א מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁטָר עַל חֲבֵרוֹ בְּמָנֶה, וְאָמַר: עֲשׂוּ לִי שְׁנַיִם מֵחֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים; אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנַיִם שֶׁל חֲמִשִּׁים חֲמִשִּׁים, וְאָמַר שֶׁיַּעֲשׂוּ לוֹ אֶחָד שֶׁל מָנֶה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ יָדְעִינָן שֶׁאֵין הַשְּׁטָר הָרִאשׁוֹן פָּרוּעַ, אָסוּר לְשַׁנּוֹת אֶלָּא מֵרְצוֹן הַלּוֶֹה (הַמַּגִּיד פֶּרֶק כ"ג מֵהל' מַלְוֶה וְרַבֵּנוּ יְרוּחָם). וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ אֶחָד שֶׁל מֵאָה, וְאוֹמֵר שֶׁיִּקְרְעוּהוּ וְיַעֲשֶׂה לוֹ אֶחָד שֶׁל חֲמִשִּׁים, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁמָּא פָּרַע לוֹ אוֹתוֹ שֶׁל מֵאָה וְכָתַב לוֹ עָלָיו שׁוֹבָר, וְיוֹצִיא זֶה שֶׁל חֲמִשִּׁים וְיֹאמַר: זֶה שְׁטָר אַחֵר הוּא, וְיִגְבֶּה בּוֹ.
א סָעִיף א אין שומעין לו. הטעם איתא בש"ס בדין הראשון דניחא ליה ללוה דליפגום שטרו ולא יהא המלוה נאמן אלא בשבועה כדלקמן סי' פ"ד ובדין השני דניחא ליה ללוה דלא ליכוף לפרעו וע' בפי' רשב"ם וברמב"ם ולקמן סי' ע"ג [ע"ד] ס"ק י"ח בארתי דברי הרמב"ם דלא כהב"ח כאן ע"ש:
ב סָעִיף א אלא מרצון הלו' אבל ברצון הלו' כותבי' וכ"כ ר' ירוח' דמדע' שניהם כותבים ומביאו ב"י וכתב שפשוט הוא ויש לדקדק אפי' מדעת שניהם ניחוש לקנוני' דלמא הלוה חייב ג"כ לאחרים ולית ליה (קרקע) לפרוע לכולם ועושה לו עתה ב' שטרות כדי שיגבה ב' חלקים כדלקמן סי' ח"ד סעיף ו' וי"ל דמיירי שכותבי' כן בשטר א' בזה הל' אם יהא הלוה חייב ג"כ לאחרי' באופן שלא יגיע לחלק של בעל חוב רק חמשים אזי לא יגבה בעל השטר הזה כלום א"נ כיון דמסתמא אין המלוה יודע מחובות אחרים וכדלעיל סי' ל"ז סעיף י"ג א"כ לא חיישינן שהלוה הגיד לו ולא חיישי' לקנוני' אלא היכא דאיתרע בנפילה ונמצא בשוק וכה"ג משא"כ הכא:
א סָעִיף א אין שומעין לו ואפילו ידעינן שאין כו' הטעם כתבתי בפרישה משום דיש בשינוי כל חד צד חובה ללוה דכשביד המלוה שטר א' של מאה היום או מחר כשיפרע לו הלוה מקצת אף שיכתוב לו המלוה שובר על מה שנתן לו מ"מ מיקרי ש"ח פגום (אם לא דנכתב הפרעון ע"ג שטר גופו) ולא יפרע מהלוה כשיאמר פרעתי אח"כ עוד כ"א בשבועה אם אין נאמנות בשטר וכמ"ש בר"ס פ"ד ואם יש ביד המלוה שני שטרות כל א' מחמשים י"ל דניחא ללוה באלו השנים יותר מאלו היו שניה' שטר א' של מאה דאז אם יפרע לו מקצת החוב אף שיכתוב לו שובר מ"מ יצטרך לשומרו מהעכברים או שיאבדנו ויתבע ממנו המלוה כל החוב וק"ל ושני טעמים אלו הן ג"כ בגמרא. ולא נצטרך לטעמי' הללו אלא כשידוע שעדיין לא פרעו הלוה (ועמ"ש בפרישה עוד צריכות טעמים הללו להגמרא) אבל כשאין ידוע בלא"ה אין לשנות שטר של המלו' אפי' לעשו' משטר גדול קטן אחד ולקרוע הגדול וכדמסיק המחבר מטעם שמא פרע לו אותו של מאה כו' וכ"כ בטור וע"ש והטור והמחבר לא איירי אלא בלא ידעינן אי פרעו מדכתבו עליה ואפי' אם יש לו א' של מאה כו' הכל בבבא א' ובהאי דינא בתרא פשיטא כשידוע שלא פרעו מותר לשנות ולעשות ממאה אחד של חמישי' אלא שמור"ם אתא ללמדינו דינא דאפי' ידעו שלא פרעו אסור מטעם דכתיבנא:
א סָעִיף א אין. הטעם דיש בשינוי כל א' צד חובה ללוה דכשיש ביד המלוה שטר א' של מאה היום או מחר כשיפרע לו הלוה מקצת אף שיכתוב לו שובר מ"מ מיקרי שט"ח פגום (אם לא דנכתב הפרעון ע"ג השטר גופיה) ואם יאמר הלוה פרעתי לא יפרע ממנו אלא בשבועה אם אין נאמנות בשטר כמ"ש בר"ס פ"ד ואם יש ביד המלוה ב' שטרות כ"א מחמשים י"ל דניחא ללוה באלו השנים יותר מאחד על מאה דאז אם יפרע לו קצת החוב אף שיכתוב לו שובר מ"מ צריך לשומרו מהעכברים או שמא יאבדנו ויתבע המלו' כל החוב וטעמים הללו הן בגמרא וא"צ לזה אלא כשידוע שעדיין לא פרעו הלוה דאל"כ בלא"ה אין לשנות השטר דשמא פרע לו וכתב לו שובר כדמסיק המחבר עכ"ל הסמ"ע:
ב סָעִיף א מרצון. משמע דמדעת שניהם כותבין וכ"כ ר"י ומביאו ב"י וכתב שפשוט הוא ויש לדקדק דמ"מ ניחוש לקנוניא דלמא הלוה חייב ג"כ לאחרים ולית ליה קרקע לפרוע לכולם ועושה לזה ב' שטרות כדי שיגבה ב' חלקים כמ"ש בסי' ק"ד ס"ו וי"ל דמיירי שכותבים בשטר בזה הלשון אם יהא הלוה חייב ג"כ לאחרים באופן שלא יגיע לחלק של בע"ח רק נ' אז לא יגבה בעהש"ט הזה כלום א"נ כיון דמסתמא אין המלוה יודע מחובות אחרים כמ"ש סי' ל"ז סי"ג א"כ לא חיישינן שהלו' הגיד לו ולא חיישינן לקנוניא רק היכא דאיתרע בנפיל' וכה"ג. עכ"ל הש"ך:
א סָעִיף א ואמר עשה לי שנים. ע' בת' הרדב"ז ח"א סי' קט"ו בענין אם המלוה מבקש שיכתוב לו שטר בערכאותיהם כדי שיהיה בטוח יותר לפרוע לו בזמן שקבע. והביא שם שדבר זה נשאל הרמב"ם ז"ל והשיב דצריך הלוה שיחזק חיובו בד"א ויפקידו השטר ביד איש נאמן כו' והוא ז"ל פקפק בזה ומסיק וכתב דבזמנינו אין ראוי לדון כך כלל אלא כך ראוי לדון שאם הב"ח הוא הולך בדרך טובים ושכנגדו אלם ויש לחוש שמא לא ציית דינא בכה"ג אני מודה שכותבים שטר אחר בדיניהם ויבררו בו שזהו החוב בעצמו שנכתב עליו בד"י אחר שיודיעו לב"ח דאי ציית חבריה דינא והוא יתבע בדיניהם שיעמדו אז כנגדו ואם הדבר בהיפך שהב"ח הוא אלם אין שומעין לו כלל כו' ע"ש וע' בס' שער משפט שהביאו והסכים עמו ע"ש:
ב סָעִיף א מרצון הלוה. עבה"ט עד ועושה לזה ב' שטרות כדי שיגבה ב' חלקים כמ"ש בסי' כ"ד ס"ו כו' והנה מבואר שדעת הש"ך בפשיטות שמחשבין לפי השטרות ומ"ש כדלקמן סי' ק"ד ס"ו באמת זה אינו מבואר שם רק כוונתו על גוף הדין דחולקים בשוה וזהו פשוט בעיניו דבב' שטרות אפי' בחד גברא נוטל ב' חלקים והמעיין בפנים בש"ך יראה קצת שינוי ל' ממה שהעתיק הבה"ט משמו דבמקום שכתב הבה"ט ועוש' לזה ב' שטרות כתוב שם ועושה לו עתה ב' שטרות כו' וכ' בת' נאות דשא סי' י"ח דכוונת הש"ך בתיבת עתה היינו משום דבאמת שורת הדין כשיש לא' ב' שט"ח נוטל ב' חלקים לא מבעיא אם היה באמת ב' הלואות אלא אפי' אם היה הלואה א' במנה וכ' לו בתחלה ב' שט"ח של נ' נ' אפ"ה דינו כב' אנשים דהלוה נתן לו אז ב' שעבודים על נכסיו ויש רשות ללוה לעשות כך אע"ג דמפסיד בזה לבע"ח אחרים ובלבד שלא יעשה מוקדם דאין לו כח לשעבד למפרע ומש"ה אי הוי מיירי הך דינא שרוצה לעשות ב' שטרות מהיום ודאי דיכול לעשות כן אלא כיון דמיירי שעושין גם מזמן הראשון מאחר ששטר הראשון ושעבודו קיימין כמבואר בסי' מ"א מש"ה הקשה שעושה קנוניא דבעת הלואה לא עשה לו רק שט"ח א' ואין לו רק ח"א ועתה עושה לו ב' שטרות וזה אין לו כח וכ"ז פשוט בכוונת הש"ך כו' אולם הב"ח בתשו' סי' ל"ה מכח קו' הש"ך הנ"ל פוסק דדוקא בממרמי שיכול ליתנה למי שירצה בלא כומ"ס נוטל ב' חלקים דהוי כב' אנשים משא"כ בשטר סתם כו' ע"ש וכבר האריכו בדין זה בתשו' האחרונים ז"ל ויובא בס"ד לקמן בסי' ק"ד ס"י סק"י:
א סָעִיף א ואפי'. כ"כ תוס' שם והוכיחו מגמ' דאל"כ לל"ל ניחא ליה כו':
ב סָעִיף א (ליקוט) אלא מרצון הלוה. ומ"ש בש"ך ליחוש לקנוניא איני מבין שיחתו אם ירצה הלוה יעשה שטרות הרבה ויחייב עצמו להרבה אבל צ"ל בדכ' דאקנה דאל"כ בלא"ה לא כ' דהא צריך למיכתב מזמן שני כמ"ש בר"ס נ"ד וכצ"ל שם וכמ"ש סי' מ"ג סי"ב (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.