו אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו כדלקמן סעיף ח' וסעיף כ"ט בהגה"ה:
ד סָעִיף ד ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה. ואם באו שני בעלי הדינין לפני הדיין בלילה מקיימין דה"ל כקבלו עלייהו קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד אין מקיימי' בלילה שלא מדעתו וכ"כ הסמ"ע ס"ק ו':
ה סָעִיף ד אין מקיימין שטרות בלילה ואפי' קיימוהו בדיעבד לא הוי קיום כדלעיל סי' ז' [ה'] סעיף ב' גבי דין ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשו' ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה:
ו סָעִיף ד בשנים לא הוי קיום. אפי' בדיעבד כדלקמן סעיף כ"ט כ' בסמ"ע ס"ק ז' דהיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירים חתימות עידי השטר אלא שעידי החתימה מודים לפניהם שהוא חתימתן אבל כשהן עצמם מכירי' החתימות ה"ל כאלו מעידים על מנה שבשטר עכ"ל ולא נהירא לי דאף כשמכירים החתימות הלא לא היו אצל ההלואה אלא על חתימת ידן הן מעידים ולא על מנה שבשטר והלכך צריך ג' דאל"כ ה"ל כעד מפי עד אע"פ שמכירים החתימות והכי מוכח בש"ס פ"ב דכתובות גבי הא דאמרי' שלשה שישבו לקיים השטר שנים מהם מכירי' חתימת ידי העדי' וא' אינו מכיר ונתבאר בטור ומחבר לקמן סעיף כ"ד ע"ש:
ז סָעִיף ד לא הוי קיום בית דין. מיהו העדאת עדות הוי להריב"ש והר"ב לקמן סעיף י' בהג"ה דיכולי' להעיד עדות זה מתוך כתבם ונפקא מיניה טובא בין קיום לעדות כמ"ש לקמן סעיף כ"ט ס"ק ע' והיכא דנכתב בקיום שהעידו העדי' לפניהם או אחרי' העידו לפניהם על חתימות ידם לא הוי אפי' העדאת עדות דה"ל עד מפי עד כיון דלא העידו כן לפני ב"ד של ג' וכן הוא בהגה' מרדכי סוף קדושין תשובת ה"ר חיים וע"ש:
ח סָעִיף ד ונ"ל הטעם כו' דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות כו'. גם הבית חדש ושאר אחרוני' נמשכו אחר הר"ב בטעם זה ולפע"ד אין טעם זה נכון דלא דמי קיום לדין וכמו שכתבתי לעיל סי' ג' ס"ק ח' דדוקא לענין דין הוי יחיד מומחה כג' אבל לא לענין הודאה וקיום א"כ גבי קיום הוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכמו שכתבו התוס' והרא"ש ושאר פוסקים וע"ל סי' כ"ח ס"ך וכ"א וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות וז"ל לעניין חכם דגמיר וסביר וראוי לדון יחידי אי סגי לקיום שטרות שיקיימו לפניו לבדו היה אומר מורי ז"ל דגזירת חכמי' הוא דקיום שטרות בג' שלא יהא כעד מפי עד וכדאמרינן לקמן גבי בי דינא דרב אשי לא סגי בשנים ואיהו מסתמא גמיר וסביר ונראין הדברי' עכ"ל וגם מהרש"ל פ' הגוזל בתרא סי' י"א כ' ואלו בא א' לפני והיה מערער על הקיום הייתי פוסק הלכה למעשה שהוא כחספא בעלמא וע"ש שהאריך ונראה שבדברי' כאלו הולכי' אחר המנהג וכדלעיל סי' כ"ח סעיף כ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה שם דמנהג כזה מבטל הלכה. וכ' הב"ח דלענין מנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בלילה. ואפשר דהיכא דנהוג לקיים בלילה גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכה:
ט סָעִיף ד קיום שטרות דרבנן ובהגהת מרדכי דקדושין ד' תרס"ה ע"א כ' דאם העדי' קיימי' ואומרי' לא חתמנו שטר זה או שאינם קיימי' ובעל דבר אומר פסול הוא צריך קיום אף מדאוריית' עכ"ל סמ"ע ס"ק ט' ואמת איתא שם כן בהגהת מרדכי תשו' ה"ר אביגדור הכהן וז"ל דהא דקיום שטרות מדרבנן היינו היכא דליכא הכחשה וההיא דריש גיטין ה"פ בדין הוא וכשאר שטרות לא ליבעי תרי היכא דליכא הכחשה כדריש לקיש דאמר עדי' החתומים כו' ורבנן הוא דאצרוך קיום בשאר שטרות בתרי אפי' היכא דליכא הכחשה כגון בבא ליפרע שלא בפניו או מיתומי' ולקוחות ולא גבי עד דמקיים ליה בתרי והכא משום עיגונא סגי בחד היכא שאין מכחישו ואע"ג דקיום הגט דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם אינו אלא משום חשש הכחשה דאם יבוא הבעל ויערער השתא מיהא לא אתי וליכא הכחשה אבל היכא דבעל דין לפנינו ואומר מזויף הוא אפי' מדאוריית' בעי קיום וראיה מדתקון זמן בגטין (בפ"ב דגטין דף י"ז) משום שמא יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו אכתי יחפה שיכתוב גט בעצמו ויחתם עדים כרצונו אלא ש"מ כל היכא דאיכ' הכחשה לא איתמר דריש לקיש דאע"ג דגם האשה תודה לדבריו ואין שם הכחשה כיון דמוכח מילתא דלהצלה עבד טענינן מזוייף ומצריך קיום דחשבינן כאלו יש שם הכחשה וליכא למימר דלרמאות גדולה כזה לא חיישינן הא בפ' ד' אחין אמרינן דלהצלה מחקה לזמן שבשטר קדושין אי הוי מתקני ליה זמן אע"פ שהוא רמאות ניכר ומפורסם עכ"ל אבל לפע"ד אין דבריו מחוורים וראייתו אינו ראיה דאדרבה כיון דמדאורייתא לא בעי קיום דלא חיישינן שזייף א"כ מה"ט גופא גם רבנן לא חשו להכי שיחפה על בת אחותו ויזייף וגם לא דמי למחקה זמן דשכיחא דעבדינן הכי משא"כ הכא כמו שאמר רש"י רפ"ק דגטין דלא חציף לזיופי שטרא וכ"כ רשב"ם פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע ע"א) דלא נחשדו ישראל לעשות שטרות מזויפים ועוד דבמחקה זמן דוקא חיישינן משא לצייר עדי' דאיכא למיקם עלה דמלתא ואפי' בזמן אמרינן בפ"ב דגטין (דף י"ז ע"ב) דלא חיישי' לרמאי דגזייה לזמן א"כ בע"כ שאין לדמות הרמאות זו לזו וכ"ש רמאות כזה לצייר עדי' וגם איכא למיקם עלה דמלתא ועוד דמה שפי' ה"ר אביגדור דהך דריש פ"ק (דגטין דף ג' ע"א) היינו משום דהשתא ליכא הכחשה לא נהירא דהא איתא התם להדיא (בדף ו' ע"ב) דאפילו אתא בעל ומערער לא משגיחינן ביה וכן הוא עוד בש"ס סוף פ"ב דגטין (סוף דף כ"ג) ומשמע התם דאפי' לכתחלה תנשא בו ולא משגיחינן לערעורו של בעל וכ"כ הרשב"א בחדושיו ריש פ"ק דגטין להדיא ע"ש בדף ט' ריש ע"ב בחדושי הרשב"א וכן מוכח להדיא מדברי הטור והמחבר בא"ע ר"ס קמ"ב ע"ש ונראה שלזה כוונו התוס' סוף פ"ב דכתובות דף כ"ט ע"א ד"ה קיום שטרות כו' שכתבו דברים גיטין מוכח דאפילו היכא שטוען מזויף הוי מדאורייתא כמי שנחקר' עדותן בב"ד. א"כ מכל זה מוכח דלא כה"ר אביגדור כהן. וגם דוחק לפרש הא דאמרי' בש"ס פ"ב דכתובות (דף כ"א ע"ב) ש"מ עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן וכן הא דאמרי' בסוף פירקא (דף כ"ח ע"א) ואלו נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן זה כתב ידו של אבא כו' כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוהו רבנן בדרבנן דהיינו דוקא כשאין הבעל דין טוען מזויף לפנינו. דא"כ ה"ל לפרושי וכן כתבו כל הפוסקי' והט"ו בכמה דוכתי טובי בסתמא כמה קולות בקיום שטרות מטעם דקיום שטרות דרבנן ולא כתבו דהיינו כשאין הבעל דין טוען לפנינו מזויף וכן מוכח להדיא בתוס' פ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב ע"ב) שכתבו וז"ל שהרי מן התורה א"צ שום שטר קיום דעדים החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר אין נ"ל שצריך קיום דלא אמרינן החתים עדי' שאינן מעצמו דאעפ"י שהוא חשוד על הממון מירתת לכתוב שטר מזויף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקינו רבנן קיום כנגד טענת שטר מזויף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל יתמי ולקוחות כנגד טענת מזויף לא הצריכו קיום עכ"ל ואע"ג דמסקנת התוס' שם דאף ליתמי תקינו רבנן קיום מ"מ הא מלתא דמדאורייתא לא בעי קיום אף כי טעין לוה מזויף כדקאי קאי וכ"כ עוד התוס' פ"ב דכתובות דף י"ט ע"א וז"ל וא"ת מ"ט דמ"ד מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו כו'. ופי' הקונטרס במקום אחר דטעמא משום דדבר תורה א"צ קיום דעדי' החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריכוהו קיום כי טעין מזויף הוא אבל בשאר טענות כגון פרוע הוא לא הצריכוהו קיום וכן נראה לר"י עכ"ל וכ"כ עוד התוס' פ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קכ"ח ע"ב) אלא רבנן הוא דאצרכוהו קיום כי טעין בהדיא מזויף כו' וכן הוא להדיא בפירשב"ם פ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ע ע"א) ע"ש וכן הוא בחדושי בבא מציעא להריטב"א ז"ל רפ"ק דמציעא וכן הוא בתשובת מיי' לספר שופטים סי' י"ב דמדאורייתא עדי' החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן הוא שהצריכו קיום כי טעין מזוייף כו' וכן משמע מדברי הטור ריש סי' זה שכתב תקנת חכמי' לקיים השטר שכל זמן שלא נתקיי' לא מבעיא אם הלוה אומר שהוא מזוייף כו' אלא אפילו פרוע נאמן במיגו דמזויף לכן תקנו חכמי' לקיימו כו' משמע דאף במזוייף תקנת חכמי' הוא וכן עיקר: שוב מצאתי בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד שהשיב לה"ר אביגדור כהן וחלק עליו וכ' לו וז"ל ואת אדוני כתבת בכתבך דכל היכא דאיתמר בש"ס קיום שטרות מיירי שאין נתבע טוען מזוייף כו' ומטיבותיך נראה בעיני שהוא כשגגה היוצא מלפני השליט כו' וכ"כ ר"ש בפ' גט פשוט כן וגם ר' שמשון בפ' מי שהיה נשוי כו' וע"ש: ובזה דס"ל לה"ר אביגדור כהן דהיכא דהעדי' לפנינו ואומרי' לא חתמנו היה נראה לכאורה כדבריו ואין משמעות בש"ס ופוסקי' דלא כוותיה דנהי דבכל דוכתא אמרינן סתמא קיום שטרות דרבנן היינו משום דמסתמא מיירי שאין העדי' מכחישים חתימתן לפנינו. אך בתשוב' ההיא שבמהרי"ק שם חולק על ה"ר אביגדור גם בזה ומוכיח מן הירושלמי דקאמר ריש לקיש עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן כשאמרו לא חתמנו כו' דהיינו אפילו אין כתב ידן יוצא ממקום אחר ואומרים לא חתמנו אין נאמנים מדאורייתא כיון שבא השטר לב"ד קודם לכן וע"ש וכן מפרש הנימוקי יוסף פ' איזהו נשך והר"ן פ"ק דר"ה בשם הרמב"ן והירושלמי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר ואליבא דר' מאיר כו' ומביא ב"י דברי הר"ן לעיל סי' מ"ג סעיף ח' ואף שבנ"י שם איתא שאומרי' אנוסים או קטנים היינו אפשר דלאו דוקא קאמר וכ"כ בתשוב' מיי' לספר שופטי' סי' י"ב דמן התורה אפילו אמרו לא חתמנו לא מהימני וע"ש ומ"מ צ"ע בזה לדינא. אבל כשאין העדים לפנינו האומרי' לא חתמנו והבעל דבר טוען מזויף נ"ל עיקר דמדאורייתא לא בעי קיום וכמ"ש ודלא כהסמ"ע: ולפיי זה גם דברי הר"ב בא"ע סי' מ"ב סעיף ד' צ"ע שכ' שם וז"ל מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדי' חתומים בו כל זמן שאין השטר מקויים אין לחוש לקידושין (הגהת מרדכי דקדושין) ודלא כיש שמחמיר בדבר (מהרי"ק שורש ע"ד) עכ"ל והיינו ע"פ דבריו בד"מ בא"ע שם וז"ל כ' מהרי"ק שורש ע"ד על עדים שכתבו שטר שאחד קידש אשה בפניהם והעדים אומרים שמעולם לא חתמו על שטר זה ומעולם לא ראו שקידשה אפ"ה יש לחוש לקידושין וצריכה גט אבל בהגהות מרדכי דקידושין דף תרס"ה ע"ג וע"ד האריך בדין זה וכ' דא"צ גט כל זמן שלא נתקיים השטר כתיקונו וכ"כ הרשב"א סי' אלף ר"י ובסי' אלף ר"ט כ' דאפי' נתקיים השטר נא מהני לענין קידושין (נראה מלשון הר"ב דהרשב"א דוקא לענין קידושין מיירי וכ"כ בב"י בא"ע סי' מ"ב וכבר השגתי על זה לעיל סי' ל"ט ס"ק ח' ע"ש) עד שיבואו ויגידו בפניה' או שיכתבו שהאשה צותה לכתוב שטר וע"ש וא"כ דברי מהרי"ק דחוים מאחר שלא ראה דברי הגהת מרדכי ורשב"א בזה כמו שמשמע שם מדבריו שלא ראן ואם ראן היה חוזר בו עכ"ל ד"מ ולכך כ' בהגהה כל זמן שאין השטר מקוים כלומר דבמקוים יש להחמיר כהגהות מרדכי ולא כרשב"א סי' אלף ר"ט ודלא כבעל הלבוש שם שכ' וז"ל מצאו כ' בשטר כו' אין חוששין לקדושין עד שישמעו מפי העדי' דמפיהם ולא מפי כתבם מיהו זה דוקא כשאין השטר מקוים אבל אם השטר מקוים יש לחוש שמא כבר העידו בב"ד אחר ואח"כ חתמו וצריכא גט עכ"ל וזו סברא בדויה מלבו שלא נמצא בשום פוסק והוא תמוה דכי בשביל שהוא מקוים ניחוש שהעידו כן וכי מה ענין קיום להעדאת עדים וגרם לו כל זה שלא היה לפניו ספר הדרכי משה. ומ"מ גם דברי הרב בד"מ תמוהים בעיני לפי שהרב סבר דהך דתשובת מהרי"ק שורש ע"ד מתשובת מהרי"ק הוא ולכן כתב שדבריו דחוים ואלו ראה דברי הגהת מרדכי ורשב"א היה חוזר בו אבל באמת אף שהיא נדפסת בתשובת מהרי"ק אינה מתשובת מהרי"ק ולאו מהרי"ק חתים עלה בסוף ונראה לעין למי שמעיין שם בתשובה ההיא שאותה תשובה חבר איזה גדול א' שהיה זמן רב קודם ההגהת מרדכי ובהגהת מרדכי הועתק תשוב' ה"ר אביגדור כהן שפסק דאין חוששין לשטר הקידושין כיון שאינו מקוים ע"ש בתשובת ה"ר אביגדור באריכות ואותו גדול בתשובת מהרי"ק שורש ע"ד השיב לה"ר אביגדור כהן עצמו. וסתר דבריו כל מ"ש ה"ר אביגדור בתשובה ההוא שבהגהת מרדכי שם וכבר הוכחתי גם אני לעיל דלא קי"ל כה"ר אביגדור בהא דסבירא ליה דמדאורייתא בעי קיום בשטר קידושין א"כ מה שחילק הרב בהגהות בין שטר מקוים ליתא דנלפע"ד לדינא אפילו באינו מקוים מקודשת מדאורייתא משום דדבר תורה אין צריך קיום ובזה צדקו דברי אותו גדול בתשובת מהרי"ק שם אך דבנדון של ה"ר אביגדור שם הדין אמת מטעם הרשב"א כיון דכתבו השטר בלא רשות הבעל דבר וכמ"ש לעיל סימן ל"ט ס"ק ח' ע"ש וכן בשטר קידושין שמצאו בשוק נמי צריך קיום [דמה] דאין ביד שום אדם לא שייך לומר חשיד לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דבר והיינו הך דירושלמי דשלהי יבמות במצאו כתוב מת פלוני דאף מ"ד דמשיאין את אשתו לא מתיר אלא משום עיגונא כמו דמשיאי' בעד מפי עד אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדי' שקידש את פלוני והוזכר שם שנכתב ברשות האשה אף שאין יכולי' לקיימו והאשה טוענת מזויף הוי קידושין דמדאוריית' לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימי' ליה לאו שטרא מעליא היא ולכך בממון וכה"ג מוקמינן אחזקתא מכל מקו' ודאי ספיקא הוי אף לאחר תקנתא דרבנן הוי ספיקא דאורייתא וגם הרשב"א מודה לזה כן נ"ל ברור ודלא כהר"ב:
י סָעִיף ה מקיימי' השטר אפילו שלא בפני בע"ד נראה דוקא שטר או מטעמא דכתב הרשב"א בתשובה מביאה ב"י מפני שהמקיימי' לא על מנה שבשטר הם מעידי' אלא על חתימת העדי' ובין לטעמא שכתבו התוס' פ' הגוזל בתרא דף ק"ב ע"ב והרא"ש והטור וסמ"ג דף ק"צ ע"א דכיון דקיום שטרות דרבנן דד"ת העדי' החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ואין צריך קיום ומדרבנן הוא דצריך והלכך מקיימי' שלא בפני בע"ד ע"כ אבל בחתימת יד הלוה לא שייכי הני טעמי ואין מקיימי' אלא בפניו דהא ר' יוחנן פליג בש"ס התם דאין מקיימי' אלא בפניו מטעם דאמר קרא והועד בבעליו יבא בעל השור ויעמוד על שורו ונהי דרבא פסק הלכתא התם כרב היינו מהנך טעמא דאמרן אבל בח"י דהלוה שהמעידי' באים לחייב את הלוה עצמו ולא שייכי הני טעמי נראה דלכ"ע אין מקיימי' אלא בפניו כן נ"ל. וכן מוכח להדיא בסמ"ע לעיל סי' ל"ה ס"ק ט' דבכת"י הלוה מדאורייתא בעי קיום ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון שהביא הבעה"ת והטור לקמן סי' ס"ט וכמ"ש שם בס"ק י"ג וכתבתי שם שגם הבעה"ת והטור מודו ליה בזה לדינא וגם הב"ח פסק שם לגמרי כרב שרירא ע"ש. ועוד כתבתי שם דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן לא מקלינן בכת"י דהלוה מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כת"י לוה שלא בפני בע"ד ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה כמו שמקיי' הרב שטרות ביחידי וכמ"ש לעיל ס"ק ח' דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה אבל היכא דלא נהוג אין להקל (עיין בס' א"א דף ע"ח):
יא סָעִיף ו או שני הדייני' כו' מ"ש המחבר דבהכרת שני הדייני' סגי הוא מתשובת רשב"א שבב"י כאן סעיף ט' מיהו היינו דוקא בשחתומי' ג' דייני' וכן הבאתי לקמן סעיף ט"ו ס"ק מ"ב דברי הריטב"א והר"ן ע"ש:
יב סָעִיף ז שיבואו העדי' החתומי' בו כו' וכתב ר' ירוחם נ"ב ת"ח יש מחלוקת בתוספתא אם אומרי' העדי' כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרי' אין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הבית יוסף והד"מ וסמ"ע ס"ק י"ד והמחלוקת הזה ראיתיו בירו' פ"ב דכתובות וז"ל הריטב"א מתני' זה אומר זה כתב ידי כו' גרסי' בירו' הם אומרין כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרין אינו כתב ידם הא תרי ותרי פי' דאע"ג דלרבנן אין א' מהעדי' מעיד אלא על כתב ידו בלבד ואלו השני' האחרי' מעידי' על כל אחד ואחד לא חשיבי תרי לגבי א' דכיון שהעדי' על מנה שבשטר הם מעידי' הא חשיב כאידך תרי אבל הם אומרי' אינו כתב ידינו ואחרי' אומרי' כתב ידם הוא תני ר' חייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין פי' שהעדי' האומרי' אינו כ' ידינו מיירי שאין אחד מהן מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישי' מעידי' על כל אחד וא' מהם והוה ליה תרי לגבי חד אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידם אין נאמני' פי' וטעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרי אינו כתב ידינו לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י כן נ"ל פי' הירושלמי הזה עכ"ל ומשמע דאם עידי השטר כל א' מעיד ג"כ על של חברו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי:
יג סָעִיף ז ואני עד בדבר הזה הוא לשון הרמב"ן ולטעמיה אזיל דס"ל דבעינן שיזכור העדות וכדלקמן סעיף י' ס"ק ל"א ולהחולקי' שם אפילו אינו זוכר העדות סגי כשיעיד גם על כתב יד חברו ומיהו אף להרמב"ם א"צ לומר בפי' כן שזוכרי' אלא מסתמא נמי אמרינן שזוכרי' וכ"כ בסמ"ע ס"ק ט"ו וכן הוכחתי עוד לקמן סעי' י' ס"ק ל"ב:
יד סָעִיף ז הרביעי שיבואו. עדים ויעידו כו' ואף אם העדים החתומי' בפנינו יכולים לקיים ע"י עדות אחרי' בית יוסף וד"מ וסמ"ע ס"ק ט"ז ופשוט הוא וגדולה מזו נתבאר בסמוך ס"ק י"ב דאפילו אומרים אין כתב ידינו אין נאמני':
טו סָעִיף ז שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו שחתמו לפניה' או שמכירי' חתימתן וכתב בעל העיטור דף ל"ח סוף ע"ב ומסתברא דהיכא דמכירי' רוב החתימה של שמו או של אחיו או של אביו כשר וא"צ שיכיר כל אות ואות דהא רב הושעיא חתם ע' ורב חסדא ס' ש"מ שבאות א' ניכרת החתימה הכל לפי מה שמכירין שדומה להן ע"כ:
טז סָעִיף ז ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם אלא שצריך עוד בית דין לקבל עדותם מתוך כתבם זה וחותמין הב"ד ונתקיים השטר עכ"ל ריב"ש ועי' מ"ש לקמן סעיף כ"ט ס"ק ס"ח:
יז סָעִיף ז מתוך כתבם כו' עי' בריב"ש סי' שפ"ב שנסתפק בזה דכיון דקיום שטרות מדרבנן וסגי אפי' שלא בפני בע"ד דלמא סגי נמי מפי כתבם ולא הכריע ומביאו ב"י לקמן מחודש כ"א רק בסי' תי"ג כתב שדן לפני מורו הר"ן דכיון דלא בעינן רשות בע"ד ומקיימים אפי' עומד וצווח כותבי' עדותן ושולחי' לבית דין ע"ש ומביאו בית יוסף ריש סי' זה מחודש ב' ומדברי הרא"ש ר"פ מי שאחזו והנמשכים אחריו נראה שחולקים ע"ז שכ' שם בנשתתק פסול לעדות דעלמא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואם היה חתום על השטר חתימתו מתקיימת ע"י אחרי' ולא ע"י עצמו עכ"ל וכ"כ ר' ירוחם ני"ט והט"ו לקמן סל"ו א"כ קשה על הר"ב כיון דסתם לקמן סל"ו כדברי הט"ו איך פסק כאן כדברי הריב"ש וכן קשה על הע"ש שכ' להדיא לקמן סל"ו דאין חתימתו מתקיימת ע"י עצמו מטעם מפיהם ולא מפי כתבם וכאן כ' דיכולי' להעיד עדות זה ע"פ כתבם וכמ"ש הרב ודוחק לחלק בין נשתתק שאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קי"ל הכי לעיל סי' כ"ח סעיף י"א אלא קי"ל דאין חילוק בין אלם לאינו אלם דסבירא לן דמאי דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם הוא לאו דוקא אלם אלא ה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב וא"כ ה"ה דבדרבנן אין טעם לחלק בין אלם או לא וצ"ע:
יח סָעִיף ז משתי שטרות כו'. והרמ"ה כתב שצריך שיהיו השתי שטרות בידי שתי לוקחים והטור השיג עליו ואף שלשונו מגומגם קצת מ"מ לענין דינא נראה עיקר כהטור דאפי' השטרות ביד לוקח א' מקיימי' מהן וכן משמע בתשובת ר"ת שהביא הבעל העיטור דף ל"ד ע"ג והמרדכי פ"ב דכתובות וכן נראה דעת הפוסקי' שלא חילקו בכך וגם מדסתם המחבר נרא' שדעתו כן וכן משמע בש"ס מדקאמר וביוצאים מתחת יד אחר אבל תחת יד עצמו לא משמע דאחר דומיא דעצמו דהיינו שהם ביד א' מהני ועוד דאל"כ הל"ל וביוצאים מתחת ידי אחרי' וע' ב"ח האריך בפי' דברי הרמ"ה והנלע"ד כתבתי:
יט סָעִיף ז שאכלום בעליהם ג' שנים. אחר שנחתמו הריטב"א פ"ב דכתובות:
כ סָעִיף ז משתי שטרי כתובות כ' הטור בשם הרמ"ה כתובת אשה שישיבתה תחת בעלה ג' שנים בשופי כו' ולא משמע לי כן מדברי הרמב"ם והמחבר (וכן הסמ"ג דף ק"צ ע"ב) שכתבו שאכלום בעליהם ג' שני' לעיל גבי שדות ולא כתבוהו כאן ובפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום ג' שני' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר שתי שדות משמע דס"ל דדוקא בב' שדות בעינן ג' שני' דחזקת הבתים ושדות הוא בג' שני' אבל אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וגם לשון הש"ס והוא שאכלום בעליהן ג' שני' משמע דוקא בשדות דשייך בהו לשון אכילה וכן נראה דעת שאר הפוסקי' וכן עיקר:
כא סָעִיף ז כתובות דוקא שתי שטרי שדות או כתובות שאכילת פירות של המחזיק או ישיבתה תחת בעלה מעידי' שכשרין הן אבל ב' שטרי חובות אחרי' או ב' שובר' שלא נתקיימו אין מקיימי' מהן דליכא מידי דמחזיק להני שטרי דאפשר דזייפינהו מרייהו ולא ידעו בהו הנך דליתבעינהו מיליה כ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות וכ"כ הבעל העיטור דף ל"ד סוף ע"ב וכ"כ ר' ירוחם נתיב ב' חלק א' וכן משמע בש"ס ופוסקים בירושלמי פ"ב דכתובות איתא א"ר יוסי בר בון ובלבד שלשה שטרות של ג' בני אדם ומשמע לי דקאי אמאי דקתני אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר דהיינו בשלשה שטרות בג' בני אדם ונראה דלא פליג אש"ס דילן דסגי בשתי שטרי שדות או שתי כתובות דהתם כיון דאכלום בעליהם או ישבה תחת בעלה סגי בתרי ובירושלמי מיירי בשטרי הלואות לכך בעי תלתא ולכך בעינמי בידי ג' בני אדם. ותימה שהפוסקי' לא הביאו הירושלמי הזה ואפשר מפרשי ליה בענין אחר או אפשר דס"ל כיון דבש"ס דילן לא הוזכר רק שטרי שדות או כתובות ושאכלום בעליהם ג' שנים משמע הא שטרי הלוחות בכל גוני לא מהני מיהו אין זה הכרח כל כך דתרי אצטריך בש"ס לאשמועינן אבל ג' שטרות לא אצטריך לאשמועינן דתלתא הוי חזקה בכל דוכתי וצ"ע:
כב סָעִיף ז שמא הוא זייף הכל ולפי זה אם אותם שטרות שהוא מוציא מקויימות בבית דין מקיימי' מהם ואפי' משטר א' עכ"ל הר"ן וכ"כ בעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ב דאיכא מ"ד אימור זייף הכל וכ"כ הריטב"א וז"ל והקשו בתוס' כו' והכא הכי פירושו מאי שנא תחת ידו דלא דלמא זיופי זייף שחתם כולם מכתב שלא יהא נראה ככתב ידו ושינה כתבו זה ודאי צריך תחבולה לשנות כת' ידו ולכתוב ג' כתבים משתי חתימות מכל אחד שוות ודומות זו לזו וקס"ד כל מי שיודע לעשות כן יודע לזייף ולדמות לכתב אדם אחר ומהדרינן דכולי האי לא שכיח אדם יודע לזייף ולדמות כתב יד של עדים וזה הפי' הוא הנכון ע"כ:
כג סָעִיף ז ואפי' אם ב' השטרות כו' ויש חולקין אין לשון הר"ב מדוקדק דהא לפי טעם הרמב"ם והמחבר מהני כשהשטרות מקויימים וכמו שכתבתי בסמוך ס"ק כ"ב ויש חולקין הוא הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו וכדאית' בהר"ן וב"י וד"מ ושאר אחרוני' והכי ה"ל למימר ואם השטרות מקויימי' מקיימים מהם אפי' מאה ויש חולקין דאפי' ב' השטרות מקויימי' כו':
כד סָעִיף ז אין מקיימים מהם דכיון שהם לפניו חיישינן שמא זייף זה מתוכם כן דעת רש"י וכן דעת התוס' בשם ר"ת והרא"ש והמרדכי והטור וכתבו דהיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון החתימה לחתימה אבל היכ' דמכירים חתימת העדי' בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימה אחרת תחת ידו ליכא למיחש דלמא זייף וכ"כ הטור והוזכרה סברתם בבעל העיטור ובהר"ן שם. וכ' הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת שני עדים שאין לקיימן אלא בטביעת עין ולא בדמוי ע"כ וכ"כ רבינו ירוחם נתיב שני חלק א' ולהרמב"ם וסייעתו דלעיל מקיימים אף בדמוי. והבעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ג הביא דברי רבינו תם וחולק עליו וכ' שאם ידוע' שיש שטר בביתו או ספר מכתיבת אותן עדים החתומי' בשטר והאחד מקוים אין מקיימין השני אפילו משטר אח' ואפילו ע"י עדים בטביעת עין דאמרינן זיופי זייף ודעת כל הפוסקי' אינו כן וכדמוכח מתוס' והרא"ש ומרדכי והר"ן והטור ורבינו ירוחם דלעיל ומכל שכן להרמב"ם והריטב"א והמחבר דמקיימי' בהא והכי נקטינן:
כה סָעִיף ז ויש אומרי' דאפי' לא קרא עליו ערער. ולפע"ד נרא' דגם הרמב"ם והרי"ף ורש"י מודים דבמקוים אפילו לא קרא עליו ערער סגי דודאי דבר תימה לומר דקיום לא מהני מטעם שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו דפשיטא דב"ד לא חתמי אא"כ דקדקו בדבר דאל"כ אין לדבר סוף ומ"ש רש"י דדוקא קרא עליו ערער היינו כשאין מכירין הקיום דחיישינן שמא הקיום גופי' זיוף וכן משמע להדיא ממ"ש רש"י דאי לא קרא עליו ערער חיישינן דילמא ההוא גופיה מזויף כו' אבל בקרא עליו ערער לא חיישינן להכי דכיון שיודע ששטר כזה קרא עליו ערער והוחזק בב"ד א"כ מסתמא הוא אמת והוי ממש כמו שטרי שדות ושטרי כתובות דאע"ג דאין אנו מכירים עידי החתימות מ"מ כיון דידעינא שיש להן כתובות הוא אמת וה"ה הכא וראיתי בריטב"א שכתב על פרש"י דאינו מחוור דכיון דהוחזק בב"ד ליכא למיחש לזיופא דא"כ בטלת כל קיום שטרות עכ"ל ולפי מה שכתבתי פרש"י מחוור ומלובן. וכן ראיתי בבעל העיטור דף ל"ד ע"ב שכתב כפרש"י דקרא עליו ערער דוקא וז"ל מדקתני בברייתא קרא עליו ערער ולא קתני משטר שהוחזק בב"ד ודיקא מינה קרא עליו ערער אין לא קרא עליו ערער לא אלמא אם לא קרא עליו ערער אין מקיימים אע"פ שמקוים עכ"ל ונרא' ג"כ לפרש דבריו שאין מכירים הקיום וכדפי' דברי רש"י ונלפע"ד פרש"י עיקר בש"ס דהא גרסי' בכל הספרים קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא מסייע לרב אסי דאמר אין מקיימים השטר אא"כ קרא עליו ערער והוחזק בב"ד ולדברי הרא"ש צריך לדחוק בל' הש"ס או לומר שהיה גורס הוחזק אין לא הוחזק לא אבל לפרש"י אתי שפיר [וכן בב"ה גדולות סוף ה' עדות דף קט"ו ע"א אף ע"פ שגורס אא"כ הוחזק וכמ"ש הרא"ש והר"ן בגירסת הרי"ף אפ"ה גורס שם קרא עליו ערעור אין לא קרא עליו ערער לא ע"ש] וגם ק"ק לדעת הרא"ש איך תלוי דברי נהרדעי במלתא דרב אסי אבל לפרש"י אתי שפיר דאמרי נהרדעי כי היכא דלרב אסי מקיימים משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד אע"פ שאין מכירים החתימות מטעם כיון שידוע שראוי להיות בידו שטר כזה מקוים שהרי ידענו שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד ה"ה נמי מקיימים משטרי שדות ושטרי כתובות אע"פ שאין אנו מכירים החתימות מטעם כיון דנודע לנו שראוי להיות בידם שטרות אלו: וא"כ הרי"ף והרמב"ם נמי דמצרכי קרא עליו ערער (ודלא כהסמ"ע סקס"ג דכ' דדעת הרמב"ם אינו מוכרע ויכול להיות דס"ל דאפי' לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס ל' הש"ס כו' דפשט דברי הרמב"ם לא משמע הכי והכי משמע נמי להדיא מפי' המשנה להרמב"ם דהוחזק בב"ד לחוד לא מהני רק בקרא עליו ערער והוחזק בב"ד שכתב שם וז"ל והדרך השני שיהי' שטר ובו אלה העדים עצמם שהוחזקו כבר בב"ד ועליו קיום ב"ד והיה כבר עליו ערער ואח"כ הוחזק עכ"ל ונ"ל דהרמב"ם היה גורס בש"ס קרא עליו ערער אין לא קרא ערער לא מסייע לר' אסי דאמר אין מקיימים השטר אלא משטר שקרא עליו ערער ואח"כ הוחזק בב"ד וכן הוא בספרי הרי"ף שלפנינו בכל הדפוסים בדברי רב אסי והיינו כדברי רש"י וע"ש) והיינו כשאין מכירים הקיום ולא הוצרכו לבאר כשמכירים הקיום דזהו מלתא דפשיטא הוא דמקיימי' ממנו גם ממילא נשמע מדבריה' כיון דלפי זה טעמא דקרא עליו ערער הוא דמשוי ליה כאלו מכירים הקיום א"כ כ"ש אם מכירים הקיום ממש דמקיימים ממנו אפי' לא קרא עליו ערער וכן נלפע"ד עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימים ממנו אא"כ קרא עליו ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע סקכ"ב ולא נהירא ואף שהרמ"ה בטור סובר כן מ"מ אינו מחוור לפע"ד והעיקר בזה כמ"ש הריטב"א והרא"ש דאם הוא מקוים מהני ולא חיישינן שמא לא דקדקו הב"ד בקיומו דא"כ בטלת כל קיום שטרות ועיקר טעמו של הב"י משום שהבין שרש"י והרמב"ם סברי כהרמ"ה וכ"כ בד"מ ולפמ"ש דרש"י והרמב"ם מודים דבמקוים ממש אפי' לא קרא עליו ערער סגי נראה כמ"ש: שוב נ"ל לדקדק מדברי הרמב"ם גופיה כמ"ש לדעת רש"י מדכתב וכן מקיימים השטר משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד מקיימים ממנו לבדו כמו שמקיימים משט י שתי שדות או שתי כתובות והעתיקו המחבר וקשה לאיזה צורך כתב מקיימי' ממנו לבדו כמו שמקיימי' משטרי שתי שדות כו' והלא היה די באומרו וכן מקיימי' השטר משטר אחר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד וגם מה דמיון הוא זה שמדמהו לשטרי שתי שדות או שתי כתובות אלא ודאי ר"ל כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו' אף שאין מכירים בהן החתימות משום דמסתמא הוא אמת כך משטר שקרא עליו ערער והוחזק בב"ד מקיימים אף שאין מכירים בו החתימית משום דמסתמא הוא אמת כנ"ל ברור ודו"ק:
כו סָעִיף ז מקיימים ממנו לבדו כו'. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעולם אין מקיימים את השטר משטר אחר ואפילו הוחזק אלא משנים או שהוחזק כל א' מהם בב"ד או שאכלום בעליה' כל א' מהן ג' שנים ובשופי בלא ערעור עכ"ל הר"ן. וכ"כ הריטב"א וז"ל הא דנהרדעי לא פליגי אדרב אסי דמודו נהרדעי כשהוחזק בב"ד בשטר אחר סגי וכדאמרינן לקמן מאוי חתימת ידיה אחספא ושרי ליה בבי דינא ומחזקי ליה וכל שמחזיקי' בב"ד ונתקיים כראוי הא חשיב כאלו מחוי חתימת ידיה בבי דינא וכן דעת התוס' ועיקר אבל הראב"ד ז"ל ובעל הלכות גדולות ז"ל כתבו דאפי' לרב אסי וברייתא ב' שטרות בעינן ולא בעי נהרדעי למימר אלא דלא בעינ' הוחזקו והא דנקט רב אסי וברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט עכ"ל וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחוי חתימת ידיה אחספ' ודוחק לומר דמחוי חתימת ידיה אתרי חספא ויותר נראה דמודי' דהיכא דמכירין הקיום אלא דס"ל היכי דאין מכירין דאף ע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא וכמו שכתבתי לעיל סקכ"ה דבהכי מיירי הברייתא וא"כ דמי לשטר שדה וכתובה דתרי בעינן והלכך בהך דחספא שחותמים לפנינו מדמין לחדא חתימה וסגי ואפשר גם דעת הר"ן והריטב"א בדעת הראב"ד כן ולכך אחר שכתב הריטב"א וכן דעת התו' ועיקר כתב אבל הראב"ד ובה"ג ז"ל כתבו כו' וכן נרא' עיקר דהיכא דהחתימה ודאי אמת כגון שחתמו לפנינו או מכירי' הקיום וכה"ג מקיימי' אפי' משטר אחד לכ"ע וכדמשמע מפשטא דמלתא דמחוי ידי' אחספא דבש"ס ופוסקי' וט"ו לקמן סי"ג וליכא מאן דפליג בהא ואפי' תימ' דאיכ' מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינ' בהא דמקיימי' משטר א' אבל היכא דאין מכירי' הקיום אם לא קרא עליו ערער אין מקיימי' ממנו לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימי' וכמ"ש לעיל סקכ"ה אע"פ שאין מכירי' הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד:
כז סָעִיף ז אבל לא מאיגרת ומדברי הריטב"א שהביא הב"י לקמן בסט"ז גבי לכתוב חתימת ידיה אחספ' משמע דאפי' מאגרת מקיימי' שכתב וה"ה נמי דאפי' בסיפ' דמגלת' יכול למכתב תשרק צפעס או אלפא ביתא דליכ' למיחש למידי ובהא מחזקינן כתב ידי' בשטר' וכדאמרינן בירושלמי דלמדין מספר מוגה ע"כ ועוד משמע כן יותר בהריטב"א גבי מקיימי' משתי שדות ומשתי כתובות שכתב שם וז"ל גרסי' בירושלמי למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי פי' שהם מוחזקי' לנו שהוא כתבם בלא עדות אחרת ובאלין אגרת' צריכ' פי' אבל מאגרת של רשות המוחזקי' בכתב ידי העדי' האלה צריכא רבה אם למדי' מהם בחזקה זאת בלבד כנ"ל פי' הירושלמי הזה וכן פי' לפני מורי הר"ב ז"ל עכ"ל וכן נראה עיקר דלפי' הריב"ש ל"ל למימר כגון דאמרי אלין ספרי דאסי לא הל"ל אלא למדין מספר מוגה ובאלין אגרת' צריכא וגם למה קאמר מספר מוגה מה לי מוגה או לא אלא משמע דה"ק למדין מספר מוגה שלמדו ממנו אחרים והגיהו אותו כגון דאמרי אלין ספרי דאסי שהמגיהים אומרים שלמדו מספרי דאסי א"כ הוא בחזקה שהוא ספר אסי וע"ז קאמר ובאלין אגרת' צריכא משמע הא אם ידוע בבירור שהאגרת הזאת כתבו עד זה מקיימים ממנו:
כח סָעִיף ז וי"א כו' בש"ע ובסמ"ע נרשם כאן ר"ן פ"ב דכתובות וכן הוא בב"י וד"מ בשם הר"ן ותמיה לי דליתא כן בהר"ן ואדרבה בהר"ן שם משמע להדיא איפכ' דז"ל הר"ן ובירושלמי משמע דכשם שמקיימי' משתי שדות או שתי כתובות כך מקיימים מספר שכתבו עד דגרסי' התם רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי אלין ספרי דאסי ע"כ מיהו בהרא"ש ומרדכי משמע להדיא דאין מקיימים מספר שכתבו דמתוך הספר אין אדם יכול ללקט אותיות וכן מוכח מדקאמר לכתוב חתימת ידיה אחספ' ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפי' אמגילת' אלא ודאי אי אפשר לדמותם יחד אלא כשחותם שמו עכ"ל. מיהו אין דבריהם מוכרחי' דהא בלאו הכי ה"ה דהוי מצי למימר ארישא דמגלת' וכמ"ש התוס" ושאר פוסקי' וע"כ נרא' דמקיימי' מתוך הספר וכריב"ש והריטב"א והר"ן שהבאתי לעיל כדמוכח מהירושלמי דלעיל. ובב"י מחו' כ"ז כתב על דברי הרא"ש ונ"ל ראיה לדבריו מהירושלמי דמשמע דוקא מאילן ספרי דאסי שהוא חתימת שמו הוא דמקיימים אבל לא משאר הספר וטעמא לפי שדרך בני אדם לחתום בשינוי מכתיבתם עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה בירושלמי משמע איפכא דמקיימים מן הספר עצמו וכמ"ש:
כט סָעִיף ח ונהגו לכתוב כו' בב"י לקמן ס"ס כ"ט כתב וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנ' ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו גם האידנ' במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך:
ל סָעִיף ט כשהשטר מתקיים בעדות אחרים כו' דדוקא כשמתקיים ע"י עצמו סגי לעיל סעיף ז' כשכל א' מהם אומר זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר הם מעידים משא"כ הכא דלא על מנה שבשטר הם מעידים רק על כתב ידם לכן צריך ב' עדים על כל חתימה:
לא סָעִיף י הרי זה אסור להעיד כו' משמע אפי' ע"י צירוף עד א' ודלא ככסף משנה וב"י ס"ס זה וגם הב"ח והל"מ פ"ח מה' עדות השיגו עליו ונראה שגם המחבר חזר בו כדמוכח בדבריו בש"ע כאן ממ"ש לקמן ויש חולקים כו' ולפי דבריהם או שיצטרך אחר כו':
לב סָעִיף י הואיל והדבר כן כו' ואין אנו זוכרים כו' וכן הוא בהלכות גדולות בהל"ע דף קי"ד ע"ג בשם מר רב יהודאי ומשמע שם דמר רב יהודאי ס"ל דאפי' נתקיים השטר ממקום אחר לא מהני דאית' התם ורבנן בתראי פליגי ואמרי אי מחזקינן חתימות ידיה דהאי סהד' מקמי האי דינא בבי דינא לאו כל כמיניה דמדע ליה לסהדותיה ואי לא מחזקינן חתימות ידיה מהימן עכ"ל ודעת הרמב"ם כרבנן בתראי. ובתשר מהרי"ק סוף שורש ע"ד כ' דלא נהיר' דברי ה"ג והרמב"ם מדתנן פ"ב דכתובות זה אומר כתב ידי וזה אומר כתב ידי צריכים לצרף עמהם אחר דברי רבי וחכ"א אין צריך ואמרינן בש"ס לדברי רבי על כת"י הם מעידים לדברי חכמים על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו המלוה וחתמנו הלכך בי תרי סגי ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיד שראה ההלואה או הדבר מעתה שוב אינו נאמן לו' לא ראיתי ההלואה עכ"ל (ומביאו ב"י בקצרה לקמן ס"ס זה ונראה מדבריו שהיא תשו' מהרי"ק ובאמת אינו מתשובת מהרי"ק וכמ"ש לעיל סעיף ד' סק"ט ולאו מהרי"ק חתים עלה בסוף אלא היא תשו' איזהו חכם אחר זמן רב קודם מהרי"ק מ"מ יהיה מי שיהיה) דבריו לא נהירין לי דודאי כשמעיד בסתם הרי הוא מעיד על ההלואה ולכן כתב הרמב"ם הרי זה אסור להעיד כו' כלומר כשיעיד בסתם שזהו כתב ידו יועול עדותו (דפשיט' שאין הב"ד צריכים לחקרו אם זוכר עדותו שאלו אינו זוכר לא היה מעיד) ובאמת אינו זוכר העדות אבל כשאומר זה כתב ידי אבל מעולם לא ידעתי עדות זו כו' הואיל ומיד תוך כדי דיבור אומר לא ידעתי לא נתקיים השטר: וגם הירושלמי ניח' טפי להרמב"ם דלכ"ע היכ' שאין זוכרה אף ע"י השטר לא מהני אפילו ע"י צירוף מטעמ' שאכתוב לקמן אלא דכשאינו זוכרה מעצמו וזוכרה ע"י השטר פליגי ורב הונ' כרבי ור' יוחנן כרבנן. והראב"ד השיג על הרמב"ם וז"ל ויש שאין מורין כן ויודעים בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זה סתירה ויותר מזו שאפילו אמרו כתב ידינו הוא אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אינם נאמנים עכ"ל וע' בכ"מ מ"ש בזה ולי נראה דלק"מ דהתם אין נאמנים כיון דמשוי נפשייהו רשיעי וכדלקמן סעיף ל"ז משא"כ הכא וכן ראיתי במגדל עוז וגם נ"ל טעם לדברי הרמב"ם דכיון שאין זוכרים העדות כלל ה"ל כמו שמעידים מפי כתבם דהא קי"ל לעיל סי' כ"ח סעיף י"א דאסור לשלוח עדותם בכתב מה"ט ואפילו למאן דמכשיר התם כשהעדים אינם חרשים היינו כיון שראויים להעיד וכן עדות בשטר קי"ל דכשר מטעמ' דדבר תורה עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וכמו שהוכחתי שם סי' י"ב אבל כשהם לפנינו ואינם זוכרים העדות הרי הם כחרשים כיון שאינם ראויים להעיד בפה כלל ונ"ל שלזה כיון הרמב"ם במ"ש לא נתקיים השטר והרי הם כחרשים כו' ר"ל כמו חרשים שאסורים להעיד בכתבם כדאיתא בפ' מי שאחזו משום מפיהם ולא מפי כתבם וכתבו הרמב"ם פ"ה מה' עדות ונתבאר לעיל סי' ל"ה סי"א. ונ"ל עוד ראיה להרמב"ם ממאי דאיתא בש"ס פ' ד' אחין (יבמות דף ל"ג ע"ב) אי דזכירי ליתי לסהודי ואי לא זימנין דחזו בכתבם ואתו מסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו בתוס' והרא"ש שם (ובפ"ב דכתובות דף כ' סוף ע"א) מכמה דוכתי בש"ס מהגוזל קמא ומפ' גט פשוט ופ"ב דכתובות ופ' מי שאחזו ולהרמב"ם ניחא הכל דכשהם לפנינו ואין זוכרים העדות גרע טפי (אלא דס"ל להרמב"ם דבקדושין לא מהני אפי' כשזוכרה ע"י השטר רק דקל הוא שהקילו בדיני ממונות וע"ש ברמב"ם ודברי הכ"מ וב"י בס"ס זה לא נתחוורו לי ע"ש) . גם מה שהאריך הבית חדש בס"ס זה כיון דקי"ל דעדות שבשטר מועיל מדברי תורה (וכמו שהוכחתי לעיל סי' כ"ח סעיף י"ב) א"כ לא קי"ל כהרמב"ם כאן והראב"ד גם הוא כ' על דבריו ויש שאין מורין כן ויודעי' בדיני' כמותו כו' וכן עיקר עכ"ל לא נהירא לי אלא נלפע"ד דאף דהתם קי"ל דלא כהרמב"ם מ"מ דברי הרמב"ם דהכא מסתברי' וכמו שכתבתי ובפרט שהלכות גדולות בשם מר רב יהודאי ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם בהאי וגם פשטה דברי רבי יוחנן דאמר אע"פ שאינה זוכרה מעצמו משמע דבעינן שיהא זוכרה עכ"פ מתוך השטר ואם אינו זוכרה אינו כלום לגמרי והיינו כמ"ש ודו"ק (ועי' בריטב"א פ"ב דכתובות שהאריך והנלע"ד כתבתי):
לג סָעִיף י ולא בעינן כו' אלא בעד אחד כו' לא נהירא לי לחלק בין עד אחד לשני עדי' דהא קי"ל לקמן סי' נ"א דעד אחד בכתב מועיל כמו שני עדים ואע"פ שכ' בהגהת מרדכי ריש כתובות וז"ל ואע"ג דמסיק התם והוא שזוכרה מעצמו הני מילי בעד אחד כו' וכן פיר"י פ"ב דכתובות כו' עכ"ל היינו דס"ל כפי' קמא של ר"י בתוס' פ"ב דכתובו' דף כ' ריש ע"ב שכתבו וז"ל וא"ת והכא אפי' אין זוכרה כלל מה בכך יביא שטרו לב"ד וי"ל דעד אחד בשטר לא חשוב שטר אלא אותו שיש בו ב' עדים דומיא דספר מקנה והא דקאמר בפ' גט פשוט עד א' בכתב ועד אחד בעל פה אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפי' בשתי אגרות מצטרפים התם מיירי כגון שהא' בשטר והא' בע"פ לא שאומר שראה הוא המלוה אלא שראה מסירת השטר מלוה למלוה דהוי כשנים החתומים בשטר לרבי אליעזר דאמר עדי מסירה כרתי ועוד דבירושלמי מפרש עד אחד בשטר היינו ששנים חתומים בשטר וקיימו כתב ידו של אחד ולא מצאו לקיים כ' ידו של שני עכ"ל וא"כ מוכח דלדידן דקי"ל דבשתי אגרות מצטרפין אפי' לא ראו מסירת השטר וכדלקמן סי' נ"א א"כ עד א' הוי כמו שני עדים ולא קי"ל כפי' קמא של ר"י אלא כמ"ש התוס' שם אח"כ וז"ל אי נמי אומר ר"י דעד א' מועיל בשטר אם יש שני שטרות בכל א' חתום עד א' חשוב כשטר שלם וכ"ת א"כ בשמעתין יביא כתבו לבית דין אפי' אינו זוכר כלל י"ל דלא חשיב שטר אלא כשעשוי מדעת שניהם מדעת הלוה שהוא חייב אז חשוב שטר אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטר עכ"ל דהא הרא"ש פ' גט פשוט הביא הירושלמי הנ"ל וכתב שהר"י כתב שטעם הירוש' דלא חשיב כלום ע"א בכתב וש"ס דילן פליג על הירושלמי בסברא זו ושמעינן מיניה דעד א' בכתב מזקיק הוא לשבועה וכ"כ בה"ג שטרא דחתימי עלייהו ב' סהדי ואשתכח חד מינייהו קרוב או פסול משבעינין ליה אפומא דהאי כשר כו' והכי קי"ל כמו שנתבאר לקמן סי' נ"א בטור ובדברי המחבר שם סעיף ב' וג' וא"כ עד אחד הוא כמו ב' עדים וכמו שבב' עדים אם נכתב במצות הלוה אין צריך שיוכרו עדותן להתוס' והרא"ש וטור ה"ה בעד א' לענין שבועה או בב' אגרות לענין צירוף כן נ"ל ברור ועיקר והר"ב שכ' בפשיטות דבעד א' בעינן שיוכור עדות דבריו צל"ע:
לד סָעִיף י ויש חולקים וכו' עיין מה שכ' לעיל סי' ל"ט ס"ק א' דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דהיכא דנכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבוא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הר"ב אינם מאוורים ודוק היטב (ובעיר שושן השמיט כל הג"ה של הר"ב מראשה ועד סופה רק לעיל סי' ל"ט סעיף ו' כתב דברי הר"ב דשם בסעיף ג' והן הן דברי הר"ב כאן בסוף הג"ה):
לה סָעִיף יג ומת אחד מהן כו' וה"ה אם הוא חי ואינו לפנינו וכ"כ הסמ"ע ס"ק ל"ה וכן מוכח להדיא בתשו' הר"ב סי' ק"י שהבאתי לקמן ס"ס זה ודלא כהבית חדש ע"ש:
לו סָעִיף יג בפני עדים ועפ"ר שם כתבתי טעה הטור דלא כ' הכי עכ"ל סמ"ע והב"ח כ' דהטור קיצר במובן ולי נראה דמ"ש הטור יכתוב חתימת ידו על החרס וישליכנו בפני ב"ד כו' ר"ל דהכל יהיה בפני ב"ד שיכתוב וישליכנו בפני ב"ד והיינו שכ' בפני ב"ד ולא כ' וישליכנו בב"ד וגם הרמב"ם נרא' דמוד' דאם כותב חתימת ידו בפני ב"ד לא צריך עדי' דהיא היא או אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדי' יחתום דאי יעשה כן בב"ד נמצא דה"ל כמעיד בב"ד כו' שחותם בב"ד כדי להכיר מתוך כך כ' ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע:
לז סָעִיף יג על החרס. דאמגילתא יש לחוש שימצאנו אחר אבל אחספא ליכא למיחש למידי דכתב שיכול להזדייף הוא ולא גבי אפילו מבני חורין עכ" ל הר"ן וכך כ' הריטב"א והתוספות ומוכח עוד בתוספות דאתיא כרבי מאיר דלרבי אליעזר דאמר עידי מסירה כרתי יכול לכתוב עליו שטר מתנה ויועיל וכמו שכתבתי לעיל סי' מ"ב ס"ק ב' אך מדברי הרמב"ם והמחבר והרא"ש וטור ושאר פוסקים לא משמע כן דהא פסקו כר' אליעזר ואפ"ה כתבו כאן דיחתום על החרס ואין לומר דס"ל שטר מתנה נמי פסול על החרס דהא לקמן ריש סימן קצ"א כתבו דכשר ונראה דס"ל הטעם כאן דיחתום על החרס כמ"ש הריטב"א בשם ה"ר יחיאל וז"ל דהא דאמרינן הכא אחספא טעמא דמלתא דכיון דשדו ליה בי דינא לברא לא רמי אינש אדעתיה לומר דאית ביה שום כתב ולא שקליה אבל במגלה אינא למיחש דכי חזי ליה בארעא שקיל ליה וחזי ליה וכתב עליה מאי דבעי עכ"ל עוד נ"ל לומר דאחספא כיון דמלתא דלא שכיחא הוא לעשות שטר ולחתום אחספא יזכור הוא האמת שחתם לפני ב"ד אחספא ויתברר הדבר וגם יהא נאמן במגו דפרעתי או במגו דתנאי היה בו וזייפו ואף אם יהא כתוב בו נאמנות יהא נאמן במגו דיכול לומר הנאמנות נכתב בזיוף כיון שהחרס הוא דבר שיכול להזדייף משא"כ במגלתא דיש לחוש שמא יכתוב בו נאמנות ותו לא יהא לו מגו אף אם יזכור וגם שמא ישכח ענין חתימתו וכמ"ש הבעל התרומות שער י"ג מביאו ב"י לקמן סי' ס"ט סעיף ט'. כן נ"ל ברור:
לח סָעִיף יג וכ"ש אם היו עדים כו' אבל אם העיד ראשונה החי עצמו הוה אידך יתר שהוא כנטול זו סברת הריטב"א ז"ל עכ"ל נ"י שם וא"כ כ"ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו דלא מהני דלכתיב ח"י אחספא:
לט סָעִיף יד או הדיין בעצמו ואחר עמו כו' כתב ב"י ללמדנו דבעדות חתימת הדיין צריך שני עדים ואפילו הוא עצמו מעיד על חתימת ידו צריך שיצטרף אחר דלעולם הדיין על כתב ידו הוא מעיד כל שאין דיין אחר מעיד על חתימת ידו וכך הם דברי הרא"ש שכתב כו' עכ"ל נראה שמחלק הב"י דאף על פי שכתבו הרא"ש וטור בשם הרבינו יונה דאם שני דייני הקיום כל אחד מעיד על כתב ידו השטר מקוים וכדלקמן סעיף ט"ו שאני התם שב' הדיינים מעידים כן משא"כ הכא בדיין אחד אבל לא מסתבר לחלק בכך אלא נראה דמ"ש הטור כאן או הדיין בעצמו ואחר עמו לרבותא כתב כן דאפ"ה לא מצטרפי כיון דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי וכ"כ הסמ"ע ס"ק מ"א והבית חדש ובדברי הרא"ש אי אפשר לפרש כן שהרי כתב כן בדברי רבי יודא אמר שמואל דמצטרפים אך נראה דמ"ש הרא"ש וה"ר יונה כתב כו' הוא פלוגתא ומסקנתו כדברי ה"ר יונה ולפ"ז אם עד אחד מן השוק מעיד על חתימת עידי השטר ודיין א' לבד מעיד על חתימתו מצטרפים דבדיין לא אמרינן על כתב ידו הוא מעיד רק על קיום השטר וכן נראה להדיא מדברי הסמ"ע והב"ח וכן נראה מדברי הר"ן והמחבר לק' סעיף ט"ז שכתב בסתם אבל אם ע"א כו' ודיין מעיד על חתימתו מצטרפים ולא כתב ודיין אחד ואחר עמו מעיד על חתימתו כו' כמ"ש אח"כ ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו' ונראה שחזר בו ממ"ש בב"י וס"ל דכשהדיין עצמו מעיד על חתימתו לעולם א"צ אחר עמו דלעולם על קיום השטר הוא מעיד וה"ל כאו' בפני נתקיים השטר וכן עיקר:
מ סָעִיף יד אינו מועיל ואפילו העד שחתום בשטר מעיד ג"כ על חתימת עד הב' דנתקיים כל השטר בצירוף הדיין לא מהני דקנפיק ג' חלקים אפומא דעד החתום בשטר וכדלעיל סעיף י"א וכן מבואר בדברי הריטב"א שהבאתי לק' ס"ק מ"ה אבל כשיש עד אחד על חתימת העד הב' מהני עם קיום חתימת דיין אחד כגון ששני עדים מעידים על חתימת הדיין דזה הוי כב' עדים על חתימת עד הב' ודמי כדלעיל סעיף י"ג וה"ה שהדיין לחוד סגי על חתימתו וכמ"ש בסמוך ס"ק ל"ח ומצטרף בכה"ג להעד שמעיד על חתימת הב':
מא סָעִיף יד דמאי דמסהיד האי כו' לפיכך אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום עכ"ל טור וכן כתב הרא"ש דכיון שאין השטר מתקיים על פי עד ודיין אין אנו חוששים אם הדיינים קרובים לעדים ומביאובית יוסף אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סימן מ"ח והיא נדפס' ג"כ בתשובת רשב"א סי' תתנ"ג מצאתי וז"ל עד ודיין מצטרפין לפי מה שהוכיח ר"י כי' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מן העדים וחתימת אחד מן הדיינים סגי בהכי ולפי זה נראה לי שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים עכ"ל. וכן הוכחתי לק' ס"ק מ"ה כהריטב"א והר"ן בשם הרא"ה דמקיימים באחד מן הדיינים ואחד מן העדים אם כן הכא דברי מהר"מ עיקר כן נראה לי וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין חתימת יד העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע שקיימו הדיינים חתימת יד קרוביהן ומכירים חתימת יד של השלשה או אפילו שני דיינים סגי בדיעבד ודו"ק:
מב סָעִיף יד וכן אם נתקיים כתב יד הסופר כו' ע"ש דכתב וז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רבינו ירוחם נ"א ח"א ד"מ ד' עכ"ל סמ"ע ונ"ל דלא דק דאיך יגבה בזה מבני חרי דמה בכך שמכירים כתב יד הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בש"ס פרק המגרש (גיטין דף פ"ח ע"א) ההיא כתובת חתנים דאתיא לקמיה דרבי אבהו דהוה ידע ליה לטופסא דשטרא ולחתימת ידא דחד סהדא סבר לאכשורה א"ל רבי ירמיה חתם סופר שנינו משמע דכתב סופר ועד אחד פשול לגמרי וכן מוכח מדברי הריב"ש ס"ס תי"ג ומביאו ב"י במחודש כ"ו שכתב וז"ל ואע"ג דקי"ל בפ' המגרש חתם סופר שנינו אבל כתב סופר לא התם הוא שאין כלל בטופס הסופר חתימתו אבל בהטפסה זו שכ' בה המתנה בחתימת הסופר עדיף מכתיבת סופר והוי כחתם סופר ואין צ"ל לדעת בעל העיטור ור"ח ז"ל שכתבו סופר מובהק ועד אחד אע"ג דאינו כשר לכתחילה כרב דקי"ל כותיה מ"מ לא גרע מכתב ידו דתנן במתני' דהולד כשר וא"כ בדיני ממונות כשר לבני חרי כדינא דג' גיטין דמתני' עכ"ל וא"כ אנן דלא קי"ל כבעל העיטור ור"ח וכמו שנתבאר בא"ע ס"ס ק"ל אלא דבכתב סופר ועד אינו גט כלל וכ"כ רבינו ירוחם גופיה בס' חוה נתיב כ"ד ח"ב דכתב יד סופר ויש עליו עד א' אינו גט כלל ואם נשאת תצא והולד ממזר ומביאו ב"י בא"ע ס"ס ק"ל א"כ פשיטא דפסול לבני חרי וגם מ"ש הריב"ש ואין צ"ל לדעת בעל העיטור ור"ח כר אינו מוכרח לפע"ד דנ"ל דעד כאן לא קאמרו הבה"ע ור"ח אלא לענין דולד כשר מטעמא שכ' רש"י פרק המגרש (גיטין דף פ"ו) ריש ע"ב דסופר מובהק ובקי בתורת גטין לא יכתבנו אא"כ שמע מפי הבעל וזה לא שייך הכא (מיהו בלא"ה דברי ר"ח אינם עולים לפי הסוגיא דפרק המגרש (גיטין דף פ"ו) וכל הפוסקים שם ע"ש) והיינו שלא מצינו בשום מקום בשום פוסק דכתב סופר ועד א' כשר לגבות מבני חרי אבל לשון רבינו ירוחם בנ"ב ח"מ בס' מישרים כך הוא ומ"מ גבי מבני חרי כפירוש הירושלמי שפי' עד א' בכתב ועד א' על פה כמו שכתבתי בגביית חוב עכ"ל ונרא' דמיירי כשהסופר מעיד על פה והיינו שכ' כמו שכתבתי בגביית חוב ובגביית חוב נתיב ו' ח"ו מיירי להדי' בהכי ע"ש והיינו בדרך שנתבאר לק' סי' נ"א סעיף א' בעד ח' בכתב ועד א' על פה ע"ש:
מג סָעִיף טו השטר מקוים ולא אמרינן על כתב ידם הם מעידים דנימא שיכיר כל אחד גם חתימת חבירו הדיין או יעיד אחר עמו על חתימתן אלא כל א' מעיד על קיום השטר. וכן כששני עדים מעידים על חתימת שני דייני קיום נתקיי' השטר אם חתומים ג' דיינים עליו אף ע"פ שאין מכירין חתימת השלישי ולא חיישינן שמא לא היו רק שנים וחתימת השלישי היא מזוייפ' ואע"פ שאין כתוב בו במותב תלתא הוינא כו' כ"כ הר"ן והריטב"א וע"ש וכן הוא בבעל העיטור דף ל"ה ע"א:
מד סָעִיף טז מעיד על חתימת עידי השטר כגון שאו' שמכיר אותן או שחתמו לפניו וכה"ג וה"ה אס או' בפניו נתקיי' השטר בפני ב"ד מהני בצירוף דיין א' שמעיד על חתימתו:
מה סָעִיף טז ודיין אחד מעיד על חתימתו כו' משמע דבדיין מעיד על חתימתו לחוד סגי ולא בעינן צירוף אחר עמו וכמו שכתב לעיל סעיף י"ד ס"ק ל"ח:
מו סָעִיף טז אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין כו'. לפי שהמחבר ושאר אחרוני' לא כוונו יפה בכאן בדברי הר"ן ובדינא לכן מוכרח אני להאריך קצת. וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות מאי דקמסהיד סהדא כו' עידי השטר מעיידים על מנה שבשטר כרבנן והדיינים מעידים בפנינו נתקיי' הלכך לא מצטרפי וכ' הרא"ה ז"ל דמשכחת לה דעד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א' מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי' ודיין א' שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר וכן הדין כשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא עכ"ל ומביאו ב"י מחו' ט"ו וכ' עליו המחבר בספרו בדק הבית וז"ל ויש לתמוה שהרי על העד השני אין כאן אלא עדות הדיין בלחוד ולכן נראה למחוק תיבת העד ועל ולגרוס אלא ששנים מן השוק מעידים על הדיין והרי זה כמו שכתבתי בסמוך בשם הריב"ש ע"כ. וע"פ זה הם דבריו בש"ע כאן. וכן כ' הסמ"ע ס"ק מ"ה והב"ח שט"ס הוא בהר"ן: ולפעד"ג דכולם לא ירדו לעומקו דמוכרח הוא שאין כאן ט"ס ודברי הר"ן ברורים שאם כפי מה שהגיהו הם קשה למה האריך הר"ן כ"כ וכתב בבא אחריתי ה"ל לערבינהו הכל וליתנינהו ברישא והכי הל"ל דמשכחת לה עד ודיין מצטרפים כגון שיש עד א' מן השוק שמעיד על חתימת שני העדי' ודיין הא' שמעיד על חתימתו או שני עדים מעידים על חתימתו ועוד דלמה שינה לשון הטעם דברישא כתב הטעם שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשתא כולה סהדותא חד הוא אלא הדבר ברור דס"ל להר"ן בשם הרא"ה דכששנים מן השוק מעידים רק על ע"א ועל דיין אחד סגי בהכי ומוכרח כן בש"ס דהא ע"כ לא אדחייה הך דעד ודיין מצטרפים אלא משום דאמאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא הא לאו הכי הוה ניחא אע"ג דליכא על עד הב' אלא עדות הדיין בלחוד וא"כ נהי דמסקינן דלא מצטרפי' היינו כשהעד מעיד על חתימתו והדיין מעיד על חתימתו שנמצא שזה מעיד על מנה שבשטר וזה מעיד על החתימות ואינו בדין שיצטרפו אבל כששנים מן השוק מעידי' על העד ועל הדיין דהשתא כולה סהדותא חד הוא מהני ולכך דקדק הר"ן בשם הרא"ה וכתב ברישא הטעם שהרי יש לנו ע"י העד מחצית הקיום וע"י הדיין מחצית הקיום האחר ובסיפא כתב הטעם דהשת' כולה סהדותא חד הוא כלומר דאע"פ שאין ע"י מחצית קיום האחר ולא נתקיים העד הב' קיום גמור סגי בהכי כיון דכולה סהדותא חד הוא: וכן ראיתי בהריטב"א פ"ב דכתובות שפי' הש"ס כמ"ש ומבואר להדיא כדברי וז"ל הריטב"א אמר רבא מאי מעליותא מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא פירש"י ז"ל שהעד מעיד על מנה שבשטר כרבנן והדיין מעיד על כתב ידו והקשו בתוס' ותיפוק ליה שאין כאן קיום מספיק שהרי על העד השני אין מי שיעיד על כתב ידו אלא הדיין ואנן תרי בעינן ואי כשהעד מעיד גם על כתב ידי חברו ואע"פ שלא פי' כן רש"י ז"ל אכתי צריכים לעדי' שנים אחרים דאי לא נפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא וכדאיתא לעיל בהדיא דאמרי' צריכים שנים מן השוק להעיד עליו לכך פי' בתוס' דהיינו קושיא דמאי דמסהיד סהדא כו' דהא דאמר שמואל הכא מיירי שהעד מעידעל כתב ידו ועל כתב ידי חבירו והדיין שמעיד ג"כ על כתב שני עדים מצטרפים ואיכא שני עדים על כל כתב וכתב של עדים ופריך רבא דהא ליתא דמאי דאסהיד סהדא לא מסהיד דיינא שהעד מעיד על מנה שבשטר והדיין מעיד על הכתב ואז העד אינו צריך בכתב ידו אל הדיין והדיין צריך אליו בכתב ידי השני ונפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא ול' הש"ס דחוק לפי' זה ועוד שמואל ורמי בר חמא דגברי רבה נינהו היכא טעו בהאי דהא מימרא דלעיל דצריכים שנים מן השוק להעיד עליו מימרא היא ודברי הכל הוא לכך נראה לומר דהכא לא קפדי דסברי דכי אמרי' דצריכים שנים מן השוק זה בתחלה דהנפק כשאנו באין לקיים השטר אבל שטר שכתוב בו הנפק לא שכיח ביה זיוף דלא עביד אינש דזייף עדים ודיינים ואי מזייף הוא מזייף עדים לחודיה או דיינים לחודייהו וכיון דכן שנתקיים כתב העד וכתב הדיין בהכי סגי כיון דקיום שטרות דרבנן והיינו דאמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתתא דבהא לא בעינן שנים מן השוק להעיד על השני ואמר ליה רבא מאי מעליותא דנהי דלא קפדינן אדלית קיום גמור מטעמא דאמרן מ"מ אינו בדין שיצטרפו כיון שהם חלוקים בעדותן דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כך נ"ל לפרש"י ז"ל ולשון הש"ס עכ"ל. הרי מוכח מכאן דאם שנים מן השוק מעידים על העד ועל הדיין. מהני אפי' לרבא כיון דכולה סהדותא חד הוא. וכן הוא בתשובת מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי' מ"ח והיא נדפסת ג"כ בתשובת רשב"א סי' תתנ"ג וז"ל עד ודיין מצטרפים לפי מה שהוכיח ר"י שצריך שיכיר חתימות הדיינים על ההנפק מהני מה שהם חותמים שאם לאחר זמן יעידו על חתימת א' מן העדים וחתימת א' מן הדיינים או שני הדיינים סגי בהכי עכ"ל נראה דמהר"מ מפרש ג"כ כמ"ש הריטב"א וא"כ אף למאי דמסיק רבא דלא מצטרפים מ"מ בכה"ג עד ודיין מצטרפין וזה נרא' ברור דעת הר"ן בשם הרא"ה ודלא כהמחבר וסמ"ע וב"ח כן נ"ל ברור: וכן נ"ל עיקר לדינא ואע"ג דמדברי הריב"ש סי' שפ"ב גבי דיין החתום על החליצה ודיין החתום על האשרת' וכן מדברי הרא"ש וטור שהבאתי לעיל סעיף י"ד ס"ק מ' מוכח דס"ל דעד ודיין לעולם אין מצטרפים וגם אפשר לפרש הש"ס בדרך אחרת ליישב קושי' התוס' שהביא הריטב"א והוא דעד ודיין בכל ענין לא מצטרפין אלא דרמי בר חמא הוה סבר דסגי בהכי אע"פ שאין כאן עדות שלם ופרכת רבא כקושי' התוס' דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כלומר דאלו הוה דיינא נמי מעיד על מנה שבשטר הוה מתקיים השטר ומאי דמסהיד דיינא לא מסהיד סהדא כלומר דאם היה העד מעיד ג"כ דבפניו נתקיים השטר א"כ הוה כמו שני דיינים שמעידי' על חתימתן שמקוים השטר כמ"ש הרא"ש וטור בשם ה"ר יונה וכן פי' מה"ר אליעזר ן' חיים בחדושי כתובות שלו ואפשר שזה הי' טעם ה"ר יונה שפירש התם כן והוציא כן דין זה מתוך פי' זה מ"מ נ"ל עיקר כפי' הריטב"א והר"ן והרא"ה וכדפי' חדא דכן מוכח לשון הש"ס ועוד דא"כ היכא ס"ד דרב יודא אמר שמואל דמצטרפים הא אין כאן עדות שלם וגם מאי קלסה רמי בר חמא הא אדרבא מימרא פריכא הוא ממילא ואי תימא דהוה ס"ל דאפ"ה מהני א"כ מאי חידש רבא במאי דפריך ליה מאי דקמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא אלא ודאי רמי בר חמא קלסה דבכה"ג לא בעינא עדות שלם ופרכה רבא מאי מעליותא דנהי דלא בעינן עדות שלם וסגי בקיום עד א' ודיין א' מ"מ כיון דמאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא כו' אינו בדין שיצטרפו. ואין לפקפק על קיום זה דעד ודיין כיון שאינו קיום גמור דהא אשכחן בדוכתי טובי דמקילינן בקיום שטרות כיון דהוא מדרבנן דהא מקיימים נמי משתי שטרי שדות או שתי כתובות אע"ג דלא ידעינן אם אמת הם מקיימים מאומדנות המוכיחות וכ"ש הכא דסברא טובה הוא דלא מזייף לעדים ולדיינים וכיון דודאי עד א' ודיין א' אמת הוא וא"כ נצטרך לומר שזייף עד הב' ודיינים האחרי' ולהכי לא חששו שזייף עדים ודיינים ואוקמה אדאורייתא וכה"ג איתא במרדכי פ"ב דכתובות גבי כותב אדם עדותו על השטר כו' והוא שזוכרה מעצמו כו' וז"ל הג"ה ואין לגמגם ביה דקיום שטרות דרבנן ובסברא מועטת יש להקל ע"כ כ"ש הכא דסברא טובה הוא וכדפי' וגם בש"ס נראה כן עיקר וגם לפי מ"ש לעיל סעיף י"ד ס"ק מ' דנוהגים שאין הדיינים מקיימים ח"י קרוביהם א"כ בע"כ מטעמא דעד ודיין בכה"ג מצטרפים וכמ"ש שם א"כ בע"כ דהכי קיימא לן:
מז סָעִיף יז להצטרף עם אחר כשר. פי' שהכיר בגדלותו והוא כשר לעד זה שהכיר בקטנותו אבל יכולי' להיות שניהן קרובים לעידי השטר וכ"כ הר"ן וכ"כ הריטב"א בשם קצת רבוותא ושכן נראין הדברי' לדינא וכ"כ הסמ"ע ס"ק מ"ה: מיהו כל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ומדאורייתא לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלוה פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סימן ל"ה ס"ק ס' והוא פשוט:
מח סָעִיף יז וי"א כו'. וכן לעיל סי' ל"ה ס"ד כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר ותמה בסמ"ע שם ס"ק י' למה כתב המחבר זה בל' יש מי שאומר דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ואשתמיטתי' דברי הרב המחבר בספרו בדק הבית כאן בסי' זה שכתב על מה שלמד הרא"ש כן מהירושלמי וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים זה הירושלמי בענין אחר עכ"ל ונראה שיש לפרש לשון הירושלמי תני ובלבד דברים שהם רגילים בהם דהיינו ה"ה אחרים כאלו שהם רגילים בהם דאלו להרא"ש הל"ל תני מפני שהם רגילים בהם אלא ודאי ר"ל ה"ה לאינך ובלבד דברים שהם רגילים בהם גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק להדיא שכ' וז"ל ומסתברא כיון דקתני אחיו דלית ליה לא הא ולא הא ה"ה לאדם רחוק דעלמא דמאי שנא ותנא דמתניתין נקט הנהו דמסתמא שכיחא גבייהו וידעי כתבא דידהו ע"כ:
מט סָעִיף יח שלא יהיו עידי הקיום. משום דבעי' עדות שיכול להזימם ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהם עכ"ל הסמ"ע ובאמת כתבו כן קצת פוסקים אבל הר"ן ספ"ב דכתובות השיג על זה והוכיח מסוף פ' זה בורר דלא חי"ל כהירושלמי דפוסל עדים קרובים מטעם הזמה אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות על בנים דכל שהדבר יוצא על פי קרובים הן ששניהם עדים או הא' עד והשני דיין דא ודא אחת הוא ופסולים והשיג על הרשב"א שכ' דיכולים להיות עידי קיום קרובי' לדייני קיום דאין הזמה שכיחא בהו ל"ח להכי בקיום שטרות דרבנן כו' וע"ש:
נ סָעִיף יט ודייני קיום כו' נראה מדברי הר"ב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בעיר שושן להדיא אבל דייני קיום הקרובים למלוה או ללוה פסולים לכ"ע. ודבריהם תמוהין בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק כלל ועוד דהא לפי טעם המכשיר הוא משום דקיום שטרות דרבנן הקילו בה ואוקמה אדאו' דלא צריך קיום כלל א"כ ה"ט שייך נמי בדייני קיום ואדרבא טפי נראה להכשיר בדייני קיום מעידי קיום והר"ן וסייעתו דפסלי בדייני קיום הקרובים למלוה ולוה פסלי ג"כ בעידי קיום הקרובים למלוה ולוה אבל מאן דמכשיר בעידי קיום פשיטא דה"ה וכ"ש בדייני קיום וכן הוא להדיא בתשובת הרשב"א הנדפסת בתשובת רמב"ן סי' קי"ב שכ' שם אבל כשעידי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפק ממונא אפומא דקרובים אלא שיש לעיין מדתני ר' חייא אין העדים חותמים על השטר אא"כ קראיהו כו' ועוד תדע לך דגרסי' פ"ק דגטין בפני כמה נותנו לה כו' אלא דייני קיום ועידי קיום כשרים אע"פ שהם קרובים ולבעל ולאשה כו' (ובתשובת רשב"א (דפוס) סי' תתקס"ט הלשון מוטעה קצת אמנם כוונתו כמ"ש בתשו' רשב"א שנדפסת בתשובת רמב"ן שם ע"ש) והכי מוכח נמי להדי' מדברי הרשב"א בחדושיו ריש פ"ק דגטין בסוגי' דבפני כמה נותנו לה כו' (ומ"ש הריב"ש סי' שפ"ב בשם רשב"א פ"ק דגטין דפסול עידי קיום הקרובים למלוה ולוה צל"ע ואפשר שבחדושי רשב"א שלו לא היה כתוב סוף דברי הרשב"א ע"ש) ע"ש בחדושיו בדף ז' סוף ע"ב ותראה שמ"ש הוא ברור וא"כ דברי הרב והע"ש צל"ע:
נא סָעִיף כ אבל מ"מ צריכים הם לראות כו' כדי שלא כו'. זהו דעת הר"ן וריב"ש וסייעתם דלעיל סי"ט דפסלי בעידי קיום הקרובים ללוה ולמלוה ולפיכך צריכים הם לראות וה"ה דכשיכתבו מי הם עידי קיום סגי וכ"כ הריטב"א פ' שני דייני גזירות וז"ל הא דאמרי' הדיינים חותמים על השטר אף ע"פ שלא קראוהו פי' אע"פ שלא ראו כלל לדעת עניינו אבל צריך לדעת שמות בעלי דבר כדי שלא יקיימוהו בקרובים לבעלי דבר אי נמי לא קראוהו כלל והוא שכתבו באשרתא בפי' שמות המעידים על כתב העדים עכ"ל ומביאו ב"י וכ"כ הנ"י ס"פ יש נוחלין וז"ל ואסיקנא דבי דינא בתר ב"ד לא דייקי וכיון שכן כ' הרמ"ה ז"ל כי מקיימי השטר צריך שיכתבו שמות המעידים על החתימות בפי' או שיקראו שמות בעלי דבר דאל"כ שמא יקיימוהו בקרובים ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי וגובים בשטר זה והכי מתוקם הא דפרק שני דייני גזירות שהדייני' חותמים בשטר אע"פ שלא קראוהו כלומר כולו אלא שמות בעלי הדבר או לא קראוהו כלל ופירשו שמות העדים עכ"ל והיש אומרים שכתב המחבר שא"צ לקרותו כלל הוא הרשב"א בתשו' רמב"ן סי' קי"ב מבואר שם להדיא טעמו משום דעידי קיום ודייני קיום הקרובי' למלוה ולוה כשרים והוא היש מי שמכשיר בסי"ט ולפיכך א"צ לקרותו כלל ולא לכתוב שם העדי' כלל והרב בהג"ה והע"ש ערבבו הדברי' וכמו שיתבאר:
נב סָעִיף כ ובלבד שיכתבו כו'. מה שנראה מדברי הרב והע"ש דלסברא זו האחרונה צריך שיכתבו ליתא וגם מה שנראה מרבריהם דלסברא הראשונה לא מהני שיכתבו ליתא אלא לסברא הראשונה כי היכא דמהני כשיראו מי הם המלוה ולוה ה"נ מהני כשיכתבו מי הם עירי הקיום ולסברא האחרונה א"צ לקרותו כלל ולא לכתוב מי הם עדי הקיום וכמ"ש בסמוך והרב והע"ש ערבבו הדברי' ולא ה"ל לכתוב כאן ובלבד שיכתבו מי הם עדי הקיום כו' אלא כסברא הראשונה אחר מ"ש המחבר אבל מ"מ צריכים הם לראות כו' היה להם לכתוב או שיכתבו מי הם עדי הקיום כו' נ"ל:
נג סָעִיף כא צריך שיהיו רחוקים מעידי השטר עצמו כשם שצריך שיהיו רחוקי' מהם כשמעידים בפניה' על פה שאע"פ שעדים החתומים על השטר משעה שחתמו נעשה כאלו נחקרה עדותן בבית דין מ"מ ב"ד שדנין על הממון היאך ידונו אותו בעדות קרוביהן שמעידין על הממון בעצמו עכ"ל ר"ן ולפי זה משמע דה"ה אם העידו עדים בע"פ לפני ב"ד אחר וכתבו הב"ד עדותן אין יכולים ב"ד אחר הקרובי' לעדי' לדון במלוה זו ע"פ עדות קרוביהן שהעידו כבר וכ"מ עוד בדברי הר"ן שהבאתי לקמן בסמוך סקנ"ג וכ"מ עוד ממ"ש הר"ן שם וז"ל דאנן (לא) קי"ל כטעם הירושלמי דפסול משום הזמה אלא כיון דנפקא לן בש"ס דילן מדכתיב בנים שאין קרובי' מעידים זה עם זה מה"ט נמי אין מעידים זה בפני זה דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובי' הן ששני עדי' או אחד עד והשני דיין דא ודא אחת היא עכ"ל וכ"כ הריטב"א ספ"ב דכתובות וז"ל דאמר בירושלמי לא מעידים כו' משום הזמה אבל אין זה שטת הש"ס דילן דהזמה מילתא אחריתי היא ומעלמ' קאתי וכדאיתא במס' סנהדרין גבי הא דתנן ג' אחין וא' מצטרף עמהם הרי הן ג' עדיות והן עדות אחד להזמה וטעם פיסול בקרובי' בש"ס דילן גזירת המלך הוא שלא יהא הדבר נגמר ע"פ קרוביהן שהם כגוף א' וכשהעדי' קרובים זה לזה אינם חשובי' אלא כעד א' וכשהעדים קרובים לדייני' הרי הוא כעד עצמו נעשה דיין אחרי שהעיד ואין כאן דיין שלם עכ"ל ודלא כע"ש שכתב הטעם שדין זה נוגע בעדי' אם חתמו כדין או לא. וגם בסמ"ע סקנ"ב כתב הטעם שלא יקבלו הזמה עליהן אלא הטעם ברור ומבואר בהריטב"א והר"ן כמ"ש וע"ל סי' ל"ג סי"ז ומ"ש שם:
נד סָעִיף כב דייני קיום צריך שיהיו רחוקי' כו'. דכי היכי דאמרינן שצריך שיהיו דייני המלוה רחוקי' מעידי השטר לפי שאף שעידי השטר נסתלקו משעה שחתמו מ"מ דייני מלוה ע"פ חתימתן צריכים לדון וקנפיק ממונא ע"פ קרובי' כך ראוי שנאמר שצריך שיהיו דייני מלוה רחוקים מדייני קיום שהרי ע"פ קיומן צריכים לדון דאף שיש לחלק מפני שעידי השטר על המלוה עצמו הם מעידים ודייני קיום אין ענינם אלא על הקיום אינו נראה דמ"מ דייני המלוה ע"פ קרוביהן צריכין לדון וכ"ת א"כ אף עידי הקיו' צריכים להיות רחוקי' מדייני המלוה וא"כ צריך לכתוב בקיום שמות עדי הקיום כדי להזהר בדייני המלוה שלא יהו קרוביהן ועכשיו לא נהגו כן אלא כותבים סתם ליתא שאין עידי קיום דומים לדייני קיום שכיון שנתקיי' השטר בדיינים דייני המלוה ע"פ דייני הקום הם דנים ולא ע"פ עידי הקיום שאפילו היו עידי הקיום קרוביהם דדיני מלוה כשמגבים את השטר אינם מצטרפים עמהן שאינן צריכים אלא דייני קיום ואע"פ שקרוביהן גרמו להיותם מגבים ממון זה כל שאין כאן צירוף קרובי' אלא גרמתן בעלמא לא איכפת לן כדתנן הרי אלו ג' עדיות והן עדות א' להזמה ונמצא לפי מה שכתבנו שיכולים עדי הקיום להיות קרובים לעידי השטר ולדייני מלוה כל שנתקיים השטר כבר ע"פ אחרי' אבל צריך להזהר שלא יהיו עדי קיום קרובים לדייני קיום ושלא יהיו דייני קיום קרובים לדייני מלוה עכ"ל ר"ן:
נה סָעִיף כב ויש מכשירים כל שאין צריכים דייני קיום עצמן להעיד על חתימתן בפניה' אלא שדייני מלוה מכירים אותם או שאחרי' מעידים עליהם עכ"ל ר"ן בשם הרא"ה:
נו סָעִיף כג עדי הקיום שהעידו ונתקיי' השטר בפני ב"ד אחר יכולי' להיות קרובי' לדייני מלוה וע' לקמן ס"ק ס"ג:
נז סָעִיף כד מעידי' בפניו וחותם עמהם ואע"פ שהשנים היו עדים וקי"ל לעיל סי' ז' ס"ה דאין עד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן הקלו וכ' בסמ"ע בהג"ה וה"ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשו' סי' תתקס"ט ד"מ י"ב עכ"ל ולעיל סי' ז' מחודש ו' כ' הב"י וד"מ וז"ל כתב ר' ירוחם (בריש ספר משרים) שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר וכ"כ בעל העיטור בשם רב אלפם והרשב"א כ' בתשובה שיש לדון ולהכשיר אפי' עד החתום בשטר להיות דיין והוא בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' קי"ב עכ"ל משמע מדבריהם דר' ירוחם ובע"ה בשם רב אלפס פליגי עם הרשב"א ובאמת נראה דלא פליגי דר' ירוחם מיירי שאינו דן באותו שטר על המלוה שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד וכדאמרינן בש"ס דעד נעשה דיין בקיום שטרות דרבנן אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מודה וכן הביא הב"י גופיה שם בסי' ז' מחו' ט' תשו' הרשב"א בעד שחתום בצוואה אינו רשאי להיות דיין על הצוואה ההיא והיא בתשו' הרשב"א (דפוס) סי' אלף ק"ל וזה ברור:
נח סָעִיף כד משחתמו אין מעידין בפניו. לא הן ולא אחרי' וכמ"ש לקמן סקנ"ט בשם הר"ן ומביאו ב"י וכ"כ הבעל העיטור דף ל"ד ריש ע"ד משחתמו אין מעידי' בפניהם אפי' אחרי' דלאו במותב תלתא הוו כחדא ע"כ ואע"ג דלמחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשעה שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של שלשה נמצא שנתקיים שלא כדין. וראיתי בש"ג פ"ב דכתובות דף תע"ו ע"ב וז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השני' הקיום וחתמו אינן יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידי' בפני ג' וחותם עמהם כב"ה וכך היא שטת ר"ח ז"ל וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתום בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניה' כמבואר בקונט' הראיות עכ"ל ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימה וע"ל סי' ל"ט סי"ג סקל"ה אבל מ"ש בתחלה ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס וגם מ"ש וכך היא שטת ר"א נא ידענא מנ"נ הא ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד דלא נימא כיון שכבר חתמו שוב לא יועיל חתימתן לעולם מטעם דנוגעי' הן כיון שכבר חתמו והיינו שכ' וכך היא שטת ר"א דלקמן סכ"ו ס"ק ס"ה דלא ס"ל כפרש"י דנוגעי' כיון שכבר חתמו וצ"ע:
נט סָעִיף כד ומותר לכתוב כו' אלא החתימה לכאורה משמע דד"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיום קודם שנתקיי' השטר משום דבחתימה חיישינן למיחזי כשקרא אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי לעיל סי' ל"ט סי"ג סקל"ה דאפי' בחתימה לא חיישי' למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך סקנ"ח בשם הש"ג דיכולי' הדייני' לכתוב ולחתום הקיום עד שלא יעידו בפניה' והא דאמרי' בש"ס ופוסקי' משחתמו אין מעידי' בפניו וחותם היינו משום דבשעת חתימה לא היו שלשתן יחד וא"כ הקיום היה שלא כדין וכן מוכח מדברי הר"ן להדיא שכתבו ז"ל משחתמו אין מעידי' בפניו וחותם לח הם ולא אחרי' משום דחתימה קמייתא בשקרא הוו דלא הוו ידעי לה ומכיון שחתמו ולא נצטרף השלישי עמה' שוב אינו יכול להצטרף דמשחתמו נתבטל מעמד הראשון ובשעת חתימה לא היו במעמד ג' שהם ב"ד שהשלישי לא ה"ה ראוי להצטרף עמה' כיון שלא היה מכיר בחתימת ידי העדי' עכ"ל אלא נראה דמ"ש הרמב"ם והמחבר ומותר לכתוב בו' שאין הכתיבה עיקר אלא החתימה אתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימה קמייתא בשקרא הוי ובשעת חתימה לא היו במעמד שלשתן וכיון שחתמו ולא נצטרף שוב א"י להצטרף וכמ"ש הר"ן אבל כשכתבו ולא חתמו אף שלא היו רק שני' בשעת הכתיבה מותר כשיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד שחין הכתיבה עיקר אלא החתימה ואף שפי' זה דוחק קצת בל' הרמב"ם והמחבר מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא:
ס סָעִיף כד ויש חולקין. ול"נ עיקר בש"ס כסברא הראשונה שהיא סברת הרי"ף והרמב"ם וכ"כ הרשב"א בחדושיו פרק כל הגט וכ"כ הסמ"ג עשין ק"ט דף ק"ץ ע"ג והגהת מיי' ספ"ו מה' עדות וכ"כ בעל העיטור דף ל"ד ע"ד וכן נראה דעת הר"ן וכן פסק הריטב"א וכן דעת ר"ת ומ"ש הרא"ש דהא דקאמר בש"ס וליתא היינו דליתא להך פירכא דפריך לרב ביבי מר' פפי הוא דוחק גדול ובפרט בפ' כל הגט דפריך סתמא דש"ס גופיה הכי לא הל"ל וליתא אלא הל"ל שאני הכא מדרב נחמן כו' ועוד דעיקר התירוץ דליתא להך פירכא משום דשאני שטרות מקיום חסר מן הספר וגם שאר התירוצי' בתוס' דחוקי' הם אלא נראה עיקר דהא דקאמר בש"ס וליתא היינו דליתא לדרב פפי כלל והא דפריך מיניה בפ' ב' דכתובות היינו כמ"ש התוס' שם בשם ר"ת שתירץ שדרך הש"ס להקשות אפי' מדבר דלא הוי הלכתא הכי וכן הביא בתשו' רשב"א סי' אלף ר"ל כמה סוגיות בש"ס דפריך מדבר דלא הוי הלכתא הכי ע"ש וכ"כ הריטב"א שם וז"ל והא אמר רב פפי משמיה דרבא כו' ואע"ג דליתא לדרב פפי דהא אדאיה לקמן בפ' הכותב וכן בפ' כל הגט גבי הכותב טופסי שטרות ומשמע התם דאידאי לה לגמרי ואפי' לכתחלה לא חיישינן לה הכא לא פרכינן מינה לרב אלא דקשיא לן הא דרב להדיא פליגי עליה והיכא אפשר דרבא פליג עליה דרב ופרקינן ליה למימרא דלא פליגי דרב עליה דרבא מיהת וזה ברור ודכותה בש"ס טובא ויש דואין דלא אדחי' דרב פפי אלא בדיעבד ואחרי' אומרי' דלא אידאי אלא בדבר שאינו מעשה ב"ד כגון טופסי שטרות אבל לענין מעשה ב"ד חיישינן לה לכתחלה וליתא דכיון דש"ס קאמר ליתא לדרב פפי משמע דליתא כלל ועוד דההיא דפרק הכותב לכתחלה הוא ובמילתא דבי דינא הוא ואפ"ה לא חשו לדרב פפי עכ"ל ואע"ג דבפ' כל הגט כתבו התוס' דיש ספרי' דלא גרסי' וליתא לדרב פפי אלא וליתא כו' והך דפ' הכותב שאני שכותבי' שנשבעה כמו שפסקו לה כו' מ"מ נראה עיקר כדאמרן:
סא סָעִיף כה פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשו' רמב"ן שם וע"ל סכ"ח ס"ק ס"ז:
סב סָעִיף כה ואין הדייני' עצמם נאמני' כו'. אפי' אין כתב ידם יוצא ממ"ח כו' מטעם כיון דעולה הוא לא מצי משוי נפשייהו רשיעי וכן הוא בתשו' רמב"ן שם:
סג סָעִיף כה ויש מי שמכשיר הוא סברת הרא"ש וטור שדקדקו שא"צ להעיד על חתימת העדי' בפני כל שלשתן יחד דלא פסלינא הכא אלא משום שחתמו שקר ול"נ כסברא הראשונה דאל"כ למה קאמר בש"ס ופוסקי' בכל דוכתי במותב תלתא כחדא הוינא וגם אמרי' בש"ס ופוסקי' בכמה מקומות שלשה שישבו לקיים השטר כו' משמע דקיום השטר הוי כמעשה ב"ד שצריך שלשתן יחד וכ"מ בכמה דוכתי בש"ס ופוסקים דצריך בקיום שטרות שלשה כמו גבי דין דבעינן שיהיו כולם ביחד וכן מוכח להדיא ממ"ש הר"ן פ"ב דכתובות בשם הרא"ה דעיקר חדושיה דר' זירא הוא דכיון דלא חתימי ביה אלא תרי צריך לכתוב במותב תלתא דאילו חתימי ביה תלתא לא הוי צריך למכתב במותב תלתא כחדא הוינא דכיון דכולהי חתימו לא חיישי' דלאו במותב דחד הוו עכ"ל ומביאו ב"י מחו' כ"ג וכ"כ הריב"ש סי' שי"ח בשם הרמ"ה אלמא אי לאו במותב חד הוו מיפסל וכ"מ עוד בריב"ש סי' שפ"ב ותי"ג ושאי פוסקי' והכי מוכח נמי לקמן סכ"ו מהדין דנתבאר שם דלאחר שחתמו אינו חותם עמהם שכבר נתבטל צירופו הראשון לפי' הרי"ף ור"ח וסייעתם אלמא דבעינן שיתוועדו כולם יחד וחף שכתבתי לקמן סכ"ו ס"ק ס"ה דהעיקר בש"ס כפרש"י ולא כפר"ח והרי"ף מ"מ בזה דבריהם אמת וכן הרא"ש וטור גופייהו כתבו שם כדבריהם ומה שדקדק הרא"ש דלא פסלינא הכא אלא משום שכתבו שקר אינו דקדוק דכיון ששנים מכירי' ומעידי' בפני הג' ועד נעשה דיין וה"ל כאלו הועד לפני כולם אם כן הרי הוא הועד בפני ג' יחד ואדרבא כשחתמו השנים פסול משום דבעינן שיהיו שלשתן במעמד א' וכבר חתמו בלא השלישי וכמו שכתוב לעיל ס"ק נ"ח בשם הר"ן:
סד סָעִיף כו ובאו ב' אחרים ה"ה הם עצמם נאמני' אף לפרש"י דלא מיקרי נוגעי' כל זמן שלא חתמו אלא דנקט אחרי' משום סיפא דאפי' אחרי' אינו מועיל:
סה סָעִיף כו שחזר בתשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק טור והיינו משום דלהוציא ממון אמרינן אוקי ממונא בחזקתו וכ"כ הרמב"ם והטור לעיל סי' ל"ד סכ"ח:
סו סָעִיף כו אינו חותם עמהם כו'. ולרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידי' עליו משום דנוגעין בעדות שגנאי להם שחתמו עם פסול בדין אבל אחרים מעידי' עליו וחותם ותמיה לי על המחבר והר"ב שלא הזכירו כלל דעת רש"י ונראה משום שלא הביא בב"י מי שמסכים לדעת רש"י אבל לפע"ד דעת רש"י עיקר בש"ס וכן דעת הרבה פוסקים כמו שאבאר דאפילו ר"ח שהביאו התוס' ודאי קשה עליו טובא וכבר סתר הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דכתובות דברי ר"ח ע"ש ופי' הרי"ף והרמב"ם אף דלא סבירא להו כפר"ח בהא דמכשיר' לגברא בתרי ותרי מ"מ פירושם מגומגם טובא חדא דפשטא דלישנא דש"ס משמע דקאי אאותם דייני' עצמם שבאו להעיד מדקאמר שלשה שישבו כו' וקרא ערער על א' מהם עד שלא חתמו מעידים עליו וחותם משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דסברא רחוקה כזו שנתבטל צירופם ה"ל לש"ס לפרש ועיקר הענין חסר מן הספר ועוד דכיון דאף לאחר שחתמו מהני כשיקבלו עדות מחדש ויצטרפו מחדש א"כ לא ה"ל לש"ס למימר בסתמא משחתמו אין מעידים עליו וחותם ועוד דלא הנ"ל אין מעידים עליו דהא מ"מ מהני עדותן לוועד החדש אלא הל"ל משחתמו מעידים עליו ואינו חותם עמהן ועוד דפריך חי ערער דפגם משפחה גילוי מלתא בעלמא הוא ונכשר למפרע ולא נתבטל צירופם כל זה אינו במשמעות ל' הש"ס ועוד דמשני דקאמרי הני ידעינן ביה דעשו תשובה אכתי הדרא קושיא לדוכתא דגילוי מלתא בעלמא הוא דהא כי מעידים שעשה תשובה נכשר למפרע משעה שעשה תשובה ובאמת צ"ל לדעת הרי"ף ור"ח והרמב"ם דלא נבשר עד שיעידו עליו בב"ד שעשה תשובה אבל הוא תמוה וכן כתב הר"ן פ"ב דכתובות דנראה מדברי הרי"ף ור"ח רגזלן לא מתכשר אלא משעה שהעידו עליו בב"ד שעשה תשובה וכל שטרות שחתם בינתים פסולים דהא ההיא שעתא פסול היה אבל הדבר מתמיה דודאי אין עדותן מכשירתו וכיון שהעידו עליו שעשה תשובה משעה שחתמו איגלאי מילתא שראוי היה להצטרף באותו שעה כדאמרינן בערער דפגם משפחה לפיכך נראין יותר דברי רש"י ז"ל דפי' שמשחתמו היינו טעמא דאין מעידים עליו לפי שהן נוגעים בעדות שגנאי הוא להם שישבו עם פסול בדין עכ"ל הר"ן ועוד ראיה דהא בעד זומם קי"ל למפרע הוא נפסל כ"ש לענין הכשר דלמפרע הוא נכשר. נמצא דמ"ש הריטב"א פ"ב דכתובות וז"ל וא"ת כיון שהעידו עליו דעבד תשובה קודם ערעור של אלו הרי לא נתבטל הצירוף וכשר היה כשחתמו וי"ל דהא ליתא כי אין זה נכשר עד שיעידו בב"ד ועוד אפילו הוא נכשר למפרע משום דעבד תשובה כיון דלא נתברר הכשרו עד עכשיו דין הוא שיתבטל הצירוף עכ"ל התירוץ הראשון כבר נדחה והתירוץ השני ג"כ לא מחוור דא"כ גם בערער דפגם משפחה נימא הכי לכך נראה פרש"י עיקר ופשט ל' הש"ס מורה כפירושו ומה שהקשו עליו התוס' דהיכי פריך תרי ותרי נינהו הא גבי ב' כתי עדים המכחישות זח"ז קי"ל דמוקמינן גברא בחזקת כשרות לק"מ דכבר כתב הרא"ש והר"ן דלא דמי להתם והוכיחו דלא כמו שכתבו התוס' בשם ר"א אלא כהרי"ף דתרי ותרי ה"ל גברא ספק פסול לענין דאין מוציאים ממון על ידו וכן הוכיח הרמב"ן בס' המלחמות פ"ב דכתובות דלא אמרי' אוקי גברא אחזקתיה אלא אוקימנא ממונא בחזקתיה והשיג על הבעל המאר ורבינו חננאל וע"ש שהאריך בדברים נכוחים וכ"כ הבעל העיטור סוף דף ל"ה דמסתברא כרב אלפס ולא כר"ח וכ"פ הרמב"ם בפי"ב מה' עדות דין ג' וכ"פ הט"ו לעיל סי' ל"ד סכ"ח ומה שהקשו עוד התוס' על פרש"י דמאי פריך גילוי מלתא בעלמא הוא דדבר העשוי לגלות הוא שיבדקו עד שיתברר הדבר וזה תימא איך יתברר הדבר לעולם כיון שאלו שנים אומרים שהוא עבד חין כלהעולם יכולים להכחישן דתרי כמאה עכ"ל לפענ"ד נמי לק"מ דבדבר העשוי לגלות לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה והכי אמרינן ביבמות ריש פ' האשה רבה אמר רב ניסת ע"פ שני עדים שאמרו מת בעליך ואח"כ בא בעלה לא תצא מחכו עליה במערבא אתא גברא וקאי ואת אמרת לא תצא כו' וכתבו התוס' שם וז"ל אתי גברא וקאי כו' וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו איכא מאה דאמרי שזהו מה בכך הא תרי כמאה דמי וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה חומר רב בשני עדים לא תצא עכ"ל וכן כתב מהרי"ק שורש קע"א וז"ל ומה שכתבת תרי כמאה גם זה הבל דכי לא אתא בתורת ערות אלא גילוי מילתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמועטים דכל היכא שאין עדות ממש הלך אחר רוב דעות כדאיתא ביבמות פ' האשה דף פ"ה ובסוטה פרק מי שקנא דף ל"א עכ"ל וא"כ ה"ה הכא ואין להקשות על פרש"י דלמא יתברר להפך לפסול כבר תירץ הריטב"א זה וז"ל ויש מקשין ומנא לן שיהא ענינו מתברר מאליו להתכשר דלמא יתברר לפסול וי"ל דלענין פסול יוחסין כל המשפחות בחזקת כשרות הן ע"כ ועוד נראה לתרץ דהכי פריך אי ערער דפגם משפחה וא"כ בע"כ שהם מבררים לכל שכדבריהם כן הוא דאל"כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו וא"כ גילוי מלתא בעלמא הוא ולא שייך לומר שנוגעים בעדותן כיון שמבררין דבריהן וכן מוכח להדיא מל' רש"י שכתב וז"ל גילי' מלתא בעלמא הוא משחתמו אמאי אין מעידים עליו מאי חשד נוגע בעדות איכא הכא דבר זה צריכים הן לברר ודבר העשוי לגלות הוא שיבדקו אחריו עד שיברר הדבר ואין עדותן של אלו תלוי בהגדתן ואינם אלא מגלי דבר בעלמא עכ"ל ור"ל שמ"ש דבר זה צריכים הן לברר כו' דבע"כ שדבר זה צריכים הן לברר דאל"כ תיקשי נמי תרי ותרי נינהו אלא ודאי דמיירי בערער דפגם משפחה שאפשר לברר ולבדוק הדבר ואומרים שיבררו דבריהם וא"כ דבר זה צריכים הן לברר ולא שייך לומר שנוגעים שאין אלא מגלי דבר בעלמא כן נ"ל ברור והלכך נראה פרש"י עיקר: גם הרא"ש וטור ור' ירוחם אע"פ שהביאו פי' הרי"ף במסקנתם הביאו ג"כ פרש"י מתחלה וכן הבעל העיטור דף ל"ד ע"ד כתב בתחלה פי' רבוותא משום דנוגעים בעדותן הן והלכך הן אינם מעידין אבל אחרים מעידים עכ"ל וכן הרמב"ן בס' מלחמות אע"פ שמסכים להרי"ף דתרי ותרי פסול מספק ודלא כבעל המאור ופי' ר"ח מ"מ בהא משמע דמסכים לפרש"י דטעמא הוא משום דנוגעים בעדותן שהקשה על פי' ר"ח שפי' תרי ותרי נינהו ומוקמינן לגברא בחזקת כשרות וז"ל (בדף ת"פ ע"א) ועוד שאין פירוש אחר עולה בשמועה זו כהוגן דאי נמי מהימני ולא מיפסיל ההוא אפומייהו דקמאי אע"פ כן משחתמו אינם ראויים להעיד עליו כמו שאינן ראויים להעיד עליו שעשה תשובה דמאי שנא דלא מצו לאסהודי שעשה תשובה משום דמיחזי כנוגעים כי מסהדי נמי דלאו גזלן הוא מיחזי כנוגעים כו' עכ"ל וכ"כ בשלטי גבורים פ"ב דכתובות בשם ריא"ז (דף תע"ז ע"א) וז"ל ג' שישבו לקיים השטר כו' לאחר שחתמו אין מעידים השני' עליו שעשה תשובה להכשירו לפי שנוגעים בעדותן כדי שלא תבטל חתימת' כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל וכבר הבאתי שגם הר"ן מסכים לפי' זה וכן עיקר:
סז סָעִיף כח ונמצא א' מדייני קיום פסול כו' עמ"ש לקמן סעיף ל' סקע"ו:
סח סָעִיף כח יחתכו אותו כו' נראה דלאו דוקא אלא רצ"ל דהקיום הוא פסול וכיון שהוא ללא צורך יחתכו אותו (או) שמא יסמכו עליו ולא ידעו שהוא פסול ואה"נ אם הוא בענין שאינו יכול לחתכו כגון שהוא נכתב ע"ג השטר מצד השני כנגד הכתב וכה"ג א"צ לחתכו ואי משום שיסמכו על הקיום אפשר לתקנו שיעביר שריטות של דיו על הקיום או נראה דלא חיישינן להא שיסמכו על הקיום ועל כל פנים אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום וכ"כ בתשו' להרמב"ן ס"ס צ"א וז"ל ובנדון שלפנינו ג"כ אע"פ שלא נעשה הקיום כהוגן לפי שקבלו עדות שלא במעמד שלשתן הקיום הוא שנפסל בכך וכאלו אינו אבל השטר שכבר נכשר אינו נפסל ואף ע"פ (שאפשר צ"ל) שיסמכו ב"ד הבא אחריהם על אותו קיום אפ"ה אינו נפסל השטר בכך שלא אמרו חכמים מזויף מתוכו פסול אלא בכעין שטר שחותמיו פסולי' ע"כ לשונו מיהו נראה דלכתחלה יש לתקנו ולהעביר שריטות על הקיום וכמו שכתבתי דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן כן נראה לי:
סט סָעִיף כט ומת אחד מהם כו'. והוא הדין אם הוא חי ואינו בנמצא שיחתום וכמו שכתב המחבר בסעיף שאח"ז וכן משמע בפוסקים.
ע סָעִיף כט צריכים לכתוב. להריב"ש סי' שפ"ב והרב לעיל סעיף ז' בהגהות דיכולים להעיד עדות הקיום מפי כ' נראה לו' דהא דצריכים הכא לכתוב במותב תלתא כו' היינו כדי שיהי' השטר מקיום קיום בית דין אבל מ"מ העדאת עדים מיהא איכא דאע"פ דכ' בל' שמור' שישבו להיות ב"ד מ"מ שנים נהי דב"ד לא הוי עדים מיהא הוי והיינו במקום דשייך העדאת עדים כגון שכתבו שמכירים החתימות או שבפניה' חתמו או שבפניה' נתקיים השטר אבל אם כתוב בקיום בפנינו העידו פ' ופ' על חתימתן כיון דאין כאן ג' אלא ב' ואינן יכולים לקבל עדות וה"ל עד מפי עד וכמו שכ' הנמוקי יוסף פ' חזקת הבתים ומביאו בית יוסף וד"מ לעיל ריש סי' זה וכן כ' רשב"ם בפ' חזקת הבתים דף א' ע"א ע"ש וכן הרב וסמ"ע לעיל סעיף ד' ס"ק ז' בסמ"ע דאם קיימו בשני' אינו כלום דה"ל עד מפי עד וא"כ בטל לגמרי דאפי' העדאת עדים לא הוי עוד נ"מ בין קיום ב"ד להעדא' עדים לענין מ"ש לעיל סעיף ט"ז ס"ק מ"ה בשם הר"ן והרא"ה והריטב"א ומהר"מ דעד ודיין מצטרפים. ועוד נ"מ לענין שיחיד מומח' או אם קבלו א' שיהי' כיחיד מומח' שיכול לדון לבדו על שטר שנתקיים בב"ד כשמכירים הקיום אבל אין יכול לדון לבדו כשמכירים העדאת עדים דלענין קבלת עדות לא מהני יחיד מומחה וכמ"ש לעיל סי' ג' ס"ק ח' וסי' זה סעיף ד' ס"ק ח' רק בעינן שלשה עוד איכא נפקותא אחריתי. וגם נראה דהיכא דלא הוי רק העדאת עדים וצריך עוד ב"ד לקבל עדותם מתוך כתבם זה וכמו שכתבתי לעיל סעיף ז' ס"ק ט"ז בעינן שיהיו העדים חיים בשעה שמקבלי' הבית דין עדות' מתוך כתבם דבעינן שיהיו ראויי' להגיד בפה בשעת קבלת העדות כן נ"ל ודו"ק:
עא סָעִיף כט אפילו היה כתוב בו בבית דין כו' וכ' הריב"ש סי' תי"ג נראה דהשתא כבר מפורסם לכל דאין בית דין פחות מג' וכל דכתיב ביה דינא תו לא צריך ומביאו ד"מ ובית יוסף מחודש כ"ד ומ"מ נראה דהכל לפי מה שהן החתומי':
עב סָעִיף כט ואם יש בו משמעות שהיו שלשה כגון ואמר לנא פלוני או ואמרנו ליה לפלוני ומכירי' אותו פלוני שאינו קרוב או פסול דאל"כ הא כתב המחבר מיד אח"כ וי"א כו' משמע דיש פוסלי' אם לא כתב וחד ליתוהי אע"ג דכתיב ביה במותב תלתא והוא בריב"ש סי' תי"ג בשם הרמ"ה ומביאו בית יוסף דכתב וצריך לכתוב וחד ליתוהי משום דלא ניחוש שהיו שלש' אלא שהאחד היה פסול או קרוב ומפני זה לא חתם עמהם כדי שלא יתברר ויתגל' פסולו אבל אי כתבי בי דינא כשרים משמע אלא דאיכא למיחש אי ס"ל כשמואל אבל אי כתיב בי דינא ובמותב תלתא אז לא צריך וחד ליתוהי עכ"ל וא"כ לסברת הרמ"ה מה בכך שיש בו משמעות שהיו שלשה הלא כשכתוב בו במותב תלתא אין לך משמעות גדול מזה שהיו שלשה ואפ"ה צריך חד ליתוהי משום דשמא קרוב או פסול היה וא"כ ה"ה הכא אלא ודאי מיירי כדפי' ודו"ק:
עג סָעִיף כט משמעות שהיו שלשה כו'. כגון ואמר לנו פלוני כו' ובע"ש כתב ואם ישבו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכתוב פלוני זה והוא מומח' לרבים אמר לנא שנשב ונקיים השטר או שנעש' זה בפניו שוב אינו צריך וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו בית דין ע"כ ובסמ"ע ס"ק ס"ח השיג עליו דלהרמב"ם אין צריך שהשלישי יהא מומח' ולפע"ד אין כאן השג' דהע"ש ראה שרש"י חולק על פי' הרמב"ם ונראין דברי רש"י בטעמם בש"ס וע"כ כתב דבריו ע"פ פירש"י ואפשר גם הרמב"ם מוד' לרש"י לדינא חלא דהרמב"ם מיירי כשאותו פ' הוא א' מן הג' ורש"י והע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג':
עד סָעִיף כט ומ"מ לכ"ע כו'. בי דינא ובמותב תלתא תולא צריך דהא כתיב במותב תלתא וא"כ ג' הוו וליכא למיחש שמא חד קרוב או פסול הי' דבי דינא כשרים משמע:
עה סָעִיף ל כדי להקל מעליה' כו'. כשרוצים לשלוח הקיום והג' אינו נמצא:
עו סָעִיף ל ונמצא א' מהן קרוב או פסול כו' ל' הריב"ש כשר דתלינן שזה הקרוב חתם מעצמו לבסוף או שהניחו ריוח וחתם למעל' כו' ומביאו ב"י מחו' כ"ו ונרא' דהריב"ש לשטתו אזיל דהסכי' שם בסי' תי"ג ובסי' תט"ו להרמב"ן דבין נמצא קרוב או פסול חתום בתחלה או בסוף תלינן שחתם אח"כ מעצמו אבל למ"ש הרב בסי' מ"ה סעיף י"ב בהג"ה וכן העליתי שם דהעיקר דאינו כשר אא"כ חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' הראשוני' רווחא שבקי למאן דקשיש מנייהו וחתם זה מעצמו כדי להשלים המילוי משא"כ בחתום לבסוף א"כ ה"ה הכא ונרא' שלזה כיון הרב כאן בהג"ה במ"ש והג' הקרוב או הפסול חתם אח"כ כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ה סעיף י"ב לענין שאר שטרות ר"ל דדוקא בחתום בתחלה אמרי' הכי כמו בשאר שטרות:
עז סָעִיף ל וי"א דפסול. דעת הרב דהרא"ש בתשוב' כלל ס' סי' ד' חולק על הריב"ש וכ"כ בד"מ על דברי הריב"ש אבל בתשובת הרא"ש כלל ס' סי' ד' משמע דהקיום פסול אם קרוב חתום כו' ע"ש עכ"ל ולפעד"נ דהרא"ש אינו חולק כלל דמיירי כשידוע שלא היה שלישי אחר רק אלו הג' החתומי' בו וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא ולא הזכיר שם כלל דלא תלינן שג' אחרים היו כן נ"ל ברור:
עח סָעִיף ל קיום שכתבו אנחנו סהדי כשר כו' באמת הריב"ש לא החליט דין זה רק שכתב שיש לומר כן ע"ש שצדד בדבר לכאן ולכאן ובאמת צ"ע לדינא כיון דכתיב אנחנ' סהדי היאך נאמר שכוונתם שהיו עדים ודייני' כאחד א"כ לא ה"ל לכתוב כלל אנן סהדי או ה"ל לכתוב אנן סהדי ודייני:
עט סָעִיף ל כשר. היינו כשכתבו אשתמודענ' או אתברר לנא דאז יכול להיות שהיו עדים ודיינים כא' אבל אי כתבו אתברר קדמנ' פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדים כן הוא בריב"ש שם ומביאו ב"י מחודש כ"א:
פ סָעִיף ל דהואיל וחתומי' ג' כו' כתב הסמ"ע ס"ק ע"ג וז"ל בריב"ש סי' שפ"ב כ' הטעם די"ל שהן עצמם הכירו החתימות והרי הם עדים ובית דין דגם זה בכלל לא יהי' גדולה שמיע' מראי' וכמ"ש לעיל בסמ"ע ס"ק י"ג ולא כמ"ש בע"ש שם וגם כאן עכ"ל ותמהני שהשיג על העיר שושן בזה שהע"ש כתב וז"ל והרי הם עדים וב"ד וכבר אמר לו דבקיום שטרות קי"ל דעד נעשה דיין עכ"ל וכדבריו ממש כתב גם הריב"ש עצמו ומביאו ב"י מחודש כ"א וז"ל ונעשו עדים ודיינים בבת אחת דבדרבנן עד נעשה דיין בבת א' כו' עכ"ל וכוונתו דאי נימא שראו כולם שחתמו ביום בענין דלא תהא שמיע' גדול' מראיה וכמ"ש בסמ"ע א"כ אינם עדים כלל ואיך כתבו אנן סהדי אלא ודאי משום שאפשר שראוהו מתחל' בליל' וכמ"ש בסמ"ע גופיה לעיל ס"ק י"ג או ששנים הכירו ולא ג' והוצרכו להעיד בפני הג' וכה"ג בענין שנעשו עדים ודיינים בבת א':
פא סָעִיף לא סמוך לצד השטר. היינו מן הצד על הגליון וכותבין בו שכותבי' הקיום על הגליון בארכו ושהעדי' חתומי' בו בשטר למטה ברחבו או שעושין שריטות בצד השני של הגליון מאחוריו דאל"כ יש לחוש שיחתוך הקיום ויעש' שטר אחר עם אותן עדים בצד שני של הגליון שהי' מן הצד ויכתוב אחר חתימת העדים אנחנו דייני דחתימי מעבר לדף מקיימים שטרא דנא דכתוב מאחוריו:
פב סָעִיף לא או מאחוריו נרא' שצריך שיכתבו הב"ד שהקיום הוא מאחוריו או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה אחת דאל"כ קיום מאחוריו פסול דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין הקיום ובין העדים ריוח שטה א' וזה פסול וא"כ ודאי דהדיינים לא הוה עבדי הכי:
פג סָעִיף לא כנגד הכתב. פי' לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד הכתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדים עכ"ל סמ"ע ולא אתא לאפוקי על הגליון לעולם דפשיטא דכשהקיום הוא מאחוריו על הגליון וכותבים בפירוש בקיום אנחנו מקיימים את העדים החתומים על השטר הזה בשולי השטר שארכו כך וכך דמועיל אלא אתא לאפוקי כשיקיימו סתם ויכתבו שהם מקיימים העדים. שחתומים מעבר לדף אז בעינן כנגד הכתב דאל"כ יש לחוש שיחתוך הקיום עם הגליון ויכתוב שטר אחר עם אותן עדים בצד השני של הגליון וה"ה אם עשו שריטות של דיו בצד השני של גליון מועיל הקיום על הגליון אף שכ' הקיום סתם על העדים שמעבר לדף כן נ"ל:
פד סָעִיף לא ולכן אם הנייר קצר כו'. ולאפוקי הגהות מרדכי סוף ב"ב דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי' וכ"כ המ"מ שם בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל סמ"ע ובאמת גם מדברי הרב בהג"ה ובד"מ נראה כן אבל לי נראה כדברי הגאון וחליל' לדחות דברי גאון בלי שום ראיה דכבר ידוע שאין לחלוק עלהגאון אם לא בראיה ברור' מן הש"ס וכל שכן כאן דהבעל העיטור והגהות מרדכי הביאו דברי הגאון לפסק הלכה וכן ר' ירוחם סוף נתיב ב' הביא דברי ב"ה בשם גאון לפסק הלכה ומה שכ' המגיד משנה ומביאו בית יוסף ודברי הרמב"ם עיקר לפי עניות דעתי נראה דאף הרמב"ם מודה להגאון אלא דהרמב"ם מיירי כשיש חלק מאחוריו אם כן פשיטא דעדיף לכתוב הקיום מאחוריו והגאון מיירי היכא דליכא חלק בנייר כלל כגון שהנייר כתוב מכל צדדיו פנים ואחור אז מלפף ביה ניירא וכתב בקיום סי' מובהק וסי' מובהק הוא כמו שכת' המ"מ דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בקיום שאותן עדים שחתומי' על השטר שנכתב איזה דבר כזה בגוף השטר הם מקויימי' ואם יזייף נדמה כתיב' לכתיבי ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' הרי הן יכולי' להזדייף כיון שהשטר והקיום הוא תחת ידו ובזה ודאי דברי הגאון ברורי' בטעמן ועיקר:
פה סָעִיף לא פסול נראם היינו דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם כתוב בקיום שהעדי' חתומי זה תחת זה כשר הקיום. עי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' ח' ריש דף ו' ועמ"ש לקמן סי' ק"ו:
פו סָעִיף לב שריטות דיו כו'. ל' ה' המגיד ושריטות אלו הוא פי' לטיוטא ויפה כיון שאין לפרש שממלא כל החלק דיו שא"כ יש לחוש שמא שטר אחר היה שם וקיימוהו והוא כ' על גבי שטר זה ומלא זה בדיו וכן פרשו ז"ל עכ"ל וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וכ"כ התוס' דף קס"ג ע"א וז"ל דמטייט ליה פי' ר"ת בנקודות או שורות שניכר בחלק מעט וניכר שלא מחק מעיקרא שאם היה מטשטשו בדיו ואין ניכר אם היה שם מחק או לא ואפ"ה מכשר לשטרא א"כ יטשטש כל השטר לגמרי וגם העדי' שלמטה ויכתוב שטר בגליון של מעלה ויזייף העדי' והאשרתא שלמטה מקיימי' עכ"ל וכ"ה בהגה אשר"י. ולפענ"ד דוחק לפרש טיוטא שריטות דטיוטא משמע מלא דיו וכן משמע להדיא מפירשב"ם שכ' דמטייט ליה כלומר מלכלכו בדיו כו' אטיוטא חתימי מעידי' בפנינו אטייט בדיו ונמחק כדי שלא יחשדו בבעל השטר ע"כ. וכ"כ הנמוקי יוסף ומביאו ב"י לעיל סי' מ"ה סעיף ז' ולא קשיא מה שהקשו התוס' והרב המגיד דלא חיישינן שמא ימחוק כל השטר והעדי' דלעולם לא חיישינן שמא ימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני הקיום ונמצא יפסיד שטרו לגמרי שלא יהיה לו שטר בעדי' וכמ"ש לקמן ס"ק פ"ט כן נ"ל ברור ונראה דגם הרמב"ם שכ' שריטות של דיו אינו משום קושית התוס' וה' המגיד דהא כתבתי לקמן ס"ק פ"ח דס"ל דלא חיישינן שמחק שטר עם העדי' אלא דפוסל מטעם שמא היה כתוב שם דבר של חובה ועל כן הוא מפרש טיוטא שריטות מיהו לפי מה שכתבתי דטיוטא היינו אפי' כולו דיו י"ל דלא היו רגילים לכתוב שום דבר חובה אחר חתימת העדי' (דנהי דאם כתוב שובר לאחר חיתום שטרות כשר כמ"ש לקמן סי' ס"ה ס"ק ע"א מיהו לא חיישינן שמא היה שם שובר שנפרע מקצתו או דבר של חובה כיון דלא רגילי אינשי ליכתוב אחר חיתום שטרות) וכן מוכח מדברי התוס' וה' המגיד די"ל כן דאל"כ היה להם להוכיח מכח זה דמיירי בשריטות ודו"ק:
פז סָעִיף לב ואין חוששין לב"ד שקיימו על השריטות. דדוקא בעדי' חוששין לזה משא"כ בדייני קיום דליכא למיחשד לבעל השטר שהי' כתוב שם עליו דבר של חובה דאין רגילי' לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו ודבריו אלו צריכי' להיות בדבריו בס"ק הקודם שהביא דברי התוס' הנ"ל וקשיא ליה אמאי פסלינ' משום שמא מחק השטר ולא פסלינא משום שמא היה כתוב דבר של חובה וע"כ כתב דליכא למחשד כו' אבל גם בזה אין דבריו מוכרחים ונראה דאין ה"נ דס"ל להתוס' דפסלינא לשטרא מה"ט אלא דלא מצי לאוכוחי מהא דילמא לא פסלינא ליה מה"ט משום דדילמא לא רגילים לכתוב חובה אחר חתימות העדי' לכך כתבו דאי נימא דאפי' במחק שאינו ניכר כשר א"כ ניחוש שמא מחק כל השטר וכ' על הגליון שלמעלה שטר אחר אלא ודאי מחק שאינו ניכר פסול משום שמא היה שם דבר של חובה כן נ"ל ודו"ק. ולפ"ז אפי' ידוע שלא מחק כל השטר וכתב שטר אחר כגון שכ' בקיום אנחנו ב"ד מקיימי' לחתימת סהדי דחתימי על שטרא דנא דמתחיל מראש הקלף פסול הקיום דשמא היה כתוב במקום המחק דבר של חובה. כן נראה לדעת התוס' וה' המגיד והרמב"ם והמחבר ודלא כהסמ"ע מיהו לפי מש"ל ס"ק פ"ח פי' אחר בסוגיא כשר וע"ש:
פח סָעִיף לב וי"א שחוששים כר בב"י כ' שכן דעת הרי"ף והרא"ש מדלא הזכירו כלל המשא ומתן הנאמר על דברי רב ובאמת אין זה הכרח כל כך די"ל דס"ל דש"ס לא בעי אלא לפרושי טעמיה דרב וכן מוכח בטור שכ' בסתם ואם הרחיקוהו ומלאוהו טיוטא כשר דב"ד לא חתימי אטיוטא אלמא דהרא"ש נמי ס"ל הכי. גם בכל ספרי הרי"ף שלפנינו איתא נמי להאי משא ומתן דבי דינא אטיוטא לא חתימי. מיהו בתוספות לחד שינויא איתא דר' יוחנן פליג על כל דברי רב וכן הוא בהגהת אשר"י וז"ל ומספקא לר"י אי פליג ר' יוחנן ומסתבר ליה דודאי פליג ואמר דבי דינא נמי חתימי אטיוטא הלכך שטה א' בין חלקה בין מטוייטת פסול דקיימא לן כר' יוחנן עכ"ל וגם ה' המגיד כתב בפ' כ"ז מה' מלוה וז"ל דכ"ע אי משרט ליה כשר ולא נחלקו בזה זהו דעת רבינו ז"ל ומ"מ הנראה מן ההלכות הוא שאין טיוט מועיל לדעת ר' יוחנן ויש לחוש דילמא אטיוטא הוא דחתימי שלא הביאו כלל סוגי' זו גם הרשב"א ז"ל כתב בדברי רבי יוחנן פסול ואע"ג דמטייט ליה ע"כ ודברי רבינו נראין בטעמן עכ"ל ה' המגיד: ולענין דינא נ"ל עיקר כדברי הרמב"ם חדא דלמה נימא דפליג ר' יוחנן ארב ונשוי פלוגתא רחוקה בכדי ועוד שנ"ל בסוגיא זו בש"ס פי' אחר שלא כפירשב"ם לפי שרשב"ם פי' אמאי דקאמר בש"ס בי דינא אטיוטא לא חתימי וז"ל ב"ד אטיוטא אין דרכן לחתום אבל עדים הכל מצדן לחתום ואפילו עמי הארץ עכ"ל וכן משמע מלשון הרמב"ם והמחבר כאן ולישנא דש"ס לא משמע הכי מדקאמר בי דינא אטיוטא לא חתימי דה"ל למימר בי דינא לא עבדי הכי וגם ל' חתימי הוא מגומגם דהל"ל לא חתמו ועוד קשה בעיני מאד לומר דעדים אטיוטא הוא דחתימי לפי' הרמב"ם וסייעתו שפי' שריטות לאיזה צורך חתמו ומה עדות הם מעידים על השריטות וכי היאך יעלה על הדעת לומר שעדים כתבו עדותם על שריטות שאין בו דבר ממש מה שייך עדות או חתימה על זה וא"כ לא היה להם לחתום כלל וגם לפי מ"ש לעיל ס"ק פ"ה דהעיקר דטיוטא פירושו מלא דיו ופירשב"ם שמעידי' שלא יחשדו לבעל השטר וקשה לי מנ"ל שמעידים שלא יחשדו דלמא אדרבא מעידים להפך וגם מאי פריך בין עדים לשטר נמי מטייט ליה ונ"ל לשנויי דאמרי סהדי אטיוטא חתמי שלא יחשדו בעל השטר הא פשיטא דטיוטא בין שטר לעדים פסול דאל"כ כל שטר שכתוב בו תנאי או דבר של חובה בסוף השטר קודם חתימת העדים יטייטנו בדיו: לכך נ"ל דה"פ אמרי סהדי אטיוטא הוא דחתימי כלומר סהדי הרי הם. בתר הטיוטא חתומים וא"כ י"ל שחתמו עדותם ג"כ אדבר חובה שהיה כתוב לפניהם [דודאי בטיוטא בסוף השטר אחר חתימת העדים לא חיישינן דילמא דבר של חובה היה שם ומחקו דהא הוה מצי גייז ליה וליכא מאן דידע מיניה] ופריך בין עדים לאשרתא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי ודלמא כתבו איזה דבר חובה וחתמו עליו (ולא הוי מצי גייז ליה דהי' מפסיד הקיום) ומשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי אינם חותמים מיד אחר הטיוטא רק הם מזכירים קיום השטר ועל הקיום הם חתומים ולא על הטיוטא שהוא קודם הקיום. כן נ"ל פי' הסוגיא. וא"כ לפי זה פשיטא דיפה עשו הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל הפלפול הזה משום דאין נפקותא כלל בדינא כי התרצן לא השיב רק דברים הפשוטים בלאו הכי. ולפ"ז אם עשה שריטות בין שטר לעדים נמי כשר ואין להקשות א"כ אמאי פסול בהניח ריוח שתי שטין בין שטר לעדים נשרטי' בשריטות הא לא קשיא דא"כ תיקשי נמי אמאי פסול נמלייה בקרובים או פסולי' או בחזרת דברים אלא מאי אית לך למימר דאה"נ אלא דאנן קאמרינן היכא דלא עביד הכי פסול וא"כ ה"נ קאמרינ' אי לא עשה שריטות רק הוא חלק או טייטו בדיו פסול משא"כ בדיינים שטייטו בדיו כשר. ואף להמפרשים טיוטא שריטות יש לפרש הא דמשני בי דינא אטיוטא לא חתימי כלומר הרי הם אינם חותמים אחר השריטות רק הם מזכירים הקיום ולכך השמיטוהו הרי"ף והרא"ש כיון שהש"ס סובר כן לדבר פשוט ועל כן העיקר בזה כהרמב"ם וכמו שכתבתי: שוב ראיתי בחדושי הרמב"ן שכתב וז"ל ומי שפירש בי דינא אטיוטא לא חתימי משום שמזכירים בקיומן על מה מקיימים איני יודע מה הוא שא שאין בית דין מזכירים אלא חתימת העדים ואם כתבו סתם נתקיים שטר זה בפנינו כשר הוא ולא עוד אלא שהם חותמים אע"פ שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו כדתניא בפר' שני דייני גזירות הדיינים חותמים אע"פ שלא קראוהו עכ"ל ואני איני יודע מהו שח הרמב"ן דמה בכך שחותמים אע"פ שלא קראוהו מ"מ כותבים מיד בסמוך לחתימתן שנתקיים שטר זה וא"כ הם מזכירים על מה חתמו שעל מה שנכתב קודם חתימתן חתמו מה שאין כן בעדים שקודם חתימתן לא נכתב שום דבר רק הטיוטא הוא לפני חתימתן ואמרו אטיוטא חתמו: ולפ"ז אם הטיוטא בקיום אחר כתיבת הקיום קודם חתימת הדיינים הקיום פסול משום דאמרי בי דינא אטיוטא חתמי והיינו דלא מכשירינן בש"ס ופוסקים אלא בהרחיק בין עדים לאשרתא ולא בין דיינים לאשרתא:
פט סָעִיף לג שטר כו'. כל סעיף זה כתבו הטור בשם הרמב"ם ותמה הב"י שהרי ש"ס ערוך הוא. ובב"ח דחק מאד לתרץ את זה ע"ש ונ"ל משום דיש לדקדק עוד על הרמב"ם גופי' ל"ל לטעם שמא הקיום רחוק תיפוק לי' אפילו לא היה שם ריוח שמא מחק כל השטר וכתב אחר במקומו ובסמ"ע ס"ק פ"א כתב בזה דהרמב"ם והמחבר איירי בכאן אפילו הי' שטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הרבה רק שריטות ולא נהיר' דסתם שטר בכל גווני מיירי ועוד דהרמב"ם כתב שם לעיל מיניה מיד שטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר ואם תאמר מוחק וחוזר ומוחק אינו דומה מי שנמחק פעם אחד לנמחק שני פעמים ועלה כתב מיד שטר הבא הוא ועדיו על המחק אין מקיימים אותו מדייני הקיום כו' שמא הקיום הי' רחוק כו' ולעיל מיני' בע"כ מיירי בשטר של קלף שהרי מוחק כל השטר. אלא נ"ל משום דבש"ס גופי' יש להקשות כן דקאמר התם וליחוש דלמא גייז לי' לעיל' ומחיק ליה לטיוטא וכתב מה דבעי ומחתים סהדי ואמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר הניחא לרב כהנא כו' דמתני לה משמיה דשמואל אלא לרב טביומי דמתני לה משמיה דרב מאי איכא למימר כו' וכתבו התוספות שם בדף קס"ג ע"ב וז"ל הניחא לרב כהנא כו' קשה דלדידיה מי ניחא א"כ כל שטר מקויס ימחקנו וי"ל דהא לא קשה כולי האי דכיון שהיה כתוב בתחלה לא יוכל למחקו שלא יהו ניכרי' האותיות אבל מחק דטיוטא אינו ניכר ואע"ג דבסמוך פריך ואם תאמר חוזר ומוחק אעפ"י שהיה כתוב לפי האמת פריך דאין חילוק בין טיוטא לכתב עכ"ל ובס' לחם משנה פכ"ז מה' מלו' כתב דהרמב"ם לא רצה להניח חששת הש"ס שהיא חשש' טובא אפילו להמקשה. והוא דוחק. וגם מדברי המחבר לא נראה כן וכמ"ש לקמן ס"ק צ' אלא נ"ל לדעת הרמב"ם משום דדברי התוספות הם דחוקי' כנראה לכל מעיין ובפרט מה שכתבו ואע"ג דבסמוך פריך כו' לפי האמת פריך דהא הא דקאמר לקמן ואם תאמר חוזר ומוחק כר לאו ש"ס פריך לה אלא רב גופי' קאמר ליה וא"כ תיקשי ליה ארב גופי' וכן אשמואל אי שמואל קאמר ליה כיון דקאמר וא"ת חוזר ומוחק כר אלמא דבכתב נמי חיישי' א"כ בכל שטר ניחוש הכי ועוד דבלאו ה"נ תיקשי כיון דשטר הבא הוא ועידיו על המחק כשר אלמא דלא אמרינן שיהא ניכר אותיות שמחק או משום דימחקנו לגמרי או אפילו יהא ניכר קצת לא מפסל א"כ הדר' קושיא לדוכתא דבכל שטר מקוים ניחוש שמא ימחקנו ויעשה ממנו שטר אחר הבא הוא ועידיו על המחק. אלא נ"ל דס"ל לש"ס דלעול' לא חיישינן דימחוק השטר עם העדים (דאי לא ימחוק גם לעדים פשיטא דפסול כדלעיל סי' מ"ה סעיף כ"ב) דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י הדייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהיו חתומים על המחק רק על הנייר ונמצ' יפסיד שטרו לגמרי שלא יהי' לו שטר בעדי' אלא חיישי' שחתך למעלה כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר תחת ידו דאף שיתברר הזיוף יוציא אח"כ גוף השטר שעדים חתומי' בו ונרא' שלזה דקדק הרמב"ם וכתב וחתך גוף השטר כו' ולא כ' כלשון הש"ס וחתך למעלה אלא רוצה לומר וחתך גוף השטר שנשאר אצלו עדיין גוף השטר אבל לקמן קאמר ואם תאמר חוזר ומוחק השטר בלא עדים ולפ"ז אם ידוע שלא היה הקיום רחוק מן השטר כגון שכתוב בקיום אנחנ' ב"ד כתיבנ' לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכך כתב הטור כן בשם הרמב"ם (גם בסמ"ג בסוף עשין צ"ד דף ק"פ ע"א כתב ככל דברי הרמב"ם דלעיל ע"ש) וכן נ"ל עיקר:
צ סָעִיף לג ויש מכשירים לקיימו כו'. טעמו כמ"ש בב"י בשם יש פוסקי' דבי דינא נמי אמרי אטיוט' חתמי וא"כ שריטות לפני קיום פסול וא"כ ודאי לא היה כך. ולפי"ז מוכח דאף להרמב"ם לא חיישינן שמא מחק כל השטר וכתב אחר במקומו דאי תימא דחיישינן א"כ מנ"ל להמחבר דיש מכשירי' לקיימו מדייני הקיום דלמא נהי דבי דינא נמי אומרי' אטיוט' חתמי דלמא הי' שטר כשר בלא שריטות ומחק כל השטר וכתב אחר במקומו אלא ודאי כמ"ש לעיל ס"ק פ"ח ודו"ק:
צא סָעִיף לד חתם בשטר קודם שנעשה גזלן. כלומר שיום השטר הוא קודם שנעשה גזלן או שראו השטר קודם שנעשה גזלן:
צב סָעִיף לה אפי' לא ראוהו עד שנעשה חתנו. הטע' משום דפסול קורבה אינו משום שחשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקרה עדותו בב"ד וה"ה בשטר ששני עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוספות ופשוט הוא:
צג סָעִיף לו חתם כשהיה בריא ונשתתק כו' כן הוא ל' הטור ומשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר ונראה טעמו על פי מה שמסיק לעיל סי' כ"ח סעי' ט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם שאינו ראוי להעיד וא"כ לדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר ושטר נמי כשר מטעמא דראויי' להגיד הא כל שאינו ראוי להגיד אפי' לחתום על שטר פסול אבל לשאר פוסקי' והמחבר והרב לעיל סי' כ"ח סי"א דסבירא ליה דאף מי שאינו אלם אינו יכול לשלוח עדות לבית דין על פי כתב דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיה' ולא מפי כתבם לאו דוקא נקט אלם אלא לדוגמא ואפילו הכי השטר כשר דאינו בכלל זה א"כ קשה על המחבר והר"ב שסתמו כאן כדברי הטור דהא לפי סברת' בשטר לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם וא"כ אפי' חתם כשנשתתק כשר. מיהו לפי מ"ש הרמב"ם והמחבר שם דטעמא דעדות שבשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין יש ליישב דבאלם לא הכשירו רבנן דכיון דאפשר לעשות שטר בעדי' אחרי' בריאים אוקמא אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כדעת רש"י והתוספות והרמב"ן ושאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא מדאורייתא וטעמא דכשר הוא דכיון שכתבוהו ומסרוהו ליד הלוה לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם וכמ"ש הרי"ף פ' ד' אחין או מטעמא דכיון שכתבוהו וחתמוהו בצווי הלוה לא שייך מפיה' ולא מפי כתבם אלא מפי כתבו הוא וכמ"ש בעל המאור ושאר פוסקי' א"כ גם באלם שייכי הני טעמי ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע:
צד סָעִיף לו אינו יכול להעיד על כתב ידו כו' עיין מה שכתבתי לעיל סעיף ז' ס"ק י"ז:
צה סָעִיף לו על כתב ידו פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו עכ"ל סמ"ע ונ"ל דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפילו במומר וגזלן מקיימים ע"י חתימתו וכמ"ש הר"ב לעיל סעיף ל"ד ומטעם שכתב הריטב"א הביאו ב"י מחו' ו' דהא לא חשיבה עדות אלא מעצמו מתקיימי' חתימתו וכן מוכח בש"ס ולעיל סעיף י"ג וא"כ ה"ה הכא והרא"ש והטור לא אתו לאפוקי שיעיד בכתב ידו שזאת חתימתו או ע"י הרכנת ראשו דזה אסור מטעם מפוה' ולא מפי כתבם אבל ע"י דימוי חתימתו הוי כמתקיי' ע"י אחרי' דהא אי אפשר לקיים ע"י חתימתו אא"כ שיחתום עצמו בפני עדי' או בפני ב"ד [ונאמני'] והיכא דאי אפשר לקיים ע"י חתימתו אף דאפשר לקיים ע"י כתבו לא מהני כגון שחתם עצמו בילדותו ואח"כ הזקין ונשתנה חתימתו או שאי אפשר לדמות מכח מניעה אחרת אינו מועיל שיעיד בכתב ידו שזאת היא חתימתו כנלפע"ד: (ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק):
צו סָעִיף לז אבל קטני' היו. ומיירי כשאומרי' כן תוך כדי דיבור כדלקמן:
צז סָעִיף לז הרי אלו נאמנים. דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואי בעי שתקי ולא דמי לדלקמן ס"ק ק"א דבעדי' לא אמרינן מגו היינו היכא שצריכין לומר אז אמרינן דאין אחד יודע מה בלב חבירו ושמא חברו לא יאמר כן ואין בידו לעשות שיאמר חברו כן משא"כ הכא דאי בעי שתיק וזה בידו לעשות לשתוק ואמאי לא יפסל השטר וכ"כ הר"ן פ"ב דכתובות והנ"י פ' חזקת הבתים:
צח סָעִיף לז וקורעין השטר ולא מהני תפיסה בעדי':
צט סָעִיף לז אא"כ טען כו'. ז"ל הר"ן ומיהו אי טעין נקבע ליה זמנא לקיומא שטרא יהבינן ליה ואי מקיים ליה לא קרעינא ליה אבל כל היכא דלא טעין קרעינא ליה ולא חיישי' דילמא משכח סהדי למחר וליומי אוחרי ומקיים ליה כיון דאפי' משתכח אכתי ה"ל תרי ותרי הרשב"א ז"ל ע"כ והריטב"א כתב וז"ל דעת רש"י ז"ל דקרעינא ליה לשטרא וכ"כ הרב בעל העיטור בשם הרא"מ ז"ל וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל אבל מורי הרא"ה ז"ל כתב כיון שהיום או מחר יבואו עדים ויקיימוהו ה"ל תרי ותרי ומהני לי' שטרא לתפיסה לית לן למיקרעיה מספק כההיא דאמר בשבועות לא מקרע קרעינא ליה דלמא איכא דיינא דעבד כר"א ואע"ג דליכא למעבד כר"א לכתחלה ונראין דבריו ז"ל בשטר של יתומי' כי התם אבל כשמלוה קיים לא מקיימינן ליה לשטר' משום דאי הוה ליה קיום עד השתא ה"ל וכיון דקיום דידי' לא שכיח וכי מתקיי' נמי לא מהני אלא לתפיסה לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר עכ"ל וצ"ל דמורי הרא"ה פי' הא דקאמר רב נחמן אוקי תרי להדי תרי לא כפירש"י לענין קריעה אלא כמו שכתבו התוספות והגה' אשר"י בשם רשב"א לענין שובר ודוק מיהו נ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה:
ק סָעִיף לז משטר שקרא עליו ערער כו' כבר נתבאר זה לעיל סי"ז ס"ק כ"ה על נכון ע"ש:
קא סָעִיף לז אין קורעין אותו. ולא מגבינן ביה ואי תפיס מטלטלי אפי' בעדי' לא מפקינן מיניה וכדלקמן. וה"ה בשטר ששנים אומרי' שהוא פרוע ושנים אומרים אינו פרוע לא מגבינן בי' ולא קרעינא ליה וכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא ב"י בסוף סי' כ"ט מחו' י"ג ובס"ס זה ע"ש ועיין מ"ש לק' סי' ע"א ס"ק ב':
קב סָעִיף לז ויש חולקין כו'. והעיקר כסברא הראשונה דכיון דהעדים נפסלו גם השטר נפסל וכן דעת הר"ן וכן פסק הבית חדש וכן נראה דאין סברא לחלק ולאוקמא שטרא אחזקתי' דהא אמרי' בש"ס פ' מרובה ריש (בבא קמא דף ע"ג) ופ' זה בורר ריש (סנהדרין דף כ"ז) דהיכא דפסלי להו בגזלנותא נפסל השטר אפילו למפרע אפילו קודם שהעידו עליו שנעשה גזלן כאביי דקי"ל כותיה דלמפרע הוא נפסל וצ"ל לדעת הרא"ש דהתם מיירי שפוסלים אותם בגזלנותא בפניה' משא"כ הכא דמיירי שהם חיים ואינם כאן אבל לא מסתבר לחלק בכך אלא נראה כמ"ש וגדולה מזה נראה דעת התוספות דאפילו במתו אם פוסלים אותם בגזלנותא שאומרי' גזלנים היו נפסל השטר והיינו כמ"ש הר"ן בתחלה בסתם דבריו דפסולי עדות היו היינו שהיו קרובי' בנשותיהם ונתרחקו אבל באומרי' גזלנים היו אפילו מתו נאמנים ע"ש ומ"ש התוספות ופסולי עדות דקתני לא שאומרי' שעדיין פסולי' הם דא"כ אמאי אין נאמני' אלא פסולי עדות היו אז ועתה הם כשרי' עכ"ל ר"ל לא שאומרי' שגזלנים הם שא"כ עדיין הם פסולי' אלא פסולי עדות היו קרובים בנשותיה' ונתרחקו אבל אין כוונתן לחלק בין מתו לחיים תדע דהא כתבו מיד בתר הכי וא"ת ומ"מ אמאי אין נאמנים ליהמנו במגו דאי בעי אומרי' עדיין הם פסולים ואור"י דבשני עדי' לא שייך מגו דאין א' יודע מה בלב חברו עכ"ל ואם איתא מאי מקשין הא בהדיא קתני בבריי' ומתו אלא ודאי אפי' במתו אי הוה אמרי' גזלני' הם ופסולים הם עדיין היו נאמני' וכן הוא להדי' בתוספו' פ' מרובה סוף (בבא קמא דף ע"ב) ע"ש וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו בשם הרמב"ן שפי' בההיא דשנים חתומי' על השטר ומתו פסולי' מחמת קורבה דאי משחקי בקוביא לא הוה אמרי' תרי ותרי נינהו דאטו לא מצי למפסלינהו בגזלנותא אע"פ שמתו כו' וכן נרא' דעת הריב"ש שם וכ"כ הריטב"א פ"ב דכתובות וכתב שיש מי שפירש דכיון שמתו ואין ראוין לפסול הגוף אין עדו' אחרוני' חשוב אלא כמעיד על הממון וזה אינו אלא כדאמרן וכן פי' רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל וכן עיקר עכ"ל וכן הביא הב"י לעיל סי' ל"ד מחודש י"ח תשובת הרשב"א עד החתום בשטר שמת והעידו עליו שהלוה ברבית קצוצה השטר פסול וכ"כ המחבר בסי' ל"ד סעיף י"ב אלמא דא"צ לפסול עדי' בפניהם דוקא אלא אפי' מתו יכולי' לפוסלן בגזלנותא וכל השטרות שחתומים עליהם פסולים וכן עיקר:
קג סָעִיף לז ומכשירין השטר. ולא קרעינ' ליה ולא מגבינן ביה:
קד סָעִיף לז אלא דאי תפס כו'. וה"ה אם הוא שובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר כ"כ התוס' והגהות אשר"י פ"ב דכתובות בשם רשב"א ועי' לעיל סי' מ"ב סעיף ח' ומ"ש שם בס"ק י"ז וי"ח עיין בתשו' מהרא"ן ששון סי' קמ"ה:
קה סָעִיף לז דאי תפיס מטלטלי אפי' בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיסה וכבר הארכתי בדינים אלו בספרי תקפו כהן ע"ש:
קו סָעִיף לז תפס כו'. לא שנא תפס מעצמו או התפיסוהו ב"ד כ"כ הרא"ש ומביאו הטור (ועי' בספרי תקפו כהן) וכל שכן התפיסהו הלוה ופרע לו מעצמו אע"פ שהיה מוכרח לפרוע לו מחמת השטר שעליו כדמוכח לקמן סי' ס"ה סעיף ט"ז וע"ש:
קז סָעִיף לז או תנאי הי' בדבר ולא ראינו שנתקיים התנאי כו'. משמע דר"ל שאומרי' תנאי הי' בדבר שבעל השטר יעשה כך וכך ולא ראינו שעשה כך וכך והלוה או המוכר אומר לא עשה כך וכך בטל השטר כל זמן שאין בעל השטר מברר שעשה כך וכך וכ"מ מפירש"י שכ' וז"ל תנאי הי' דברינו על תנאי מכרה לו שיעשה לו כך וכך ולא ראינו שקיים לו תנאו וזה אומר לא קיים לי ואינו מכר עכ"ל ומשמע הא אם היה התנאי בשב ואל תעשה והלוה טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכן נראה מדברי הריטב"א שכתב וז"ל קיימו תנאייכו כלומר שעדי' נאמנים הם שהי' דבריהם תנאי כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם טוען שקיים תנאו עליו להביא ראי' כשהתנאי בקום עשה וכדכתיבנא במס' קדושין ע"כ לשונו וכ"כ עוד הריטב"א בקידושין פרק האומר שסוגיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז (בדף ס') וז"ל שכל תנאי בקום עשה בין בגירושין בין בקידושין על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו ואם לאו לא הוו קידושין כלל שאם אמר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתי' זוז או על מנת שתתן לי הרי הוא בחזקת שלא נתן הוא או שלא נתנה היא עד שיהא שם ראייה שנתן או שנתנה אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה הרי הוא בחזקתו שלא עשה ועל זה להביא ראייה שעשה ועקר תנאו בידי' עד כאן וכ"כ הר"ן פ' מי שאחזו והמחבר לקמן סי' רמ"א סעיף י' ועי' באבן עזר סוף סי' ל"א בהג"ה (עיין בתשוב' מהרי"ט סי' ע"ה וסי' ק"ט):
קח סָעִיף לז ואפי' עד א' כו'. כתב הריטב"א וז"ל פי' שהיו ב' עדים חתומי' בו והאחד אומר זה כתב ידי אבל תנאי הי' בו ולא ראינו שנתקיים התנאי שאלו אמר תנאי היה דברינו ונתקיים הרי השטר קיים אפי' לדבריו ועד אומר אינו תנאי שהשני אומר זה כתב ידי ולא שמעתי בו תנאי אבל ליכא לפרושי בודאי לא היה בו תנאי ומכחיש אתהעד דא"כ הוה חד מנייהו משקר וה"ל עד א' בהכחשה ואינו כלום ע"כ ומביאו הר"ב בב"ה והביא ג"כ דברי הרמב"ן ז"ל שכ' כן דהיינו שאינם מכחישי' זא"ז כגון שזה שמע וזה לא שמע הא אלו הכחישו זא"ז ממש לא נתקיים כלל השטר על פיהם שהרי אחד מהם פסול לעדות כדאמרינן התם בענין שתי כתי עדי' המכחישי' זא"ז עכ"ל ונתבאר לעיל סי' ל"א וע"ש:
קט סָעִיף לז ואין כאן אלא עד א' על השטר ואינו כלום ונשבע הנתבע היסת ונפטר כדלק' ס"ס פ"ב והיינו כדעת ה"ר מתתי' גאון והטור ודלא כהרמ"ה והב"י וב"ח ושאר אחרוני' שכתבו דפלוגתת הרמ"ה והטור תליא אי עד מסייע פוטר משבועה דהרמ"ה סובר דאינו פוטר וה"ר מתתי' והטור סוברי' דפוטר ולא נהירא לי דפשט דבריהם לא משמע הכי ועוד דא"כ לא ה"ל להטור להאריך ולהביא דברי הרמ"ה ולחלוק עליו ולהביא דברי ה"ר מתתיה גאון כיון דהרמ"ה ס"ל דאינו פוטר ואיהו ס"ל לק' סי' ע"ה וסי' פ"ז בפשיטות דעד מסייע פוטר א"כ ממילא היה נשמע כאן דלא כהרמ"ה ועוד דהו"ל להביא שהרא"ש אביו חולק על הרמ"ה שהרי הרא"ש ס"ל פ"ק דמציעא עד מסייע פוטר ועוד דלקמן סי' ע"ה בטור סעי' י"ז בשם הרמ"ה מוכח דס"ל להרמ"ה דעד מסייע פוטר וכמ"ש שם בס"ק מ"ב אלא נראה דס"ל להרמ"ה דשאני הכא שהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא היה תנאי וודאי מחייבו שבועה דהא לפי דבריו ודאי מחייב ממון וה"ל כשני' לחייב שבועה דרחמנא הימני' ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה כיון דאף לפי דבריו שאומר תנאי אינו ודאי שאינו חייב לו ממון דאע"ג דעד מסייע פוטר היינו כשמעיד שפטור בודאי מממון ואע"ג דהרמ"ה כתב וכן הדין באומר פרוע כו' ר"ל השטר הוא פרוע כגון שהמלוה הודה לפנינו שהוא מחויב לקרוע השטר אבל אינו יודע אם פרע לו מעות וכה"ג והטור משיג גם על זה דכיון שזה אומר תנאי אפי' לא הוה עד מסייע פוטר מ"מ נתבטל עדות העד שאומר לא היה תנאי וע"ז מביא דברי ה"ר מתתי' גאון וכן עיקר ודו"ק היטב (ועי' מ"ש בספרי שפתי כהן ביורה דעה סי' קכ"ז סוף ס"ק י"ג):
קי סָעִיף לז ואם כאוב בשטרא כו'. זה הוציא הרב מהטור וכן בש"ע ובסמ"ע נרשם כאן טור ובאמת אינו מוכרח מן הטור די"ל דהטור קאי דוקא בשכתב ידן יונא ממקום אחר דסליק מיני' וכן בבעל התרומו' בשער כ"א ריש ח"ג כ' להדיא על זה והוא דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר ומביאו ב"י לקמן סי' פ"ב סעיף י"ח אך בר' ירוחם נ"ב סוף ח"ב משמע דמיירי אף באין כ"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' שהרי כתב מתחלה כי הסכימו הגדולי' הא דנאמני' לומר תנאי היו דברינו היינו דוקא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר כו' ואח"כ כתב שם ואם כתוב בשטר שלא נעשה בו שום תנאי ושיור אין נאמני' בשום ענין כיון שהגיד וכו' ולפ"ז צ"ל דר' ירוחם ובעל התרומות פליגי וכ"כ בתשובה מה"ר יוסף ן' לב ספר ג' סוף סי' ס"ג דפליגי ולכאורה היה נראה עיקר כדברי בעה"ת דהא שפיר נאמני' במגו ואין לומר דכיון דמפורש בו שלא הי' תנאי דמי לאמנה דמשוי נפשייהו רשעי' דהא בתנאי שעבודא חייל במקצת ולא דמי לאמנה וכמ"ש הר"ן ועכ"פ דברי הר"ב היו צ"ע לדינא כיון דהבעה"ת חולק להדיא. עוד י"ל דלא פליגי הבע"ת ור' ירוחם דהבע"ת קאי התם כשכתוב בשטר בלא שום שיור דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר יכולי' לומר אנו לא כווננו בלשון זה לתנאי ורבינו ירוחם מיירי כשכתוב בשטר להדית בלא שום תנאי. ולפ"ז מכ"ש קשה על הר"ב שכ' ואם כתוב בשטרא ואנן שהדי מסהדינן דלא הוי שיור בשטרא כו' דהא בכה"ג לכ"ע נאמני' כשאין כת"י יוצא ממקום אחר. מיהו י"ל דהבעה"ת לא מיירי רק לענין שבועה דבהכי עסיק שם להדיא דאין המלוה צריך לישבע ועלה קאי וכתב והוא דהוי כתב ידן יוצא ממקום אחר ורוצה לומר דאי אין כת"י יוצא ממקום אחר עכ"פ צריך המלוה לישבע ויש הוכחה לזה דהא מיד בתר הכי מביא הבעה"ת מחלוקת הפוסקי' בתנאי היה דברינו נאמני' אי היינו דוקא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר או אפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר ולא הכריע ואיך יכתוב כאן בסתם והוא דהוי כת"י יוצוא ממ"א אלא ודאי כדפירשתי ולפ"ז לאפליג הבעה"ת על ר' ירוחם ודלא כמהר"י ן' לב. ונתיישבו דברי הרב. וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל דכיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהיה בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע:
קיא סָעִיף לז רק שלא היה שיור בגוף המכר נאמני' אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כך משמע בטור:
קיב סָעִיף לז וכן יכולי' לפרש כו'. גם זה מיירי אף שכת"י יוצא ממקום אחר וכן הוא בנמוקי יוסף שם להדיא ומביאו ב"י לעיל ס"ס כ"ט וכ"כ בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' פי' דבריהם הוא דחוק וע"ש (עי' בתשו' מהר"ש כהן השייכי' לספר ב' סי' א'):
קיג סָעִיף לז וחייבי' לשלם ללוה ההפסד כו'. עי' מ"ש לעיל ס"ס כ"ט ול"ג וסי' ל"ח בזה:
קיד סָעִיף לז ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו'. משמע מדברי הטור והמחבר דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אפי' לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מדברי הנ"י פרק חזקת הבתי' בשם הריטב"א משמע דלעולם נאמני' חפי' בכת"י יוצא ממקום אחר כל היכא שמעידי' שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו מטעם דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא פרוע או מחול ויכולי' לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו וכן הוא בהריטב"א פ"ב דכתובו' להדיא וז"ל ומיהו כל הדברי' האלו אינם אלא כשאומרי' שהיו דבריהם אמנה או תנאי או מודעה כשחתמו אבל אם אומרי' שלא ידעו כן בשעה שחתמו אלא שחתמו כדין ואח"כ נודע להם שהודה כן לפניהם לעולם הם נאמני' ואפי' כת"י יוצא ממ"א דהא לא עקרי סהדותייהו כלל והרי זה כאלו אמרו שחזר ומחלו או שחזר ומכר לו עכ"ל וכן עיקר ואפשר גם דעת הטור והמחבר כן ומ"ש אם כתב ידם כו' אלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ. (שדברי הטור כשנתברר להם אח"כ כו' הוא מן הרא"ש פ"ב דכתובות ולא כמו שדחק בבדק הבית שהוא מהרמב"ם במוטעי' היינו ובהרא"ש שם לא כתב לחלק בזה בין כת"י יוצא ממ"א או לא ע"ש) וכן נראה מדברי העיר שושן והסמ"ע ס"ק ק"ג שכתבו על מ"ש הטור ואח"כ נתברר להם כו' שאין זה כחוזר ומגיד אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ וה"ל כמעידי' על השטר שחתומי' עליו שפרע לו או מחל לו ע"כ לשונם הרי שכתבו הטעם דה"ל כמעידי' שפרע לו פשיטא דאפי' כת"י יוצא ממ"א נאמני' ודלא כהבית חדש שכ' שדעת הטור לחורויי דיוקא דבכ"י יוצא ממ"א אין נאמני' אפי' אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו כו' גם מה שכ' הב"ח דהטור דייק כן מדברי התו' בד"ה אמר רב נחמן דף י"ט לא נהירא כלל דלא מוכח שם בתוס' מידי ע"ש. גם מ"ש הב"ח דמכאן יצא לו להטור דכ' בסי' מ"ג ס"ח לדעת ר' ירוחם דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' לומר שטעו כו' לא נהירא גם מ"ש אח"כ וזה לשונו גם פה כתב ב"י ע"ש הריטב"א דכשאומרי' דטעו ולא ידעו בדבר שהוא אמנה נאמני' לעולם כו' כל זה לא נהירא דהריטב"א כאן לא מיירי מטעות אלא שבתחלה לא ידעו שהוא אמנה ואח"כ שמעו מפיו שהוא אמנה ול"ד כלל לדעיל סי' מ"ג שאומרי' טעינו מתחלה בשנת המלך נמצא דבדינו של הריטב"א כאן לאפליגו התוס' כלל ואפשר גם הטור מודה וכמ"ש:שוב מצאתי בתשוב' מהר"ם אלשקר ס"ס ל"ד דף צ"ג ע"ב הביא דברי ר' יום טוב אשבילי בסתם דאם אומרי' שנודע להם אח"כ נאמני' ואפי' כת"י יוצא ממקום אחר כו' (והם דברי הריטב"א הנ"ל) ולא הביא שום חולק בדבר וגם מצאתי בבדק הבית להרב המחבר גופי' שהביא דברי הריטב"א הנ"ל בסתם לפסק הלכה וכן עיקר:
קטו סָעִיף לז אין נאמני'. ועדי' אחרי' נאמני' וכן כתבו הגאוני' עכ"ל רבי' ירוחם נ"ב ח"ב ומביאו ב"י מחו' ל"ו:
קטז סָעִיף לז בשום דבר משמע דקאי ג"כ אתנאי וכן העליתי לעיל סי' כ"ט ס"ק [ב'] להלכה וקשה על מ"ש המחבר לק' סי' פ"ב סעיף י"ב וכן לעיל סי' כ"ט כתבו הט"ו דא"י להוסיף בעדותו תנאי והסמ"ע ס"ק ק"ד כתב דדעת הטור והמחבר דבתנאי נאמנים אף שכת"י יוצא ממקום אחר ומ"ש כאן בשום דבר לא קאי אתנאי ומ"ש לעיל סי' כ"ט התם בעדות בע"פ שאני וכן כתב הב"ח לדעת הטור ולא נהירא לי גם אי אפשר לומר כן בדעת הטור דא"כ היאך כתב לעיל סי' כ"ט גבי עדות בע"פ שהרא"ש חולק על הרמב"ם הא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור מעיקרא ל"ק מידי דכמו שהביא לעיל סי' כ"ט דעות חלוקות כן הביא כאן במסקנתו דברי ה"ר יודא ברצלוני בשם רב האי דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר נאמני' אך על המחבר קשה לי וצל"ע עיי' בתשובות מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ד דף צ' ג:
קיז סָעִיף לז חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא. ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוספות והרא"ש פ"ב דכתובות והטור ור' ירוחם נ"ב ח"ב וכן כתבו עוד התוספות פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ט ע"א) וכן הגה' אשר"י שם ממהרי"א וכן כתב הנמוקי יוסף שם וכן מסיק בהגהת מיי' פ"ג מה' עדות בשם ר"י וכן כתב הריטב"א פ"ב דכתובות בשם ר"י ושאר פוסקי' והסכים עמהם. ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י וגדולה מזה מה שכתב הב"י בפשיטו' דהפוסקי' פסקו כמר בר רב אשי ולא כרב נחמן ולא הביא שום חולק בדבר ואני ראיתי בהריטב"א שם שכתב וזה. לשונו והלכתא כרב נחמן דבעיא דרבא דבסמוך כדידיה אזלא דאלו למר בר רב אשי כיון דמודעא מהני כל שכן בתנאי וסוגיין נמי בפ' חזקת הבתים כרב נחמן דהתם פרכינן להדיא מדרב נחמן וכן פסק רבינו האי והרא"ה ז"ל והרבה מן הפוסקי' עכ"ל וכן ראיתי בבעל העיטור באות קיום ריש דף ל"ד וזה לשונו ומסתברא כרבינו האי דבעיא דתנאי היו דברינו אליבא דרב נחמן אזלי דאלו למר בר רב אשי פשיטא דנאמנין ודיקא נמי דהא בחזקת הבתים מקשינן מדרב נחמן לרב הונא אלמא הלכתא כותיה וליתא לדמר בר רב אשי עכ"ל ודברי רבינו האי מצאתי בספר מקח וממכר שלו בשער ל"א שפסק כרב נחמן ע"ש ואפשר דגם ר"ח ושאר הפוסקי' דפסקו בכולא ש"ס כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיורי לא קאמרי אלא היכא דליכא משמעות דלא כותיה מה שאין כן הבא משמע מסוגיא דש"ס דלא כותיה שוב ראיתי שגם בפסקי תוספו' פ"ב דכתובות סי' ס"ח כתבו על פה לא אתי ומרע לשטרא אפילו ע"י מגו ע"כ והיינו כרב נחמן והנקדן שם כתב על זה וזה לשונו וצ"ע כי זה דוקא לרב נחמן אבל למר בר רב אשי דקי"נ כותיה בכל דוכתא בר ממיפך שבועה וחיורי לא הוי הכי עד כאן לשונו ולפי מה שכתבתי לק"מ גם אשתמיטתיה כל הפוסקי' הנ"ל שהבאתי שפסקו כרב נחמן. ומ"ש הריטב"א ובעל העיטור דבעיא דתנאי היו דברינו כרב נחמן אזלא יש לדקדק לכאורה דמה בכך הא מר רב אשי הוא בתרא טפי מרבא וקי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך ונראה דכוונתם דהא ה"ל להש"ס לסדר מיד בעיא דרבא לרב נחמן בתר מלתא דרב נחמן ובתר הכי דברי מר רב אשי ומדסדר הש"ס בעיא דרבא בתר מילתא דמר רב אשי אלמא דמסקנת הש"ס כבעיא דרבא ולא כמר בר רב אשי:
קיח סָעִיף לח אינם נאמני'. דכיון דקי"ל חזקה אין העדים חותמים אלא א"כ נעשה בגדול צריכים הם לבדוק אם הוא גדול וכל שלא בדקו משוי נפשייהו רשיעי ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל רשב"א וא"כ אפי' אין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים.
קיט סָעִיף לח אבל עד א' כו'. צ"ע בזה כיון דקי"ל לקמן סי' נ"א כהרמב"ם וסייעתו דעד אחד בכתב זוקק לשבועה א"כ ה"ל כמעיד על פה והיאך יוכל לחזור בו ואף הריב"ש סי' קכ"ז לא כתב כן רק בדרך אפשר שאף הרמב"ם יודה וגם המעיין בריב"ש שם יראה דלא סמך אטעם זה לבד רק שהתיר בעד אחד בכתב כיון דלהירושלמי והרמב"ן והרמ"ך בהשגות עד אחד בכתב אינו כלום וכתב ואף אם יש חולקין יש לסמוך על הירושלמי בנדון זה שכבר נשאת ועוד יש לומר בנדון זה דכיון שלא חתם בצוואת הבעל שהוא בעל דבר וגם לא מסר בידו השטר ה"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכל שכן שחזר בו ונתן אמתלא לדבריו שחתם מפני האיומים והפחד' ועוד אפשר שאף הרמב"ם ז"ל יודה דעד א' בשטר יכול לחזור בו כי כן דרך בעלי התשובות לכתוב דבר אף שאינו עולה להלכה בצירוף טעמים אחרי' ועל כן נראה לי ברור כיון דקיימא לן לקמן סי' נ"א דעד אחד בשטר הוי כעד א' ע"פ א"כ אינו יכול לחזור בו אם כתב עדותו בלשון שטר בצוואת בעל דין בענין דלא הוי מפיהם ולא מפי כתבם: כתב הרב בתשוב' סי' ק"י וז"ל הנה בא לפני שמואל ובידו שובר על מקצת כתובה והראה לי חתימת האלוף מהר"ר אייזק מפראג הניכרת לי איך ששני עדים קיימו חתימת העד שמעיה בר מאיר החתום על השובר גם שמעיה עצמו העיד על חתימתו ושזוכר מעשה השובר ושחתם על השובר לאחר שחתם העד הראשון כל הנ"ל העיד מהר"א בחתימתו גם כאן בא כמר מרדכי בן יודא חזן ואמר שהוא כתב השובר ושבפניו קבל' האשה ק"ס על השובר בפני עדים החתומים על השובר דהיינו כמר אברהם בן יצחק וכמר שמעיה בן מאיר ובפני חתמו העדים הנ"ל על השובר עכ"ל החזן וע"פ זה אני רואה שמקוים השובר מכח ג' פנים. הא'. שהעד החזן מצטרף עם כמר שמעיה סופר ועד כמ"ש ר' ירוחם נתיב ב' ח"ב שכתב סופר ועד מצטרף לגבות מבני חרי והביאו הב"י בח"מ סי' מ"ו אע"ג דבפ' המגרש משמע דפסול לגמרי היינו כשאין הסופר לפנינו אבל כשהסופר לפנינו ומעיד על כתיבתו מצטרף לגבות מבני חרי כ"ש לאחזוקי במה שתחת ידו והשובר כשר שלא תוכל להוציא' עם כתובת'. הב' מאחר שהחזן זוכר הק"ס הוי עד א' בע"פ ומצטרף עם עד החתום כדאיתא בהדיא בפ' ג"פ ואע"ג דכתב הרא"ש שם דהיינו דוקא לגבות מבני חרי כבר נתבאר דלענין שובר עדיף מגביית בני חרי ועוד דהרי כתב הרמב"ם פ"ד מה' עדות אם אמר אותו שלא כתב בעדותו קניתי מידו על ההלוא' נעש' מלוה בשטר גמור' וה"ה בנדון דידן ואע"ג דלא קבלה ק"ס מחזן הנזכר רק בפני עדי' החתומי' זה אינו מזיק דכל מי שהי' אצל הקנין יוכל להעיד ע"ז וכמ"ש הרשב"א בתשו' סי' אלף ע"ג. הג'. דשובר זה מקוים בב' עדיו דמאחר שכמר שמעיה העיד שזוכר ענין זה השובר ושחתם עליו אחר שחתם העד הראשון כנ"ל א"כ מעיד הוא על חתימת חברו שהיא אמיתית רק שאינו מכיר החתימ' גם החזן מעיד שמכיר החתימה והם מצטרפים ולא אמרי' דנפיק נכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא כמ"ש הנ"י כשיש עדים על חתימת יד האי יכול הוא להעיד על השני וא"כ ה"ה הכא שכבר נתקיימה ח"י כמר שמעיה ואף ששמעיה אינו מעיד שמכיר החתימה רק שאומר שזוכר ענין השובר ושחתם העד לפניו הוי עדות וכדאמרינן פ"ק דגיטין דאי לאו דעכו"ם חבר הוי לא הוי מחתים ליה מקמיה וכתבו התו' דאין לחוש כיון דהאי עכו"ם כשר מדאורייתא כו' הרי קמן דבדרבנן סמכינן אהאי סברא דאי לאו דעכו"ם חבר הוא וה"ה לענין קיום שטרות דרבנן והוא מעיד שחתם אחר העד דסמכינן אהאי סברא דאי לאו דעד הראשון נכון הוא לא חתים ליה מקמי' נאום משה איסרלש מקראקא עכ"ל: ובכל השלשה פנים אלו לא ראיתי פנים מסבירות. הפן האח' צירוף כתב סופר ועד כבר כתבתי לעיל סעיף י"ד ס"ק מ"א דליתא דר' ירוחם לא קאמר אלא כשהסופר לפנינו ומעיד בע"פ והוא הפן הא'. הפן הב' אינו צודק רק לעדות ע"פ ולא לקיום השובר והא נפקא מיניה טובא לענין טריפת לקוחות וכדאמרינן בש"ס ספ"ק דמציעא ובכל הפוסקים ונתבאר לקמן סי' ס"ה סעיף י"ח ס"ק מ"ט במצא שובר בשוק אעפ"י שהאשה מודה לא יחזיר לבעל דחיישינן לקנוניא לטריפת לקוחות שלא כדין ואפשר גם הרב לא קאמר אלא לענין שהאשה עצמה אינה יכולה להוציא מן הבעל מיהו גם זה ליתא מטע' שאכתוב. גם מ"ש ועוד דהרי כתב הרמב"ם פ"ד מה' עדות כו' עד וכמו שפסק בהדיא בתשובת הרשב"א סי' אלף ע"ג כו' לא ידענא מאי קאמר דהא הרשב"א שם לא קאמר אלא לענין דאם כפר זה בעיקר הדבר אבל מצי לטעון פרעתי וכמ"ש הרשב"א שם להדיא וא"כ אינו מועיל עדותו רק לענין בני חרי וא"כ היינו הך דכתב מעיקרא ומה ועוד דכ' הרב. הפן הג' שכתב הרב לא ידענא מאי קאמר אי מיירי שלא ראה שמעיה שחתם העד הראשון רק שבשעה שחתם מצא חתימת העד חתום לפניו א"כ מה ענין זה לעד עכו"ם דהתם מכירי' שני חתימות אלא דלא ידעינן אי עכו"ם חבר הוא הלכך כיון דמן התורה כשר הימנוהו רבנן לעד א' דאמר שהוא חבר דהימנוהו רבנן בדרבנן משא"כ הכא ואי מיירי שחתם העד הראשון לפניו וראה שחתם וחת' הוא אח"כ אלא שעתה אינו מכיר החתימה וכדמשמע פשט דבריו דבהכי מיירי א"כ ל"ל להך דעד עכו"ם ולטעמא דקיום שטרות דרבנן הא אפי' הוא דאורייתא סגי בהכי דנהי דעתה אינו מכיר החתימה מ"מ כיון שברור לו שהעד הראשון חתם לפניו אין לך הכרה גדולה מזו ואפילו לא היה אות' עצמו אח"כ לעד אלא לסי' וכה"ג אם היה לו סי' מובהק בשטר זה וידוע לו שחת' עליו עד זה אע"פ שעתה אינו מכיר החתימה פשיטא דמהני דאין לך היכר יותר מזה כ"ש עתה שחת' עצמו אחר העד ונפקא מינה אפילו בכת"י שצריך קיום דאורייתא מהני בכה"ג. מיהו כל זה לדעת הרב דחשיב ליה לחתימת מה"ר אייזק לעדות אבל תמהני דנהי דחתימת מהר"א ניכרת מ"מ לא עדיף מאלו העיד כן מהר"א לפני ב"ד דלא הוי אלא עד מפי עד דלא מהני בקיום שטרות וכמ"ש לעיל סעיף ד' ס"ק ז' וסעיף כ"ט ס"ק ס"ט ואפשר מהר"א היה אז רב בק"ק פראג והוא על פי המנהג שרב מקיים שטרות ביחידי אבל פשט דברי הרב לא משמע הכי וגם בזה אני חוכך דכיון דהא דרב מקיי' ביחידי אינו אלא מצד המנהג א"כ י"ל דדוקא היכא דמקיי' הרב אבל לא כשמעיד על עדות שהגידו לפניו ובפרט על קיום עד א' דלא הוי רק חצי קיום וצ"ע:
א סָעִיף א אמנה הוא או כתבתי ללוות כו' בטור לא כ' כאן אלא שטר אמנה הוא אבל לקמן בריש סי' פ"ב כ' רבינו שטר אמנה הי' או כתבתי' ללות ולא לויתי וכדברי המחבר שבכאן ושם פירש הב"י דשטר אמנה הוא שאו' לא נתתי בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני בו כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' כלו' לא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה עכ"ל וע' בטור ובדברי המחבר בסי' זה סעי' ל"ז דאין העדי' נאמני' לומר שטר אמנה הות משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כ' כן אאם אמרו כ' ללות בו ולא לוה והיינו טעמא דבזה אינן משימין עצמן רשעי' דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד וגם כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו כשדעתו ללות מיד אלא שאח"כ באה איזה סיבה שלא הלוה לו (וע' מ"ש לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ב) משא"כ באמרם שמשעה הראשונה כתבו בשביל אמנה וק"נ:
ב סָעִיף ב אם יש בו נאמנות לא. הטעם הוא משום דכל שהאמינוהו ה"ל כאלו יש עדי' שלא פרעו כל זמן שהניח שטר בנאמנות בידו וא"כ ה"ל כמיגו במקום עדים והב"ח [והב"ת] ס"ל דלא אלים הנאמנות בעדים [כעדים] דלפעמי' מניחו בידו לאיזה סבה אע"פ שפרעו ולא ה"ל מיגו במקו' עדים בפרט בזה שאינו מקיום שיכול לו' הנחתיו בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא ועפ"ר:
ג סָעִיף ב והכי מסתבר' וכן סתם וכת' הטור והמחבר לקמן ר"ס פ"ב ע"ש:
ד סָעִיף ג אפילו הן הדיוטות גם לענין דין קי"ל כן כמ"ש הטור והמחבר לעיל ריש סי' ג' ע"ש:
ה סָעִיף ג וחותמין למטה פי' תחת כתיבה זו שכתבו במותב תלתא הוינ' כו' וכאלו אמר וחותמין זה ולקמן בסל"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו הקיום ע"ג השטר באחורי הדף וע"ל בסמוך נוסח' אחרת היאך כותבין הקיום לדעת הטור כשקבלו העדות כל אחד בפני עצמו:
ו סָעִיף ד ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה ע"ל ס ' ה' ס"ק ז' דכתבתי דבזמן שבאו שני הבע"ד לפני הדיין בליל' ובקשו לדון אותן דנין אותן משום דה"ל כקיבלו עליהן קרוב או פסול אבל בקיום דבא המלוה לחוד לקיימו אין שייך זה ואע"פ שלא בעינן דעת הלוה ומקיימין ביום בע"כ וכמ"ש הטור והמחבר בסי' זה מ"מ בלילה שלא מדעתי' אסור נ"ל:
ז סָעִיף ד בשני' לא הוה קיום. משום דה"ל כעדי' מפי עדי' דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאלו שמעו העדות מעידי השטר עצמן והיינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימה מודי' לפניהן שהוא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאלו מעידין על מנה שבשטר ואם השטר הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפני ב' עדי' שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומ' וע' מה שכתבתי עוד בסמוך מיד אחר זה:
ח סָעִיף ד מאחר שנהגו שהרב כו' ז"ל מהרא"י בת"ה סי' של"ב רב היושב בישיב' שקיים שטר יחידי אי אתי בעל דין ומערער יכול להיות דלא מהני [והביא ראי' לדבריו] אמנם מנהג פשוט הוא לתופסי ישיבה שיקיים שטר ביחידי ואפשר שכה"ג מנהג מבטל הלכה עכ"ל בקיצור והב"י כ' על דבריו ז"ל ואנן לא שמענו ולא ראינו מי שנהג כן עכ"ל והנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא להוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שמקיימי' השטרות הסופרי' והחזני' דודאי בכה"ג מצי בעל דין לערער והיינו דוקא שאין יכול לקיים עידי השטר אבל אם הוא חתימת יד הלוה והלוה מודה לפניו שהוא חתימתו מהני קיומא לענין שאם טוען להד"ם שצריך לישבע נגדו וכמבואר לק' סי' פ"א ס"י ועד"מ ותמצא שם שגם על טעם דמור"ם יש לפקפק מההיא דרב אשי ע"ש:
ט סָעִיף ד לענין קיום שטרות דרבנן ובהגמ"ר דקידושין דף תרס"ה ע"ג כ' דאם העדי' אומרי' לא חתמנו שטר זה או שאין העדי' קיימי' ובעל דבר או' פסול הוא צריך קיום אף מדאורייתא:
י סָעִיף ד דאע"ג דאין יחיד מומחה בזה"ז וכ"כ מור"ם לעיל לענין לדון יחידי בסי' ג' ס"ב ובי"ד ר"ס רכ"ח לענין היתר נדרי' ביחיד מומחה ושם בסי' של"ד ג"כ לענין לקנוס ליטרא דדהבא המבייש הזקן שהוא מומחה:
יא סָעִיף ה אפי' שלא בפני בעל דין לקמן סי' ק"י ס"ג וס"ז פסק המחבר דגם להוציא מיתומי' קטני' מקיימין ועמ"ש כאן ושם ובר"ס ע"ח בפריש' דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומי' בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא ועמ"ש עוד מזה:
יב סָעִיף ו או שני הדייני' פי' דייני הקיום:
יג סָעִיף ז שיחתמו העדי' בפניהן וכ"כ ב"י ובע"ש כתב אזה ז"ל ואע"ג דאמרי' לעיל קיום שטרות דין הוא וקי"ל בעלמא אין עד נעשה דיין גבי קיום שטרות דרבנן הקילו עכ"ל. וקשה דהא גם בעלמא כה"ג מותר דהרי אמרו לא הא גדולה שמיעה מראיי' ומה"ט נתבאר לעיל בסי' ז' דאם ב"ד רואין המעשה הנעשה לפניהן ביום דיכולין לדון עליו ע"פ ראייתן בלא עדות אחרי' וה"נ לא מיבעיא כשרואין שהעדי' חותמי' לפניהן עכשיו ביום שיכולין לקיימן מיד דה"ל כאלו דנו ע"פ ראייתם אלא אפילו לא חתמו לפניהן אלא שבא השטר לפניהן ביום והן מכירין החתימות אזי ה"ל ראיית החתימות ביום כאלו חתמו אז בפניהן ומקיימין אותו על פי ראייתן אפי' הוי קיום שטרות דאורייתא מיהו מדהקדי' הרמב"ם והמחבר וכתבו ז"ל הא' שיהיו הדייני' מכירין כו' השני שיחתמו בפניהן והוא זו ואצ"ל זו אם לא שתאמר שמ"ש שיחתמו לפניהן מיירי אפי' בלילה דאז אין ראוי לדון ולקבל עדות ולומר לא יהי' גדול' שמיעה מראי' וכמ"ש בפרישה וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סכ"ד קולא אחריתי דעד המעיד נעשה דיין מה"ט דקיום שטרות דרבנן ע"ש בסמ"ע ס"ק נ"ג ועפ"ר וכיון שכן י"ל דע"ש נמי פירשו כן מ"ה הוצרך לטעם דגבי קיום שטרות הקילו:
יד סָעִיף ז שיבואו העדי' החתומי' בו וכתב רי"ו נ"ב ח"ח יש מחלוקת בתוספת' אם אומרי' העדי' כתב ידינו הוא זה ואחרי' אומרי' אין זה כ' ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא אפסקא הלכתא כמאן עכ"ל ב"י וד"מ:
טו סָעִיף ז ויאמר כל א' זה כת"י וא"צ שיעיד כל א' על חתימת יד חבירו דקי"ל על מנה שבשטר הן מעידין וה"ל בעדותן זה כאלו כל אחד העיד אני ראיתי שהלוה זה המלוה לזה הלוה ומה שסיים הרמב"ם והמחבר וכתבו דיאמר ואני עד בדבר הזה ר"ל מתוך זו חתימת השטר נזכר ההלואה דאל"כ הי' צריך כל א' להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר ס"י ומיהו אין צריך לו' בפי' כן שזוכרין אלא מסתמא נמי אמרי' שזוכרין אותן ועפ"ר:
טז סָעִיף ז הרביעי שיבואו עדי' ויעידו כו' ואף אם העדי' החתומי' בפנינו יכולין לקיים ע"י עדות אחרי' ב"י וד"מ ס"י:
יז סָעִיף ז עדות זה מתוך כתבם פי' שני עדים. כותבין עדותם שמכירין החתימות והב"ד מקבלין עדותם מתוך כתבם ומקיימין את החתימות הראשונות כאלו עידי הקיום העידו לפניהן על פה לאפוקי בשאר עדות דקי"ל כהרמב"ם דבעי' שיעידו בפיהן אם לא כשחתומין הן על השטר דמהני משום תיקון העולם וכמ"ש המחבר לעיל סי' כ"ח סי"א ע"ש:
יח סָעִיף ז אכילה גלוי' כו' ודוקא משתי שטרות אבל משטר שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול ועפ"ר:
יט סָעִיף ז שטרי כתובות בזה נמי בעינן שישבו אותן שתי נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה:
כ סָעִיף ז ואפי' אם ב' השטרות מקויימין הטעם דאף דאין חוששין להמקויימין שהם זיוף מ"מ יש לחוש שמא זייף זה מתוך אלו המקויימין:
כא סָעִיף ז ויש חולקין. טעמייהו דס"ל דא"א לאיש אחר לכוון ולכתוב בזיוף אות באות ככתב העדים משא"כ כשאינן מקויימי' דאיכא למיחש שמא שלשתן מזוייפין ואיש א' כתב בזיוף בכתיבת ידו בשם חתימת העדים ועד"ר שכתבתי להגורסי' בטור בהתדע שהרי מקיימין משטר מקויים אפילו יוצא מתחת ידו טעם אחר והוא דירא לזייף משטר כזה שדקדקו הב"ד לקיימו ע"ש. אותו טעם א"ש דוקא להטור וסייעתו דפירשו חשש זיוף הנזכר בגמ' דיש לומר שיזייף אחד מתוך חבירו אבל מדברי הרמב"ם משמע להחולקים דס"ל פירושו דזיוף שהן עצמן הן זיוף ולא שיזייפו מתוכו מ"ה כתבתי טעם זה ודו"ק ועד"ר מ"ש בזה דאינו מוכרח לפרש דעת הרמב"ם שהוא כן ע"ש:
כב סָעִיף ז משטר שקרא עליו ערער ס"ל דבקרא עליו בע"ד ערעור לו' שהוא מזוייף אז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להן בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים מ"ה מקיימין מתוכו משא"כ בלא קרא עליו ערער וכ"כ המחבר בסעיף ל"ז ע"ש:
כג סָעִיף ז כדלקמן סל"ז פי' שם כתב המחבר עצמו שני הדיעות ובטור כתב כאן שני הדיעות ובדין דסעיף ל"ז סתם הדברים דאפילו בלא קרא עליו ערער נמי מקיימין מתוכו וכדעת הרא"ש אביו ע"ש והמחבר העתיק כאן ל' הרמב"ם מ"ה לא כ"כ דעת החולקין ועפ"ר שם כתבתי דעת הרמב"ם אינו מוכרע ויכול להיות דס"ל דאפילו לא קרא עליו ערער נמי אלא דתפס לשון הגמ' והגמרא יש לומר אורחא דמילתא נקט דכל שלא קרא עליו ערער לא היה מדרכן לקיימן וכמ"ש הרא"ש אלשון הגמרא ע"ש:
כד סָעִיף ז כמו שמקיימים משטרי שתי שדות כו' ושם מקיימין אע"פ שאינן מקויימין:
כה סָעִיף ז אבל לא מאיגרת הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת האיגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והנחיצ' וזהו ג"כ טעם הי"א דאין מקיימין אפילו מהספר כו' משום דאין אדם מדקדק כי אם בחתימה ועד"מ בסכ"ד:
כו סָעִיף ח אע"פ שלא פירשו באיזה דרך כו' הרמב"ם והטור שהביאו מסיים בזה וכתב ז"ל באיזה דרך נתקיים אם העידו העדים בעצמן על חתימתן אם שהעידו אחרים עליהן שאין חוששין לב"ד טועין שמא טעו וכבר נהגו לכתוב כו' ור"ל שמא טעו במה שיש חילוק בקיום דאם העדים בעצמן מעידים על חתימתן אז אינו צריך שיעיד כל א' על חתימת חבירו ואם אחרים מעידים על חתימתן אז צריך כל א' להעיד גם על חתימת חבירו או יצטרף שלישי עמהן וכמ"ש הטור והמחבר בס"ט וי"א:
כז סָעִיף ח ומ"ש ונוהגין לכתוב הדרך כו' ג"ז שם במיימוני ובטור שהביאו ונ"ל הטעם דאף דלא חיישי' לב"ד טועין מ"מ שמא ע"י זה יוודע ללוה שלא נתקיים כראוי והיינו שיברר שעידי הקיום פסולין הן או משום צד א' משא"כ כשעידי השטר בעצמן העידו על חתימתן וק"ל:
כח סָעִיף י אלא על הממון שבשטר ומטעם זה אמרו דא"צ שיעידו כל א' גם אחתימת יד חבירו וכמ"ש הטור והמחבר סעיף ז' וס"ל להרמב"ם דכמו שאמרו כן לקולא כן נמי אמרינן לחומרא דאם שכחו ההלואה ואין כתיבת ידן יוצא ממקום אחר לקיים חתימה זו מהן כמו שמאמינים להן שהוא חתימתן כן נאמין להם שאינן זוכרין מההלואה כלום ומ"ה אפילו אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו אין עדותו נחשב לכלום:
כט סָעִיף י והרי הן כחרשין. פי' העדים החתומים נחשבים בעדות זה שבשטר כחרש שאינו שומע ואינו מדבר דפסול לעדות לכ"ע כמ"ש בסי' כ"ח בדין אלם ובסי' ל"ה בדין שאינו שומע ומהרי"ק הביא דברי הרמב"ם וכתוב בו הרי הוא כחרש ולפ"ז קאי אשטר דנחשב כחרש בעלמא וכ"כ המחבר לקמן בסי' נ"א ס"ג ושם ג"כ העתיק לשון הרמב"ם ע"ש וכל' זה כתב המחבר בס"ס מ"ז ז"ל והרי השטר כחרש ול' כחרש מלשון בכלי חרש וגם לשון הרי הם כחרשים נוכל לפרש כן ור"ל חתימתן שבשטר נחשב לחרש ועפ"ר:
ל סָעִיף י ואין משגיחין על דבריהם כו' ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאלו אמרו קטנים היינו שאינם נאמנים הואיל ומקיימין שלא על פיהם:
לא סָעִיף י כיון שמעידים שזה כתב ידם מקיימין השטר כו' ס"ל דלא גרע מעדים דעלמא שמעידים על חתימת העדים וה"נ אם כל א' מעיד גם על חתימת חבירו או שמצטרף שלישי עמהן המעיד על חתימת שניהן וכדמסיק סגי בהכי:
לב סָעִיף י ולא בעינן שיזכרו העדות אלא בעד אחד כו' נראה דהכי פירושו כשאין חתום על השטר אלא עד אחד שאין תורת שטר עליו לשלחו לב"ד לפסוק שבועה על פיו או להתחייב ממון בהצטרפות עוד אחד. עמו בעל פה אלא ישבע שלא היה דברים מעולם או שפרעו ופטור אלא צריך שיזכור העד החתום עדותו עפ"י השטר ויבא לב"ד ויעיד לפניהן על פה לפי מה שפסק המחבר ומור"ם בסי' כ"ה סי"א דאין עד מעיד ע"פ כתבו אפילו אינו אלם אם לא כששני עדים חתומים בשטר ומשום תיקון העולם וזה אינו שטר וזהו מ"ש בפ"ב דכתובות (דף ך' ע"א) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אחר כמה שנים והוא שזוכר ומפרש שם אפילו זוכרו ע"פ השטר לחד פירושא וכמ"ש התו' בד"ה ור"י אמר כו'. ומ"ש או בב' עדים לענין קיום השטר ר"ל כששנים חתומים על השטר ואין א' מכיר חתימתו של חבירו צריכין שיהיו זוכרים ג"כ ענין השטר דאז אמרינן שניהן אמנה שבשטר הן מעידין וכמ"ש הטור בסי' זה גם התו' כ"כ שם בסוף הדבור הנ"ל:
לג סָעִיף י ומ"ש אבל ב' עדים החתומים על השטר כו' עד ואם נתקיים השטר כו' ר"ל נתקיים כתיקונו שב' מעידים על כל חתימה מ"ה א"צ לזכרו ומהני השטר אע"פ שלא נכתב כתיקונו וכדמסיק וכ"כ מהרי"ו בשם הגהת מיימו' שכ"כ בשם מהר"מ ע"ש במהרי"ו בסי' צ"ד שחילק ג"כ בין עד אחד לב' עדים לענין זה ודו"ק היטב ועמ"ש עוד מור"ם מזה בד"מ בר"ס ל"ט וגם בש"ע שם ס"ג בהג"ה:
לד סָעִיף יא לפי שג' רביעי ממון כו' והתור' אמרה על פי שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן:
לה סָעִיף יג ומת א' מהן וה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו ועפ"ר:
לו סָעִיף יג בפני עדים כ"כ הרמב"ם ועפ"ר שם כתבתי טעם הטור דלא כתב הכי:
לז סָעִיף יג אפי' על החרס פי' אע"פ שאין כותבין שטר על חרס כמ"ש הטור והמחבר בר"ס מ"ב משום דהוא דבר שיכול להזדייף מ"ש עליו מ"מ לקיים ממנו חתימה זו מיד כותבין אחרס ומ"ש אפילו אחרס דמשמע מכ"ש אמגילתא אף ע"ג דבגמ' אמרו דאמגילתא לא יחתום דילמא ימצאנו אינש דלא מעלי ויכתוב עליו שט"ח היינו דלא יחתום אמגילה באמצעיתו אבל יכול לחתום נפשו ארישא דמגילתא דאז לא מצי לכתוב לפניו שטר עליו ואם יבא לכתוב אחר חתימתו לא מהני כיון שהוא כתב אחר וכמ"ש הטור והמחבר לקמן ר"ס ס"ט ע"ש:
לח סָעִיף יג וכ"ש אם היו עדים כו' דבכה"ג א"צ לחתום החי על החרס כיון דכבר העידו עליו אחרים:
לט סָעִיף יד או הדיין בעצמו ואחר עמו עמ"ש בסמוך:
מ סָעִיף יד העד מעיד על מנה שבשטר דאפילו מעיד סתם על חתימתו ה"ל כהעיד על מנה שבשטר כמש"ל בס"ז:
מא סָעִיף יד וכן אם נתקיים כתב הסופר כו' ע"ש דכ' ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו נ"א ח"ח ד"מ ד':
מב סָעִיף טו אם שני דייני הקיום כל א' מעיד על כתב ידו כו' ז"ל הטור השטר מקויים ולא אמרי' על כתב ידם הן מעידים (פי' וליבעי שיכיר כל א' גם חתימת חבירו) אלא כל אחד מעיד על קיום השטר שהוא כשר והרי הן שני עדים שמקיימין השטר עכ"ל ומ"ש הטור והמחבר בס' שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו מעידין על כתב ידו כו' לרבותא כ"כ דאף ע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל:
מג סָעִיף טז מצטרפין דאמאי דמסהיד כו' גם הדיין שמעיד על חתימתו ה"ל כאלו מעיד ואומר אלו הן החתימות שראיתי שחתמו או הועד לפני על חתימתן:
מד סָעִיף טז אלא ששנים מן השוק כו' כשאין הדיין בעצמו כאן בעינן שנים במקומו:
מה סָעִיף טז מעידין על הדיין בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם וכמ"ש בהגד"מ ע"ש:
מו סָעִיף יז להצטרף עם אחר פי' עם א' שראה החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר והא ראיה שהתחיל המחבר וכ' עידי הקיום יכולין להיות קרובים לעידי השטר דמשמע אפי' שניהם קרובים ולא כ' דבעינן שיצטרף עם הכשר אלא כשאחד ראה בקטנותו וכ"כ ר"ן ובעי' נמי שיהא שני עידי הקיום הללו כשרים זה לזה ויכול להיות דמ"ה כתב עם א' כשר אלא דא"כ הל"ל ג"כ ברישא גם מור"ם כ' דין זה בסמוך בסי"ח דלא יהיו קרובים זה לזה ותרתי ל"ל ועפ"ר:
מז סָעִיף יז דדוקא אלו שרגיל כו' פי' ומ"ה נאמן לומ' שמכירין מימי קטנותו משא"כ באחריני אבל כשראו החתימות בגדלותן אפי' אחתימות דכ"ע נאמנים וע"ל סי' ל"ה בפרישה שם כתבתי מ"ט דהחולקים:
מח סָעִיף יח קרובים לדייני קיום משום דבעינן עדות שיכול להזימה ודיינים אלו לא יקבלו הזמה על קרוביהן:
מט סָעִיף יח ויש מכשירים משום דסתם קיום הוא שמעידין שמכירים החתימה ובזה לא שייך הזמה מ"ה הקילו בקיום שטרות להכשיר אף אם מעידין שבפניהן חתמו אף דשייך ביה הזמה:
נ סָעִיף יח לעידים המעידים כו' משום דאין להם ענין זה לזה אבל עידי הקיום עצמן שמעידין בעדות אחד לא יהיו קרובים כמו בעדות דעלמא:
נא סָעִיף כ ובלבד שיכתבו מי הן עידי הקיום שאם כו' ודיינים של קיום פשיטא שיהיו ניכרים מכח חתימתן שבקיום אם הם קרובים ומ"ה אינו צריך לכותבן משא"כ עידי קיום שאינן נזכרים בשום מקום מ"ה צריך לכותב וק"ל:
נב סָעִיף כא רחוקים מעידי השטר משום דעיקר המלוה תלוי בעדי' וגם לא יקבלו עליהן הזמה:
נג סָעִיף כב מדיינים שדנים על המלוה כו' מפני שדינם על המלוה בא ע"י דייני הקיום שיקיימוהו להשטר טפי ממה שבא ע"י עידי הקיום שע"י דייני הקיום נגמר הקיום:
נד סָעִיף כד מעידין בפניו וחותם פי' זה השומע מפיהן חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדי' שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיום שטרות הקילו ומה"ט נמי אע"פ דבקבלת העדי' דעלמא צריך להיות בשלשה וכאן מקבל הא' העדות מפי השנים הקילו בקיום שטרות ואמרו דנעשו אלו העדי' בשעת הגדה דיינים וכאלו ישבו עמו לקבל עדות מפי אחרי': (הג"ה וה"ה עד החתום על השטר יכול להיות דיין לקבל עדות על עד השני שחתום עמו בשטר רשב"א בתשו' סי' תתקס"ט ד"מ י"ב):
נה סָעִיף כד משחתמו אין מעידין כו' דבעינן לפחות שקודם חתימתן יהיו שוין שלשתן בהכרה ומצטרפין יחד להיות ב"ד של ג' לקיים ולכתוב:
נו סָעִיף כד ומותר לכתוב הקיום בשטר כו' דאע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינא ואשתמודענא דדא הוי חתימת ידייהו ומחזי כשיקרא דהרי בשע' שכתבוהו לא ידעו שלשתן ס"ל להרי"ף והרמב"ם דלמיחזי כשיקרא לא חיישי' בכה"ג כיון דאחר שיודע גם להשלישי ויחתום עמהן לא יהא מחזי עוד כשיקרא והיש חולקי' ס"ל דגם בכה"ג חיישי' למיחזי כשיקרא כיון דהוא מעשה ב"ד ועי' בהג"מ עוד מזה:
נז סָעִיף כה לא היו במעמד א' כו' ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשנים שמעידי' בפני השלישי דהתם מיירי דהשנים לא היו צריכין להיות הקיום לפניהן שמיירי שמכירין החתימות מעצמן וגם אח"כ כשהעידו בפני ג' ה"ל כאלו קבלו שלשתן העדות יחד וכמ"ש שם:
נח סָעִיף כה אלא כל אחד קבל עדות בפני עצמו פסול כו' אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד שם ד"מ כ"א:
נט סָעִיף כה ואין הדיינים עצמן נאמנים משום דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע:
ס סָעִיף כה ויש מי שמכשיר וכ' ב"י דלדעתו צריך לכתוב בקיום במותב תלתא הוינא כד אתי הנפק שטרא קדמנא ומדאיתברר לנא דדא היא חתימת ידייהו אשרוהו וקיימנוהו כדחזי כי אע"פ שלא היו ביחד כשהעידו לפניהן על חתימת העדי' מ"מ צריכי' להיות ביחד להודיע זה לזה ששלשתן יודעין שהוא חתימת ידי עדים עכ"ל ד"מ כ"א:
סא סָעִיף כו ובאו שנים אחרי' עפ"ר שם כתבתי דה"ה הם עצמם נאמני' להעיד קודם שחתמו על שלישי שעשה תשובה ונקט אחרי' משום סיפא וק"ל:
סב סָעִיף כו שחזר בתשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק טור סכ"א ועד"ר:
סג סָעִיף כו שהרי שלשה היו כיון דנתכשר קודם שחתמו שום א' מהן הרי כל הג' חוזרים להיות ראויים לב"ד כבתחלה וכאלו לא נתבטל וועד הראשון מעולם וחותמין שלשתן יחד וכשר משא"כ כשכבר חתמו השנים הרי נתבטל וועד הראשון בהערעור קודם חתימת השלישי ואחר שהוכשר צריכין לחזור ולהתוועד ולחתום יחד כל שלשתן ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דצריך לקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ מחדש ושגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה ע"ש ודו"ק:
סד סָעִיף כז שזה גילוי דבר שהיה מקודם. פי' איגלאי מלתא שלא היה פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו יחד מ"מ מחחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה וכמ"ש בפרישה ע"ש:
סה סָעִיף כח והשטר נשאר בכשרותו ונראה דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרים או שיש עדים לפנינו שנוכל לקיימה על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטרמחמת חתימת הפסול שחתם כבר על הקיום:
סו סָעִיף כט ב"ד של שנים קיימוהו ואע"ג דכתב לפני חתימות במותב תלתא הוינא אי לא כתב נמי וחד ליתוהי יאמרו מתחלה הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמילתא ולא נזדמן להו שלישי וקיימוהו בשנים ויאמר הרואה שסגי לקיים השטר בשניים אשר"י:
סז סָעִיף כט אפי' הי' כתוב בו בב"ד פי' דכתב במותב ב"ד הוינא לחוד אבל אם כתב במותב תלתא בי דינא הוינא כו' מסיק המחבר אחר זה דכשר דכולי האי לא חשדינן להו:
סח סָעִיף כט משמעות שהיו שלשה ז"ל הרמב"ם והביאו הטור ואם יש בו משמעות שמוכיח מתוכו שהיו שלשה כגון ואמר לנו פלוני ואמרינן ליה תו לא צריך עכ"ל ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים מ"מ מדמוכח מיניה שהיה אז שלישי ולפני זה כתב במותב ב"ד או במותב תלתא הוינא לא אתי הרואה למיחשד להו ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר וכמ"ש בפרישה כנ"ל ולא כמ"ש בע"ש ז"ל ואם יש בו משמעות אחר שהיו שלשה כגון שכ' בו פלוני זה והוא מומחה לרבים אמר לנו לקיים השטר או שנעש' זה בפניו שוב א"צ וחד ליתוהי דודאי הוא לא טעה לומר ששנים נקראו ב"ד עכ"ל הרי שהצריך להיות אותו השלישי מומחה ושא"ל לקיים ולא נהירא כי דוקא רש"י אפירושו כ"כ והוא פירשו בע"א שכתב שהזכירו שהיה הענין בפני מומחה כו' ר"ל שאותו השלישי ודאי לא הי' עמהן בקיום אלא מדנעשה לפניו אמרינן ודאי הקיום (נעשה) בהכשר דבזה ודאי בעינן שיהיה בו מומחה דלא טעה כו' אבל לפי' הרמב"ם א"צ לזה וכמ"ש ג"כ לעיל סי' ל"ט ע"ש וכאן בפריש' ודוק:
סט סָעִיף כט ואפי' אין כתוב בו רק שטר זה כו' ומשמע שם בתשו' הרמב"ן סי' צ"א דחתימת שלשתן בעינן ואדלפני זה קאי וכן הביאו הב"י ע"ש:
ע סָעִיף ל כדי להקל מעליהן כו' פי' כשהיו מתחלה ג' יחד וקבלו העדים בג' ואחר כך הלך אחד מהן ולא חתמו אלא השנים א"צ להדר אחר שלישי קודם שיכתבו האשרתא ושיחתום גם הוא אלא כותבין האשרתא וכותבין בה וחד ליתוהי (וה"ה אי כתב תרי מגו תלתא ג"כ סגי ב"י) וסגי בחתימת השני' כיון שנתקבל העדות בשלשה:
עא סָעִיף ל אם כתב בהנפק פי' בקיום הב"ד היו רגילין לכתוב קדמנא נפק שטר זה וע"ש זה נקרא הקיום הנפק וע"ל סי' ס"ה ס"ז:
עב סָעִיף ל וי"א דפסול פי' הקיום פסול אבל השטר נשאר בכשרותו:
עג סָעִיף ל אנחנו סהדי כשר בריב"ש סי' שפ"ב כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד דגם זה בכלל לא יהיה גדולה שמיעה מראיה וכמ"ש לעיל בסמ"ע סקי"ג ולא כמ"ש בע"ש שם וגם כאן:
עד סָעִיף לא כנגד הכתב פי' לאפוקי על הגליון אלא דוקא כנגד כתב שבשטר ולאו דוקא נגד העדי':
עה סָעִיף לא ולכן אם הנייר קצר כו' ולאפוקי מרדכי פ' י"נ דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סי' וכ"כ המ"מ שם בשם גאון וכ' עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף:
עו סָעִיף לא ריוח שטה א' כו' דדוקא בעדי' החתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא בהן אמרו דאין רגילין לדקדק ומניח שיעור שטה א' ושני אוירין ריוח בין חתימתן להשטר וכמ"ש הט"ו בסי' מ"ה משא"כ בב"ד דצריכין לדקדק:
עז סָעִיף לא שטר ושני עדי' ושטר כזה דהוא ועידיו בשטה א' הוא כשר כמ"ש בסי' מ"ה ס"י ע"ש
עח סָעִיף לב שריטת דיו פי' ונראה חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו כי איכא למיחש לזיופא שהיה כתוב שטר אחר במקום הטיוטא והוא העביר עליו קולמוס וכ' מלמעלה שטר אחר ב"י בשם הרמב"ם ור"ת ד"מ כ"ט:
עט סָעִיף לב ואין חוששין לב"ד שקיימו קיום על השריטות דדוקא בעדי' חוששין לזה כמ"ש הטור והמחבר בסי' מ"ה ס"ו וכמ"ש שם פירושו וטעמו משא"כ בדייני הקיום (דליכא למחשד לבעל השטר שהיה כתוב שם עליו דבר חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' ועפ"ר):
פ סָעִיף לב וי"א שחוששין לכך המחבר לטעמו שבב"י כ' שכן נראה לו מדהשמיט הרי"ף והרא"ש לסוגיא דאתמר בגמ' עלה דרב ובדרישה כתבתי שם דנ"ל דלית בזה שום פלוגתא ע"ש ודו"ק:
פא סָעִיף לג שמא הקיום היה רחוק כו' עפ"ר ודרישה שהוכחתי מדהוצרך לכתוב שמא היה הקיום רחוק ולא כ' דבלאו הכי פסול משום דיש לחוש שמא היה כתוב במקום שטר זה הנכתב על המחיקה שטר ועדים אחרים ומחקו (דאי לא מחק גם לעידיו פשיטא דפסול כמ"ש הטור והמחבר בס"ס מ"ה סכ"ב ע"ש) וכתב עליו שטר ועדיו והניח הקיום הראשון לקיים זיופו ש"מ דהרמב"ם והמחבר מיירי בכאן אפילו היה שטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק כתבו של שטר ולכתוב מליו כתב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהיה שטר כתוב עליו מלמעלה רחוק מן הקיום וביניהם היה מלא שריטות ושריטות יכול בקל למחקו ולכתוב במקומו וק"ל עוד כתבתי שם ישוב אחר מ"ש ודו"ק:
פב סָעִיף לג ויש מכשירין לקיימו. גם בזה המחבר לטעמו ע"פ מ"ש בב"י והבאתי לשונו בדרישה וכתבתי שם דנ"ל דאין בזה פלוגתא ע"ש ודו"ק:
פג סָעִיף לד קודם שנעשה גזלן כו'. לא שידוע זה בעדים שראו שחתם הגזלן מקודם דא"כ לא היינו צריכין לעדות דגזלן ולא להעיד מליו שזו חתימתו ומאיזה זמן חתם אלא ר"ל לפי הזמן הנכתב לפנינו בשטר נראה שנכתב קודם שנעשה גזלן אלא שיש לחוש שמא כתב הזמן בזיוף בכתב היום השטר והקדים הזמן וכדמסיק וק"ל:
פד סָעִיף לד ואם אין עדי' המכירי' כו'. והיינו דוקא כשיש עדים שראו שטר החתום בהני החתימות קודם שנעשה גזלן אלא שאין מכירין החתימות דעליה קאי דאם לא ראוהו כלל איכא למיחש שעתה זייף והקדים הזמן וק"ל:
פה סָעִיף לה ונעשה חתנו הוא אינו יכול להעיד. וכ' ב"י בסי' ל"ג מחס"ז וכן אם היה יודע לו עדות בע"פ בקנין עד שלא נעשה חתנו אינו חותם משנעשה חתנו עכ"ל ד"מ נ':
פו סָעִיף לה אפילו לא ראוהו עד שנעשה חתנו. הטעם שזה אינו חשוד לזייף ואינו פסול רק מחמת קורבה ועדים כשחתמו ה"ל כאלו נחקרה עדותן בב"ד בשעת החתימות ואז לא היה חתנו מ"ה פוסקין על חתימתן אף אחר שנעשה חתנו וק"ל:
פז סָעִיף לה אבל אם יוצא מתחת יד העדי' לא. והיינו לדברי הרי"ף דס"ל דביוצא מתחת יד העדי' לא אמרינן לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד ועד"מ ס"ח:
פח סָעִיף לו ונשתתק הוא אינו יכול להעיד. פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כמ"ש לעיל בסי' ל"ה:
פט סָעִיף לו אבל אחרים מעידי' עליה. והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף:
צ סָעִיף לז שנים החתומי' על השטר ומתו כן הוא לשון הגמרא ומתו ולדעת הרא"ש הנזכר בסמוך בהגהות מור"ם ל"ד קתני ומתו אלא ר"ל שאינן לפנינו לקיים חתימתן עד"ר:
צא סָעִיף לז הרי אלו נאמנין כו' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ונאמני' במגו:
צב סָעִיף לז אא"כ טען שנקבע כו' פי' המלוה טוען לא תקרעו שטר שלי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה כן דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי ועפ"ר:
צג סָעִיף לז משטר שקרא עליו ערער כו' כבר נתבאר הטעם והפלוגתא לעיל בסי' זה סי"ז וי"ח:
צד סָעִיף לז אין קורעין אותו פי' וגם לא מגבינן ביה אלא דאי תפס מטלטלי' לא מפקינן מינה וכמ"ש מור"ם בהגה והוא מדברי הטור ע"ש שכתב דעות החולקי' איזה תפיסה מועלת:
צה סָעִיף לז וכל זה שכבר מתו העדי' פי' ואז לא באו לפסול העדי' (הגה וכן אם באו שנים ואמרו שקרובי' בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל ר"ן ד"מ ל"ג):
צו סָעִיף לז גם השטר נפסל כ"כ הטור בשם התוס' ז"ל דלא עדיפי עדים החתומי' על השטר מאלו היו עומדין לפנינו דהוי מצי אמרי פסולין הן והרא"ש ס"ל דכל שחתומין על השטר ה"ל כאלו כבר נחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני הני לפסול השטר עפ"ר ודרישה:
צז סָעִיף לז והא דאין נאמני' כו'. ובהג"א כ' דבעידי השובר זכה הלוה במה שבידו והשובר כשר דאוקי ממונא בחזקת מריה עכ"ל ד"מ ל"ג:
צח סָעִיף לז דאי תפס מטלטלי' נקט מטלטלי' כו' דאלו בקרקע לא שייך תפיסה והאי תפיסה דמטלטלי' מהני אפילו תפס בעדים כיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר דה"ל תרי ותרי אמרינן המע"ה:
צט סָעִיף לז ואומרי' בתוך כדי דיבור כו' דאלו אחר כדי דבור ה"ל מגיד וחוזר ומגיד ולא מהימני:
ק סָעִיף לז או פסולי עדות היינו מחמת קורבה ונתרחקנו כגון שהיו קרובי' מחמת חיתון דנשיהן ומתו הנשים ולא משוו נפשייהו רשעי' בכך דומיא לאומר שטר אמנה היה דמחשב רשע בכך ואינן נאמני' כמ"ש המחבר אחר זה דשאני בקרובי' דאמרינן דהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח ועוד דיכולין להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליה עוד עדי' כשרי' והוא כשר להגאוני' כמ"ש הטור בסי' מ"ה סי"ב וי"ד:
קא סָעִיף לז ואין כאן אלא עד א' אינו ר"ל דה"ל דין עד לחייב את הלוה ש"ד וכדעת הרמ"ה וסייעתו שהביא הטור כאן שהרי המחבר עצמו פסק לקמן סי' פ"ב סי"ב דבכה"ג ה"ל כאלו אין כאן עד כלל דלא נשבע אלא היסת והיינו כדעת ר' מתתיה וכדעת הטור ועוד שא"כ לא ה"ל להמחבר לכתוב שזה שאומר תנאי היה נאמן שכיון שהוא נאמן לא מחייב השני להלוה שבועה וצ"ל דהמחבר לא כ' דה"ל כעד א' אלא לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בסל"ו בשמו ז"ל ע"א אומר תנאי היה וע"א אומר לא היה תנאי אם על מטלטלי' מעידי' נשבע הנתבע ש"ד ע"פ העד א' האומר לא היה תנאי דרחמנא הימניה לחד לחייבו שבועה וכל מקום שהאמינה התורה לעד אחד ה"ל כשנים והאי דקאמר תנאי הוה חד ואין דבריו של אחד במקו' שנים עכ"ל וע"ז כתב המחבר דלא ה"ל זה דאומר לא הוה תנאי אלא כחד מפני שגם זה שאומר תנאי היה נאמן וה"ל כאלו אין כאן שטר ותבעו על פה ונשבע היסת ונפטר ממנו כמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס פ"ב וק"ל:
קב סָעִיף לז שהיה שטר אמנה דגם שטר אמנה לא ניתן לכתוב ועולה הוא והרי משוי נפשייהו רשעי' בעדות זה ואין אדם משים עצמו רשע. (הגה וכתב נ"י פרק חזקת הבתים דף קפ"א ומיהו מעשי' בכל יום שנותני' קנין סתם ומאמינו על המעות אף על פי ששיעבד נפשיה שהאיסור אינו אלא לעשות שטר כ"כ הריטב"א עכ"ל ד"מ ל"ד):
קג סָעִיף לז ואח"כ נתברר להם שהיה אמנה כו' שאין זה כחוזר ומגיד אלא עדות אחרת היא זו שנודע להן אח"כ ה"ל כמעידי' על השטר שחתומים עליו שפרע לו או מחלו לו:
קד סָעִיף לז ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר כו' עד דאינם נאמני' בשום דבר וכו' צ"ע הא פסק המחבר סי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי היה דברינו אפילו כ' ידם יוצא ממקו' אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיי' התנאי ועפ"ר ודרישה שם כתבתי דגם על דברי הטור יש לדקדק שכתב באם כתב ידם יוצא ממקו' אחר בכל דבר אין נאמני' וכתב אח"כ דהרא"ש הסכי' לסברא זו וזו סותר למ"ש הטור בס"ס כ"ט ובסימן פ"ב ועכצ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה ומודעא היה דברינו ולא קאי אתנאי היה דברינו דאינו כתוב שם עמהן והעיקר דבתנאי היה דברינו אינו עוקר עיקר השטר ומ"ה איבעיא הוא שם בגמ' משא"כ אינך דבאין לעקור השטר לגמרי מ"ה פשיט להגמרא בהו דאינן נאמנין ועליהן כתב המחבר דאינן נאמני' בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ועפ"ר וכן יש לפרש ג"כ דעת המחבר. ואף שכתב המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי יש לחלק דשאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ שחייב ליה ואי היה ביה תנאי ה"ל להזכירו מיד ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר כנ"ל לחלק לדעת המחבר ושס"ל כדעת הרא"ש וטור בדין זה דאלו הרמב"ם ס"ל דגם בתנאי היה דברינו אינו נאמן כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר כמ"ש בפ"ג מהל' עדות ע"ש וב"י בסי' כ"ט כתב דשוים הם להרמב"ם בשניהן אינן יכולין לומר תנאי הי' דברינו ולהרא"ש בשניהן יכולין לומר כן ולמחבר צ"ל דחילוק ביניהן והוא דוחק קצת ועד"ר ודוק:
קה סָעִיף לז שיאמרו לבעל השטר כתב הרא"ש כלל צ"ח סי' ד' על שטר משכנתא שלא היו כותבי' בו המחיצות אם איתא דלא הוה המחיצות בכלל ה"ל לפרש ואף אם אומרי' העדי' דלא היה בכלל אין נאמני' הואיל וסותרי' מ"ש בשטר עכ"ל ד"מ ל"ט:
קו סָעִיף לז חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא הטעם משום דאמרינן בגמ' מודעא ניתן לכתוב ופי' הר"ן דניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלנו זבינא אחר כך מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמים שקיבל כמ"ש בשטר ומ"ה ס"ל דאף כשכתב ידם יוצא ממקו' אחר נאמני' כיון דלא עקרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא וכ' עוד ר"ן ז"ל וכן אם נפרש כו' וכתבתיהו בפרישה ע"ש וכ' עוד דאזיל לטעמא דניתן לכתוב משום דמצוה קעבדי שחתמו לשטר הלואה או לשטר קנין כדי להציל הלוה או המוכר מהיזקו ולא היו נאמני' כשכתב ידם יוצא ממקום אחר דהא גם באמר' אנוסי' היינו מחמת נפשות כ"ש דניתן לכתוב ואפ"ה אין נאמני' לומר כן כשכת"י יוצא ממקו' אחר כו' עד"ר ועפ"ר:
קז סָעִיף לח שהלוה היה קטן כו' ה"ט דחזקה דהעדי' לא חתמו על השטר היוצא מת"י הקטן דעולה הוא ואינן נאמני' להשים נפשם רשעי':
קח סָעִיף לח אבל עד א' החתום בשטר כו' דאין ב"ד חוקרין על עד אחד וע"ל ר"ס כ"ט דבעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד ע"ש:
א סָעִיף א כתבתי ללות. עיין סמ"ע שכתב ז"ל בטור לא כתב כאן אלא שטר אמנה הוא כו' וכתבתי ללות ולא לויתי כלומר לא מסרתי לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"ש. וקשה דהא כתב בטור וש"ע אבן העזר סימן קי"ב ז"ל וכן אם מצאה גיטה מתירין אותה לינשא על ידו ואם יבא הבעל ויערער ויאמר לא נתתי לה אלא ממני נפל אינו כיון שמודה שכתבו והרי הוא יוצאה מתחת ידה ערער לומר שנתנו על תנאי ולא נתקיים כו' הרי מבואר דאינו נאמן בטענת נפילה אף על גב דאית לי' מגו דמזויף אף על גב דבתנאי או פקדון נאמן במגו אפילו הכי לטענת נפילה לא חששו אפילו ע"י מגו וכזו קשה גם בסימן נ' גבי שטר שכתוב בו אני פ' לויתי ממך מנה אם אין. עדים שהוא כת"י מתוך שנאמן לומר פרעתי נאמן לומר לא לויתי ממך אלא מאחר נפל ומצאתו עיין שם הרי דנאמן לומר נפל במגו אלא דהתם סימן נ' יש לחלק בין נפילה דרבים לנפילה דיחיד והך דסימן נ' הוי נפילה דרבים והוי חששא טפי והך דאבן העזר הוי נפילה דיחיד ואף על גב דאנן קיימא לן כרבא פ' גט פשוט ל"ש נפילה דיחיד ל"ש נפילה דרבים לנפילה לא חיישינן היינו היכא דלית לי' מגו לא מחלקינן בין נפילה דיחיד לנפילה דרבים ולעולם לא חיישינן אבל היכא דאית לי' מגו שפיר מחלקינן בין נפילה לנפילה והוא דלנפיל' דיחיד כי האי דאבן העזר סימן קי"ב לא חיישינן אפילו אית לי' מגו ולנפילה דרבי' כי הך דסימן נ' חיישינן היכא דאית לי' מגו אבל הך דהכא כתבתי ללות ולא לויתי דטוען ממנו נפל דהוי גם כן נפילה דיחיד אם כן מ"ש מהך דאה"ע: והנה מצאתי בתומים שעמד בזה והביא בשם הרב המגיד פי"ב מהל' גירושין שאין דין האסורין כדיני ממונות עיין שם אך בדברי הרב המגיד הדברים סתומין ובלחם משנה מפורש יותר דגבי ממון שפיר מהני טענת נפילה במגו ובאיסורין דהוא גט לא חיישינן לטענת נפילה אפילו אית לי' מגו עיין שם וקשה דאם כן היכי פשיט רבא ר"פ כל הגט ממונא מאיסורא עיין שם קטנה הוא דלא מצי מגרש הא גדולה מצי מגרש בי' א"ר זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים ופירש"י הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא לי' לא חיישינן לאיסור אשת איש לומר שמא לא לזו ניתן אלא לחברתה ונפל מידה ומצאתו זו כו' מוציאין שטר חוב על אחרים ואין הלוה יכול לומר לא ממך לויתי אלא מפ' ששמו כשמך וממנו נפל ועיין שם וכיון דבממון חיישינן יותר לטענת נפילה היכי פשיט רבא ממונא מאיסורא ואדרבה בספ"ק דמציעא אמרינן גבי גיטא דאשתכח בי דינא דר"ה היכי פשיט איסורא מממונא ומשמע דחשו טפי לאיסורין ולכן נראה לענ"ד כמ"ש דהא דכתב הרמב"ם בפי"ב מהל' גירושין דאין הבעל נאמן בטענת נפילה ואפילו במגו היינו משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן כלל ואפילו במקום מגו ובסימן נ' דנאמן בטענת נפילה במגו היינו בנפילה דרבים דיותר שכית ונאמן במגו וכמ"ש והכא דנקט כתבתי ללות ואמנה שניהן שלא ע"י טענת נפילה אלא אמנה היינו תחלת השטר נעשה על דרך אמנה ואף על גב דעדים רשעים מכל מקים הבעל דין נאמן במגו וכתבתי ללות היינו דתחלת הכתיב' נעשה להלות ואין העדים רשעים שנעשה השטר להלות תיכף ועדיין לא הלוה דאין העדים צריכין לראות הלואת המעות אבל בטענת נפילה אינו נאמן אפילו אית לי' מגו כיון דהוי נפילה דיחיד ובזה נרא' להלכה כדברי הסמ"ע בסימן ס"ט במה שהביא בשם הרשב"א גבי כת"י שטוען ממני נפל ומצאתו והשיב שאין בטענתו כלום דלנפילה לא חיישינן עיין שם ובש"ך שם השיגו דכיון דלדידן בכת"י נאמן לומר פרעתי אם כן נאמן לומר נפל במגו דפרעתי וכמו האי דסימן נ' ולפי מ"ש בנפילה דיחיד אינו נאמן במגו:
ב סָעִיף ב יש בו נאמנות. עיין סמ"ע שכתב בטעמא די"א דנאמן במגו והוא משום דלא אלים הנאמנות דלפעמים מניח בידו באיזו סיבה ומכ"ש זה שאינו מקוים יכול לומר הנחתי בידו ע"ד שאם יתבעני אומר מזויף עיין שם ואין זה עיקר הטעם אלא טעמא די"א דאפילו יש בו נאמנו' אפילו הכי נאמן במגו דמגו עדיפא מנאמנות אבל אין לומר כמ"ש הסמ"ע דלא חשש להניח בידו דסמך על טענת מזוייף דודאי הי' יכול לקיים באיזו יום אלא דהשתא אין עדים מצוים לקיימו ואם כן ודאי לא ידע איך יהי' בסופו אלא הטעם הוא משום דמגו מהני במקום נאמנות ואם כן היכא דכתוב בו נאמנות בשני עדים והוא מודה שכתבו אם כן בזו אינו נאמן במגו דמגו לא מהני בנאמנות כשני עדים דהוי כמגו במקום עדים ועיין סמ"ע וש"ך בסימן ע"א מדין מגו במקום נאמנות כשני עדים היכא דיש לו מגו לכפור הנאמנות וה"ה הכא:
ג סָעִיף ד ואם קיימו בשנים. וז"ל הסמ"ע היינו דוקא כשאין הן עצמן מכירין חתימת עדי השטר אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאלו מעידין על מנה שבשטר ובש"ך העלה דאפילו כשמכירין החתימות לא היו אצל הלוא' אלא על חתימות ידן הן מעידין ולא על מנה שבשטר והלכך צריך ג' דאם לא כן הוי כעד מפי עד אף על פי שמכירים החתימות וכן מוכח פ"ב דכתובות גבי הא דאמרינן שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירי' חתימת ידי העדי' וא' אינו מכיר ונתבאר בטור ומחבר לקמן סעי' כ"ד עכ"ל: והנה בריב"ש כתב דיכולין להעיד זו מפי כתבם וכת' הרמ"א בסעי' ט' ואם כן נראה מזה כדברי הסמ"ע דאם שנים מכירים חתימת עדים יכולין לקיים אלא גבי הא דאמרינן שנים מכירין חתימת ידי עדים וא' אינו מכיר מבואר כדברי הש"ך ולכן נראה לבאר דבר זה והוא דודאי מהא דשנים מכירים חתימת ידי העדים פ"ב דכתובות לכאורה קשיא עליו דריב"ש דלמה לי השליש תיסגי בשנים המכירים ואף על גב דהש"ך בסק"ע כתב כמה נפקותא אבל בדרך רחוקה הן ע"ש: ודע דודאי שנים המעידים על חתימת שני עדים ה"ל עד מפי עד וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ח מהל' עדות ז"ל א' הכותב עדותו על השטר או שנמצא כתוב בפנקסו כו' אם זכר מעצמו כו' מעיד ואם לאו אסור להעיד שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פ' יש לו אצל פ' כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד עד כאן לשונו ואם כן הוא הדין שנים המכירים חתימת עדי השטר לכאורה הוי עד מפי עד כיון דאין מכירין בעצמן עדי השטר אלא אלו מעידין שמכירים וה"ל כמי שאמרו אדם נאמן אמר לנו שיש לזה אצל זה אלא דכיון דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין לא הוי עד מפי עד וכ"כ בנימוקי יוסף פ' גט פשוט גבי מי שנמחק שטרו מעמיד עליו עדים ז"ל בשם הריטב"א ולא הוי עד מפי עד דלא על מנה שבשטר הן מעידין אלא אחתימתן והוי כאלו אמרו ראינו שטר מתנה או מכר וכו' עיין שם והיינו משום דעדי' שבשטר ה"ל כמו שנחקרה עדותן בבית דין וכמה שכתבו תוספות פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ח) עיין שם וכמבואר אצלינו בסימן ל' סק"י דאם שמעו חקירת שני עדים בבית דין יכולין אחרים ששמעו להעיד שמענו עדים שנחקרה עדותן בבית דין וזה לא הוי עד מפי עד וזה יתכן בעדים החתומים על השטר יכולין אחרי' להעיד על חתימתן ולא הוי עד מפי עד כיון דעדים החתומין בשטר נעשה כנחקרה בבית דין אבל שנים החתומים על הקיום אם אין הבית דין מכירין חתימת אלו העדים ויבואו אחרים להעיד על חתימתן של אלו בזה ודאי הוי עד מפי עד דהא אלו שנים הבאים על הקיום אין עליהם תורת שטר כיון שנעשה שלא מדעת המתחייב אלא מפי כתבם ממש ואם הקילו בקיום להעיד מפי כתבם אבל שטר מיהא לא הוי ואם כן כיון דלא הוי כנחקרה בבית דין אם כן אין הבית דין מכירים את החתימות לא מהני עדים לקיים את החתימות דהוי עד מפי עד וכ"כ הריב"ש בשנים המעידי' על הקיום מפי כתבם וצריך בית דין לקבל עדות זו מפי כתבם אלמא דעדיין לא נחקרה בבית דין דאין בזו תורת שטר וז"ל הריב"ש דנתי לפני מורי הר"ן שני עדים כותבין עדותן שמכירים החתימות אלא שנריך עוד בית דין לקבל עדותן מתוך כתבם וחותמין ונתקיים השטר עד כאן לשונו ואם כן בהך דריב"ש לא מהני אלא אם הבית דין עצמן מכירים החתימות דאי מפי אחרים הוי עד מפי עד כיון דאין עליהם תורת שטר וכמ"ש ולהכי ניחא דבעי קיום בפני שלשה משום דלפעמים אין הבית דין בעצמם מכירים החתימות אבל כשחותמין על הקיום בית דין של שלשה אם גם הבית דין לא יכירו החתימות יכול להתקיים ע"י אחרים ובזה הוי עד מפי עד כיון דמפי הבית דין הוא מעיד ואם כן דברי הסמ"ע נמי כשהבית דין מכירים החתימות וכל זה נתבאר מדברי הטורי זהב אלא שהדברים סתומין שם ולכן הרחבנו הדברים: וזה יראה לי בביאור דברי הרמ"א שכתב בסימן ל"ט סעיף ג' ובסימן זה סעי' י' ז"ל וכל שלא אמר כתבו וחתמו אף שכתבו בשטר אינו אלא כפנקס בעלמא מיהו י"א אם נתקיים דנין על פיו וכתב הסמ"ע אם נתקיים דה"ה אם שנים אחרים מעידין על חתימתן מהני וכ"כ בחלקת מחוקק סימן מ"ב אלא מדברי הלבוש משמע דמפרש נתקיים היינו שיהא כתוב קיום ע"ג השטר ומשום דודאי ידע מן הקיום ואית לי' קלא ועיין שם אך הש"ך השיג על טעמו ודבריו עיין שם בסימן ל"ט. אמנם גם לדבריהם קשה דאי נימא דנתקיים היינו אפילו מפי שנים אחרים אם כן מה קא משמע לן אם נתקיים ודאי בכל השטרות כד נחתו לדינא אמרינן להו זילו וקיימו שטרייכי: ולזאת נראה דכיון דכל שלא אמר כתבו אין עליו דין שטר דאף על גב דמפי כתבם כשר דליהוי העדאת עדים היינו משום דלא מפסל מפי כתבם או כדעת ר"ת דלא מפסל אלא באלם כדברי הגהת מרדכי להכשיר מפי כתבם בדיני ממונות אבל על כל פנים שטר לא הוי וכיון דלא הוי שטר לא הוי כנחקרה בבית דין וצריך עוד בית דין לקבל עדותן וכמו שכתב הריב"ש גבי עדים המעידים לקיים החתימה ולכן לא מהני אלא אם נתקיים כבר בבית דין או שיתקיים עכשיו בבית דין דהיינו שהבית דין בעצמן יכירו החתימות ולאפוקי אם שני עדים מכירים החתימה הוי עד מפי עד ודו"ק ועמ"ש בזה בס"ק י"א:
ד סָעִיף ד קיום שטרות דרבנן. בהגהת מרדכי בקידושין כתב דאם העדים אומרי' לא חתמנו שטר זה או שאין העדים קיימים ובע"ד אומר פסול הוא צריך קיום מן התורה ועיין ש"ך שהאריך בזה להוכיח דגם בהכחשת בעל דין אין צריך קיום מן התורה וז"ל ולפי זה גם דברי הרב באבן העזר סימן מ"ב סעי' ד' צריך עיון שכתב שם וז"ל מצאו כתוב בשטר פ' קידש פ' ועדיו חתומים בו כל זמן שלא נתקיים אין לחוש לקידושין ודלא כיש מי שמחמיר ואם כן מה שמחלק הרב בהג"ה בין שטר מקוים ליתי' דלפענ"ד לדינא אפילו באינו מקוים מקודשת מדאורייתא משום דדבר תורה א"צ קיום דבזה צדקו דברי אותו גדול בתשובת מוהרי"ק שם אך דבנדון של הר"ר אביגדור שם הדין אמת מטעם הרשב"א כיון דכתבו השטר בלי רשות הבעל דין וכמ"ש לעיל סימן ל"ט סק"ח וכן בשטר קידושין דמצאו בשוק נמי צריך קיום דכיון דאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופי דהא לא ידעינן מי הוא הבעל דין והיינו הך דירושלמי ביבמות במצאו כתוב מת פ' דאף מ"ד דמשיאין אשתו אינו אלא משום עיגונא כמו דמשיאין עד מפי עד אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדים ונזכר שמה שנכתב ברשות האשה אע"פ שאינו יכול לקיימו והאשה טוענת מזוייף הוי קידושין דמדאורייתא א"צ קיום וע"ש: אולם בדברי הרמ"א באבן העזר י"ל דכיון דמיירי במצאו כתוב בשטר אם כן ודאי חיישינן לזיוף מן התורה כיון דל"ש בזה חזקה דלא חציף אינוש לזיופא כיון דכמה חציפי בארעא איכא ואולי זייף איזה אינש דלא מעלי וכמ"ש הש"ך גופי' במצאו כתוב ואולי תלונת הש"ך הוא על הד"מ באבן העזר ושם תלי טעמא בהכחשת בעל דין אבל דברי רמ"א שקבע להלכה ניחא דמיירי במצאו כתוב והיינו שאינו יוצא מתחת יד שום אדם גם בטורי זהב הניח ב צריך עיון פסק הרמ"א באבה"ע אבל דברי הרמ"א נכונים בנדונו במצאו כתוב בשוק וכמ"ש: ☜אמנם מדברי התוספות פרק מי שהיה נשוי משמע דאפילו באינו יוצא מתחת יד אדם נמי ל"ת לזיוף עיין שם דף צ"ב ד"ה דינא הוא דאזיל ראובן ועיין שם מדין טענינן ליתמי ולקוחות מזויף וז"ל שם מכל מקום תקשי מדאמר שמואל התם המוציא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים ואמאי ניחוש לפסידא דיתמי כיון דאינו מקוים אלא מאי איל"ל כיון דלית' ללוה דלא טעין מזויף להכי לא חיישינן לזיוף עיין שם ומשמע מזה דאפילו מוצא שטר הקנאה בשוק שאינו יוצא מתחת יד שום אדם דהא שטר הקנאה הוי בין ילוה בין לא ילוה ולא מטא כלל ליד המלוה ואם כן ניחוש שמא א' מן השוק זייפו וכיון דבזה בעי קיום מן התורה ודאי אין לחלק בין לוה ליתומים וכן הרמב"ן בחידושיו רפ"ק דגיטין כתב וז"ל ראיתי בתוספות חכמי הצרפתים ז"ל שדקדקו כו' שהמוצא שטר על חברו אע"פ שהוא נפרע שלא בפניו או שבא ליפרע מיתומי' או מלקוחות לא טענינן להו מזוייף מהא דגרסינן במציעא אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר לבעלים אי משום שמא כתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשי' מדקאמר הא שעבד נפשי' אלמא בשאינו מקויים עסקינן שאם נתקיי' היה לו לומר הא כתוב בו הנפק כדאתמר התם בסמוך ואעפ"כ אין חוששין לזיוף וכו' עיין שם גם בנימוקי יוסף פרק קמא דמציעא הביא ראיה זו עיין שם ומשמע מדבריהם דאפילו נמצא כתוב כי האי דמצא שטר הקנאה נמי ל"ח לזיוף מן התורה דאי הוי חשש מן התורה ודאי אפילו שלא בפניו חיישינן דדוקא אם הקיום הוא מדבריהם הוא דכתבו קצת פוסקים לחלק דשלא בפניו או מיתומים ולקוחות לא תיקנו ועוד דאפילו להפוסקים דטענינן ליתמי וללקוחות מזויף מדרבנן דצריך קיום אכתי תיקשי המוציא שטר הקנאה בשוק למה יחזיר שמא יקיימנו בא' מדרכי הקיום שאינו מועיל אלא בקיום שטרות דרבנן וכגון שלא בפני בעל דין דהוי טעמא משום מקולי קיום או ע"י דימוי חתימה לחתימה דהוי נמי מקולי קיום אבל היכא דצריך קיום מן התורה ל"מ דימוי וכמ"ש הש"ך בסימן ס"ט לדעת רב שרירא גאון והכא במצא שטר הקנאה צריך קיום מן התורה כיון דנמצא כתוב וצריך עיון:
ה סָעִיף יט שלא בפני בע"ד. כתב הש"ך דוקא שטר או מטעמא דהרשב"א מפני שהמקיים לא על מנה שבשטר הוא מעיד ובין לטעמא שכתבו תוספות והרא"ש כיון דקיו' שטרות דרבנן דד"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בבית דין וא"צ קיום אלא מדרבנן אבל בחתימת יד הלוה לא שייכא הני טעמא ואין מקיימין אלא בפניג וכו' וכ"מ להדיא בסמ"ע סימן ל"ה סק"ט דבכת"י הלוה מדאורייתא צריך קיום וכ"מ בדברי רב שרירא גאון שהביא בעל התרומות וטור לקמן סימן ס"ט וכתבתי שם דבכל הני קולי קיומי משום קיום שטרות דרבנן לא מקילין בכת"י הלוה עד כאן לשונו ע"ש: והנה גם הבית חדש כתב סברא זו בסימן ס"ט אמנם נראה לענ"ד דאין לחלק בכך דמ"ש הש"ך דגבי שטר דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין להכי א"צ קיום מן התורה מה שאין כן בחת"י הלוה ליתי' דהא לדברי הרמב"ם מן התורה עדים שבשטר לא הוי כמי שנחקרה בבית דין משום דהוי מפי כתבם ואפילו הכי לחשש זיוף אין חוששין מן התורה ועיין מוהרי"ק ח"א סימן י"ז וז"ל שאל אדוני זו שכתב הרמב"ם פ"ג מהל' עדות דעדות שבשטר מד"ם אנו מקיימין אותו ודברי תורה אין מקבלין עדות אלא בע"פ שיש תימה בזה דבכולה תלמודא מוכח דמדאוריי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין מההיא דריש גיטין ופ"ב דכתובות ההיא מלתא אחריתי דלענק לחוש למזוייף ודאי לא חיישינן שנעמוד הגט או השטר על חזקתו ונחזיק את האדם בחזקת כשר ולא זייפו דהא חזקה דאורייתא ואחזוקי ריעותא לא מחזקיק ומדרבנן הוא דאצריך הלכך גבי שליח וקטן המנוהו רבנן בדרבנן עד כאן לשונו ואם כן לדברי הרמב"ם מוכרחין אנו דהא דאין תוששין לזיוף מן התורה לאו משום דנחקרה בבית דין הוי דהא לדעת הרמב"ם מן התורה ל"ה כנחקרה בבית דין אלא לענין זיופא אתמר דמה"ת לא חיישינן ואם כן בכת"י הלוה נמי. שייך חזקה זו ועוד דבלאו הכי צ"ל דעיקר הטעם הוא דמה"ת לא חיישינן לזיוף משום חזקה הוא דלא חציף אינש דליכא למימר טעמא משום דנעשה כנחקרה בבית דין דאם כן אכתי תיקשי הא לא שבקת חיי לכל ברי' מן התורה ואם כן כל אדם זייף שטרות בעדי' ואנן לא מצרכי לי' קיום משום דנעשה כנחקרה בבית דין זה ודאי לא יתכן לומר דהתורה לא חשש בכך דהא כתיב דרכיה דרכי נועם אע"כ משום חזקה דלא חציף אינש לזייף מאמין התורה וכמה שכתבו תוספות פ' מי שהי' נשוי ואם כן בכת"י הלוה נמי לא חציף אינש לזיופא דאין לומר דשטר חתום בעדים מירתת מעדים גופייהו מה שאין כן בכת"י הלוה דהא מן התורה אפילו העדים בעצמם אומרי' לא חתמנו לא מיהמני וכמו שיבואר לפנינו אי"ה ועוד דיוכל לזייף עדים שכבר מתו אע"כ דלאו מעדים הוא דמירתת אלא מירתת שמא יתברר זיופו ע"י עדים אחרים ומלתא דעבידי לגלויי הוא ה"ה בכת"י הלוה נמי ומ"ש הש"ך שכן מוכח מדברי הסמ"ע סימן ל"ה סק"ע וכ"כ הש"ך בסימן ס"ט סקי"ג דמשמע הכי מדברי הסמ"ע הנ"ל ואתמהה כי לא נמצא רמז בסמ"ע בזה ז"ל שם נאמן לומר זה כת"י של אבא וכו' ודוקא כשאביו ואינך חתומים על השטר בעדים דמה"ת ה"ל בנחקרה עדותן בבית דין וכו' אבל כשאביו או אחיו הן בעלי דבר שהתחייבו נפשם בכת"י לשלם לפ' סך ממון אז ודאי אין בנו נאמן לא מבעיא קטן אלא אפילו גדול דה"ל בכלל לא יומתו וכו' ועיין שם ובזה ודאי כיון דקרוב הוא אין מקיימין על פיו אפילו בדבר שהוא מדרבנן וכמ"ש בשלחן ערוך סעי' י"ט. ואדרב' מדברי הסמ"ע מוכח דס"ל אפילו כת"י א"צ קיום מן התורה ועיין דברי הסמ"ע בסימן ק"י סעיף קטן כ"ו ז"ל הא דסיים המחב' וכת"י הרכרת לבית דין היינו דוקא לדעת הרא"ש הנ"ל דלהרמב"ם א"צ שיכירו הבית דין עצמם אלא יקיימי כת"י אביהם על ידי אחרים עיין שם ואי נימא דכת"י הלוה אין מקיימין שלא בפניו אם כן אפילו לדעת הרמב"ם אין מקיימין כת"י אביהן בפני קטני' דקטן בפניו כשלא בפניו אלא ודאי ס"ל להסמ"ע דכת"י הלוה ושטר בעדים שוים הם וכי היכא דמקיימין שטר בפני קטנים לדעת הרמב"ם ה"ה כת"י אביהן הרי בהדיא משמע דמקיימין כת"י שלא בפניו. והיות כי עדיין הדבר צריך הכרע כיון שדעת הב"ח והש"ך לחלק בין כת"י הלו' לשטר בעדים וחפשנו מפני המחלוקת ומצאנו כדברי הסמ"ע בסימן ק"י כת"י הלוה לא גרע משטר בעדים וז"ל הטור בסימן ק"י ודוקא שציוה בשטר שכתב בכת"י תנו מנה לפלוני וניכר שהוא כת"י אבל אם ציווה בעדים אין נזקקין שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין וקטן כשלא בפרו דמי וז"ל הבית יוסף ומ"מ יש לדקדק איך כתב שאם ניכר שהוא כת"י שנזקקין הא בעינן שיהא מקויים מחיי אביו לפי מ"ש הרא"ש בתשוב' כו' א"נ שהדיינין שרואין כת"י מכירין שהוא כת"י וממילא הוא מתקיים שאין כאן קבלת עדות שלא בפני בעל דין ע"כ ובד"מ כתב ז"ל עיין למטה דיש לחלק בין כת"י לשטר אחר עד כאן לשונו והיינו מ"ש למטה בשם ר' ירוחם הובא בבית יוסף ז"ל שטר צוואה אין מקיימין אותו אלא בפני בעל דין ולא דמי לקיום שטרות דעלמא דאמרינן עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה בבית דין בעדי צוואה אינו אלא לזכרון דברים בעלמא והא דאמרינן אם אמר תנו נזקקק מיירי דאמר תנו בפני בית דין או שכתב בכת"י שטר צוואה תנו לפ' כך וכך כל זה מדברי הראב"ד אבל שאר פוסקים כתבו שדינו כשאר שטרות עיין שם בבית יוסף ומבואר מדברי ר"י וב"י וד"מ דלא מחמרינן גבי כת"י יותר משאר שטר ואדרבה כי מחלקין לקולא הוא דמחלקין בראב"ד דשטר צוואה אין מקיימין שלא בפני בעל דין משום דהוי זכרון דברים וגבי כת"י מקיימין שלא בפני בעל דין ☜ועוד ראי' מדברי השלחן ערוך סימן ק"י שכתב כת"י הניכרת לבית דין והוא לדעת הרא"ש בתשוב' וכמ"ש שם בסמ"ע ואין עד נעשה דיין אלא בקיום שטרות דרבנן אלמא דכת"י נמי מדרבנן הוא ומה שהוכרחו הב"ת והש"ך לחלק בין כת"י לשטר הוא לפרש דברי רב שרירא גאון שמחלק נמי דימוי חתימה בין כת"י לשטר דעדים אבל יתבאר בסק"ז פירוש נכון בדברי הגאון אחר כתבי מצאתי בשו"ת מוהרח"ש חלק ראשון סימן ל"ב ופסק גם כן דמקיימין כת"י הלוה שלא בפניו ועיין שם קצת מאלו ראיות שזכרנו ונהניתי כי ת"ל כוונתי לדעת הגדול:
ו סָעִיף ז הרביעי. כתב ר"י נ"ב ח"ה יש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כ"י הוא זה ואחרים אומרי' אין זה כת"י אם צריך קיום אחר או לא ולא אפסקא הלכתא כמאן עד כאן לשונו ועיין ש"ך שכתב והמחלוקת הזה ראיתי בירושלמי וז"ל הריטב"א כתב גרסינן בירושלמי הם אומרים כ"י הוא זה ואחרים אומרים אין זה כת"י הא תרי ותרי פי' אף על גב דלרבנן אין א' מהעדים מעידים אלא על כת"י בלבד ואלו השנים אחרם מעידים על כל א' וא' לא חשיבי תרי לגבי חד דכיון שהעדים על מנה שבשטר הן מעידין הא חשיב כאידך תרי אבל הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים כת"י הוא תני ר"ח לא מעלין עדי השטר ולא מורידין פי' שהעדים האומרים אין זה כת"י מיירי שאין א' מהם מעיד אלא על שלו ואידך דמכחישין מעידים על כל א' וא' והוי לי' תרי לגבי חד אמר ר' יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כת"י אין נאמנין ופי' טעמא משום דליכא למימר הפה שאסר הוא הפה שהתיר דאפילו אמרי אינו כת"י לא מהני להו כיון שיש עדים שהוא כת"י כנ"ל פי' הירושלמי ומשמע דאם עדי השט' כל אחד מעיד גם כן על חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עד כאן לשונו הש"ך ולכאורה קשה בהא דקאמר ר"י מתני' אמרה כן דהא כתבו בתוספות דמגו בשנים ל"א דשמא חבירו לא ירצה לומר כן והא דמיהמני לומר אנוסין וקטנים במגו דאין כת"י היינו משום דאם א' מהם יאמר אין זה כת"י ליכא שטר אלא בע"א ולאו כלום הוא ואם כן היכא דיש עדים שהוא כתב ידו אפילו אחד מהם יאמר אין זה כתב ידו ודאי אינו נאמן דהוי חד לגבי תרי אבל אם שניהם אומרים אין זה כתב ידו אינו מוכח: ונראה דודאי כיון דכל א' מהם אינו אומר אלא אין זה כת"י ועל כתב חבירו אינו אומר כלום ואם כן ודאי הוי חד לגבי תרי כיון דשנים מעידים על כל א' וא' להכחישו ה"ל תרי לגבי חד אלא דחד כיון דאומר אין זה כתב ידו ה"ל כמו תרי כמו באומר זה כת"י דהוי כתרי לזה שפיר קאמר ר"י מתני' אמרה כן דאי הוי כתרי זה שאומר אין זה כת"י אם כן אם א' מהם יאמר אין זה כת"י אף על גב דשנים אחרים אומרים שהוא כת"י ה"ל נמי כתרי ואם כן אית לי' מגו אע"כ דהאומר אין זה כת"י לא הוי אלא כחד ואם כן ממילא נשמע דאפילו אם שניהם אומרים אין זה כת"י כל חד וחד אינו אלא כע"א והוי לי' חד לגבי תרי ועמ"ש בסקי"א דאפילו אם שניהם מעידים כל א' וא' על שאינו כת"י אפילו הכי עדי השטר לא מורידין ושנים מן השוק נאמנין יותר:
ז סָעִיף לו מתוך כתבם. וקשה על הרמ"א דסתם לקמן סעי' ל"ו בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו וכאן כתב דיכול להעיד עדות זו מפי כתבם ועיין ש"ך שכתב ודוחק לחלק בין נשתחק שאינו ראוי להגיד דהא אנן לא קיימא לן הכי לעיל סימן כ"ח סעי' י"א אלא קיימא לן בין אלם בין אינו אלם פסול מפי כתבם ואם כן הוא הדין דבדרבנן אין לחלק וצריך עיון עד כאן לשון הש"ך ועמ"ש בישוב קושיא זו בס"ק י"ת:
ח סָעִיף ז החמישי. כתב הטור בסימן ס"ט בשם רב שרירא גאון שאין מקיימין כת"י הלוה משני שטרות או משני כתובות דכיון דקיוס שטרות דרבנן היכא דאתמ' אתמ' היכ' דלא אתמ' לא אתמ' ונראה שאין לחלק בין קיוס דהכא לשאר קיומי עכ"ל: ובתב הב"ח בביאור דברי הגאון דדוקא כתב יד עדים הקילו משום דקיום שטרות דרבנן משום דנעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין אבל כת"י הלוה מן התורה בעי קיום ועיין שם שכתב ושארי לי' מארי' לבעל התרומות והטור שהשיגו על הגאון בסברתס בלי ראי' ולא ירדו לסוף דעת הגאון עד כאן לשונו ובש"ך בסימן ס"ט כתב דודאי ירדו לסוף דעת הגאון ואף על פי כן השיגו עליו דכיון דהוי קיום אין חילוק בין שטר לכת"י דקיום מעליא היא ולא משום שהקילו חכמים לקיים משני שטרות ועיין שם שהעלה בעיקר הדין דכת"י מן התורה בעי קיום כדברי הבית חדש ואין מקיימין שלא בפני הלוה ועיין שם והנה מה שכתב דכת"י מן התורה בעי קיום כבר כתבנו בזה דעתינו הקלושה בסק"ה: אך מ"ש הש"ך דקיום זה דעורכין משני שטרות לאו מקולי קיום הוא אלא דקיום מעליא הוא בזה נראה כדברי הב"ת דלא הוי קיום מעליא וראי' ממ"ש המרדכי פ' האשה שנתארמל' ז"ל השיב רבינו תם ז"ל הלכך בעינן משני שטרות דדלמא בתרי זימני מכוונא לחתימות ידייהו ובדין הוא דאפילו הכי לא תסגי לן אלא כי היכא דלא ליתי בעל חוב ומערער ותנעול דלת בפני לוין הלכך ביוצא מתחת ידו אימר זיופי זייף ואפילו יוצא מתח' יד אחר אנו בושין אלא לגלגל עליהם ישינים דאיכא למימר זייף אבל קיים השטר ע"י עדים החתומים בו אפילו יש למלוה אלף שטרות לא אמרינן זייף שהרי העדים מתוך כוונת הלב וטביעות עין הן מכירין ובחוט השערה הן מכירין השינוי אבל להקיף החתימה הוי כמו דברים שאין מקיפין תדע מדבעינן שני שערות ועוד צא ולמד מדאמרינן הי' יודע לו בעדות קרקע ונסתמא כו' אפילו כיון במדת מצרנהא ומדת גמיו בגלימא ומשקל מנסכא לא מהימני להו דכולהו אמוראי איתותבי אלמא דעיקר העדות בט"ע ולא לדמויי מלתא למלתא אלא דתקנה עבדינן בקיום משום פסידא דלקוחות עד כאן לשונו והעתקנו לשון הקודש של ר"ת כי ממנו זכינו לדברים הרבה ועתה תראה איך זה הקיום של דימוי כמה הוא קלוש עד שכתב עליו ר"ת ואפילו יצא מתתת יד אחר אנו בושים אם כן א"נ דכת"י הלוה מן התורה בעי קיום ודאי אין ראי' משטר לכת"י כיון דזה מדרבנן וזה מן התורה והיכא דאתמר אתמר וכמ"ש הגאון ואם כן דברי הבית חדש נכונים לשטתו: אמנם בדברי ר"ת קשיא לי במה דהביא ראי' דעיקר עדות בט"ע הוא מדאתותבי כולהו אמוראי והוא ראי' לסתור דהתם לא אתותבי אלא משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ואם הוא סומא אין סופו בכשרות וכדאמרינן התם מיתבי הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פיתח ונסתמא כו' זה הכלל כל שתחלחו וסופו בכשרות כשר ואם כן אין הפסול אלא משום דהוא סומא וסומא פסול אף על גב דיכול להעיד מפי השמועה ששמע שהודה והכירו בט"ע דקלא ומשמע הא מי שאינו סומא שפיר מעיד ע"פ משקל ומדת גמיו דאם לא כן תיפוק לי' דאינו מעיד משום שלא הגיד בט"ע והתם לא פריך אלא מברייתא דפתח ונסתמא וצריך עיון ועמ"ש בסימן רצ"ז ☜אולם בעיקר הדין לקיים כתב יד הלוה ע"י דימוי נראה כדעת רב שרירא גאון מהא דאמרינן פ' גיד הגשה דף צ"ו אמר רבא מריש הוי אמינא סימנא עדיף מטביעות עינא דהא מהדרינן אבידתא בסימן ולא מהדרינן בט"ע השתא דשמעתינהו להני שמעתא אמינא ט"ע עדיפא מסימני' א"ר יצחק ברי' דרב משרשיא תדע דאלו אתי בתרי ואמרי פלני' דהאי סימנ' והאי סימנ' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן ט"ע בגוי' קטלינן לי' ועיין שם ואם כן הוא הדין בזה שבאו להכיר את הלוה ע"י סימנים דהיינו ע"י דימוי ולא ע"י ט"ע לא מחייבינן לי' ואף על גב דמקיימין את השטר ע"י דימוי דאינו אלא סימנין דהיינו צורת האות של פ' דומה לצורת האות שמקיימין מתוכו ויש בו נמי משום הוצאות ממון ע"י סימנין מכל מקום התקינו חכמים מקולי קיום כיון דאין מעידין על גוף הלוה בסימנין אלא על העדים הקילו חכמים בקיום שטרות דרבנן אבל היכא שהס מעידים על הלוה בעצמו ע"י סימנין לא מהני דה"ל כאלו אמרו פלוני דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפלוני מנה דאין מוציאין ממון ע"י סימנין אלא בט"ע והיינו. דקאמר רב שרירא גאון דאין מקיימין כת"י הלוה ע"י דימוי דאינו אלא סימנין בצורת האותיות והיכא דאתמר אתמר והיינו בשטר שאין מעידין על הלוה אלא על העדים ועיין שם בתוספות פרק גיד הנשה שהקשו דהיכי מוציאין ממון בשטר שנמצא בשוק על ידי סימני המלוה בכרוכין ותירצו כיון דהשטר נמצא בשוק ואין מוציאין כלום רק שמחזירין את השטר עיין שם וה"נ דוקא בשטר מקיימין ע"י סימן דהסימנין הוא על העדים אבל בגוף הלוה צריכין ט"ע דוקא וכי אמרי ע"י סימנא דהאי הוא הלוה אין מוציאין ממון וזה נכון היטיב. ולכן לדינא נראה עיקר כדברי רב שרירא גאון שלא לקיים חתימת יד הלוה כי אם ע"י ט"ע ולא ע"י דימוי בצורת האותיות דה"ל פ' דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפ' מנה ובט"ז סימן ס"ט כתב על דברי רב שרירא גאון ז"ל ובי"ד סימן רכ"ח משמע דאפילו במידי דאורייתא מהני מה שמכיר החתימה דהא מהני לענין נתינת רשות כמ"ש בתשובת רמב"ן עד כאן לשונו והיינו בנשבע שלא לעשו' דבר פ' בלי רשות פ' כיון שנתן לו אותו פ' רשות הותר לו וכתב שם הרמב"ם שא"צ רשות פא"פ אלא אפילו בכת"י כל שהוא מכיר חותם ידו עד כאן לשונו ואף על גב דא"ל דמ"ש הרמב"ן כל שהוא מכיר חותם ידו היינו בט"ע ולא ע"י דימוי אך לפי שדברי הרמב"ן סתמו משמע דבכל ענין שמכיר החתימ' מהני ואפילו ע"י דימוי: ולכן ישבתי לפמ"ש בטעמא דגאון משום דאין מוציאין ממון ע"י סימנין משום הכי לא מהני דימוי ואם כן התם גבי שבועה דהוי לענין איסור דמהני סימנין ודוקא גבי חומר נפשות או בהוצאו' ממון ל"מ פ' דהאי סימנא והאי סימנא אבל באיסור מועיל כמו דמהני סימנין להתיר אשת איש ע"י סימנין שנהרג אותו פ' וכמה שכתבו תוספות שם פ' ג"ה ועיין שם בתוספות ד"ה אלו אתו תרי:
ט סָעִיף ז ואפילו אם השטרות מקויימין. והיינו דוקא ע"י דימוי הוא דאין מקיימין אם הוא יוצא מתחת ידו וכמ"ש ר"ת בתשובה על הישנות אנו בושין אלא נגלגל עליהם החדשות והעתקנו דבריו בסק"ז עיין שם אבל ע"י ט"ע דהוא קיום מעליא ל"ח כלל אפילו ביוצא מת"י אבל בעל העיטור ס"ל דאפילו בט"ע כל שיוצא מת"י שטר אחר או ספר מכתיבת אותן עדים חיישי' דלמא זיופא זייף ועיין ש"ך שכתב ודעת כל הפוסקים אינו כן והכי נקטינין ע"ש:
י סָעִיף י שיזכרו עדותן. והוא דעת הרמב"ם וכן דעת בה"ג והראב"ד פ"ח מהל' עדות כתב ז"ל א"א ויש מי שאין מורין כן ויודעין בדינין כמותו שאם אמרו אין לנו זכרון כלל אין זו סתירה ויותר מזה שאפילו אמרו כת"י הוא זה אבל מעולם לא היתה מלוה כי אם אמנה היתה אין נאמנין אבל אם אמרו דומה חתימה זו לכת"י אבל מזוייפת היא כי מעולם לא חתמנו בשטר זה ודאי יכולין לפוסלו עד כאן לשונו ועמ"ש בכסף משנה בישוב השגת הראב"ד ועמ"ש בש"ך בזה ולעד"נ מ"ש הרמב"ם עד שיזכרו עדותן ואם לאו הרי הם כחרשין ל"ב שיזכרו את ההלואה דוקא או שראו הרצאת המעות אלא אפילו שזכרו את חתימתן ושחתמו על ידי צווי הלוה סגי בכך דכיון דנשתעבד בשטר אף על פי שלא לוה וכמבואר בסימן מ' אם כן היינו הלואה ממש ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא אם אמרו כת"י הוא זה ולא זכרו שום הלואה וגם לא זכרו כלל ענין השטר איך שחתמו ע"י ציווי הלוה בזה הרי הוא כחרש אבל אי זכרו לצווי הלוה לחתוספות הרי הוא הלואה ממש וכמ"ש ואם כן גבי כת"י הוא זה ואמנה היה דברינו נהי דאמרו בפי' שאין זוכרין הלואת מעות מכל מקום כיון שלא אמרו בפירוש שאין זוכרין מציווי הלוה לחתום אמרינן מסתמא זוכרין החיוב דהיינו שזוכרין את צווי הלוה לחתום דהוי הלוא' וזה יראה לי ברור ומפרשי הרמב"ם וגם מדברי הש"ך משמע דבעינן דוקא שזוכרין הלואה ממש ול"נ כמ"ש דאם לא כן מה יעשו היכא שלא היה הלואת מעות כלל אלא נתחייב בשטר כמבואר בסימן מ' אלא ודאי כשזכרו מציווי הלוה לחתום היינו הלואה ועיין ש"ך מ"ש בסימן ס"ג ועמ"ש שם ואיכא למידק בהא דאמרינן בגיטין דף כ"ז ובמציעא דף י"ת ר' ירמי' אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון ועיין שם גרסאו' שונות דאיכא דגרסי דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט א' של יוסף בן שמעון זה ועיין שם בר"ן והוא שטת רש"י ושטת הרמב"ם ותוספות והרא"ש דאפילו אין מכירין שהוא יוסף בן שמעון זה אפילו הכי כשהבעל אומר שחתמו על שלו נאמן דלא תשדינן אותו למשקר לקלקלה במתכוין אבל כשאין העדי' אומרום כלום חיישינן שמא חתמו על של יוסף בן שמעון אחר וזה הגט של יוסף בן שמעון אחר והוא קסבר שהוא שלו וכ"כ הבית יוסף באבן העזר סימן קל"ב ז"ל וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג שכתב ז"ל או שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד שיש בו שמות כשמו' אלו הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו עיין שם וקשה דהתם כיון דאפילו כת"י יוצא ממקום אחר אין הגט מועיל אלא ע"י עדותן שאמרו מעולם לא חתמנו אלא על גט א' וכיון שאין זוכרין את העדות הרי הן כחרשין ובזו ליכא למימר דלא מיהמנו לומר שאין זוכרין דהא כיון דהגט נתקיים ע"י עדותן במה שאמרו מעולם לא חתמנו אם כן מהימנו במגו כמו באין כת"י יוצא ממקום. אחר מיהו לפי מ"ש הש"ך דבסתם אנו אומרים שזוכרין ואין אנו צריכין לשאול את פי העדים בזה ניחא דאין צריכין לשאול אבל לדעת רש"י והר"ן דחיישינן שמא בעל משקר צריכין לשאול אתפיס העדים שיאמרו למי כתבו לזה או לאחר ולפי מ"ש מוהרי"ק בשורש ע"ד דלא כתב הרמב"ן כן אלא בממונא אבל באיסורא כל שאמר העד זה כת"י הרי העיד שראה הדבר ושוב אינו נאמן לומר לא ראיתי עיין שם ואם כן ניחא טפי דגירושין הוי מלתא דאיסור'. ובעיקר הדין העל' הש"ך כדעת הרמב"ם כיון שבה"ג בשם מר רב יהודאי גאון ורבנן בתראי כולהו ס"ל כהרמב"ם. אמנם מצאתי בתוספתא כדברי החולקין עיין שם פ"ת דגיטין כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה כשר אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידין בהם שהוא כת"י אושהי' כת"י יוצא ממקום אחר כשר. נמצינו למדין מתוספתא כשאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו זוכרין לא את האיש כו' דאין זוכרין כלל מה שיש בגט אפילו הכי כשר ולפי מ"ש מוהרי"ק לחלק בין איסורא לממונא ניחא אך דלא אתברר החילוק בין איסורא לממונא ולכן עיקר כהחולקי': והנה זכינו לדברים הרבה מדברי התוספתא והוא במה שנסתפק בש"ך אם העדים אומרים לא חתמנו אם צריך קיום מן התורה עיין ש"ך סק"ט ומתוספתא אנו למדין דא"צ קיום מן התורה דהא תני אין כת"י הוא זה אבל אחרים מעידים או שהיה כ"י יוצא ממקום אחר ואלו הוי הקיום מן התורה לא מהני דימוי וכמ"ש הב"ח בסימן ס"ט וכבר כתבנו בסק"ה דדימוי אינו קיום מעליא וכמ"ש בשם רבינו תם בחשובה ועיין בהגהת מרדכי בקדושין אם העדים נאמנין לומר אין זה כתב ידו והביא ראיה מהא דאמרינן פ' אד"מ שטר שכתוב בו בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם במקום פ' השטר כשר ועדים כשרים והתם ע"כ עידי השטר אינם לפנינו מדמסיק חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו ואם היה לפנינו נשאל להם משמע דאי לאו טעמא דאחרוהו היו העדים פסולין לכל העדות ואם היו נאמנין לומר לא חתמנו למה נפסלין דלמא אם היו כאן היו אומרים לא חתמנו ע"ש. ולפמש"ל סק"ת בפירוש דברי רב שרירא גאון דמשום הכי אין מקיימין כת"י ע"י דימוי משום דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא לוה מפ' מנה דאין מוציאין ממון אם כן הוא הדין בעדים שניזומו אם לא הכירו את חתימתן ע"י ט"ע אלא ע"י דימוי שהוא כת"י יוצא ממקום אחר לא מהני דהוי כמו פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטל גברא וכדאמרינן פ' ג"ה וכמ"ש סק"ה עיין שם ואם כן עדים שבשטר שניזומו וכגון שידוע שלא איחרוהו ל"מ כי אם בט"ע דוקא: עוד אנו למידין מתוספתא היכא דעדים החתומים בשטר אומרים לא חתמנו אפילו שני העדים שבשטר מעידין כל א' על חבירו שאין כת"י ולא כת"י חבירו אפילו הכי כל ששנים אחרים מעידין שהוא כת"י נאמנין ולא הוי תרי ותרי וכמו שנבאר בטעמו דהא בתוספתא תני ברישא כיצד אמרו יתקיים בחותמיו עדים שאמרו כת"י הוא זה אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה ובזה ודאי כשאין זוכרין את הענין על כת"י הן מעידין וצריך להעיד כל א' על כת"י ועל כת"י חבירו ודומיא דרישא סיפא נמי דתני אין זה כת"י נמי בכהאי גוונא מיירי שכל א' מעיד עליו ועל חבירו שאין זה כת"י ואפילו הכי תני אבל אחרים מעידין שהוא כת"י כשר ועעמא דהאי מלתא נראה כיון דמה"ת אפילו עדים שבשטר אומרין אין זה כת"י אין נאמנין וכמ"ש ומשום דמה"ת לא חיישינן לזיופא אין עדים שבשטר נאמנין לגרוע השט"ח אף על גב דעדים אחרים ודאי נאמנין לומר מזויף דליהוי על כל פנים תרי ותרי אפילו הכי אין עדי השטר נאמנין. לפי דאינו חוזר ומגיד ואף על גב דהם אומרים שלא הגידו כלל מכל מקום כיון [דאנן] דיינין לי' דהוי שטר אין העדים נאמנין כלל כמו שאין נאמנין לומר אנוסין היינו מח"נ אף על גב דעדים אחרי' נאמנין וכל זה לדינ' דאוריי' וחכמי' שתיקנו קיום בשטר לא תקנו אלא משו' דחיישי לזיופ' ואם כן כשמתקיי' ע"י אחרי' הדרינן לדינ' דאוריית' דאין עדי שבשטר נאמנין כלל לפי שאינו חוזר ומגיד ואף על גב דעל חבירו ודאי נאמן לומר שאין זה כת"י לפי שהוא כמו אחר ואין בזה חוזר ומגיד כיון שאינו נאמן להכחיש כת"י ה"ל תרי נגד חד וזה נראה בכוונת הירושלמי הם אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים שהוא כ"י תני ר' תייא לא מעלין עדי השטר ולא מורידין והיינו משום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכמ"ש ומשום הכי כיון דאינו נאמן להכחיש כת"י אף על גב דנאמן על חבירו ה"ל חד לגבי תרי. והריטב"א מפרש דברי הירושלמי דמיירי דעדי השטר אינם מעידי' רק כל א' על עצמו אבל אם מעיד כל א' על חבירו ה"ל תרי ותרי אך דלשון הירושלמי שאמר עדי השטר לא מעלין לא משמע הכי דהא גם עדי השטר מורידין אם כל א' מעיד עליו ועל חבירו ולפי מ"ש א"ש דכל ששנים אחרים מעידים על הקיום הדרינן לדין תורה דעדי השטר לא מעלין ולא מורידין אף על גב דאחרי' נאמני' ומשום טעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה יראה ברור. אח"כ מצאתי בתשובת מוהר"מ אלשיך סימן מ' ושם כתב בפשיטות דהיכא דמתקיי' ע"י אחרים אין נאמנין לומר לא חתמנו ועיין שם דמשמע מדבריו אפילו היכי דכל א' מעיד על חבירו ולא הביא שום ראי' לדבריו והוא נגד דברי הריטב"א ולדינ' נראה ברור כמ"ש:
יא סָעִיף י אלא בע"א. גרסינן פ' האשה שנתארמלה (כתובות דף כ') תנו רבנן כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עלי' אפילו לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שזכרה מעצמו ר' יוחנן אמר אע"פ שאינו זוכר מעצמו. והקשו תוספות ואמאי לא מצי חזי בכתבא הא תנן בפרק גט פשוט מי שנמחק שטר חוב מעמיד עליו עדים כו' אלמא לא חשבינן לי' מפי כתבם וי"ל דע"א בשטר לא תשיב שטר אלא אותו שיש בו שני עדים דומיא דספר מקנה והא דאמר בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה ע"א) בכתב וע"א בע"פ אין מצטרפין דמשמע הא שנים בשטר אפילו בשתי איגרות מצטרפין התם מיירי כו' ומ"מ נהי דע"א לא תשיב שטר לענין שאם יבואו עדים ויאמרו כך ראינו בשטר דחשבינן לי' כעד מפי עד עדות מיהא הוי ויכול לשלוח כת"י לבית דין ולא חשיב מפי כתבם כיון שזוכר העדות עד כאן לשונו ומזה הקשה בש"ך על הרמ"א דכיון דקיימא לן שני איגרות מצטרפין אפילו לא ראה מסירת השטר וכדלקמן סימן נ"א אם כן ע"א הוי כשני עדים ולא קיימא לן כפי' קמא של הר"י אלא כמו שכתבו התוספות אח"כ וז"ל א"נ אומר ר"י דע"א מועיל בשטר אם יש שני שטרות וכ"ת אם כן בשמעתין יביא כתבם לבית דין אפילו אינו זכור כלל וי"ל דלא תשיב שטרא אלא היכא דעשוי מדעת שניהם אבל הכא שכותב עדותו שלא מדעת הלוה לא חשיב שטרא והרב שכותב בפשיטות דבע"א בעינן שיזכור דבריו צל"ע ע"כ: והנראה לענ"ד בזה דזה ודאי לפי מ"ש הרמ"א בסימן ל"ט וכאן לפנינו דהיכא דאינו עשוי כתיקון שטר העדאת עדים מיהו הוי אם כן תו ל"ל כתי' השני שבתוספות משום דאינו עשוי מדע' המתחייב דמה בכך מכל מקום העדאת עדים הוי אלא נ"ל כתירוץ קמא שבתוספות משום דהוי ע"א וטעמא דע"א בעינין שיזכור עדותו ולא סגי שיביא שטר לבית דין היינו משום דכבר כתבנו בסק"ג דהטעם דנמחק שטרו מעמיד עליו עדי' ולא הוי עד מפי עד היינו משו' דנעש' כנחקר' עדותן בבית דין וה"ל כשמעו שני עדי' שנחקר' עדותן בבית דין דלא הוי עד מפי עד ומשום הכי כל שנעשה שלא מדעת המתחייב אף על גב דהוי עדות מכל מקום כיון דאינו שטר ולא הוי כנחקרה עדותן בבית דין הוי לי' עד מפי עד ולא מהני העדאת עדים אם נעשה שלא מדעת המתחייב אלא אם נתקיים בבית דין היינו שהבית דין עצמו יכירו אבל אם אין הבית דין מכירין אף על גב דעדי השטר מעידין שהוא כת"י או אחרים מעידין על כת"י ה"ל עד מפי עד ודומה כמי שאמר אדם נאמן הגיד לי וכמ"ש בסק"ג בביאור היטב ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו ולא סני שיביא שטרו לבית דין משום דהיכא דאין הבית דין בעצמן מכירין את כת"י אלא שהוא בצמו יעיד על כת"י או אחרים ה"ל עד מפי עד כיון דלא נעשה כתיקון שטר ולא שייך בי' כנחקרה עדותן בבית דין ולתי' השני משום דלא נעשה מדעת המתחייב לא הוי שטר וממינא גם העדאת עדים ליכא אם לא נתקיים בבית דין וכמ"ש ולתי' קמא אפילו נעש' מדעת המתחייב כיון דאינו אלא ע"א נמי לא מהני שיביא שטרו לבית דין משום דה"ל עד מפי עד דהא מבואר בסימן ל' סעיף י"א העיד א' בבית דין והעיד השני בבית דין אחר יבא בית דין אצל בית דין ויצטרפו עדותן אבל אחרים ששמעו הענין אינם יכולים להצטרף דהוי עד מפי עד ודעת הסמ"ע דאחרים ששמעו הענין אין מצטרפין אף על גב דשמעו ששנים עדים נחקרה עדותן בבית דין הוי נמי עד מפי עד אמנם כבר כתבנו דעתינו דאם שמעו שני עדים שנחקרה בבית דין לא הוי עד מפי עד ועיין שם מ"ש בזה וכן כתב בטורי זהב שם דאם שמעו שני עדים שנתקרים בבית דין לא הוי עד מפי עד אלא דוקא אם שמעו ע"א שנתקר עדותו בבית דין זה וחקירת עד אחד בבית דין אחר אין אחרים ששמעו הענין יכולין להעיד דה"ל עד מפי עד ועיין שם בט"ז: ולפי זה בע"א בשטר אפילו נעשה כתיקון שטר מדעת מתחייב אפילו הכי אינו יכול להביא שטרו לבית דין אם הבית דין עצמן לא יכירו אלא שהוא בעצמו יעיד או אחרים על חתימתו דה"ל עד מפי עד כיון דהיכא דשמעו חקירת ע"א ה"ל מפי עד אף על גב דנחקרה עדותו בבית דין ומשום הכי בעינן שיזכור עדותו דאם לא כן ה"ל עד מפי עד דהא אפילו שמעו חקירה משני עדים אפילו הכי כל שלא נחקרה עדותן של שנים בבית דין אחד אלא ע"א בבית דין זה וע"א בבית דין אחר ה"ל עד מפי עד ומכ"ש חקירת ע"א בלבד בבית דין דהוה לי' עד מפי עד ומשום הכי כתב הרמ"א בע"א אם בא להעיד על חתימתו או אחרים כל שלא נתקיים בבית דין דהיינו שהבית דין בעצמם יכירו ה"ל עד מפי עד עד שיזכור עדותו אבל בשתי איגרות מצטרפין דכיון דעד החתום בשטר נעשה כמי שנחקרה עדותו בבית דין ואם כן ע"א החתום בשטר זה וע"א חתום בשטר זה הוה ליה כנחקרה עדותן בבית דין אחד דהא עדים החתומים על השטר דנעשה כמי שנתקרה עדותן בבית דין ודאי נעשה כאלו נחקרה עדותן בכל בית דין שבעולם ומשום הכי לא הוי עד מפי עד דהא היכא דשמעו חקירת שני עדים בבית דין אחד לא הוי עד מפי עד אבל ע"א בשטר לא הוי מועיל עד שיזכור עדותו בבית דין דאם לא כן ה"ל מפי עד כיון דלא נחקרה רק עד אחד ומשום הכי לא מהני שיביא שטרו לבית דין דאם אין הבית דין מכירין ה"ל עד מפי עד והבן היטב והוא ענין נבחר ועמ"ש בס"ק ג'.
יב סָעִיף יג עדים לקיים. וכתב הנימוקי אבל אם העיד ראשונ' החי עצמו הוי אידך יתר שהוא כנטול וכתב הש"ך ז"ל ואם כן כ"ש כשהעיד ראשונה החי על עצמו דלא מהני דלכתוב חתימת ידי' אחספא עיין שם ול"נ דבכהאי גוונא שפיר מהני דבשלמא העדאת עדים שאח"כ אינו מעלה כיון דכבר העיד החי על עצמו והוא על עצמו כמו תרי ואם כן כי אתו תרי אח"כ הוי כנטול וכיון דהוי כנטול ליכא עדות האחרונה רק עדות החי והוי נכי ריבעא אפומא דחד אבל אם כותב חת"י בבית דין דאז ניכר לבית דין חתימת התי בזה ל"ש כנטול ואם כן שפיר מתקיים ע"י בית דין ולא הוי נכי ריבעא אפומא דתד מיהו דוקא אם הבית דין בעצמו מכירין וכגון שמחוי לפני בית דין אבל אם כותב. לפני עדים ומשליכו בבית דין דאז הבית דין בעצמו אין מכירין רק ע"י עדים שמעידין לפניהם אם כן תו לא מהני העד את עדים שמעידין אח"כ דהוי כנטול ואם כן לא הוי רק עדות החי דהעדאת עדים שאח"כ הרי הוא כנטול אבל אם כותב לפני בית דין דהב"ד בעצמן מכירין את חתימת החי לא נפיק אפומא דחד כיון דהב"ד בעצמן מכירין ול"ש בזה כנטול דהחוש אינו כנטול כיון דהב"ד בענמן מכירין וזה נראה ברור:
יג סָעִיף טז ודיין א'. ז"ל הר"ן פ' האשה שנתארמלה וכתב הרא"ה ז"ל דמשכחת עד ודיין מצטרפין כגון שיש עד א' מעיד על חתימת ב' עדים ודיין א' שמעיד על חתימתו שהרי יש לנו ע"י מחצית הקיום וע"י העד מתצית הקיום האחר וכן הדין בשאין הדיין מעיד על חתימתו אלא ששנים מן השוק מעידין על העד ועל הדיין דהשתא כולא סהדותא חד הוא ואי תימא אמאי לא נחוש נהי דחתימת הדיין אמת החתימות האחרות מזוייפת ואלו היה מזוייפת אף חתימתו שנ זה אינו כלום שהרי לא היו כאן בית דין בעולם וי"ל דאי כתיב בי' הנפק במותב תלתא כחדא הוינא ליכא למיחש ואפילו לא כתוב בו כן אפילו הכי כיון דקיום שטרות דרבנן ל"ח לאחרות שיהיו מזוייפת לענין שנפסול אף זו שנתקיימה בפנינו דדכוותה אמרינן בירושלמי דע"א בשטר זוקק לשבועה ומקשינן וע"א בכתב כלום הוא ומפרקינן בשהיו שנים ומצאו לקיים כת"י של א' ולא מצאו לקיים כת"י של שני וש"מ דאף על גב דע"א בשטר לאו כלום הוא ואפילו הכי כי חתימו תרי אע"פ שלא מצאו לקיים אלא חתימת א' מהם ל"ח לזיוף השני נמצא שאף זה שנתקיים ה"ל ע"א בשטר ולא מהני אלא לעולם בשטר חתום לפנינו ל"ח לזויפא בכדי שיורע בכך כח העדים האחרים שנתקיימה חתימתן עד כאן לשונו וע"ש. וקשה במה דכתב הטור וש"ע סימן מ"ה סעיף י"ט בשטר שהוא ועדיו בשטה אחת ועוד למטה ממנו בשטה א' שני עדים דחיישינן שמא תתך כל השטר העליון שהי' עדים התחתונים חתומים בו ובשטה שבין שטר לעדים כתב שטר ועדים והעדים שבשטה שני' יאמר כוונתי להרבות בעדים ולפיכך כשיבא לפנינו שטר כזה אין מקיימין אותו מעדים שבשטה שני' אלא מעדים שבשטה ראשונה והוא מש"ס פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ה) והרי הכא האתרוני' מקויימי' ופסלינן את המקיימי' משום תששא דהראשוני' מזוייפת וליכא למימר דהטעם הוא משום דהוי ריעותא לפנינו משום שלא הניתו שטה חלק דאי אפשר לצמצם התתימה סמוך דאם כן בע"א בשטר ומצאו לקיים חתימת השני נימא דודאי זיוף בראשון מדלא הניח שטה חלק אע"כ דזה לאו רעותא ומשום דקיום שטרות דרבנן לא חששו למיפסל את המקויימת לפנינו משום חששא דזיוף אחר ואם כן התם בפ' גט פשוט נמי נימא הכי וניקום ונסמוך אקיום של אחרונים וצריך לחלק:
יד סָעִיף יט ויש מי שמכשיר. והיינו משום דקיום שטרות דרבנן והקשה אחי הנבון מוהר' יהודה ש"ן מהא דאמרינן בפ' מי שמת דף קכ"ט הי' יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כת"י אבל אחרי' מעידים על כת"י אלמא דקרוב אינו מעיד בקיום שטרות. ולי נראה ליישב לפי מ"ש בכנסת הגדולה בשם תשובת הגאונים דדוקא בא' קרוב וא' רתוק הוא דיש מכשירין אבל שניהם קרובים לא עיין שם וכן נראה מדעת המכשירין וראייתם הובא בש"ג ס"פ האשה שנתארמלה ז"ל הר"ר ברוך שאל לר' קלונמיס ולבנו ר' משולם כיון דקיום שטרות דרבנן אם יכול לקיים בקרובים דמלוה ולוה והשיב להכשיר וק"ו ומה קטן שלא הי' כשר לשום עדות ובכל עדות אמרינן תחלתו בפסול וסופו בכשרות פסול ואעפ"כ מתקיים השטר על פיו קרוב שכשר לכל העדות אינו דין שיתקיים השטר על פיו וכ"כ בא"ז להכשיר מק"ו ועיין שם ואם כן ודאי אמרינן דיו וגבי קטן בעינן שיהי' גדול עמו וה"נ בקרוב בעינן רחוק עמו וכיון דהמעיד על כת"י א"צ שמעיד אחר עמו דהא על מנה שבשטר הוא מעיד וכמ"ש בסעיף י' ומשום הכי חתנו אינו מעיד משום דכולה סהדותא אפומא דקרוב ואנן בעינן כשר עמו וכ"ת יעיד על כל פנים והצטרפות אחר עמו ואמאי קתני אבל אחרים מעידים דמשמע תרי כשרים זה אינו משום דכל שהעד שבשטר בעצמו מעיד ה"ל אחר כנטול ודמי למ"ש הריטב"א גבי שנים החתומים על השטר ומת א' מהם דאין עד החי יוכל להצטרף דהוי נכי ריבעא אפומא דחד אלא אם כן שני עדים אחרים מעידי' על החי וכתב הריטב"א דאם כבר העיד החי על עצמו תו לא מהני עדות המקיימים חתימת החי דאידך יתר כנטול ועיין שם ואם כן הוא הדין הכא. ובזה ניחא נמי דלא תיקשי לדעת המכשירין מהא דאמרינן פרק חזקת הבתים דאין מעידין על חתימת השני א' מן השוק עם אביו או אחיו של הראשין דנפיק נכי ריבעא אפומה דקרובי' ולדעת המכשירין סגי בקרובים וראי' זו הובא במרדכי פ' האשה שנתארמלה לפסול קרובים ולפי מ"ש טחא משום דבעי רחוק עמו ודומיא דקטן שיהי' גדול עמו ונפיק מחצית אפומה דקטן ומחצית אפומה דגדול וה"נ בקרוב ורתוק דיהי' מתצית בכשר ומתצית בפסול מה שאין כן כולה אפומה דקרובים או נכי ריבעא אפומה דקרובים לא מהני ולהלכה כבר נתפשט שלא לקיים בקרובי' אפילו כשר עמו:
טו סָעִיף כו שלשה שישבו. עיין ש"ך סעיף קטן ס"ו ועמ"ש בסימן ל"ד סק"ה:
טז סָעִיף ל וי"א דפסול. ואם ארבעה חתומים בהנפק ונמצא א' מהם קרוב עיין בהגהת מרדכי שלהי קידושין וז"ל ומה שהזכיר הרב עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אין שייך להזכיר כאן דודאי אם ארבעה חתומים בהנפק וא' פסול הי' שייך להזכיר אבל כאן שא' משלשה שבהנפק פסול אין נשאר כי אם שנים אין הנפק פחות משלשה וכו' וע"ש: מיהו נראה דאפילו לפי מה שנסתפק מוהרח"ש בדייני' אם שייך נמצא א' מהם קא"פ דכל הדין בטל כמו בעדים ועמ"ש בזה בסימן ל"ו שק"ו מכל מקום נראה דכאן בהנפק כשר ולא מבעיא אם כתוב בו במותב תלתא כחדא הוינא דאז ודאי הרביעי לכבוד חתם אלא אפילו בסתמא כיון שלא נודע אם ישבו כולם לחתום תלינן מסתמא להכשיר וכמבואר בסימן מ"ה סעי'י"ב דוקא גבי שלשה י"ל דחתם לדיין אבל בארבעה תלינן שחתם לכבוד:
יז סָעִיף לד זייף ותתם. ועיין בית יוסף מחו' ל' בשם משרים ז"ל וכן הדין בעד זומם וכתבו התוספות יש להסתפק אם נפסל בשאר עבירו' שאינו חמס אם נפסל בכך עד כאן לשונו והיינו משום דרשע דחמס חשוד לאותו דבר וחשדינן למשקר בשביל הנאת ממון ומשום הכי חיישינן שמא עתה זייף וחתם אבל רשע דאינו חמס אף על גב דפסול מצד גזירת הכתוב דכתיב אל תשת רשע עד אינו אלא מצד גזירת הכתוב כמו פסול קרוב דהא חשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר וכיון דאינו אלא מצד גזירת הכתוב אבל לא משום חשוד למשקר אם כן הרי הוא כמו קרוב דלא בעינין הוחזק כת"י קודם שנעשה קרוב וכן נראה דאינו אלא כמו פסול קרוב אם הוא רשע דאינו חמס וכן משמע מדברי הנימוקי פ' ז"ב ז"ל שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של זהב ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא ותלמודא פסק כאביי דלא בעינין רשע דתמם ולאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורי דלא שייך עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלי' עד כאן לשונו ומבואר דאף על גב דהגזלנין וחמסנין פסול בעדות אשה אפילו הכי רשע דאינו חמס כשר בעדות אשה ומשום דאינו חשוד למשקר כמו גזלן וחמסן נאמן ואין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב כמו קרוב דפסלה תורה ואם כן רשע דאינו חמס שחתם עד שלא נעשה רשע ואח"כ נעשה רשע דינו כמו חתם עד שלא נעשה חתנו בסעי' שאח"ז ועמ"ש בסימן נ"ב:
יח סָעִיף לה מתחת ידי העדים. ועיין בית יוסף שכתב וז"ל ולפי דעת הרי"ף פ"ד אחין נ"ל דהיינו דוקא כשהשטר יוצא מת"י אחר אבל ביוצא מת"י עדים לא הוי כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואם בעת שמוציאין השטר הם קרובים השטר פסול עכ"ל: וז"ל הרי"ף פ"ד אחין במאי דאמרינן נינחה גבי עדים זימנין דחזי בכתבא ומסהדי וה"ל מפי כתבם כו' ה"מ היכי דאיכא לשטרא תחות ידי עדים דאי בעי כבשי לשטרא וכל כמה דלא נפיק מחחת ידם כמה דלא אסהידו כו' אבל שטר דנפיק מתותי ידייהו מעידנא דיהיבי לי' ולא יוכל למיהדר ה"ל כמי שנחקרה עדותן בבית דין ומפיהם קרינן ביה ע"ש: ובזה נראה ליישב קושיות תוספות רפ"ב דגיטין בפני נחתם כולו בפני נחתם חציו פסול אמר ר"ח ואפילו שנים מעידים על חתימת יד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים מתקיף לה רבא מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול כו' אלא אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הנט או כולו בתקנת חכמים ועיין פירש"י אני עד שני הוי קיום הגט משום דנאמן אדם לומר זה כת"י והקשו תוספות ומי איכא מידי דאלו אמר בפני נחתם כשר ומשום דאמר אני הוא עד שני פסול. ונראה ליישב והוא דאמרו בש"ס שם ריש פרק קמא דגיטין הא דהמנוהו לשליח לומר בפני נחתם היינו משום דמן. התורה עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין ואם כן כיון דשליח הוא עד שני והרי הוא יוצא מתחת יד עדים דלא שייך כמי שנחקרה עדותו בבית דין דאי בעי כבש לי' לשטרא ואם כן מבעי קיום מן התורה דלפי מ"ש הש"ך הא דמן התורה א"צ קיום היינו משו' דהוי כמי שנחקרה עדותן בבית דין משום הכי כתב גבי כתב יד דלא שייך כמי שנחקרה עדותן בבית דין צריך קיום מן התורה הבאתי דבריו בסק"ה עיין שם וכן משמע בדברי ר' ירוחם שהובא בבית יוסף סימן ק"י בשטר צוואה בעי קיום מן התורה משום דלא שייך בי' כמי שנתקרה עדותן בבית דין כיון דאינו אלא לזכרון ואף על גב דכבר כתבנו בסק"ה דלא כדברי הש"ך אלא אפילו במידי דלא שייך בי' כמי שנחקרה עדותן בבית דין נמי א"צ קיום מן התורה מכל מקום מדברי ר' ירותם מבואר להדיא דהיכא דלא שייך כמי שנחקרה בבית דין צריך קיום מן התורה ואם כן הכא דהוא תתות יד סהדי שהוא השליח. דלא הוי כמי שנתקרה עדותן בבית דין אם כן היאך הוא נאמן לקיים חתימת השני ולומר בפני נחתם הא בזה בעי מן התורה קיום אלא לפי טעמא דהרי"ף הא דלא הוי כמי שנחקייה עדותן בבית דין כשהוא תתות יד סהדי היינו משום דמצי כבש לשטרא אבל ביוצא מתחת יד העדים דלא מצי כבש לשטרא אז הוה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. ואם כן הכא נמי אם הוא מונח תחות ידו לא הוי כמו שנחקר' עדותו בבית דין דאי בעי כבש לי' לשטרי' אבל השני דאין השטר יוצא מחחח ידו הוי לי' כנחקרה עדותו בבית דין ואם כן שפיר יכול לקיים חתימת יד השני ע"י תקנת חכמים דהמנוהו לשליח כיון דמן התורה הוי כמי שנתקרה עדותו בבית דין וא"צ קיום לזה והא דאמרינן בפ' ד' אחין נינחה גבי סהדי כו' אף על גב דאינו מונח תחת יד שניהם רק תחות יד אחד מהעדים מכל מקום ליכא רק חד סהדא ואם כן שפיר מתקיים השני ע"י תקנו' חכמים לפי שעדותו הוי כמי שנחקרה בבית דין וחתימת השליח שהוא עד השני אין יכול לקיים ע"י תקנות חכמים דהמנוהו לשליח כיון דחתימתו צריך קיום מן התורה דעדיין לא נחקרה בבית דין כיון שהוא תחות ידו ומתקיים בקיום הגט דהא על כתב ידו נאמן לבדו וע"ז אמרינן דפסול או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים וכאן העד השני שהוא השליח אינו יכול להתקיים ע"י תקנות חכמים לומר בפני נחתם כיון דחתימתן צריך קיום מן התורה ואין מתקיים רק בקיום הגט ואנן בעינן כולו בתקנות חכמים או כולו בקיום הגט ואינו דומה לשנים מעידים על חתימת השני דכשר דהתם אמרינן כיון דאלו אמר השליח בפני נחתם היה מתקיים נמי בתקנות חכמים אלא שאינו יודע ובאו שנים אחרים לקיים ובזה אמרינן מי איכא מידי דאי אמר חד כשר והשתא דאית תרי פסול אבל כאן באומר אני עד שני לא מצי אמר חד כלל דאין מתקיים חתימתו כלל ע"פ חד כיון דחתימתן בעי קיום מן התורה ואין נתקיים רק בקיום הגט ובזה בעינן או כולו בתקנות חכמים או כולו בקיום הגט ודו"ק היטיב. ומזה הוליד הבית יוסף את דינו לגטין אם חתם עד שלא נעשה תתנו דאם יוצא מתחת יד עדים לא. אמנם קשה דהוא נגד דברי הרמב"ן והר"ן דזה לשון הר"ן סוף פד"א ולטעמו ז"ל שחולק בין כד נפיק מתותי ידי' דבע"ד או מתותי ידי' דסהדי הקשו עליו דהכא לידא דאתתא או שליחא מטא ועוד דאם כן אמאי לא קרעינן כמה שטרא שהעדים חתומים ואינם מספיקים ליתנו לבעל דין עד ששוכחין עיקר הדבר ויש לומר דשאני הכא דכיון דלא חזי למיתבי' לבעל דין להיות בידו לראי' לא חשיב שטר לראי' כלל אלא דהוי שטר מקנה בעלמא להתקדש בו וכן תירץ הרמב"ן ז"ל עד כאן לשונו וז"ל הרמב"ן בספר הזכות אמר המחבר כמדומה בעיני שהרב לשון ההלכות הוא מפרש שכן דעת רבינו הגדול בודאי שהרי שטר הקידושין הזהי ע"כ כבר הגיע לידה בשעת קידושין או ליד השליח קבלה ואינו עכשיו ביד עדים הללו אלא כמונח ביד שליש ועוד שטרא גופי' דאיכא תותי סהדי כיון שחתמותו בזמנו כשטר הקנאה ואינו בידם אלא למוסרו לבעלים הרי ידם כיד בעלי' ובעל פקדון הוא אצלס והיאך תעלה על דעתך שיהא אדם פוסל בשטר זה יותר משטר שהגיע ליד בעלים כהוגן אלא ודאי משום שאינו עושה מעשה שטר אלא מעשה פנקס בעלמא מפני שאינו ראוי להיות מונח אלא ביד עדים שקראוהו רבינו ז"ל שטרא דאיתא תותי סהדי כמ"ש בסוף דבריו וההיא דגרסינן בכתובות כותב אדם עדותו על השטר כו' והוא שזוכרה מעצמו ה"נ מתוקמא כגון דאיתא תותי סהדי כלומר שחתמוהו להיות מונח בידם לזכרון דברים בעלמא כמו שפירש רבינו בעצמו ז"ל בהלכות כתובות עד כאן לשונו ולפי שכתב הרמב"ן שהראב"ד ז"ל לשון ההלכות הוא מפרש נעתיק גם כן לשון הראב"ד וזה לשונו מדברי הרב ז"ל עדים שחתמו על השטר ונשתהה בידם זמן ארוך עד ששכחו העדות אותו השטר בטל אע"פ שמסרו אח"כ ליד בעלים דהשתא הוא דקא מסהיד בשעת מסירת השטר וההיא שעתא מפי כתבם הוא וזה תמי' גדולה וכמה שטרות יהיה נפסלות בכך אלא כל שטר' דאי בעי לממסרא ליד בעלים מצי מסרי לי' אף על גב דאישתהי גבייהו זמן גדול ושכחו את העדות כיון שמסרוהו ליד בעלים שטרא מעליא הוא ואפילו לא מסרוהו עד שעת העמדה בדין ולא עוד אלא שאומרים להם תני את שטרא ויתקיים בבית דין ושאני הכא שאין השטר הזה ראוי למוסרו לידה דלמא מחקה לה לזמן הילכך הוי לי' האי שטרא בעדים ע"פ ומשום הכי בעינן מפיהם ולא מפי כתבם עד כאן לשונו ואם כן כיון דהרמב"ן והר"ן הסכימו לפרש דברי הרי"ף ע"ד הראב"ד דאין החילוק רק בדבר שאין ראוי למוסרו ליד בעלים. וקושיא זו שהקשה הראב"ד וזה תימא גדולה וכמה שטרות יהיה נפסלות בכך קשה גם כן עד היום שהמנהג הוא אצל הסופרים להשהות תנאים ושטרי כתובות וקנינים זמן רב עד ששכחו הדבר ואח"כ מוסרין לבעלים. וגם הרמב"ן נראה שהודה למנהג זה אם כן ע"כ נראה משום דדיינין גם בזה דין שטר אף על גב דאיתא תותי סהדי כיון שראוי למסור ליד בעלים וצריך עיון בדברי הב"י:
יט סָעִיף לו בריא ונשתתק. ז"ל הש"ך ומשמע מדבריו אבל נשתתק אינו יכול לחתום שטר ונראה טעמו על פי שמסיק לעיל סימן כ"ח בשם רבינו תם דמותר לשלות עדות בכתב לבית דין ולא ממעטינן אלא אלם שאינו ראוי להעיד ואם כן לדידיה בין עדות בכתב ובין שטר כשר מעעמא דראוי להגיד הא כל שאינו ראוי להגיד אפילו לחתום על שטר פסול אבל לשאר פוסקים והרב והמחבר לעיל סימן כ"ח דס"ל דאף מי שאינו אלם א"י לשלוח עדות לבית דין ע"פ כתב דהא דקאמר בש"ס אלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם לאו דוקא נקט אלם אלא לדוגמא ואפילו הכי שטר כשר דאינו בכלל זה אם כן קשה על המחבר והרב שסתמו כאן כדברי הטור דהא לפי סברתם בשטר לא שייך מפי כתבם ואם כן אפילו חתם כשנשתתק כשר ועיין שם ועוד קשה אמאי הוא אינו יכול להעיד על כת"י הא עדות קיום יכול להיות מפי כתבם וכבר התפלא בש"ך בזה והעתקנו קושיא זו לעיל סק"ח: והנה ראיתי בשו"ת כנסת יחזקאל סימן פ"ב והתשוב' מיוסד ליישב הני תרי תמיהי וז"ל ולענ"ד אין כאן גדר קושיא דכיון שרוצה להעיד על חתימת ידו ואז לכולי עלמא על מנה שבשטר הוא מעיד ולפי זה כיון שהוא אלם א"י להעיד על מנה שבשטר מה שאין כן נדון הריב"ש שהאלם מעיד על חתימת עד החתום וזה קיום גמור ויכול לכתוב. ובקושיא הראשונה כתב וז"ל אמנם לזאת יחרד איש דלא אשתמוע חד מן הפוסקים לאשמעינן דאלם פסול לחתום שטנ כו' גלל כן אני אמר במחילה מעצמו' הקדושים של הש"ך לא כן הדבר כי אם אלם רשאי לחתום בשטר אף לטעם ר"ת מטעמא רבא כמו שכתב הרי"ף כיון שמסרו ללוה או מאחר שבצווי הלוה חתמו כמ"ש בעל המאור אמנם אם בתחלת חתימת השטר היה אלם ואזי כיון שמסרו ללוה או בצווי חתמו ועשהו הלוה עד והכשיר אותו הוי כנאמן עלי פסול ואז גם עתה כשיבא לקיים חתימתו אף דבמנה שבשטר הוא מעיד יכול להעיד כי כבר קבלוהו הלוה על עצמו להיות נאמן בעדות זו מה שאין כן כשהי' בריא בעת חתימת השטר צריך אחרים להעיד על חתימתו וזה לענ"ד ברור עיין שם סוף דבריו ז"ל סוף דבר הכל נשמע לענ"ד להכשיר שטר שחתם אלם אמנם מי אנכי לומר נואש לדברי הש"ך אשר מימיו צלולין עד כאן לשונו. והנה מ"ש כ"י דכיון דמעיד על חתימתו ומעיד על מנה שבשטר משום הכי א"י להעיד מפי כתבו וכן ראיתי בתומים שמתרץ כן ולא נהירא דבריהם דמה לי שמעיד על חתימת ידו או על מנה שבשטר דהא טעמא דמקיימין שטר מפי כתבם הוי משום דקיום שערות דרבנן דמה"ת א"ל קיום ובדרבנן הקילו ואם כן מה לי שמעיד על כת"י או על מנה שבשטר כיון דסוף סוף מן התורה א"צ לעדותו ואינו אלא מדרבנן והקילו מפי כתבם ואפילו עד החתום בשטר שמעיד על מנה שבשטר נמי יוכל להעיד מפי כתבם כיון דהוא מדרבנן וכמו שהקילו בעדות אשה מצאו כתוב כיון דמשום עגונא הקילו ואף על גב דמעיד על גוף הענין ומשום הכי סתם הרמ"א לעיל דיכולין להעיד עדות זו מפי כתבם ומשמע אפילו אם מעיד העד על כת"י כיון דאינו אלא מדרבנן וכמ"ש וז"ב ופשוט ומ"ש הגאון כ"י בישוב קושיא הראשונה דאלם רשאי לתתוספות בשטר אלא דלהכי נקט הטור חתם כשהי' בריא דאם היה חתם כשהיה אלם הוי נאמן עלי פסול ורשאי לקיים את החתימה. ודברים אלו אין להם ביאור כלל לא שורש ולא ענף דהא אם הלוה טוען מזוייף הוא אם כן מעולם לא האמינו ואי במודה שחתם אין אנו צריכין לקיומו ועוד דהא כמו בחתם כשהיה בריא ונשתתק לא אמרינן דהאמין לפסול כיון דבשעת חתימה הי' בריא. אם כן הוא הדין חתם כשהיה אלם כיון דסבר דאלם כשר לחתום בשטר מטעמא דרי"ף ובעל המאור ואינו פסול אלא על הקיום אם כן מעולם לא האמין לפסול והשתא דבא להעיד על הקיום כיון דהוא פסול לזה וכמ"ש כ"י משום דמעיד על מנה שבשטר אם כן מעולם לא האמין להכשיר הפסול כיון דכשר הוא לחתום על השטר. וגם הדמיון לנאמן עלי פסול הוא רחוק וזר ולכן אחרי נשיקות עפרות זהב להגאון כ"י לא העל' מזור לקושיות הש"ך ☜ומה ששיירתי דרך לעצמי הוא זה דודאי אלם פסול בחתימת השטר וכדמשמע מדברי הטור דכתב תתם כשהוא בריא אלא דאין פסולו משום מפי כתבם אלא הוא פסול הגוף והוא מברייתא פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"א) אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ועיין שם והרי הוא פסול כמו סומא וחרש שמדבר ואינו שומע דפסול וכמו שכתב הרמב"ם ובטור וש"ע סימן ל"ה מתוספתא או ראה פרט לסומא מדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה והרי סומא או מדבר ואינו שומע דיכולין להעיד סומא ע"פ שמיעת קול בט"ע דקלא שהוד' שחייב לפ' וכן מדבר ואינו שומע יכול להעיד בעדות ראי' ובירושות ומתנות ואפילו הכי פסולי משום דהתורה פסלו דכתיב או ראה ושמעה קול דכל שמחוסר ראי' או שמיעה אינו מעיד וה"ה מי שא"י להגיד פסול משום דמחוסר הגדה ופסול להעיד אפילו במידי דלא בעי הגדה כגון בשטר כיון שהוא מחוסר הגדה ופסול משום פסול הגוף ומה"ט נמי פסול אלם להיות עד בקידושין אף על גב דעידי קידושין א"צ הגדה אלא לגוף הקידושין אפילו הכי כל שהוא פסול הגוף הרי הוא כסומא ומדבר ואינו שומע ומשום הכי פסול לחתוספות בשטר כמו סומא שפסול לחתום בשטר או מדבר ואינו שומע ומה"ט אם ראה בהיותו חרש ונעשה בריא בשעת הגדה פסול משום תחלתו בפסול וכמבואר בסימן ל"ה משו' דהוי תחלתו בפסול אבל אי נימא דאין פסולו אלא משום מפי כתבם אם כן אם היה ברי' בשעת הגדה ומגיד בפיו למה פסול אבל לפי מ"ש דהוי פסול הגוף שפיר ה"ל תחלתו בפסול ומשום הכי פסול נמי בשטרות דלא בעי הגדה כיון דהוא פסול הגוף וז"ב: אמנם סוגיות הש"ס פ' מי שאחזו שם לכאורה משמע דפסול אלם הוא משום מפי כתבם ושם אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כוחבין ונותנין גט לאשתו כו' אמר ר' זירא אי קשיא לי הא קשיא דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שא"י להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב א"ל אביי עדו' קאמרת שאר עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע מזה דפסול אלם הוא משום מפי כתבם. אמנם כד דייקת תראה דאדרבה פסול אלם ודאי (משום) לא משום מפי כתבם הוא דאם לא כן למה הביא הבריייתא האי קרא דלא יגיד טפי ה"ל להביא קרא מפיהם ולא מפי כתבם דהוא כולל טפי אפילו בריא לדידן דאפילו בבריא אמרינן מפיהם אלא כוונת הש"ס הכי הוא דגבי גט שם תני עד שישמעו קולו ואמר רב כהנא אמר רב דתרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו ומשום דכתב הוי כדיבור ולזה פריך כיון דאמרת דכתב הוי כדיבור אם כן היכי תני אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמאי הא יכול לדבר מתוך הכתב ואינו מתוסר הגדה כלל דבשלמא סומא ממעט מאו ראה דאינו בראי' אבל אלם הרי הוא בהגדה כל שיכול לכתוב היינו דיבורו ואינו אלם כלל ולזה משני עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והיינו אף על גב דבעלמא כתבו הוי דיבורו אבל בעדות לא הוי כתב כדיבור דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דלא הוי כתבו כדיבור שפיר נתמעט אלם מלא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ומשום הכי אפילו בשטר דלא שייך מפי כתבם כמ"ש רמב"ן דה"ל כמו שנחקר' בבית דין ולפי טעמ' דרש"י ובעל המאור משום דהוי מפי כתבו אפילו הכי אלם פסול משום פסול הגוף כיון דאינו יכול להגיד בפיו וגבי עדו' ודאי הגדתם בפיהם דוקא אלא גבי שטר כשר משום דלא שייך בי' מפי כתבם אבל הגדה ודאי ליכא בשטר אלא דהכשירו דשטר דנעשה כנחקרה בבית דין או לפי טעמא דרש"י ובעל המאור כמו שזכרנו וכיון דהגד' לא הוי ואק בעינין בעדים אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד וגבי עד ודאי הגדה בפה דוקא הוא אלא דשטר לא בעי הגדה מעעמא שכתבו בזה הראשוני' כנזכר ומשום הכי אלם פסול ממילא גבי שטר כיון דהוי פסול הגוף והוא ממועט משום לא יגיד כמו סומא מאו ראה דהוא פסול אפילו בעדות שאינו תלוי בראי' אלא בשמיעה ומשום הכי נקט תנא דברייתא למעט אלם מלא יגיד ולא נקט מפי כתבם משום דזה כולל יותר לפוסלו פסול הגוף אפילו במידי דאין צריך הגדה כגון שטר או כגון עדי קידושין דא"צ אלא לגוף הקידושין וזה מדוקדק בש"ס דאמר עדות קאמרת שאני עדות כו' ומשמע דעיקרא מלא יגיד ילפינן אלא דלא תיקשי הא אינו אלם כלל כיון דיכול להגיד מתוך כתבם ולזה משני עדות קאמרת והיינו דגבי עדות ודאי בעינן הגדה ממש אלא דשטר לא בעי הגדה וה"ל כמו סומא שמעיד מפי השמועה דפסול פסול הגוף. וניחא נמי הא דאלם אינו יכול לקיים החתימה משום דכבר אימעיט מלא יגיד וה"ל פסול הגוף אם כן ה"ל כמו סומא או מדבר ואינו שומע דאינו מעיד אפילו בקיום שטרות דרבנן וז"ב ומקום הניחו לי להתגדר: ☜מיהו בדברי תוספות שכתבו פרק קמא דגיטין דף ה' ד"ה חרש דאלם א"י להעיד מפי כחבם בפ"נ ובפ"נ ולפי מ"ש הריב"ש דמפי כתבם מהני בקיום דרבנן אם כן למה לא באלם ואי משום פסול הגוף הא גבי בפ"נ כל הפסולי' מעידים ואפילו אשה וקרוב וגם בריב"ש כתב דאלם אינו יכול לומר בפ"נ וקשה אמאי ואול.י משום חומר אשת איש הוא. אמנם דעת הר"ן פרק קמא דגיטין דאלם יכול לכתוב עדותו בפ"נ ובפ"נ ע"ש:
כ סָעִיף לז כת"י יוצא ממקום אחר. וכתב הבית יוסף בסימן כ"ט בהא דכתב הרשב"א בתשובה בא' שכתב משכונא ת"ק דינרין על חצירו לשמעון אחיו ומתו ראובן ושמעון אתיו ויורשי ראובן טוענין שלא היתה משכונ' זו אלא לתנאי שיקנה ראובן זה קרקע לאשתו וכבר קיים תנאו ונתבטל כח שטר משכונ' זו ויורשי שמעון אינם מודים בתנאי וליורשי ראובן עדים בתנאי זה והשיב אפילו כת"י יוצא ממקום אחר לפי שאין אלה העדי' מכחישים עדי השטר אלא בירור בעיקר העדות הוא וכתב הבית יוסף ז"ל ואין זה חולק על דברי תשובה הראשונה דשאני הכא שעדים אתרי' הם המעידים על התנאי עיין שם ובגי"ת שער כ"א הקשה ממה נפשך אם העדי' החתומים על השטר אין נאמנים ע"כ צ"ל דה"ל כאלו מעידים שהי' בלא תנאי ושוב אינו חוזר ומגיד אם כן עדים אחרי' נמי אין נאמנים דה"ל כתרי ותרי ע"ש: ובתומים כתב ליישב דברי הרשב"א דכיון דה"ל תרי ותרי אוקי קרקע בחזקת בעלים כנודע בדין משכנתא פ' המקבל זה אומר לשתים וזה אומר לשלש וכמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן תתקע"ב עיין שם והביא ראי' לסתור דמבואר שם ההיפך בסימן תתקע"ב והובא בבית יוסף סימן כ"ט ובסימן זה על ראובן שהוציא שטר על שמעון שמכר לו כרם והלה טוען כי לא מכרו לו אלא על תנאי שאם יפרע לו ש' דינרין שהלוה לו לזמן פ' יחזור לו השטר ויבטל המכר והביא עדים כדבריו ופסקו הברורים שאפילו עדי השטר העידו בפירוש שלא הי' תנאי במכירה אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת מארי' כו' ועיין שם שכתב הרשב"א ואין דמיונם עולה יפה דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה שהמוכר החזיקו בכסף ובשטר ובחזקה אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן פלוני שתתבטל המכירה וכיון שהחזיק זה כדין אלא שזה טוען שיש לו להסתלק מחמת תנאי ומביא עדים וזה טוען שאין מכירתו מתבטלת ומביא עדים העמד בחזקת זה שהוא מוחזק עכשיו וכו' ואע"פ שאין הקרקע נתפס כו' וכ"ש שאין דמיונם עולה יפה במה שפסקו שיחזיר השטר דכיון שכת"י יוצא ממקום אחר לא קרעינן לי' ולא מהדרינן לי' עד כאן לשונו ואם כן מבואר להדיא ההיפך דהיכא שהספק הוא בתנאי לא אמרינן קרקע בחזקת בעלים הראשוני' אלא בחזקת לוקח. ואולי יש לחלק בין היכא שירד בתורת מקח גמור ובין היכא שירד אדעתא דמשכון לעולם בחזקת בעלים הראשונים כיון שאין לו אלא משכון וסופו לחזור לבעלים הראשונים ועמ"ש בסימן מ"ב. ובגי"ת שם כתב דאף על גב דעדי השטר אין נאמנים לומר תנאי הי' דברינו אבל עדים אחרים נאמנים לגמרי ולא הוי תרי ותרי עיין שם והן נסתר מדברי הרשב"א הנז' דגם בעדים אחרים היכא שכת"י יוצא ממקו' אחר ה"ל תרי ותרי: עוד ראיתי בתומים הקשה בגיטין דאין כותבין תנאי כמבואר באבן העזר סימן קמ"ז ואומר התנאי בע"פ והיכא יתברר כיון דרוב גיטין כת"י יוצא ממקום אחר. ועדי הגט אין נאמנים ועדים אחרים הוי תרי ותרי והאשה בספיקא קאי ע"ש. ונראה לפי מ"ש הבית יוסף בסימן כ"ט דאם גמר עדותו וקודם שזכר התנאי ערערו עליו בעלי דינין והפסיקו וחזר ואמר שהוא הי' רוצה להשלים דבריו אלא שהפסיקוהו ועכשיו משלימין נאמן עיין שם ואם כן בגט שאין כותבין תנאי ה"ל כהפסיקוהו דמשלימין כיון שאינו סותר דבריו הראשוני':
כא סָעִיף לז מתו העדי'. ודעת הרא"ש אפילו עדים קיימים ופיסלין בגזלנותא אין השטר נפסל וז"ל בפ"ב דכתובות ומגבינן בי' תרי ותרי נינהו דעדים החתומים על השטר אע"פ שאלו מעידים עליהם שהיו פסולים ה"ל כאלו עדים אחרים מעידים עליהם שהם כשרים דחזקה דמלוה לא מחתס עדים פסולים על שטרו והך חזקה חשיב כעדים ולא מיירי. דמעידין שהם עתה פסולים דאהא לא הוי פריך תרי ותרי דפסולין לגמרי כו' ולי נראה דאפילו אם אמרו פסולי עדים הם גם עכשיו לא מהימני לפסול השטר שהרי מן הדין אע"פ שכח"י יוצא ממקו' אחר הי' לנו להאמין לאחרוני' שהרי אין באין לזייף חתימתן אלא מגרעין השטר בפסול אחר והאי דלא מהימני היינו טעמא דאנן סהדי דכל שטר שנכתב ונחתם בלא שום פסול נתתם הלכך אי אמרי פסולי עדות הן עכשיו לא מיהמני לפסול השטר כיון דכת"י יוצא ממקו' אחר ע"כ. מיהו גם לדעת הרא"ש על כל פנים תרי ותרי הוי ואם כן בקרקע מוקמינן בחזקת בעלים הראשונים ומשום הכי ניחא הא דאמרינן פ' מרובה גבי למפרע נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא ואמרינן משום פסידא דלקוחות דהשטר אינו מועיל כיון דהוי תרי ותרי ואוקי קרקע בחזקת בעלי' הראשונים ובזה נתיישב קושיות הש"ך ע"ש. ובשטת הרא"ש נתיישב קושיות התוספות בפ"ב דכתובות דף כ' ד"ה אמר רב נחמן וז"ל וא"ת לר"נ אמאי לא מגבינן בי' בשטרא הא סבר ר"נ כרב הונא בשני כתי עדים המכחישים זא"ז דזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אף על גב דלפי עדות כל אחת חברתה פסולה לכל עדות ה"נ כיון דאין מכחישין אותן לומר שלא לוה כלום אלא אומרים אינכם נאמנים בדבר זה דפסולים הייחם לתכשרי ואמאי לא מגבינן ביה בשטר וי"ל דהתם באה כ"א בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן כל אחת בחזקת כשרות אבל הכא שאומרי' קטני' היו כו' עיין שם ולפי שטת הרא"ש ניחא דכון דמעידים שהם פסולים עתה לא שייך חזקת כשרות כיון דהעדי' ודאי פסולים דאחרונים נאמנים לפסול גופן של עדים אלא על השטר הוא דאיכא תרי ותרי וגבי שטר לא שייך חזקה וה"ל כשנים אומרי' לוה ושנים אומרים לא לוה ואין מוציאין מספק אבל גבי שני כיתי עדים המכחיכים איכא חזקת כשרות והכא לא שייך חזקת כשרות כיון דעדים ודאי פסולים המה ואין הספק אלא בשטר:
כב סָעִיף לז תפס מטלטלין. ועיין בר"ן פ"ב דכתובות דתפיסה בעדים לא מהני והנפקותא בתופס שלא בעדים ועיין בית יוסף ומה שיש לתמוה בו וישובו עיין בספרי ש"ש פט"ו:
כג סָעִיף לז אלא ע"א. עיין סמ"ע וש"ך ועמ"ש בזה בסימן פ"ב:
כד סָעִיף לז מסר מודעא. עיין ש"ך שהביא דעת כמה פוסקי' דגם במודעא אינו נאמנים משום דקיימא לן כרב נתמן דאמר מודעא היו דברינו אין נאמנין. ובתומים כתב וז"ל תמיהני מש"ך דבריש סימן זה כ' דאם מודה בשטר ואמר אמנה הוא דנאמן וכן הוא לקמן סימן פ"ב ולא פקפק דלדעת הפוסקי' כרב נחמן אף בזה דיש לו מגו דמזוייף מכל מקום אינו נאמן לומר אמנה הוא כמו שכתבו התוספות להדיא בכתובות דף י"ט ע"ב ד"ה אמר רב נחמן ע"ש. ולק"מ דתוספות כתבו שם בטעמא דר"נ דאמר מודעה היה דברינו אין נאמנין אף על גב דאית לי' מגו דמזויף משום דלא אתי בע"כ ומרע לשטרא הואיל ומודי' שהשטר נכתב ונמסר כהלכתו שוב לא אתי ע"פ ומרע לשטרא ולא דמי לאנוסים וקטנים דמתני' שאין מודי' שהיה שטר כלל אלא סותרין ול"ש כאן לומר לא אתי ע"פ ומרע לשטר' שהרי אין מודים שהי' שטר ואמנה נמי נראה דהיינו טעמא דלא מיהמני לר"נ דלא מרע לשטרא הואיל ומודים שהשטר נכתב כדין מדעת הלוה דלא מפרש טעמא דאמנה משום דלא ניתן לכתוב אלא למר בר רב אשי אבל לר"נ טעם אמנה ומודעא שניהן שוין עד כאן לשונו. ואנן דקיימא לן כר"נ במודעה היינו משום דסתימת הסוגי' פרק חזקת הבתי' כוותי' וכמ"ש הפוסקים אבל בזה דס"ל לר"נ טעמא דאמנה אינו נאמנין משום דלא אתי ע"פ ומרע לשטרא וס"ל דאמנה נמי שטר כשר הוא בזה ודאי לא קיימא לן כותי' כיון דקיימא לן דאמנה עולה היא ולא ניתן לכתוב ואם כן אינו שטר כלל וכיון דלא ניתן לכתוב ל"ש לא אתי ע"פ ומרע לשטרא כיון דאינו שטר ואם כן אינו מודה שהיה שטר כלל ועמ"ש בסימן פ"ב סק"ט ואם כן לדידן דקיימא לן דאמנה עולה היא וכדאי' שם בסוגיא אם אין בידך הרחיקהו זה שטר אמנה והוא הלכה מרווחת אין חולק דשטר אמנה לא ניתן לכתוב ואם כן לא מרע לשטרא כלל דאין כאן שטר כלל וכל שטר שנכתב שלא כתיקון פסול כמ"ש בסימן מ"ב ברמ"א סעיף א' ובסימן זה סעי' י' ומשום הכי בשטר אמנה קיי"ל כטעמא דמר בר רב אשי דאמנה היה דברינו אין נאמנין משום דלא ניתן לכתוב ומשוי נפשי' רשיעי ומשום הכי בעל דבר מיהמן לומר אמנ' אבל ר"נ סובר דגם אמנ' הוי שטר דחד טעמא אית לי' במודעא ואמנה וכמו שכתבו התוספות ובזה לא קיימא לן כר"נ כיון דכמה סוגיות מלאות דאמנה לא ניתן לכתוב והוי כמו קטנים או פסולי עדות דנאמן אבל במודעא קיימא לן כר"נ דלא אתי ע"פ ומרע לשטר' דה"ל שטר ממש וכסוגי' דחז"ה ודו"ק:
כה סָעִיף לח ע"א החתום בשטר. כתב הרמ"א בתשובה סימן ק"י ז"ל הנה בא לפני שמואל ובידו שובר וכו' ועפי"ז אני רואה שמקוי' השובר מכח ג' פנים הא' שהעד החזן מצטרף עם כמר שמעיה סופר ועד וכמ"ש ר"י נ"ב ח"ה שכתב סופר ועד מצטרף לגבות מב"ח וכו' כ"ש לאחזוקי בזה שת"י והשובר כשר שלא תוכל להוציא כתובה הב' מאחר שהחזן זוכר הק"ס והוי ע"א בע"פ ומצטרף עם עד החתום כדאי' בהדיא פ' ג"פ ואף על גב דכתב הרא"ש דהיינו דווקא לגבות מב"ח כבר נתבאר דלענין שובר עדיף מגביות ב"ח וכו' ☜ובש"ך שפך סוללה לסתור ולהסתיר פני משה וז"ל ובכל אלו הג' פנים לא ראיתי פנים מסבירות הפן א' צירוף כתב סופר ועד כבר כתבתי דליתא לדברי רי"ו וכו' הפן הב' אינו צודק רק לעדות בע"פ ולא לקיום השובר ונפקא מינ' טובא לענין טריפת לקוחות שלא כדין וכדאמרינן בש"ס ספ"ק דמציעא ובכל הפוסקים ונתבאר לקמן סימן ס"ח סעיף י"ח במצא שובר בשוק אע"פ שהאשה מודה לא יחזיר לבעל דחיישינן לקנוניא לטריפת לקוחות שלא כדין ואפשר דהרב לא קאמר אלא לענין שהאשה עצמה אינה יכולה להוציא מן הבעל וכו' ע"ש. ולענ"ד אין כאן תימה כלל דמה שהשיג על פן הא' אני אומר וכי מאן דגמיר שמעתתא משמי' דרי"ו משתקינין ליה והוא לסניף ומה שהשיגו בש"ך על פן הב' לא ידענא מאי קאמר דודאי אם היה ידוע בעדים אפילו בע"פ שנפרע כתובתה בזמן פ' והוא מכרה אח"כ ללקוחות ודאי אין הלוקח גובה כלום דהא מכר דבר שאינו שלו ואי משום דלית ליה קלא אינו דלא בעינן קלא אלא לשעבוד אבל אם גוף הדבר אינו שלו ודאי מוציא מן הלוקח ותקנת השוק לא שייכא במוכר שטר וכמו שכתב הרא"ש והטור סימן ס' דל"ש תקנת השוק בשטרות משום דל"ש מאי דאמרינן בש"ס דאפילו האשה מודה חיישינן לטריפת לקוחות היינו משו' שחיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואם כן לוקח קדים לשובר אבל אם ידוע בסהדי שפרע קודם המכירה בודאי אין הלוקח גובה כלום אף על גב דלית ליה קלא ומשום דכיון דגוף הדבר אינו שלו ודאי אין ללוקח כלום ולא בעינן קלא אלא לשעבוד דגוף הדבר של לוה הוא ותקנת השוק לא שייך וכמ"ש וז"ב ופשוט. ובתומי' כתב בזה משום דק"ל כשמואל דאמר מוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול ועיין שם והדבר ברור כמ"ש עד שאני תמה על הש"ך על דעתו הרמה להשיג בזה על הרמ"א ופני משה מאירו'. פן הג' שגבו ממנו וכמ"ש בש"ך:
א סָעִיף א לא לויתי. הב"י פי' דטוען ממני נפל ואתה מצאתיו. וכתומים תמה דהא באה"ע סי' קנ"ב גבי גט שלא נתקיים רק ע"פ הבעל וטוען ממני נפל ואתה מצאתיו דאינו נאמן וכו' ע"ש ונראה ליישב דשאני הכא בשט"ח דלא חיישינן לנפילה אמרינן ביבמות דף קט"ז הטעם דאי לנפילה מיזהר זהיר ביה ועמ"ש בתוספ' דמיירי בנפילה דיחיד אלמא דאפילו בנפילה דיחיד צריכין לטעמא דזהיר ביה וגבי שט"ח כ' הסמ"ע בס"ק ל"ב וז"ל ובפרט בזה שאינו מקוים שיכול לומר הנחתיו בידו ע"ד שאם יתבענו אימא מזויף הוא וכן הוא בהדיא טעם זה בבעה"ת ובתומים ע"ש וכיון שהשטר אינו מקוים לא זהיר ביה ומניחו אפי' ביד המלוה גופיה מטעם דאין לו מורא משום שיכול לטעון מזויף מכ"ש שאינו זהיר מנפיל' דאף אי אתי ליד המלוה אין לו מורא שאם יתבענו הרי יכול לומר מזויף ומשום שלא יגבה בו שלא בפניו או מיתומים ולקוחות אנן נטעון מזויף משא"כ בגט שאין טוענין מזויף וא"צ קיום ויכולה להנשא בגט בלא קיום כמבואר בש"ס ובפוסקים ודאי דזהיר ביה מנפילה דשמא תמצאנו ותנשא בו שלא בפניו מה שא"כ בשט"ח ובמ"מ תי' דדוקא בגט אין חוששין לנפילה משא"כ בממון הקשה בספר קצה"ח דהא בגיטין מדמה נפילה דגט לשט"ח גבי ב' נשים ששמותיהן שוות ע"כ ולק"מ דשם חיישינן לנפילה מן האשה אחר שנתגרשה והאשה אחר שנתגרשה בגט ודאי לא זהיר' ביה כלל כמ"ש התוספ' ביבמות שם דף קט"ו בד"ה מאי אמרת ע"ש ועיקר החילוק שבין גט לממון כ' התומים דהבעל זהיר ביותר בגט שלא יבוא לידי איסור משא"כ לנפילה מן האשה ודאי חיישינן כמו בממון כמ"ש התוספ' והנה לפי מ"ש הפ"י בגיטין ס"ד בטעם דלא חיישינן לנפילה שהוא משום חזקה דכל מה שתחת יד האדם הוא שלו יש לחלק בפשיטות דבשלמא גט דכשנותן לה להתגרש בו הרי הוא שלה והוי חזקה טובא משא"כ בשט"ח דשל לוה הוא בוודאי רק דטענות' הוא על השיעבוד (") לא שייך חזקה הנ"ל וכעין שכ' הש"ך סי' מ"ז סק"ו ע"ש ובתוספת דיבמות קט"ז ד"ה אותיות:
ב סָעִיף ב אם יש בו נאמנות. עיין תומים שהקשה דא"כ בכתובות י"ט גבי האומר שטר אמנה לוקה בדאמר לוה ויש בו נאמנות ולא יצטרך לאוקמי כדאמר ר"ה אמר רב דהא כשמוקי בדאמר מלוה ובחב לאחרים ג"כ ע"כ מיירי ביש בו נאמנות כמ"ש בסי' מ"ז וכו' ע"ש ולא ידעתי מאי קאמר דהא למאן דמוקי בדאמר מלוה י"ל דמיירי באין בו נאמנות ולא אמר אשתבע לי כמבואר בש"ך סי' מ"ז סק"ד ע"ש:
ג סָעִיף ד אין מקיימין שטרות בלילה עסמ"ע דאם נתרצו שניהם מותר דהוי כקיבלו קא"פ וכ' התומים דדוקא בשטר שאין בו אחריות אבל ביש בו אחריות דגובה בו ממשעבדי מה מהני ריצוי דידהו לחוב ללקוחות:
ד סָעִיף ד ואם קיימו בשנים עט"ז שכ' דאף שכ' הריב"ש שיכולין להעיד עדות מפי כתבם מ"מ הב"ד שדנין ע"פ כתבם צריכין שיכירו בעצמם כתבם ולא מהני במה שיעידו עדות שזה הוא כת"י דהוי כעד מפי עד וכו' ועסמ"ע סק"ז שכ' דאם השטר הוא חת"י הלוה והלוה מודה נראה דמהני קיומא תמוה לכאורה דהא אדרבא בח"י הלוה בעי קיום מדאורייתא ואפילו מפי כתבם לא מהני האי קיום ונראה דמיירי שהלוה צוה להם לחתום ולקיים וחשיב העדא' עדים כמו כל שטר שנעשה בציוי המתחייב:
ה סָעִיף ד קיום שטרות דרבנן. הש"ך האריך להשיג על הר' אביגדור שפסק דכשהב'"ד טוען מזויף דבעי קיום מדאורייתא דהא איתא בגיטין שם להדיא דאפילו אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה (ויש שם ט"ס בד"ה ובזה ס"ל להר"א ונ"ל דאין משמעות בש"ס ופוסק דלא כוותיה) ולפענ"ד נראה ליישב לפמ"ש מהרי"ק הביאו הש"ך לענין העדים שאמרו לא חתמנו וז"ל כיון שבא השטר לב"ד קודם לכן וכו' אלמא דיש לחלק בין בא השטר לב"ד קודם לכן או' לא וה"נ לענין טענ' הבעל יש לחלק בין דאם הוחזק השטר בב"ד ונעשה השטר בחזק' כשר מדאורייתא שוב אינו יכול להוציא מחזקתו ובזה מדוקדק הלשון של מהר"א שכ' וז"ל ואע"ג דקיום הגט דהיינו בפ"נ ובפ"נ אינו אלא משום חשש הכחשה שאם יבוא הבעל ויערער השתא מיהו לא אתי וזה מדוקדק כדברי וכ"כ הב"ש סי' קמ"ב וכן לענין א"א ואיסורו החילוק הוא כעין זה בין אם בא לב"ד קודם המכחיש ובין אם באו בבת אחת וזה כתבתי ליישב דעת הר"א שלא יהי' תמוה כ"כ. אבל העיקר כהש"ך וכמו שמשמע מן הפוסקים דאפי' כשטוען מזויף א"צ קיום מדאורייתא ובב"ש באה"ע סי' קמ"ח סק"ע הביא ראיה לדברי הר"א מהרמב"ם וט"ו שכתבו בטוען הבעל מזויף דאינו גט כלל ולפעד"נ דהא דקיום שטרות דרבנן בעינן עכ"פ שנודעו העדים מי הם רק שכת"י אינו ניכר ולפ"ז ל"ק כלל דשם כ' הרמב"ם וט"ו בהדיא וז"ל (") ולא נודעו העדים כלל. וא"ל דהא בכל גט המביא ממדה"י אין נודעים העדים מן הסתם ועיקר הסמיכה הא דשליח מהימן לו' בפ"נ ובפ"נ משום הא דר"ל דמדאורייתא א"צ קיום ואינו צריך לשאול כלל להשליח מי הן העדים משמע אפי' העדים אינן ידועים כלל א"צ קיום מדאורייתא. ולכן נראה שכל מי שהביא שטר או גט ואומר בפירוש שאין יודע כלל מאיזה מקום הם העדים בוודאי דאינו שטר וגט כלל דהא עיקר הטעם דא"צ קיום מדאורייתא הוא משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי ומירתת לזייף ואם נאמר דאפי' בכה"ג א"צ קיום מדאורייתא מאי מרתת איכא הכא הא' בידו לזייף עדים כרצונו ויאמר שהם עדות מסוף העולם שא"י מקומן של העדים. אלא ודאי כשאומר כן ניכר זיופו להב"ד דהרוצה לשקר ירחיק עדותו וצריך קיום מדאורייתא רק מן הסתם לא חיישי' לזה שזייף כי ירא הוא דילמא ישאלו הב"ד על מקומן של העדים ואם יאמר שא"י הרי ניכר זיופו לב"ד ואם יאמר המקום של העדים מילתא דעקירא לגלויי הוא ומ"מ א"ש דברי הרמב"ם שכ' בהדיא שלא נודעו העדים כלל הרי מבואר שהאשה א"י כלל מקום העדים וע' פ"י כתובות ק"ח ואפשר להעמיס בדבריו בדוחק שכוון לדברי ובנדון אם העדים אומרים לא חתמנו שכ' הש"ך ג"כ דא"צ קיום מדאורייתא תמה בתומים דמה"ת לא יהיו נאמנים כשאמרו לא חתמנו מה בכך שחזקה הוא שלא חשוד לזייף הא כמו כן חזקה על כל ישראל דלא חשוד לחלל שבת ולעבוד ע"א ואפ"ה שני עדים נאמנים עליו ע"ש ותמיה גדולה היא. לכן נראה דהא דאמר מדאורייתא א"צ קיום ואינן נאמנים באמרם לא חתמנו הוא דוקא כשכ"א אינו מעיד רק על חת"י שאין זה חתימתו ואין מעיד על כתב חבירו שאין זה חת"י חבירו ונחשב כחד לגבי תרי ועמ"ש הש"ך בסכ"ג. אבל כשמעיד על חבירו דהיינו שאין זה כת"י ולא כת"י חבירו הוי כשני עדים מעידין שזייף ואף דכ"א אינו מעיד רק שאינו כת"י מ"מ הא איכא שני עדים שזייף רק שהן עדות מיוחד' שכשר בממון הא כ' חתומים בסי' ל' דאפילו בממון אין עדות מיוחדת כשר מדאורייתא ולכך בכה"ג א"צ קיום רק מדרבנן ע"ש. עוד כ' הש"ך בשטר קידושין שנמצא דבעי קיום מדאורייתא דכיון שאין ביד שום אדם לא שייך לומר לא חשיד לזיופ' ותמה בספר קצה"ח מהא שכתבו התוספ' גבי מוצא שטר הקנא' וכו' ע"ש ולק"מ דהתם כיון שהמלוה תובע להשטר ואמר שהוא שלו שלוה מעו' ע"ז השטר א"כ מה לי שמוציא בעצמו זה השטר או שנוטלו ממי שמוצאו ותובע בו כיון שאומר שהיא כשר ותובע בו ודאי לאו זיוף הוא דאי הי' זיוף הי' מירתת לתבוע ביה במילתא דעבידא לגלויי ואף דשטר הקנאה הוא בין ילוה בין לא ילוה הא כתב הריב"ש בסי' קס"א דאא"ל שלא ילוה כלל דזה נקרא שטר חיוב אלא ודאי צריך להלו' לו רק שמעו' ההלואה הן כמלוה ע"פ על המלוה ע"ש בריב"ש ועוד דהא המלוה צריך לטעון שהקנין הי' בפניו דבלא"ה לאו לכתיב' ולנתינ' עומד וממילא מירתת משא"כ בנמצא שטר קידושין ואין הבעל לפנינו אמרינן דכשיביא הבעל ודאי יודה ועוד דקידושין שאני כיון שאין הבעל כאן רק שאנו בית דין רוצים להחזיקה במקודש' מחמת השטר אמרינן אימר איש אחד חשוד זייף לשטר קידושין וזרקו לשטר קידושין כדי שמי שימצאנו יוציא קול לעז על האשה זו שהיא מקודשת משא"כ בשט"ח שנכתב על שם המלוה למה הי' לשום אדם לזייפו כיון שהמלוה יהיה מירתת לתבוע בו:
ו סָעִיף ז מתתקיים השטר. הנה מכל הסימן משמע דאפילו כשטוען הלוה פרוע ומודה שכתבו דנאמן במיגו דמזויף בעי' קיום שיהיה שני עדים מקיימין דוקא השטר ולכאורה הוא תמוה דליסגי בע"א המקיים השטר. כיון דמודה שכתבו ואינו נאמן לטעון פרוע רק במיגו דמזויף ואילו היה טוען מזויף היה צריך לישבע ש"ד נגד העד הוי מחשויל"מ כמ"ש הש"ך בסימן ע"ה סקי"ב בממרנו' שלנו בנאמנו' שיש ע"א דהוי משואיל"מ ומצאתי בפני יהושע בכתובות דף י"ט בד"ה א"ל ר"נ וז"ל ונהי דהיכא שעד אחד מעיד על התימ' ב' עדים ודאי דלא מהני אף במודה בשטר כדמוכח מדברי התוס' סוף פרקין ד"ה קיום שטרות דבכה"ג בעינן נמי שיהיה גדול עמו וכו' ולכאורה היא תמוה דהא מיגו במקום ע"א לא אמרינן בכל דוכתי. ולפענ"ד ליישב דבשטר לאו מטעם מגו אתינן עלה רק מטעם שכ' הסמ"ע סק"ב דכל שיכול לטעון מזויף אינו חושש להניח שטר כזה בידו וליכא חזקה דשטרך בידי מאי בעי ומש"ה כ"ז דליכא קיום רק בע"א איני חושש (") אף דמ"מ יתחייב שביעה נגד העד מ"מ אינו חושש דכ"ז דליכא חיוב ממון רק שבועה לא מירתת דהא אפילו ליכא עד חייב שבועה נגדו כשטוען מזוייף ואפ"ה אינו חושש להניח בידו ודמי ממש לשטר בע"א המבואר בסי' נ"א ולהרמב"ם שם דמחייב בשטר בע"א ה"נ בשטר שיש עליו קיום ע"א וע"ע במ"ש בסי' ע"ה ישוב אחר ועוד נראה ליתן טעם דיש לו מיגו דהיה טוען פרוע והשטר מזויף דאז אין חייב שבועה דאורייתא נגד הע"א כיון שהעד אינו מעיד שבודאי חייב ממון רק שמעיד שהשטר אמת ואפשר שפרע אין מחויב שבועה דדמי למ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ק"ט בע"א שאומר שהי' תנאי רק שאינו יודע אם נתקיים דלא הוי עד לענין שבועה כיון שאינו ודאי שחייב לו ממון אף דשם ג"כ אם היו שם שני עדים שהיה תנאי היה חייב ממון מכח חזקה כמ"ש הרשב"א כיון שהתנאי בקום ועשה ואוקי אחזקה קמייתא שלא נעשה ואפ"ה כיון שאין העד מעיד בודאי שחייב ממון אינו חייב ש"ד והטעם נ"ל דלא אמרינן הכלל דכל ששנים מחייבים אותו ממון א' מחייבו שבועה כ"א במקום שהשנים מחייבים אותו ממון מחמת עדותן בלבד אבל במקום שאין השנים מחייבים אותו ממון בעדותן לבד רק בצירוף חזקה אין הע"א מצטרף לחזקה לחייבו שבועה דחזקה שנעשה על פי ע"א לאו כלום הוא א"כ ת"נ שמכחיש השטר וטוען פרוע העד אחד המעיד בשטר לא מחייבו שבועה כיון ששנים אין מחייבין אותו ממון רק בצירוף חזקה דשטרך בידי מאי בעי ומש"ה לא הוי משואיל"מ. ול"ד לנסכא דרבי אבא דהתם כיון דאינו נאמן לטעון דידי חטפתי רק במגו דלא חטפתי ואילו היה טוען לא חטפתי היו שנים מחייבין אותו ממון בבירור וע"א הוא המחייבו שבועה וכן במקום שאינו נאמן רק במגו דלא לויתי וכשיש ע"א על ההלואה הרי מעיד שחייב ממון בודאי דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. וכן בגונא שכ' הש"ך בסימן ע"ה ס"ק מ"ב שיש נאמנות בהשטר דאין לו מיגו רק דאי בעי היה מכחיש הנאמנות ויש ע"א על הנאמנות חייב שבוע' דאוריית' דהא העד מעיד שחייב לו ממון בודאי כיון שנתחייב עצמו לשלם באמיר' התובע והוי כמתחייב עצמו בדבר שאינו חייב דהוי כהימניה שיהיה כך אם יאמר כך כמו בשליש בגיטין ס"ד וגם אין התובע צריך לישבע ושנים מחייבין אותו ממון בלא שבועת התובע ומש"ה ע"א מחייב שבועה משא"כ בשטר שאין בו נאמנות לא הוי משואיל"מ מטעמים הנ"ל שכתבתי ושפיר יש לו מיגו דמזויף:
ז סָעִיף ז שיבואו עדים חתומים בו. עש"ך סקי"ב שב' בשם רי"ו וז"ל יש מחלוק' בתוספתא אם אומרים העדים כ"י הוא ואחרים אומרים אין זה כת"י אי צריך קיום אחר והוא תמוה לכאורה דמה מהני קיום אחר הא תרי כמאה וכן הקשה בתומים ולפענ"ד לא קשה מידי דהא כתבו התוס' ביבמות ריש פרק האשה רבה הביאם הש"ך ס"ק ס"ו וז"ל כיון דאיכא תרי דאמרו מת אפילו איכא מאה דאמרו לא מת הא במאה וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה ע"ש (.) אלמא דבדבר התלוי בטביע' עין לא אמרי' תרי כמאה א"כ ה"ג בהכרת הכתב בטבעי' עין דמה הפרש יש בט"ע דהכרת איש או הכר' הכתב בט"ע ובודאי אזלינן בתר רוב העולם ורוב דעו'. גם מה שהקשה דיכולין לכתוב שטר אחר כיון דאיתרע ריעותא בהאי שטר תמוה מאוד דהא הם עצמם אמרו שעשו שליחותן וכבר כתוב שטר ואומר פרע השטר והשטר זייפו הוא גם מה שהקשה דהא אפשר ששינו כתבם לק"מ דמיירי שמעידים שא"א להם לכתוב כתב כזה כגון שהכתב שבשטר של סופר מהיר וא"ש ג"כ מה שאמר אם צריך קיום אחר ופי' דהיינו אם מצריכין אותם שיכתבו כתבם לפני ב"ד ויראו הב"ד אם אפש' להם לכתוב כתב כזה. גם מה שתמה בתומים על הא דאם העדים אומרים אין זה כת"י ואחרים אומרים זהו כ"י הא הוי כחוזרין ומגידי' תמיהתו תמוה כמבואר למעיין:
ח סָעִיף ז החמישי שיהי' כת"י יוצא ממ"א. עש"ך כתב לענין כת"י אם מקיימין אותו ע"י דימוי. ובספר קצה"ח כ' דדימוי דמי לסימנין שאין מוצירין ממנו ע"י סימנין כמ"ש התוספ' בחולין צ"ו דאם באו עדים ואמרו פלגיא דהאי סימנא לוה מפלוגי מנה דאין מוציאין ממון וכו'. והנה אף שזה אמת דדמי שמדמין החתימות דמי לסימנין והוא רק מקולי שהקילו בקיום כמ"ש המרדכי ר"פ האשה שנתארמלה. אמנם נראה דהא אין מוציאין ממון בסימנין דוקא בסימנין האמצעי' דמספקא לן אי מדאורייתא אי מדרבנן רק אבידה מהדרינן בסימנין כאלו אבל בסימנין מובהקים דלכ"ע הן מדאורייתא כמבואר באח"ע סי' י"ז ע"ש מוציאין ממון דכשמוציאין אשה מבעלה בגט הנמצא כשאומר ממני נפל ודבר שבערוה מממון ילפינן בנ"ש דדבר דבר ובודאי דאין לדמות ד"נ לד"מ לגמרי דהא אם יאמרו העדים יב"ש ממקום פ' קטל נפשא בלא טביע' עין לא קטלינן ליה וכשאומרי' יב"ש ממקום פ' לוה מנה מחייבינן לשלם בלא הוחזקו דדוקא כשלא נכתב שם העיר בשטר כ' הב"י בסי' מ"ט דיכול לומר לאו אנא הוא אבל כשנזכר שם העיר בשטר ודאי דגובין בלא הוחזקו דאלת"ה בטל כל השטר דנהי דהוי כנחקרה בשע' חתימה דאז הכירוהו בט"ע מ"מ בשעת גוביינא דליכא ט"ע האיך גבינן מיניה אלא ודאי דיב"ש בלא הוחזקו מסי' מובהק דמי ואפי' נימא דעדיף מסי' מ"מ מוכח דאין לרמות ד"נ לד"מ ועוד דאפילו אי נימא דאפי' סימן מובהק לא מהני היינו כשאומר התובע ומטעם שכ' הר"ן בחידושיו לחולין דע"ט דחיישינן לאומר מחזא חזי אבל בסי' מובהק שאומרים העדים מהני והתוספ' בחולין אפשר שכיוונו לסי' אמצעי ולאו משום דמדמין ד"מ לד"נ רק שיש להם הוכחה דאין מוציאין ממון בסי' אמצעי כמו שהוכיחו בפ' א"ג בב"מ ובשאר דוכתי אבל בסי' מובהק שפיר כ' הש"ך בסי' רצ"ז דמהני בממון. ומ"ש בקצה"ח בהא דב"ב דף קכ"ח דמהני כשמכוין מצרנהא דמשמע דמהני סימנין לחלק בין קרקע למטלטלין. דבקרקע לא חשיב הוצאת ממון ודאי ליתא דבכל מקום הוצאת קרקע דמיא להוצאת ממון אך משם בלא"ה לא קשה די"ל דשם איירי שהמוכר והלוקח תרי מחולקים איזה קרקע או איזה נסכא מכר לו דאז ודאי דיכול להעיד כשמכוין המדה והמשקל דהא ליכא למימר איתרמויי איתרמי דהא לא נולד הספק רק בין ב' דברים:
ט סָעִיף י הואיל והדבר כן. עש"ך ס"ק ל"ב שכ' טעם לדברי הרמב"ם דכיון שהם לפנינו ואין זוכרים ואין ראויים להעיד הוי מפי כתבם ולכאורה תמוהין הדברים דהא הרמב"ם לא מחלק בהך דמפי כתבם בין ראוי להגיד או לא דסבירא ליה דאפי' במקום שראוי להגיד לא מכשירין בשטר רק מטעם תקנת חכמים. ועוד דהא אפילו מתו העדים או נשתתקו כשר בשטר מטעם תקנות חכמים ונראה דכוונת הש"ך הוא כיון דהתקנות חכמים שהי' להכשיר השטר אף שהוא מפי כתבם הוא מטעם שמא ימותו העדים או ילכו למדנה"י מש"ה אין מועיל בשטר רק כשמתו העדים או הלכו למדנה"י שבשביל זה הי' תקנות חכמי'. אבל כשהעדים לפנינו ובעי שיזכרו העדים שיהיו ראויים להגיד ואם אינם ראויים להגיד פסול דהוי מפי כתבם כיון שלא הי' תקנות חכמים בשביל זה ומה שסיים הש"ך דאפילו למאן דס"ל דשטר מועיל מדאורייתא מקרא דוכתב בספר ג"כ בעינן כשהן לפנינו שיהי' ראוין להגיד ולכאורה קשה דמה חילוק יש מדאורייתא בין מתו העדים בין הן לפנינו ואין ראוי' להגיד נראה דהטעם דהא חזינן דלדעת ר"ת דמפי כתבם כשר בראויין להגיד מ"מ לא הוי עדות עד שיבוא הכתב לפני ב"ד וכ"ז שלא בא הכתב לפני ב"ד יכול לחזור בו דמפי כתבם לא עדיף מפיהם וכיון דמעידין בפה בעינן דוקא שיעידו לפני ב"ד וקודם שבא הכתב הב"ד הוי כהעידו חוץ לב"ד לעדות שחוץ לב"ד לאו עדות הוא כלל ה"נ כשמעידין ע"פ כתבם בעינן שיהי' הכתב לפני ב"ד וכ"כ הרמ"א בהדיא בתשובותיו סי' י"ב ע"ש וא"כ קשה נהי דהחולקים על הרמב"ם ס"ל דשטר שנכתב מדע' המתחייב כשר אף דהוי מפי כתבם מ"מ מנין לנו דהוי בהגדה בב"ד קודם שבא השטר לב"ד דילמא בעינן דוקא שיבוא השטר לב"ד ואז נגמר ההגדה כמו בכל מפי כתבם לדעת ר"ת דבעינן דוקא שיבוא הכתב לב"ד וא"ל דמוכח מקרא דלמען יעמדו ימים רבים דמשמע שהשטר כשר אפילו מתו העדים דזה אינו דהא יכולין לקיים הקרא בנתקיים בב"ד דכיון שבא השטר לפני ב"ד הוה כהגדה בב"ד לזה ס"ל להש"ך דהאמת כך הוא דמדאורייתא לא הוי השטר כנחקרה עדותן בב"ד רק בשעה שבא לב"ד השטר והא דקיי"ל דכל שטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד בשעת חתימה הוא רק מתקנות חכמים דשמא ימותו העדים קודם שיבוא לפנינו ב"ד להתקיים ולכן ס"ל להש"ך דרחמנא לא הכשיר בשטר מפי כתבם רק כשראויין להגיד בשעה שבא השטר לב"ד ואם מתו העדים קודם שבא לב"ד פסול רק מתקנות חכמים כשר במתו אבל כשהם לפנינו בשעה שבא השטר לב"ד ואין ראוין להגיד פסול דע"ז לא הי' תקנות חכמים כנ"ל בכוונת הש"ך:
י סָעִיף י ואין אנו זוכרים בס' קצה"ח כ' דסגי שיזכרו שחתמו אף שאינם זוכרין ההלואה מטעם כיון שנשתעבד בשטר אע"פ שלא לוה כמבואר בסי' מ' הוי כזוכרין החיוב והנה דינו אע"פ שהוא אמת מ"מ אין בו בנותן טעם דבסי' מ' מיירי כשמוסר לו השטר מאז נתחייב אבל בחתימה בלא מסירה אין כאן חייב ועוד דכאן רק על תנאי הלואה נכתבו וכשלא לוה לא נתחייב. אמנם הדין אמת דודאי כשזוכרין שחתמו עצמם בציווי הלוה סגי דהא כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו א"כ לעולם אפילו זוכרין העדות אין יכולין להעיד רק שנכתב בציוי הבעל המתחייב כמ"ש הב"ש בסי' ק"ל ועל המסירה אנן סהדי כמ"ש הר"ן בפרק המגרש וכיון דכל עיקר עדותן שבשטר הוא רק שנכתב בציווי המתחייב וזה זוכרין סגי רק שאין זוכרין שציווה להם הלוה אף שמכירין חתימתן בטביע' עין וא"כ ודאי הי' בציווי הלוה מ"מ כיון דעדותן שבשטר היא שנכתב בציווי המלוה וזה הוי מפי כתבם בעינן שיזכרו העדות שיהי' ראוין להגיד בפה ואפילו למאן דלא ס"ל עדים בחתומיו זבין לו ואין כותבין שטר ללוה לכתחלה מ"מ מאן דלא עביד הכי וכתבו ונתנו ללוה לא מיפסל וכמ"ש הסמ"ע בסי' מ"ג א"כ עיקר הגדתן שבשטר הוא שנכתב בציווי הלוה. אמנם בשטרי אקנייתא ולענין משעבדי שעיקר העדות שהי' הקנין ביום פ' בעינן שיזכרו עדותן מהקנין ושהי' ביום פ' ומה שמשמע בספר קצוה"ח כשזוכרין הענין רק ששכחו ההכר' ט"ע מהאיש ואנן יודעין זה רק ע"פ עדות אחרים או ע"י חזקה דג"כ לא מהני להרמב"ם דמקשה מגיטין כ"ז בהא דלא חתמנו אלא על גט א' ע"ש ושם זוכרין שיב"ש צוה להם לחתום רק שאין מכירין אם זה הוא הא ודאי ליתא דגם כשמעידין בפה ולא נגמר עדותן רק בצירוף עדות אחרים או בצירוף חזקה מהני אם לא שנאמר דהוי חצי דבר אמנם גם זה ליתא דחצי דבר לא הוי רק כשבשעת ראיה לא ראו כל מה שיכולין לראות כמבואר בסמ"ע סק"ד ע"ש אבל בשעת הגדה אין משגיחין על חצי דבר כדמוכח בגיטין דף ס"ג בתוס' ד"ה אפילו הם הראשונים שכתבו דלר"ה דאמר שליש נאמן לא צריכא עידי אמירה לעידי קבלה וכו' ואע"ג דבשעת הגדה דהגט קרוע ואין השליש נאמן צריכין עידי אמירה לעידי קבלה מ"מ כיון דבשעת ראיה לא הוי חצי דבר אין בכך כלום ה"נ בגט עיקר העדות הוא שהבעל צוה לחתום רק שאין מכירין אם זה הוא מצטרפין עדות שלנו שזה הוא ומהני וכיון שהעידי חתימה א"צ לידע רק שנכתב הגט בצווי הבעל דבר שלם הוא וזה מה שצריכין לידע של מי הוא עדות אחרת הוא:
יא סָעִיף י שיזכור העדות אלא בע"א. עש"ך סקל"ג מה שתמה ע"ז ולפמ"ש לעיל בסק"ט בפירוש דברי הש"ך בס"ק ל"ב דמדאורייתא לא הוי עדות שבשטר עדות רק בשעה שבא השטר לפני ב"ד כדי שיראו הגדה בב"ד והא דקיי"ל דהוי כנחקרה עדותן בב"ד משעת חתימה הוא רק מדרבנן. ולפ"ז שפיר פסק הרמ"א בע"א בעינן שיזכור העדות והוא מטעם דהא כתב הסמ"ע בס"ק ס"ה דבע"א לא שייך לומר כמו שנחקרה עדותן בב"ד וע' מש"ש דהיינו דלא הוי כנחקרה משעת חתימה רק בשעה שבא השטר לב"ד מש"ה בעינן שיהי' בשעת שבא לב"ד זוכר העדות שיהי' ראוי להגיד אז אבל כשמת העד השטר כשר מטעם תקנות חכמים משא"כ כשהוא לפנינו דבזה לא הוי תקנות חכמים כמ"ש לעיל בס"ק ט' בעינן שיהי' זוכר העדות שיהי' ראוי להגיד אבל אם נתקיים פעם א' בב"ד ממ"א דהוי כהגיד אז בב"ד עדותו ובשעה שנתקיים היינו אומרים שמסתמא הי' זוכר אף שאמר אח"כ שאינו זוכר השטר כשר. והנה בעיקר דין קיום במה שאומר כ"א זה כת"י שמעידים על מנה שבשטר קשה דמ"מ מה בכך היאך נעשה מלוה בשטר לגבות ממשעבדי הא כיון ששטר בע"א אין טורף ממשעבדי וכ"א א"י אם חתם חבירו ג"כ הרי אינו מעיד שהוא מלוה בשטר וצ"ל שהוא מקולי קיום כיון שמעידים על מלוה שבשטר לא חשו שוב יותר:
יב סָעִיף יג לקיים חתימת החי. עש"ך סקל"ח ובס' קצה"ח חולק עליו מטעם דכיון שנתקיים ע"פ ב"ד לא הוי כנטול ע"ש ואין לו שחר דכיון שכבר העיד בפיו וא"צ להב"ד הב"ד הוי כנטול:
יג סָעִיף טז דאמאי דמסהיד. עש"ך סקמ"א והוא תמוה דהא מ"מ נפיק ריעותא כגון שעד החי יעיד אח"כ בעצמו על חתימתו וב' יעידו על הדיין ועוד ע"א יעיד על חתימת העד הב' דמועיל בכה"ג והוי נפיק ג' רביעי ע"פ מרובים והא אין לחוש דשמא יבוא דיין בעצמו עם העד החי דכשיבואו בעצמו ידעו שהם מרובים:
יד סָעִיף טז מעידין על הדיין. עש"ך סקמ"ו בשם הר"ן ובס' קצה"ח על הר"ן מסי' מ"ה סעיף י"ט ע"ש ולק"מ דסברת הר"ן הוא דנהי דחיישינן מדרבנן בקיום שטרות שח"י מזויף אבל כשנתקיים חתימתו לא חיישינן שמא האחר מזויף שיתקלקל מחמת חשש זה חת"י במקוים. אבל הא דסימן מ"ח בשטר הבא בשיטה א' ועדיו בשיטה אחרת לא חשבינן אותן לעדים כלל מחמת חשש המבואר שם ומה לנו בקיומו שמקיים אותם והוא פשוט:
טו סָעִיף יח עידי הקיום הקרובים. ובס' קצה"ח הקשה מסעיף ל"ח בחתם בשטר ונעשה חתנו דהוא אינו מעיד ולק"מ דשם על מנה שבשטר הוא מעיד ואפילו אם יעיד עם אחר על כתיבת ידו מ"מ כיון דהעד עצמו מעיד ג"כ על מנה שבשטר ואפילו אומר בפי' שמעיד על כתיבת ידו כמבואר באורים ס"ק מ"ד וכשהוא קרוב למקצת העדות אמרינן דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמבואר בכמה דוכתי ופה שתירץ בספר הנ"ל דהוי כנטול אין לו שחר דהא כיון דקרוב הוא וא"נ על המנה שבשטר לא הוי אידך כנטול גם מה שהקשה אהא דסעיף י"ב דהא כשר בקרובים א"י מה הוא שח דקרובים להדדי ודאי פסולים להעיד ביחד. (ועש"ך ס"ק נ"א ויש שם ט"ס כי מן ומ"ש הריב"ש עד בחידושי רשב"א שלו לא הי' אין מקומו שם וצ"ל בסק"נ אצל מ"ש בדברי הרשב"א כתוב פרק קמא דגיטין בסוגיא דבפני כמה צ"ל שם ומ"ש הריב"ש וכו' עד לא הי' כתוב כן וכו' גם בש"ך ס"ק נ"ד יש ט"ס וצ"ל וא"כ צריך לכתוב בקיום שמות וכו' ותיבת ואינו ט"ס גם בש"ך סק"ט יש ט"ס במ"ש וה"ה אם הוא חתימת ידו וכו' נמחק חתימת ידו וצ"ל וה"ה אם הוא חי ואינו בנמצא וכו':
טז סָעִיף כח ונמצא אחד מהן קרוב. עש"ך ס"ק ע"ז דבחתום שבסוף פסול כמו בשאר שטרות והנה לפמ"ש בסי' מ"ה בסעיף י"ב בטעם הדבר שפסול בסוף אף שחתם הפסול אח"כ ולא נצטרפו הכשרים עם הפסולים כלל הטעם דעיקר הגדתן נגמר בשעת מסירה ואז נצטרפו ביחד וע"ש שהארכתי משא"כ בדיינים לא שייך זה ועוד נראה דאפילו לפי הטעם המבואר בפוסקים כיון דחתם עצמו במקום דיכולין לקיים השטר מחמתו ודאי לשם עדות נתכוין ובטלה כולה משא"כ בדיינים דתלינן דג' אחרים ישבו ודיינים לא שייך לו' נמצא אחד מהם קרוב או פסול כמבואר במ"ל והביאותיו לעיל בסי' כ"ח וא"ל דפסול מטעם דילמא אתי לקיימו מהקרוב דא"כ אפילו בראשונים פסולים דבליכא רק ג' מקיים מכל תרי כמבואר בהג"ה:
יז סָעִיף לד חתם בשטר קודם שנעשה גזלן. בספר קצה"ח פשיט להספק של הב"י בשם התוספת שנסתפקו ברשע שאינו של חמס אם חיישינן לשמא זייף די"ל דדוקא ברשע דחמס חשוד למשקר בשביל הנאת ממון אבל רשע שאינו של חמס דלא פסול אלא מצד גזירת הכתוב דינו כמו בנעשה חתנו דסעיף ל"ה ופשוט הוא מהא שכתב הנ"י פי' ז"ב דרשע שאינו של חמס דהוא רק מצד גזירת הכתוב דכשר לעדות אשה וכו' ע"ש והוא תמוה דהא מבואר בי"ד סי' קכ"ז דש"ך ס"ק כ' דאפילו באיסורין א"נ לאיסור רק להתיר מטעם אין אדם חוטא וקרובים נאמנין אלמא דכל רשע חשוד לשקר. ולעדות אשה אף הנ"י מודה דא"נ דחשוד שנתן עיניו בה כמבואר ביבמות ובאה"ע סי' י"ז דכל פסול דאורייתא פסול לעדות אשה ע"ש:
יח סָעִיף לה ונעשה חתנו. בתומים ס"ק ל"ו כתב דכשהעד אחד גזלן דרבנן וע"א כשר דכשר דא"ל דהגזלן דרבנן עשה עול דאם כן לא היה האחר חותם עצמו כמו בגיטין דף ב' ע"ב בהא אי לאו דכותי חבר הוי כמ"ש התוספות שם כיון דהוא רק מדרבנן וגם הביא ראיה מתשובת רמ"א סי' ק"י וראיות אלו איני מכיר כי בגיטין הטעם משום דעידי הגט אין חותמין זה שלא בפני זה והוי כאילו העד הב' מעיד על העד הראשון וכן מיירי התם בת' רמ"א שהעד השני מעיד על העד הראשון שבפניו חתם ע"ש. אבל הכא בסתם שטר דהעדים חותמים זה שלא בפני זה והרי אין העד הב' מעיד על העד האחד כלל ואם כן יש לומר דנהי דהעד הכשר כדין חתם ובזמן הכתוב בשטר מ"מ המלוה שראה שאין לו רק שטר בע"א וידע כי שטר בע"א אין לו דין שטר ביקש מהגזלן עתה שיחתום עצמו עכשיו על השטר למען יהיה לו שטר בב' עדים. גם מה שכתב דאם ע"א מעיד שראה השטר קודם שנעשה גזלן דרבנן דמהני דהא יש כאן ב' עדים דהעד החתום ג"כ מצטרף והוה ליה תרי ואפשר בפסול גזלן דאורייתא גם כן מהני ע"א עכ"ל. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דאם כן אם יש קיום על ע"א ועל עד השני יש ע"א שמכיר ב' החתומים נאמר ג"כ שיצטרף הע"א עם העד החתום בשטר ואנן בעינן על כל חתימה ב' עדים והכא נמי דכוותי':
יט סָעִיף לה אבל אם יוצא מתח"י העדים ומקור הדברים נובעים מהרי"ף פרק ד' אחין שכתב לתרץ הקושיא שהק' מהא דיבמות דאמר התם אי לא דכירי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והא סומכין על עדות שבשטר. ותירץ דלא ה"ל מפי כתבם כי אם בדאיתא לשטר תחת יד סהדי דאי בעי כבשיה לשטרא אבל שטר דנפיק מתחת יד המלוה כיון דמסרו לי' לא יכלו למיהדר הוי כהגדה בהאי שעתא ומזה נצמח הדין שכתב הב"י כאן. אמנם הדברים תמוהים מאוד דהא הרמב"ם והראב"ד והר"ן תמהו בדברי הרי"ף הלזו דא"כ נפסול הרבה שטרות המונחים תח"י סהדי ואין זוכרין העדות. ועוד דהא שם בקידושין ע"כ כבר נמסר ליד האשה להתקדש בו והוי כנחקרה עדותן ואפילו הכי הוי מפי כתבם ותירצו דדוקא בקידושין דלא ראוי למיתביה השטר להבעל דבר כמו בשטר קידושין דלא חזי למיתביה לאשה הוי מפי כתבם אבל בשטר שראוי ליתן להבע"ד אף שהוא תח"י העדים הוי כפקדון ביד העדים והוי כנחקרה עדותן תיכף ולפ"ז דברי הש"ע תמוהים דהא בשטר הוי כנחקרה עדותן תיכף וכן הקשה בתומים. ועוד ק' דהא הרי"ף כתב עיקר דבריו גבי כשעדים אין זוכרין עדותן ואם כן היה לו להש"ע להביא הך דינא דהרי"ף לעיל גבי אין זוכרין עדותן וכתבו שלא במקומו. וגם בעיקר דברי הרי"ף קשה לי לפי מה שפי' הרמב"ן והר"ן דבריו העיקר תלוי אם ניתן למסור השטר ביד הבע"ד או לא ואם כן ק' לשונו מאוד מה שכתב דאי בעי כבשיה ליה לסהדותא ולפי דעת הרמב"ן לא תליא בזה כלל דהא בשטר שראוי ליתן להבע"ד מהני אף על גב דאי בעי כבשיה וגם קשה מה שתמה הב"י בל' הרי"ף עיין שם כב"י סי' כ"ח ועוד יש לי לדקדק במה שכתב הרי"ף דאי בעי כבשיה ליה לשטרא שהיה לו לו' דאי בעי קלתי' לשטרא כמו דאמר גבי שליש. ועוד תמיה לי במ"ש הרמב"ן והראב"ד בקושייתם שהקשו דא"כ נפסל כמה שטרות שמונחים תח"י העדים ואין זוכרין וכו' הא מאי קושיא הא בשטר שהוא דומיא דשטר קידושין דמיירי מיניה הרי"ף שצריך מסירה ע"כ אין זוכרים שצוה להם כלל לחתום ולמסור דכשזוכר שצוה להם למסור אפי' אינו יודע מהלוא' השטר כשר דהא העדים לעולם א"צ לראות ההלואה רק שמצוה להם למסור סגי וע"כ מיירי שאינן זוכרים כלל מצואת המסירה ואז בודאי נפסלין כדין מצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו שמונח עד שיבוא אליהו דהא גם כן איכא לספוקי שמא הלוה הפקידו ועוד דהא צריכין להימלך עם הלוה קודם הנתינה. לכן נ"ל בדעת הרי"ף דכוונתו דאין הגדה שבשטר חשיב הגדה וכמו שנחקרה רק במקום שמי שרואה השטר יודע להעיד מתוך השטר שזה לוה מזה אז הוי השטר כנחקרה עדותן בב"ד ומי שרואה בשטר ומעיד הוי כמעיד ראיתי עדות שנחקרה בב"ד כמ"ש התוספות בכתובות דף כ' בד"ה ור"י אמר אבל במקום דאף אם השטר נכתב ומ"מ מי שרואה בשטר א"י להעיד על המעשה לא הוי הגדה שבשטר הגדת עדות כלל דהא השטר אינו מעיד כלום דהא אף מי שרואה בשטר אינו יודע עדיין אם נעשה כלל המעשה שכתוב בשטר. ולזה נראה דיש חילוק בין שטר הקנאה לשאר שטר דבשטר הקנאה דהדין הוא דאפילו אם נמצא בשוק יחזיר לבעליו וא"כ אפילו השטר ת"י העדים הוי כנחקרה עדותן בב"ד דהא השטר מגיד לכל מי שרואה בתוכו שפלוני חייב לפלוני מנה אף שהוא ביד העדים עדיין דהא בשטר הקנאה לא בעינן מטי לידיה ואפילו אם רואים אותו מונח באשפה יכולין להעיד שזה נתחייב לפלוני מנה רק לפעמים יש חשש פרעון כשהוא אחר זמן הפרעון אבל מ"מ יכולין להעיד שזה נתחייב לפלוני מנה. ונ"מ בעדות' לכמה דברים כגון כשטוען הלוה לא לויתי וכיוצא בו מש"ה הוי הגדה שבשטר עדות גמורה משא"כ בשטר דלאו הקנאה דלא הוי שטר עד שנמסר ליד המלוה מש"ה כל זמן שהוא עדיין ביד העדים לא הוי סהדותא כלל אפילו אם העדים ראו ההלואה דהא כל מי שראה בשטר אין יכול להעיד מתוכו שזה לוה מזה דהא כל זמן שלא נמסר ליד המלוה לא הוי שטר ואימר כתב ליתן ולא נתן ושפיר כתב הרי"ף דלא הוי סהדותא כלל עד אחר שנמסר ליד המלוה דאז חשיב ההגדה שבשטר הגדה דאחר שהוא ביד המלוה כל מי שרואה אותו ביד המלוה יודע שזה נתחייב לו מנה. אבל כל זמן שלא נמסר ליד המלוה לא אמרינן כיון דעדיו בחתומיו זכין לו למפרע הוי כאלו נחקרה עדותן למפרע קמ"ל הרי"ף דלא אמרינן כך דכל זמן שהשטר ביד העדים לא אמרינן דהוי כנחקרה עדותן כלל וכן בשטר קידושין דמיירי בשטר שמקדש אותה בשטר זה ושטר כזה נכתב בלשון הבעל ולא בלשון העדים ולא כתוב בו רק בלשון אנא פב"פ מקדש אותך כמו שכותבין בגט דבעינן ספר מקנה כמ"ש הר"ן בפ"ק דקידושין וכ"ז שלא נמסר בידה אינה מקודשת ג"כ לא הוי הגדת עדות כ"ז שהוא ביד העדים דהא אפילו אחר שנתקדשה בשטר זה כבר אפילו מי שרואה שטר זה ביד העדים אינו יכול להגיד שנתקדשה דאימר לא נמסר לידה עדיין ולא נתקדשה עדיין לא הוי סהדותא עד שהוא ביד האשה דאז הוי עדות ממש דכשרואין אותה בידה יכול להעיד שנתקדשה. והא דאמר בש"ס הטעם משום מפי כתבם ולא אמר סתם דאי לא דכירי ממילא אין כאן עדות כלל על הקידושין דאימר כתב לקדש ולא קידש דבזה אין חשש כלל דבודאי לא יבאו להעיד כשלא יזכרו גוף הקידושין מחשש הנ"ל רק החשש הוא דלמא יזכרו מגוף הקידושין רק שלא יזכרו הזמן ויבאו להעיד ובאמת כשהוא בידם ואין הגדתן מועיל למי שרואה בתוכו לא נכתב השטר לסהדותא כלל ואסורין להעיד שום דבר מתוך השטר רק שהיה קשה להרמב"ן והראב"ד דהא כיון שהשטר היה ביד האשה פעם א' שנתקדשה בו ואז היה כנחקרה עדותו וממילא הוי שטר כאילו הגידו בב"ד ומה בכך שהוא ביד העדים בפקדון לזה מתרץ כיון דלא ניתקן שיהיה לראיה כלל דהא מחויב שיהיה מונח ביד העדים וכשהוא ביד העדיים אין יודעים מתוכו מאומה מהמעשה והוי כאילו לא ניתקן שיהיה לראיה כלל ומש"ה לא נחשב הגדה שבשטר עדות לראיה כלל וזה ג"כ כוונת הרי"ף במ"ש דאי בעו כבשו לשטר' וכו' היינו שאם הי' כובשין את השטר שלא ימסרו למלוה אף שהיו מראין אותו לכל אדם לא היה שום אדם יודע מהמעשה אבל בשטר הקנאה וכיוצא שאין מחוסרים נתינה לבעליו ואף אם יכבשו השטר מליתנו להמלוה מ"מ מי שיראה להשטר יכול להעיד על המעשה הוי הגדה שבשטר עדות גמור ולזה לא היה יכול המחבר להעתיק דברי הרי"ף לעיל גבי זכירת העדים דלא נ"מ לדינא דבשטר הקנאה אף הרי"ף מודה דהוי עדות לפי מאי דקיי"ל דבשטר הקנאה לא בעינן מטא לידיה כמבואר בש"ך סי' ל"ט ובשטרי דלאו הקנאה ודאי כשאין זוכרין אם ציוה למסרו השטר בטל דהוי כנמצא אצלו ואינו יודע מה טיבו משא"כ הכא בחתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו והוא ביד העדים שיודע מה טיבו ומ"מ אסור ליתן לו השטר דמיירי בשטר דלאו הקנאה וכיון דלא הוי עדות עד שנמסר לידו ואז הוא קרוב פסול השטר ואפשר דכ"ע מודים בהא ועוד נראה דהא הר"ן בפרק המגרש כתב דאף דקיי"ל עידי מסירה כרתי מ"מ כשר בעידי חתימה לבד דע"ח מטעם מסירה הם כורתין דכשמוסר לידי' בע"ח הוי כמעידין בשעת מסירה על המסירה דהוי כמסור אז לפניהם וא"כ כשהוא קרוב בשעת מסירה הוי כמו שאין כאן ע"מ כלל בשעת מסירה אבל בשטר הקנאה נראה דאף הרי"ף מודה דאין כאן מחלוקת ובתומים כתב לפרש דברי הרי"ף דס"ל כדעת הרמב"ם דבעינן שיזכרו העדות שיהיו ראויין להגיד רק בכת"י יוצא ממ"א אינן נאמנים לומר שאין זוכרים ומ"ה כשהשטר ת"י דאי בעי כבשיה לי' לשטרא הוי כאין כת"י יוצא ממקום אחר ונאמנים לומר שאינם זוכרין ולפ"ז אם ראו עדים אחרים מקודם השטר יכולין להגיד אף מפי כתבם דהא אז אמרינן שמסתמא היו זוכרין ועוד אין פשט דברי הרי"ף סובלים זה דמה לו להאריך כל כך היה לו לומר בפשוט שאני הכא דנאמנים שאין זוכרין במיגו דאי בעי כבשיה ליה משא"כ בשטר שתח"י המלוה וכת"י יוצא ממ"א. ובספר קצות החושן מתרץ מכח דברי הרי"ף קושית התוספת בגיטין ר"פ ב' בד"ה אני הוא עד שני שהקשו דמי איכא מידי דאלו אמר בפ"נ כשר וכשאומר אני עד שני פסול ולפי דברי הרי"ף לק"מ דעיקר נאמנות השליח הוא מטעם דמדאורייתא א"צ קיום וכשהוא ביד העד צריך קיום מדאורייתא וא"נ מטעם תקנות חכמים רק כשמעיד אם הוא עד שני הוי קיום וחתימת השני הואיל וכבר יצא מתח"י והוי כנחקרה עדותו בב"ד נאמן עליו השליח מטעם תקנות חכמים ומש"ה פסול דאנן בעינן או כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים וכאן ע"א מתקיים בקיום וע"א בתקנות חכמים עכ"ל בקיצור ולא ניתן להאמר כלל דמה בכך שהוא ביד העד כיון שמסרו עכשיו ביד האשה הוי בשעת מעשה כנחקרה עדותו אז מדאורייתא כמו בכל עדים כשמוסרים השטר ליד בע"ד וכי כל העדים כשמוסרין השטר צריכים מדאורייתא לקיימו קודם וכמו שהעדים יכולים למסור שטר ליד הבע"ד מדאורייתא בלא קיום כמו כן השליח יכול למסור מדאורייתא בלא אמירת בפ"נ ובפ"נ שתלך ותנשא בו משום דהוי מדאורייתא כאלו נחקרה ועוד דהא כבר יצא הגט מקודם ליד הבע"ד קודם שעשאו שליח להולכה גם מ"ש שהעד הב' אין צריך קיום מדאורייתא שכבר יוצא מתח"י אינו כלום כיון שלא יצא מידו ליד הבע"ד רק לעד הב' כלא יצא מידו דמי דהא אם העדים יפקידו השטר ביד אחד ודאי דלא הוי כיצא מידם וזה פשוט והוא טעות גדול לפענ"ד:
כ סָעִיף לו בריא ונשתתק. כתב הש"ך משמע דאלם אינו יכול לחתום שטר וקשה כיון דלדעת המחבר אין חילוק בין אלם לאינו אלם דבשטר לא שייך מפי כתבם וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר. ועוד אמאי א"י להעיד על כתיבת ידו הא עידי קיום יכול להיות מפי כתבם עכ"ד הש"ך. ובתומים תירץ דכשמעיד בעצמו על כת"י דהוי כמעיד על מנה שבשטר. ובספר קצה"ח תירץ דאלם פסול מדאורייתא מקרא דאם לא יגיד פרט לאלם והא דבגיטין פרק מי שאחזו דמקשה מחרש שיכול לדבר מתוך הכתב מהא דאם לא יגיד פרט לאלם ומשני שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע דמטעם מפי כתבם פסול מתרץ דה"פ דהקש' אדרב כהנא דה"ל דכתיבה הוי כדיבור מהא דממעט שא"י להגיד הא כתיב' חשיב כדיבור ומשני דבעדות לא חשיב כדיבור כיון דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ויפה כתב והיינו דרחמנא ממעט מקרא דלא יגיד כל שהיה בשעת ראיה אינו ראוי להגיד עדות דאף דכתיבה חשיב כדיבור מ"מ לא הוו בשעת ראיה ראוי להגיד עדות המועיל דעל ידי כתיבה רחמנא מעטיה מטעם ולא מפי כתבם ושוב הוי כפסול הגוף דאפילו נתרפא אח"כ בשעת הגדה ויכול להגיד בפה מכל מקום כיון דבשעת ראיה לא היה ראוי להגיד מעטיה רחמנא מקרא דאם לא יגיד דליהוי כתחלתו בפסול ונכון הוא:
כא סָעִיף לז וקורעין השטר. ואע"ג דלא מהימניה אלא במיגו דאי בעי שתקו ולא הוי מקיימי ליה לשטרי ושטר שאינו מקוים לא קרעינן ליה מ"מ כיון דאף שיקיימוהו ליה לא הוי רק תרי ותרי לא מועיל רק לענין תפיסה מש"ה קרעינן ליה השתא דליכא קיום כמ"ש הש"ך ס"ק צ"ט ולפ"ז בעדים עצמן שאומרים כת"י ואנוסים היינו לא קרעינן דאם יתקיים השטר יהא כשר דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד אמנם השיטה בד"ה ה"א נאמנין כתב הטעם דלא קרעינן משום דכיון דלא נחקרה עדותן נאמנין מטעם עדות ואם כן אפשר בעדים עצמן קרעינן ליה:
כב סָעִיף לז וי"ח ומכשירין השטר. עש"ך ס"ק ק"ב דמחלק לדיעה זו בין כשהעדים לפנינו נפסלים העדים ונפסל השטר כדמוכח בב"ק ע"ג מהא דקאמר דפסלינהו בגזלנותא ואם העדים אינם לפנינו אינן נפסלים וכן דעת מהרלב"ח דהעדים אינן נפסלים כשפוסלים אותן שלא בפניהם ובמתו העדים אף דיעה קמייתא מודה דלא שייך לומר כיון דהעדים נפסלים גם השטר נפסל ותמיה לפ"ז דא"כ בהזמה ג"כ יש להיות הדין כן ואם מזימין עידי השטר שלא בפניהם היה ראוי להיות כשר לענין תפיסה דלא הוי רק תרי ותרי לדעת היש מכשירין ולדיעה קמייתא היה ראוי להיות כשר במתו העדים כמו בפסלינהו בגזלנות' ואדרבא הזמה גרע שלא בפניהם מפסלינהי בגזלנותא כמ"ש הש"ך בסי' ל"ח ולעיל בסי' ל"ד מבואר דשייך בשטר הזמה כשכתב בשטר בזמנו כתבנו ולא מחלק בין העדים לפנינו או לא ובין מתו העדים לכן נראה דדוקא בפסלינהו בגזלניתא דאין עדותן רק על גופן של עדות לפוסלן והשטר אנו פוסלין ממילא כיון שכבר ידעינן שהם פסולין וכיון דעיקר עדותן אינו רק בגופן של עדות מש"ה בעינן בפניהם דוקא דהא הם הבעלי דינים בדבר הזה ואין מקבלין עדות שלא בפניהם משא"כ בהזמה דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות כמ"ש הש"ך בסי' ל"ה ועיין במ"ש ראיה לדבריו מהא דבבא קמא דף ע"ג דאמר הזמה חידוש הוא ופסלינהו בגזלנותא אינו חידוש וע"כ הטעם הוא דפסלינהו בגזלנותא מעידין על גופן של עדות שעשו דבר שיש בו חיוב על גופן מלקות אבל כשאמרו עמנו הייתם אי לאו דחידשה רחמנא לא היינו דנין אותו במעידין על גופן של עדות רק כמעידין להכחיש ההלואה כמו באומרים עמנו היה המלוה דג"כ אומרים לא ראיתם המלוה כיון שהמלוה והלוה עמנו היו ואפילו הכי לא משוינן אותם כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין על ההלואה שלא היה ולא מהימנינן לאחרונים טפי מהראשונים וה"נ בהזמה כשאמרו עמנו הייתם ולא ראיתם ההלואה לא הוי כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין להכחיש ההלואה ואי לאו דחידשה רחמנא לא היה מהימנו טפי מהראשונים רק דרחמנא חידשה להאמין לאחרונים אף דהכחשה אינו רק בגוף ההלוא' ולא על גוף העדים וכיון דלא מיקרי הגדה על גופו של עדים רק על גוף ההלואה רק דרחמנא חידשה להאמין להו א"כ מאיזה סברא יהיו צריכין שיהי' לפנינו בפני העדים הא עיקר הגדתן הוא נגד המלוה והוא הבע'ד והוא בפנינו ומה בכך שהעדים אינם לפנינו הא כיון דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות ולא מיקרי העדים בעיר ומש"ה אם באנו לדון מכח עדותן של המזימין לענין ההלוא' ולהאמין להם מכח החידוש שחידשה רחמנא לא בעינן שיהיה בפני העדים רק בפני בע"ד. אמנם אם באנו לדון מכח עדותן לפסול הגוף של העדות או לעונשו בממון או בגוף העדות הן הבעלי דין בזה ובעינן שיהיו העדות בפניהם דוקא ולפ"ז לענין לבטל עדות גוף ההלואה עדיף בהזמה מפסלינהו בגזלנות' אבל לענין לפוסלן להעדות לכל עדות לדיעה קמייתא דהכא דס"ל דנפסלין העדים שלא בפניהם עדיף פסלינהו בגזלנות' מבהזמה דבגזלנות אין מעידין להכחיש ההלואה כלל רק על גופן של עדות וא"א לבטל ההלואה רק כשנאמר שהן פסולין והא בהא תליא כיון דבממון הקילו חכמים לקבל עדות שלא בפני בע"ד כעדים רודפים לילך למדנה"י כמבואר בסי' כ"ה וכיוצא וכיון דמקבלין עדותן לענין לבטל ההלוא' שבשטר זה דבממון הקילו בקבלת עדות ומהמנינן להו לענין ההלואה שבשטר זה ואומרים מכח עדות האחרונים שהראשונים פסולים ממילא כיון דהא בהא תליא א"א לתפוס החבל בשני ראשין ומוכרחין אנו לפוסלן לכל עדות גם כן וכמ"ש בתומים סי' ל"ח מש"ה מהני אפילו שלא בפניהם לפוסלן אבל בהזמה דרחמנא חידשה להאמין האחרונים בגוף ההלואה אף שאינם מעידין על גוף העדים וגם חידשה רחמנא לפסול ולענוש הגוף מכח עדות האחרונים מש"ה נגד החידוש של עדות ההלואה שהמלוה הוא הבע"ד לא בעינן בפני העדים דוקא רק בפני המלוה ונגד החידוש של פסול ועונש הגוף שהעדים הן הבע"ד בעינן בפני העדים דוקא וכמ"ש הש"ך בסי' ל"ח וא"ל כיון דמהמנינן להו לענין ההלואה אנן סהדי ששקר העידו וממילא נפסלין זה אינו כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו:
כג סָעִיף לז תנאי היה בדבר. עש"ך ס"ק כ"ז דמחלק בתנאי שהיא בקום ועשה לתנאי שהוא בשב ואל תעשה ונראה דזה דוקא בתנאי דלהבא אבל בתנאי דלשעבר לעולם צריך המלוה לברר שנתקיים התנאי. וראיה לזה מכתובות דף ט' דהאומר פ"פ מצאתי דנאמן להספיד' כתובתה מטעם חזקה דאין אדם טורח והקש' הר"ן דל"ל טעם זה הא בלא"ה הא שטר על תנאי הוא שהיא בתולה וצריכה לברר בקיום התנאי עכ"ל בשינוי לשון ואף שהבעל טוען שעברה על התנאי בקום ועשה ואפ"ה מהימן אלמא בתנאי דלעבר לעולם מהימן והטעם לזה נראה דבתנאי דלהבא כבר נגמר הענין בודאי ותנאי מילתא אחריתא הוא וכחוב על המקבל דמי משא"כ בתנאי דלשעבר באם עבר על תנאי אין כאן התחלת חיוב כלל וצריך לברר שנתחייב לו:
כד סָעִיף לז נאמן ואין כאן אלא ע"א. עש"ך ס"ק ק"ט והוא דחוק מאד ובתומים כתב לתרץ כיון דהעד (") האומר תנאי לא מהימן אלא במיגו דאין זה כת"י ואילו היה העד אומר כן ודאי היה הלוה האומר תנאי צריך לישבע נגד העד האומר לא היה תנאי ולא ידעתי מאי קאמר דהא העד האומר זה כתב ידי ותנאי היה בדבר א"כ יש לו מיגו דהיה אומר תנאי היה בדבר שהייתי בשעת חתימ' השני והיה בו תנאי והיה שותק בקיום החתימה שלו או שהיה אומר אין זה כתב ידי. גם מה שתירץ הוא דהעד האומר זה כתב ידי ולא היה בו תנאי כיון דנתקיים חתימתו שוב הוי כנחקרה עדותו בב"ד בשעת חתימ' דלא היה בו תנאי והוי כבאו זה אחר זה דהראשון מהימן כמו כאיסורין ולפענ"ד לא דמי כלל דהא דמהימן הראשון באיסורין בבאו זה אחר זה אף דהשני גם כן מהימן מדאורייתא לענין איסורין ומאי אולמא דהאי מהאי הטעם דאין ע"א נאמן באיסורין להוציא מחזקה רק במקום דלא איתחזק וכיון דתיכף בבוא עד הראשון והימניה רחמנא כשנים הוי כהוחזק ע"פ עדים ושוב אין העד השני נאמן להוציא מחזקה כמ"ש רש"י ביבמות ר"פ האשה רבה משא"כ דע"א הימניה רחמנא לשבועה הן לחיוב הן לפטור ולא שייך בו סברא הנ"ל. ומה שנ"ל לתרץ קושית הש"ך דהע"א האומר תנאי אין לו שום נאמנות לומר תנאי הן מטעם עדות דהא חוזר ומגיד הוא וגם מטעם מיגו לא מהימן כמ"ש התוספות בכתובות דף י"ח בד"ה הרי אלו נאמנים מטעם דהוי מיגו במקום עדים רק שתרצו התוספות שם כיון דהוצרכו חכמים קיום לא חשיב קיום כלל כשאומר תכ"ד דבר הסותר לעדותו ונראה הטעם דאם מחזיק אותו למשקר באמירת אנוסי' היינו שהעיד בתכ"ד להקיום ממילא בטל עדות הקיים דעדות שביטלה מקצתו בטל' כולו כיון שהעיד עדות שקר בתכ"ד כמבואר בב"ק דף ע"ג ויהיה הטעם איך שיהיה מ"מ כיון דהעד האומר תנאי לא מהימן על אמירתו שאומר תנאי רק דלא חשיב קיום א"כ במה יש כח בידו לפטרו משבועת ע"א הא אנן מחזיק' העד האומר תנאי כמאן דליתא וא"כ מחיוב שבועה נגד האומר לא היה תנאי והוא פשוט. ועוד נ"ל לתרץ כיון דהעד האומר לא היה תנאי נאמן מדאורייתא לחייב שבועה והעד האומר היה תנאי מדאורייתא דא"צ קיום א"נ כלל רק מדרבנן כיון שצריך קיום נאמן הנאמן מדאורייתא אלים ובזה ודאי דשייך לומר דכ"מ שהאמינה התורה לע"א הרי כאן שנים וכעין שמחלקין התוספת בכתובות דף כ"ב בד"ה אי הכי ע"ש אמנם זהו דוקא למ"ד דס"ל דבתנאי אינם נאמנים רק מטעם מיגו אבל להמחבר דפסק בסי' פ"ב דבתנאי נאמנים אפי' בלא מיגו ממילא פסק שפיר בכאן דהוי עד נגד עד ופטור משבועה דאורייתא ואינו נשבע רק שבועה היסת וכן עיקר. והנה בספ' קצות החושן סי' פ"ב הקשה כיון דהלוה האומר תנאי לא מהימן רק במיגו דמזויף א"כ אפילו לא היה השטר רק בע"א הא הוי משואיל"מ כמ"ש בסי' ע"ה ס"ק מ"ב ואמאי פסק דמחיוב שבועה הא הוי משואיל"מ ואין עד המסייע פוטר ולק"מ דבע"א אפי' אין ללוה מגו נאמן דדוקא בשטר בשני עדים כיון דחתימתן הוי כמגידין שלא היה תנאי וא"נ באמירת תנאי רק במיגו דמזויף כשאין כתב ידם יוצא ממקום אחר אבל כשאין בו אלא ע"א אף דנחזיק אותו בחתימתו כאומר בפירוש שלא היה בו תנאי הא אפילו אם ע"א אומר בפי' לפנינו פלוני חייב לפלוני מנה בלא שום תנאי והלוה מכחישו ואמר שלא נתחייב לו רק על תנאי מהימן לישבע נגדו ולהכחישו בלא שום מיגו כמו בשאר מכחיש ע"א דמה לי שמכחישו בכולו או במקצתו. ול"ד להא שכתב הש"ך בסי' ע"ה ס"ק מ"ב דשם כיון דאיכא נאמנות א"י לטעון פרוע מחמת הנאמנות שמודה לו רק מטעם מיגו דאי בעי היה מכחיש להעד וה"ל מחויב שבוע' ואינו יכול לישבע משא"כ הכא והוא פשוט וברור ובסי' רצ"ז דא"נ לומר תנאי רק במגו שם מיירי שיש עדים שנעשה שומר והא דכתב רמ"א שם דאפילו בליכא עדים הטעם משום מגו לרוחא דמילתא כתב כן ואפילו בגט נאמן לו' פקדון ע"ת כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ע"ש וגם א"ל דכאן כיון שיש שטר בשני עדים ויש ע"א על הקיום הוה ליה מחשואיל"מ זה אינו דהא חזינן דבכל שטר בעינן שני עדים על הקיום וכ"ז שאין בו רק ע"א על הקיום נאמן לטעון פרוע ושאר טענות במיגו דמזויף ולא אמרינן דה"ל מחשואיל"מ ועיין מש"ל בטעם הדבר ועוד דנאמן לטעון תנאי במיגו דפרוע דודאי נאמן:
כה סָעִיף לז שטר אמנה עיין תומים ס"ק מ"ז שהקשה על הנ"י שהביא הסמ"ע שכ' כשנוטלין קבין ומאמינים על המעות שאין איסור כי אם לעשות שטר והקשה ממ"נ דאם התנה בין אם ילוה בין אם לא ילוה מה אמנה שייך בזה ואם שהתנה דוקא אם ילוה הדר ה"ל מוקדם וכו' ע"ש. ולא הבינותי דהא אם הקנה בקנין ופי' מעכשיו אם ילוה לכ"ע קנה מעכשיו ולית ביה דין מוקדם. אך י"ל מה קמ"ל דבשלמא בשטר אסור דאיכ' ריעותא דשמא לא ילוה ויטרוף ממשעבדי שלא כדין אבל בקנין דא"א לטרוף כ"א בעידי קנין והם יאמרו לפני ב"ד שהיה תנאי בקנין. ואפשר דכוונתו דבשטר כשהוא אמנה המלוה עביד איסור אף שהעדים אינם יודעים מזה אבל בקנין אם התנה עמו שלא בפני עדים על תנאי שילוה לא עביד המלו' איסור אף שיכול לבא לידי ריעותא דהא מצי טריף בעידי קנין ממשעבדי שלא כדין כיון שהעדים אינם יודעין מהתנאי אין האיסור משום אל תשכן באהלך עולה רק בשטר ששהה העולה בבית. אבל בקנין לא עביד איסור א"נ אפילו כשהעדים יודעים מהתנאי ה"א דאיכא איסור דשמא איכא שרואין הקנין ולא שמעו מהתנאי והעדים אין צריכין להיות מזומנים כמבואר בסי' ל"ט:
כו סָעִיף לז אין נאמנין בשום דבר. עסמ"ע וש"ך דקאי גם על תנאי והקשו מסי' פ"ב ומסי' כ"ט עיש בדבריהם ובסי' כ"ט מסיק הש"ך להלכ' דאפילו בתנאי א"נ בשכת"י יוצא ממקום אחר ע"ש. ובתומים הקשה מגט דאין כותבין תנאי בגט א"כ אינן נאמנין על התנאי. ומתרץ דבאמת כשאומרים בשעת מסירה היה תנאי מהימני והכא מיירי שאומרים שהיה תנאי בשע' כתיבה ומש"ה אינן נאמנין כיון שלא כתבו התנאי בשטר: עוד תי' דאם העידו שהי' תנאי להדיא שלא לכתבו אותו בשטר דנאמנים שאין זה סותר עדותן שבשטר דמה שלא כתבו הלא כך היה התנאי שלא לכתוב ולכן בגיטין דהדין הוא שלא לכתבו יכולין להעיד כן בע"פ וכו' ע"ש. ולפענ"ד נראה דהתי' השני ודאי ליתא ואסור לשומעו וכ"ש לאומרו דכיון שא"נ לומר תנאי דהוי כחוזר ומגיד וכשאומרים שהי' תנאי על תנאי שלא לכותבו נאמנים. ועוד דגם בגט יכולין לכתוב התנאי קודם החתימ' כמבואר באה"ע סי' קמ"ז ע"ש אמנם התירוץ הראשון ודאי אמת דכשמעידין על דבר שנולד להם אחר החתימ' נאמנים כמ"ש הש"ך בס"ק קי"ד ע"ש אך קשה דא"כ כשמתנין תנאי קודם החתימ' יהיו צריכים ליחד עדות אחרים וזה לא שמענו ולא ראינו מעולם וסתמא כתב המחבר בא"ע דמהני תנאי בע"פ קודם החתימ' ע"ש בסי' קמ"ז ונראה דשאני שטר לא מבעיא למאן דס"ל גבי כותבין שטר ללוה בלא מלוה דבעינן או שטר הקנא' או שיראו המסיר' אם כן חתימתן שבשטר הוי כמעידים על המעשה שפלוני חייב לפלוני דהיינו שמעידין בחתימתן שראו הקנין או המסיר' וכשאומרים אחר כך כתב ללות ולא לוה הוא היפך ומה שמגידין בשטר הוי חוזרין ומגידין. וכן כשאמרו תנאי הוה כחוזר ומגיד כיון שבשטר הוי כאלו נתפרש שהמעשה היה בלא תנאי כמ"ש הרמב"ן הביאו הר"ן ואפילו למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו ולא בעינן שיראו המסיר' מ"מ הוי הגדתן שבשטר כמגידין שזיכה לו בשעת חתימה מנה מעכשיו ולכשימסור וכשחוזרין ומגידין ואומרים שאין ממש בזיכוי זה או שהזיכוי היה על תנאי אומרים היפך ממה שהגידו בשטר הוי כחוזר ומגיד דעוקר סהדותא שהעיד בשטר שבשטר מעידין בחתימתן שהקנה לו סתם או שזיכה לו בהחתימה סתם למאן דס"ל עדים בחותמיו זכין לו ועכשיו מרע ליה לסהדותא ואומרים שלא הקנה וזיכה רק על תנאי משא"כ בגט שכותבין לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ואין עידי חתימה בשעת חתימה מעידים כלל שנתגרשה שהרי אינם יודעים מהמסירה וגם כל הגט ל' הבעל הוא ואין ניכר בו כלל בלי הגדת עדים שנתגרשה כמ"ש הפ"י בכמה דוכתי בגיטין והעדים אינם מעידין רק שהגט נכתב בציווי הבעל ומסרוהו לבעל כמ"ש הב"ש סי' ק"ל ומה שמחזיקין אותה בגרושה ע"פ הגט הוא מטעם כיון שהגט בידה אנן סהדי דודאי מסרוהו ומיד הבעל בא לה וכ"כ הפ"י בגיטין דף י"ח בד"ה א"ל פסול ע"ש והא דלא חיישינן שמא מסר לה לפקדון או על תנאי דכיון שמסר בידה הימניה שיהיה לגירושין א"ת לגירושין אפילו אם תשקר כמו בשליש כמבואר בפוסקים או משום דתפיסתו מוכחת עליו כמ"ש הר"ן וא"כ כשמגידין אחר כך שהיה על תנאי אין זה חוזר ומגיד ואינו סותר להגדתן שהיה בשטר דבשטר לא הגידו כלל על גוף המסירה והגירושין רק שכתב בציווי הבעל ואנן דמסהדינן על המסירה והגירושין מש"ה כשחוזרין ומגידין שהיה תנאי על הגירושין אין זה חוזר ומגיד ואפילו אם יאמרו העדים לפקדון ולאמנה מסר הגט בידה אין זה חוזר ומגיד דהגדתן שבשטר לא היה על המסירה רק על שחתמו בציווי הבעל והגדתן האחרונ' הוא לסתור מה שאנן סהדי שמסר לידה לגירושין והם מכחישין אותנו ואומרים של אמנה ופקדון מסר בידה ומכ"ש כשאומרים לתנאי ואפי' אמרו שקודם החתימה התנה התנאי דהא התנאי ג"כ אין תלוי בהחתימה כלל כי מה יש לו להתנות על החתימ' הא אין מזכין לה בהחתימה וגם אין מעידין כלל בהחתימה דהא בגט הוא לשון הבעל כמ"ש הפ"י ועיקר התנאי הוא על המסיר' שאם יהיה כך לא תתגרש בהמסירה מש"ה לא הוי חוזר ומגיד משא"כ בשטר התנאי תלוי ג"כ בחתימ' למאן דסבירא ליה דעדיו בחותמיו זכין לו וכן בשטר הקנאה או בשטרא דלאו הקנאה ומסר בפניהם כיון דהשטר לשון העדים הוא שמגידין שהיה כך המעש' הרי הם כמגידים בחתימה אם היה תנאי בהמעשה אי לא והוי כחוזר ומגיד. וא"ל דבגט נמי כיון דבאו להכחיש מה שאנן סהדי תרי ותרי הוא הא ליתא דהא אנן ליתינין סהדי שלא נמסר ביד' לפקדון ולתנאי רק מטעם דהימניה או מטעם דתפיסתו מוכחת עליו והוא כמו במטלטלין חזק' שכל מה שת"י האדם הוא שלו וכיון שמצד חזקה הוא אתי עדים ועקרו לחזקה כמבואר בקידושין גבי יש לי אחים כמו במטלטלין כשמביא עדי פקדון וכן אם נאמר מטעם דהימניה א"ש ג"כ דלא הימניה שיהיה לגירושין אם תאמר לגירושין רק כשלא יהיה עדים מכחישין אות' כמו בשליש שאינה מגורשת אם העדים מכחישים אותו ומש"ה אפי' כשאומרין שמסר הגט בידה לפקדון ולאמנה בפניהם לא משוי נפשייהו רשיעי דאין המסירה תלוי בהו. משא"כ בשט"ח שהן הן המגידים על המסירה ואם צריך השטר למסירה צריכ' שתהיה בפניהם או שיהיה המלו' במעמד דהוי כמסיר' בפניהם ומש"ה כשמוסר לאמנה משוי נפשייהו רשיעי ולא שייך לומר מה בכך שהוא לאמנ' הא הימניה שיהי' כך אם יאמר כך זה אינו דדילמא שכיב ונפל קמיה יתמי כדאמרי' בב"ב דף ס"ח גבי זקפי' רווח' אקרנא ומש"ה בשטר כי מסר לאמנ' איכא איסורא למלוה אפי' בשטר דלאו אחריות ולא אמרי' מה איסורא עביד אם הימניה על עצמו ולא יהא אלא כמוסר בידו מטלטלין או מעות שלו אלף זוז ומאמינו. ולפמ"ש אתי שפיר דשאני שטר דכי שכיב והב"ד יחזיקו את השטר מטעם שעשו חתימתן שבשטר לעדות שהם המגידין שהמסירה היה בכשרות והרי הוא כעושה עדות שקר משא"כ במעות ומטלטלין אף כי שכיב ויחזיקו הב"ד אותו ביד יתמי לא ע"פ עדים הן מוציאין אותו ואין כאן עדות שקר רק מטעם חזקה כל מה שביד האדם הוא שלו ואיהו הוא דאפסיד אנפשיה שהחזיק אותן בכך משא"כ בגט לא עבדי איסורא כשמקבלת הגט לידה לאמנ' ולפקדון שאין כאן עדות שקר ביד' שהן אינן מעידין על כך ואם מסר ביד' על תנאי שיהיה לגירושין אם תאמר לגירושין מה איסורא עבד' בזה ולכי שכיב לא יבוא שום איסור במה שהגט בידה: אמנם נרא' דבשטר על תנאי אף לדיע' זו אם אמרו שהמלוה ציוה לכתוב התנאי בשטר נראה דודאי נאמנים דהנה במ"ל בפ"ג מהלכות עדות הלכ' ה' הביא בשם מהרש"ך וז"ל שמה שמעידים שלא מכר כ"א לעלות לא"י עדותן זה הוא בשטר לא מיקרי חוזר ומגיד וכו' והמ"ל תמה עליו דמה לנו אם עדותן בשטר או בע"פ כיון שקדם השטר הראשון שחתמו הם בעצמם או איפכ' שכתבו שטר למוכר שיהי' בתנאי ונעשה כמי שנחקרה כל שחתמו עצמם אח"כ היפך הוי חוזר ומגיד ומה לנו אם עדות השני הוא ע"פ או בשטר ודברים אלו אין ראויים לשומעם וכו' ולהוכיח זה הוי יגיעת בשר וכו' עכ"ל: ולפענ"ד נרא' דהדין עם מהרש"ך לא מיבעיא אם המלוה צוה לכתוב וליתן שטר תנאי ביד הלוה אף שמעידין עכשיו כן בע"פ ודאי נאמנים דהנה בכתובות כתב הר"ן גבי מודע' היו דברינו דנאמנים מטעם דניתן לכתוב פי' וז"ל קאי אמודע' שבידם לכותבו ולכתוב זמנ, קודם שטר מכר או באותו יום עצמו אפשר ג"כ לומר דאפילו בכת"י יוצ' ממקום אחר נאמנין שאין אלו חוזרין ומגידין שעדיין לא הגידו כיון שבידם לפסול המכר משעה ראשונה ולא דמי לאנוסים היינו מחמת נפשות ופי' דבריו דבאנוסים היינו מחמת נפשות צריכין להגיד עכשיו בפה והוי הגד' כחוזר ומגיד משא"כ במודע' דניתן לכתוב פי' ומקבלין עדותן שבשטר זה כיון שחכמים נתנו רשות לכתוב שטר על זה וכאלו נחקר' אז מזמן הכתוב בשטר ואם ירצו יכתוב שטר המודע' בזמן שהוא קודם לזמן כתיבת השטר ואז לא יחשב הגדת שטר המודע' לחוזר ומגיד דאדרב' הגדת המודע' הוה קודם להגד' שבשטר משא"כ אונס מחמת נפשות לא שכיח לא תיקנו בי' רבנן שטר וא"א להם לפסול השטר (") ולפ"ז בתנאי אפי' כת"י יוצ' ממקום אחר נאמני' דהתנאי שציו' המוכר לעדים לכותבו בשטר להתנאי הוי כמו שובר שניתן לכתוב מדעת המלו' ויש לו דין שטר וה"נ תנאי כשנכתב בציווי המלו' יש לו דין שטר דא"כ בידם לפסול הגדת המכר משע' ראשונ' שבידם לכתוב שטר של תנאי קודם לזמן המכר כמ"ש המ"ל בעצמו דאם הי' איפשר שכתבו שטר למוכר שהי' בתנאי וכו' הוי החתימ' שבשטר חוזר ומגיד ומש"ה נאמן אפי' ע"א החתום בשטר לומר תנאי כיון שבידו לעשות הגדתו שבשטר לחוזר ומגיד משא"כ ע"א דעלמ' א"נ והא דלא מהימן ע"א במודע' דמודע' עדות אחרת וראי' אחרת הוא ובעינן שני' שיעידו על אותו מעש' שראו בפעם אחר' משא"כ תנאי פרוש' דהאי סהדות' שבשטר הוא וכעדות אחת דמי וממיל' כשנותן העד התנאי כתוב ביד הלוה נעש' עדותן שבשטר חוזר ומגיד ולדעת ההג"ה בסוף סי' דבע"א לא אמרינן כמו שנחקר' וממילא א"י לעשות הגדתן שבשטר לחוזר ומגיד אין ע"א נאמן לומר תנאי ונרא' אפי' אם המלוה לא אמר שיכתבו שטר בפ"ע ולמסרו ללוה רק שאמר שיכתבו התנאי בשט"ח גופי' וא"כ לא הוי רק כאומר כתבו ולא אמר תנו מ"מ כיון שהכתיב' הי' בצווי המלוה שוב לא הוי מפי כתבם אפי' לא אמר תנו כמבואר בתומים סי' ל"ט ע"ש וזה כוונת מהרש"ך במ"ש שעדותם הוא בשטר והיינו כיון שהתנאי ניתן לכתוב בשטר לא הוי חוזר ומגיד אפי' של תנאי וכתב מאוחר לזמן השטר דלא יהא אלא כהגידו בע"פ מאוחר לזמן השטר דנאמן מטעם דניתן לכתוב מזמן ראשון כמ"ש הר"ן משא"כ בע"פ דהיינו שלא ניתן לכתוב שלא ציוה המלוה שיוכתב התנאי ושוב לא קשה קושית הסמ"ע והש"ך מסי' פ"ב דשם בטוען שהתנאי ציוה המלוה לכתוב בשטר דנאמנים מטעם הנ"ל והכ' מיירי בתנאי בע"פ שלא ניתן לכתוב דומיא דאנוסים ואמנה שאומרים דבר שלא ניתן ליכתוב ולא קשי' נמי מסי' כ"ט דשם שהגידו עדות בע"פ דודאי אינו יכול לעשות מהגד' שניה הגדה ראשונה וחוזר ומגיד הוא משא"כ בשטר שהתנאי ניתן לכתוב ויכול לכותבו מזמן ראשון שלא יהיה חוזר ומגיד ונראה דאף לדיע' השני דס"ל דבכת"י יוצא ממקום אחר נאמן מ"מ בתנאי דלשעבר נרא' דא"נ דבשעת כתיבת השטר לא חייל שיעבודא אפילו במקצת. אך באופן שכתבתי שהמלוה ציוה לכתוב שטר נאמן מטעם דניתן לכתוב ולבטל הגדת המכר משעה ראשונ' שיעשו שובר של תנאי כיון שבידם לכתוב שובר כנ"ל ברור והא דעדים אחרים נאמנים היינו דוק' כשאין מכחישין עידי השטר והיינו כשאומרים שהתנאי היה שלא במעמד עידי השטר אבל כשמכחישין עידי השטר הוי תרי ותרי ובמכיר' אוקי הקרקע בחזקת הלוקח כיון שבדין ירד הלוקח נקרא מוחזק כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תתקע"ב ובמשכנת' הממשכן נקרא מוחזק כמבואר בתשוב' הרשב"א הובא בתומים ס"ק מ"ט:
כז סָעִיף לח עד אחד החתום בשטר. עש"ך ס"ק קי"ט שתמה דהא קיי"ל בסי' נ"א דע"א בשטר זוקק לשבוע' וכו' וע"ל בסק"ט שכתבתי ליישב זה דודאי גם עד אחד בכתב לא הוי מפי כתבם רק דלא אמרינן ביה דהוי כנחקר' בשעת חתימ' מטעם שכתב הסמ"ע כאן ומש"ה יכול העד לחזור בו קודם שנרא' השטר בב"ד אבל אחר שנרא' השטר בב"ד שוב אינו יכול לחזור בו וכמ"ש הרמ"א סי' י"ג לדעת ר"ח דמכשיר מפי כתבם שיכולין לחזור בו קודם שנרא' בב"ד וע"ש שהארכתי עוד כתב הש"ך בס"ק זה והשיג אתשובת רמ"א שהכשיר קיום השובר וז"ל הפן הב' אינו צודק רק לעדות בע"פ ולא לקיום השובר. ונ"מ טוב' לענין טריפת לקוחות כדאמרינן ספ"ק דמציע' גבי מצא שובר עכ"ל הש"ך ובהשקפה ראשונ' לכאורה תמוה מאוד כיון דאיכ' עדים שנפרע הרי מכר דבר שאינו וחספא בעלמ' הוא ולא בעינן שטר בזה ודוק' בשט"ח לענין טריפת לקוחות בעינן שטר וכבר עמד בזה בסקצה"ח אבל באמת כוונת הש"ך כפשוטו דהעדים אף שהעידו על הקנין של השובר לא העידו על הזמן ובקיום השובר נתקיים גם הזמן הכתוב בו ואיכ' למיחש לחשש דאמר בב"מ דף כ' דאומר הפירעון היה אחר המכיר' והשובר מזויף והזמן כתוב בו מקודם אך בתומים הקשה שפיר דהא קיי"ל כשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול. אך גם זה לק"מ דהא התוספות והרא"ש הקשו שם דהא בשובר לא תצטרך לשלם רק דמים שקיבל וכשתמחול תצטרך לשלם כל הדמים ותי' התוס' לא קי"ל כמבואר בסי' ס"ו ע"ש. ועכצ"ל כתי' הרא"ש שם דמיירי שהוא עכשיו באותו ענין שהית' בשעה שנכתב השובר ע"ש והכא הכשיר השובר בכל גוונא. ועוד יש כמה נ"מ בין קיום השובר לעדותו בע"פ:
א סָעִיף א אמנה. בר"ס פ"ב פי' הב"י שטר אמנ' הוא שאומר לא נתתיו בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' היינו שלא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"כ וע"ל סל"ז דאין העדים נאמנים לומר שטר אמנ' הוא משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כתב כן באם אמרו שכתב ללות כו' דבזה אין משימין עצמן רשעים דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד אלא שאח"כ באה איז' סיב' שלא הלו' לו עכ"ל הסמ"ע:
ב סָעִיף ב מסתברא. וכן קי"ל לקמן ר"ס פ"ב. סמ"ע וש"ך:
ג סָעִיף ג עידי. או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום כדלקמן ס"ז גם מה שכותבין הדרך שנתקיים בו היינו לכתחל' אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו וע"ל ס"ח וסכ"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך:
ד סָעִיף ג למטה. ובסנ"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו אותו ע"ג השטר באחורי הדף. סמ"ע:
ה סָעִיף ד בלילה. ואפילו בדיעבד לא הוי קיום כמו גבי דין בסימן ז' ס"ב ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשובת ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה עכ"ל הש"ך:
ו סָעִיף ד בשנים. כ' הסמ"ע משום דה"ל כעדים מפי עדים דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאילו שמעו העדות מעידי שטר עצמן והיינו דוק' כשהן עצמן אין מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימ' מודים לפניהם שהיא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר ואם הלו' בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומא עכ"ל והש"ך השיג עליו במ"ש דאם מכירין החתימות כו' דמ"מ הלא לא היו אצל ההלוא' וא"כ אין מעידין על מנה שבשטר רק על חתימת ידן הילכך צריך ג' אע"פ שמכירין החתימות דאל"כ ה"ל כעד מפי עד וכן מוכח בש"ס כו' ע"ש (ועי' בט"ז שהשיג כמו כן על הסמ"ע בזה ע"ש):
ז סָעִיף ד שנהגו. ז"ל הסמ"ע הנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא לוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שהסופרים וחזנים מקיימין השטר דודאי בכה"ג מצי בע"ד לערער והיינו דוק' לענין קיום עידי השטר אבל אם הוא ח"י הלו' והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו מהני הקיום לענין טענת להד"ם שצריך לישבע כמ"ש בסי' פ"א ס"י עכ"ל:
ח סָעִיף ד מומחה. והש"ך כתב דאין טעם זה נכון דדוק' לענין דין הוי יחיד מומח' כג' אבל לא לענין הודא' וקיום דהוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכ"כ התוס' והרא"ש והריטב"א ושאר פוסקים וגם מהרש"ל האריך בזה פ' הגוזל בתרא סי' י"א ע"ש ונרא' שבדברים כאלו הולכים אחר המנהג וכמ"ש בסי' כ"ח סכ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה וכתב הב"ח דלמנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בליל' ואפשר דהיכ' דנהוג לקיים בליל' גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכ' עכ"ל הש"ך:
ט סָעִיף ד דרבנן. ע' בש"ך שהאריך להשיג על הגהת מרדכי ועל הרמ"א בדין קיום שטרות במ"ש כאן וגם בא"ע סי' מ"ב ס"ד (ועי' מ"ש שם הב"ש בזה) וכ' דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן אינו אלא בח"י העדים אבל לא בח"י הלו' עצמו דמדאוריית' בעי קיום וגם אין מקיימין אלא בפניו לכ"ע וכן מוכח להדי' בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון ושאר פוסקים מודו ליה בזה לדינ' מיהו כמדומ' שנהגו להקל לקיים אף כת"י הלו' שלא בפניו ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכ' אבל היכ' דלא נהוג אין להקל עכ"ל * (וגם בעדים אם כתבו בלי רשות הבע"ד לא אמרינן דהוי כנחקר' עדותן בב"ד עי"ל סי' ל"ט ס"ג בהג"ה וס"ד ומ"ש שם ס"ק י"א בשם הש"ך ע"ש):
י סָעִיף ה בפני. בסי' ק"י ס"ד וס"ו פסק המחבר דגם להוציא מיתומים מקיימים קטנים ובפריש' כתבתי דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומים בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא עכ"ל הסמ"ע:
יא סָעִיף ו הדיינים. פי' דייני הקיום וכתב הש"ך מיהו דוקא כשחותמים ג' דיינים אז סגי בהכרת שנים מהם:
יב סָעִיף ז שיבואו. כתב ר' ירוחם שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים שאין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הב"י וד"מ וראיתי מחלוקת זה בירושלמי פ"ב דכתובות (וכפי שפירשו הריטב"א ז"ל) ועוד איתא שם דאם עידי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ושנים אחרים אומרים שהוא כתב ידם עדי השטר לא מעלין ולא מורידין ופי' הריטב"א דמיירי שעדי השטר אין כל א' מעיד אלא על שלו והמכחישים מעידים על כל אחד ואחד מהם וה"ל תרי לגבי חד ע"כ ומשמע דאם עדי השטר כל אחד מעיד גם על של חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל הש"ך:
יג סָעִיף ז עד. ר"ל מתוך חתימתן בשטר נזכר ההלוא' דאל"כ הי' צריך כל אחד להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר בס"י ומיהו א"צ לומר בפירוש כן שזוכרין אלא מסתמא אמרינן שזוכרין אותו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך:
יד סָעִיף ז ויעידו. ואף אם העדים החתומים הם בפנינו מ"מ יכולים לקיים ע"י עדות אחרים ב"י וד"מ ופשוט הוא. וגדול' מזו נתבאר בסמוך דאפילו אומרים אין זה כתב ידינו אין נאמנין וכתב בעל העיטור ומסתברא דא"צ שיכירו כל אות ואות אלא כשמכירין רוב החתימ' סגי עכ"ל הש"ך:
טו סָעִיף ז כתבם. הש"ך כתב דהריב"ש נסתפק בדין זה גם מדברי הרא"ש והנמשכים אחריו נרא' שחולקים ע"ז וכ"כ הט"ו לקמן סל"ו בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב וא"כ קשה על הרמ"א כיון דסתם שם כדברי המחבר איך פסק כאן דמעידין ע"פ כתבם ודוחק לחלק דנשתתק אינו ראוי להגיד דהא קי"ל בסימן כ"ח סי"א דאין חילוק וה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם וא"כ ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא וצ"ע עכ"ל:
טז סָעִיף ז משתי. הרמ"ה כתב שצריך שיהיו הב' שטרות בידי ב' לוקחים והטור השיג עליו ולענין דינא נרא' עיקר כהטור וכן נרא' דעת הפוסקים שלא חילקו בכך. ש"ך:
יז סָעִיף ז שדות. אבל שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול. סמ"ע:
יח סָעִיף ז כתובות. בזה נמי בעינן שישבו אותן ב' נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא משמע כן מדברי הרמב"ם והמחבר שכתבו זה גבי שדות ולא גבי נשים בפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום כו' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר ב' שדות משמע דס"ל דגבי אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וכן נרא' דעת שאר הפוסקים וכן עיקר עכ"ל:
יט סָעִיף ז מקויימים. דחיישינן שמא זייף זה מתוכן והיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון חתימ' לחתימ' אבל אם מכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימ' אחרת תח"י ליכ' למיחש דלמא זייף כ"כ הפוסקים וכתב הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בט"ע ולא בדמוי ע"כ והכי נקטינן דמקיימין בהא ודלא כבעל העיטור. ש"ך:
כ סָעִיף ז ערער. שהוא מזויף דאז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להם בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים. סמ"ע:
כא סָעִיף ז שמקויים. והש"ך כתב דגם המחבר מודה בזה ומ"ש שקרא עליו ערער ר"ל שאין מכירין הקיום וחיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא לכך אין מקיימים אא"כ הוחזק בב"ד מחמת הערער משום דמסתמא הוא אמת וכן נ"ל עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימי' בלא ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד יפה בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע ולא נהירא כו' ע"ש שהביא כמה ראיות מהפוסקי' דס"ל הכי ודקדק מדברי הרמב"ם גופיה שסובר כן ע"ש:
כב סָעִיף ז לבדו. ז"ל הש"ך אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעול' אין מקיימין את השטר משטר א' ואפי' הוחזק כו' וכ"כ בעל ה"ג דהא דנקט בברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט ע"כ וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחווי ח"י אחספא ודוחק לומר דמחווי אתרי חספי ויותר נראה דמודים היכא דמכירי' הקיומין אלא דס"ל אע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא כמ"ש לעיל וא"כ בהך דחספא שחותם לפנינו סגי בחדא חתימה וכ"נ עיקר דהיכא דהחתימ' ודאי אמת כגון שחתם בפנינו או מכירים הקיום וכה"ג מקיימין אפי' משטר א' לכ"ע וכדמשמע פשטא דמלתא במחווי אחספא ואפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינא כמ"ש אבל אם אין מכירין הקיום אין מקיימין בלא קרא ערער לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימין אע"פ שאין מכירין הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד עכ"ל:
כג סָעִיף ז או. ושם מקיימין אע"פ שאינן מקוימין. סמ"ע:
כד סָעִיף ז מאיגרת. כתב הסמ"ע הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת איגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והכתיבה וזהו ג"כ טעם הי"א דאף מספר אין מקיימין משום דאינו מדקדק כ"א בחתימה עכ"ל:
כה סָעִיף ח ונהגו. בס"ס כ"ט כתב הב"י וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך. ש"ך:
כו סָעִיף ט אחרים. דדוקא ע"י עצמן סגי שאומר כ"א זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר מעידין אבל הכא דאין מעידין רק על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה. שם:
כז סָעִיף י משגיחין. ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ"ע:
כח סָעִיף י אחד. ר"ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע"פ אלא ישבע להד"ם או פרעתי ופטור אא"כ שיבא עד החתום לפני הב"ד ויעיד ע"פ כמ"ש המחבר. ומור"ם בסי' כ"ח סי"א כ' דאין להעיד ע"פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי"ל בסי' נ"א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ"ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל"ע עכ"ל:
כט סָעִיף י לעיל. ז"ל הש"ך ע"ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ"ל:
ל סָעִיף יא לפי. והתורה אמרה ע"פ שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן. סמ"ע:
לא סָעִיף יג ומת. ה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו. שם:
לב סָעִיף יג עדים. כתב הש"ך אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדים יחתום דאם יעשה כן בב"ד ה"ל כמעיד בב"ד כיון שחותם כדי להכיר מתוך כך כתב ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע עכ"ל:
לג סָעִיף יג החי. אבל אם כבר העיד החי בעצמו על חתימתו בראשונה הוה אידך יתר שהוא כנטול דמי סברת הריטב"א ז"ל וא"כ כ"ש דלא מהני אח"כ לכתוב ח"י אחספא. ש"ך:
לד סָעִיף יד האי. לכן אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כ"כ הרא"ש והטור אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג כתב וז"ל עד ודיין מצטרפין כו' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מהעדים וחתימת א' מהדיינים סגי בהכי ולפ"ז נ"ל שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים ע"כ ודברי מהר"מ עיקר כן נ"ל וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין ח"י העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע כן בדיעבד ומכירים ח"י של הג' או אפי' ב' דיינים סגי ודוק עכ"ל הש"ך:
לה סָעִיף יד הסופר. ע"ש בב"י דכתב ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז דאיך יגבה מבני חרי דמה בכך שמכירים כת"י הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בפ' המגרש דכתב סופר וע"א פסול לגמרי כו' ע"ש שהאריך להוכיח מדברי הפוסקי' דלא כרי"ו בזה (וגם הט"ז השיג עליו וכתב דרי"ו תפס הירוש' ואנן לא קי"ל כן ע"ש דכתב עוד שבתשובת רמ"א הקשה ג"כ מפ' המגרש ומה שתירץ שם הוא תמוה מאד ע"ש):
לו סָעִיף טו מקוים. ז"ל הטור ולא אמרי' על כת"י הן מעידין (פי' וליבעי שיכיר כ"א גם חתימת חבירו) אלא כ"א מעיד על קיום השטר שהוא כשר ע"כ ומ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו כו' לרבותא כ"כ דאע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפרש דברי המחבר בענין אחר ע"ש):
לז סָעִיף טז הדיין. בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דאין כאן ט"ס והשיג על המחבר והסמ"ע ופסק להלכה דאם ב' מעידין על העד ועל הדיין מצטרפין ע"ש שהביא כמה ראיות לדבריו (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע ע"ש):
לח סָעִיף יז אחר. פי' עם אחר שרא' החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר סמ"ע:
לט סָעִיף יז אחיו. וכל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' כו' ומדאוריית' לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלו' פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סי' ל"ה והוא פשוט ש"ך:
מ סָעִיף יז ויש אומרים. כתב הש"ך דבסי' ל"ה ס"ד תמה הסמ"ע למה כתב המחבר דין זה בשם י"א דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ולא ראה דברי הרב בספרו בד"ה בסי' זה שכתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי (שמשם נלמד דין זה) משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים הירושלמי בענין אחר ע"כ גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק בהדי' ע"ש:
מא סָעִיף יח לדייני. דבעינן עדות שיכול להזימ' ודיינים אלו לא יקבלו הזמ' על קרוביהן עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהר"ן השיג ע"ז הטעם אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות וגו' דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובים הן ב' עדים או דיין ועד אחד דא ודא אחת היא ופסולים והשיג על הרשב"א שהוא דעת היש מכשירין שהביא המחבר וע"ש:
מב סָעִיף יט שמכשיר. (ז"ל הט"ז נרא' דלא קי"ל הכי דהא בס"כ כתב רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר עכ"ל):
מג סָעִיף יט ודייני. כתב הש"ך נרא' מדברי הרב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בע"ש להדי' ודבריה' תמוהי' בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק ביניהם כו' ודברי הרב והע"ש צל"ע עכ"ל וע"ש:
מד סָעִיף יט ויש. כתב הש"ך דהוא היש מי שמכשיר בסי"ט ע"ש:
מה סָעִיף כ ובלבד. כתב הש"ך דהג"ה זו אין לה מקום כאן דלהי"א א"צ שיכתבו ולסברא הראשונ' דוקא מהני אם יכתבו ע"ש:
מו סָעִיף כב שדנים. מפני שדינם על המלו' בא ע"י דייני קיום שקיימו השטר טפי ממה שבא ע"י עידי קיום שע"י דייני קיום נגמר הקיום. סמ"ע:
מז סָעִיף כד וחותם. פירוש זה השומע מפיהם חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיו' שטרות הקילו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"י וד"מ בשם ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר והרשב"א כ' שיש לדון ולהכשיר כו' ע"כ משמע דפליגי ובאמת נרא' דל"פ דר"י מיירי שאינו דן באותו שטר על המלו' שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מוד' עכ"ל:
מח סָעִיף כד בפניו. לא הן ולא אחרים ואע"ג דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשע' שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של ג' נמצא שנתקיים שלא כדין וראיתי בש"ג ז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השנים הקיום וחתמו אין יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידים בפני הג' וחותם עמה' וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתו' בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם ע"כ ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימ' וע"ל סי' ל"ט סי"ג אבל מ"ש בתחל' ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד ולא נימא ששוב לא יועיל כיון שכבר חתמו מטעם דנוגעי' הם וצ"ע עכ"ל הש"ך:
מט סָעִיף כד עיקר. ואע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינ' ואשתמודענא דדא הוא חת"י כו' והרי בשע' שכתבו לא ידעו שלשתן ס"ל דבכה"ג לא מיחזי כשקרא כיון דאחר שיוודע להג' ויחתום עמהן לא מיחזי עוד כשקרא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלכאור' משמע דר"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיו' קודם שנתקיי' השטר אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי בסי' ל"ט סי"ג דאפי' בחתימה לא חיישינן למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך בשם הש"ג אלא נרא' דאתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימ' קמייתא בשקרא הוי ושוב א"י להצטרף ואף שפי' זה דוחק קצת מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא עכ"ל:
נ סָעִיף כד חולקין. כתב הש"ך דנ"ל עיקר כסברא הראשונ' וע"ש:
נא סָעִיף כה שבשע'. ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשני' שמעידי' בפני הג' דהתם מיירי שמכירין החתימות מעצמן וא"צ להיות הקיום בפניהן וגם אח"כ כשהעידו בפני הג' ה"ל כאילו קבלו שלשתן העדות יחד. סמ"ע:
נב סָעִיף כה פסול. הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשובת הרמב"ן עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע בשם מ"מ ז"ל אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד:
נג סָעִיף כה נאמנין. דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל הסמ"ע:
נד סָעִיף כה שמכשיר. והש"ך פסק כסברא הראשונ' והוכיח כן מהש"ס ופוסקים וע"ש:
נה סָעִיף כו אחרים. ה"ה דהם עצמן נאמנים להעיד כ"ז שלא חתמו ולומר שהג' עשה תשובה ונקט אחרים משום סיפא. סמ"ע וש"ך:
נו סָעִיף כו אינו. אלא צריכים להתוועד ולקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ וגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה וכתב הטור דכל זה אם העידו שעשה תשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידין עליו אחר שחתמו גנאי הוא להם שחתמו עם פסול בדין וה"ל נוגעין בעדותן אבל אחרי' מעידין עליו וחותם ונ"ל דעת רש"י עיקר בש"ס ופוסקי' כו' ע"ש:
נז סָעִיף כז גילוי. פי' אגלאי מלתא שלא הי' פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו מ"מ מאחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה. סמ"ע:
נח סָעִיף כח בכשרותו. כתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרי' או שיש עדי' לפנינו שנוכל לקיים על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטר מחמת חתימת הפסול שחתם על הקיום וכתב הש"ך ועכ"פ אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום מיהו נרא' דלכתחל' יש לתקנו ולחתכו ואם א"א לחתכו כגון שנכתב ע"ג השטר מצד השני יעביר שריטות דיו על הקיום דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן עכ"ל:
נט סָעִיף כט ליתוהי. אע"ג דכתבו במותב תלתא כו' יאמרו שמתחל' הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמלתא ולא נזדמן להם שלישי וקיימוהו בשנים. סמ"ע:
ס סָעִיף כט דימו. וכ' הריב"ש נרא' דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתוב בו בי דינא תו לא צריך ע"כ ומ"מ נרא' דהכל לפי מה שהן החתומים. ש"ך:
סא סָעִיף כט שלשה. ז"ל הרמב"ם כגון ואמר לנו פלוני ואמרי' ליה ע"כ ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים. ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר ודלא כע"ש שכתב אותו פלו' יהי' מומחה או שנעשה בפניו עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דאין זה השג' על הע"ש דהוא סובר כרש"י שנראין דבריו בטעמא בש"ס ואפשר גם הרמב"ם מודה לדינא לרש"י אלא דמיירי כשאותו פלו' הוא מן הג' ורש"י וע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג' עכ"ל:
סב סָעִיף כט בכך. אדלעיל קאי אם שלשתן חתומין בו. סמ"ע:
סג סָעִיף ל להקל. כשרוצי' לשלוח הקיום והשלישי אינו נמצא. ש"ך:
סד סָעִיף ל שטרות. ז"ל הש"ך לפי מה שהעליתי בסי' מ"ה סי"ב דהעיקר דאינו כשר אלא אם חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' רווחא שבקי כו' א"כ ה"ה הכא:
סה סָעִיף ל דפסול. פי' הקיום אבל השטר נשאר בכשרותו וכ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הרמ"א דהרא"ש חולק ע"ז ולעד"נ דאינו חולק כלל דמיירי שידוע שלא הי' שם אחר כ"א אלו הג' החתומי' וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא וכן נ"ל ברור עכ"ל:
סו סָעִיף ל כשר. בריב"ש כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך בשם הריב"ש דאם כתבו אתברר קדמנא פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדי':
סז סָעִיף לא לצד. היינו על הגליון ונרא' דאם הקיום הוא מאחוריו צריך שיכתבו שעשו כך או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה א' דאל"כ פסול הקיום דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין העדי' והקיום ריוח שטה א' וזה פסול הוא ומסתמא הדייני' לא עבדי הכי עכ"ל הש"ך:
סח סָעִיף לא מאחוריו. לאפוקי מהמרדכי דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סימן וכ"כ המ"מ בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דחליל' לחלוק על הגאון בלא ראי' ברור' מן הש"ס וכ"ש דכמה פוסקי' הביאו דבריו לפסק הלכ' ולענ"ד נרא' דאף הרמב"ם מודה לזה אלא דהוא מיירי כשיש חלק מאחוריו ופשיטא דעדיף טפי לכתוב הקיום שם והגאון מיירי שהנייר כתוב פנים ואחור וליכא חלק כלל אז מלפף ביה ניירא ויכתוב סי' מובהק דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בהקיום שכן עשו ואם יזייף נרא' כתיב' לכתיב' ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' באמת אינם מועילי' ובזה ודאי דברי הגאון ברורים בטעמן עכ"ל:
סט סָעִיף לא שיטה. דדוקא בעדי' שחתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא אמרינן בהו דאין רגילין לדקדק ומניחין שיעור שיטה א' וב' אוירין ריוח כמ"ש בסי' מ"ה משא"כ בבית דין שצריכין לדקדק. סמ"ע:
ע סָעִיף לא פסול. נרא' דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם מפורש בו שהעדים חתומי' זה תחת זה כשר הקיום וע"ל סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ח'. ש"ך:
עא סָעִיף לב שריטות. פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע"ש בסמ"ע והש"ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם:
עב סָעִיף לב לב"ד. דדוקא בעדים חוששין לזה כמ"ש בסי' מ"ה ס"ו משא"כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה"ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל רשב"ם פי' שאין דרכם של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק עכ"ל):
עג סָעִיף לב שחוששין. והש"ך כ' שנ"ל עיקר כדיעה ראשונ' ע"ש:
עד סָעִיף לג וחתך. והא דלא כתב דבלא"ה פסול דיש לחוש שהי' כתוב במקום המחיק' שטר ועדי' אחרי' ומחקו וכתב עליו שטר ועדי' והניח הקיום לקיים זיופיה י"ל דמיירי אפילו הי' השטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הכתב ולכתוב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהי' שטר כתוב עליו מלמעל' רחוק מן הקיום וביניהן הי' מלא שריטות דיו וזה יכול בקל למחוק ולכתוב במקומו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דלא נהירא דסתם שטר בכל גווני מיירי אלא נ"ל דהא בש"ס גופיה יש להקשות כן כו' וצ"ל דס"ל להש"ס דלעולם לא חיישינן שימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהם חתומי' על המחק ונמצא יפסיד שטרו לגמרי לכך חיישינן שחתך למעל' כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר בידו ואם יתברר הזיוף יוציא גוף השטר שעדיו חתומי' בו ולזה דקדק הרמב"ם שלא כתב כלשון הש"ס וחתך למעל' כו' אלא חתך גוף השטר דר"ל שנשאר עוד אצלו כנ"ל ולפ"ז אם כתוב בקיום אנחנו ב"ד כתיבנא לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכן כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכן נ"ל עיקר עכ"ל:
עה סָעִיף לג מכשירין. הטעם דגבי ב"ד נמי אמרי' אטיוטא חתמי (והן הי"א שבסל"ב) וא"כ שריטות לפני הקיום פסול ומסתמא לא עשו הב"ד כן. ש"ך:
עו סָעִיף לד המכירין. היינו שיש עדי' שראו שטר החתום בהני חתימות קודם שנעש' גזלן אלא שאין מכירין החתימות דאל"כ מה מועיל לקיים עתה מכתיבת חתימתו מ"מ יש לחוש שזייף עתה והקדים הזמן וק"ל. סמ"ע:
עז סָעִיף לה שנעשה. הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקר' עדותו בב"ד וה"ה בשטר שב' עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוס' ופשוט הוא. ש"ך:
עח סָעִיף לה העדים. היינו לדעת הרי"ף דס"ל דביוצא מתח"י העדי' לא אמרי' לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד. סמ"ע:
עט סָעִיף לו להעיד. פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כ"כ הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפי' במומר וגזלן מקיימינן ע"י חתימתו כמ"ש בסל"ד והטעם דזה לא חשוב עדות דהחתימ' מעצמה מתקיימת כן מוכח בש"ס אלא דאתי לאפוקי שלא יעיד בכתב ידו או ע"י הרכנת ראשו שזאת היא חתימתו דזה אסור מטעם מפיהם כו' אבל ע"י דימוי הוי כמתקיים ע"י אחרי' ונ"מ דאם א"א לדמות מחמת איזה מניעה אינו מועיל שיעיד בכת"י שזו היא חתימתו ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק עכ"ל:
פ סָעִיף לו אחרים. והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמשמע מדברי המחבר כאן דנשתתק אינו יכול לחתום שטר וטעמו ע"פ מה שמסיק בסי' כ"ח סט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם ולדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר כו' אבל לשאר פוסקי' שם סי"א דכל אדם אסור לשלוח עדותו בכתב ואפ"ה שטר אינו בכלל זה כו' א"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. י"ל כיון דאפשר לעשות ע"י עדי' בריאי' אוקמוה אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כשאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא דאורייתא ולא שייך ביה מפיהם וכו' א"כ גם באלם כשר ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע עכ"ל וע"ש וע' בסימן כ"ח מ"ש הש"ך שם:
פא סָעִיף לז אבל. היינו שאמרו כן תוך כ"ד כדלקמן. ש"ך:
פב סָעִיף לז וקורעין. ולא מהני תפיסה בעדים. שם:
פג סָעִיף לז טען. פי' הסמ"ע דהמלו' טוען לא תקרעו שטרי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי וכתב הש"ך דהריטב"א כתב בשם הרא"ה ז"ל כיון שהיום או מחר יבאו עדים ויקיימוהו וה"ל תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיס' לית לן למקרעיה מספק כו' ונראין דבריו בשטר של יתומים אבל כשמלוה קיים כו' לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר ע"כ ונ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה עכ"ל:
פד סָעִיף לז שכבר. פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו ב' ואמרו שקרובין בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל הר"ן. סמ"ע:
פה סָעִיף לז השטר. פי' הש"ך דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה וכ' עוד דהעיקר כסברא הראשונ' דכיון דהעדי' נפסלו גם השטר נפסל ע"ש דהוכיח כן בראיות מכמה פוסקי' ומדברי המחבר בסי' ל"ד סי"ב:
פו סָעִיף לז מטלטלין. אפילו בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיס' וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש עכ"ל הש"ך:
פז סָעִיף לז פסולי. כ' הסמ"ע הא דלא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה כו' דשאני הכא דאמרי' שהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח עכ"ל (וכתב הט"ז ע"ז דתמוה מאד דמ"מ הוי רשע כמ"ש בר"ס ל"ז דאפילו אם הוא אמת אין להעיד עם רשע וע"ש מה שתירץ הוא בזה):
פח סָעִיף לז שנתקיים. משמע דאם הי' התנאי בשב וא"ת והלו' טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכ"נ מדברי הריטב"א שכ' וז"ל שכל תנאי בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו אבל תנאי שהוא בשב וא"ת הרי הוא בחזקת שלא עשה ועל זה להביא ראי' שעשה ועקר תנאי בידים ע"כ וכ"כ הר"ן והמחבר לקמן סי' רמ"א ס"י ועי' בא"ע ס"ס ל"ח בהג"ה ובתשו' מהרי"ט סי' ע"ה וק"ט עכ"ל הש"ך:
פט סָעִיף לז אחד. כ' הש"ך דנשבע הנתבע היסת ונפטר כדלקמן ס"ס פ"ב ומה דקי"ל דעד המסייע פוטר משבוע' כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז והיינו כשמעיד בפטור בודאי מממון משא"כ כאן דהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא הי' תנאי ודאי מחייבו שבוע' וה"ל כשנים לחיוב שבוע' דרחמנא הימניה ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה ועי' בי"ד סי' קכ"ז מ"ש שם בס"ק י"ד עכ"ל הש"ך:
צ סָעִיף לז ומגידין. כתב הש"ך וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל כיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהי' בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע וע"ש:
צא סָעִיף לז נאמנין. אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כן משמע בטור גם מ"ש וכן יכולי' לפרש כו' מיירי ג"כ אף בשכת"י כו' וכן הוא בנ"י להדיא וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק וע"ש ובתשובת מהרש"ך השייכי' לס"ב סי' א' עכ"ל הש"ך:
צב סָעִיף לז אמנה. דלא ניתן לכתוב ומשוו נפשייהו רשעים וכתב נ"י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלי' קנין סתם ומאמינו על המעות אע"פ ששיעבד נפשו שהאיסור אינו אלא לעשות שטר. סמ"ע:
צג סָעִיף לז לשלם. ע"ל סי' כ"ט ס"ב ובס"ס ל"ב ור"ס ל"ח מ"ש הש"ך שם ע"ש:
צד סָעִיף לז בשום. כתב הסמ"ע דצ"ע הא פסק המחבר בסי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי הי' דברינו ואפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי וע"כ צ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה או מודעא הי' דברינו ולא קאי אתנאי הי' דברינו דבזה אינו עוקר עיקר השטר משא"כ באינך באין לעקור השטר לגמרי ועליהן כתב המחבר דאין נאמנין בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ואף שכ' המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ ואי הוי ביה תנאי הי' לו להזכירו ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר עכ"ל * (וע' מ"ש בסי' כ"ה ס"ה ס"ק ג' שדברי הסמ"ע סותרין זא"ז ממ"ש שם למ"ש כאן ע"ש) גם הש"ך כתב עליו דלא נהירא לחלק בכך וגם א"א לומר כן בדעת הטור דכתב בסי' כ"ט שהרא"ש חולק על הרמב"ם והא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור לק"מ שהביא דעות חלוקות אך על המחבר קשה וצל"ע וע' בתשובת מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ד וכ' עוד מדברי המחבר משמע דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהי' אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מהנ"י משמע דלעולם נאמני' לומר שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו אפי' אם כת"י יוצא כו' דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא מחול או פרוע ויכולי' לומר ע"ז חתמנו כו' וכן הוא בריטב"א וכן עיקר ואפשר שגם דעת המחבר כן ומ"ש ואם כת"י כו' אדלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ עכ"ל הש"ך וע"ש:
צה סָעִיף לז מודעא. פי' הר"ן הטעם משום דבמודעא ניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלו הזבינא אח"כ מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקיבל כמ"ש בשטר ומש"ה ס"ל דאף כשכת"י יוצא וכו' נאמנים כיון דלא סתרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוס' והרא"ש ושאר הרב' פוסקי' כו' ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י כו' וע"ש:
צו סָעִיף לח אינם. אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר דאין אדם משים כו'. ש"ך:
צז סָעִיף לח לחזור. והש"ך כתב דצ"ע בזה דהא קי"ל בסי' נ"א דעד א' בכתב זוקק לשבוע' א"כ ה"ל כמעיד ע"פ ובעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד כמ"ש ר"ס כ"ט וע' עוד בש"ך מ"ש בשם הרמ"א בתשוב' בענין זה והוא השיג עליו והניח דבריו בצ"ע ע"ש:
א סָעִיף ד ואם קיימו בשנים. עבה"ט בשם סמ"ע עד ואם הלוה בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נראה דמהני קיומא. וע' בט"ז ג"כ מזה. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר ז"ל נ"ב וז"ל ומ"מ היכא דהשטר הוא חתימת הלוה ומעידי' שהודה בפניהם הלוה שזה חתימתו דכתב הסמ"ע והט"ז דמהני לענ"ד יש לדון טובא דהא מה דכתב הרמ"א סעיף ז' דמעידים מפי הכתב היינו מטעם שכתב הריב"ש דקיום שטרות מדרבנן ואם כן בכת"י דכ' הסמ"ע לעיל סי' ל"ה וכ"כ הש"ך כאן סק"י דמדאוריית' בעי קיום לא מהני העדות מפי כתבן עכ"ל וע' בנה"מ שתמ' ג"כ בזה וכתב ליישב דמיירי שהלוה צוה להם לחתום ולקיים וחשיב העדאת עדים כמו כל שטר שנעשה בצווי המתחייב:
ב סָעִיף לו מתוך כתבם. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש ואם כן קשה על הרמ"א כיון דסתם שם בדברי המחבר כו' עד ואם כן ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא. וע' באה"ע סימן קמ"ב ס"ז בהגה שכתב ולכן אלם לא יוכל להביא גט כו' ובב"ש שם ס"ק י"א שכתב עי' בריב"ש סימן תי"ג דמכשיר לקיים ע"פ כתב וכ"כ בח"מ סימן מ"ו ס"ז בהגה לפ"ז ג"כ כשר לכתוב בפ"נ ובפ"נ דהיינו קיום וע"כ מ"ש הריב"ש סי' רמ"א דלא מהני ע"פ כתב היינו דוקא באלם כו' עד ובזה צדקו יחדיו מה שפסק בהגה שם ס"ז וסעיף ל"ו ולא כש"ך שם עכ"ל גם בס' קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ל"ז תמה מאד על הש"ך בזה דלא ראה דברי הרב באה"ע שם וגם דברי הריב"ש דסי' ר"מ ע"ש. וע' בתשובת כנ"י סי' פ"ב שתירץ קושיית הש"ך באופן אחר ע"ש וכן תירץ בתומים הובא בנה"מ סק"כ. וע' בספר בית מאיר באה"ע שם:
ג סָעִיף ט ב' עדים על חתימת כל א'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב שטר שחתומים בו שלשה עדים והעיד א' על חתימת ב' מהם וא' מעיד על חתימת עד הג' ועל חתימת הא' מן ב' האחרים אע"פ שלדברי כל א' מהם יש בשטר זה ב' עדים מקויימים אינו כלום. הרדב"ז סי' נ' ונ"ה עכ"ל מהריק"ש:
ד סָעִיף י אבל אינו זוכר העדות. ע' בתשובת נו"ב חלק אבן העזר ס"ס נ"ז:
ה סָעִיף יג וכ"ש אם היו עדים. עי' בנ"צ מ"ש בזה:
ו סָעִיף יד אינו מועיל עי' בתשובת מהרי"ט חלק אה"ע סי' ט' שכתב דהיינו דוקא שלא לגבות בו ממשעבדי אבל מ"מ מצטרף שיהיה מלוה על פה דהא קיי"ל הודאה והלואה מצטרפין אע"ג דמאי דמסהיד האי לא מסהיד האי ע"ש והביאו הכנה"ג בהגה"ט אות ל"ב. אולם בתומים ס"ק י"ח חולק עליו גם בס' שער משפט חולק וכ' דברור דאשתמיט להו דברי הרי"ף בפ' ג"פ והרמב"ם פ"ד מה' עדות והט"ו בסי' ל' סי"ב כו' ע"ש:
ז סָעִיף טז אלא ששנים מן השוק. עש"ך ס"ק מ"ו וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דכתובות אות נ"ז מ"ש בזה:
ח סָעִיף כד ויש חולקים. עי' ש"ך סעיף קטן ס' וע' בספר קרבן נתנאל פרק ב' דכתובות אות ס"ד מ"ש בזה:
ט סָעִיף כו אינו חותם עמהם. עש"ך ס"ק ס"ו מה שכתב ועוד דכיון דאף לאחר שחתמו מהני כשיקבלו עדות מחדש יצטרפו מחדש לא ה"ל לש"ס למימר בסתמא כו' וע' בס' קרבן נתנאל פ"ב דכתובות אות ס"ו:
י סָעִיף כז שזה גילוי דבר עבה"ט שכתב משא"כ בהעידו עליו שגזל כו' ועמ"ש לעיל סי' ל"ד סכ"ט ס"ק מ"ז:
יא סָעִיף לג של דיו וחתך. עבה"ט וע' בתשו' משכנות יעקב סימן כ"ג:
יב סָעִיף לה שנעשה חתנו עבה"ט שכתב הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף כו' וע' בתשו' נאות דשא סי' ס"ח שכ' בחתום בשטר עד שלא נעשה נוגע ונעשה נוגע בעינן ראו השטר בידו מעיקרא כמו בגזלן כמ"ש בסמ"ע ר"ס ל"ז שהדבר פשוט דפסול נוגע הוא משום דחשדינן ליה שמשקר כו' (עמ"ש שם ס"ק א') וכן מבואר להדיא בש"ס ב"ב דף קנ"ט דמייתי שם דין נעשה גזלן דאחרים מעידין על ח"י ומוקי לה בראו עדים החתימה מעיקרא והדר מייתי חתם בשטר עד שלא תפול לו בירושה ואח"כ נפל לו בירושה אחרים מעידין על ח"י ומוקי לה נמי שראו עדים החתימה מעיקרא כו' וגם באורים ס"ק ק"ה מביא דין זה דירושה בשם הש"ס הנ"ל כו' וליכא למימר דהתם שאני דכיון דנפל לו בירושה אין עליו תורת נוגע אלא הוא הבע"ד עצמו מש"ה חשיד לזייף אבל נוגע לא דזה אינו דודאי כיון שעיקר עדותו על אדם אחר רק שע"י זה נמשך לו ריוח הרי הוא ככל נוגע דעלמא ולא גרע מההיא דסימן ס"ו סכ"א במכר השט"ח לעדים החתומים בו ולא קרי להו התם רק נוגע כו' ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ל"ג סט"ז ס"ק ט':
יג סָעִיף לו אבל אחרים. עבה"ט לענין אלם אם יכול לחתום שטר ועי' בתשובת כנ"י סי' פ"ב שהאריך להכשיר שטר שחתם אלם ע"ש וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה:
יד סָעִיף לז פסולי עדות היינו מחמת קורבה. עבה"ט בשם סמ"ע עד כיון שהלוהו באמת. וע' בתוס' רע"ק בגליון המשניות פרק ב' דכתובות אות י"ט שכתב וז"ל ולפ"ז מיירי רק באומרים שההלואה הי' אמת אלא דבאו נפסול השטר ע"י שקרובים היו ומ"מ אפילו מע"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר ע"ש אם כן אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ"ד נסתר זה מדברי תוספות בשמעתין ד"ה חזקה כו' עכ"ל ע"ש עוד:
טו סָעִיף לז נאמנין. עבה"ט עד וכ' דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק כו'. וע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג סי' ח' שכ' דדוקא עדים משום דהתורה האמינה לעדים כ"ז שאין חוזרין ממה שהגידו בראשונה א"כ כיון שיכולים לפרש דבריהם הראשונים בענין שלא יהיו מכחישים דבריהם הראשונים הוי עדות גמורה אבל הבע"ד בעצמם ודאי דא"י לפרש הודאתו בדרכים רחוקים ודחוקים כו' ע"ש:
טז סָעִיף לז או שיש עדים שזה כתב ידם. עי' בנ"צ מ"ש בזה:
יז סָעִיף לז אין נאמנים. כתב הש"ך ועדים אחרים נאמנים וכן כתבו הגאונים עכ"ל רי"ו ומביאו ב"י מחו' ל"ו עכ"ל ומשמע דאפי' בתנאי דס"ל דאין עדים נאמנים בכת"י יוצא ממ"א מ"מ עדים אחרים נאמנים וכ"כ הב"י להדיא בסי' כ"ט בסופו על תשובת הרשב"א דאחד משכן כרם כו' ע"ש וע' בתומים שהעלה דדוקא אם כת הב' העידו סתמא שהי' תנאי דאמרי' דאין זו הכחשה מעידי שטר דהם לא ידעו מתנאי זולת עדים הללו אבל אם העידו שהי' התנאי במעמד עידי השטר א"כ ה"ל הכחשה דתרי ותרי ע"ש וכן העלה בספר שער משפט וכ' דכן מבואר מדברי הב"י באה"ע ס"ס קמ"ה בשם תשובת הרשב"א וגם בתשובת לחם רב סי' פ"א דעתו כן לדינא וכן עיקר ע"ש:
יח סָעִיף לז חוץ מלומר בפנינו מסר מודעא. ע' בס' שער משפט בענין אם עד א' מעידי השטר אומר שבפניו לבד מסר מודעא אי מהני ג"כ כיון דעקר לסהדותיה ואין כאן אלא עד א' על המכירה ואוקי חד לגבי חד כו' והאריך בזה ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש:
א סָעִיף א (ליקוט) המוציא כו'. בזה אפי' ר"מ מודה (ע"כ): (ליקוט) המוציא כו'. ב"ב קנ"ד ב' (ע"כ):
ב סָעִיף א או אמנה. כתובות יט א' דקא' לוה כו':
ג סָעִיף א או כתבתי. כ"ש מאמנה:
ד סָעִיף א ואם קיימי. שם כי אתו לקמן כו' וע"כ שכבר טען פרעתי דאל"כ היה מעורכי הדיינים: (ליקוט) ואם קיימו כו'. ר"ל אפי' אחר שנשבע וכמ"ש בפ"ט דב"ק (ע"כ):
ה סָעִיף ב י"א דהא. דנאמנות הוא כמו עדים כמ"ש בשבועות מ"ב והוי מגו במקום עדים:
ו סָעִיף ב וי"א דאפי'. ב"מ י"ז א' הטוען כו' והוי כמו נאמנות ואמרו בשאין שם עידי גירושין מגו כו' כתובות פ"ט: (ליקוט) וי"א כו'. דלא הוה כעדים והרי [אמנה] דהוי כמו פרעון בנאמנות ואפי' עדים אין נאמנים ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א ונאמן כמ"ש בס"א בה"ת ועס"י פ"ב (ע"כ):
ז סָעִיף ג באים. כתובות כ"א א' מדאתא:
ח סָעִיף ג לפני. ב"ב מ"א:
ט סָעִיף ג אפי'. סנה' ב' ב': (ליקוט) ואפי' כו'. כמש"ש כי אתו לקמן לדינא כו'. ואין מומחים בבבל (ע"כ):
י סָעִיף ג (ליקוט) וכותבין למטה. ע"ל סל"א (ע"כ):
יא סָעִיף ג (ליקוט) במותב כו'. כ"ב א' (ע"כ):
יב סָעִיף ג (ליקוט) ואתא כו'. כ"א א' ס"ג ברש"י בכמה מקומות (ע"כ):
יג סָעִיף ג (ליקוט) ס"א וחותמי' למטה. כתובות שם עד שלא חתמו כו' וחד ליתוהי (ע"כ):
יד סָעִיף ד אין מקיימין. ואם. כתובות כ"ב א':
טו סָעִיף ד (ליקוט) מנהג כזה כו'. ירושלמי ואמר כזה לאפוקי מנהג גרוע כמ"ש תוס' בריש ב"ב (ע"כ):
טז סָעִיף ד (ליקוט) ונ"ל כו'. הוא לדעת הטור בהגה דסי' ג' ס"ב וכפרש"י שם כ"ב א' וכמש"ש (ע"כ):
יז סָעִיף ו (ליקוט) אע"פ כו'. ממ"ש עד ודיין מצטרפין כו' וכמ"ש תוס' שם וכן אמרי' בירו' ספ"א דסנה' ושאר מקומות אשר' דדיינים מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעי' בשם שמואל יתקיים או בכתב ידי העדים או בכתב הדיינים כו' (ע"כ):
יח סָעִיף ו (ליקוט) או משני כו'. כמ"ש בירו' כנ"ל וממה דפליג בעד ודיין מ' שבשני הדיינים לכ"ע סגי (ע"כ):
יט סָעִיף ז (ליקוט) השני שיחתמו כו'. ע' פ"ח דגטין ה' ב' (ע"כ):
כ סָעִיף ז ואני עד. שם כ"א על מנה כו': (ליקוט) ואני עד בדבר זה. ל' הרמב"ם ואזיל לשיטתו בס"י (ע"כ):
כא סָעִיף ז שיבואו. מתני' שם י"ח ב':
כב סָעִיף ז ויכולין להעיד. שם עדים החתומים כו ועתוס' כ' ד"ה ור' יוחנן. וכ"ת א"כ בשמעתין כו' וי"ל דלא חשיב כו' וכאן מקיימין כו' ואפי' עומד וצווח כנ"ל בס"ה:
כג סָעִיף ז (ליקוט) שמא זייף הכל. דלפרש"י ק' קו' תוס' אם יש לו שטר תחת ידו א"א לקיים חתימת ידם וכן אם העד הוא: סופר ועתוס' שם ורא"ש ומרדכי (ע"כ):
כד סָעִיף ז (ליקוט) ואפי' אם ב' כו'. לפירש"י דלהרמב"ם ק' מאי פריך מ"ש תחת כו' וערא"ה (ע"כ):
כה סָעִיף ז וי"א דמקיימים. ירו' רב הונא אמר למדין מספר מוגה כגון דאמרי' אלין ספרי דאסי ובאלין אגרתא צריכה:
כו סָעִיף ז וי"א דאפי'. שמפרשין שרב אסי חתום בסוף הספר ומשם מקיימין ומאגרת אפי' בכה"ג אין מקיימין: (ליקוט) וי"א דאפי' מספר כו'. ממש"ש לכתוב חת"י אחספא כו' ואם איתא לכתוב אב"ג מרדכי סי' ר' ע"ש (ע"כ): (ליקוט) וי"א דאפי' מספר כו'. דאל"כ צ"ל שם אתספא ליכתוב א' ב' וכיוצא ובזה מתורץ מה שהקשו לפרש"י אם העד סופר ויש לו ספר שלו לא יוכל לקיים וערא"ש ומרדכי (ע"כ):
כז סָעִיף ח (ליקוט) ב"ד שכ' כו'. כמ"ש בפ' ג"פ ופלוני ופלוני עדיו וכמ"ש תוס' שם (ע"כ):
כח סָעִיף ח (ליקוט) ונהגו כו'. ממ"ש בכתובות כ"א א' מדאתא כו' ואם איתא לא לכתוב כן (ע"כ):
כט סָעִיף ט כשהשטר מתקיים. דבזה ודאי על כת"י מעידין וכמ"ש במילתיה דרבי במתני':
ל סָעִיף י מי שחתם. דהא על מנה כו' ועתוס' שם ד"ה עי' כו' והירושלמי שהביא תוס' ד"ה ור' יוחנן מפ' הרמב"ם דבאין נזכר כלל ל"פ ר' ורבנן דאין מעיד כלל וכי היכי דלר' צריך לזכור עכ"פ מתוך ראית השטר ה"נ לרבנן: (גליון) ועברי"ף שם שמפ' ההיא דכתובו' כותב אדם כו' שמעיד על חת"י ומקיים חת"י בב"ד: (גליון) יבמות ל"א ב' וע"ש תו' ד"ה דחזו. קשה כו'. וכן הא דאמרי' בפ"ב כו'. וערי"ף שם ולכן חילק הרמב"ם דיבמות וכתובות הן עצמן מעידין ודיבמות שאין זוכר כלל אף ע"י ראיית השטר. וכמ"ש רש"י בכתובות ודב"ק עדים אחרים מעידין: (ליקוט) מי כו'. שכ"פ הברייתא כותב בכה"ג וכמ"ש הרי"ף בפ"ד אחין וכ"כ התוס' בכתובו' שם ע"פ הירושלמי אלא שהרמב"ם סובר דגמ' פליג על הירושלמי מדלא חילקו וכן ברבי ורבנן אמרי' בסתמא לכשתמצא לומר כו' מ' בכ"ע (ע"כ)
לא סָעִיף י אבל אם היה. ב"ב קס"ז א' ההוא שטרא וצ"ל משום דחתימת רבא לא היה צריך לעדותו וקיומו:
לב סָעִיף י ולא בעינן כו' ויש חולקין כו'. עתוס' ד"ה הנ"ל: (ליקוט) ולא בעינן כו'. תוס' כ' ד"ה ור' יוחנן. וא"ת והכא אפי' אין זה כו' וי"ל דע"א כו' (ע"כ):
לג סָעִיף י (ליקוט) אלא בע"א. עסי' כ"א (ע"כ):
לד סָעִיף י (ליקוט) אבל ב' עדים כו'. תוס' שם ועוד אור"י דלא בעינן דעת כו' (ע"כ):
לה סָעִיף י (ליקוט) ויש חולקין. הוא תירוץ ראשון שם אי נמי אור"י כו' וי"ל דלא חשיב שטר כו' (ע"כ):
לו סָעִיף יג (ליקוט) בפני עדים. וכ"ש בפני ב"ד אלא לישנא דגמ' דקאמר ליכתוב כו' ושדי ליה בב"ד מ' בפני עדים (ע"כ):
לז סָעִיף יג (ליקוט) על החרס. התוס' כ' שהוא דוקא אליב' דר"מ אבל הרמב"ם וש"פ וש"ע ס"ל שהוא אף אליבא דר"א ועריטב"א והביאו ש"ך (ע"כ):
לח סָעִיף יד (ליקוט) ואחר עמו. ל"ד וכמ"ש בסט"ז אם כו' ולא כמ"ש בב"י כאן ובבה"ג (ע"כ):
לט סָעִיף יד וכן אם נתקיים. גטין פ"ח א': (ליקוט) וכן אם נתקיים כו'. עתוס' דגטין שם ד"ה א"ר ירמיה כו' (ע"כ):
מ סָעִיף טו אם שני כו' אם עד כו'. מדקא' מאי דקא כו':
מא סָעִיף טז (ליקוט) וכן הדין כו'. בר"ן כ' על הדיין ועל העד. ובבד"ה הגיה כמ"ש כאן וש"ך השיג עליו וכ' שהרא"ה מפ' כפרש"י כמו שמפרש הריטב"א בדבריו אבל הוא לא ראה דברי הרא"ה שכ' שם להדיא כדברי בד"ה שם אהא שצריך לכתוב וחד ליתוהי וכ' בעה"ע דהיכא דלא מצא לקיים רק כת"י ב' הדיינים סגי דרבא ל"פ אלא אעד ודיין כו' וממנה אתה דן אפי' לעד ודיין כגון שעד מעיד על כת"י של עדים וכת"י של דיין יוצא ממ"א כו' ושם אהא דאמרי' ארב"ח עד ודיין מצטרפין כ' פי' כשיבאו שני עדים דעלמא שהעידו על כתב ע"א וכתב דיין א' מאי מעליות' כו' פרש"י כו' פי' לפירושו שהעד מעיד על מנה שבשטר ולפיכך דיינו בעדות יחידי והדיין מעיד על כת"י כלומר ועיקר עדותו קיום חתימת עדים הלכך כת"י דאידך ל"ל אלא ע"א כו' וכפי' הרא"ש וש"פ דלא כריטב"א ויחידאה היא (ע"כ):
מב סָעִיף יז עידי הקיום. כתובות כ"ט א'. ואפי' שני העדים קרובים מדאמרו שם והוא שיש גדול עמו ולא אמרו שיש רחוק עמו וע"כ הוא דבר פשוט שקרובים כשרים מדאמרי' שם ואי אשמעי' רב' כו' ולא אמר מפני שהוא רחוק ר"ן:
מג סָעִיף יז (ליקוט) וי"א כו'. ירושלמי הביאה הרא"ש שם (ע"כ):
מד סָעִיף יח צריך שלא. כמ"ש הרי"ף בשם תוספת' וירושלמי בפ"ג דסנה' ע"ש:
מה סָעִיף יח ויש מכשירין. כתובות כ"א ב' דעד נעשה דיין. וכ"ש קרוב לדיין וער"ן שם שתי' זה לס' ראשונה: (ליקוט) ויש מכשירין. דטעם משום הזמה ובעידי קיום לא שכיח הזמה שאומר שמכיר הכתב וס' הראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן דאף שבירושלמי אמרו משום הזמה אבל בגמ' דידן סנה' כ"ט אידחי טעמא דהזמה כמ"ש אלא דגזירת הכתוב הוא כמ"ש בספ"ט דב"ב דהוי כגוף א' ועוד יש טעם לפסול לדעת רש"י שכתב בכתובות כ"א א' בד"ה מאי דקא מסהיד כו' עדי כו' כרבנן מ' דאם אחרים מעידים על כתב הדיין והעד מצטרפים וכ"כ הריטב"א וכ"כ הרשב"א סי' תתנ"ג וכ"כ הר"ן בשם הרא"ה וא"כ בכה"ג יצאו הממון ע"י קרובים אבל היש מכשירין ס"ל דבכ"ע אין מצטרפין וכמ"ש הרא"ש שם ע"ש ועש"ך ס"ק מ"ו (ע"כ): [מה] ועידי הקיום לא. תוספת' וירושלמי הנ"ל וגמ' דב"ב הנ"ל:
מו סָעִיף יט עידי הקיום. מתני' דפ"ג דסנה' ואפי' עידי הקיום קרובין זל"ז פסול כנ"ל שזה נלמד מקורבה של העדי' לבע"ד כמ"ש בפ"ג דסנה' בגמ' דירושלמי שם כ"ש לבע"ד וכאן וכאן נפיק ממונ' ע"פ קרובי': (ליקוט) עידי הקיום כו'. וכן סתם בש"ע והגה בס"כ (ע"כ):
מז סָעִיף יט ויש מי שמכשיר. מדאמרי' בכתובות ק"ט א' דיינ' כו':
מח סָעִיף יט ודייני קיום. הוא לסבר' הראשונה מתוספת' וירו' הנ"ל ופסק כס' הראשונה ור"ה בתשו' הרמב"ן סי' קי"ב להדי' דאף דייני קיום כשר לסברתו ע"ש וכ"כ תוס' בפ"א דגטין דף ה' ע"ב ד"ה הכי גריס ע"ש וראית הרמב"ן בתשו' שמכשיר הוא מדלא נקיט שם קרוב ודחה כמ"ש בתוס' הנ"ל והוכיח מבריית' דכתובו' הדיינ' כו' כנ"ל:
מט סָעִיף כא דיינ' שדנין. מתו' וירו' הנ"ל כאלו מעידין בפניהם שע"י מוציאין ממון:
נ סָעִיף כב דייני קיום. משום שמוציאין הדייני' ע"י הדייני קיום קרוביהן:
נא סָעִיף כב ויש מכשירין. שכ"ע ענין בפ"ע וכמו ג' אחין וא' מצטרף עמהן כו' והן עדות א' להזמה. אבל עידי הקיום לדייני מלוה לד"ה כשר שכאן ודאי ענין בפ"א ודמי למתני' הנ"ל ג' אחין כו':
נב סָעִיף כג (ליקוט) עידי כו'. מדלא מצרכינן לכתוב מי הם שלא יהיו קרובים למלוה ולוה וכאן ל"ש תי' דס"כ וסוברים ?הי"כ דסכ"ב דה"ה לדייני קיום וס' ראשונה דשם ס"ל דל"ד להדדי וער"ן שם ובש"ך ס"ק נ"ד (ע"כ):
נג סָעִיף כה (ליקוט) אם באו כו'. ממ"ש במותב תלתא כחדא הוינא ועוד ממש"ש שלשה כו' וכמ"ש בסכ"ו לפי' הרי"ף משום שנתבטל התוועדם (ע"כ): (ליקוט) אם באו כו'. כ"מ בסכ"ו וכ"כ ש"ך אבל הרא"ש שם נזהר מזה וכ' לפי שאין ראוין לישב ביחד שאני (ע"כ):
נד סָעִיף כה ואין הדייני'. כתובות י"ט העדים שאמרו אמנה כו' ואפי' אין כת"י יוצא ממ"א:
נה סָעִיף כו (ליקוט) שנים אחרים. כפי' ר"ח ורי"ף ודין תרי ותרי כת' בסי' ל"ד ס' כ"ח (ע"כ):
נו סָעִיף כח כתבו קיום. ב"ב קס"ג ב' כל כה"ג כו' מן האשרת' אלא כו' אע"ג שקיום פסול וא"ל ששם ניכר הזיוף דהא קי"ל דלא כר"ש בפ"א דגטין י"ב דמכשיר בשמות מובהקין:
נז סָעִיף כט ואם יש בו. ל' הרמב"ם כפי' הרי"ף כנ"ל בסי' ל"ט סי"ב:
נח סָעִיף כט (ליקוט) וי"א כו'. ממש"ש ואי כ' ב"ד כו' ומ' ואף שלא כ' חד ליתוהי מדפריך ודלמ' כו' וכן אי כ' ואמר לנא כו' וכ"כ הריב"ש וכגי' בסנה' ל' דל"ג שם וחד ליתוהי ועבריב"ש סי' תי"ג (ע"כ):
נט סָעִיף כט (ליקוט) ומ"מ לכ"ע כו'. שם וכ' שהרמ"ה פי' דודאי צריך לכתוב וחד ליתוהי אף בדיעבד וכס' הראשונה שבכאן והטעם שמא א' קרוב או פסול היה לכן לא חתם ולכן אי כ' בי דינא ל"צ דב"ד כשרים מ' ופריך דלמא כשמואל כו' ולכן אי כ' תרתי ודאי ל"צ וצ"ל דהרמ"ה מפ' מ"ש וא"ל כו' כפירש"י משום שמומחים הן ולא יטעה בזה אבל לפי' הרי"ף ורמב"ם דמ' שהיו שלשה אכתי ק' דלמא א' מהן פסול ודאי ל"ל הא דרמ"ה וצ"ל טעם אחר דשמא נתוועדו שלשה ולא נשארו רק שנים לקבלה מה שא"כ אם כ' ב"ד או אמר לנו כו' וא"כ דברי ש"ע סותרים ועש"ך שהרגיש בזה ודבריו דחוקים (ע"כ):
ס סָעִיף כט ואם כו'. גמ' שם ואי כ' ואמר לנו כנ"ל משמעות שהיו שלשה כ"ש כששלשה חתומין:
סא סָעִיף כט ואפי'. יבמות ק"ו א' ולא חיישי' כו' ובסנה' ל"א כל כה"ג חיישי' מ' דוקא כה"ג שאין חתומין אלא שנים:
סב סָעִיף ל י"א דכשר. כנ"ל בסי' מ"ה סי"ב:
סג סָעִיף ל ולא חתמו כו'. דא"צ להיות ביחד בשעת החתימה לד"ה אף לס' הראשונה דסכ"ה מדאמרי' שלשה שישבו כו' ומת א' כו' כנ"ל:
סד סָעִיף ל וי"א דפסול. דרגילין להיות ביחד:
סה סָעִיף ל קיום שכ'. די"ל לכך כ' סהדי שהן עצמן מכירין חתימת העדים ונעשו עדים ויש להכשיר השטר בכל מה שיכול לתלות כדאמרי' שטר כו' שמא אחרוהו כו':
סו סָעִיף לא קיום ב"ד ב"ב:
סז סָעִיף לא או סמוך. מדאמרי' ב"מ י"ח א' כ"ת אמרי' כו' אע"ג דעדי השטר אמרי' בגטין פ"ח מן הצד כו' וא"כ ה"ה מן הצד:
סח סָעִיף לא ואם היה. לד"ה אף לרב:
סט סָעִיף לא (ליקוט) ושני אוירין. תוס' שם ד"ה בריוח שטה כו' (ע"כ):
ע סָעִיף לב הרחיק הקיום. ע"ש בתוס' ד"ה שטר הבא. וי"ל דסבר. א"כ איכא כו':
עא סָעִיף לב (ליקוט) או יותר. גמ' שם (ע"כ):
עב סָעִיף לב (ליקוט) שריטות. וכ"כ תוס' שם ד"ה דמטייט כו' (ע"כ):
עג סָעִיף לב (ליקוט) וי"א כו'. כתי' הראשון של תוס' שם ד"ה שטר כו' (ע"כ):
עד סָעִיף לג ויש מכשירין. כנ"ל דר"י פליג על רב וכס' האחרונה דסל"ב וליכא למיחש: (ליקוט) ויש מכשירין כו'. צ"ע הא קשה קו' תוס' הנ"ל וכ"ת איכא בינייהו כו' הא ליכא למי' כו' ועתוס' שם ד"ה הניחא כו' ועש"ך שתי' קו' תוס' ע"ש שלא חיישי' שימחוק שטר ועדים דלמא יוכר ויפסיד אלא שמא יחתוך השטר ועדיו וכמ"ש הרמב"ם וש"ע וחתך גוף השטר ומתו' קו' תוס' הנ"ל (ע"כ):
עה סָעִיף לה ויש מי שאומר. דלא אמרי' כמי שנחקרה עדותן בב"ד אלא אי נפיק מתיותי ידיה דב"ד אבל לא מתיותי ידי סהדי וע"ש ברי"ף:
עו סָעִיף לו הוא אין גטין ע"א ואע"ו דשם אמרי' אמאי הא כו' שאני עדות כו' וכאן מכשיר לעיל ס"ז מפי כתבם ההוא אוקימת' לרב כהנא ואנן קי"ל דלא כרב כהנא שם ע"ב א': (ליקוט) הוא א"י להעיד כו'. הרא"ש שם וזהו דלא כמ"ש בס"ז בהג"ה ויכולין כו' דהא כאן אינו אלא משום ה"ט כמש"ש עדות קאמרת שאני כו' וכ"כ ש"ך (ע"כ):
עז סָעִיף לו אבל. כנ"ל בחתנו:
עח סָעִיף לז וקורעין. מוכח מסיפא:
עט סָעִיף לז (ליקוט) ויש מי כו'. דמש"ש קרא עליו ערער אין כו' ה"פ קרא עליו ערער בעינן הוחזק בב"ד כו' וגם ברי"ף כ"כ אר"ח אין מקיימין אם השטר משטר שקרא עליו ערער אא"כ הוחזק בב"ד ועי"ל קרא ערער לרבות' והגי' הנכונה היא שכתובה בספרים שלפנינו קרא עליו ערער והוחזק בב"ד אין לא הוחזק בב"ד לא. תה"א סי' שמ"ח (ע"כ):
פ סָעִיף לז (ליקוט) וכ"ז שכבר. ר"ן ולדעת תוס' שם ד"ה ואם כו' (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז שכבר כו'. כ"כ הרא"ה ור"ן לתרץ קו' תוס' דשם אבל תוס' עצמם לא ס"ל כן שהרי בבריית' תניא להדיא ומתו ואפ"ה הקשו (ע"כ):
פא סָעִיף לז (ליקוט) ויש חולקין כו'. לדעת הרא"ש שם (ע"כ):
פב סָעִיף לז מטלטלין. אבל קרקעות בחזקת בעלי' שם כ' א' וע"ש ברא"ש: (ליקוט) תפיס מטלטלין. דוק' ועמ"ש בסי' מ"ב ס' ?ח (ע"כ):
פג סָעִיף לז מחמת קירבה. רש"י שם בגמ' י"ט ב': (ליקוט) מחמת קורבה כו'. ר"ן (ע"כ):
פד סָעִיף לז ואין כאן. ז"ל הרמב"ם ועספ"ב סי"ב ואם עד כו' והיא ל' הטור ובה"ת בשם ר' מתתיה: (ליקוט) ואין כאן אלא ע"א. לשון הרמב"ם ומ' כדין ?ס"א בשטר כמ"ש סי' נ"א והיינו בשאין מכחישין זא"ז וכמ"ש הריטב"א והרא"ה ועבה"ג אבל כשמכחישין זא"ז אין כאן עדות כלל כמ"ש בספ"ג דקדושין ע"א בהכחשה כו' וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ז וז"ש בסי' פ"ב ססי"ב ואם ע"א כו' נשבע כו' דהיינו כשמכחישים ובכה"ג פליג הטור כאן על הרמ"ה דהרמ"ה ע"כ בכה"ג מיירי כמ"ש וכן ?תרי' בא' אומר פרוע וכ"כ בהדיא שהע"א מכחישו (ע"כ):
פה סָעִיף לז אם כתוב. שם בעא מיניה כו' אחריתי הוא. וכאן ודאי עתי'? לשטר':
פו סָעִיף לז מיהו. ירושלמי נאמנין לומר ע"ז לא חתמנו וע"ז חתמנו:
פז סָעִיף לז וכן. כנ"ל:
פח סָעִיף לז או שהיו פסולים בעבירה. רש"י שם בב"מ י"ט ב'. דזהו כמו מחמת ממון:
פט סָעִיף לז ואפי' אמרו. דאל"כ ה"ל לאפלוגי במחמת ממון גופיה:
צ סָעִיף לז מ"מ לגבי דידהו. מדינא דגרמי והודאת בע"ד כו' ועבתוס' דב"מ ג' ב' ד"ה מה וא"ת והאיך כו'. וע' יבמות מ"ו א' נאמן אתה לפסול כו' שם תוס' ד"ה ואין עדות כו' וה"ה לחייב עצמו ממון: (ליקוט) . מ"מ לגבי דידהו כו' כמ"ש ביבמות מ"ו א' ועתוס' שם ושם כ"ה ב' (ע"כ):
צא סָעִיף לז (ליקוט) ואם אומרים. כמש"ל סי' מ"ג ס"ח במוקדם בד"א כו' ועבה"ג שם (ע"כ):
צב סָעִיף לז אין נאמנים בשום. ר"ל אפי' תנאי והוא דעת הרמב"ם וכ"פ בסי' כ"ע ושם כ' רמ"א וי"א וכ"פ בש"ע סי' פ"ב סי"ב:
צג סָעִיף לז (ליקוט) חוץ מלומר בפנינו כו'. וש"פ חולקים ועש"ך (ע"כ): (ליקוט) חוץ מלומר בפנינו כו'. וכ"כ רשב"ם בב"ב מ"ט א' בד"ה ומר בר"א כו' אלא שדעתו דה"ה בתנאי וכמש"ל סי' כ"ט ס"א בהג"ה אבל תוס' שם ד"ה מר בר"א כו' כ' דאף במודע' אינן נאמנין (ע"כ):
צד סָעִיף לח י"א הא. תוס' דכתובות ך' ד"ה ור"י וי"ל דע"א בשטר כו' וקי"ל כהאי תירוץ כמש"ל בסי' נ"א בהג"ה ועבתוס' ורא"ש דב"ב קס"ה א': (ליקוט) י"א כו'. כנ"ל ס"י (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.