א שְׁטָר שֶׁכָּתוּב בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב, אִם הָיָה עָשׂוּי כְּתִקּוּן שִׁטְרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהִזְדַּיֵּף וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ, וְהָיוּ עֵדָיו יִשְׂרָאֵל וְיוֹדְעִין לִקְרוֹתוֹ, הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר וְגוֹבֶה בּוֹ מֵהַמְשֻׁעְבָּדִים. אֲבָל כָּל הַשְּׁטָרוֹת שֶׁחוֹתְמִים גּוֹיִים, פְּסוּלִים, חוּץ מִשִּׁטְרֵי מֵקָּח וּמִמְכָּר וְשִׁטְרֵי חוֹבוֹת; וְהוּא שֶׁיִּתֵּן הַמָּעוֹת בִּפְנֵיהֶם וְיִכְתְּבוּ בַּשְּׁטָר: לְפָנֵינוּ מָנֶה פְלוֹנִי לִפְלוֹנִי כָּךְ וְכָךְ דְּמֵי הַמֶּכֶר אוֹ מְעוֹת הַחוֹב. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשׂוּיִם בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁלָּהֶם, אֲבָל בִּמְקוֹם קִבּוּץ פְּלִילֵיהֶם, בְּלֹא קִיּוּם הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶם, לֹא יוֹעִילוּ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ דָנוּ כְּבָר הָעַרְכָּאוֹת עַל פִּי אוֹתוֹ הַשְּׁטָר וְהֶחֱזִיקוּ הַקּוֹנֶה בְּמִקְּחוֹ, אֵינוֹ כְּלוּם (א"ז פ"ק דְּגִטִּין). וְכֵן צְרִיכִים עֵדֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּעִידוּ עַל אֵלּוּ הַגּוֹיִים שֶׁהֵם עֵדֵי הַשְּׁטָר, וְעַל זֶה הַשּׁוֹפֵט שֶׁלָּהֶם שֶׁקִּיֵּם עֵדוּתָן, שֶׁאֵינָם יְדוּעִים בְּקַבָּלַת שֹׁחַד, וְאָז גּוֹבִים מִבְּנֵי חוֹרִין. וְאִם חָסְרוּ שִׁטְרֵי הַגּוֹיִים דָּבָר מִכָּל אֵלּוּ, הֲרֵי הֵם כְּחֶרֶס. הַגָּה: וְסֵפֶר שֶׁכּוֹתְבִין בּוֹ הָעַרְכָּאוֹת, הָוֵי כִּשְׁטָר שֶׁלָּהֶם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּסְתָם עַרְכָּאוֹת לֹא מְקַבְּלֵי שׁוֹחֲדָא, וְכֵיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה בִּפְנֵיהֶם גּוֹבִין אֲפִלּוּ מִמְּשַׁעְבְּדֵי, אֲפִלּוּ בְּלֹא עֵדֵי מְסִירָה יִשְׂרָאֵל, וַאֲפִלּוּ אֵין הַשּׁוֹפֵט חָתוּם לְקַיֵּם הָעֵדִים, אֶלָּא כָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בִּפְנֵי הָעַרְכָּאוֹת לֹא מַרְעֵי נַפְשַׁיְהוּ לְשַׁקּוּרֵי. וַאֲפִלּוּ נָפַק עֲלַיְהוּ קַלָא דִמְקַבְּלֵי שׁוֹחֲדָא לְהַטּוֹת מִשְׁפָּט, מִכָּל מָקוֹם לְעֵדוּת שֶׁקֶר לֹא מַרְעֵי נַפְשַׁיְהוּ. וְאֵין צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא כָּתוּב בּוֹ שֶׁרָאוּ נְתִינַת הַמָּעוֹת, אֶלָּא שֶׁאָנוּ סוֹמְכִין שֶׁרָאוּ בְּוַדַּאי (הָרֹא"שׁ פ"ק דְּגִטִּין וְטוּר). וְאֵין חִלּוּק בֵּין חָתוּם עָלָיו עֵד אֶחָד גּוֹי אוֹ שְׁנַיִם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א), כָּל שֶׁנַּעֲשָׂה לִפְנֵי הַשּׁוֹפֵט. אֲבָל אִם כָּתַב סוֹפֵר הַמְּמֻנֶּה מִפִּי הַשּׁוֹפֵט, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹפֵט, אֵינוֹ כְּלוּם (טוּר וּמַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָאה סִימָן נ"ד). מִיהוּ, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ דִּינָא דְמַלְכוּתָא לְהַכְשִׁיר שְׁטָר שֶׁנַּעֲשָׂה עַל יְדֵי סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). אֲבָל שִׁטְרֵי מַתָּנוֹת, כְּגוֹן: שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ, שֶׁעִקָּר הַקִּנְיָן נַעֲשָׂה עַל יְדֵי הַשְּׁטָר, וְהֵם חֲתוּמִים בּוֹ, וְכֵן שִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת שֶׁפְּלוֹנִי הוֹדָה לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, וּפְשָׁרוֹת שֶׁהֵם בְּעֵדִים שֶׁלָּהֶם אוֹ שִׁטְרֵי מְחִילוֹת (טוּר), אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ, וְנִמְסְרוּ לִפְנֵי עֵדֵי יִשְׂרָאֵל (טוּר), הֲרֵי הֵם כְּחֶרֶס. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשִׁטְרֵי הוֹדָאוֹת כְּשִׁטְרֵי הַלְוָאוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א וְהָרַ"ן בְּפ"ק דְּגִיטִּין). וְכֵן שִׁטְרֵי מְחִילוֹת כְּשֵׁרִים בְּעַרְכָּאוֹת (רִיבָ"שׁ סִימָן קמ"ב). וְכֵן מַתָּנָה הַנִּקְנֵית בְּקִנְיָן אוֹ בַחֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף), רַק שֶׁהוֹדָה בְּעַרְכָּאוֹת, דְּכָל הַשְּׁטָר אֵינוֹ אֶלָּא רְאָיָה בְעָלְמָא, כָּשֵׁר מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה לִפְנֵיהֶם (רַ"ן פ"ק דְּגִיטִּין). וְלָכֵן שְׁכִיב מְרַע שֶׁעָשָׂה צַוָּאָה לִפְנֵי עַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, קַיָּם כָּל מַה שֶּׁצִּוָּה (רִיבָ"שׁ סִימָן נ"א), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן רנ"ג סָעִיף נ"ב. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁמִּשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ לִכְתֹּב כָּל הַדְּבָרִים בְּעַרְכָּאוֹת, כָּל הַשְּׁטָרוֹת הָעֲשׂוּיִין לִפְנֵיהֶם, כְּשֵׁרִים, אֲפִלּוּ שִׁטְרֵי מַתָּנוֹת, מִכֹּחַ דִּינָא דְמַלְכוּתָא (הָרֹא"שׁ פ"ק דְּגִיטִּין וְטוּר). וְכָל שֶׁכֵּן בְּמָקוֹם שֶׁכְּבָר נָהֲגוּ לְהַכְשִׁירָם, כְּשֵׁרִים (רִיבָ"שׁ סִימָן תצ"ג וְתע"ח וּבה"ת וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א וְהַמַּגִּיד פכ"ז מֵה' מַלְוֶה). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שס"ט בְּדִין דִּינָא דְמַלְכוּתָא. וְכָל שְׁטָר שֶׁמַּכְשִׁירִין מִשּׁוּם דִּינָא דְמַלְכוּתָא, אִם לֹא נִכְתַּב כְּהֹגֶן לְפִי דִינֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְתָּב כְּהוֹגֶן לְפִי דִינֵנוּ, פָּסוּל, דְּלָא נַכְשִׁיר יוֹתֵר מֵהֶם (רִיבָ"שׁ סִימָן נ"א). וְכֵן לְהֶפֶךְ, אִם פָּסוּל לְפִי דִינֵנוּ וְכָשֵׁר לְפִי דִינֵיהֶם (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ח). וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ח).
ב אִם לֹא יָדְעוּ דַיָּנֵי יִשְׂרָאֵל לִקְרוֹת שְׁטָר זֶה הַנַּעֲשֶׂה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, נוֹתְנִים לִשְׁנֵי גּוֹיִם, זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וְקוֹרִים אוֹתוֹ, שֶׁנִּמְצָא כָּל אֶחָד כְּמֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, וְגוֹבֶה בוֹ מִבְּנֵי חוֹרִין. שְׁטָר שֶׁעֵדָיו גּוֹיִם, שֶׁמְּסָרוֹ הַלּוֶֹה לְיַד הַמַּלְוֶה, אוֹ הַמּוֹכֵר לְיַד הַלּוֹקֵחַ, בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים מִיִּשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל גּוֹיִם וְאֵין בּוֹ כָל הַדְּבָרִים שֶׁמָּנִינוּ, הֲרֵי זֶה גוֹבֶה מִבְּנֵי חוֹרִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים שֶׁמָּסַר בִּפְנֵיהֶם יוֹדְעִים לִקְרוֹתוֹ, וּקְרָאוּהוּ כְּשֶׁמְּסָרוֹ בִפְנֵיהֶם (הָרֹא"שׁ), וְיִהְיֶה כְּתִקּוּן שְׁטַר יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף וְלֹא לְהוֹסִיף וְלֹא לִגְרֹעַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁשְּׁמוֹת הָעֵדִים הַחֲתוּמִים בּוֹ שֵׁמוֹת מֻבְהָקִים בְּגַיּוּת, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ יִשְׂרָאֵל לִקָרוֹת בְּאוֹתָן שֵׁמוֹת, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל רְגִילִים לַחְתֹּם בִּשְׁטָרוֹת כְּלָל. הַגָּה: שְׁטָר הֶעָשׂוּי בְּעַרְכָּאוֹת, וְהַלּוֶֹה כּוֹפֵר בּוֹ, נֶאֱמָן הַסּוֹפֵר לְהָעִיד שֶׁהוּא כְּתָבוֹ (תְּשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן ע"ח וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקפ"ו). שְׁטָר הֶעָשׂוּי לִפְנֵי גּוֹיִם, וְהַלּוֶֹה בְּעַצְמוֹ חָתוּם עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, חַיָּב בְּכָל מַה שֶּׁכָּתוּב בּוֹ, דַּהֲרֵי גָמַר בְּדַעְתּוֹ לְהִתְחַיֵּב וְלָכֵן חָתַם עַצְמוֹ וּבְוַדַּאי קְרָאוּהוּ לְפָנָיו וְהֶאֱמִין לַקּוֹרֵא הַהוּא (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סִימָן תתקפ"ה). ועַיֵּן לְעֵיל סִימָן מ"ה סָעִיף ג'.
א סָעִיף א שטר שכתוב בכל לשון כו'. עיין בבעה"ת שער פ"ז מדינים אלו שבסי' זה ובתשובת ן' לב ס' ג' סי' ג' סי' ק"י ועיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"ט:
ב סָעִיף א ויודעין לקרותו היינו כמתרץ בש"ס פ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) בדידעי למקרי אבל אם אין יודעים לקרות לא יחתמו לכתחלה ע"י שיקרא אחר לפניהם אע"פ שמבינים הלשון מיהו אם חתמו אע"פ שאין מבינים הלשון רק ששני ישראלים אחרים תרגמו להן הלשון השטר כשר בדיעבד כל זה העליתי לעיל סי' מ"ה סעיף ב' ועיין בתשובת ר"ל ן' חביב סי' קכ"ז ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"ב וס"ג סי' ך' וסי' קי"א:
ג סָעִיף א ושטרי חובות מ"ש ב"י ובד"מ דנקטינן כהרמב"ם בהא כיון שכן דעת העיטור והרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן צ"ע דהא הפוסקים הנ"ל מיירי מענין אחר וגם עיינתי בעיטור ולא מצאתי רבר גם בר"ן משמע להיפך ע"ש ועיין בהשגות הראב"ד ובהה"מ ותמצא כדברי דבשט"ח שאני דכיון דאינו גובה ממשעבדי ולית ליה קלא לא חשש להניחו בידו ויכול לטעון פרעתי ע"ש ועיין בתשובת ן' לב ספר א' סי' ס"ב דף פ"ו:
ד סָעִיף א מבני חורין ואפי' בשטרי מקח וממכר. וגרע ממוכר שדהו בעדים דס"ל להרמב"ם דוקא עידי ישראל הוא דמפקי לקלא אבל הה"מ כתב דלהרמב"ם בשטרי מקח וממכר כשר לגבות אפי' ממשעבדי דלא גרע כו' אכן מסתימת ל' הרמב"ם והט"ו לא משמע כן וכ"פ הב"ח ע"ש. עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' קי"א ובתשובת מהר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ן.
ה סָעִיף א שראו נתינת המעות עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ד"ש:
ו סָעִיף א ע"י סופר המלך כשר. עיין בתשובת מהר"י לבית לוי סכ"ד:
ז סָעִיף א שעיקר הקנין עיין בתשו' רמ"א סי' ק"ט:
ח סָעִיף א או שטרי מחילות כו'. עיין בשלטי גבורים פ' מי שמת (דף רל"ד ע"ב) ועיין בתשוב' מהרשד"ם סי' ש"ן כ' הסמ"ע עיין פריש' שכתבתי שלא איירי שכתב בו שמחל לו לפניהן דא"כ לא הוי השטר אלא לראיה בעלמא וכבר נתבאר דמהני בעש"ע אלא מיירי שבשטר זה כתוב שמוחל דגוף המחילה נעשה בשטר לזה והו"ל כשטר מתנ' עכ"ל ודבריו צ"ע דהא בהדיא לא משמע כן מדברי הר"ב (הג"ה ר"ל לפ"ז למה הביא הר"ב י"א שחולקין ע"ז דשטרי מחילות כשרים דהא בכה"ג היכא שאינם לראייה גם הי"א מודו דאינו כשר שהרי הריב"ש חולק על זה מכח קושיית הסמ"ע דהא השטר לא הוי אלא לראיי' כו' וכדאיתא להדיא בב"י בשם הריב"ש) והב"ח כתב דלא הוי בזה ראייה דיכול לומר דרך שחוק והתול אמרתי שמחלתי ע"ש שהאריך ודבריו דחוקים וצ"ע לדינא:
ט סָעִיף א ולכן שכיב מרע עיין בתשובת ר"י לבית לוי סימן כ"ד ודברי המחבר כאן ולקמן ס"ס רנ"ג מוכיחים כהריב"ש ודוק:
י סָעִיף ב שאין דרך ישראל. והרא"ש חולק על זה וס"ל דלא מהני כיון שמזויף מתוכו אלא דוקא כשאין עידי עכו"ם חתומין כלל מיירי בגמרא. ועיין בטור וב"י ולא ידעתי למה השמיט הר"ב דעתו ועיין ב"ח בישוב דברי רמב"ם בסעיף ח':
א סָעִיף א להזדייף ולא להוסיף. ע"ד שנתבאר בטור ובדברי המחבר לעיל ריש סי' מ"ב ע"ש:
ב סָעִיף א הרי הוא כשר. פי' ואין הלוה יכול לומ' פרעתיהו וגובה ממשעבדי דעידי ישראל מפקי לקלא ואין חילוק באיזה לשון או כתב כתבוהו כיון שהעדים יכולין לקרותו:
ג סָעִיף א שחותמים עכו"ם פסולים. כלל הדברים כל דבר שנעשה ונתקיים זולת השטר כגון מקח שנתקיים מיד שנתן הלוקח דמי המכר להמוכר או שקנהו בקנין או בחזקה או בכסף (פי' פרוטה שקונין בו בשעת התחלת המקח וכמ"ש ר"ס ק"ץ) ואין השטר אלא לראיי' בעלמא שקנהו בכסף או בקנין או בחזק' בזה מועיל שטר הנעשה בערכאות ש"ע דאף דאין עדים זולתן והמוכר כופר ואומר מעולם לא קנהו בקנין או בכסף אמרינן דעש"ע לא מרעי נפשייהו לאסהודי שקר וה"ל כאלו הדבר ידוע ונעש' לפני דייני ישראל אבל דבר שלא נתקיים כ"א ע"י השטר כגון שנתן לו שדה והקנהו לו בשטר עצמו שכתב בו שדי נתינה לך כיון דלא קנהו כ"א ע"י שטר זה הנעש' ע"י עכו"ם לא קנהו אפי' נעש' בעש"ע אע"ג דהימנינן להו מ"מ לא אלימא כחייהו דעכו"ם לעשות גוף הקנין ע"י כתיבתן וק"ל וע"ל סי' ס"ו סעיף ו' ז':
ד סָעִיף א ושטרי חובות. הטעם שגוף הלוה נשתעבד לו בלי שטר מיד בנתינת המעות:
ה סָעִיף א המעות בפניהן. פי' בפני עדים החתומים בהשטר אע"פ שלא ראוהו הערכאות דלסברא זה והוא דעת הרמב"ם שטר העולה בעש"ע היינו שכל עניינו נעשה בפני עכו"ם דעלמא והן כותבין וחותמין והולכין אל הערכאות לקיים חתימתן ודומה לקיום שטרות שלנו שעדים כותבין וחותמין והב"ד מקיימין. ומש"ה מצריך בעל סברא זו שיעידו עידי ישראל על אלו העכו"ם עידי השטר שהן בחזקת כשרות וגם על הערכאו' דאל"כ דלמא בעל השטר זייף וכתב חתימ' עכו"ם נאמנים בלא ידיעתם והערכי קיבל שוחד לקיימם אבל דעת הי"א שהביא מור"ם והו' דעת הרא"ש ס"ל דשטר העול' בעש"ע היינו שאין עכו"ם עידי השטר חותמין השטר עד שיבאו עם בעלי הדברים לפני העש"ע ויהיו כל הדברים מבוררים לפני הערכאות ואחר שנתברר להן כל דבר הערכאות מצווים לעידים שיחתמו והן מקיימין חתימתן. ומש"ה לא מצריך בעל סברא זו שיעידו על עדי עכו"ם החתומים שהן בחזקת כשרות כי אם לא היו כל הדברים כמו שהן כתובין בשטר אמת לא היו העש"ע מצווים לחתמו וגם א"צ שיעידו על העש"ע עצמן דס"ל שמסתמא בחזקת כשרות הן דלא מרעי נפשייהו ומ"ה נמי א"צ לכתוב בשטר שבפניהן מנה הלוקח או הלוה המעו' דמסתמא נעשה בהכשר ומ"ה ס"ל נמי דגובה בו ממשועבדים כיון דכל הדברים הנעשים בערכאות קלא אית ליה כך מפורש בהטור להמדקדק בו וכמ"ש בפרישה והמחבר ומור"ם קצרו בהעתקת דבריהן ע"ש ודו"ק:
ו סָעִיף א וספר שכותבין בו הערכאות. פי' כרך שלהן שכותבין בו כל דבר הבא לפניהן כנהוג ג"כ בזמנינו אמרי' בו ג"כ דלא מרעי נפשיהו לכתוב בו שקר:
ז סָעִיף א כשטר שלהם ועיי' ברשב"א סימן תתקפ"ב מדין ספר הערכי שכתוב בו שראובן קנה שדה פלוני' והיה עליו העברת קולמוס וראובן מוחזק בהשדה בד"מ ג' הביאו:
ח סָעִיף א דסתם ערכאות לא מקבלי שוחדא כו'. כבר נתבאר ממ"ש לפני זה ובארבע דברים מחולק בעל סברא זו (והוא דעת הרא"ש) עם בעל סברא קמייתא (והוא הרמב"ם) . הא' במה דא"צ עדות על הערכאות שאינן ידועין בקבלת שוחד. הב' שא"צ שיהא כתוב בשטר שראו נתינת המעות. הג' שיהא כל דבר נעש' לפני הערכאות ומה"נ ס"ל דא"צ שיהי' עדות על כשרו' העדות. הד' דגובה אפי' ממשעבדי ומטעם שכתבתי לפני זה כל חד לפי סברתו ועיין פרישה:
ט סָעִיף א אלא כל שנעש' בערכאו' פי' כשידוע שנעשו כל הדברים לפניהן או שהערכאות כ"כ בסוף השטר שנעשה הכל בפניהן:
י סָעִיף א אבל שטרי מתנות כו'. וה"ה שטרי מכר כשנקנין בשטר כגון שכתב לו שדי מכורה לך אלא משום דאין השדות נקנין בשטר לחוד כ"א כשנמכר מפני רעתה כמ"ש הטור והמחבר בסי' קצ"א מ"ה לא כתב בו שטר מכר ועפ"ר:
יא סָעִיף א שהוא חייב לו בפרישה ובהגד"מ כתבתי הטעם כיון דאינו משתעבד כ"א באמרו אתה עידי להרא"ש או בהודה לפניהן בהודאה גמורה להרמב"ם (כמ"ש בסי' פ"א) לא אלים כחייהו לצירופ' לשיעבוד כזה להגמר על ידם אף שאמר אתם עידי ול"ד להלואה שנעש' לפניהן דאת אשר ראו יגידו:
יב סָעִיף א חייב לו. דקדק לכתוב הודה שהוא חייב לו דאז גוף השיעבוד נעש' ע"י עכו"ם וכמ"ש הוא דלא מהני הא הודאה שנפרע ממנו מהני כיון שאין נעש' ע"י עכו"ם מעשה כ"א סילוק שיעבוד בעלמא ומ"ה השמיט המחבר ולא כתב שטר מחילה שכתב הרמב"ם והטור ועמ"ש בסמוך על הגה"ח מור"ם שכתבו:
יג סָעִיף א ופשרות כו'. אע"ג דפשר' צריכה קנין וקנו מידן לקיים הפשרה מ"מ כיון דהפשרה נעשה ע"י ופשרה קרוי' דין והן פסולין לדון דין ולפ"ז אפי' בלא שטר הפשרה שנעש' ע"י פסול וכן משמע ל' הטור והמחבר ועפ"ר:
יד סָעִיף א או שטרי מחילות. עפ"ר שכתבתי שלא איירי שכתוב בו שמחל לו לפניהן דא"כ לא הוי השטר אלא לראייה בעלמא וכבר נתבאר דמהני בערכאות אלא מיירי שבשטר זה כתוב שמוחל לו דגוף המחילה נעש' בשטר זה וה"ל כשטר מתנה ולפ"ז צ"ל דאיירי שהישראל כותב וחותם המחילה בערכאות והערכאות מקיימין אותו ואע"פ שאין חתימתו מצד עצמו ניכרת וק"ל:
טו סָעִיף א ונמסרו לפני עידי ישראל כו'. הטעם דגזרינן דלמא אתו למסמך אחתימי עכו"ם שבשטר לחוד בלא עידי מסיר' דישראל:
טז סָעִיף א ולכן שכ"מ שעש' כו'. הטעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי והשטר אינו אלא לראיי' בעלמא:
יז סָעִיף א וכן להיפך אם פסול לפי דינינו כו'. ל' הטור שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרותיהן ולהאמין לסופר שלהן אבל לא בדרכי ההקנא' שאף העכו"ם במקומו' הרבה בדינין חלוקין דנין אותן ופוסלין זא"ז כפי חלוקות חכמיהן ונימוסיהן כו':
יח סָעִיף ב ה"ז גובה כו'. דס"ל דלא גרע מנעשה המעשה או ההודאה לפני עידי המסירה ישראל בלא שטר כלל ומ"ה כ' דאינו גובה אלא מבנ"ח אע"ג דשטר שנמסר לפני עידי ישראל אע"ג דלית עידי ישראל חתומין בו גובה אפי' ממשעבדי וכמ"ש הט"ו בס"ס מ' ובס"ס נ"א ובס"ס ס"ט הכא שגוף השטר והעדים החתומין בו כן עכו"ם גרע טפי מ"מ ה"ל נמי דין שטר לענין שאינו יכול לומר פרעתי כל זמן שהשטר בידו ועפ"ר:
יט סָעִיף ב והוא שיהיו העדים כו'. עפ"ר שם כתבתי דהרא"ש כתב דגם בשטר הנעשה בעש"ע בעינן שלא יהא ראוי להזדייף ושיהא מוחזר מענינו בשטה אחרונה ושלדעת הרמב"ם יש להסתפק בזה אם צריך או לא ע"ש:
כ סָעִיף ב שאין דרך ישראל לקרות כו'. דאל"כ פסלינן ליה משו' גזירה שמא יבואו לסמוך פעם אחרת מאלו עכו"ם החתומים לחוד בראותם שמכשירים שטר זה ולא יעלו על דעתו שהיו כאן עידי מסירה ישראל מה שאין כן דכשידוע שהן שמות העכו"ם לא יבואו למטעי לסמוך עלייהו לחוד:
כא סָעִיף ב או במקו' שאין ישראל רגילים לחתום כו'. דאז נמי לא יבואו לטעות לסמוך אהני החתומים דהא ידעו דלאו ישראל נינהו מדחתמו נפשייהו בשטרות:
כב סָעִיף ב הלוה כופר כו'. ע' ברשב"א דכ' שנעשה הוחזק כפרן ע"י ספר הערכי כמו ע"י עדים ד"מ שם הביאו:
כג סָעִיף ב העשוי לפני עכו"ם כו'. פי' שאינם ערכאות וכ"כ בד"מ בהדיא והטעם כתבתי שם בהג"ה וגם כתבתיהו בסמ"ע לעיל בסימן מ"ה סעיף ג' ששם כתב המחבר דין זה בעצמו ע"ש:
א סָעִיף א חוץ משטרי מקח. פרק קמא דגיטין דף י' כל השטרות העולים בערכאו' של נכרי' אע"פ שחותמיהן נכרים כשרי' ופריך קא פסיק ותני ל"ש מכר ול"ש מתנה בשלמא מכר מכי יהיב זו כו' אלא מתנה במאי קנה לאו בהאי שטרא והאי שטרא חספא בעלמא. וקשה לפי מ"ש במרדכי בשם ספר החכמה בטעמא דערכאו' דכשרין משום דלא מרעי נפשייהו ואלו משה ואהרן פסולי אף על גב דמהימני דהטעם הוא משום דלא בעינן דוקא ישראל לעדות וכל מי שמוחזק בכשרות כשרים להעיד מן התורה עיין שם ואם כן מאי פריך שטר מתנה במאי קנה אמאי לא כיון דלעדות כשרים המה כמו ישראל ונראה דרש"י נמי הכי ס"ל כספר החכמה שכתב רש"י פרק קמא דגיטין דף ט' דגיטי נשים פסולים משום דלאו בני כריתוח נינהו אבל על הדינין נצטוו עיין שם ואם כן מאי פריך שטר מתני במאי קני ויראה לפי מה שכתבו תוספות בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף נ"ד) בשם רבינו תם דקרקע דנקנה בשטר היינו משום דכתיב ואקח את ספר המקנהסגבי ירמי' בישראל הוי עיין שם וכ"כ תוספות פרק קמא דקידושין דף י"ד ד"ה הואיל וכל קנינו בכסף דאפילו בקרקעות נכרי אימ קונה בשטר ואם כן ניחא דשטר מתנה ל"מ דכי היכא דפסילי בגיטי נשים משום דלאו בני כריתות נינהו ה"נ פסילי בשטרי משום דלאו בני שטרא נינהו וכל קנינו אינו אלא בכסף וק"ל:
ב סָעִיף א ושט"ח. עיין ש"ך שפסק כראב"ד דיכול לטעון פרעתי כיון דאינו גובה ממשעבדי ולית לי' קלא לא חשש להניח בידו עיין שם ועייו בתשובות ריב"ש סימן תע"ה שכתב לחלק לדע' הגאונים בין כת"י שאין לו תורת שטר כלל אהני טעמא שאינו גובה ממשעבדי שיכול לטעון פרעתי אבל בשטר גמור אע"פ שאינו גובה ממשעבדי אינו נאמן לומר פרעתי ומביא ראי' משטר העשוי בעש"נ ומשמע דבזה א"י לטעון פרעתי:
א סָעִיף א המעות בפניהם. עסמ"ע ס"ק ה' עד דמש"ה מצריך בעל סברא זו שיעידו עידי ישראל על אלו העכו"ם עידי השטר שהן בחזקת כשרות וגם על הערכאות לכאורה קשה דא"כ אפי' הדיוטות ליתכשרו כשיש עידי ישראל שמקיימין חתימתן דהא הערכאות אינן יודעין כלל מגוף הענין רק שמקיימין חתימת הדיוטות וא"כ עדיף טפי כשישראל מקיימין חתימת ההדיוטות מקיום הערכי אמנם הדברים מבוארים בטור שהערכי אם לא הי' יודעים שהעדים הם נאמנים לא היו מקיימין וא"כ עיקר הסמיכה על הערכי שישראל אינן מעידין רק שאינן יודעים בקבלת שוחד אבל אין הישראל מכיר טיב העכו"ם משא"כ הערכאים יודעי בטיב העכו"ם חביריהם ואי לאו דאתחזקו ליה העדים בנאמנות לא הי' מקיים חתימתו:
ב סָעִיף א מבנ"ח. עש"ך ס"ק ג' שתמה אהא שכ' הב"י נקטינן כהרמב"ם (והיינו שא"נ לטעון פרעתי) משום דהרשב"א והרא"ש ס"ל כוותי' וע"ז תמה הש"ך דהא הן מיירי בענין אחר וכו' פי' דהא הם מיירי מערכאות שגוף הדבר נעשה אצלם וס"ל בהא דגוב' אפי' ממשעבדי ובזה ודאי דאף פרעתי א"י לטעון משא"כ לדעת הרמב"ם דגובה רק מבנ"ח אפשר דאף פרעתי יכול לטעון וכסברת הראב"ד. ובתומים תמה על הראב"ד מהא דסעיף ב' בשטר הנעש' בהדיוט ובע"מ דגוב' רק מבנ"ח וא"י לטעון פרעתי. ולק"מ דשם שטר הוא דהא נמסר בעידי מסיר' רק שהוא מזויף מתוכו נפסל משום גזירה לא גרע משטר חוב מוקדם דאינו יכול לטעון פרעתי לדעת המחבר בסי' מ"ג ואפי' למאן דפוסל התם היינו דאיכא ריעותא בשטר זה שיבוא לגבות בו מהלקוחות משא"כ הכא דהגזיר' הוא רק משום שטר אחר כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך' ע"ש ועוד דכיון דשם שם שטר עליו אינו נאמן לטעון פרעתי כמ"ש הש"ך בסי' ס"ט ס"ק י"ד משא"כ בשטר הנעש' בערכאות דלאו שם שטר עליו כלל דלא בני שטרי נינהו כלל כמ"ש התומים בעצמי ס"ק ח' רק דהחכמים הימנוהו בגוף הדבר יכול לטעון פרעתי. ובסמוך אכתוב עוד יישוב אחר. ומה שהקש' התומים דבשמות שאינן מובהקים הוי מזוייף מתוכו כיון שהי' אפשר לגבות בו ממשעבדי. לק"מ דהא מ"מ לא גרע משטר מוקדם בסי' מ"ג דאף שם איכא חשש טריפת משעבדי שלא כדין מ"מ גבי מבנ"ח:
ג סָעִיף א ממשעבדי. לכאורה קשה דהא אפי' בשטר שחתומים בו עידי ישראל מבואר לעיל בסי' ל"ט סעיף י"ח דחוששין לענין טריפת לקוחות שמא לא אמר להם כתבו וחתמו אף דלא חשדינן להו דמשקרו בעיקר הענין ע"ש א"כ מכ"ש דיש לחוש כן לעכו"ם ניהו דלא חשידי דמשקרי ובוודאי ראו ההלוא' מ"מ אימר עשו ממלוה ע"פ מלוה בשטר בלא ציווי הלו' ודוחק לומר דמיירי שכתוב בו ואמר לנא כתבו וחתמו ותנו. ועוד דאכתי ניחוש דלמא חזר בו ומוחה מלתנו. ועוד דהא צריכין להימלך בו בין כתיב' לנתינה כמבואר בסי' ל"ט. ולכן נרא' דהוא משום הטעם המבואר בירושלמי דקול יוצא לערכאין וס"ל דדמי למוכר שדהו בעדים דגוב' ממשעבדי בלא שטר. וכמו מעשה ביד דגובה ממשעבדי ומשום קלא ומטעם זה א"י לומר פרעתי וא"י לומר לא ידעתי בהשטר שכתבו בלי ציווי כיון שהקול יוצא לכתיבת הערכאין מסתמא ידע הלוה מהשטר ולא הי' לו לפרוע עד שיקח השטר ובזה א"ש דברי הראב"ד דס"ל דיכול לטעון פרעתי לדעת הרמב"ם דכיון דהרמב"ם ס"ל דאינו גוב' ממשעבדי והוא מטעם דאין קול יוצא לערכאות ממילא דיש לחוש שנכתב בלי ציווי ולא ידע מהשטר ופרעו ולא לקח השטר מידו ונסתלק קושיית התומים שהבאתי בס"ק בסמוך:
ד סָעִיף א ופשרות. עסמ"ע ס"ק י"ג עד ופשרה קרוי דין והם פסולים לדון דין וכו' לכאור' קשה דא"כ כל הפסולים לדון דין כגון גזלנים יהיו פסולין לפשר אמנם בפריש' מבואר הדבר יותר דדוקא בעכו"ם דלא מהני בדין אפי' קבלו עלייהו מש"ה לא מהני קנין בפשר' מה שאין בן בשאר פסולין:
ה סָעִיף א שטרי מחילות. עסמ"ע ס"ק י"ד עד מיירי שבשטר זה כותב לו שמוחל לו. ובש"ך ס"ק ח' בהג"ה הקשה דבזה גם הי"א מודה ע"ש. ונרא' דכוונתו דמיירי באמר כתבו ותנו שובר מחילה דאז בודאי פסולים דאין שליחות לעכו"ם ואפי' לדעת הרי"ף שהביא הש"ך בסי' ל"ט ס"ק י"ג דלא בעינן מטי לידי' מ"מ הא כתב הטעם דעדיו בחותמיו זכין לו ועכו"ם לאו בני זכי' נינהו. אמנם דברי הסמ"ע שכתב ולפ"ז צ"ל דאיירי כשהישראל כותב וחותם המחילה בערכאות והערכאות מקיימין ואע"פ שאין חתימתו מצד עצמו ניכרת עכ"ל. הוא תמוה דבודאי כשהוא חתימת ישראל קיום הערכי הוא רק לראי' בעלמא ובודאי דנאמן לכ"ע. וגם בפרישה לא כתב דמיירי בהכי גם אין לו הכרח ממה שהקדים ולא א"ש מ"ש ולפ"ז צ"ל גם מ"ש ואע"פ שאין חתימתו ניכרת אין לו פי' דמאי אע"פ דמשמע דכ"ש כשחתימתו ניכרת דהוי כחרס והי' צ"ל דמיירי שאין חתימתו ניכרת לכך נראה דט"ס הוא בסמ"ע וכצ"ל ולפ"ז צ"ל דהרב בהג"ה מיירי שהישראל כותב וכו' והכוונה דבכה"ג דגוף המחילה נעשה בשטר לא א"ש מש"כ הרב בהגה ולזה כתב דהרב בהגה מיירי כשהישראל כותב וכו' בזה באמת כולי עלמא מודים דמהני והי"א לא פליגי רק בשטרי הודאות. ומה שסיים הרב וכן שטר מחילות אין מוסב כלל על דעת הי"א רק מוסב על וכן מתנה שהביא הרב דג"כ כ"ע מודו בזה דהא אינו אלא לראיה כנ"ל:
ו סָעִיף א וכן להיפך אם פסול. עיין תומים דדוקא לענין חזרת השטר בשיטה אחרונה או לענין שטר שיכול לזייף פליגי היש חולקים ומכשירין בערכאות כמבואר דיעה זו בהעיטור ובהה"מ דתקנות חכמים הוא להכשירו. אבל כשלא הי' קנין כראוי כגון שטרות שלא הקנוהו בכומ"ס או מעות נקנין חליפין בגוונא שכתב הטור שהביאו הרמב"ן כ"ע מודי דפסול:
ז סָעִיף ב שטר שעדיו כותיים. התמיה מבוארת דהא לעיל בסעיף א' כתב בשטרי מתנות והודאות דאפי' נמסר בפני עדים ישראל דפסול דהוי מזויף מתוכו וכן תמה בתומים ונראה דס"ל דמזויף מתוכו דהכא כיון דלא פסול רק משום גזירה דשטר אחר שיבוא לסמוך עלייהו בלא ע"מ כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' לא גרע משטר מוקדם דגבי מבנ"ח לדעת המחבר בסי' מ"ג ואף דשטר שיכול לזייף אף לענין פרעתי לא הוי שטר ע"כ הוא מטעם החילוק שבין שטר מוקדם לבין שטר שיכול לזייף הוא דשטר שיכול לזייף כיון דיכול לבוא לידי ריעותא וחוב ללוה בשטר זה אף לענין בנ"ח מש"ה פסול אף נגד בנ"ח משא"כ בשטר מוקדם דאין פסול רק מטעם גזירה דמשעבדי כשר לענין פרעתי א"כ בשטר דהכא דאינו פסול רק מטעם גזירה דשטר אחר כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' לא גרע משטר מוקדם דכשר נגד בנ"ח משא"כ בשטר מתנה כיון דהשטר פסול עכ"פ משום מזויף מתוכו א"א למיקני ביה ארעא דכל שיש שם פסול על השטר לא חזי לאקנויי בי' ועוד נראה דבשטר שצריך קיום אפי' מיתמי ושלא בפניו לא חיישינן דלמא אתי למיסמך עלייהו בשמות שאינן מובהקין שיסברו שהן ישראל דהא כיון דהעדים יכירו החתימות יכירו גם כן העדים עצמם ויודעין שהם נכרים וכן הקשה הפ"י בגיטין הבאים ממדנה"י וכן הקשה הרשב"א וז"ל דהאיך אפשר שיעמדו בפניהם ולא יכירו אם נכרים ע"ש משא"כ בגט שיכולה להנשא בלא קיום בארץ ישראל ואפי' במדנה"י אם ימסור הבעל הגט בעצמו לידה. וכן בשטר מתנה יש לחוש כשהנותן יהי' מודה בשטר מתנה שכתבו ויחזיקו אותו הב"ד ויבוא אח"כ ריעותא לענין הבעל חוב של הנותן שיבוא אחר שהחזיקו אותו הב"ד ויתנו פס"ד להמקבל שהשדה שלו ובאמת אינו שלו כיון שלא קנה בשטר א"נ שמחמת טעות הנותן יחזיק בג' שנים בקרקע שפיר יש לחוש דלמא אתי למיסמך עלייהו דשטרי הודאות דחשיב בסעיף א' שפסול בע"מ ע"כ מיירי בשטרי חיוב שמקנה באודיתא דהקנין אודיתא בשטר בטל בלא ע"מ ושפיר אתי לידי ריעותא כנ"ל תדע דהא בסעיף א' מיירי אפי' לענין להד"מ וא"כ קשה דל ע"ח הא בע"מ לבד שוב א"י לטעון משטה אלא ע"כ באודיתא של קנין חיוב מיירי:
ח סָעִיף ב שמות מובהקין. עיין תומים שהביא דברי הרא"ש שכתוב בשטר מתנה דפסול אפי' נמסר בע"מ מטעם דחיישינן שמא ימסור בפניהם שהי' סובר כמו שנאמנים חתומין נכרים כן נאמנים למסור בפניהם והא ליתא דדוקא לחתום שקר לא מרעי נפשייהו אבל בעדות בע"פ מרעי נפשייהו ומשקרי. ותמה ע"ז דל"ל טעם זה הא אפי' קושטא קמסהדי מ"מ במתנה דצריך קנין בשטר כמו שחתומין לא מהני מסירה דידהו ותי' דס"ל דעכו"ם בני עדות נינהו רק דכמו שפסולין בגט משום דאינן בכתיבה אינן במסיר' ה"נ כיון דאין הנכרי קונה בשטר לאו בני שטרי נינהו ומשום הכי כשהנותן בעצמו מוסר השטר לפני ערכאות והן עדים כשרים קונה בזה עכ"ל ולא הבינותי דמ"ל ע"ח או ע"מ הא ע"מ ג"כ מטעם שטר קונה ועכו"ם לאו בני שטרא נינהו ולכן נראה דעיקר הטעם בשטר מתנה דלא מהני בנכרי אפי' לדעת הסוברי' דנכרים בני עדות הם הוא מטעם דהא אפי' בישראל פסול עדות מפי כתבם רק בשטר כשר מקרא ואקח ספר המקנה ובעינן דוקא שיהי' כתוב בנוסח שטר דומיא דספר המקנה כמ"ש התוס' בכתובות ובב"ב ג"ד כתבו התוס' דואקח את ספר המקנה רק בישראל כתוב ע"ש ולהרא"ש הטעם דפסול השטר בעכו"ם משום דואקח ספר המקנה בישראל כתיב ממילא עדותן שבשטר לאו ממשא אית בהו משא"כ כשהן ע"מ בפה עדות גמור הוא ומהני כמו בע"מ ישראל וס"ל דעכו"ם קונה בשטר רק משום דהוי מפי כתבם פסול בשטר משא"כ כשיש ע"מ ומש"ה הוצרך הרא"ש לומר דבע"פ מרעי נפשייהו ומשקרי:
א סָעִיף א פסולים. כתב הסמ"ע כלל הדברים כל דבר שנעש' ונתקיים זולת השטר כגון מקח שנתקיים מיד שנתן הלוקח דמי המכר או שקנהו בקנין או בחזק' או בכסף כמ"ש ר"ס ק"ץ ואין השטר אלא לראי' בעלמא בזה מועיל שטר הנעש' בערכאות של עובדי כוכבים ואף דאין עדים זולתן והמוכר כופר ואומר מעולם לא קנהו בקנין או בכסף אמרינן דערכאות של עובדי כוכבים לא מרעי נפשייהו לאסהיד שקר אבל דבר שלא נתקיים כ"א ע"י השטר כגון שנתן לו שדה והקנהו לו בשטר עצמו שכ' בו שדי נתונ' לך לא קנהו אפי' נעש' בערכאות של עובדי כוכבים דאע"ג דמהימנינן להו מ"מ לא אלימא כחייהו לעשות גוף הקנין ע"י כתיבתן וע"ל סי' ס"ו סעי' ו' וז' עכ"ל וע' בבעה"ת שער ס"ז מדינים אלו ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק"י ובתשובת רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ש"ט ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' קכ"ז ובמהרש"ך ס"ב סי' ק"ב וס"ג סי' כ' וקי"א:
ב סָעִיף א חוב. פי' הסמ"ע הטעם שגוף הלו' נשתעבד לו בלי שטר מיד בנתינת המעות וע' בתשובת ן' לב ס"א סי' ס"ב:
ג סָעִיף א וספר. פי' כרך שלהן שכותבין בו כל דבר הבא לפניהן כנהוג ג"כ בזמנינו אמרינן בו ג"כ דלא מרעי נפשייהו לכתוב בו שקר וע' ברשב"א סי' תתקפ"ב מדין ספר הערכי שכתוב בו שראובן קנה שדה פלונית והי' עליו העברת הקולמוס וראובן מוחזק בהשד' כו' ובד"מ הביאו עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהר"י לבית לוי סי' כ"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"נ:
ד סָעִיף א שנעש'. פירוש שידוע שנעשו כל הדברים לפניהן או שהערכאות כתבו כן בסוף השטר שנעש' הכל לפניהן. סמ"ע:
ה סָעִיף א מתנות. וה"ה שטרי מכר שנקנין בשטר לחוד כגון מוכר שדהו מפני רעתה כמ"ש הט"ו בסי' קנ"א וע' בתשובת רמ"א סי' ק"ט:
ו סָעִיף א הוד'. דאז גוף השעבוד נעש' ע"י עובדי כוכבים מ"ה לא מהנ' הא הודא' שנפרע ממנו כיון שלא נעש' על ידי עובדי כוכבים כ"א סילוק שעבוד בעלמא מהני ומ"ה השמיט המחבר ולא כתב שטר מחיל' ומור"ם שכתבו אכתוב בסמוך פירושו עכ"ל הסמ"ע:
ז סָעִיף א ופשרות. אף על גב דצריכין קנין וקנו מידם לקיים הפשר' מכל מקום כיון דפשר' קרוי דין והן פסולים לדון ולפי זה אפילו בלא שטר פסול' הפשר' שנעש' ע"י. סמ"ע:
ח סָעִיף א מחילות. מיירי שבשטר זה כתוב שמוחל לו דגוף המחיל' נעש' בשטר זה וה"ל כשטר מתנ' דאל"כ לא הוי השטר אלא לראי' בעלמא ובזה מהני כמו שנתבאר עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דדבריו צ"ע דהא לא משמע כן בהדיא מדברי הרב מדהביא הי"א שחולקים בשטרי מחילות הא בכה"ג גם הי"א מודו דפסול היכא שאינו לראי' והב"ח כתב דלא הוי בזה ראי' די"ל דרך שחוק והיתול אמרתי שמחלתי ע"ש שהאריך ודבריו דחוקים וצ"ע לדינא עכ"ל (והט"ז כתב דהטעם באלו דכל מה שיש חלוקי דינים בין עובדי כוכבים ובינינו אין ממש בעדותם דאפשר שהם כתבו שהוד' שהוא חייב או חשבו זה למחיל' והוא בענין שאין בו ממש לפי דינינו ולפי זה אם כתבו הל' ממש שאמר פלו' לפלוני נאמנים בכל ענין ואנו דנין על הדברים כאילו הי' לפנינו עכ"ל):
ט סָעִיף א כחרס. הטעס דגזרינן דלמא אתו למסמך אחתימי עו"כ שבשטר לחוד בלא עדי ישראל. סמ"ע:
י סָעִיף א קיים. הטעם דדברי שכ"מ כבתובין וכמסורין דמי והשטר אינה אלא לראי' בעלמא. שם:
יא סָעִיף א כהוגן. לשון הטור שאין דינן של מלכים אלא להכשיר שטרותיהן ולהאמין לסופר שלהן אבל לא בדרכי ההקנא' שאף העו"כ במקומות הרב' חלוקין בדינין ופוסלים זא"ז כפי חלוקת חכמיהן ונימוסיהן כו'. שם:
יב סָעִיף ב לגרוע. והרא"ש כתב דבעינן ג"כ שיהא מוחזר מענינו בשט' אחרונ' ולדעת הרמב"ם יש להסתפק בזה אם צריך או לא. שם:
יג סָעִיף ב דרך. והרא"ש חולק ע"ז וס"ל דלא מהני כיון שמזוייף מתוכו אלא דוקא כשאין עדי עובדי כוכבים חתומין כלל מיירי בגמרא ולא ידעתי למה השמיט הרב דעתו. ש"ך:
יד סָעִיף ב רגילים. דאז לא יבאו לטעות לסמוך אהני החתומים דהא ידעו דלאו ישראל נינהו מדחתמו נפשייהו בשטרות. סמ"ע:
טו סָעִיף ב כופר. הרשב"א כתב דנעש' הוחזק כפרן ע"י ספר הערכי כמו ע"י עדים. שם:
טז סָעִיף ב עובדי כוכבים. פירוש שאינם ערכאות. שם:
א סָעִיף א אם. שאינם. ולא. והיו. ויודעין. הרי. וגובה. שם:
ב סָעִיף א והוא שיתן. ויכתבו. בגמ' שם דאי דלאו כו':
ג סָעִיף א וכן צריכין. שם ערכאות תנן ופי' הרי"ף ערכאות דלא מקבלי שוחדא:
ד סָעִיף א ואז. כפי' הגמ' שם י"ט ב':
ה סָעִיף א וספר. שם לא מרעי נפשייהו:
ו סָעִיף א וי"א דסתם. דמתני' סתמא תנן:
ז סָעִיף א גובין. כגי' בגמ' שם י"ט:
ח סָעִיף א ואפי' אין. שלא אמרו ערכאות תנן לאפוקי בלא קיום השופט אלא לאפוקי הדיוטי':
ט סָעִיף א ואפי' נפק. דסתם נכרים מקבלי שוחד כמ"ש בפ' כל כתבי אלא כאן לא מרעי נפשייהו:
י סָעִיף א וא"צ שיהא. דל"ק בגמ' דאי לאו כו' אלא משום שעיקר הקנין אין נעשה בפניהם ואדרבה מ' שם דאי לא כו' דמסתמא יהבי זוזי קמייהו דאי לא כו':
יא סָעִיף א ואין חילוק. דסתמא תנן. רשב"א. וחותמיהם ביו"ד מ' אפי' שנים וז"ש ברישא עד כותי וכאן חותמיהם:
יב סָעִיף א מיהו. היינו לי"א דלקמן כלישנא קמא:
יג סָעִיף א וכן שטרי הודאות. דדמי לשטר מתנה כנ"ל בסי' מ' ס"א:
יד סָעִיף א ופשרות. שהוא דין ועסמ"ע:
טו סָעִיף א או שטרי. ל' הרמב"ם והשמיט הש"ע משום דמחילה א"צ קנין ואינן אלא לראיה ונ"ל דהרמב"ם סבר דשט"ח ושטר מכר לבד הוא דכשר אבל שאר דברים אע"ג דאינן אלא לראיה פסולים דעדותן אין כלום וכמ"ש בפי' המשנה רק בשט"ח ומכר דעל מעשה גדול כזה לא מרעי נפשייהו וז"ש בגמ' דאי לא כו' דלכאורה הוא יתר דהל"ל ושטרא ראיה בעלמא ואינהו לא מרעי נפשייהו אלא דוקא בכה"ג לא מרעי נפשייהו ולכן הצריך דוקא שיכתבו בשטר שראו נתינת המעות וזה הטעם הוא ג"כ לשטרי הודאות ומחילות ומ"ש בש"ע שעיקר הקנין כו' שפלוני הודה כו' הכל הוא לשון הטור ולשיטתו אזיל אבל הרמב"ם אינו מפליג דלדידיה כל שטרי מתנות והודאות פסולין אפי' אין הקנין נעשה על ידו ולכן סתם הרמב"ם:
טז סָעִיף א ונמסרו. שם ואבע"א תני חוץ מבגיטי נשים ובגיטין אפי' בעדי מסירה פסולין דקא' שם ירד ר"ש לשיטתו של ר"א כו':
יז סָעִיף א וי"א דשטרי כו' וכן כו' וכן כו'. הכל לשיטתם דכל שהשטר לראיה כשר וכ' הר"ן דל"ד נקט מכי יהיב זוזי קמייהו דאפ' אודי קמייהו דיהיב זוזי מהני ולא נקט בכה"ג אלא דסתמא דמילתא כך היא וה"ה לשטר מתנה הנקנה בקנין כו' והרמב"ם לא רצה בשיטתם דא"כ הל"ל בשלמא שטר ראיה אלא שטר קנין ולא הל"ל למיתלי במכר ומתנה וער"ן:
יח סָעִיף א ולכן ש"מ. דודאי אין השטר קונה דאין שטר קונה לאחר מיתה אלא דבריו ככתובים וכמסורים דמי וכמ"ש פ' מי שמת. ריב"ש:
יט סָעִיף א ובכ"מ שמשפט. כלישנא קמא וס"ל דל"פ אהדדי אלא לישנא בתרא מפ' במקום שאין הרמנא דמלכא דאל"כ הא קי"ל דדינא דמלכותא דינא וא"ל כי"מ דוקא יש למלך תועלת דא"כ קשיא הא דחזקת הבתים נ"ד ב' ונ"ה א' והרמב"ם סבר דגם בהא שם נ"ד ב' תועלת המלך ליתן חקו וכמ"ש הר"ן ע"ש ושם נ"ה א' דינא דפרסאי לאו מחק המלך הוא אלא מנהגם כן:
כ סָעִיף א וכל שטר כו'. דאז ליכא דינא דמלכותא וכמ"ש בפ"י דב"ק והא לא עבדי כו':
כא סָעִיף א וכן להפך. עמ"מ וטור וסמ"ע:
כב סָעִיף א ויש. כיון דע"פ הדין פסולים רק משום תקנתא או דינא דמלכותא מנ"מ אם כשר בדיננו אי לאו וכ"מ מדפריך שם י"א א' והא בעינא כו' ול"פ על מתני' ועוד דפריך כן בפשיטות מ' דבשטרא דידהו ליכא כ"ז ועסי' מ"ה סי"ז:
כג סָעִיף ב וגובה בו. כגי' כנ"ל:
כד סָעִיף ב שטר. שם ט' א':
כה סָעִיף ב יהיה כתיקון כו'. דוקא כאן ובר"ס א' כנ"ל:
כו סָעִיף ב ויש מי. שם ח' ט' והא מודה ר"א במזוייף כו' ואע"ג דלא קי"ל כר"ש בגטין מ"מ כאן ע"כ עבדינן כוותיה כמ"ש רבא האי שטרא כו' כנ"ל ולא ילפי' מר"ש אלא לחומרא דוקא מובהקין והרא"ש חולק ועש"ך:
כז סָעִיף ב או במקום. כרשב"ג שם בברייתא דעדיף משמות מובהקין כמ"ש שם שמא בשמא כו' ואע"ג דלא קי"ל כוותיה בגיטין כנ"ל:
כח סָעִיף ב נאמן הסופר. שם דלא מרעי נפשייהו. וכ"ש בכה"ג לעמוס זיופים אחרים עליו וכמ"ש בכתובות אמנה שבשטר קא מסהדי וכמו שהכשירו בתחלה להסהיד בשטר אזוזי דיהבי קמייהו:
כט סָעִיף ב דהרי גמר. גטין ס"ד ח' דהא הימניה ועתוס' שם ד"ה שאני כו' וכמ"ש בכתובות ק"ב ב' לפי' ר"ת וכנ"ל סי' מ' ס"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.