א הַמּוֹצִיא שְׁטָר מְקֻיָּם עַל חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לֵהּ: פְּרַעְתִּיךָ, וְאָמַר לוֹ: אֱמֶת שֶׁפְּרַעְתַּנִי אֲבָל מִלְוֶה אַחֵר יֵשׁ לִי עָלֶיךָ עַל פֶּה וּבִשְׁבִילָם קִבַּלְתִּים וְזֶה הַשְּׁטָר עֲדַיִן בְּחֶזְקָתוֹ עוֹמֵד, אִם לֹא נְתָנָם לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים, נֶאֱמָן, וְהַשְּׁטָר עֲדַיִן בְּחֶזְקָתוֹ וְגוֹבֶה בּוֹ בְּלֹא שְׁבוּעָה, אִם יֵשׁ בּוֹ נֶאֱמָנוּת. וְאִם אַחַר כָּךְ יִתְבָּעֶנּוּ שֶׁלָּקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא כְּדִין, נִשְׁבָּע הֶסֵת, וְנִפְטָר. וְאִם אֵין בּוֹ נֶאֱמָנוּת, אֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה. וְאִם לֹא פְּרָעוֹ הַלּוֶֹה עַצְמוֹ, אֶלָּא שְׁלָחָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: קַח הַשְּׁטָר וְתֵן הַמָּעוֹת, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: (וְע"ל סִימָן ק"ל ס"ה) תֵּן הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר, חַיָּב הַשָּׁלִיחַ לִפְרֹעַ לַמְשַׁלֵּחַ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַחַר דְּחַיָּב הַשָּׁלִיחַ לְשַׁלֵּם, לֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לְעַכְּבָן אִם יֹאמַר שֶׁהַלֹּוֶה חַיָּב לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אֶלָּא אִם טוֹעֵן שֶׁהַשָּׁלִיחַ נְתָנָם לוֹ גַם כֵּן עַל חוֹב אַחֵר. וְיֵשׁ חוֹלְקִים וּסְבִירָא לְהוּ דִּבְכָל עִנְיָן לוֹמַר דְּחַיָּב לוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹתֵב שְׁתֵּי הַדֵּעוֹת). וְכֵן מִי שֶׁהִפְקִיד בְּיַד אֶחָד וְאָמַר הַנִּפְקָד שֶׁהַפִּקָדוֹן הוּא שֶׁל פְּלוֹנִי אַחֵר הַחַיָּב לוֹ, אִם טוֹעֵן שֶׁבִּשְׁלִיחוּת אוֹתוֹ פְלוֹנִי נָתַן הַמַּפְקִיד בְּיָדוֹ, יָכוֹל לִטְעֹן עָלָיו עַד כְּדֵי דְמֵיהֶן, בְּמִגּוֹ דְהֶחֱזַרְתִּים, אַף עַל גַּב דְּהַמַּפְקִיד יִצְטָרֵךְ לְשַׁלֵּם לְאוֹתוֹ פְלוֹנִי. אֲבָל אִם אוֹמֵר שֶׁהַמַּפְקִיד לֹא הִזְכִּיר לוֹ אוֹתוֹ פְלוֹנִי, רַק הִפְקִידוֹ בְּיָדוֹ, רַק שֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהַפִּקָּדוֹן שֶׁל פְּלוֹנִי, לֹא יוּכַל לְעַכְּבָן, הוֹאִיל וְלֹא יָכוֹל לְבָרֵר שֶׁאוֹתוֹ פְלוֹנִי חַיָּב לוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן שצ"ג). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁבָּא לְיַד הַנִּפְקָד בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן, אֲבָל אִם תְּפָסוֹ מִיַּד הַמַּפְקִיד וְיֵשׁ לוֹ מִגּוֹ, יוּכַל לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ שֶׁהַפִּקָּדוֹן שֶׁלּוֹ הוּא חַיָּב לוֹ כְּדֵי דָמָיו, וְהַמַּפְקִיד חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי פָּשַׁע (בֵּית יוֹסֵף ס"ס פ"ג בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א וְכ"כ עוֹד הָרִיטְבָ"א כְּתֻבּוֹת פֶּרֶק הַכּוֹתֵב ע"ש). אֲבָל אִם לֹא הִזְכִּיר שֶׁיִּקַּח הַשְּׁטָר, פָּטוּר. הוֹאִיל וְלֹא אָמַר לִתְּנָם לוֹ בִפְנֵי עֵדִים (טוּר).
ב טָעַן הַלּוֶֹה וְאָמַר: הֲלֹא פְּרַעְתִּיךָ בִּפְנֵי פְלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וּבָאוּ אֵלּוּ וְהֵעִידוּ שֶׁפְּרָעוֹ, אֲבָל לֹא הִזְכִּיר לוֹ הַשְּׁטָר, וְהֵשִׁיב הַמַּלְוֶה: חוֹב אַחֵר הוּא שֶׁפָּרַעְתָּ לִי, הֲרֵי בָּטֵל הַשְּׁטָר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַשְּׁטָר בָּטֵל לְגַמְרֵי, רַק דְּלָא מַגְבִּינָן בֵּהּ, מִיהוּ, אִם תָּפַס לֹא מַפְקִינָן מִנֵּהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן) ; וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהֵעִידוּ שֶׁנָּתַן לוֹ בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן. אֲבָל אִם רָאוּהוּ נוֹתֵן לוֹ מָעוֹת, וְלֹא יָדְעוּ אִם בְּתוֹרַת פֵּרָעוֹן אוֹ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אוֹ בְּתוֹרַת מַתָּנָה, אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, הֲרֵי הֻחְזַק כַּפְרָן, וּבָטֵל הַשְּׁטָר. וְאִם אָמַר: פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא, הֲרֵי זֶה נֶאֱמָן, וְנִשְׁבָּע וְנוֹטֵל מַה שֶּׁבַּשְּׁטָר, שֶׁהֲרֵי לֹא פְּרָעוֹ בְּעֵדִים, מִתּוֹךְ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר: מַתָּנָה נְתָנָם לִי, נֶאֱמָן לוֹמַר: פֵּרָעוֹן שֶׁל חוֹב אַחֵר הוּא. הַגָּה: וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דַאֲפִלּוּ בִּכְהַאי גַוְנָא אִתְּרַע שְׁטָרָא (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְהָרֹא"שׁ וְכ"כ הה"מ בְּשֵׁם הַרַמְבַּ"ן וְכ"כ הָרַ"ן), וְכֵן נִרְאֶה לִי עִקָּר, דְּהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְכָל זֶה דִּנְתָנוֹ לוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, אֲבָל בִּפְנֵי עֵד אֶחָד, לֹא אַמְרִינָן דְּאִתְּרַע שְׁטָרָא (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן), וְע"ל סִימָן ע'.
ג אָמַר לוֹ הַלּוֶֹה: הֲלֹא שְׁטָר חוֹב זֶה דְמֵי שׁוֹר שֶׁלָּקַחְתִּי מִמְּךָ הוּא וְאַתָּה גָּבִיתָ דְּמֵי בְשָׂרוֹ, וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַשְּׁטָר: כֵּן אֲנִי גָּבִיתִי דָמָיו אֲבָל מֵחוֹב אַחֵר שֶׁהָיָה לִי אֶצְלְךָ, הוֹאִיל וְהוֹדָה שֶׁדְּמֵי הַשּׁוֹר הוּא הַחוֹב וּמִדָּמָיו נִפְרַע, בָּטֵל הַשְּׁטָר אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁפָּרַע לוֹ דְּמֵי הַשּׁוֹר. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים שֶׁפָּרַע מִדָּמָיו, יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵת שֶׁפְּרָעוֹ. וְהָעִקָּר כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה; אִם יָדוּעַ שֶׁנָּתַן לוֹ קְצָת הַדָּמִים עַל חוֹב אֶחָד, לֹא יוּכַל לוֹמַר עַל הָאֲחֵרִים שֶׁהֵם חוֹב אַחֵר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ק"כ).
ד מִי שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ שְׁנֵי חוֹבוֹת, וּפָרַע לוֹ הַלּוֶֹה סְתָם, הָרְשׁוּת בְּיַד הַמַּלְוֶה לוֹמַר: מֵחוֹב פְּלוֹנִי לָקַחְתִּי; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אָמַר לוֹ לֹוֶה בִּשְׁעַת פֵּרָעוֹן: הֵילָךְ מָעוֹת אֵלּוּ בִּשְׁבִיל חוֹב פְּלוֹנִי, וּמַלְוֶה קִבֵּל וְשָׁתַק, יָכוֹל לוֹמַר אַחַר כָּךְ הַמַּלְוֶה שֶׁבִּשְׁבִיל מִלְוָה עַל פֶּה אוֹ בִּשְׁבִיל חוֹב אַחֵר תְּפָסָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן פ"ג (סָעִיף ו').
ה נָתַן הַלּוֶֹה לַמַּלְוֶה מָנֶה לִתְּנָם לְבַעַל חוֹב אַחֵר, רַשַּׁאי לְעַכְּבָם לְעַצְמוֹ.
א סָעִיף א שטר מקוים כו'. וה"ה אינו מקויים אם יקיימנו אח"כ נאמן מה שכבר טען סטראי במגו דלהד"מ וכדלקמן ר"ס פ"ב וליכא למימר דשאני הכא דלא הי' נאמן בטענת סטראי אלא במגו וכדמשמע מדברי חדושי הרמב"ן פ' חזקת הבתים גבי פלוגתא דרבה ורב יוסף דלקמן ס"ס פ"ג דע"כ לא פליגי אלא כשהמלו' מודה שהשטר פסול להכי לא מהני לי' מגו כשיקיימנו אח"כ אבל כשהשטר כשר לפי דברי המלו' נאמן כשיקיימנו במה שטען כבר שהי' לו מגו ע"ש ודוק:
ב סָעִיף א ובשבילם קבלתים. פי' אף שמודה לו שנתן לו לפרעון שטר זה כל שאינו מודה שהוא קבלם ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש המחבר בס"ס זה גם בסימן פ"ג עכ"ל סמ"ע (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' ע"ג וסי' קי"ב):
ג סָעִיף א וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות אע"ג דאומר הלוה ישבע לי:
ד סָעִיף א ואה אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבועה. כ' הסמ"ע והב"ח דקמ"ל בזה דאע"פ שלא טען הלוה ישבע לי אנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהודה וכדין הפוגם את שטרו וכן נראה מדברי הספר ג"ת שאביא לקמן סק"ד ואין דבריהם נלפע"ד דכיון דלא איתרע שטרא למה יגרע שטר זה משטר אחר ועוד כיון דנאמן במגו דלהד"ם כי היכא דבטענת להד"מ לא היה צריך לשבע אא"כ טען הלוה ישבע לי ה"ה בטענת סטראי וכן מוכח לפע"ד מתשו' רמב"ן שבבעה"ת שהביא בב"י בסי' זה שכ' דאם פרע לו בפני עד א' יכול לטעון סטראי ומסתברא לן דליכא עלי' ריעות שטרא ולא מחייב שבועה ע"פ העד כלל דכיתקינו רבנן עד אחד מעיד ששטר שבידו פרוע נשבע כדי להפיס דעתו של בעה"ב הא היכא דאין העד מעיד בפי' שהשטר הוא פרוע מפוייס ועומד הוא ולא מסייע לי' עד כלל וכל דלאו דינא הוא אלא תקנתא אין דנין בהם להחמיר אלא להקל עכ"ל ומדכ' דכי תקינו רבנן עד אחד מעיד כו' משמע דמיירי אפי' בלא נאמנות וכדא' בפרק הכותב דעד אחד מעידו שהוא פרוע צריך לישבע וגם מדכ' וכל דלאו דינא אלא תקנתא אין דנין בהם להחמיר אלא להקל. משמע להדיא אפי' בלא נאמנות כיון דלא משתבע אלא שבועת תקנת חכמים א"צ לישבע ואם איתא דבטענת סטראי צריך לישבע אפי' לא טען הלוה ישבע לי היאך כ' דבע"א א"צ לישבע הא אפי' בלא ע"א א"צ לישבע אלא ודאי כמ"ש ואף למ"ש לקמן סקכ"א די"ח גבי ע"א על תשו' הרמב"ן שבבעה"ת מ"מ בהא דבלא ע"א א"צ לישבע פשיטא דליכא מאן דפליג עליה אלא נראה דהבה"ת והט"ו מיירי כשאמר לו הלוה ישבע לי ואשמעי' דדין שטר זה הוא כשאר שטר וכה"ג כתב בעל התרומות והט"ו לקמן סי' קכ"ו סי"א ופירושו ג"כ כשטוען הלוה ישבע לי וכן בכמה מקומות (ע' בתשו' מהר"א ששון סי' ע"ד וסי' רי"ב):
ה סָעִיף א בין שאמר לו קח השטר כו'. אבל אם לא א"ל ליקח השטר אע"פ שהודיעוהו שחוב בשטר עליו פטור דמצי אמר סבור הייתי שהיית סומך על אמונתו כך כ' הב"י בשם בעה"ת. והוא בבעה"ת ריש שער נ'. ודברי הב"ח בפי' דברי הטור בזה אינן מוכרחים ובפרט מ"ש בסוף דבריו דאם לא א"ל בפי' ליקח את השטר רק שהודיעוהו שהוא בשטר פטור אם נתנם לו בפני עדים כו' דהרי מדברי בעה"ת משמע דבזה אפי' נתנם לו בלא עדים פטור. וקרוב אצלי דתיבת שיקח חסר בטור בסיפא וצ"ל כמ"ש המחבר כאן בסיפא ע"ש (עי' בתשו' מהרשד"ם ס"ס קט"ז וקכ"ו):
ו סָעִיף א לא יכול המלוה לעכבן. שיאמר כיון שאתה גורם לי היזק בתפיסתך הרי כאלו אתה תופס משלי:
ז סָעִיף א וכן מי שהפקיד כו'. דברי הרב אינם מסודרים כהוגן. ובע"כ דהאי וכן מי שהפקיד קאי בשטת הי"א הראשונים שכ' הר"ב (ומ"ש הר"ב אח"כ וי"א דוקא שבא ליד הנפקד כו' קאי בשטת הי"ח וכמ"ש לקמן) דהא דין זה דמי שהפקיד ביד אחר ולא הזכיר לו שבשליחות אותו פלוני הפקידו אצלו דלא יוכל לעכבן הטעם הוא דכיון שהשליח חייב לשלם הרי הוא כאלו תופס משל השליח ולא משל אותו פ' וכיון שהתופס יודע האמת שלא נתנם לו בשליחות אותו פ' לא יוכל לעכבן שיגיע נזק לשליח ע"י תפיסתו וכמבואר בהריב"ש סי' שצ"ג להדיא ע"ש וא"כ היינו ממש כדעת הי"א הראשונים שכ' הר"ב. והסמ"ע סק"ז כתב דהאי וכן מי שהפקיד כו' היינו כדעת הי"ח כו' ע"ש ולא דיבר נכונה וכבר השיג עליו הב"ח ע"ש וגם לענין דינא נראה עיקר כסברא הראשונה ודלא כהי"ח וכן נראה מדברי הב"ח ע"ש וכ"מ בע"ש שהשמיט הי"א והיש חולקין שכ' הר"ב ולא כתב רק וכן מי שהפקיד כו' ועוד כתבתי לקמן סק"ח שכן נראה סברת הע"ש ע"ש וכן נלפע"ד דסברא גדולה היא דהיאך יוכל זה לתפוס מחברו ולהזיק לו בתפיסתו בע"כ וגם המעיין במרדכי יראה דסברא הראשונה היא סברת רשב"ם ור"י בעל התוס' שהם עמודי עולם ואח"כ אחר שהפסיק בדברים אחרים כ' תימה כו' וי"ל כו' דמשמע מדברי אותו תימה וי"ל שהוא חולק ולא הזכיר מי הוא אותו בעל תימה וי"ל וגם לא הזכירו מיד אחר דברי רשב"ם ור"י ומכל זה נראה שאותו תימה וי"ל אינו מדברי המרדכי ונלפע"ד שהוא גליון במרדכי וקרוב לומר שאיזה תלמיד טועה כתבו ושוב מצאתי בתשו' מהר"ם בר ברוך סי' תתי"א בדפוס פראג שפסק ג"כ דלא יכול לתפוס ע"ש ועוד מצאתי תשו' הרא"ש ריש כלל ק"ו משמע שם כדעת הריב"ש וז"ל אמנם יש פנים אחרים לדין זה כי המפקיד פשע שמסר ממון ראובן ליד שמעון דה"ל כשומר שמסר לשומר אם לא עשה מדעת יורשי ראובן וחייב להחזיר הממון ליורשי ראובן נמצא שלא תפס שמעון משל ראובן כלום אלא היורשים תובעים ממונם מיד המפקיד כי פשע בו והשליכו לאיבוד והמפקיד חוזר ותובע משמעון אם יש לו טענה על המפקיד יכול לטעון (ונלפע"ד דה"ק אם יש לו טענה על המפקיד שנתנם לו בשליחות ראובן יכול לטעון ובזה מיושב מה שהניח בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"א בצ"ע ועוד בלא"ה דברי מהרא"ן ששון מגומגמים שם בכמה דברים ע"ש) אבל אינו יכול לעכב הממון בעד שום טענה שיש לו על ראובן ועל יורשיו עכ"ל וליכא למימר דס"ל כהריטב"א דכיון שהפקידו בידו אינו יכול לתפוס דהא הריטב"א תלי טעמא דכיון שהפקידו בידו בעינן שיחזירנו לו השבה מעלי' והרא"ש תלי טעמא דכיון שהמפקיד חייב לשלם לא תפס משל ראובן כלום והיינו כדעת הריב"ש וגם בתשו' דברי ריבות סי' רע"ו הביא דברי תשו' הרא"ש הנ"ל בסתם וגם בתשו' מהרא"ן ששון סי' ק"א כתב דתשו' הרא"ש הנ"ל היינו כדעת הריב"ש ופסק שם כן וכתב שדבריהם ברורים ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ר יוסף טראני סי' ע"ב וסי' ק"ה שכן דעת הרא"ש בתשו' הנ"ל וכ"כ עוד מוהר"ר חיים בנבשתי בתשו' מהרי"ט סי' קנ"א ומהרי"ט שם הסכים עמו בזה וז"ל והחקירה השניה בתופס מיד אחר אי מקרי תפיסה מאחר שיכול המפקיד לתבוע ממונו ממנו רואה אני דברי החכם השלם הפוסק דלא מהני ליה תפיסה כמו שהביא מתשו' הרא"ש ז"ל שבכלל ק"ו כו' אלא שמהרי"ט בתשו' הנ"ל הקשה ממ"ש הרא"ש בפסקיו בפ' הכותב דהאידנא דמטלטלי דיתמי משתעבדי לב"ח אי אית ליה לב"ח ראיה ברורה דיכול למפרע ההוא חוב מיתמי לא מחייב בקרא לשלומי ואי לית ליה ראיה אלא דמחמת תפיסה הוא זוכה מחייב בקרא לשלומי ע"כ והרי דבריו אלו סותרים דבריו שבתשו' וצ"ל דה"ק דמחמת תפיס' בא לזכות וטעמ' הוא דקיהיב לחיובי דבקרא דמחייבי' ליה בספק דשמא כדין תפס וה"ק והואיל ולית לי' לב"ח ראי' להוציא מהם בדין אלא שמחמת תפיסה בא לזכות הלכך מחייב בקרא לשלומי שהניחו שיתפסנו והשתא כיון דבקרא מחייב לשלומי אין תפיתתו מועלת לגבי בקרא ומפיק בקרא מיני' בדינא ודיינא כמו שאמר הרא"ש ז"ל בתשו' עכ"ל מהרי"ט ולפע"ד דבריו בזה דחוקים דבפי' דברי הרא"ש בפסקיו מיירי שהב"ח טוען שהבקרא הניחו לתפסו בידיעת היתומים שציווהו ליתן לו השור למשכון בחובו והבקרא כופר נמצא שהבקרא מחייב בהודאת פיו וכמ"ש הריב"ש ומה שקצר הרא"ש היינו משום דלא בא אלא לומר דאחר תקנת הגאוני' פטור הבקרא אם היתומי' חייבים באמת ומ"מ לדינא גם דעת מהרי"ט כמ"ש וגם בכל הג' תשו' מהרי"ט הנ"ל לא הביא דברי הריב"ש כלל ואלו ראה דברי הריב"ש מכ"ש דהוה פסיק הכי וכן עיקר:
ח סָעִיף א אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מגו כו'. כבר כתבתי לעיל דהרא"ש והריב"ש פליגי על זה (ותמיה לי על הב"ח שמתחלה פסק כדברי הריב"ש ואח"כ העתיק דברי הריטב"א בסתם ע"ש) וע"ש בריב"ש סי' שצ"ג מבואר להדי' דאין חילוק בין הפקידו בידו או שתפסו מידו בעל כרחו אלא לעולם כל שהתופס מודה להנתפס ואם יתפסנו יהיה הנתפס חייב לשלם לא יוכל לתפוס כי איך יגרום לו נזק בתפיסתו אבל היכא שהתופס אומר שכדין תפסו ושהנתפס מתחייב בהודאת פיו ואם יודה לדברי התופס יהיה פטור אז יוכל לתפוס ע"ש וכן עיקר:
ט סָעִיף א שהרי פשע. כלומר שלא שמרו כראוי ולכך תפסו דאלו שמר הפקדון כראוי לא היה יכול לתפסו ובע"ש פי' שהמפקיד חייב כשאומר שהפקידו אצלו שהרי פשע שהפקידו אצלו שלא בעדים כו' ולחנם דחק ונ' שכ' כן משום דנראה לו עיקר כסברת הריב"ש דלעיל דהיכא שהתופס מודה שהנתפס חייב לשלם אינו יכול לתפוס אם לא שמתחייב בהודאת פיו וע"כ פירש דהא דחייב המפקיד היינו כשאומר שהפקידו אצלו ונמצא שמתחייב בהודאת פיו שהרי התופס אומר שתפסו ממנו בכח ואומר לו התופס אם תודה לדברי תפטור ולפ"ז מ"ש הע"ש וי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון כו'. ה"פ דהאי וי"א פליג וס"ל דהכל תלוי דוקא כשבא לידו בתורת פקדון דאז כיון שצריך לעשות השבה גמורה אפי' הוא בענין שהיה המפקיד פטור לשלם חייב לעשות לו השבה אבל כשתפס בעל כרחו יכול לתפוס בכה"ג. ואע"פ שפשט דברי הריטב"א והר"ב אינו כן אלא כמ"ש מ"מ כוונת הע"ש שכתב כן כדי שיוכל להיות דברי הי"א דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון כו' אמת לדינא ודוק: עוד כתב הע"ש וז"ל אבל אם טוען ואומר שזה תפסו ממנו בכח ולא פשע נשבע גם הוא ונפטר עכ"ל ונרא' נכון לדינא שכיון שהשומר יכול לפטור עצמו בטענ' של אמת שתפסו ממנו באונס א"כ אינו גורם לו נזק בתפיסתו כנלפע"ד ודו"ק:
י סָעִיף א אבל אם לא הזכיר שיקח השטר כו' עי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ב שפסק שאם השליח הוא בשכר והמלו' הוא עכו"ם דחייב אע"פ שלא א"ל ליקח השטר מב' טעמים חדא כיון שהוא בשכר ה"ל להטריח עצמו לשלם בעדים הב' שהוא עכו"ם ע"ש ואין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא:
יא סָעִיף ב ואמר הלא פרעתי בפני פ' ופ' כו'. כתב בסמ"ע וז"ל ואם כתב בשטר דהאמין למלו' כשני עדים אפי' נתנו לו בערים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפילו בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמו שכתב הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם וזה דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל. עכ"ל ובתשובות מהר"א ן' ששון סי' ע"ד כתב דהיכא דהעדי' מעידים על פרעון נרא' לי ראיה גמורה לזה מדברי התו' פ' הכותב בדבור מגו דיכולים דקאמרי בהדיא דאפי' בעד א' המכחישו לא הוי מגו משום דלא חציף להכחיש העד כמבואר שם ואפי' בעדים פסולים מצאתי להרא"ש שכתב בכלל ס"ו סי' ח' וז"ל אף על גב דאיכא הכא מגו דאי בעי אמר לא הקניתי לו כלום לא מהימנינן לי' בהאי מגו כיון דאיכ' עדים שהקנ' דאע"ג דפסולים נינהו מ"מ ניחא ליה למימר טענה זו שאין העדים יכולים להכחישו כדאמרינן בח"ה בעובדא דרבה בר שרשום כו' אבל אם העדי' מעידי' שקבלן על פרעון בפי' מזה השטר נאמן במגו דהא השתא נמי בהך דטעין סטראי מכחיש העדים וא"כ כיון ששתי הטענות שוות נאמן לומר סטראי במגו עכ"ד וזהי דלא כהסמ"ע אבל אין דבריו נראין לפע"ד ומה שהביא ראי' מהתו' פ' הכותב (כתובות דף פ"ד ע"א) אינה ראיה כלל דדוק' התם כיון שהי' צריך לישבע נגד העד והיינו שכתבו שם כדמוכח גבי נסכא דר' אבא בפ' ח"ה כו' ובפ' ח"ה גבי נסכא דר' אבא (דף ל"ד ע"א) כתבו התו' להדיא כן דדוק' משום שהיה צריך לישבע נגד העד אבל אם לא הי' צריך לישבע הוה שפיר מגו אף שהי' מכחישו ועכשיו אינו מכחישו ע"ש. ועוד דהתם גוף הטענ' לאו טענ' מעליות' היא ולא מהימנינן ליה אלא משום מגו אבל הכא כיון דהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי אם כן הרי הוא אומר לא נפרעתי וסטראי בעצמה טענה מעליות' הוא דאע"ג דבעלמ' אינו נאמן לומר סטראי אלא במגו דלהד"ם וע"כ היינו משום דסטראי בעצמה לאו טענה מעליות' היא הכא כיון שהאמינו כב' עדים שלא פרעו ה"ל ללו' לכתוב הפרעון על השטר וא"כ סטראי בעצמה טענה מעליות' היא וכ"כ בתשוב' מהרשד"ם סי' נ"א דהיכ' דכתוב בשטר דהאמינו כשני עדים שוב ליכ' ריעות' עד שיודה המלו' בפני ב"ד שנתפרע ולא צריך מגו עכ"ל. ובזה נדחה ג"כ מה שהבי' מתשיב' הרא"ש כלל ס"ו דהתם גוף הטענ' לאו טענה מעליות' היא וצריכה מגו משא"כ הכא וראיה לזה ממ"ש הר"ב בהג"ה לקמן סי' ע' ס"ד ושם ע"כ מיירי כשמעידים על פרעון סתם וכמ"ש שם ואפ"ה לא אמרי' הך סבר' דניח' ליה למטען סטראי ממה שיכחיש העדים ואף שכתבתי שם שדברי הרב צל"ע היינו בא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לשטת הפוסקים דלא פסל שאר העדים משא"כ בהאמינו כבי תרי דפסיל כל העדים וכ"פ בתשובת דברי ריבות סי' ע"ד ובס' גדולי תרומ' דף קי"ט ע"ג דבין מעידים בפי' על פרעון זה ובין מעידים על פרעון סתם בכל ענין יכול לטעון סטראי כשהאמינו כבי תרי ע"ש וכן נרא' להדיא מדברי הבית חדש בסעיף ג' וכן עיקר: אך מה שכתב הבית חדש דמ"מ שבועה בעי בנאמנות כבי תרי ואינו נאמן בלא שבועה במגו דלא נתפרעתי חדא דלא אמרי' מגו לאפטורי משבועה ותו דהוי לים מגו דהעזה דאפי' כנגד עד א' לא מצי מעיז כדכתב ר"י פ' ח"ה דף ל"ד אנסכ' דר' אבא והלכך אינו נאמן אלא בשבועה עכ"ל וכן כתוב בתשובות דברי ריבות ובס' ג"ת שם דמהימן בשבוע' אינו נרא' לפי עניות דעתי דלא שייך למימר אין אומרין מגו לאפטורי משבועה אלא היכ' דחייב שבוע' מצד הדין אלא שיש לפטרו משבוע' מטעם מגו בכה"ג שייך לומר א"א מגו לפטרו משבוע' אבל זה שהאמינו כבי תרי הרי כאלו עדים מעידים כדבריו שחייב לו מצד אחר ואינו חייב שבועה כלל (דבנאמנות כבי תרי אף שב' עדים מכחישים אותו אין צריך שבוע' כלל וכמו שכתבו הפוסקים והטור ל' ר"ס ע"א ע"ש) ועוד דהיכ' דמהימן לומר סטראי במגו הוי טענה סטראי כמו טענ' מגו וכמש"ל ס"ק ג' דהיכ' דפרעו בינו לבינו נאמן לומר סטראי וא"צ שישבע אא"כ טוען הלו' השבע לי ולא אמרינן שישבע דא"א מגו לאפטורי משבוע' אלא ודאי כמ"ש וכ"ש לפי מ"ש בסמוך דכיון דהאמינו כבי תרי טענת סטראי בעצמה טענה מעליות' היא אפילו בלא מגו. גם מ"ש הב"ח ותו דה"ל מגו דהעזה לאו מילת' היא וכמ"ש בסמוך דלא שייך לומר מגו דהעז' אלא היכ' שהיה צריך לישבע אם הי' טוען אותה טענה ע"כ נלע"ד ברור דא"צ לישבע כלל היכא דהאמינו כבי תרי וטוען סטראי ודו"ק: ומ"ש הסמ"ע דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כו' כבר כתבתי בסי' ע"א ס"ק ג' דליתא אלא בלא טענת סטראי אינו יכול להכחיש העדים ע"ש (עיין בתשו' מהרשד"ם סי' קי"א): עוד כ' בסמ"ע וז"ל ואפי' אי הי' ביד הלוה כתיבת יד כו' וכן מוכח מדכ' הטור והמחבר (בסי' ע"א) בס"ג דדוקא אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל ואין דבריו מוכרחים בזה לפענ"ד דהא כיון דלא מצי טעין סטראי אלא היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כתיבת ידו כק' עדים דמי ולא מצי למטען להד"ם א"כ גם סטראי לא מצי למטען ועוד דכיון שכ' בכתב ידו הרי כאלו בטל נאמנותו וכן דעת הב"ח לקמן סימן ע"א ס"כ ע"ש וכ"כ בפשיטות בס' גדולי תרומה דף קי"ט סוף ע"ג ומ"ש וכן מוכח מדכ' הטור בסי' ע"א ס"ג כו' אינו הוכחה כלל דהרי לא הוזכר שם שמודה שנפרע שטר זה דוקא ואדרבא שפרעו סתמא קתני ועוד דהתם תקנתא קתני דודאי דלכתחלה יש לעשות על צד היותר טוב וגם לא מיירי התם מטענת סטראי וגם מ"ש ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בסימן ע' ס"ד כו' אינו ראיה והתם אע"ג דלית לי' מגו מ"מ כיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' והוא לא קיים כן טענת סטראי טענה מעליות' ומוכח' מילתא דקושטא קאמר כיון דלא פרעו בפני פ' ופ' ודו"ק: ומתוך דברי הסמ"ע והאחרונים שהבאתי מבואר דהא דאמרינן דהיכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כ' בו נאמנות סתם וכן נראה להדיא בבעל התרומות שער י"ט וכ"כ עוד הבעל התרומות להדי' בשער ס"ו סוף ח"ב:
יב סָעִיף ב והעידו שפרעו כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' נ"א שרוצה לומר דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לפע"ד גם מדברי בעל התרומות שער ס"ו ומדברי הטור לעיל סי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש:
יג סָעִיף ב חוב אחר הוא שפרעת לי ז"ל הבעה"ת שער ס"ו ח"ב ויש לעיין אם לא אמר סטראי נינהו אלא אמר המלוה ממה שפרע בפניכם החזרתי לו את השטר ואיכא סהדי דפרעיה בזה נראה כיון דלא מצי למטען סטראי נינהו היכא דפרעיה באפי סהדי משום דליכא מגו ה"נ בטענת החזרתי לך את השטר ליכא מגו איכא למימר חד דינא אית להו ואין המלוה נאמן בכך ואין להניח את הודאי ולסמוך על הספק אע"פ שדברי ה"ר יוסף הלוי ז"ל סותרים זאת הסברא שהרי כ' דאע"ג דאיכא עדים מצי למימר לשם מתנה יהבינהו ניהליה כיון דלא ידעי אי במתנה אי בפרעון ולפי דבריו צריך שיעידו שבתורת פרעון של שטר חוב זה נתנם לו שאל"כ כשם שיכול לומר כשמעידים סתם שמתנה היו הכי נמי כשמעידים שבתורת פרעון נתנם לו יכול לומר שבתורת פרעון חוב אחר שהיה לו עליו נתנם עד כאן לשונו ומביאו ב"י בקצרה בס"ס זה. ודבריו תמוהין לפע"ד ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי אף הר"י הלוי מודה לזה דדוקא היכא דלא ידעו סהדי אי בתורת מתנה או בתורת פרעון ס"ל דנאמן לטעון סטראי במגו דמתנה מה שאין כן הכא דלית ליה מגו וכן מוכח להדי' ממ"ש הרא"ש פ' שבועת הדיינים ושאר פוסקים וכן הבעל התרומות גופיה בריש שער י"ט וז"ל וכתב הר"י הלוי הא דאמרי' ה"מ דפרעיה באפי סהדי מסתברא לן דדוק' היכא דקא מסהדי סהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' ולא ידעי אי מהאי שטרא אי משטר אחרינ' דכיון דמסהדי דבתורת פרעון יהבינהו ניהלי' אתרע שטרא דהא ליכא מגו כו' הרי מוכח להדי' כמ"ש (גם תימא שבשער י"ט הביא הבעה"ת דברי הר"י הלוי בסתם ולא הביא שום חולק עליו) וכן מוכח להדי' מהטור שכתב לעיל סי' ל' ס"ח ולא יוכל המלוה לומר סטראי נינהו ממלוה ע"פ או מחוב אחר שהי' לי עליך בשטר וחזרתי לך ע"כ וכאן בסי' זה הביא דברי הר"י הלוי ומחלקותו משמע דגם הר"י הלוי מודה בזה וכן עיקר:
יד סָעִיף ב הרי בטל השטר כו' ונשבע הלוה היסת ונפטר וע"ל סימן ל' מ"ש עוד מדיני סטראי:
טו סָעִיף ב בטל השטר היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שהודה שקבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשאה למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבוע' ד"מ ג' עכ"ל סמ"ע והוא מתשו' הרא"ש סוף כלל פ"ו ומביאו ב"י בקצרה ר"ס זה ועיין בתשו' הרא"ש שם שהבי' ראיות לזה מהנך דיני דלקמן סי' קי"ט וקמ"ח ע"ש ונראה דמ"ש נאמן בשבוע' היינו היסת:
טז סָעִיף ב אם תפס כו' ע"פ הדרך שנתבא' בסי' מ"ו סל"ז ע"ש:
יז סָעִיף ב וכן נ"ל עיקר וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרי' ללוה דלישתבע היסת שאינו בדין שנשביע אותו ואכתי לינקוט מלוה שטרי עלויה אלא אם רצה מלוה שישבע לוה היסת יחזור לו שטרו ומשבעינן ליה כ"כ הר"ן מביאו ב"י ועמש"ל סי' ע"ה ס"ק ע"ד וע"ה וריש סי' פ"ב ס"ק ד':
יח סָעִיף ב אם בתורת פרעון או בתורת פקדון עמש"ל סי' פ"ב סעיף י"ב:
יט סָעִיף ב הרי הוחזק כפרן ובטל השטר נרא' דדין זה איתא לכ"ע דכיון דהוחזק כפרן בטל השטר לגמרי וקרעינן ליה לכ"ע ודו"ק:
כ סָעִיף ב הוחזק כפרן וישבע הלוה היסת ויפטר ואיכ' מ"ד שאחר שהוחזק כפרן אין על הלו' שום שבועה כלל עכ"ל בעה"ת ומביאו ב"י וכתב בספר גדולי תרומה וז"ל לא ידעתי היאך מביא הסבר' הראשונ' בסתם כאלו היא יותר נכונה והאחרת בשם י"א כי כפי הנרא' הדין עם הי"א דהא בסתם הוחזק כפרן דעלמ' אמרי' דאין על שכנגדו שבועה כלל ולא עוד אלא שכתב בשער י"א דאי בתר דפרע קא טעין דפרע תרי זימני אין על המלו' שבועת היסת משום דכיון דטען תחל' להד"ם ה"ל כמודה שלא פרע ושוב אין נאמן לומר שפרע והכי נמי שטען המלו' להד"ם דהיינו שלא קבל כלום הרי הודה דלאו סטראי נינהו וכיון דקא מסהדי סהדי שנתן לו אותן המעות בתורת פרעון ממיל' הם פרעון השטר וא"כ למה ישבע עכ"ל ואין דבריו נכונים לפע"ד דמה שהקש' משער י"א ודאי לק"מ דהתם כיון שטען תחל' להד"מ הוה כמוד' שלא פרע דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דהאיך אפשר שפרע כשלא לוה מה שאין כן הכא דנהי שהוחזק כפרן במה שאומר שלא קבל מעולם והרי עדים מעידים שפרע לו ואהני דבטל השטר מ"מ לא הוחזק כפרן בזה דחייב לו עוד מצד אחר ויכול להיות דבריו אמת בזה ולהכי נמי לא קשיא מסתם הוחזק כפרן דעלמ' דק"ל לקמן סי' ע"ט דאין על שכנגדו שבוע' כלל דהיינו דוק' כשהוחזק כפרן לאותו ממון אבל הכא שטוען שחייב לו עוד מצד אחר הרי זה ממון אחר ובהדי' אמרינן בש"ס ופוסקים ובטור לקמן סי' ע"ט סעיף ח' דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר הילכך העיקר כאן כסבר' הראשונ' דצריך הלו' לישבע היסת כן נרא' לפע"ד:
כא סָעִיף ב שהרי לא פרעו בעדים. כלומר שהרי לא נתנו לו בפירוש לשם פרעון:
כב סָעִיף ב דאפי' בכה"ג כו'. הטעם דמתנ' לא שכיח שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחלה מה שחייב לו (עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד):
כג סָעִיף ב אבל בפני עד א' כו' הר"ב כתבכן בפשיטות משום שהביא בד"מ דברי הב"י שאין חולק בזה על הרמב"ן אבל לפע"ד דין זה צ"ע דבהדי' חולקים ע"ז התוס' פ' הכותב בעובד' דאבימי דף פ"ה ופ' ח"ה דף ל"ד ע"א סוף ד"ה הוי מחויב שבועה כו' וכן הר"ן פ' הכותב שם וכן בפ' כל הנשבעין גבי נסכ' דר' אבא מבואר להדי' מדבריהם כיון שאם הי' מכחיש העדהי' צריך לישבע להכחיש נגד העד לא הוי מגו ואיתרע שטר (וגם תמיה לי על הבעה"ת בשם הרמב"ן דהא מדברי הרמב"ן בחדושיו פ' ח"ה מביאר להדי' כדברי התוס' שם ואפשר ליישב דהתו' והר"ן והרמב"ן בפרק ח"ה מיירי בתר פרעון דהיינו אי פקח הוא מייתי ליה לידי שבוע' דאוריי' וכדאי' בפ' הכותב (דף ע"ט) ונתבאר בא"ע סי' צ"ב סי"ד וכמ"ש לקמן סי' קכ"א סקנ"ד א"כ אי טעין בתר פרעון סטראי ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ דומי' דנסכ' דר' אבא דאיכ' עד אחד דחטף ואמר אין חטפי ודידי חטפי ובעה"ת בשם הרמב"ן והטור והר"ב בהגה כאן מיירי דלא אתרע שטרא בעדא' לענין דעכ"פ צריך לפרוע לו שטרו אבל מודו דבתר פרעון יכול לתבעו דלמהוי מחויב שבועה ואיל"מ ובזה ניח' דלא סתרי דברי הרמב"ן אהדדי וניח' נמי דל"ק דהא בשבוע' דרבנן לא אמרי' משואיל"מ מיהו פשט דברי התו' והר"ן והרמב"ן שהקשו מהך דאבימי לא משמע כן שהרי לא הזכירו בדבריהם כלל מהך סוגי' דאי פקח הוא דבפרק הכותב ועוד דמאי קשי' להו דלמא אבימי לאו פקח הוא בדין זה אלא משמע מפשט דבריהם דאפי' קודם פרעון א"י לטעון סטראי ואיתרע שטרא ע"ש וצל"ע. (שוב ראיתי בתשוב' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד שהשיב להשואל שרצה לפסוק כהתוס' דפרק ח"ה שאין הסכמת הפוסקים כן ואישתמיטתי' דברי הר"ן הנ"ל ודברי הרמב"ן גופי' שבפ' ח"ה ואלו הוי חזי להו לא הוי דחי דברי השואל ע"ש) . ואין להקשות ע"ז ממאי דקי"ל לקמן סי' ע"ה סי"ד דבשבוע' דרבנן לא אמרינן דהוי משואיל"מ י"ל דהיינו דוק' בעלמ' היכ' שגוף הטענ' טענה מעליות' היא או אפילו היכ' שאינו נאמן אלא במגו ועל טענת המגו לא הי' צריך לישבע שבועה חמור' יותר מעכשיו כגון אי הוי טען אין חטפי ודידי חטפי בשטרות ועבדים וכה"ג דאע"פ שהי' העד מכחישו לא הי' צריך רק היסת משא"כ הכא שטענת סטראי גרוע' היא ולא מהני' אלא היכ' דאית ליה מגו דלהד"מ והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאוריי' והשת' א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו ואיתרע ליה שטרא וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאוריי' לכל מילי תקנוהו דלהוי כעין דאוריי' ובהכי ניח' נמי דהא הר"ן גופי' כ' פ"ק דגטין והבאתיו לקמן סי' קכ"ו סקס"ד דשבועת ע"א המעיד בפרעון מדרבנן בעלמ' הוא והיכ' דאפשר משתבע והיכ' דלא אפשר כגון האי מקבל דלא ידע וא"י להכחיש העד לא מפסיד עכ"ל אלא ודאי התם נמי טענת המקבל טענה מעליות' היא אפי' בלא מגו נאמן לומר דלא ידע ודוק. (שוב מצאתי בריטב"א פ' הכותב שהביא מתחל' תירוץ התוס' וכ' אח"כ עוד תירצו דהך דאבימי ל"ד לנסכ' דר' אבא דכיון דהוי מדרבנן לא הוי משואיל"מ וכ' שזהו הנכון וע"ש):
כד סָעִיף ב בפני ע"א כו'. כ' הב"ח דנרא' דהא דלא איתרע שטר' באפיחד סהדא לאו בדלא אדכר ליה דמהאי שטרא פרעי אלא אפי' אדכר ליה נמי דכיון דליכ' אלא חד סהדא נאמן דמגו דאי בעי הוה מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל כו' וע"ש ומ"מ לפי דעת התוס' והר"ן וחדושי הרמב"ן שהבאתי בסמוך אף בזה איתרע שטרא. אבל אם מכחיש לעד ואמר דלא פרעי' כלל לכ"ע נשבע להכחיש העד דהיינו מתני' דע"א מעידו שהוא פרוע:
כה סָעִיף ב ע"א כו'. ואינו דומה לנסכ' דר' אבא משום דנסכ' דר' אבא כיון דמסהיד דנסכ' ממש אית לי' גביה לשבוע' קא אתי ושבוע' מחייב ליה וכי לא מכחיש ליה הוי מחויב שבוע' ואי"ל אבל האי כי אתי מעיקר' להעיד על שטרו שהוא פרוע קא אתי ועד אחד מעידו שהוא פרוע לא מחייב שבוע' דאוריית' אלא שבועת תקנה דה"ל שבוע' דרבנן והיכ' דלא מצי לאשתבועי שקיל בלא שבוע' כו' וליכ' בהאי דינא דין נסכ' דר' אבא כלל אלא כי מחמרת בה משתבע ושקיל ומסתבר' לן דליכ' עליה ריעות שטרא ולא מחייב שבועה ע"פ העד כלל כו' כדלעיל סק"ג כ"כ הבעה"ת בשם הרמב"ן שהשיב לו כך וכבר כתבתי בסקכ"א די"ח ע"ז וסביר' ליה דאיתרע שטרא ושהרמב"ן גופי' בחדושיו כתב כן ע"ש:
כו סָעִיף ב לא אמרינן דאתרע שטרא. ואפי' שבוע' א"צ לישבע אם יש בו נאמנות כ"כ הסמ"ע וכ"כ בד"מ בשם בעה"ת וכ"כ בס' ג"ת דמ"ש הבעה"ת בשם הרמב"ן דמסתברא דלא מחייב שבוע' כו' היינו ע"כ בשטר שיש בו נאמנות דאי בלא נאמנות קשה דהא אפי' היכא דאיכ' מגו וליכא עד כלל כ' הבעה"ת לעיל דאם אין בו נאמנות ישבע ויטול כו' עכ"ל אבל לפע"ד הא ליתא וכמו שהוכחתי לעיל סק"ג דבעה"ת בשם הרמב"ן מיירי אפי' בלא נאמנות והא דכתב לעיל אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשטען הלוה ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש ודוק:
כז סָעִיף ב וע"ל סי' ע'. סעיף ד' בארתי שם כמה דינים מסטראי וע"ש. וע' בתשו' מהר"מ מלובלין סי' קי"ד בא' ששלח שלוחו לקבל מעות מהלוה והלוה אמר לשליח שלא ישלם למלוה עד שיכתוב קבלה על השטר והשליח לא עשה כן והמלוה טוען סטראי ופסק דאם מינה המלוה את השליח בעדים או ע"י כתב וניכר הכתב כיון דאינו יכול לטעון להד"ם כדלקמן סי' קכ"א אינו יכול לטעון סטראי אבל אם לא מינהו בעדים וגם אין כת"י ניכר יכול לטעון סטראי במגו דלהד"מ והשליח חייב לשלם להלוה עכ"ד. ולפי מה שהעליתי לעיל סק"ו צ"ל דכאן מיירי שהמלוה טוען שהשליח נתנם לו ג"כ על חוב אחר דאל"כ כיון שהשליח חייב לשלם א"י לתפוס ולטעון סטראי:
כח סָעִיף ג הואיל והודה כו' אם יש עדים כו'. כ' הסמ"ע זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הודה לו שנפייע מהשור בטל השטר כמ"ש לפני זה בס"ב ולא הל"ל לשון הואיל והודה אלא שהמחבר תפס ל' הרמב"ם שכ"כ בפי"ד ממלוה לסברתו דבהודה שמדמי השור קבל אפי' ליכא עדים השטר בטל ולא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם אף שכ' דעת האומרים דבעינן ג"כ עדים לזה קודם שכ' דעת הרמב"ם עכ"ל וזה דוחק ועוד שגם הטור כ' כיון שהודה והרי הטור הכריע בהדיא דלא כהרמב"ם כלל וכן הע"ש כ' הואיל והודה כו' ולא הזכיר סברת הרמב"ם כלל. ועוד שהרי גם הר"י הלוי גופי' נקט בלשונו לישנא דכיון שהוד' וכמ"ש הבעה"ת שער י"ט ח"ב על שמו וז"ל ומסתברא דסהדי בעי בכך וכן מתברר מל' הרב בן מגש שכ' בפירושיו כיון שמודה בעל השטר ששטר זה לא היה אלא מדמי השור שמכר לו ונתברר שישב אמסחת' בחנות שהמכר בשר השור בתוכו ונתקבל דמי הבשר הנמכר בידוע שלא היה אותו הפרעון אלא דמי השוורים עצמן ומדנקט לישנא דנתברר אלמא ע"י עדים משמע ואי לא מהימנינן ליה במגו עכ"ל בעה"ת לכך נרא' דמיירי שהעדים אינם מעידים שקבל דמי השור בתורת פרעון ממנו אלא מעידים שקבל בסתם דמי השור בפרעון מאותן הלוקחים ששלמו בעד בשר השור ולישנא דאם יש עדים שפרע לו כו' הוא ל"ד אלא ר"ל שקבל המעות בפרעון מהלוקחים בעד הבשר או צ"ל אם יש עדים שפרעו לו דמי השור ואלוקחים קאי ולישנא דהרב בן מגש דייק הכי טפי שכ' ונתברר כו' ונתקבל רמי הבשר כו' והלכך בכה"ג ס"ל להר"י הלוי והמחבר לעיל ס"ב דאע"ג דאיכא עדים מהימן לומר טראי במגו דמתנ' אבל הכא שהודה שמדמי השור הוא השטר איתרע שטרא לכ"ע ומסתמ' קבל ג"כ המעות לשם פרעון. ובהכי ניחא נמי מ"ש הט"ו אם יש עדים שפרע לו דמי השור כו' וא"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע והב"ח דדמי השור לאו דוקא וכמ"ש ודוק:
כט סָעִיף ג אם יש עדים שפרע לו דמי השור כ' הסמ"ע והב"ח דלאו דוק' קאמר אלא אפי' אין עדים שמדמי השור פרע לו אלא שמעידים שנתן לו בתורת פרעון איתרע שטרא וכדלעיל ס"ב. ולפע"ד זה דוחק דהטור כפל בלשונו כמה פעמים דמי השור ויהי' לאו דוקא (וגם קשה לפי' האחרון שכ' הב"ח שנרא' לו עיקר דסביר' ליה להטור דאף להרמב"ם בעינן עדים שנתן לו המעו' אף שאינם יודעים אם בתורת פרעון או לאו ואפ"ה איתרע שטרא כיון שהודה שהחוב הוא מדמי השור ולהר"י הלוי בעינן גם כאן שיעידו שנתן לו בתורת פרעון והכריע הטור כהר"י הלוי לענין דאין חילוק בין כאן לעלמ' עכ"ד דהא כיון דס"ל להטור לעיל בסעיף ב' דגם בעלמא אפי' מעידים שקבל המעות סתם סגי א"כ לאיזה צורך הביא כאן דעת הרמב"ם ודעת ר"י הלוי והכרעתו דהא כיון דג"כ בעלמא סגי כשמעידים סתם כ"ש הכא) ועוד שלפי שטתם דמיירי שמעידים שנתפרע מדמי השור מוכרח לומר דמ"ש הטור הואיל והוד' שמדמי השור הוא החוב הוא לאו דוקא וזה דוחק וכמ"ש בסמוך לכך נראה לפע"ד דהדברים כפשטן דהטור הבין מדעת הרמב"ם דאע"ג דאין (עדים שפרעו לו הלוקחים דמי השור רק שגבה מהם מעות) איתרע ליה שטרא דכיון שהודה שהחוב הוא מדמי השור וקבל דמי השור חזקה שעל השטר קבל ולא שייך לומר מגו דהוה כמגו במקום חזק' והר"י הלוי ס"ל דאף בכה"ג אית ליה מגו אלא מיירי שיש עדים שמעידים שקבל דמי השור אמסחתא דהיינו שהלוקחים פרעו לו דמי השור אלא שאינן יודעי' אם קבל לשם פרעון חוב שעל לוה זה או לא והלכך ס"ל דאע"ג דבעלמא היכא דאינם מעידים שקבל בפי' לשם פרעון ס"ל להר"י הלוי דנאמן לטעון סטראי במגו דמתנ' הכא שאני כיון שמעידי' שקבל דמי השור והוא הודה שהחוב הוא מדמי השור מסתמ' לשם פרעון יהביה ניהליה והכריע הטור כהר"י הלוי דאע"ג דהטור ס"ל לעיל דגם בעלמ' אם מעידים שקבל המעות בסתם סגי ואתר' שטר' מכל מקום בעינן הכא שיעידו שקבל דמי השור משום דדוק' התם ס"ל להטור דסגי בהכי מטעם שכ' הרא"ש דאדרב' יותר גריע' טענת מתנה מטענת סטראי דאדם יותר ברצון פורע חובותיו ממה שיתן שלו במתנ' כו' והיינו משום דהתם קבל המעות מיד הלו' עצמו משא"כ הכא שאין העדים מעידים רק שקבל מעות ממי שהיו קונים בשר השור וא"כ הי' יכול לטעון שהשור בעצמו הי' שלו והחוב שבשטר הוא חוב אחר שהרי אין העדים מעידים אלא שקבל דמי השור אבל אינם מעידים שהשור הי' של הלו' דאטו סהדי בכפא תלא להו והלכך אי לאו שהיו מעידים שקבל דמי השור רק שהיו מעידים שקבל מעות בסתם מפלוני ופלוני הי' נאמן לטעון סטראי במגו שאותו פלוני ופ' היו חייבים לי או נתנו לי במתנ' אבל עכשיו שמעידים שישבבחנות וקבל דמי השור איתרע שטר'. והשת' ניח' נמי הא דצריכינן להודאתו שהודה שהחוב הוא מדמי השור משום דאל"כ הי' נאמן לטעון סטראי במגו דהשור הי' שלי אבל עכשיו שהודה שהחוב הוא מדמי השור ויש עדים שקבל דמי השור א"כ ודאי השור הי' של הלו' והרי בצירוף הודאתו מתחייב ע"פ העדים (ודמי להא דאמרינן בפרק האומנין ההוא גברא דאגיר ליה חמרא לחבריה וא"ל לא תזיל באורח' דנהר פקוד דאיכ' מיא אזיל באורח' דנהר פקוד ומת חמר' וא"ל אין באורח' דנהר פקוד אזלי מיהו ליכא תמן מיא ובעי רבה למימר דמה לו לשקר אי בעי אמר באורח' דנרש אזלי ומסיק אביי דמגו במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי דאין. אותו דרך בלא מים וכ"פ הפוסקים אלמא אע"ג דאין יודעים שהלך שם מ"מ בצירוף הודאתו מתחייב על פי העדים וה"ה הכא ואע"ג דהכא מ"מ אין העדים יודעים בפי' שקבל לשם פרעון חוב מ"מ כי היכ' דהתם אע"פ שאין יודעים בפי' שהלך שם מ"מ בצירוף הודאתו מתחייב בתשלומים ממש ה"ה הכא דבצירוף הודאתן אזל מגו דילי' ואיתרע שטרא) כנלפע"ד ודוק היטב:
ל סָעִיף ג שפרע לו כו'. כ' הסמ"ע ז"ל ולר"ת והרא"ש הנ"ל בסעיף שלפני זה בהג"ה דס"ל דאפי' מעידים סתם שראו שנתן לו המעות איתרע שטרא דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה סביר' ליה דבכהאי גוונא דבדין זה דמודה דדמי השור הי' דהשטר בטל לגמרי עכ"ל נרא' שמ"ש הטור כאן לישנא דבטל השטר דחקו לזה אבל באמת לפע"ד לא דק דבהדי' מוכח בהרא"ש והר"ן דגם בדין זה לא איתרע שטרא אלא לענין דלא מגבינן ביה ולא קרעינן ליה שעל מה שהביא הרי"ף פרק שבועת הדיינים ראיה דאיתרע שטרא דרב נחמן פירושו דבטל לגמרי מהך עובדי דתורי דאיבטל לגמרי כ' עליו הרא"ש וז"ל ונרא' דלאו ראי' הוא דאתורי יהיב ומתורי שקיל אפשר שהלו' לו מעות לקנות לו שוורים וכ' שטר עליהם כדי שיפרע לו בדמי השוורים מלוה ע"פ שהי' לו עליו ודמי השוורים ישארו עליו חוב בשטר והוכחה לדבר זה שהניח השטר בידו עכ"ל וכ"כ הר"ן וז"ל ומאי דקא מוכיח הרי"ף דאמסחתא דכי היכ' דהתם איבטל שטרא לגמרי הכא נמי איבטל לאו ראי' היא כלל דמאן אמר ליה דהתם איבטל דילמא הכי הוה עובדא שהלו' מנה בשטר שיקח בו שוורים וירויח בהם ואחר שלקח אמר לו תיב אמסחתא וקבל זוזך שאני חייב לך ושמא מצד אחר הי' חייב לו על פה ורגלים לדבר שהרי לא נטל שטרו ממנו עכ"ל ומ"ש הטור בטל השטר הוא לאו דוק' וסמך אלעיל וכן משמע להדי' בב"ח שפי' דהטור ס"ל דחד דינא אית להו ע"ש. ונרא' דאפי' מעידים שבפי' קבל דמי השור לשום פרעון לא קרעינן ליה להרא"ש והר"ן וסייעת' כיון שאין מעידים בפירוש שקבל על פרעון השטר וכן משמע בב"ח ס"ס זה ע"ש ודוק:
לא סָעִיף ג והעיקר כסברא הראשונ'. וקרוב אצלי שגם הרמב"ם מודה לזה ומ"ש אע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ר"ל שאין עדים שקבל בתורת פרעון וכ"כ בס' ג"ת ונלפע"ד ראי' לזה שהרי בסמוך לעיל מיניה כת' הרמב"ם אבל אם ראיתי נותן לו מעות ולא ידעו אם הוא בתורת פרעון כו' ה"ז נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים מתוך שיכול לומר מתנה כו' אמר לו הלו' והלא ש"ח זה הוא דמי שור כו' הרי שכתב שהרי לא פרעו בעדים כו' אע"ג דמיירי שנתן נו המעות בפני עדים אלא ר"ל שלא נתן לו לשם פרעון בעדים ועלה קאי נמי אמר לו הלו' והלא ש"ח זה דמי שור כו' כלומר הלא ש"ח זה שמעידים שנתן לו המעות ולא ידעי אם בתורת פרעון כו' הוא דמי השור כו' וע"ז מסיק ואע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו כו' כלומר שנתן לשם פרעון וכעין מ"ש קודם לכן שהרי לא פרעו בעדים כו' כן נלפע"ד:
לב סָעִיף ג אם ידוע כו'. צל"ע בדין זה שהוא חידוש ולא נמצא בשאר פוסקים שיחלקו בכך וגם מהרי"ק גופיה לא החליט כן להלכה רק צירף זה לטעמים אחרים שבנדון דידיה ע"ש:
לג סָעִיף ד מי שנושה כו'. בסעיף זה מיירי שהלוה מודה לו על שני רובות או שידוע שחייב לו ב' החובות ואפילו פרעו בעדים ונתבארו דינים אלו בסי' פ"ג עיין שם:
לד סָעִיף ד ולא עוד כו'. וכתב ב"י בשם תשיבת רשב"א ראובן שהיה חייב לשמעון שני חובות הא' בשבועה והא' שלא בשבועה ופרע לו סך מעות וטוען שמחמת אותו חוב שיש עליו שבועה פרעו והלה אומר לא כי אלא מחמת החוב האחר קבלתי' והחוב שיש עליו שבוע' נשאר עליך הדין עם שמעון ע"כ:
לה סָעִיף ה נתן כו' עיין מה שכתבתי בסי' פ"ג סעיף ב' בהג"ה בזה:
א סָעִיף א ובשבילם קבלתים פי' אף שמודה לו שנתן לו לפרעון שטר זה כל שאינו מודה שהוא קבלם ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש המחבר בס"ס זה גם בסי' פ"ג:
ב סָעִיף א וגובה בו בלא שבועה אם יש בו נאמנות קמ"לן דלא תימא כיון דאיכא ריעותא לפנינו שהרי מודה שנפרע יצטרך לישבע אע"פ שיש בו נאמנות וע' פרישה:
ג סָעִיף א ואם אין בו נאמנות אינו נוטל אלא בשבוע' כ"כ הטור ועפ"ר שכתבתי דנרא' דקמ"ל בזה דס"ל דהדין כן דאע"פי שלא טען הלוה ישבע לי דאנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהודה לו וכדין הפוגם את שטרו דלקמן בסי' פ"ד משא"כ בשלא הודה שפרעו וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס פ"ב ע"ש:
ד סָעִיף א בין שא"ל תן לו המעות כו' פי' אף דהאמינו ליתן לו המעות תחלה מ"מ כיון שא"ל ליקח מידו השטר ה"ל לשום על לב שלא יתנם לו אא"כ היה בטוח שיתן לו השטר:
ה סָעִיף א חייב השליח לפרוע למשלח. דומה לזה כתב הטור והמחבר בסי' ק"ל ס"ה לענין ערב:
ו סָעִיף א לא יוכל המלוה לעכבן שיכול השליח לומר מה לי ולך שתביאני לידי היזק החזיר לי מה שנתתי לידך:
ז סָעִיף א וכן מי שהפקיד ביד א' ואמר כו' זהו כדעת היש חולקין הנ"ל דס"ל דאף על פי שיגיע היזק להשליח אפ"ה יכול לומר סטראי נינהו כיון דנתנם לידו בשם המשלח משא"כ לסברא הראשונ' דס"ל דלא סגי בהכי שהרי איירי שם בנותן לו בשם המשלח אפ"ה מצריך שיתנו לידו דוקא על חוב אחר וק"ל:
ח סָעִיף א שהרי פשע. פי' פשע בשמירתו דאלו שמרו כראוי לא היה זה תופסו והריטב"א כתב דין זה אשואל וכתב הב"י עליו דבלא פשע נמי השואל חייב באונסין וכמ"ש בד"מ לשונו ע"ש ומור"ם כתב הדין לענין מפקיד ונפקד דאינו חייב המפקיד אא"כ פשע ונלמד ממנו ממילא לדין שואל שחייב להראשון אפי' בלא פשע ודוק:
ט סָעִיף א הואיל ולא אמר ליתנם לו בפני עדים פי' וסבר שהוא נאמן בעיניו דאלו אמר לו לתנם בפני עדים אע"ג דלא אמר ליה שיקח השטר היה חייב השליח דאלו מסרו בפני עדים לא היה נאמן לומר סטראי נינהו במיגו דהחזרתי לך או להד"ם וק"ל:
י סָעִיף ב ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני כו' ואם כתב בשטר דהאמין להמלו' כשני עדים אפי' נותנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו דהא אפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים המעידים על הפרעון ואינו יכול להוציא מידו דהמלו' אף אחר שיפרע עתה בפני עדים כמ"ש הטור והמחבר בר"ס ע"א אם לא שנאמר שניחא ליה לטעון סטראי נינהו שהוא דבר שאינו ידוע להעדים אם משקר ממה שיטעון נגדם להכחישם והוא דוחק דמ"מ כיון שהאמינו יותר מהעדים האמינו בכל מה שיאמרו וק"ל ואפי' אם היה ביד הלוה כתיבת יד דהמלוה דקיבל ממנו כך וכך ל"מ היכא דהמניה כבי תרי וכן מוכח מדכתב הטור והמחבר בס"ג דדוק' אם יש עדים שהודה בפניהן שנפרע שטר זה מהני נגד נאמנות ולא בענין אחר ועוד ראיה ממ"ש מור"ם בהג"ה בסי' ע' ס"ד ע"ש ודוק:
יא סָעִיף ב ובאו אלו והעידו וה"ה אם יש ביד הלוה כתב יד המלוה שקיבל ממנו מעות אינו נאמן לומר סטראי נינהו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואפי' לענין נאמנות סתם כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"א ס"ט אם לא שהאמינוהו כשני עדים וכמ"ש:
יב סָעִיף ב הרי בטל השטר כו'. היינו דוקא ששתי התביעות היו שלו אבל אם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו לא משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקבל ועל אותו ממון שהודה שקבל נאמן בשבועה כו' ד"מ ג':
יג סָעִיף ב וכן נ"ל עיקר ועד"מ בס"ס זה שהאריך בזה דלא פסק כהרי"ף ורמב"ם ועיקר טעמו הוא כיון דרוב אחרונים פסקו דלא כוותיה:
יד סָעִיף ב שהרי לא פרעו בעדים ר"ל שהרי לא נתנו בפירוש בתורת פרעון בפני העדים:
טו סָעִיף ב וס"ל דאפי' בכה"ג איתרע כו' הטעם דמתנ' לא שכיח' ובפרט במקום דחייב לו אין מדרך בני אדם ליתן לו במתנה עד שישלם לו חובו תחלה:
טז סָעִיף ב אבל בפני עד אחד כו' ואפי' שבועה אין צריך לישבע אם יש בו נאמנות עד"ר וד"מ:
יז סָעִיף ג הואיל והודה שדמי השור כו'. עד אם יש עדים שפרע לו זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הודה לו שנפרע מהשור השטר בטל כמ"ש המחבר לפני זה בסעיף ב' ולא ה"ל למימר לשון הואיל והודה אלא שהמחבר תפס ל' הרמב"ם שכ"כ בפי"ד ממלוה לסברתו דבהודה דמדמי השור קיבל אפי' ליכא עדים השטר בטל ולא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם אף שכתב דעת האומרים דבעינן ג"כ עדים לזה קודם שכתב דעת הרמב"ם וק"ל:
יח סָעִיף ג אם יש עדים שפרע לו דמי השור כן הוא ג"כ לשון הטור. ועפ"ר דהוכחתי דל"ד קאמר אלא אפי' אין עדים שמדמי השור פרע לו אלא שמעידים שנתן לו מעות בתורת פרעון ס"ל בעל סברא זו דהשטר בטל לגמרי ולר"ת ולהרא"ש הנ"ל בסעיף שלפני זה בהג"ה דס"ל אפי' אם מעידים סתם שראו שנתן לו מעות איתרע שטרא (דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה) ס"ל דבכה"ג דבדין זה דמודה דדמי השור היה דהשטר בטל לגמרי והי"א ס"ל דאפי' אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן כיון דהודה מעצמו שקיבל דמי השור ה"ל מיגו במקום חזקה ועד"ר:
יט סָעִיף ד מי שנושה בחבירו שני חובות כו'. ע"כ איירינן שהמלוה טוען קבלתי על חוב אחר ואין הלוה מודה לו שהי' חייב לו חוב אחר וכאן איירי כשמודה לו או שידוע שחייב לו ב' חובות וק"ל ומקור דין זה יתבאר לקמן בסי' פ"ג ע"ש:
כ סָעִיף ה ליתנם לבעל חוב אחר מ"ש המחבר כאן חזר וכתבו מור"ם בס"ס פ"ג בהג"ה ע"ש וע"ל סי' קכ"ה מעין דינים אלו בטור ובדברי המחבר ומור"ם ז"ל שם:
א סָעִיף א וכן מי שהפקיד. וטעמא דכיון שהנפקד יצטרך לשלם לא הוי כתופס מיד הבע"ח אלא כתופס מיד השומר והשומר אינו חייב כלל ולהכי מחלק בין פשע או לא ובמשנ' למלך פ"א משכירו' כתב וז"ל כתב מרן בסימן פ"ג בשם הריטב"א וז"ל והיכא שהשאיל ראובן כליו לשמעון וחזר שמעון והשאילן ללוי ובא לתפוס מעני' ראובן ויש לו מגו וכו' ומיהו אם לא הפקידו שמעון ללוי אלא שבא לתופסו מרשו' שמעון שלא מדעתו נרא' שתפיסתו תפיסה ואידך חייב לשלם לפי שפשע בשמירתו ויש לתמוה עליו מה אירי' פשע אפילו לא פשע נמי דהא שואל חייב באונסין עד כאן לשונו בית יוסף ודברי הרב תמיהין דמאי אונסין שייך הכא דמאי דחייב רחמנא באונסין היינו אונסין דעלמא כגון שבורה ומתה אבל הכא לוי טוען שחייב לו ראובן כדי דמיו ויש לו מגו דלהד"מ דנאמן אבל אם באנו לחייב שמעון היינו משום פושע שמסר למי דלא מצי לשתעי דינא בהדי ואלו לא השאיל שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר וצריך עיון עד כאן לשונו ולא קשה מידי ואין כאן שום תמי' על הבית יוסף דודאי שואל דחייב באונסין אם כן אפילו תטפו לוי משמעון באונס גם כן שמעון מתוייב לשלם דהא נהי דלוי נאמן במגו היינו משום מגו דלא חטפתי אבל על כל פנים נגד ראובן לית לי' מגו דנימא דודאי אומר אמת שחייב לו שלא יצטרך השואל מה"ט לשלם דהא אפילו אם הי' אומר לא חטפתי הי' השואל צריך לשלם וראובן אית לי' דינא בהדי שואל ואומר אינו חייב לו כלל ואי משום המגו וכי לא יכול להיות שמשקר ולא עדיף עענה זו שמעון חייב לי מאלו טוען לא תטפתי והיית צריך לשלם לי ולא מצי לשואל טעון דילמא אמת שאתה חייב לו דהא אי הוי עדים וראה באופן דלית לי' מגו ללוי ולוי הלך למדינת הים וודאי הי' צריך לשלם ולא מצי טעון דלמא באמת אתה חייב כיון דלית לי' לחוטף מגו אינו אלא כמו גזלן ואנם וכן הוא הדין אפילו אית לי' מגו לא מהני לי' המגו אלא לגבי עצמו שיכול לטעון חוב עליו במגו דלהד"ם אבל השואל לא מצי פטר נפשי' במגו זו.
ב סָעִיף א אבל אם תפסו מיד המפקיד ואית לי' מגו. ונראה לענ"ד דכל הני תלוקות אם יכול לתפוס ע"י מגו מן השומר במקום שיצטרך השומר לשלם היינו דוקא במקום שטוען שחייב לו המפקיד דכיון דבאמת בע"ת מכאן ולהבא הוא גובה ואין לו זכות בזה החפץ דווקא אמרינן לי' זיל שלים מבע"ח דכיון דהשומר הוא צריך לשלם הרי אינך תופס מבע"ת אלא משומר אבל אם טוען שגוף הפקדון הוא שלו ויש לו מגו נראה דלכ"ע נאמן במגו כיון שהוא מכיר את שלו ביד אחר ולא איכפת לי' בזה שזה השומר קיבל שמירה ואחריות עליו על חפץ שלו וצריך השומר לשלם והוא אינו צריך להחזיר כנ"ל פשוט ☜:
ג סָעִיף ב אבל בפני ע"א לא אמרינן דאיתרע שטרא. ואינו דומה לנסכא דר"א דשם הוי מחויב שבועה דאורייתא ואיל"מ מה שאין כן זה שאין לו אלא שבועת המשנה בע"א שהוא פרוע לכן ל"א בי' מתוך כ"כ בעל התרומות בשם הרמב"ן שהשיב לו כך. והנה ראיתי כל הגדולים וחשובים יוצאים לקראת משה רבינו והקשו דברי הרמב"ן אהדדי דכאן דעתו דבע"א לא אתרע שטרא ולא אמרינן בי' מתוך ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ד) גבי נסכא דר"א כתב להדיא דאבימי קודם שנתקנה שבועת היסת דכיון דאי הוי מכחיש לשליח הי' צריך לישבע להכחיש את השליח לא הוי מגו ואתרע שטרא וכ"כ תוספות בעובדא דאבימי בפ' הכותב והנה בש"ך כתב עצה נכונה ליישב והוא דהתוספות והרמב"ן מיירי בתר פרעון דאם פקח הוא מייתי לידי שבועה דאורייתא ובתר פרעון כיון דהוי לי' ש"ד הוי לי' מחויב שואיל"מ ועיין שם דמותיב אנפשי' מאי הקשו מעובד' דאבימי דילמא מיירי עובדא דאבימי קודם פרעון ועיין שם אלא דסתימת דברי הרמ"א משמע דלעולם לא איתרע שטרא בפני ע"א דאם לא כן ה"ל לפרש דבתר פרעון צריך לחזור משום דהוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועוד דאם כן הפוכי מטרתי למה כיון דבתר פרעון יצטרך להחזיר למה יפרע. ולכן נראה דבתר פרעון לא שייך דין מתוך כיון דלדעת הרמ"א אפילו בשני עדים מעידים על הפרעון בסתם דאינו יכול לטעון סטראי אבל אי תפס לא מפקינן מיני' ואם כן ודאי בתר פרעון לא שייך דין מתוך שיצטרך לחזור המעות דהא אפילו שני עדים מעידים על פרעון סתם יכול לומר סטראי ואין צריך המגו כלל רק להוציא אבל להחזיק מה שתפוס ועומד סטראי מחמת עצמה טענה אפילו בשני עדים וז"ב. ואפילו לדעת השלחן ערוך דל"מ תפיסה לטענת סטראי היכא דאי' שני' על הפרעון סתם היינו משום דהאי שטרא איתרע לגמרי ואינו נאמן לתפוס על חוב שבשטר דכבר איתרע אבל תביעת ממון ודאי ליכא דהא מבואר בשלחן ערוך סימן ע"ט אמר לו מנה הלויתיך בפני פ' ופ' וכו' אבל טען אמת שקבלתי מנה אבל בפרעון חובי נאמן והרי משמע להדיא דאין בזה משום תביעת ממון אלא הא דאיתרע שטרו ואינו נאמן בתפיס' היינו משום דהאי שטרא איתרע לגמרי וכנ"ל ואם כן גבי אי פקת הוא דמייתי לידי ש"ד היינו דמוקים לי' לקמאי בהלואה דע"א אינו נאמן לארועי שטרא וכמ"ש בש"ך סימן עיין דאינו אלא משום פלגינן דיבורי' ואמרינן דמוקי' לה בהלואה. וכיון דהעיד בסתמא ל"מ דעל מנה סתם מצי אמר לפרעון חובו. ואם כן בתר פרעון אפילו לדעת ש"ע לא אמרינן משואיל"מ וכן מוכח מתשובת הרא"ש כלל פ"ו דאם על חוב שבשטר הוא בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל הוא בא מכח עצמו דאי בעי מהדר הרשאה למרי' ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון ועל אותו הממון שהודה שקיבל הוא נאמן בשבועה עיין שם ומשמע דתביעת ממון ודאי ליכא ומיהו לפי מ"ש בסימן ע"א סק"ד דגבי אי פקת הוא מייתי לידי ש"ד לאו משום פלגינן דיבורי' אלא משום דע"א נאמן על פרעון השטר דאף על גב דקודם פרעון אינו נאמן היינו משום דהוי ליטול ועוד דה"נ ש"ק אבל בתר פרעון הרי ע"א במקום שנים לשבועה ועיין שם ואם כן לדעת השלחן ערוך דלא מהני תפיסה לטעון סטראי נגד שני עדים ה"ה בעד א' בסתם ה"ל בתר פרעון משואיל"מ אבל לדעת הרמ"א דאפילו בשני עדים נאמן לומר סטראי פשיטא דבעד אחד נאמן לומר סטראי ואפילו בתר פרעון ודו"ק: אמנם היכא דפרעו בפני ע"א ואידכר לי' מהאי שטרא והמלוה מודה דאידכר לי' מהאי שטרא אלא שטוען שחייב לו עוד חוב אחר וקיבל במחשבתו על פרעון חוב האחר ואית לי' מגו בזה ודאי ה"ל בתר פרעון מחויב שבועה ואין יכול לישבע משלם דהא כה"ג דאידכר לי' מהאי שטרא בשני עדים וטוען על חוב אחר קבלתי' לא מהני תפיסה אפילו לדעת הרמ"א כיון דאידכר מהאי שטרא וע"א ה"ל כשנים כל זמן שאינו נשבע ואמרינן משאי"מ אפילו לדעת הרמ"א היכא דתובעו בתר פרעון ובעובד' דאבימי שם הי' המעש' כן אבימי ברי' דר' אבוהו הוי מסקי בי' חוזאי זוזי שדרינהו ביד חמא ברי' דר"א אזל פרעינהו אמר להו הבי לי שטר' אמרי לי' סטראי נינהו אתו לקמי' דר' אבהו א"ל אית לך סהדי דפרעינהו א"ל לא א"ל מגו דיכול למימר להד"מ יכולין למימר סטראי נינהו ואם כן התם דהשליח פרעו בפירוש ע"י האי שטרא אלא דאינהו תפסו על חוב אחר ואם כן בכהאי גוונא אלו הם שני עדים הי' צריך להחזיר אפילו אחר התפיסה ואם כן בתר פרעון הוי כשנים משום נסכא דר"א ואפילו קודם פרעון ה"ל הפוכי מטרתי ועוד נראה אפילו השליח פורעו בסתם אם נתברר שהלוה אמר לשליח זיל פרעי' אהאי שטרא נמי ל"מ תפיסה אפילו לדעת הרמ"א דע"כ לא אמרינן בפרעון סתם מהני תפיסה אלא אם הלוה פרעו בסתמא ומדלא פי' מצי אמר על חוב אחר אבל זה שאמר לשלוחו בפירוש אהאי שטרא והשליח דפרעי' בסתם שליח הוא דעוית ולא מהני בזה תפיסה ועובדא דאבימי כה"ג ואם כן בתר פרעון הוי לי' דין נסכא דר"א ועוד נראה לענ"ד בדע' הרמב"ן בפרק חזקת הבתים דאיתרע שטרא בע"א ומשמע אפילו קודם פרעון ואף על גב דקודם פרעון ליכא שבועת התור' ולא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם דהוא לפי מ"ש הרמב"ן בפרק חזקת הבתים בהא דכתב הרב ר' יוסף הלוי דמגו להוציא לא אמרינן ז"ל ואי קשי' לך מהא דאמרינן במס' שבועות מגו דיכול למימר להד"מ יכול לומר סטראי נינהו וגבי לי' אלמא אמרינן מגו לאפוקי ממונא לאו קושיא דאיהו נאמן לומר על מה שתפס סטראי ואין נאמנות על מנה שבשטר אלא על מה שפרעו לו שהוא אומר סטראי נינהו ואף על גב דממילא מהני לי' מגו לגבות מנה שבשטר וכיון דאין המגו מהני על מנה. שבשטר דהוי מגו להוציא ואין המגו אלא על מה שתפוס ואם כן אפילו קודם פרעון הוי לי' משאלי"מ דע"כ לא אמרינן קודם פרעון ה"ל שבועת המשנה אלא אם אנו דנין על מנה שבשטר ואין ע"א נאמן לשבועה בש"ק או בליטול אבל כאן שאנו דנין על ממון שתפוס בלא השטר הוי לי' שבועת תורה ממש ואינו נאמן לומר דידי חטפי כמו בנסכא דר"א ומיהו דוקא כעובדא דאבימי דאידכר לי' מהאי שטרא וכמ"ש אבל אם פרעו סתם ולא אידכר האי שטרא ודאי לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם קודם פרעון דעל מנה סתם לא שייך נסכא דר"א כיון דאפילו שנים ראו נתינת מעות מצי טעין על הפרעון חוב וכמ"ש בשלחן ערוך סימן ע"ט ואין לארועי שטרא אם כן קודם פרעון ליכא שבועת התורה. ☜המתבאר מדברינו אלה דאם פרעו בסתם בפני ע"א לא אתרע שטרא בין קודם פרעון בין בתר פרעון לא שייך בי' דין מתוך לדעת הרמ"א דמהני תפיס' אפילו בשנים אבל היכא דפרעו בפני ע"א ואידכר מהאי שטרא השליח או הלוה בזה ודאי בתר פרעון ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וקודם פרעון נמי לפי מ"ש הרמב"ן בפרק חזקת הבתים דלא הוי מגו להוציא משום דלא על מנה שבשטר אנו דנין אם כן ה"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם ועמ"ש בסימן צ"ב סק"י:
ד סָעִיף א לא אמרינן אתרע שטרא. וכתב הב"ח ז"ל נרא' דהא דלא אחרע שטרא באפי חד סהדא לאו בדלא אדכר לי' מהאי שטרא פרעי' אלא אפילו אדכר לי' מהאי שטרא פרעי' נמי כיון דליכא אלא חד סהדי נאמן במגו דאי בעי מכחיש לי' ואומר דלא פרעי' כלל ועיין ש"ך שכתב ומ"מ לפי דעת תוספות והר"ן וחידושי רמב"ן שהבאתי בסמוך אף בזה איחרע שטרא אבל אם מכחיש לעד ואומר דלא פרעי' כלל היינו מתני' דע"א מעידו שהוא פרוע דנשבע להכחיש העד: והנה אם העד מכחישו ואומר דאידכר לי' מהאי שטרא נראה מדברי הש"ך בסימן נ"א דבענין זה לא שייך מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דיכול לישבע בהכחשת העד וכבר כתבנו שם בסימן נ"א דבנסכא דר"א. אפילו אם העיד שחטף ושיודע בודאי של חבירו הוא נמי לא מגרע בדיבורו ואפשר דתלי בסברת שני תי' שבתוספות במה שהקשו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל"ז) דליהמני' במגו דאומר לא חטף כו' ותי' ר"י דכיון דמחויב שבועה אינו חצוף להעיז ולישבע בדבר שהעד מכחישו וריב"ס תי' דודאי מגו הוי ואפילו הכי חייב דכן הוא הדין או לישבע או לשלם ועיין שם ואם כן לפי תי' ר"י בכהאי גוונא דהעד מכחישו בטענת דידי חטפתי ה"ל מגו דלא חטף דהא השתא נמי מכחישו אבל לפי תי' ריב"ם אם כן אפילו אית לי' מגו לא מהני אם כן לא מגרע במה דעד מכחישו בטענה דידי חטפתי ולא גרע דיבורו משתיקתו. ולפי דברי ר"י דלא הוי מגו להכחיש לעד ולישבע נגדו אם כן אפילו בשבועת המשנה נמי הוי לי' מתוך שאינו יכול לישבע משלם כיון דאינו נאמן לומר סטראי אלא משום מגו וכיון דצריך על כל פנים לישבע נגד העד אם כן אינו מעיז להכחישו ולישבע ומה לי שישבע שבועת התורה או שבועת המשנה. ובזה ניחא ליישב דברי הרמב"ן אהדדי דבעל התרומות כתב בשם הרמב"ן בע"א לא אתרע שטרא ובחידושיו משמע דסביר' לי' דאיתרע שטרא דהרמב"ן בחידושיו פרק חזקת הבתים הקשה קושיות תוספות בנסכא דר"א ויהי' נאמן במגו וכו ומפרקי רבנן ז"ל דלא אמרי' מגו היכא דקא מכחש סהדא דלא חציף אינש לאכחושי סהדא ואיכא למידק עלה הא דאמרינן בכתובות גבי אבימי ברי' דר"א כו' מגו דיכלי למימר להד"מ ואמאי הא אי אמרי להד"מ מחייבו שבועה אי' למימר בתר דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' ויש שפי' טעם הדבר מפני שהחורה האמינו ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכו' ע"ט ומבואר דהאי דמפרקי רבנן הוא תי' ר"י ולהכי קשה לי' מעובדא דאבימי כיון דלא הוי מגו להכחיש העד אם כן מה לי שבועת המשנה או שבועת התורה כיון שישבע להכחישו ומשום הכי כתב ואי' למידק עלה והיינו על האי פירוקא ומוקי לה בתר דתיקון רבנן שבועת היסת ויש מי שפי' והוא תי' ריב"ם ואם כן מגו הוי אלא משום דהוי מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואם כן בשבועו' המשנה לא שייכא וממילא לא קשה מעובד' דאבימי ואם כן הרמב"ן סובר כתי' ריב"ם דהוא העיקר ומשום הכי כתב בעל התרומות משמו דבע"א לא איתרע שטרא. מיהו בעדו' קרקע מבואר בתוספות פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ל') דלא שייך נסכא דר"א כיון שאין בו ש"ד עיין שם ונראה דאפילו לפי דברי ר"י דלא הוי מגו להכחיש העד ולישבע נגדו היינו דוקא היכא שהשבועה הוא נגד העד כגון שבועת התורה או שבועת המשנה דהוא נמי נשבע בנק"ח נגד העד אבל בקרקע דליכ' שבועה נגד העד אלא שבועת היסת נגד הבעל דין בזה אפילו איכא ממילא הכחשה עם העד לא חש לה ואמרינן מגו: והנה לפי מ"ש הרמ"א בסעי' א' דאחר דחייב השליח לשלם אין המלו' יכול לעכב אם אומר שהלוה חייב לו ממקום אחר אלא אם כן טוען שהשליח נותנם גם כן על חוב סטראי והוא מדברי המרדכי פ' הכותב ואם כן עובדא דאבימי ע"כ מיירי דבני חוזאי אמרי שהשליח נתנם גם כן על חיב אחר אלא דהשליח מכחיש להם ואומר דפרעי' על האי שטרא אם כן תו לא הוי דין נסכא דר"א לפי פי' ר"י דאם העד מכחישו בכל דבריו דהשתא נמי מעיז כנגדו הוי מגו. ואפילו לפי פי' ריב"ם לפי מ"ש בס"ק ג' דבפני ע"א כשמעיד בפרעון סתם לא איתרע שטרא לא קודם פרעון ולא בתר פרעון אלא דוקא כשמעיד העד שפרעו על האי שטרא והמלוה רוצה לעכבו על סטראי דכה"ג בשנים אפילו תפס לא מהני ואם כן הוי בע"א בתר פרעון מתוך שאינו יכול לישבע משלם ואפילו קודם פרעון לפי מ"ש הרמב"ן ועיין שם וכיון דמה שהשליח מעיד שפרעו על האי שטרא הרי בני חוזאי מכחישו אמרי אדרבה פורעו על חוב סטראי ובזה ודאי נשבעין להכחיש העד כיון דמכחיש את העד ולא נשאר עדותו כשנים אלא במה שמעיד על פרעון סתם דבזה אין מכחיש דמודים שקבלו פרעון וכיון דכבר אמרנו בסק"ג דבפרעון סתם ודאי לא אתרע טטרא בתר פרעון כיון דמהני תפיסה ואם כן אינהו מצי טעון סטראי להכחיש העד דאומר דנתן להם על האי שטרא אלא שנתן להם בפרעון סתם ובפרעון סתם לא אתרע שטרא אפילו בתר פרעון. ונראה דהתוספות סברי כתי' השני שבמרדכי פ' הכותב דעובדא דאבימי מיירי דבני חוזאי מודי דאדכר השליח האי שטרא ואפילו הכי יכולין לטעון סטראי וכגון זה ודאי גבי שנים הי' צריך להחזיר אפילו בתר דתפס וכמ"ש בס"ק הקודם אם כן הוא הדין בעד א' דהוי דין נסכא דר"א על כל פנים בתר פרעון ואפילו קודם פרעון משום הפוכי מטרתי אבל הרמ"א דס"ל דאם השליח אדכר האי שטרא והמלוה מודה לשליח ליכא מגו דחב לשליח וכמו שכתב הרמ"א בסעי' א' משום הכי סתם דלא אתרע שטרא לא קודם פרעון משום דהוי שבועת המשנה ולא בתר פרעון משום תפיסה ואם השליח אדכר האי שטרא כיון דהמלוה צריך להכחיש זה ה"ז נשבע להכחיש העד ובחידושי הרשב"א פ"ב דקידושין כתב בהא דאמרינן גבי קידושין שליח נעשה עד והשתא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו' וז"ל ובשאינה מכחישתן איכא למימר דאפילו הכי אינה מקודשת דאף על גב דהשתא לאו נוגעין בעדותן דהא מודה מכל מקום אינס נאמנין מתורת עדות אלא מדין הודאתה וה"ל כשניהם מודים שאינה מקודשת וזה עיקר וי"ל דמקודשת דהשתא לאו נוגעין בעדותן הן ואף על פי שבהכחשה אין נאמנים הא אין פסולם אלא משום נגיעתן ונסתלק הגורם וחזרו להכשירן אלא דקשיא מעשה דאבימי ברי' דר"א כיון שהמלוה מודה שנתן לי ונסתלק הגורם וכי קאמר סטראי נינהו ה"ל משואיל"מ ועיין שם דתי' דעובדא דאבימי טענתייהו לאו אמנה כו' אלא משטרא כו' ומשתבע שבועות המשנה ומפטר ואי פקח אידך יהיב לי' מנה אחריני באפי האי סהדא ומוקי קמאי בהלואה וה"ל משואיל"מ עיין שם והנה מדברי הרשב"א יראה דאי אמרינן בתר דנסתלק הגורם ה"ל עד אם כן אפילו השתא בתר דתקון רבנן שבועת היסת ה"ל שליח עד בתר פרעון. אמנם נראה גם דבר זה שייכא בשני תי' שבתוספות הנז' דהקשה בנסכא דר"א דיהי' נאמן במגו ולפי דברי ר"י לא הוי מגו להכחיש העד ולישבע נגדו דהוי העזה ואם כן בתר דתיקנו רבנן שבועת היסת תו לא הוי שליח עד דאית לי' מגו להכחישו ושבועה לא יצטרך לישבע נגד העד כיון דהוי נוגע אם מכחישו אבל לפי תי' ריב"ם דאף על גב דהוי מגו אפילו הכי כל שיש עד בדבר כן הדין או לשלם או לישבע וכיון שא"י לישבע משלם ואם כן השתא דמודה לשליח ונסתלק הגורם הוי עד וצריך לשלם אף על גב דאית לי' מגו להכחישו ויהי' נוגע דלפי מ"ש ריב"ם אפילו אית לי' מגו כיון דהשתא הוי עד הוי לי' משואיל"מ ודו"ק:
א סָעִיף א חייב השליח לפרוע להמשלח והיא ש"ס ערוך בכתובות ולכאורה יש לתמוה מכאן אהא שכתב הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ט דבכה"ג פטור גם המשלח ממי ששלח לו וע"ש בפרישה שכתב בטעמא דמילתא משום כיון דאית ליה מיגו יאמר לו המלוה ודאי דהאמת עם השליח שאתה חייב לו דאם היה רוצה לשקר למה טוען טענ' גרועה שתופסו בשביל שאתה חייב לו שיש לו דינין ממך וממני ניחא הי' לו לטעון שהחזיר כו' ע"ש ועכצ"ל דהא דאמרינן בקידושין מ"ג ומבואר לקמן סי' קכ"א דאין שליח נעשה עד אף שיש לו מיגו דהחזרתי ללוה דש"ה דהמיגו לא לטענא מעליותא הוא דמאי מעליותא איכא להשליח בין טענות פרעון למלוה בין טענות אהדריניה ללוה וליכא הוכחה מהמיגו שאומר אמת רק שעיקר הנאמנות שם הוא מטעם עדות רק שרצו לומר שאין לו דין עד מחמת שהוא נוגע שמוכרח לומר שפרע למלוה דאי לא אמרינן ליה זיל שלים וע"ז אמר דלא נוגע הוא מיגו דאמר אהדריניה ללוה פי' וכיון דהיה יכול לו' טענה אחרינא לפטור נפשיה ולא להעיד שקר ממילא נאמן שוב בעדותו מטעם עדות מש"ה קאמר התם שפיר דהשתא כיון דתיקן רבנן שבועת היסת ממילא הו"ל עד הצריך שבועה דאינו נאמן מטעם עדות אבל הכא דהמגו הוא לטענה מעליותא המיגו הוא הוכחה שאומר אמת ואפי' הי' קרוב או פסול שאינו נאמן מטעם עדות נאמן מטעם מיגו ולזה כתב הסמ"ע שם דאף המשלח פטור כיון דאיכא הוכחה מהמיגו שאומר אמת וא"כ קשה דה"נ יפטור השליח כיון דיש להמלוה מיגו לטענה מעליותא דאיכא הוכחה שאומר אמת שאתה חייב לו א"כ לא הזקתיך כלל ואפשר לחלק דש"ה דהמשלח פוטר עצמו מהחוב ע"י המיגו שיש להשליח ואילו הי' להמשלח עצמו מיגו ודאי דהיה לו נאמנות ע"י מיגו לפטור דרחמנא נתנה נאמנות ע"י מיגו לפטור וא"כ מה לי שיש הוכחה לפטור ע"י המיגו שיש להמשלח או שיש הוכחה מהמיגו שיש לאחר דרחמנא אחשביה להוכחה שבא ע"י מיגו להוכיח שהוא אמת כדי לפטור משא"כ הכא דהמיגו שיש להמלוה לאו הוכחה שהוא אמת כדי להוציא מהמלוה שהתורה לא נתנה נאמנות להמיגו כדי להוציא דהא מיגו להוציא לא אמרינן רק מכח השטר שבידו אמרי' המיגו ואם כן הוא הזיקו שהניח השטר בידו דממנו לבד לא ידעינין שהוא חייב וגם מהמגו והשטר אין ראיה והוכחה שהוא חייב דאין השטר מסייע שהוא חייב לו ממקום אחר רק דמהני משום שהשטר הוי כגבוי והוי כמגו להחזיק וה"ז השליח גרם שעשה לההזיקו במה שהיה מקודם מוציא והזיקו ולכך חייב כנ"ל ליישב דברי הסמ"ע שלא יהיו תמוהין כ"כ אמנם ודאי דלא קיי"ל כהא כמ"ש הסמ"ע שם דכבר כתבתי בסי' נ"ו דלא מועיל מיגו שיש להאחר דבעינן דוקא שיהיה המיגו לבע"ד או למי שמוטל עליו הדבר לעשות כמו שליש ושליח או שיהיה בידו לעשות כמו שאומר:
ב סָעִיף א לפרוע להמשלח אין להקשות כיון דאין פשיעתו רק במה שהניח שטר ביד המלוה הא אפילו אם הוציא השטר בשעת פרעון ואח"כ החזירו למלוה היה פטור דמחזיר שטר פרוע למלוה פטור כמבואר בסי' נ"ה ובסי' שפ"ו דלא הוי רק גרמא בנזקין דכאן שאני דכיון ששינה בפריעה בהמעות מדעת המשלח הוי כפשע והזיק בממון וחייב לשלם:
ג סָעִיף א שהשליח גם כן נתנן לו על חוב אחר ואפילו מביא המשלח עדים שבפי' מסר להשליח המעות על חוב דבשטר לא מהני וכמו שאבאר אח"כ ועוד נראה דהשליח זה שניתן לו למסור להמלוה המעות על תנאי שיקח השטר דינו ממש כדין שליש על תנאי דכל מה שעליו לעשות דינו כדין שליש כמ"ש בסי' נ"ו ובשליש על תנאי אפילו באו עדים והכחושו השליש נאמן דשמא אח"כ באו והתנו בענין זה כמבואר בסי' נ"ו סעיף ב' וא"כ ה"נ יהיה השליח נאמן בשעה שמסר לידו שהיה על חוב אחר ואפילו אם עכשיו מכחיש השליה לעדים בהכחשה גמורה לא מהימנינן ליה במה שסותר הגדתו הראשונה:
ד סָעִיף א וכן מי שהפקיד עש"ך שכתב דזהו כדעת הי"א דס"ל דהואיל דהשליח חייב לשלם אין יכול לתפוס ממנו ולהזיק להשליח רק כשטוען שבשליחות אותו פלוני הפקיד בידו דהשליח מתחייב אחר כך בהודאת פיו דיאמר לו התופס אם תודה לדברי תפטור ע"ש ולכאורה תימא כמו שתמה בתומים דאם כן אם יש עדים שלא צוה לו ראובן כך והמפקיד בשקר אמר כן ללוי מה"ת יהיה יכול לו לתפוס הא א"י לומר לו אם תודה לדברי תפטור כיון שיש עדים וכי כשביל שאמר שקר נקנוס אותו לכן נראה דעיקר הטעם דהי"א בהא דס"ל שא"י לתפוס כיון שיש הפסד לשמעון אף דלכאורה דעת הריטב"א מסתבר הביאו בתומים ס"ק ג' מטעם דמה נ"מ לי שאתה חייב לשלם מ"מ אינו שלך ואני תופס שיעבוד שלי דהא שיעבודא דאורייתא וכשהוא משועבד לי הוי כמכור לי מה"ת לא אתפוס משלי משום פסידא דידך ומאי חזית שאפסיד אני כדי שלא תפסוד אתה אך עיקר הטעם דלא מצי לתפוס מהנפקד כשמגיע לו היזק הוא דאף דהנפקד ודאי ג"כ משועבד להמלוה מדר"ג כמבואר בסי' פ"ו דאף בפקדון שייך דר"נ מ"מ הא כתב הש"ך בסי' פ"ו דבמקום דאית ליה פסידא דהוי הדין כמו במשועבדים ועיין תומים שם ס"ק י' שכתב מטעם זה דקיי"ל בדר"נ דא"י למחול היינו דוקא בדאית ליה קרקע אבל לגבות מטלטלין א"י כיון שמחל לו הוי כמטלטלין המשועבדים דאין בע"ח טורף ממנו א"כ ה"נ כיון דאית ליה פסידא שחייב לשלם הוי כמטלטלין המשועבדים דא"י לטרוף מהם ואף שכתבתי בסי' פ"ו דאין דינו של התומים ברור שם מ"מ בהא כ"ע מודים דהא מבואר בב"מ ר"פ המפקיד דכשהנפקד משלם מחמת פשיעה וכיוצא שנקנה לו הפקדון למפרע או סמוך לגניבה מטעם דהוי כאומר לו בשעת הפקדון (") לכשתנגוב ותשלימני תהיה פרתי קנויה לך מעכשיו או סמך לגניבה ע"ש ובתשובת רמ"א סי' ס"ז הביאו הש"ך בי"ד סי' ש"כ ס"ק ח' ע"ש דמטעם זה פטורה מהבכורה כשעכו"ם הנפקד משלם כשנגנבה הפרה אלמא דקנין גמור חשוב ליה וא"כ משועבדים ממש הן דהא נקנה לו לגמרי למפרע וגם בלא"ה נ"ל דרשות השומרים כיון שתיקנו משיכה בשומרין כדרך שתיקנו בלקוחות נקנין הן להשומר בקנין שיהיה משועבדים ונקנין להשומר שיהיה בידו כמשכון בשביל אחריות שקיבל עליהן והוי ממש משועבדים גמורים דאין בע"ח טורף מטלטלין המשועבדים ומכ"ש כאן שהיא מלוה ע"פ דאין טורף כלל ממשעבדי ולזה כשאמר שמוסר לו בשליחות אותו פלוני אף שיש עדים שהגיד כן בשקר מ"מ נגד סילוק זכות שלא נקרא שוב אותן מטלטלין משועבדים שלו דהא הויין שוב כמוחזרין להבעלים והודאתו נגד זה הרי כהודאת בע"ד שהוא כמאה עדים שהוא מסולק מן החפץ ואינו שוב בע"ד על החפץ. ולפ"ז נ"ל דהא דא"י לתפוס כשמגיע היזק להשליח או למפקיד היינו דוקא כשנמסר החפץ לרשותם דאז קנוהו במשיכת' אבל אם ראובן חייב עצמו בחיוב המועיל על אחריות החפץ של שמעון העומד ברשות שמעון לוי יכול לתופסו מרשות שמעון החייב לו כשיש לו מיגו ואף שיגיע היזק מחמת זה לראובן כיון שלא עשה ראובן קנין בהחפץ לא נקרא משועבדים שלו ומכ"ש להטעם שכתבתי דהוא מטעם דהוי כקנוי לו כמבואר בר"פ המפקיד הא מבואר שם דבעומדת באגם לא קני' לה. ולפ"ז נראה דאין לו דין משועבדים רק במקום שנעשה בו קנין דאז הוי כמו בלקוחות אבל במקום שלא עשה השומר קנין רק שנתחייב מחמת שסילק האחר השמירה כמבואר בסי' רצ"ה ס"ה יכול הלוה לתופסו כיון שאין לו קנין בו לא נקרא משועבדים. ולפ"ז אפשר לפרש דלא סתרי (דברי) הרא"ש בפסקיו למ"ש בתשובה דגבי בקרא מיירי הרא"ש כשנעשה שומר על בהמות שעמדו באגם כדרך הרועים ובכה"ג דלא עשו בו שום קנין מודה הרא"ש ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הש"ך בסימן קע"ו סעיף ל"ו ס"ק מ"ח דהאיך ישראל יכול לתפוס מהשותפות כיון דאיכא פסידא להשותף ולפמ"ש לק"מ דבאמת מבית השותף הב' שאינו חייב לו ודאי דאין יכול לתפוס אף בדבר שידוע שהוא משל השותפות כיון דאית ליה פסידא לדידיה ושותפין כש"ש דמי וכמשועבדים דמי אבל מבית השותף החייב לא יכול לתפוס וגובה מחלק החייב לו כיון שיש לו מיגו דהוי כעדים אף שיגיע היזק לשותף השני יכול לומר לו מה לי בכך כיון דשיעבודא דאורייתא וה"ה כמכור לו לשיעבודו וכמש"ל ונגד השותף השני לא דמי למשועבדים כיון שאין מונחים ברשותו ולא נעשה לו קנין בהם וראיה לזה מבכורות מ"ח ע"א דאמר התם זאת אומרת שני יב"ש שהי' בעיר א' ולקחו שדה לשותפות בע"ח גובה אותו דא"ל אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא ואי בחברך מסיקנא מנתא דחברי' שקילנא והוא תמוה דהא כי שקיל בע"ח פלגא המותר יחלקו עצמם השותפים ביניהם והרי יפסיד הא' שאין חייב לבע"ח והיאך יכול הבע"ח להזיק בתפיסתו ודמי ממש למ"ש הש"ך בסי' קע"ו ס"ק מ"ט אע"כ הוא מטעם שכתבתי דהכא כיון שהוא קרקע והוא מלוה בשטר שהוא גובה ממשעבדי אין משגיחין בנזק אחר ודין זה אין שייך רק במקום שאין גובין ממשעבדי וכמ"ש ועוד יש לחלק בכמה אופנים לפמ"ש מזה מוכח דעכצ"ל דא"צ להשגיח בפסידא דאחרינא במקום פסידא דידיה רק במקום דהוי אצלו משועבדים שהוא ברשותו והוי כאילו הוא משכון בידו וכמש"ל. ולפ"ז תוכח באם תופס באמרו שהוא שלו ממש שגנבו או גזלו ממנו ודאי דיכול לתפוס לכ"ע כיון דלא שייך בזה הסברא דאין גובין ממשעבדי כנ"ל:
ה סָעִיף א שהרי פשע עסמ"ע ס"ק ה' דשואל חייב אפילו בלא פשע וכו' והמשנה למלך פ"א משכירות כתב בזה דאין אונס רק שבורה ומתה אבל הכא לוי טוען שחייב לו כדי דמיו ויש לו מיגו דנאמן ואב באנו לחייב שמעון היינו משום פושע שמסר למאן דלא מצי לאישתעויי דינא בהדיה דאלו לא השאיל שמעון ללוי היה ראובן נשבע ונפטר עד כאן לשונו ודבריו תמוהים מאוד דכיון דחייב לשלם כשפשע ע"כ דלא מהימנינן ליה בהמיגו ומחזיקין אותו לגזלן אם כן בשואל אפילו נעשה באונס יש לו להתחייב. וליישב נראה דס"ל כדעת הסמ"ע בסי' קכ"ה ס"ק י"ט דכשהוא נאמן במיגו פטור הלוה מלשלם והא דחייב כשפשע דס"ל כדעת מהר"ם מלובלין הביאו הש"ך בסי' קכ"ח ס"ק ח' דאפילו היה של חבירו בידו כשפרע חובו של חבירו יכול לומר מפייס הוינא ליה והפסיד מעותיו. ועכצ"ל לדבריו דהא דאמרינן בב"ק דף מ' דמקשה הש"ס דלימא ליה אי אהדרתי ניהליה הוי מעריקנא ליה לאגמ' וע"ש בתוס' שכתבו הפי' דמתוך זה היה מתפשר עמי וע' בת"ח שכתב הפי' דהיינו שהיה מתפשר עמי מחמת שהיה מתפחד שלא אעשה כן ומשני הש"ס דיכול לומר דמשתעבד מדר"ג ע"ש. וא"כ בגוונא דמהר"ם מלובלין ג"כ ק' דהא יכול לומר ג"כ דמשתעבד מדר"נ ועכצ"ל דדוקא בפרע מעצמו הפסיד דיכול לומר מה הוי לך גבאי דהזקתני דאומר מפייס הוינא ליה משא"כ כשהיה ע"י תפיסה כדאמר התם דקדים ב"ד ותפסיה. ונראה דה"ה בתפיסה שתפס הבע"ח באונס דג"כ לא הפסיד אפילו במקום שחייב באונסין מטעם שכ' המ"ל דאין אונס רק שבורה ומתה חדא דאפילו בע"ח דוחק רוב הפוסקים ס"ל דחייב לשלם כמבואר בסי' קכ"ח בש"ך. וכיון שהבע"ח תפס דמי לבע"ח ודוחק ועוד דבנתפס על חבירו דפטור דוקא כשהוא גזלן אבל במקום דמדינא יכול לתבעו חייב כדמוכח בש"ך ס"ק י"א גבי מלמד ועיר דבמסים וארנונות דחייב מטעם דדינא דמלכותא דינא הוא שיכול לתופסו בעד חבירו מכ"ש הכא דדינא דמלכות שמים הוא כשיש לו בידו מטעם שיעבודא דר"נ ודאי דבנתפס על חבירו בכה"ג חייב ומכ"ש שנפטר מלשלם כשתפס והוא פשוט אצלי בתכלית הפשיטות עד שאין מהצורך להראיה: ולזה יפה כתב המ"ל דדוקא בפרע אם פרע מעצמו חייב אבל באונס פטור ואין להקשות לדעת מהר"ם מלובלין והמ"ל הנ"ל דאפילו היה של חבירו בידו ופרע חובו דהפסיד מטעם דמ"ל מפייס הוינא ליה א"כ התופס לבע"ח ומסרו לידו יתחייב לשלם ומוכח בש"ס ופוסקים להיפך דז"א דקושיא זו ק' ג"כ על הש"ס ב"ק מ' דפוטרו מטעם שיעבודא דר"נ ובתופס לא יכול לומר מטעם שיעבודא דר"נ ועכצ"ל דתופס דא"א לחייבו רק מטעם מזיק וגזלן דהא תיכף כשתופסו זכה בו להבע"ח דהא בשבילו תפסו וכל שאין בו ההיזק ברור פטור דהוי ספק בחיוב משא"כ בנפקד דחייב בהשבה וכל שאין ההשבה גמורה הוי ספק בהשבה וחייב וזה כתבתי ליישב דעת המ"ל והמהר"ם מלובלין אבל לא קיי"ל כוותייהו כמבואר בסי' ק"פ ובסי' קכ"ח וגם לא קיי"ל כהסמ"ע בסי' קכ"ה הנ"ל:
ו סָעִיף ב בטל השטר עסמ"ע ס"ל ס"ק ל"א שכתב דאפילו מלוה ע"פ או מלוה בשטר ידוע בעדים ג"כ א"י לומר סטראי. והיינו דנאמן הלוה לו' שאותו הפרעון שהיה בעדים היה על שטר זה שמוציא עכשיו והמלוה ע"פ או המלוה בשטר שאין מוציא עכשיו השטר עליו מרע לו אח"כ. והמ"ל פי"ד מה' מלוה כתב שדין זה תלוי בפלוגתא שהביא הבעה"ת שער כ' והטור סי' פ"ג ע"ש וא"כ לפי מ"ש המחבר בסי' פ"ג דדין ההוא דהיינו ביש עליו ב' שטרות בא' יש עליו ערב ועל א' אין לו ערב דאפילו פרעו בעדים יכול לומר שעל השטר שאין עליו ערב פרעו ליתא לדינא של הסמ"ע ולפענ"ד לא דמי כלל להתם דבשלמא התם שמוציא גם עכשיו השני שטרות בב"ד ודאי דיכול לומר שעל שטר זח קיבל הפרעון דהא בידו לקבל הפרעון על איזה שטר שרוצה ואין הלוה יכיל למחות בו משא"כ הכא לא מבעיא במלוה ע"פ ידוע ודאי שפיר קאמר הסמ"ע כיון דחזקה דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע ע"פ כמ"ש הרא"ש והרי כאלו הזכיר לו בפי' את השטר כיון שקיבלו בסתם אלא אפילו במלוה בשטר ידוע מ"מ כיון שעכשיו אינו מוציא השטר בב"ד א"כ כיון שקיבל פרעון בפני עדים הרי ידוע לעדים שנתבטל שטר א' ת"י המלוה ודמי ממש לאומר שטר פרוע יש לי בידו דהדין דכשיש לו ב' שטרות שגובה בא'. אמנם זהו דוקא כשמוציא שני השטרות בב"ד אבל כשמוציא רק שטר א' בב"ד ודאי דאינו מועיל אם יביא עדים שראו בידו ב' שטרות אחר שאמר לו שטר פרוע לך בידי דודאי יכול לומר פרעתיך אח"כ שטר א' והחזרתי לי שטר והשטר שנתבטל בפני עדים נשאר תחת ידך כי סמכתי על זה שלא תוכל לגבות ממני כשלא תוציא ב' שטרות בב"ד מחמת שהעדים יודעים שיש בידך שטר פרוע ומה לי שהודה בפני עדים שנתבטל שטר א' ומה לי שידוע לעדים בעצמן שפרע בפניהם ונשאר שטר פרוע ת"י דגם כן בודאי א"י לגבות אם לא שמוציא שני שטרות בב"ד ולפ"ז הדין שכ' הסמ"ע הוא ברור. וראיה לדברי הסמ"ע מכתובות צ"ו ע"ב ברש"י ד"ה מאי לאו בהא פליגי וז"ל דסוף כשתובע הכתובה יאמרו לה מה שמכרת לכתיבה מכרת וקבלת כתובתיך וא"ת א"כ תנו מזונות וכו' יאמרו נתננו וכו' אלמא דאף שהחוב מזונות ידוע מ"מ כיון שהפרעון ממכירת הקרקע ידוע בטל השטר וא"י לומר סטראי על המזונות הרי בהדיא כהסמ"ע. עוד כתב המ"ל דאם השטר הוא תוך זמן דיכול לומר סטראי אפילו בפרוע בעדים דחזקה א"א פורע תוך זמן וכ' זה בשם תשובת הרא"ש וחפשתי ולא מצאתי אותו בתשו' הרא"ש וצ"ע בדין זה דמדברי הפוסקים שסתמו משמע שאין לחלק. עוד כתב דאם השטר הוא על ק' ופרע ק"ן דיכול לטעון סטראי וצ"ע גם בדין זה דהא יכול לומר דפרע לי עוד נ' מלוה ע"פ שהיה לי עליו וע' עוד מ"ש בס"ק שאחר זה (ובסמ"ע ס"ק י' יש ט"ס וצ"ל כדכתב הט"ו בסי' ע"א סעיף נ'):
ז סָעִיף ב דלא מגבי' ביה עש"ך ס"ק י"ג עד דאין להניח את הודאי ולסמוך על הספק וכו'. והנה הרא"ש נתן טעם משום דלא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה ע"פ וא"כ לפי טעם זה משמע דאם טוען החזרתי לך את השטר יכול לטעון סטראי. אכן נראה דגם הרא"ש מודה לטעם זה רק שכ' טעם שלי על הקושיא שהקשה דבלא עדים אמר בש"ס הטעם דמהימן מטעם מיגו דלהד"ם וע"ז הקשה דלמה לו לטעם מיגו הא סטראי בעצמו טענה מעליותא ומש"ה הוכרח לטעם שלו דטעם שכ' הבע"ת משום דאין להניח את הודאי לא שייך רק בפרעו בעדים שיש כאן ודאי פרעון משא"כ בלא עדים דאין כאן ודאי פרעון כלל הוצרך לטעם שלו. והנה אם הזכיר לו השטר וטוען ממה שפרעת החזיתי לך את השטר פשיטא דאינו נאמן כלל ואפילו תפיסה בעדים לא מהני דהוי כאילו או' שטר לך בידי פרוע דאינו נאמן לתבוע בשטר אחד עד שיוציא שני השטרות כמבואר בסי' ס"ה סעיף כ"ג וכן מבואר בתשובת הרא"ש כלל י"ח סי' י"ט. וכן מבואר בהדיא בסי' נ"ד ס"ג בהג"ה ע"ש:
ח סָעִיף ב דלא מגבינן ביה עסמ"ע ס"ק י"ב שאם על חוב שבשטר בא בהרשאה ועל הממון שהודה שקיבל בא מכח עצמו לא. משום דאי בעי מיהדר שטרי למריה. ועש"ך ס"ק ט"ו שהביא בשם תשובת הרא"ש שלמד דין זה מהא דסימן קי"ט וסי' קמ"ח מהא דיכול לומר אי שתקת שתקת וכו' וכן הוא בתשובת הרא"ש בהדיא והאו"ת הקשה דהא קיי"ל בסי' קי"ט כרמב"ם דלא אמרי' אי שתקת א"כ ליתא להאי דינא וכ"כ בכנה"ג דליתא להך דינא מטעם זה. והאו"ת מתרץ דהרא"ש כתב הך טעמא דאי שתקת לרווחא המלתא דבלא"ה יכול לטעון כאן סטראי דהא עיקר הטעם דבעינן בסטראי מיגו משום דלא שביק מלוה בשטר ופרע ע"פ והכא לא שייך זה כיון שהוא בשני ב"א יכול לומר הראשון נוח לי וכו' ע"ש. והוא דוחק גדול לומר סברא כזו. ועוד תימה גדולה דהא אפילו טוען החזרתי לך את השטר דלא שייך ג"כ הך טעמא שכתב הרא"ש ואפ"ה א"י לטעון מטעם שכתב הבעה"ת הביאו הש"ך ס"ק י"ג דאין ספק מלוה מוציא מידי ודאי פרעון וזה שייך אפילו במורשה והרא"ש לא כתב טעם שלו רק משום הטעם שכתבתי לעיל: והנלע"ד בזה דלכאורה ק' להלום דברי הרא"ש דהטעם שכתב דאי בעי מיהדר שטרא למריה דמה בכך שיחזיר השטר הא במלוה גופיה לא יהיה יכול לתבוע כיון דברירא לן שהשטר נפרע ליד המורשה מהטעם שכתב ש"ך בס"ק י"ג דאין מניחין הודאי פרעון דתופסין את הספק מלוה והיא הוה לו רשות לפרוע להמורשה והאיך יכול המלוה לתבוע בו. ועוד דמטעם אי שתקת שכ' הרא"ש כמו בסי' קי"ט א"כ אפילו בלוקח שט"ח ג"כ יהיה דינא הכי דבסי' קי"ט מיירי אפילו במכירה וללוקח שט"ח ודאי דאין סברא לומר כך ובודאי דאף המוכר א"י לתבוע בשטר זה אפילו יחזיר לו את השטר. לכן נראה דהנה לכאורה ק' אהרא"ש דבמורשה אפי' בפרעון בלא עדים א"י לטעון סטראי דהא אפילו המורשה טוען להד"ם נאמן הלוה כיון דהרשוהו ליתן לשלוחו הוי המלוה כאומר א"י אם נפרעתי כמבואר בסי' קכ"א סעיף ח' ועש"ך שם ס"ק מ"א ובסי' זה בש"ך ס"ק מ"ז וע"כ צריך לחלק דדוקא כשאומר להלוה שיפרע לשלוחו בלא השטר אז יכול הלוה לומר להמלוה אתה הימנתיה דומיא דחנוני על פנקסו כמבואר בב"מ דף נ' אבל כשמורש להשליח ומוסר השטר בידי לא האמין להשליח כלל שינתן המעות בידי עד שיקח השטר מידו. דאז לא יכול השליח לכפור בקבלת המעות אבל בלא לקיחת השטר שיהיה יכול לכפור הקבלת המעות ודאי דלא נתרצה שיתן לו למעות באופן זה ולא האמינו בזה ומש"ה כשמסר בידו ולא לקח השטר מידו והמורשה טוען להד"ם חייב הלוה לשלם על שנתן לו ולא קיבל השטר מידו מש"ה יכול לטעון ג"כ סטראי ולפ"ז אפילו פרעו בעדים כשטוען השליח סטראי מחמת שלא הזכיר לו השטר ולא קיבל ממנו השטר דהמורשה ודאי דיכול לפטור עצמו בטענה זו אפילו קיבל פרעון בעדים ויכול לומר שעל חוב אחד קבלם כיון שמחזיר לי שטר שלו ואין לו על המורשה רק שבועת היסת מש"ה חייב הלוה לפרוע להמלוה פעם שנית כיון דלא היה לו רשות להלוה לפרוע להמורשה בלא לקיחת השטר הוי כמי שנתן לאחר שאינו מורשה שלו והמורשה ודאי דיכול להחזיר במעות בטענות סטראי דהלוה הוי כתובע להמורשה ולא כפוטר עצמו בפרעון זה כיון דלא נחשב לפירעון מחמת שלא היה לו רשות ליתן לי בלא לקוחות השטר וכיון דהלוה הוי רק כתובע להמורשה בהמעות שנתן ודאי דיכול המורשה לומר בפרעון חובי נתת לי כיון שנתת סתם כמבואר בסי' ע"ט סעיף ז'. ועוד כיון דאפילו נתן למלוה גופי' מהני תפיסה לדעת הרב בהג"ה והבא דהשליח מוחזק והלוה הוי כתובע לו הוי המורשה כתפס: אמנם נראה דדוקא המלוה בעצמו כשמחזיר המורשה השטר לידו יכול לתבוע להלוה אבל כשהמורשה בעצמו רוצה לתבוע להלוה מחמת שכ' לו דון וזכו ואפיק לנפשך נראה דאינו יכול לתבוע דכיון שהמורשה בעצמו תובעו הוי הלוה כפוטר עצמו בטענות פרעון זה דא"י לטעון סטראי ולתבוע כשיש עדים על הפירעון ולכך הוצרך הרא"ש לטעם דכיון דיכול להחזיר חזינן אותו באילו הוא כבר מוחזק ובכאן כ"ע מודו דל"ד לסי' קי"ט דשם כיון שהוא לוקח והוא הבע"ד לא יכיל לי' מהדרינא משא'"כ כאן במורשה דגם עכשיו תובע מכח המלוה כ"ע מודו דחזינן אותו כאילו הוא כבר מהודר והמלוה תובעו דאפוכי מטרתי למה לן דלא יהא אלא שכבר החזירו להמלוה והמלוה חזר ועשאו מורשה דודאי יכול לתבוע. משא"כ בלוקח שט"ח בודאי דא"י לטעון סטראי כיון דהיה לו להלוה רשות לפרוע לי אפילו בלא לקיחת השטר הוי ממש כפורע להמלוה אמנם נראה דבהזכיר לו השטר ולא לקח השטר מידו אף דודאי אם אין המלוה יכול להוציא המעות מהמורשה חייב הלוה לשלם פעם שנית להמלוה כיון דלא היה לו רשות לפורעו בלא לקיחת שטר הוי כנתן למי שאיני מורשה וכמש"ל מכל מקום המורשה ודאי דחייב להחזיר המעות ללוה כיון דהלוה נתן המעות בפירוש על אופן אחר בפני עדים הוי כתפיסה בעדים על חוב שאינו מבורר דלא מהני תפיסה כיון שהמורשה טוען סטראי רק מחמת מלוה על פה משא"כ כשלא הזכיר השטר לא היי כתפיסה בעדים על חיב שאינו מבורר אפילו נתן לו סתם א"י להוציא ממנו כמבואר בסימן ע"ט ע"ש: אמנם אם תובע להמורשה אחר כך וטען החזרתי לך את השטר ממה שפרעת לי פטור בשבועה אפילו הזכיר לו השטר:
ט סָעִיף ב או בתורת פקדון נראה לי דוקא בראו נותן מעות אבל בראו נותן לו חפץ בלא שומא יכיל לומר פקדון היה לי אצלך והחזרת לי כיון שראו שנתן לו בלא שומא:
י סָעִיף ב הוחזק כפרן עש"ך ס"ק נ' דמסיק דהלוה נשבע היסת דהוחזק כפרן לממון זה לא הוחזק כפרן לממון אחר והאו"ת כתב דהבעה"ת דפסק דפטור מיידי בנתן לו אבק ריבית דמהני בתפס דאז אין הלוה נשבע דכ"ז שלא נתן הא"ר אינו חייב ליתן ע"ש ולא הבינותי דהא בא"י לא מהני תפיסה אם לא שנתן בפי' בתורה ריבי' כמבואר בי"ד הל' ריבי' וכיון דמיירי הכא בנתן סתם ודאי דמנכינן ליה אחוב שבשטר וא"י לתופסו על הרבית:
יא סָעִיף ב בפני ע"א. עש"ך ס"ק ך"ג שכתב דאחר הפרעון הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ע"פ. והוא תמוה בעיני כל כמו שתמה בתומים דהא אפי' בשני עדים פסק בהג"ה לעיל דמהני תפיסה ומכ"ש בע"א דאחר הפרעון ודאי לתפיסה דמי. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהנה הא דפסק הרב בפרעון בעדים וטוען סטראי דלא קרעינן השטר ומהימן אפילו תפס בעדים אח"כ אף דקיבל פרעון א' בעדים ואם כן ק' הא הוי כתפס בעדים על חוב שאינו מבורר דלא מהימן כלל. אך הטעם הוא כיון שנתן סתם לפרעון ולא הזכיר השטר י"ל מסתמא על חוב אחר פרע כיון שלא הזכיר השטר. וגם י"ל להיפך חזקה לא שביק מלוה בשטר ופרע מלוה על פה והוי כי ספק בשטר דמהני תפיסה וכשהזכיר השטר והוא תפסו על חוב אחר הוי תפיסה בעדים ממש דלא מהני. והנה הא דתפיסה מהני ידוע דבכל מקום דמהני תפיסה לא מהני רק במטלטלין ולא במקרקע ולפ"ז הדין פשוט דאם פרע בעדים ותבעו לזמן ולא היה עדים בב"ד והימנוהו הב"ד למלוה בטענות סטראי מחמת קלא באו עדים והגביהו למלוה קרקע ואחר כך באו עדים והעידו שראו פרעון הראשון בסתם ודאי דצריך להחזיר הקרקע דהא הספק נולד ע"י הפרעון בסתם והגוביינא שהגביהו הב"ד הוי כתפיסה וכיון דהיה במקרקע ובמקרקע לא מהני תפיסה ודאי דצריך להחזיר ולפ"ז בע"א והגביהו קרקע דהתפיסה לא הוי תפיסה כיון דהוא קרקע הוי בדין משאיל"מ ואין להקשות דהא הוי קרקע דאין נשבעין עליהן דז"א דהא טענותייהו על הפרעון הראשון דהוי במעות ואין נאמן על טענת סטראי בפרעון השני רק במיגו דלהד"מ ואם היה טוען להד"ם בפרעון הראשון ודאי דהיה חייב ש"ד כיון שהיה במטלטלין וא"כ אי פקח הוא מגביהו קרקע והו"ל משואיל"מ. ועוד נראה דאפשר דדברי הנך פוסקים כדעת הרמ"ה הביאו הרא"ש בכתובות כ' דאף במקום דמהני תפיסה מ"מ אם התפיסוהו ב"ד לא מהני דאמרי' אנן אסקי' לי' ואנן אחתינן ליה ונראה דגם התוס' דס"ל שם בדף כ' בד"ה ואוקי ממונ' דתרי ותרי בקרקע דאמרי' כל דאלם גבר הוא מטעם תפיסה עי' באו"ת ס"ק ח' ובסי' קל"ט ס"ק א' ואפ"ה אם הב"ד החזיקוהו ע"פ עדים ואח"כ באו אחרים והכחישום אמרי' אנן אסקינן ואנן אחתינן כמבואר בסי' קמ"ו ולא הוי כתפיסה ולפ"ז הדין כן בכל התפיסות רק הרא"ש לשיטתו דפליג אהרמ"ה שם דס"ל דטעמא דכל דאלים גבר לאו משום תפיסה הוא רק דאמרי' דכל מי שהוא שלו ימסור נפשו עליו במ"ש הרא"ש בכמה דוכתי א"כ אין ראיה מהא דלא מהני תפיסת ב"ד גבי כל דאלים גבר שיהיה הדין כן בכל התפיסות אך אנן קיי"ל כהרא"ש בזה. ולפ"ז בהגביהו קרקע הוי בתר פרעון משואיל"מ ובהגביהו מטלטלין הוי כתפיסה ואין חייב להחזיר ודוקא כשהוא פקח ולא הביא העד לב"ד כשטען זה סטראי וחייבוהו לשלם ואחר הפירעון בשני עדים תובע הפרעון הראשון ומביא העד לפני ב"ד אז הוי משואיל"מ כשהגבהו קרקע אבל כשהביא העד לב"ד בתביעה ראשונה וחייבוהו ב"ד לשלם על פי שבועת התובע אין יכול לעשותו שוב ע"י אותו העד משואיל"מ כדמוכח בכתובות פ"ג גבי אי פיקח הוא מייתי לידי ש"ך וע' בפ"י שם בכתובות גבי אי פוקח הוא ובחידושי לקמן סי' פ"ב ול"ק שוב מ"ש בספר קצה"ח על הש"ך כיון דבתר פרעון הוי משואיל"מ א"כ קודם הפרעון אמאי נתחייב הלוה לשלם הא הוי כהפוכי מטרתא ולפמ"ש לק"מ. עוד כתב בספר קצה"ח בס"ק ג' ליישב הקושיא שהקשו הפוסקים דהא בשבועה דרבנן לא אמרי' מתוך שא"י לישבע משלם ותירץ בספר הנ"ל כיון שכתב הרמב"ן דלא הוי מיגו להוציא דאין המיגו רק על מה שתפס והוי להחזיק א"כ ה"נ הוי משואיל"מ ע"ש והוא תמוה מאוד דודאי סברת הרמב"ן הוא טובה דהטענה שהוא טוען עכשיו שחייב לי חוב אחר ותופסו בשביל החוב האחר הוא להחזיק משא"כ לענין שיהיה נידון משום משואיל"מ ע"כ צריכין לבוא מכח המיגו דהיינו שבטענה שהיה יכול לטעון הוא חייב שבועה והוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ובטענה שהיה יכול לטעון דהיינו שלא פרע ודאי דלא היה עליו רק שבועה דרבנן דהוא ממש שבועת המשנה דע"א מעיד שהוא פרוע ודברתי עמי פא"פ והשיב שסמך עצמו על הרשב"א שהביא שם בס"ק ד' דכל שנסתלק הגורם הי"ל משואיל"מ ע"ש אבל גם זה ליתא דשאני התם הרשב"א ס"ל דגם בשבוע' דרבנן אמרי' מתוך שאי"ל משלם והעד נאמן מדרבנן להעיד שהוא פרוע רק שפסול מטעם שהוא עד הצריך שבועה ושפיר כתב הרשב"א דכשאינו מכחישו ונסתלק הגורם הוי עד כשר ונאמן הוא כשנים ולא שייך לומר מיגו נגדו דהוי כמיגו במקום עדים וע"ז תי' הרשב"א כיון דהעד על פרעון מעיד וכו' ליכא מתוך ולפ"ז להפוסקים דס"ל דדוקא בשבועה דאורייתא אמרי' מתוך וא"כ קודם פרעון עדות העד שאומר פרוע לאו כלום הוא דאין לו שום נאמנות מדאורייתא לבטל השטר ולא שייך לומר כלל דכשהודה נסתלק הגורם ויש לו דין עד דזה לא ניתן להאמר כלל דהודאתו אינו ניתן כלל נאמנות להעיד והוא פשוט:
יב סָעִיף ב לא אמרי' דאיתרע שטרא. עש"ך ס"ק כ"ד שכ' בשם הב"ח דאפילו אידכר ליה מהאי שטרא וכו'. מ"מ לפי דעת התוס' והר"ן אף בזה איתרע שטרא עכ"ל הש"ך משמע דאפילו מכחיש המלוה ואומר שלא הזכיר השטר ולכאורה היא תימה דהא כתב בעצמו בס"ק כ"ג הטעם דאיתרע שטרא משום דהי' צריך לישבע ש"ח נגד העד והשתא אין צריך לישבע אלא היסת וכו' ע"ש וא"כ כשמעיד העד שהזכיר השטר הרי לפי טענותו גם עתה מכחיש לדברי העד וחייב שבועה נגד העד וא"כ לפמ"ש בס"ק כ"ג וכן כתב ג"כ בסימן נ"א דכשמכחיש גם עתה לדברי העד אין עליו דין מחויב שבועת ואינו יכול לישבע משלם א"כ אף לדברי התוס' והר"ן אמאי איתרע שטרא. ובאמת לק"מ דלא דמי להא שכ' בסי' נ"א דשאני התם באומר אין חטפתי ודידי חטפתי והעד מעיד שחטף ולא דידיה הוא ודאי דצריך לישבע דדידיה הוא להכחיש את העד אפילו אם הנגזל לא יטעון כלל טענת חטיפה רק טענת שלי הוא החפץ שתחת ידך וגם העד לא יעיד על החטיפה רק שהאי חפץ לאו דידיה הוא צריך לישבע נגדו וכיון דגם עכשיו צריך לישבע נגדו שפיר כתב הש"ך דלא הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם משא"כ הכא דא"צ לישבע כלל שלא הזכיר השטר להכחיש העד דהא בלא"ה נגד שיהי' איתרע שטרא אפילו פרעו סתם אמרי' דודאי אהאי שטרא פרעו מטעם שכתב הרא"ש דחזקה לא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה על פה והוי כהזכיר השטר רק בדליכא עדים נאמן במיגו שחייב לו ממקום אחר וכיון שהוא חייב לו א"כ מה בכך שאתה נתת על חוב שבשטר אני תופסו על החוב האחר וא"כ אין חילוק כלל בין הזכיר השטר ובין לא הזכיר השטר דהא סתמא ג"כ הוי כהזכיר רק עיקר מה שאנו דנין אם נאמן הוא על חוב האחר במיגו ובמקום עד א' אינו נאמן במיגו וכן בתר פרעון הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם כשהגביהו קרקע וכמש"ל בס"ק הקודם. ואם העד מעיד שגם המלוה הזכיר בשעת הפרעון שהוא על חוב שבשטר דאז הוי ממש כאו' העד לאו דידיה חטף ודמיא להא שכ' הש"ך בסי' נ"א הנ"ל. אך גם שם העיקר כהתומים דהוי אף בכה"ג מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם: היוצא מזה דבהזכיר השטר בעד א' הוי לכ"ע מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם אחר הפרעון ובלא הזכיר לו את השטר בהגביהו קרקע הוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ובמטלטלין הוי כתפיסה וקודם פרעון העיקר כדעת הרמ"א דלא איתרע שטרא. ואחר הפרעון ג"כ בעינן שלא יבא השטר קודם הפרעון לבית דין וכשהגביהו מטלטלין דאז הדין בעד אחד אחר הפרעון דהוי כתפיס' שלא הזכיר השטר ואז כשהעד מעיד שהזכיר השטר דלא מהני תפיסה נשבע להכחיש העד כנ"ל בדינים אלו. ואם פרעו ע"י שליח והלוה הזכיר להשליח בפירוש שיקח השטר והשליח פרעו גם כן בפני עדים סתם ולא הזכיר השטר לכ"ע בטל השטר לגמרי דהא ידוע לעדים שמעות אלו של המשלח הם ומונחים תחת ידו על אופן שיקח השטר דמי ממש לראובן שתופס בפני עדים מעות של שמעון המונח במקום אחד ואו' שחייב לו חוב שאינו מבורר דודאי א"י לתפוס בעדים ודוקא כשהלוה פורע בעצמו סתם אמרי' שהרי יש ראיה שחייב לו ממקום אחר כיון שפרעו בסתם ולא הזכיר לו את השטר וכן כשפרע השליח סתם וליכא עדים באיזה אופן מסר המשלח המעות ליד השליח אמרי' חזקה שהשליח לא עבר אדעת המשלחו אבל כשיש עדים באיזה אופן מונח המעות תחת ידו לא כל כמיני' דשליח להוציא מעות המשלח מחזקתו והוי ממש כתופס ממון המשלח הידועין לו על חוב שאינו מבורר דא"י לתפוס:
יג סָעִיף ג הואיל והודה כו' אם יש עדים וכו'. עש"ך ס"ק כ"ט עד משא"כ הכא דאין העדים מעידים רק שקיבל מעות ממי שהי' קונין בשר השור וא"כ היה יכול לטעון שהשור וכו' ויש שם ט"ס ואין כאן מקומו וכצ"ל משא"כ והלכך אי לאו שהיו מעידין שקיבל דמי השור רק וכו' עד השתא ניחא נמי הא דצריכין להודאתו שהחוב היא מדמי השור משום (וכאן צריך לו' מה שכתבתי לעיל) שאין העדים מעידין רק שקיבל מעות ממי שהיה קונין בשר השור וא"כ הי' יכול לטעון שהשור בעצמו היה של עד דאטו סהדי בכיפי תלי להו (ואחר כך צריך לו') ולכך צריכין להודאתו דאם לא כן היה נאמן לטעון פטראי במיגו שהשור היה שלו וכו' כצ"ל ולפרש דברי הש"ך אשר קיצר במובן הוא דהרמב"ם ס"ל דאפי' ליכא עדים רק שקיבל מעות מאותן שלקחו בשר השור מהלוה אף שאינן יודעים אם המעות אלו שקיבל הי' דמי בשר השור או לעסק אחר ג"כ אינו יכול לטעון סטראי כיון שהודה המלוה שהחוב הוא מדמי השור. והר"י הלוי ס"ל דבכה"ג יכול לטעון סטראי במיגו רק כשיש עדים שמעידין שקיבל המלוה דמי בשר השור שלקחו מהלוה דאז הוי כאלו מעידין שראו שקיבל מעות מהמלוה ואף דאפי' אם ראו העדים שקיבל המלוה מהלוה מעות בסתם ולא אמר בפי' לשם פרעון חוב ס"ל להר"י הלוי דיכול לטעון סטראי במיגו דמתנה וא"כ ה"נ נהי שראו העדים שקיבל מעות הלוה מהלוקחים שלו מ"מ הא לא אמר הלוה בפי' הוא לפירעון חוב ויהי' נאמן לומר סטראי במיגו דמתנה דהיינו שהלו' נתן לו במתנ' המעות שמגיע לו מהלוקחים מ"מ ס"ל להר"י הלוי דהכא גרע כיון שהוד' שהחוב הוא מדמי השור הוי מיגו במקום חזקה ואחר כך כתב הש"ך שלא תקשה על הטור שהכריע כהר"י הלוי דהא כיון דהטור פסק דאפי' כשראו העדים שנתן מעות בסתם א"י לטעון סטראי א"כ הי' לו להכריע גם כאן כהרמב"ם דאפי' אם העדי' ראו שקיבל מעות סתם מהלוקחים שלקחו מהלו' לא יהי' שוב נאמן לומר סטראי ועל זה תירץ דדוקא כשקיבל מעות מהלו' בסתם אינו נאמן במיגו דמתנה מטעם דאדם החייב לחבירו אינו נותן לו במתנ' עד שיפרע חובו תחלה משא"כ הכא שקיבל מהלוקחים והלוקחים אינן חייבים לו נאמן במיגו דמתנה מש"ה צריכין דוקא שהעדים יעידו שקיבל דמי בשר השור שלקחו מהלו' דאז הוי כאלו מעידין שהמלוה קיבל המעות מהלו' דמה לי אם מעידין שקיבל מהלוה או מהבע"ח של לוה ואח"כ כתב הש"ך לתרץ הא דצריכין ג"כ להודאתו שהחוב הוא מדמי השור ולא סגי בעדים לחוד ועל זה תירץ דהכא שאני מטענות סטראי כיון שהודה שהשור הי' של המלו' קודם והמלו' ישב בעצמו אמסחתא וקיבל דמיו מהלוקחים יכול המלו' לומר לא נתתי לך כלל השור בהקפ' והשור הי' שלי בשלמא לעיל סעיף ב' בראו עדים סתם נתינת המעות ולא לשם פירעון לא יוכל לומר פקדון החזרת לי דחזקה כל מה שתחת יד האדם הוא שלו ובודאי הי' שלו וכיון שע"כ לפירעון ניתן חזקה לא שביק אינש מלוה בשטר ופרע מלוה על פה משא"כ כאן דהעדי' לא ראו רק שהיו שניהם עומדים אצל מכירת הבשר וליכא כאן חזק' כלל ועכ"פ יותר מחזקת שותפות א"א לומר כלל כיון ששניהם עמדו אצל מכירת הבשר ויותר יש לומר שהשור הוא שלו לגמרי כיון שהוא קיבל המעות לבדו ואפי' ראו העדים השור בחיים אצל הלוה הגודרות אין להם חזקה א"כ המלוה יכול לומר לא הי' כאן פריעת חוב כלל רק דידי לקחתי ולא שייך כאן כלל חזקה דלא שביק וכו' רק הואיל והודה שדמי השור הוא החוב וכבר נזקף השור במלוה דמי לשאר חוב ואין לומר א"כ יהי' המלוה נאמן במיגו שהי' אומר דהחוב אינו מדמי השור כמו בפרע בלא עדים. דזה אינו דש"ה דשם עיקר הנאמנות הוא דחייב לו מלוה אחרת וכיון שחייב לו נהי שהלוה בוודאי נתן לו על החוב שבשטר שחזקה לא שביק מכל מקום המלו' יכול לתפסו ממילא על חוב האחר כמבואר בסעיף ז' ודמי לתפיס' בלא עדים דמהימן משא"כ כאן שהפרעון הי' בפני עדים אף שיש לו מיגו מ"מ כיון דחזקת לא שביק אינש וכו' הוי כהזכיר לו השטר בשעת פירעון וכיון שהמלו' קיבל בסתם הוי כקיבלו ג"כ על המלו' שבשטר וא"כ הוי מיגו זו כמיגו במקום חזקה. ואם קיבל חפץ בסתם בפני עדים ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון עמ"ש בס"ק י' בזה. ועוד נ"ל לתרץ דהנה נראה בטענות סטראי בפרעון בפני עדים אפי' העדים אינן זוכרין הזמן אם הי' קודם זמן השטר או לאו נראה דאפ"ה א"י לטעון סטראי דהא מבואר בסי' פ"א סעיף כ"ט במודה לחבירו שקיבל ממנו הפרעון שהעדים יכולין לכתוב שובר וא"צ לומר כתבו ודינו של שובר שיכתבו בלא זמן ואם הי' שובר כתוב בא לפנינו בלא זמן ודאי דהי' מבטל השטר כמבואר בסי' נ"ד וא"כ ה"נ אם העדים באו לפנינו והגידו כן בע"פ דמה לי אם מעידין בעל פה בלא זמן או בשטר בלא זמן דודאי אפי' אין העדים זוכרין זמן הפרעון או ההודאה יכולין לכתוב שובר בלא זמן אבל אם העדים ראו נתינת המעות בסתם ולא ידעו אם בתורת פקדון או מתנה רק שמבטל השטר משום דאין דרך ליתן במתנה עד שישלם חובו תחלה א"כ בזה צריכין העדים לידע שהנתינ' הי' אחר זמן החוב שבשטר דאז שייך לו' חזקה זו. והשתא א"ש הכא דמיירי שהעדים אינן זוכרין זמן קבלת דמי השור משום הכא בעינן שיודע שהחוב הוא מדמי השור ובמיגו לא מהימן מטעם הנ"ל כן נראה לי ברור:
יד סָעִיף ג אם ידוע שנתן לו קצת הדמים. נ"ל דמיירי דוקא שפרע בפני עדים וקמ"ל דלא יוכל לומר סטראי לענין שיהי' מועיל בו תפיסה ובעובדא דמהרי"ק בשו"ת שם אף דלא מיירי מענין תפיסה מ"מ הוכרח לזה בעובדא דידי' דמיירי התם בשני שותפין ואיפרע הכל ולולי סברא זו הי' נאמן לטעון סטראי אפי' בפרעון בעדים דיכול לו' שאותו שפרע הי' חייב לו ממקום אחר ופרע המותר על החוב האחר ולא שייך בכאן החזקה דלא שביק אינש מלוה בשטר כיון שהוא פרע כבר כל חלקו ואין חייב לו שוב כלל על השטר אבל בפרעון בלא עדים נראה דיכול לטעון סטראי והטעם לזה דבשלמא בפרעון בעדים כיון דידוע שנתן המקצת על החוב הא' הסבר' נותנת שכוונתו ג"כ בהמקצת האחר על החוב שבשטר והוי כהזכיר השטר ובהזכיר השטר ודאי דא"י לתפוס על החוב שאינו ידוע דהא תפיס' בעדים הוא אבל כשהפרעון הי' שלא בפני עדים א"כ מה בכך שמוכח מדנתן המקצת דמים על החוב שבשטר שנתן גם המקצת השני על החוב שבשטר הא אפי' אם יודה המלו' שהזכיר לו בפי' את השטר מ"מ יכול לו' שחייב לו ממקום אחר והוא תופסו במחשבתו עד החוב האחר משום דהוי תפיס' שלא בעדים וכן מוכח ממהרי"ק גופי' שמביא ראי' ע"ז מהדין המבואר בכאן סעיף י' ובהא דסעיף ג' פסק הרמ"א דהעיקר כסברא הראשונה דבעינן עדים דוקא. (") ולפ"ז לא ק' הא דהקשה התומים מתשובת הרא"ש דשם מיירי בלא עדים ובעיקר הדין דנתן מקצת דמים. נרא' דהדין עם התומים דדוקא כשנתן כל המעות ביחד אבל כשנתן לאחדים אף שנתן פעם אחד על השטר יכול לומר שפרעון של פעם השני הי' על המלוה בע"פ:
א סָעִיף א מקוים. וה"ה אינו מקוים אם יקיימנו אח"כ נאמן מה שכבר טען סטראי במגו דלהד"ם וכמ"ש ר"ס פ"ב. ש"ך:
ב סָעִיף א קבלתים. ואפי' מוד' שנתנם לו לפרעון שטר זה כל שאינו מוד' שקבלם הוא ג"כ על חוב זה יכול לומר סטראי נינהו וכמ"ש בס"ס זה ובסי' פ"ג עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת רשד"ם סי' ע"ג וסי' קי"ב:
ג סָעִיף א בשבוע'. כת' הסמ"ע נרא' דקמ"ל בזה דאף ע"פ שלא טען הלו' ישבע לי אנן טענינן ליה כיון דאיכא ריעותא דהוד' לו וכמ"ש בסי' פ"ד גבי פוגם שטרו משא"כ כשלא הודה שפרעו וכמ"ש הט"ו בר"ס פ"ב ע"ש והש"ך חולק ע"ז וס"ל דאנן לא טענינן ליה וע' שם:
ד סָעִיף א חייב. אבל אם לא א"ל ליקח השטר אע"פ שהודיעוהו שהחוב הוא בשטר פטור דמצי אמר סבור הייתי שאתה סומך על אמונתו כ"כ הב"י בשם בעה"ת וע' בתשובת הרשד"ם בס"ס קט"ז וקכ"ו. ש"ך:
ה סָעִיף א וכן. כת' הש"ך דהאי וכן שכ' הרמ"א קאי בשיטת הי"א הראשונים דהא הטעם הוא במה שלא יכול לעכבן כיון דהשליח חייב לשלם הוי כאילו תופס משל השליח ולא משל אותו פלוני וא"כ היינו ממש כדעת הי"א הראשונים שכת' הרמ"א ודלא כהסמ"ע שכת' דהאי וכן כו' הוא כדעת היש חולקין וכבר השיג עליו הב"ח וגם נרא' עיקר לדינא כסברא הראשונ' ודלא כי"ח עכ"ל וע"ש (וגם בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש):
ו סָעִיף א פשע. כת' הע"ש אבל אם טוען שזה תפסו ממנו בכח ולא פשע נשבע גם הוא ונפטר עכ"ל ונרא' נכון לדינא דכיון שהשומר יכול לפטור עצמו בטענת אמת שתפסו ממנו באונס א"כ אינו גורם לו היזק בתפיסתו. ש"ך:
ז סָעִיף א פטור. בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ב פסק דאם השליח הוא בשכר והמלו' הוא עובד כוכבים דחייב אע"פ שלא א"ל ליקח השטר משני טעמים חדא כיון שהוא בשכר ה"ל להטריח עצמו לשלם בעדים. הב' שהוא עובד כוכבים ע"ש ואין דבריו מוכרחים וצ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:
ח סָעִיף ב שפרעו. עיין בתשובת מהרשד"ם שר"ל דדוקא בסך השטר ולא פחות ולא נהירא לע"ד גם מדברי בעה"ת ומהטור בסי' ל' ס"ח לא משמע כן ע"ש. ש"ך:
ט סָעִיף ב בטל. ונשבע הלו' היסת ונפטר וע"ל סי' ל' מ"ש עוד מדיני סטראי עכ"ל הש"ך וכת' הסמ"ע דדוקא שב' התביעות היו שלו אבל אם החוב שבשטר הוא בא בהרשא' ועל הממון שקיבל הוא בא בכח עצמו לא נתבטל השטר משום דאי בעי מהדר הרשא' למריה ולא נשאר אצלו אלא תביעת ממון שקיבל ועל אותו ממון נאמן בשבוע' ואם כתוב בשטר דהאמין להמלו' כב' עדים אפי' נתנו לו בעדים נאמן לומר סטראי נינהו כו' ע"ש והסכים הש"ך לזה וכת' דלא שייך כאן לומר דדילמא עדיפא ליה לטעון סטראי שזה אינו ידוע להעדים שמשקר ממה שיטעון דבר להכחישם דאין זה אלא היכא שמוכרח לישבע נגד העדים אבל אם האמינו כבי תרי דא"צ לישבע לא שייך סברא זו ודלא כהב"ח דס"ל דמ"מ שבוע' בעי דלא אמרינן מגו לאפטורי משבוע' זה אינו רק במי שמצד הדין חייב שבוע' אבל זה אינו חייב שבוע' כלל כמ"ש הפוסקים בר"ס ע"א ע"ש גם מ"ש הב"ח דה"ל מגו דהעזה לאו מלתא היא מטעמא דאמרן דלא שייך כן אלא היכא דצריך לישבע ומ"ש הסמ"ע דאפי' בלא טענת סטראי נאמן להכחיש העדים כו' ליתא כמ"ש בסי' ע"א וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קי"א גם מ"ש דאפי' אם הי' להלו' כת"י כו'. אין דבריו מוכרחים כו' ע"ש שהשיג ודחה כל ראיותיו ולבסוף כת' דמתוך דברי האחרונים מבואר דהא דאמרינן היכא דפרעיה באפי סהדי איתרע שטרא היינו אפי' כתבו בו נאמנות סתם עכ"ל (ועי' בט"ז מה שמחלק בדין זה וס"ל דתרי מיני סטראי נינהו ע"ש):
י סָעִיף ב עיקר. וכיון דלא קרעינן ליה לא אמרינן ללו' שישבע היסת אלא אם רצה המלו' בכך יחזיר לו שטרו ומשביעינן ליה כ"כ הר"ן וע"ל סי' ע"ה ור"ס פ"ב. ש"ך:
יא סָעִיף ב בעדים. ר"ל שהרי לא נתנו לו בפירוש בתורת פרעון. סמ"ע:
יב סָעִיף ב אתרע. הטעם דמתנ' לא שכיחא שאדם יתן במתנ' ולא יפרע חובו תחל' וע' בתשובת מהרשד"ם סי' ל"ו ושע"ד. ש"ך:
יג סָעִיף ב אבל. כת' הסמ"ע ואפי' שבוע' א"צ אם יש בו נאמנות והש"ך כת' דבד"מ איתא כן בשם בעה"ת אבל לענ"ד הוא ליתא אלא דמיירי אפי' בלא נאמנות ומ"ש אם אין בו נאמנות ישבע ויטול היינו כשהלו' טען ישבע לי וכדין שאר שטר דלקמן סי' פ"ב ע"ש והא דלא דמי לנסכא דר"א לומר דהוי מחוייב שבוע' ואיל"מ דלא אמרינן כן אלא היכא דחייב שבוע' דאורייתא אבל לא כאן דאינו אלא שבועת התקנ' וה"ל שבוע' דרבנן מיהו כמה פוסקים ס"ל מאחר דטענת סטראי היא טענה גרועה ולא מהניא רק היכא דאית ליה מגו דלהד"ם והכא כיון שהי' צריך לישבע נגד העד שבוע' חמור' כעין דאורייתא והשתא א"צ לישבע אלא היסת אזיל ליה מגו וכיון דתקון חכמי המשנ' שבוע' כעין דאורייתא לכל מילי תקון עכ"ל וע"ש:
יד סָעִיף ב עדים. כת' הסמ"ע זה פשוט דביש לו עדים אפי' לא הוד' שנפרע מהשור השטר בטל כמ"ש בס"ב ולא הל"ל לשון הואיל והוד' רק שלא רצה המחבר לשנות ל' הרמב"ם ע"כ. והש"ך כת' דזה דוחק לפרש כן דהא גם הטור כת' כיון שהוד' והוא הכריע בהדיא דלא כהרמב"ם לכן נרא' לפרש דמיירי שאין העדים מעידים שקיבל דמי השור בתורת פרעון אלא שאומרים שקיבל מהלוקחים בשר השור ולישנא דאם יש עדים שפרע לו כו' הוא לאו דווקא או דנ"ל דאלוקחים קאי ובהכי ניחא נמי מ"ש הט"ו אם יש עדים שפרע לו דמי השור כו' וא"צ לדחוק כמ"ש הסמ"ע והב"ח דדמי השור לאו דוקא עכ"ל:
טו סָעִיף ג השור. כ' הסמ"ע דלר"ת והרא"ש דס"ל אפי' אם מעידין סתם שראו שנתן לו מעות אתרע שטרא כמ"ש בהג"ה בסעיף הקודם ולא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה ס"ל בדין זה דמוד' שהיו דמי השור דהשטר בטל לגמרי והי"א ס"ל דאפי' אין עדים כלל שנתן לו דמיו אינו נאמן כיון דמעצמו הוד' שקיבל דמי השור ה"ל כמגו במקום חזק' והש"ך חולק עליו וכת' דגם בזה לא מגבינן ביה ולא קרעינן ע"ש (וע' מ"ש הט"ז בזה) ובש"ך הביא תשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"ד במי ששלח שלוחו לקבל מעות כו' ע"ש:
טז סָעִיף ג ידוע. צל"ע בדין זה שהוא חידוש ולא נמצא כן בשאר פוסקים גם מהרי"ק גופיה לא החליט כן להלכ' רק צירף אותו לטעמים אחרים ע"ש. ש"ך:
יז סָעִיף ד חובות. כת' ב"י בשם תשובת הרשב"א ראובן שהי' חייב לשמעון ב' חובות הא' בשבוע' ואחד שלא בשבוע' ופרע לו סך מעות וטוען שמחמת אותו חוב שבשבוע' פרעו והלה אומר לא כי אלא מחמת חוב האחר קבלתים והחוב שבשבוע' נשאר עליך הדין עם שמעון עכ"ל:
יח סָעִיף ה לעצמו. בס"ס פ"ג בהג"ה חזר מור"ם וכת' דין זה ע"ש וע"ל סי' קכ"ה מעין דינים אלו בט"ו ומור"ם ז"ל שם עכ"ל הסמ"ע:
א סָעִיף א וכן מי שהפקיד. עבה"ט עד וגם נראה עיקר לדינא כסברא הראשונה כו' ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סי' ז' מ"ש בזה:
ב סָעִיף ב ואמר הלא פרעתיך. עש"ך ס"ק י"א עד ואפי' בעדים פסולים מצאתי להרא"ש כו' וע' בתומים בכללי מגו אות י"ח הקשה על הרא"ש בזה דא"כ לחייבי קרובים בקרבן שבועו' העדות כו' ועיין בתשובת חתם סופר אה"ע ח"ב סי' צ"ו שכתב דלק"מ ע"ש. ועיין עוד בתומים שם מה שמחלק בענין זה ועמ"ש בפ"ת לאה"ע סי' קע"ח סס"ק י"ב:
ג סָעִיף ב הרי בטל השטר. עבה"ט עד גם מ"ש דאפי' אם היה להלוה כת"י כו' אין דבריו מוכרחים כו' ועיין בתשו' עבוה"ג ס"ס ע' שכ' ולעד"נ שדברי מהרו"ך בסי' נ"ח מה שכ' שנאמנות כשני עדים מועיל אפי' נגד כת"י סתם שרירין דקיימים ודלא כש"ך דמלתא דמסתבר הוא כו' עד וכל מה שכתב הש"ך בזה הם דבר שפתים ע"ש ועמש"ל סי' ע"א ס"ד ס"ק ו':
ד סָעִיף ב אם אמר המלוה להד"מ כו'. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אף די"ל דמה דקאמר להד"מ היינו שמעולם לא פרעו אלא דבמתנה נתן לו מ"מ כיון דאמר לו הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ה"ל להשים אל לבו מה שנעשה בפניהם ולהשיב בב"ד דאותו מנה הי' דרך מתנה אבל בלא הזכיר לו פו"פ רק סתם פרעתיך מנה ואמר להד"מ ובאו עדים שמנה לו מעות י"ל דיכול לטעון שהי' מתנה ולא הוחזק כפרן ודמי ממש לדלקמן סי' ע"ט סעיף ד' ע' בסמ"ע וע' בש"ך שם. ולפ"ז מ"ש הסמ"ע ר"ס רצ"ד דבתבעו פקדון ואמר להד"מ ואח"כ באו עדי ראיה אינו יכול לומר דבא לידו בתורת מקח דהוחזק כפרן לכאורה אינו דאמאי לא נימא דלהד"מ היינו דמעולם לא הפקיד בידו דבר והט"ז שם עשה סמוכין להסמ"ע מדינא דהכא ולענ"ד ז"א דהכא כיון דאמר פרעתיך בפני פו"פ היה לו להשים לב ולהשיב שהוא מתנה ואדרבה מההיא דלקמן סי' ע"ט סעיף ד' הוא סתירה להסמ"ע. עכ"ל:
ה סָעִיף ב אבל בפני עד א' כו'. עש"ך ס"ק כ"ג עד מיהו פשט דברי התוס' כו' ועוד דמאי ק"ל דלמא אבימי לאו פקח הוה בדין זה כו' ועי' בתשו' ח"ס חח"מ סימן צ"ח מה שכתב בזה:
א סָעִיף א (ליקוט) שטר מקוים. ע' תוס' דב"ב ל"ב ב' סד"ה והלכתא (ע"כ):
ב סָעִיף א (ליקוט) וגובה כו' ואם כו'. כדין טענת פרוע בסי' פב ס"ב וכמ"ש בב"ב ע' (ע"כ):
ג סָעִיף א אם יש. עסי' עא ס"א:
ד סָעִיף א ואם אח"כ. ע"ש ס"ה:
ה סָעִיף א ואם אין. עסי' פ"ב ס"ב ור"ל אם טוען השבע לי:
ו סָעִיף א וי"א דאחר. דמפרשים בכתובות שם שאומר המלוה שבתורת סטראי נתן לו השליח דאל"כ האיך נאמן במקום שחב לאחרים שמחייב השליח: (ליקוט) וי"א דאחר כו'. דהוי כאלו תופס משלו (ע"כ):
ז סָעִיף א (ליקוט) אלא אם טוען שהשליח כו'. ר"ל אע"ג שהשליח מכחישו וכמש"ל בשם הריב"ש מההוא בקרא (ע"כ):
ח סָעִיף א ויש חולקין. דס"ל דשם מיירי אפי' מודה המלוה דנתן לו ע"ז החוב וכן משמע בר"ן וע"ל ס"ד: (ליקוט) וי"ח כו'. וכמו בההוא בקרא כמש"ל וי"א דוקא כו' וס' ראשונה צ"ל דוקא שם משא"כ בהפקידו וכמש"ש וי"א דוקא כו' ולפ"ז מ"ש וכן מי שהפקיד כו' וי"א כו' פליגי אליבא דס' ראשונה ועוד נ"ל לכאורה דאין מחלוקת שם דריב"ש לא מיירי בתפסו ואפשר שמודה כהריטב"א כמו שמוכח מההוא בקרא וכמ"ש הריב"ש שם עצמו אלא שכ' וי"א דוקא כו' לפי שאינו מפורש בריב"ש וכ"ז אליבא דס' ראשונה אבל אליבא דס' אחרונה לעולם יכול לתפוס אבל אחר העיון נראה שפליג הריב"ש על הריטב"א ושפיר כ' וי"א כו' שהריב"ש כ' הטעם דיכול לתפוס מהבקרא אף שמחייבו להבקרא משום שלפ"ד התופס אין חייב הבקרא כלום והוא אומר שמשקר הבקרא ומ' אבל אם ידוע שאמת כהבקרא א"י לתפוס אבל להריטב"א יכול לתפסו כמ"ש וי"א דוקא כו' ומחולקין בטעם דתפיסה בהבקרא שם מהני והכל אליבא דס' ראשונה כנ"ל. ודברי הש"ך תמוהים שכ' שהריטב"א ס"ל כהיש חולקים דא"כ אמאי מודה לס' ראשונה בבא לידו בתורת פקדון אלא דס"ל כס' ראשונה ומחלק בתפסו כמש"ש דוקא בבא בתורת פקדון צריך להשיב השבה גמורה ועש"ך סק"ט שכן ס"ל לעיר שושן ועיקר נ"ל שדעת הריטב"א הוא דעה שלישית שלדידיה אין חילוק בין שחייב השליח או לא כהי"ח ועב"י סי' פ"ג כ' הריטב"א בתשו' כו' ואפ' תאמר כו' ולענין כו' מ' דלא תליא הא בהא ושם וכ' עוד כו' ול"ד כו' ומיה כו' ודעתו לחלק בין נתנו ברשות בע"ד או שתפסו מידו לעולם מהני אף שחייב לשלם אבל בתורת פקדון לעולם לא מהני אף שפטור מלשלם וז"ש הרב כאן וי"א דוקא כו' ולא כ' אס' ראשונה וי"א דאחר כו' וי"א דוקא כו' משום דהריטב"א ס"ל ששם מהני בכ"ע כהי"ח רק בפקדון אלא שהרב לא ס"ל כוותיה בפקדון דבכ"ע לא מהני כיון שהכל חולקין עליו כ' וי"א דוקא כו' כאלו שאין חולק עליו בפקדון ולא כ' אלא שחולק עליו בתפסו ועש"ך (ע"כ):
ט סָעִיף א וכן. ר"ל ג"כ תלוי בפלוגתא הנ"ל כמש"ל:
י סָעִיף א אם טוען כו' אע"ג כו'. ר"ל דהמפקיד כופר שלא נתן בשליחותו דאם היה מודה היה נשבע היסת ונפטר עכשיו שכופר וחייב לשלם אחר שהפקידו בידו מ"מ יכול לעכב שאומר לו למה אתה משקר אמור שבשליחותו נתת ותפטר וראיה משם פ"ד ב' ההוא בקרא כו' א"ל מגו כו' אע"ג דהבקרא חייב לשלם לפי דבריו שאומר דלאחר מיתה תפסיה וכמ"ש בב"ק מ"ב ב' ונימא ליה אתפסתיה כו' ולכן הצריכו לסהדי וכמ"ש תוס' שם ד"ה מגו דיכלי כו' מ"מ יכול לעכב כיון שאומר מחיים והבקרא משקר לפי דבריו:
יא סָעִיף א אבל אם כו'. לא כו'. כיון שמחייב אותו וכנ"ל לסברא הראשונה וי"א כו' אלא אם טוען כו':
יב סָעִיף א הואיל ולא יוכל. שם ב"ק נימא ליה אתפסתיה כו' משום דא"ל אי אהדרתיה כו' וכ"כ הרשב"א שם על תי' משום דא"ל כי היכי כו' דוקא שיכול לברר שחייב לו:
יג סָעִיף א וי"א דוקא כו' אבל אם. כס' האחרונה יש חולקים הנ"ל ומההוא בקרא הנ"ל ואין חילוק כס' האחרונה הנ"ל:
יד סָעִיף א אבל אם. תוס' ורי"ף שם בכתובות וב"מ ג' מהגמ' שם חנוני אמר כו' דלא כו':
טו סָעִיף ב בטל השטר. כפי' וראיתם מעובדא דמסחתא ששם ודאי בטל לגמרי:
טז סָעִיף ב אם אמר. ואם אמר. שבועות שם ל"א:
יז סָעִיף ב ויש חולקין. וראיתם מדהצריכו לטענת סטראי מגו דלהד"ם ש"מ דבלא"ה לאו טענה הוא כ"ש במתנה אחר שהוא חייב לו:
יח סָעִיף ב אבל בפני ע"א. כתובות פ"ח א' אכתי יכולה למימר כו' אלא אמר ר"א כו' וכגי' הראשונים דמודה להו שהוא הודה לפניהם דכתובה אחת היה לה עבסה"ת דאף לגי' רש"י משום דלא שכיחא ערש"י שם: (ליקוט) וכ"ז דנתנו כו'. ממ"ש אי פקח הוא כו' ועוד ראיה מהא דאבימי הנ"ל אף שהוא היה עד ואף שבבה"ת דחה ראיה זו דשם לאחר שנתקנה היסת וכמ"ש תוס' שם ד"ה מגו ובב"ב ל"ד א' סד"ה הוי דאל"כ ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ הרמב"ן ס"ל דכיון שאינו אלא מדרבנן לא אמרי' משואיל"מ וכמ"ש בסה"ת שי"ט ח"א בשם הרמב"ן והביאו ש"ך בקיצור בס"ק כ"ה וכמש"ל סי' ע"ה סי"ד ועתוס' בב"ב ל"א ואע"ג דהאי לוקח ידע שהיתה כו' וכן תי' הריטב"א על ההיא דאבימי הנ"ל וכ"נ מגמ' שם דלא כתוס' דקא' לענין שלומי שליח כו' חזינן כו' מ' הא טענת סטראי בכ"ע נאמן אע"ג דאינו נוגע עכשיו לס"ד ודברי התוס' צ"ע כנ"ל ועתוס' דב"מ ג' ב' בד"ה ובכולי כו' ואף שהש"ך ס"ק כ"ג נדחק לתרץ דבריו תמוהין ובהדיא מ' מתוס' הנ"ל דאף בשבועה כעין דאורייתא א"א משואיל"מ ומ"מ בע"א צריך לישבע המלוה כמו אם היה טוען להד"ם וכמ"ש בב"ב ע' וע"ל סי' פ"ט ס"ג בהג"ה וסי' צ' ס"ג אבל בסה"ת בשם הרמב"ן שם כ' דאף שבועה א"צ וטעמו כיון דאף אם היה מכחיש את העד לא היה רק מחוייב שבועה דרבנן כדי להפיס כו' כה"ג א"צ כלל ול"ד להנ"ל סי' פט וצ' ואף דאינו נאמן סטראי אלא במגו דלהד"ם כיון דלהד"ם בעצמו אינו אלא מדרבנן וס"ל דלא כמ"ש תוס' בב"ב ל"ד א' ד"ה הוי ומיהו לפיר"ת כו' ועש"ך ס"ק כ"ה כ"ו וא"ל על הד"מ והסמ"ע שפי' בנאמנות דא"כ ל"ל להרמב"ן כ"ז הא אף במכחישו לעד נאמן כמ"ש הרא"ש בפ' הכותב י"ל הרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל כהראב"ד כמ"ש הב"י בסי' ע"א ?מהו' ט"ז (ע"כ): (ליקוט) וכ"ז כו' עתוס' שם שחולקין ע"ז וע' תוס' בכתובות פ"ה ב' ובב"ב ל"ד א' שכ' על עובדא דאבימי דהוא משואיל"מ וצ"ע שהם עצמם כ' בב"מ ג' ב' כדברי הרמ"ה ועבב"ב ל"א בד"ה לאו והכא לא הוי מחוייב שבועה דאין כו' ואף שנשבעין עליהן מדרבנן כמ"ש ל"ג א' ד"ה מגו כו' ועיינתי בשרשו שלמד ממ"ש בב"מ ה' שכנגדו קאמינא והוא מטעם משאיל"מ אלא שתיקנו כנגדו משום דלא שבק כו' כמ"ש תוס' שם ואמרי' שם דר"ן תקנתא כו' ולא אמרי' מהטעם דבדרבנן לא אמרי' משואיל"מ ונשאר על ד"ת וקי"ל דבכל הנשבעין ונוטלין תקנתא לתקנתא כו' וא"י ליטול והנתבע נשבע היסת וה"ה בע"א וכ"ז לדברי הרמב"ם אבל להחולקין ס"ל דבשטר מקויים נוטל בלא שבועה דהכי מ' פשטא דגמ' תקנתא כו' ואוקמיה אדאורייתא וכמ"ש בפ' הכותב אא"ר מדרבנן כו' ורמו רבנן כו' וכמ"ש בסי' פ"ב ס"ח וסי' צ"ב ס"ט א"כ לא אמרי' כאן משואיל"מ וכ"ד הרמב"ן במלחמות כדעת החולקים וז"ש הרמב"ן כאן ואינו דומה לנסכא כו' אלא שבועת תקנה כו' והיכא דלא מצי כו' ועש"ך ס"ק כ"ה שהביאו והוא ממש כדברי ועסי' קכ"ו סי"ד בהג"ה ואפי' כו' ועש"ך שם ס"ק ס"ד בשם הר"ן והרשב"א (ע"כ):
יט סָעִיף ג (ליקוט) הואיל כו' אם כו' שפרעו לו כו' כצ"ל ור"ל שהעדים א"י שקבל בתורת פרעון רק שקבל מהלוקחים בשם ולכן צריך להודאתו שדמי כו' ולכן ג"כ דוקא שפרעו לו דמי השור ואף שע"י הודאתו נודע מ"מ הוי מגו במקום עדים כמו בעובדא דנהר פקוד ואף לשיטת הש"ע דס"ב שכ' בד"א כו' כאן גרע כיון שהודה כו' אבל בלא הודאתו אף להג"ה שם שכ' וי"ח וס"ל כו' כאן נאמן במגו שהשור שלו וכיוצא. כ"ז כ' ש"ך ונכון הוא (ע"כ):
כ סָעִיף ג (ליקוט) בטל השטר. אבל לי"א דבס"ב שכ' דאין השטר כו' ה"ה כאן וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם ש"ך. ואפשר שהטור והר"ב ס"ל כיון של הרי"ף היה פשוט לו שכאן איבטל לגמרי הכי קי"ל אף שהרא"ש והר"ן דחו לא דחו אלא בל' ספק (ע"כ):
כא סָעִיף ג אם יש. ר"ל אע"פ שלא ידעו אם בתורת כו' כיון שרגלים לדבר כמ"ש בגמ' שם:
כב סָעִיף ג ויש מי. מטעם הנ"ל:
כג סָעִיף ג אם ידוע. דג"כ רגלים לדבר ואף למ"ד לא אתרע מודה ברגלים שם בגמ' ונ"ל דתליא בב' החברים אלו אם יש עדים ויש מי כו' ה"ה כאן דטעם א' להם:
כד סָעִיף ד מי שנושה. כתובות שם וא"צ עדים רק משום שאין ידוע שחייב לו חוב אחר ושם צ"א ב' הני קמאי כו':
כה סָעִיף ד ולא עוד. קדושין י"ג א' ושם צ"א ב':
כו סָעִיף ה נתן ב"מ ט' ב' היה רוכב כו' ושם י"א הוי תופס לבע"ח כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.