א אֵין שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁתְּהֵא שְׁמִטַּת כְּסָפִים נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם. הַגָּה: (רַמְבַּ"ם פ"ט מֵה' שְׁמִטָּה בעה"ת שַׁעַר מ"ה וְהָרַ"ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) כֵּן הוּא הַסְכָּמַת הַפּוֹסְקִים. אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין שְׁמִטָּה נוֹהֶגֶת בַּזְּמַן הַזֶּה; וְנִרְאֶה שֶׁעֲלֵיהֶם סָמְכוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין נוֹהֲגִים דִּין שְׁמִטָּה כְּלָל בַּזְּמַן הַזֶּה, וְהַמִּנְהָג הָיוּ נוֹהֲגִים עֲדַיִן בִּזְמַן הָרֹא"שׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּתְשׁוּבָה (הַטּוּר ס"ה הֵבִיאוֹ), שֶׁהָיָה צוֹוֵחַ כִּכְרוּכְיָא לְבַטֵּל הַמִּנְהָג, וְלֹא אַשְׁגָּחוּ בֵהּ, וּכְבָר כָּתְבוּ גַם כֵּן הָאַחֲרוֹנִים ז"ל (בד"מ ס"ה הֵבִיאוֹ) טַעַם לַמִּנְהָג שֶׁאֵין נוֹהֲגִין שְׁמִטָּה כַּמְבֹאָר בְּדִבְרֵי מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ צ"ב וּמהר"ר אִיסֶרְלָן בְּת"ה סִימָן ד"ש וּבַמַּהֲרִי"ל, וְאֵין לְדַקְדֵּק אַחֲרֵיהֶם. וּבְחֶשְׁבּוֹן שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה נָפְלָה מַחֲלֹקֶת, וְהָעִקָּר שֶׁשְּׁנַת ש"כ וּשְׁנַת שכ"ז הָיְתָה שְׁמִטָּה, וְאִם כֵּן יִהְיֶה שְׁנַת של"ד הַבָּאָה עָלֵינוּ לְטוֹבָה שְׁמִטָּה, יְהִי רָצוֹן שֶׁיִּבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְיַחְזְרוּ אָז לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת "כִּי יָבֹא שִׁלֹ"ה" (בְּרֵאשִׁית מט, יא) לִפְרָט.
ב שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוֶה, וַאֲפִלּוּ מִלְוֶה שֶׁבִּשְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַחֲרָיוּת נְכָסִים. וְהַמַּשְׁכַּנְתָּא, בְּמָקוֹם שֶׁדַּרְכָּם לְסַלֵּק הַמַּלְוֶה בְּכָל עֵת שֶׁיָּבִיא מָעוֹתָיו, שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ; וּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד סוֹף זְמַנּוֹ, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ. וְאִם אֵינָהּ מַשְׁכַּנְתָּא, אֶלָּא שֶׁסִיֵּם לוֹ שָׂדֶה בְּהַלְוָאָתוֹ, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי בְּאַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי לֵהּ; וְכָל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד, מִקְרֵי אַתְרָא דְּלָא מְסַלְּקֵי לֵהּ.
ג מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִסְקָא מִשֶּׁל חֲבֵרוֹ, שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת פַּלְגָּא שֶׁהִיא מִלְוָה.
ד מִי שֶׁהָיָה שֻׁתָּף עִם חֲבֵרוֹ, וְהָיוּ מִתְעַסְקִים בִּסְחוֹרוֹת וּבִשְׁטָרוֹת, וְנִשְׁאַר בְּיַד אֶחָד מֵהַשֻּׁתָּפִים, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, שֶׁאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת אֶלָּא מִלְוָה.
ה עָרֵב שֶׁפָּרַע לַמַּלְוֶה, וְקֹדֶם שֶׁפָּרַע הַלּוֶֹה הִגִּיעָה שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, מְשַׁמֵּט.
ו כָּל דָּבָר שֶׁשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת, גַּם כֵּן מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. לְפִיכָךְ, שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָהּ, שֶׁאִם הָיָה מוֹדֶה בּוֹ הָיְתָה שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. אֲבָל שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִים וְהַשֻּׁתָּפִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, שֶׁאִם הָיָה מוֹדֶה בּוֹ לֹא הָיְתָה שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, לְפִי שֶׁהֵם פִּקָּדוֹן וְלֹא מִלְוָה, אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת שְׁבוּעָתוֹ. הַגָּה: מִי שֶׁחַיָּב לַחֲבֵרוֹ וְנִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם לוֹ כָּל דָּבָר שֶׁהַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת, פָּטוּר גַּם כֵּן לְשַׁלֵּם מִכֹּחַ הַשְּׁבוּעָה, דְּלָא נִשְׁבַּע לְשַׁלֵּם רַק כָּל זְמָן שֶׁחַיָּב לוֹ מָמוֹן (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"א וּתְשׁוּבַת רַמְבַּ"ן סִימָן רנ"ו) (וְע"ל סִימָן ע"ג סָעִיף ז')
ז (הִלְוָהוּ, וּ) תְבָעוֹ וְכָפַר וְנִשְׁבַּע לוֹ, וְהִגִּיעָה שְׁמִטָּה וְהוּא בִּכְפִירָתוֹ, וּלְאַחַר שֶׁעָבְרָה הַשְׁמִטָּה הוֹדָה אוֹ בָאוּ עֵדִים, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. אֲבָל כָּפַר וְנִשְׁבַּע וְהוֹדָה אַחַר כָּךְ, אוֹ שֶׁבָּאוּ עֵדִים קֹדֶם סוֹף שְׁבִיעִית, הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּטֶת.
ח תְּבָעוֹ מָמוֹן וְכָפַר, וְהֵבִיא עֵדִים וְחִיְּבוּהוּ בֵּית דִּין וְכָתְבוּ לוֹ פְּסַק דִּין, הָוֵי כְּגָבוּי וְאֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
ט הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ, וְהִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא תַשְׁמִטֶּנּוּ שְׁבִיעִית, הֲרֵי זֶה נִשְׁמָט. אֲבָל אִם הִתְנָה עִמּוֹ שֶׁלֹּא יַשְׁמִיט הוּא חוֹב זֶה וַאֲפִלּוּ בַשְּׁבִיעִית, תְּנָאוֹ קַיָּם, שֶׁנִּמְצָא שֶׁחִיֵּב עַצְמוֹ בְּמָמוֹן שֶׁלֹּא חִיַּבְתּוֹ תּוֹרָה, שֶׁהוּא חַיָּב. הַגָּה: וְכֵן אִם כָּתַב בַּשְּׁטָר לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת, דִּלְהָכִי כָּתַב לְשׁוֹן פִּקָּדוֹן, שֶׁלֹּא יְשַׁמֵּט (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קפ"ב). אִם נָהֲגוּ לִכְתֹּב כֵּן בַּשְּׁטָרוֹת, וּבִשְׁטָר אֶחָד לֹא נִמְצָא כָּךְ, לָא אַמְרִינָן דְּהָוֵי כְּאִלּוּ נִכְתָּב, אַף עַל פִּי שֶׁלְּעִנְיַן שְׁאָר דְּבָרִים אַמְרִינָן כֵּן, כְּדִלְעֵיל סִימָן מ"ב (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
י הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ וְקָבַע לוֹ זְמַן לְעֶשֶׂר שָׁנִים אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר, אֵין שְׁבִיעִית הַבָּאָה בְּתוֹךְ הַזְּמַן מְשַׁמַּטְתּוֹ, דְּהַשְׁתָּא לֹא קָרִי בֵהּ "לֹא יִגּוֹשׂ" (דְּבָרִים טו, ב).
יא הַמּוֹסֵר שִׁטְרוֹתָיו לְבֵית דִּין, וְאָמַר לָהֶם: אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי, אֵינוֹ נִשְׁמָט.
יב הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט מַה שֶּׁכְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאַף הַיָּתֵר עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
יג מִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ, עַל יְדֵי בֵּית דִּין, דִּינוֹ כְּמַלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן.
יד הַקָּפַת (פֵּרוּשׁ, שֶׁקָנָה בַּאֲמָנָה) חֲנוּת, אֵינָהּ מְשַׁמֶּטֶת. וְאִם זָקְפָה עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֶּטֶת. הַגָּה: וּמִקְרֵי זְקִיפָה, מִשָּׁעָה שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן לְפָרְעוֹ (טוּר וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּמִקְרֵי זְקִיפָה, מִיָּד שֶׁכָּתַב בְּפִנְקָסוֹ כָּל הַחֶשְׁבּוֹן בְּיַחַד (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּשְׁבָּעִין).
טו שְׂכַר שָׂכִיר, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאִם זְקָפוֹ עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֵּט.
טז קְנָס שֶׁל אוֹנֵס וּמְפַתֶּה וּמוֹצִיא שֵׁם רָע, אֵינָם מְשַׁמְּטִים. וְאִם זְקָפָם בְּמִלְוָה, מְשַׁמְּטִים. וּמֵאֵימָתַי נִזְקָפִים, מִשְּׁעַת הַעֲמָדָה בַּדִּין.
יז הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ קֹדֶם הַשְּׁמִטָּה, אֵין כְּתֻבָּתָהּ נִשְׁמֶטֶת. וְאִם פְּגַמְתָּהּ אוֹ זְקַפְתָּהּ עָלָיו בְּמִלְוָה, מְשַׁמֶּטֶת. הַגָּה: הַבָּא מִכֹּחַ גּוֹי, הֲרֵי הוּא כְּגוֹי. וְלָכֵן מִי שֶׁקָּנָה שְׁטָר מִן הַגּוֹי, עַל חֲבֵרוֹ, אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תשס"ט). וְכֵן מִי שֶׁעָרַב בְּעַד חֲבֵרוֹ נֶגֶד גּוֹי, וּפָרַע לַגּוֹי, וְלָקַח הַשְּׁטַר מִן הַגּוֹי וְתָבַע חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ הַשְּׁטַר, אֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת; אֲבָל בְּלָאו הָכִי, מְשַׁמֶּטֶת, אַף עַל פִּי שֶׁפָּרַע לַגּוֹי בִּשְׁבִילוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
יח פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. וְאֵינוֹ נִכְתָּב אֶלָּא בְּבֵית דִּין חָשׁוּב, דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה בְּקִיאִים בְּדִין וּבְעִנְיַן פְּרוֹזְבּוּל, וְיוֹדְעִים עִנְיַן שְׁמִטָּה, וְהִמְחוּם רַבִּים עֲלֵיהֶם בְּאוֹתָהּ הָעִיר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל בְּכָל בֵּית דִּין (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים), וְנִרְאֶה לִי דְיֵשׁ לְהָקֵל בַּזְּמַן הַזֶּה:
יט זֶה גּוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל: מוֹסְרַנִי לָכֶם, פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים אוֹ הָעֵדִים, חוֹתְמִים מִלְּמַטָּה. וְהוּא הַדִּין שֶׁיּוּכַל לִמְסֹר בְּבֵית דִּין חוֹבוֹתָיו שֶׁבְּעַל פֶּה (רַ"ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ).
כ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁהִלְווּ זֶה אֶת זֶה, וּמָסַר דְּבָרָיו לַתַּלְמִידִים, וְאָמַר: מוֹסְרַנִי לָכֶם, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה, אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְתֹּב פְּרוֹזְבּוּל, מִפְּנֵי שֶׁהֵם יוֹדְעִים שֶׁשְּׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה מִדִּבְרֵיהֶם, וּבִדְבָרִים בִּלְבַד הִיא נִדְּחֵת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל אָדָם נַמֵּי יוּכַל לוֹמַר דְּבָרָיו בְּעַל פֶּה לִפְנֵי ב"ד, וּמְהַנֵּי, וְאֵין צָרִיךְ פְּרוֹזְבּוּל (טוּר). וְאֵין חִלּוּק בֵּין אִם הַמַּלְוֶה בְּעִיר הַדַּיָּנִים אוֹ לֹא, כִּי יָכוֹל לוֹמַר אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִפְנֵיהֶם: אֲנִי מוֹסֵר שִׁטְרוֹתַי לְבֵית דִּין פְּלוֹנִי שֶׁבְּעִיר פְּלוֹנִי (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ).
כא יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, עִנְיַן שְׁטַר פְּרוֹזְבּוּל כָּךְ הוּא: הוֹלֵךְ הַמַּלְוֶה אֵצֶל שְׁלֹשָׁה עֵדִים (בה"ת בְּשַׁעַר מ"ה בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים), וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לִשְׁנַיִם, וְאוֹמֵר: הֱווּ עָלַי סַהֲדֵי וַחֲזוּ דַּאֲנָא מָסַרְנָא פְּרוֹזְבּוּל קַמֵּי שְׁלֹשָׁה דַיָּנִים דְּאִנּוּן פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי דַיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְדַי לוֹ אִם יַחְתְּמוּ בּוֹ אוֹתָם עֵדִים. וְאִי חָתְמוּ בֵּהּ דַּיָּנֵי, טְפֵי מְעָלֵּי, וְאֵין צָרִיךְ שָׁם עֵדִים.
כב אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע, וַאֲפִלּוּ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא סָגֵי, וַאֲפִלּוּ אֵין לוֹ אֶלָּא עָצִיץ נָקוּב מֻנָּח עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת בָּאֲוִיר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקוֹם הַיְתֵדוֹת שֶׁלּוֹ, סָגֵי; אֲפִלּוּ אֵין לַלּוֶֹה כְּלָל, וְיֵשׁ לַחַיָּב לוֹ אוֹ לֶעָרֵב, אוֹ לְמִי שֶׁחַיָּב לוֹ, כּוֹתְבִין. וַאֲפִלּוּ אֵין לָזֶה וְלֹא לָזֶה, וְיֵשׁ לַמַּלְוֶה אוֹ לְמִי שֶׁחַיָּב לוֹ, מְזַכֵּהוּ אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אַחֵר, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. הַגָּה: מִיהוּ, אִם הַלּוֶֹה לְפָנֵינוּ וְצוֹוֵחַ: אֵינִי רוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּקַרְקַע שֶׁל אֲחֵרִים, אֵין מְזַכִּין לוֹ לָאָדָם בְּעַל כָּרְחוֹ (רַ"ן פֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ)
כג הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירַיִם, כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל (כ"כ בְּעִטּוּר מַאֲמָר ג'). וְהוּא הַדִּין אִם הִשְׂכִּירוֹ לוֹ.
כד הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת, כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל.
כה כּוֹתְבִים לָאִישׁ עַל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, וְלָאִשָּׁה עַל נִכְסֵי בַּעֲלָהּ, וְלַיְתוֹמִים עַל נִכְסֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
כו חֲמִשָּׁה שֶׁלָּווּ מֵאֶחָד, דַּי לוֹ בִּפְרוֹזְבּוּל אֶחָד. וְאִם לָווּ בִּשְׁטָר אֶחָד, אֲפִלּוּ אֵין קַרְקַע אֶלָּא לְאֶחָד מֵהֶם, כּוֹתְבִים פְּרוֹזְבּוּל עַל כֻּלָּם.
כז חֲמִשָּׁה שֶׁהִלְווּ לְאֶחָד, כָּל אֶחָד צָרִיךְ פְּרוֹזְבּוּל.
כח יְתוֹמִים קְטַנִּים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם מִלְוָה בְּיַד אֲחֵרִים, אֵין צְרִיכִים פְּרוֹזְבּוּל. מִי שֶׁחַיָּב לְקֻפַּת הַצְּדָקָה, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט.
כט יְתוֹמִים גְּדוֹלִים, טַעֲנִינָן לְהוּ שֶׁמָּא הָיָה לַאֲבִיהֶם פְּרוֹזְבּוּל אוֹ שֶׁמָּא הִתְנָה שֶׁלֹּא יַשְׁמִטֶנָּה בַּשְּׁבִיעִית.
ל אֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמֶּטֶת כְּסָפִים אֶלָּא בְּסוֹפָהּ. לְפִיכָךְ, הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית עַצְמָהּ, גּוֹבֶה חוֹבוֹ כָּל הַשָּׁנָה בְּבֵית דִּין; וּכְשֶׁתִּשְׁקַע חַמָּה בְּלֵיל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, אָבַד הַחוֹב:
לא כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָכוֹל לִגְבּוֹת הַחוֹב, כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל.
לב פְּרוֹזְבּוּל הַמֻּקְדָּם, כָּשֵׁר; וְהַמְאֻחָר, פָּסוּל.
לג נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁפּוֹתְחִין לוֹ: שֶׁמָּא פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לְךָ וְאָבַד, וְאִם אָמַר: כֵּן, נֶאֱמָן. הַגָּה: וְאִם לֹא פָּתְחוּ לוֹ הַבֵּית דִּין, וְיָצָא מִבֵּית דִּין וְחָזַר וְאָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי, אִם הוּא קֹדֶם פְּסַק דִּין, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם הוּא לְאַחַר פְּסַק דִּין, אֵינוֹ נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
לד וְכֵן אִם אָמַר הַמַּלְוֶה: תְּנַאי הָיָה בֵּינֵינוּ שֶׁלֹּא תַשְׁמִיטֵנִי שְׁבִיעִית, אוֹ הַקָּפַת חֲנוּת הָיָה, אוֹ מִשְּׁאָר דְּבָרִים שֶׁאֵין שְׁבִיעִית מְשַׁמְּטָתָן, נֶאֱמָן, בְּמִגּוֹ דְּאִי בָעֵי אָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד.
לה הוֹצִיא פְּרוֹזְבּוּל, וְטוֹעֵן הַנִּתְבָּע וְאָמַר: מִלְוָה זוֹ שֶׁהוּא תוֹבֵעַ, אַחַר פְּרוֹזְבּוּל זֶה הָיְתָה, הַתּוֹבֵעַ נֶאֱמָן; שֶׁאִלּוּ אָמַר: פְּרוֹזְבּוּל הָיָה לִי וְאָבַד, נֶאֱמָן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים זְמַן הַפְּרוֹזְבּוּל שֶׁאָבַד.
לו הַמַּחֲזִיר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, יֹאמַר לוֹ הַמַּלְוֶה: מְשַׁמֵּט אֲנִי וּכְבָר נִפְטַרְתָּ מִמֶּנִי. אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל, יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. וְאַל יֹאמַר לוֹ: בְּחוֹבִי אֲנִי נוֹתֵן לְךָ, אֶלָּא יֹאמַר לוֹ: שֶׁלִּי הֵם, וּבְמַתָּנָה אֲנִי נוֹתֵן לְךָ. הֶחֱזִיר לוֹ חוֹבוֹ וְלֹא אָמַר לוֹ כֵּן, מְסַבֵּב עִמּוֹ בִּדְבָרִים עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ: שֶׁלִּי הֵם וּבְמַתָּנָה נְתַתִּים לְךָ. וְאִם לֹא אָמַר, לֹא יְקַבֵּל מִמֶּנּוּ, אֶלָּא יִטֹּל מָעוֹתָיו וְיֵלֵךְ לוֹ.
לז שְׁטָר חוֹב שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית וְלֹא נִכְתַּב עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל, מוֹצִיאִין שְׁטָר מֵהַמַּלְוֶה לְהַחֲזִירוֹ לַלּוֶֹה.
לח הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ וְאַחַר כָּךְ עָבְרָה עָלָיו שְׁמִטָּה, אֵין הַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר עַל הַמּוֹכֵר, שֶׁהַלּוֹקֵחַ פָּשַׁע בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה פְרוֹזְבּוּל. וְאִם כְּבָר עָבְרָה עָלָיו שְׁמִטָּה כְּשֶׁמְּכָרוֹ, טוֹעֲנִין לַלּוֹקֵחַ שֶׁהַמּוֹכֵר הָיָה לוֹ פְּרוֹזְבּוּל וְאָבַד. וְאִם הוֹדָה הַמּוֹכֵר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּרוֹזְבּוּל, אִם אֵין לוֹ נְכָסִים אֵינוֹ נֶאֱמָן, וְאִם יֵשׁ לוֹ נְכָסִים, נֶאֱמָן וְנִפְטָר הַלּוֶֹה וְהַמּוֹכֵר יְשַׁלֵּם לַלּוֹקֵחַ.
א סָעִיף א אין שמיטת כספים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת מהרשד"ם סי' ס"א ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' ל' וסי' קפ"ו:
ב סָעִיף א ואין לדקדק אחריהם. עיין בב"ח מ"ש בזה וסיים והנמנע ועושה ע"פ הדין תבא עליו ברכה:
ג סָעִיף ט אבל. אם התנה עמו כו'. עיין לק' סי' רכ"ו סעיף כ"א גבי אונאה דלא מהני לשון זה שאני התם דלא ידע דאית ביה אונאה מה שאין כן הכא כן כתב הטור והסמ"ע שם ס"ק ל"ז וק"ל:
ד סָעִיף יב ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון. עיין בספר החנוך להרא"ה מצוה שמ"ח:
ה סָעִיף יח וי"א דכותבין פרוזבול עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א:
ו סָעִיף יט וה"ה שיכול למסור לב"ד חובותיו עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ש"א:
ז סָעִיף כח שיש להם מלוה ביד אחרים עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:
ח סָעִיף לא כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין. עיין בסמ"ע מ"ש בזה ועיין בב"ח:
ט סָעִיף לב והמאוח' פסול עיין בתשובות מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה:
י סָעִיף לג נאמן אדם לו' פרוזבול עיין במהרי"ק שורש נ"ב:
יא סָעִיף לו מסבב עמו בדברים ועיין בב"ח מ"ש ליישב פירש"י דפי' אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמיקל כרש"י ה"ז זריז ונשכר:
יב סָעִיף לז מוציאין שטר. עיין לעיל סי' נ"ז ס"א:
יג סָעִיף לח אם אין לו נכסים אינו נאמן הקשה הבע"ת דליהמן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא מיירי שמצד הטענה עצמו אינו נאמן ומיירי כגון שמכרו במעמד שלשתן שאינו יכול למחול כדלעיל סי' ס"ו סעיף כ"ט עכ"ד אבל אין לתרץ שאין בדעתו למחול ולהפסיד חובו כמו שתירצו הרא"ש והתוס' פ' ב' דכתובות ומביאים הב"י והב"ח גופיה לעיל ריש סי' מ"ז דהאי תירוץ ל"ש אלא כשהשטר ביד המלוה עדיין אבל כשמכרו ואינו תחת ידו ל"ש לו' כן וכן כ' ר' ירוחם סוף נתיב יו"ד להדיא דכשמכרו והוא ביד אחר אין לתרץ כן ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו והוא מדברי הרא"ש פ' הכותב שכתב שם וז"ל ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שיכולה למחול ול"ד למלוה שאו' שטר אמנה שאינו נאמן במגו דאי בעי מחיל לפי שאינו רוצה למחול ולהפסיד חובו עכ"ל מיהו למ"ש לעיל סי' ס"ו סעיף י"א ס"ק ל"ד דכל טענות המבטלים השטר הרי הם מחילה א"כ ה"ה הכא אם אומר שלא היה לו פרוזבול הרי הוא כמוחל לו ולפי מ"ש שם סעיף כ"ט ס"ק צ"ד דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהיה שוה השטר אם היה לו פרוזבול וכמ"ש לעיל סי' ס"ו ס"ק ל"ב ע"ש (ולקמן סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א כתבתי דבמלוה שאומר שטר אמנה גופיה אינו יכול למחול ואם כן אין צורך למה שחלקו הרא"ש ור' ירוחם בין מלוה למכרו בזה):
יד סָעִיף לח ואם יש לו נכסים כו'. דין זה אף שהוא מבעל התרומות והטור שכתבו רק דאם יש לו נכסים נאמן המוכר לחוב לעצמו ומשלם ללוקח שהרי הטעהו שמכר לו שטר שנמחל שעבודו בחזקת שהוא קיים עכ"ל לא נהירא לי דכיון שמכרו שוב אינו נאמן כיון דלית ליה מגו דאי בעי מחיל וכמ"ש לעיל ובפרט מה שנראה מהבעה"ת והט"ו שאינו משלם לו אלא דמים שקבל מחמת מקח טעות אינו נ"ל אלא דכיון שבא להפסיד בהודאתו אינו נאמן כלל ול"ד למלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה שהוא נאמן בדאי' ליה נכסי וכמ"ש לק' סי' פ"ו ס"ק ה' התם הא נתבאר טעמא כיון דאית ליה ללוה שני פסידא בגביה זו ה"ל חוב זה כמשעובדים דאין גובין במקום שיש בני חורין והלכך כיון שהשטר הוא שלו הוא נאמן מה שא"כ הכא שמכרו ויצא מתחת ידו לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וכן מוכח מדברי הרשב"א פ"ק דגיטין שהבאתי לקמן סי' קכ"ו ס"ק ס"ג ואפי' להרא"ש שם היינו משום דהתם ליכא פסידא לזוכה משא"כ הכא שאינו מקבל רק דמים שנתן למוכר וכן בכל דוכתי דטענינן ללוקח פשיטא דהיינו אפי' המוכר אמר נגד זכות הלוקח לאו כל כמיניה וכדמשמע בכמה דוכתי וכ"כ ר' ירוחם במישרים ומהר"י ן' ל"ב ספר שני סי' ע' להדיא וז"ל הלוקח מן הלוקח אפי' שאמר גזלה היא בידי לאו כל הימנו לבטל זכותו של לוקח ע"כ הכא כן נ"ל ודו"ק:
א סָעִיף א אין שמיטת כספים נוהגת כו' בפרשת ראה כתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דברהשמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו לא יגוש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמיטה לה' את הנכרי תגוש ואשר יהי' לך את אחיך תשמט ידיך וילפינן מדכתיב וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו' שבשני שמיטות הכתוב מדבר בשמיטות קרקעו' היינו יובל שאינו נוהג בו אלא השמטת קרקעות שהיו חוזרין לבעליהן ובשמיטת כספים דנשמטה ההלואה מהמלוה והוקשו להדדי לו' שבזמן שאין שמיטת קרקעות (דהוא היובל) נוהג דהיינו בזמן שאין כליושביה בא"י וכמ"ש ביובל וקראתם דרור לכל יושביה שמטת כספים ג"כ אינה נוהגת:
ב סָעִיף א ומדברי סופרים שתהא כו' וטעמם כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל אבל חרישה וזריעה לא אסרו בשביעית וביובל כדי שלא תשתכח שלא היו רוב הצבור יכולין לעמוד בו לאסור בעבודת קרקע ב' שנים שביעי' ויובל כ"כ התו' בפ' השולח (גיטין דף ל"ו ע"ש) דדוקא בזמן שהי' שמטה ויובל נוהג מה"ת היה מקויים בהן הברכה לגדל בשנה ששית לשלשה שנים ולע"ד הי' נראה טעם אחר והוא דכיון דקדושתן תלוי' בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון דלא שייכים לעשות בהו דבר בח"ל גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהיא חובת הגוף וק"ל ועיין בפירש"י שה ע"א וגם עיין בפרישה מ"ש כאן:
ג סָעִיף א שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג כו'. כ"כ ג"כ הטור בשמו וכתב בסוף ז"ל ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעי' וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:
ד סָעִיף א טעם למנהג כו' גם בתשוב' הרא"ש כתב טעם על שהניחם על מנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל:
ה סָעִיף א והעיקר ששנת ש"כ כו' והיינו ע"פ חשבון הרמב"ם שעל פי חשבונו שנת פ"ט לאלף הששי היתה שנת שמיטה בימי בעל הטור ובימי רבי לוי בן חביב שנת הרס"ד ובימי הרב ב"י שנת ש"ו ושי"ג ובימי הרב מור"ם ז"ל שנת שכ"ז והכל עולה לחשבון הרמב"ם ועמ"ש בדריש' טעם הרמב"ם ומחשבון זה תדע ממילא שבזמנינו היתה שנת השמיטה בשנת שס"ט ותהיה עוד במהרה בימינו בשנת שע"ו יה"ר שנזכה במהרה בימינו לקיים המצוה כתיקונו בשמיטת כספים ושביתת הארץ לה':
ו סָעִיף ב שביעית משמטת את המלו' ילפינן לה מדכתי' ואשר יהיה לך את אחיך כו' והיינו הלואה שלך שהוא ביד אחיך תשמט ידיך ולא כשיש משכון בידך מאחיך ואפי' כשהוא ביד אחיו ואינו בידו בתורת הלוא' כ"א בתורת פקדון אינו משמט דכל מקום שהוא ברשותו דמרי' הוא ולא מקרי את אחיך וגם א"צ לנגשו:
ז סָעִיף ב שיש בו אחריות נכסים דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא:
ח סָעִיף ב והמשכנת' במקום כו' פי' כשמלוה לחבירו על שדהו והמלוה אוכל פירות ממנו בנכייתא והיינו שמנכה לו דבר מועט בכל שנה מחובו וכמבואר בי"ד הי' קע"ב בראשו ובסופו ע"ש:
ט סָעִיף ב ומקום שאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו. להגמרא בפ' הזהב הוא סתם האי משכנת' באתרא דמסלקא שביעית משמטתו ובאתרא דאינו יכול לסלקו אינו משמט וכתבו ג"כ הטור סתמא בי"ד ס"ס קע"ב והמחבר דכ' כאן ברישא באתר' דמסלקין בכל עת ואח"כ כתב ובאתרא דלא יוכל לסלקו עד סוף זמנו הדיוקים קשיין אהדדי ואין לו' שהסדר כן הוא דבאתר' דלא מסלקי אין מסלקין עד סוף זמנו דהא מסיק המחבר וכתב בס"ס זה שאינו יכול לסלקו אפי' יום אחד מקרי אתרא כו' (דא"ל דלדעת י"א כ"כ דא"כ ה"ל לכתוב דגם בזה פליגי) וגם דוחק לו' דסוף זמנו דכתב ר"ל הזמן שקבעו ביניהן לסילוק ור"ל אפי' יום אחד דמדסת' וכתב עד סוף זמנו משמע דר"ל סוף זמן המשכנתא לכן נראה דמשום דגמ' הנ"ל סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיט' דמשמטי ובאתר' דלא מסלקי דקאמר בגמרא דאינו משמט אין בידינו להקל ולו' דאינו משמט כ"א כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו וק"ל:
י סָעִיף ב שסיים לו השדה בהלוואתו פי' שהגביל לו מצרי השדה וא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי וע' בר"ן פרק השולח (דף תקע"ג ע"א) שבשם (הרמב"ם) [הרמב"ן] כתב שאם סיים לו שדה הוא משמט טפי מבמשכנתא דהמלוה מוחזק בה מה שאין כן בסיים לו שדה שאינו אלא כאפותיקי באם לא יפרע לו אבל מסיק הר"ן שם דלהרמב"ם צ"ל דבמשכנתא משמט טפי מבסיים לו שדה כיון שייחדם להלוואתו משא"כ במשכנתא ע"ש וזהו ג"כ דעת המחבר שנמשך אחר דעת הרמב"ם ומ"ה כתב דבסיים לו שדה לסברא קמייתא אינו משמט כלל והוא דעת הרמב"ם שכ"כ בפ"ט דשמיטה ואפילו להי"א דכתב עליו ג"כ מקילין בסיים לו טפי מבמשכנתא וסבירא להו בסיים לו דאפי' לא יוכל לסלק רק יום א' אינו משמט משא"כ משכנתא הנ"ל וק"ל:
יא סָעִיף ג מי שיש לו עיסקא כו' פי' הנותן סחורה לחבירו למחצית שכר ונותן לו שכר עמלו דקי"ל דפלגא הוי דין פקדון ואחריות הפסד ושכר הוא על הנותן ופלגא שנייה ה"ל דין הלואה דאחריות הפסד ושכר על המקבל וכמבואר בי"ד סי' קע"ז:
יב סָעִיף ד שותף עם חבירו והיו מתעסקים. פי' ששניהן מתעסקים בו ומה שיש ביד כ"א משל חבירו אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו:
יג סָעִיף ה ערב שפרע למלוה כו' דמיד שפרע בשביל הלוה נתחייב לו הלוה בתורת הלואה אותו סך שפרע בעבורו:
יד סָעִיף ו משמטת שבועתו. ילפינן לה מדכתיב וזה דבר השמטה אפילו דבור השמיטה משמטת והיינו שבועה:
טו סָעִיף ו ונשבע לשלם לו. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמיטה משמטת דלא נשבע לשלם לו רק כל זמן שהוא ח"ל ואלו מחל לו זה חובו אין החיוב שבועה חל עליו דזה יאמר הרי הוא כאלו התקבלתי ומתיר את שבועתו שלא ע"פ חכם וזה כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע הזמן השבועה עד אחר השמיטה אין השמיטה משמטת דה"ל כמלוה לעשר שנים דאינו משמט עכ"ל ועיין בע"ש שכ' בדין זה ז"ל נשבע לשלם אע"ג דהגיע זמן פרעון ההלואה קודם השמיטה כו' עד שביעית משמטתו כו' דמל' אע"ג דכתב משמע לכאורה דס"ל דמכ"ש אם הגיע זמן הפרעון אחר השמיטה דשמיטה משמטתו ופטור מלשלם וז"א וכמ"ש וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ג [בס"י] מיהו י"ל דכוונתו הוא כגון שקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב לו הפרעון מליתנו לו עכ"פ בזמן פלוני ואותו זמן הוא אחר שמיטה דבכה"ג ג"כ השמיטה משמט כיון דקבע לו זמן הפרעון קודם שמיטה ובידו לנגשו מאז מכח הזמן ולו' לא היה דעתי מעולם להמתין לך עד זמן שנשבעת עליו ונרא' דמזה שכתבתי איירי מור"ם מדלא הזכיר דעבר על השבועה ושיתיר לו שבועתו וכמ"ש הרמב"ן אבל בכה"ג דזמן השבועה היא לאחר השמיטה והשמיטה כבר שמטו א"ש דנראה דבכה"ג א"צ התרה לשבועתו דלא נשבע אלא לשלם כשהוא חייב משא"כ להרמב"ן הנ"ל דכבר עבר שבועתו קודם שביעית דצריך התרה לאפקועי מאיסורא ונדרו למפרע וק"ל:
טז סָעִיף ז והוא בכפירתו כו' אינו משמט הטעם דהא בשעת שמיטה כיון שכבר נשבע לא היה למלוה עליו שום חוב ואחר השמיטה כשהודה ה"ל כהלואה חדשה משא"כ כשהודה קודם השמיטה דהשמיטה הבאה אחר ההודא' משמטת לאותו הלואה החדשה:
יז סָעִיף ח וכתבו לו פסק דין כו'. דכל מעשה ב"ד כגבוי דמי ומ"ש בסעיף שלפני זה דאם כפר ונשבע והודה קודם סוף שמיטה דמשמט התם מיירי בדלא כתבו לו הב"ד פס"ד כ"כ הב"י ע"ש. (הג"ה וכתב הרא"ש שם דאף אם פסקו הבית דין הדין אלא שלא כתבו הפסק דין משמט החוב וע"ל ס"ק ל' מזה):
יח סָעִיף ט הרי זה נשמט. דתנאי זה קאי אשמיטה שלא ישמיטוהו והרי הוא מתנה על מה שכתוב בתורה מה שאין כן כשמתנה עמו שלא ישמט הוא פי' הלוה לא ישמט נפשו מלשלם לו חוב זה אפי' בשביעית דלא קאי התנאי אשביעית כ"א אהלוה וה"ל כאלו אמר אע"פ שהשביעית משמט ואין אתה רשאי לתבעני אני מקבל עלי לשלם לך ואדם יכול לחייב נפשו בממון שלא חייבתו תורה וק"ל:
יט סָעִיף ט אם נהגו לכתוב כן אדלעיל קאי אמ"ש ע"מ שלא ישמיט ממנו הוא חוב זה בשביעית:
כ סָעִיף ט כדלעיל סי' מ"ב. בסוף הסי' ויש ליתן טעם לחלק ביניהן כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד הוא ממנו אין בידו לתובעו ולהוציא מידו מכח מנהג הכתיבה דהלו' יאמר דהמלו' בכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית וק"ל:
כא סָעִיף י לעשר שנים או פחות או יותר לשון הגמרא הוא לעשר שנים ומתחלה נקט המחבר לשון הגמרא וכתב עליו דל"ד הוא אלא ה"ה או פחות או יותר ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
כב סָעִיף יא המוסר שטרותיו לבית דין כו' אין זה כדין פרוזבול דבסמוך סי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השטר חוב ביד הדיינים אלא אומר בפניהן בע"פ שהוא מוסר בידם החובות ומשום הכי בעי דיכתבו לו פרוזבול וכאן מיירי שמסר ביד הדיינים השט"ח ומ"ה לא בעי שום כתיב' וכ"פ התוס' בפרק השולח ע"ש ולפי מ"ש הטור ומור"ם בסמוך בס"ך דאפי' כל אדם יכול לומר כן בע"פ צ"ל דמן דין תורה לעולם משמט עד שימסור שטרותיו לב"ד והילל בא ותיקן פרוזבול שיהא מהני דבור בעלמא בלי מסירת גוף השט"ח להדיינים ועד"ר שם כתבתי דנרא' מהגמרא ומהרא"ש ובישוב דברי הטור דהילל לדריה תיקן כתיבת פרוזבול ורב נחמן בא אח"כ ותיקן דאמירת בע"פ בלא כתיבת פרוזבול סגי וז"ש מור"ם בהג"ה דסעיף כ' די"א דכל אדם נמי יכול לומר דבריו בע"פ:
כג סָעִיף יא אינו נשמט דהתור' לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית משא"כ זה דכבר סילק המלוה נפשו מזה ומסרו לב"ד ואין הב"ד מוזהר ע"ז:
כד סָעִיף יב מה שכנגד המשכון. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם דהי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאלו יש בידו משכון שוה ככל הלואה:
כה סָעִיף יג שלא בשעת הלואתו. ל' הטור וכן משכנו שלא בשעת הלואתו ע"י ב"ד ולקח ממנו כלים אף על פי שצריך להחזירם (משא"כ כשמשכנו בידו בשעת הלוואתו דא"צ להחזיר לו עפ"ר) אינו משמט עכ"ל ור"ל דכלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בלילה מדין תורת השבת העבוט וכמ"ש הטור לקמן סי' צ"ז והטעם דאינו משמט דמיד שמשכנו קנה המשכון והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראיה שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה:
כו סָעִיף יד הקפת חנות כו'. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכרו לו ה"ל כאלו הלוהו ומשמטו כשביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתיים ובסוף נוטל חובו ואין דרך לנוגשו וה"ל כאלו הלוהו וקבע לו זמן לאחר שביעית דאין השביעית משמטתו משא"כ במכר כו'. וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתיים ביד שוכרו ואינו נוגשו לתתם לו אלא הם בידו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל ועיין בע"ש דלא הזכיר טעמים הללו וכתב טעמים אחרים ואינן נראין בעיני:
כז סָעִיף יד משעה שקבע לו זמן לפרעו ול"ת דוקא משעת העמדה בדין כמו בקנס בסעיף שאחר זה ועמ"ש שם:
כח סָעִיף טו שכר שכיר כו'. כבר נתבאר טעמו לפני זה:
כט סָעִיף טז קנס של אונס כו'. דאינן הלואה:
ל סָעִיף טז משעת העמדה בדין. הטעם כתב ב"י כיון דאונס ומפתה מעשה ב"ד הוא וה"ה כתובת אשה דבסמוך מעשה ב"ד הוא מ"ה לא הוה זקיפה דידהו כהלואה כ"א אחר שעמדו בדין משא"כ בהקפת חנות הנ"ל דלאו מעשה ב"ד הוא:
לא סָעִיף טז העמדה בדין. נראה דמיירי דלא כתבו לו פסק דין דאל"כ קשה מ"ש מהא דכתב לעיל ס"ח דאם תבעוהו וכפר וכתבו לו פסק דין דהוי כגבוי ואינו משמט:
לב סָעִיף יז ואם פגמתה כו'. דיצאה בהמותר משם סתם חיוב כתובה וה"ל כמלוה:
לג סָעִיף יז הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כו' עד אין השביעית משמטתו. ואף על גב דהוא למעליותא וכ"פ מור"ם לקמן סי' קנ"ד בהג"ה סי"ח מיהו י"ל דאפי' המחבר דפסק שם דלא אמרינן הבא מכח עכו"ם הרי הוא כעכו"ם כ"א לגריעותא מודה בהא כיון דבשטרותיהן גובין בו מדינא דמלכותא וכמ"ש בסימן מ"ה ס"ז דשם ג"כ פסק המחבר גופא דאמרינן כן אפי' למעליותא ע"ש מ"ש עוד מזה:
לד סָעִיף יז ולכן מי שקנה כו'. אין השביעית משמט. וסיים שם רשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט:
לה סָעִיף יז אבל בלאו הכי כו'. פי' שאינו תובע באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו ונעשה מלוה ומשמט וכן הוא שם בהדיא:
לו סָעִיף יח פרוזבול אינו משמט. כן הוא במשנה במסכת שביעית ז"ל כשראה הילל שנמנעו מלהלות ללוה ועוברין על מ"ש בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל כו' התקין הילל פרוזבול ופירש"י פרוז הוא ל' תקנה ובול הוא ל' עשירים ור"ל תיקון לעשירים עשה שלא יעברו על מ"ש בתורה ושם בגמרא דאע"ג דמן הדין משמט מ"מ יש כח בידי חכמים לתקן שלא ישמט שהפקר בית דין הפקר וכיון שמכח הפקר בית דין הוא דאינו משמט מ"ה אמרי גם כן דאין כותבין פרוזבול אלא בב"ד חשוב שראוי להפקיר כדמסיק המחבר:
לז סָעִיף יח דיש להקל בזמן הזה. פי' אפי' במדינה שנוהגין בהן שמיטה כי לא כתב מור"ם בר"ס זה אלא דבמדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות שנוהגין בו:
לח סָעִיף יט זהו גופו של פרוזבול כו'. פי' דברים הללו הן ל' המלוה שאומר כן להדיינים בע"פ והדיינים כותבין דברים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פלוני המלוה ואמר לפנינו מוסרני לכם פלוני כו' וחותמין שלשתן למטה פלוני דיין ופלו' דיין כו' או חותמין בל' עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהן כן כשהיו יחד במותב תלתא וכ"כ הטור בפי' הראשון ואחר זה כתב הטור גירסא ונוסח אחר ע"ש עוד מזה:
לט סָעִיף יט ומ"ש מוסרני אינו ר"ל מוסר השטרות דבפרוזבול א"צ למסור השט"ח וכמ"ש בסי"א אלא ר"ל מוסרני דברים הללו לכם הב"ד ולפ"ז לא ה"ל למור"ם להשיג ולכתוב ז"ל וה"ה שיוכל למסור חובותיו שבע"פ דמהיכי תיתי לחלק כיון דלא כ' המחבר דבשט"ח איירי:
מ סָעִיף כא וי"א אפי' לשנים וא"ל הוו עלי סהדי כו'. עד ואי חתמו ביה דייני כו' נראה דלאו אדלעיל הוו עלי סהדי קאי אלא כוונתו דאם התחיל לכתוב בלשון דיינים במותב תלתא דייני כחדא הוינא וגם חתמו בו דייני זהו טפי מעלי ממ"ש ראשונה דהעדים יתנו לו כתוב וחתום איך שידוע להן שמסר פרוזבול לפני דיינים אחרים:
מא סָעִיף כב אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע. רש"י מפרש הטעם משום דלא תקנו פרוזבול כ"א אסתם הלואה וסתם הלואה אינו כי אם למי שיש לו קרקע וסמוך עלי' בגביות חובו ויש מפרשים הטעם משום דכשיש לו קרקע מחשב טפי כגבוי ועומד ביד הבית דין ולשני הטעמים בקרקע כל שהוא סגי משום דאיכא מרבוות' דס"ל דאין אונאה לקרקעות כלל ולאינך ה"ט דקרקע ראוייה לגבות ולחזור ולגבות ממנה עד שישתלם לו חובו ועפ"ר:
מב סָעִיף כב אלא עציץ נקוב. דדרך הנקבים יונק וצומח מן הקרקע ומחשב כקרקע:
מג סָעִיף כב ויש לחייב לו כו'. פי' מי שחייב להלוה דהיא משועבדת להמלוה מדר' נתן כמ"ש רבינו לקמן סי' פ"ו:
מד סָעִיף כב ואפילו שלא בפניו. דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו אע"ג דיבא לו על ידי הזיכוי חובה הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא והטעם דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה:
מה סָעִיף כג וה"ה אם השכירו לו. פי' ול"ת דוקא בהשאילו שהוא עומד ברשות השואל אף לענין אונסין מ"ה חשב שלו משא"כ בשכירות:
מו סָעִיף כד שדה ממושכנת כו'. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקא מ"מ המלוה יכול לכתוב עליה פרוזבול כאלו השדה היתה ביד הלוה:
מז סָעִיף כה וליתומים על נכסי אפטרופוס. היינו אם הם חייבים לאחרים אותן האחרים כותבין פרוזבול על היתומים דלא לשמט חובתם דקרקע שיש להן להאפטרופסים שלהן מחשב כאלו הוא של יתומים וכ"כ בעל התרומות בשער מ"ה ועד"ר דכתבתי דרש"י לא פי' כן (וגם כתבתי טעמו) אלא מחלק בין חוב של אביה' של יתומים דא"צ קרקע כלל ללוה ובין חוב שהיתומים עצמם חייבים [נ' דצ"ל הלוו] לאחר דצריך קרקע ע"ש:
מח סָעִיף כו די לו בפרוזבול אחד. ל' הטור שיכתוב מוסרני לכם כל חוב שיש לי על פלוני ופ' כו':
מט סָעִיף כו ואם לוו בשטר אחד אפי' אין קרקע אלא לאחד כו'. הטעם משום דקי"ל חמשה שלוו בשטר א' מא' כולם נעשין אחראי' וערבאין זה לזה כמ"ש הטור בר"ס ע"ז ועפ"ר שם כתבתי דאפי' לוו כל א' בפני עצמו ויש קרקע לא' מהן כותבין פרוזבול על כולם דהא אותה קרקע שיש להא' מחשב כאלו הוא של המלוה ואזי המלו' מזכהו ללוין שלו וכמ"ש הטור והמחבר לפני זה אלא דאז צריך שיזכהו המלוה להן ובלוו כולן בשטר א' אפי' בלא זיכוי נמי כותבין אכולן מטעם הנ"ל:
נ סָעִיף כח יתומים קטנים שיש להן כו'. פי' הן מה שהלווהו משלהן הן שיורשו החוב מאביהן דהב"ד הוא אביהן של יתומים ושטרותיהן וכל אשר להן כמסורין לב"ד דמי וכן מקופ' של צדקה דהב"ד יד עניים כיד היתומים משא"כ בגדולי' דדוקא מה שירשו מאביהן טענינן להו כמ"ש לקמן סכ"ט:
נא סָעִיף כט טענינן להו כו'. ביתומים קטנים א"צ לזה דאפי' ידוע דלא הי' לאביהן פרוזבול ולא התנה שום תנאי אין הלוואתן משמט וכמ"ש לפני זה בסכ"ח:
נב סָעִיף ל אלא בסופה. דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו כו':
נג סָעִיף לא כל זמן שהוא יכול לגבות החוב כותבין פרוזבול. הרא"ש בפרק השולח והטור כתבו דאע"ג דאין השמיטה משמט אלא בסופה מ"מ אין כותבין פרוזבול אלא עד סוף שנה ששית אבל גם הרא"ש מודה דאין ביד המלוה לתבוע חובו כל שנה שביעית ולא אמרו שאין שביעית משמטת אלא בסופו אלא לענין שאם משלם הלוה מעצמו יכול לקבל ממנו אבל הרמב"ם ס"ל דיכול לתבוע חובו בב"ד כל שנה שביעית עד סופו נמצא דכ"ע ס"ל האי כללא דכ"ז שיכול לגבות חובו דהיינו על ידי הדיינים כותבין פרוזבול אלא שמחולקין עד היכן יכול לגבות חובו וכ"כ בד"מ סעיף ל"ב ע"ש:
נד סָעִיף לב והמאוחר פסול משום דאין יכול למסור לב"ד החוב שאינו ח"ל עדיין וכשיאחר זמנו דפרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה ע"י אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבת הפרוזבול אבל במוקדם מגרע כחו ובזמן דבשט"ח הוא להיפך המוקדם פסול והמאוחר כשר וכמו שכ' הטור והמחבר בסי' מ"ג משום דשם מיפה כחו במוקדם לטרוף מלקוחות מאותו זמן ומגרע כחו במאוחר וק"ל:
נה סָעִיף לג נאמן אדם לומר כו'. הטעם דחזקה הוא דלא שביק אינש היתרא ואכיל איסורא ובודאי ימסור שטרותיו לב"ד או כתבו לו פרוזבול ול"ד למה שכ' הטור והמחבר בסי' ס"ו סי"א דאין אדם נאמן לומר שטר קנין הי' לי כתוב בו קני לך איהו וכל שיעבודיה ואבדתיהו דשאני התם דלאו בידו הוא דדילמא המוכר לא רצה לכתוב לו כן או שבעל השטר אבד השטר וזה מוצאו אבל כאן שהשט"ח ודאי שלו הוא ובדידי' תליא מילת' למסור לב"ד חובתו מסתמ' עשאה ומ"ה כתבו הטור והמחבר בסעיף שאחר זה שנאמן לומר תנאי הי' כו' במגו כו' אבל בלא מגו מכח האי טעמא דתנאי הי' כו' לא היה נאמן כיון דבלאו בדידי' לחוד תליא וק"ל ועפ"ר:
נו סָעִיף לג לאחר פסק דין אינו נאמן דכיון דשתק בשעת פס"ד הרי הוא כמודה שלא הי' לו פרוזבול וכשיצא אגמרוהו טענת שקר:
נז סָעִיף לד במיגו דאי בעי אמר. אבל בלא מיגו אינו נאמן מטעם שכתבתי לפני זה:
נח סָעִיף לו אלא יטול מעותיו. פי' הלוה שבא ליתנם לו וזה השיב לו משמט אני יחזיר הלוה ויטלם וילך לו:
נט סָעִיף לז מוציאין שטר מהמלוה. עפ"ר שם כתבתי דנ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר לו דהו"ל השער משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו:
ס סָעִיף לח טוענין ללוקח כו' דקי"ל טוענין ליורש וללוקח כל מה שהי' המוכר או המוריש בעצמו יכול לטעון אבל כשלקחו קודם שביעית אין טוענין דמסתמא עדיין לא הי' ביד המוכר פרוזבול כיון דלא הגיע זמן השמיטה:
סא סָעִיף לח אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים וכמ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' ע"ז:
א סָעִיף א טעם למנהג. בתשוב' הרא"ש כתב טעם שהניחן על מנהגן כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעין זה ה"ל כאילו התנה המלוה ע"מ שלא תשמט בשביעית. ואכתי קשיא לי בשנה השביעית גיפה דאינו משמט אבל מיד כשגיע תחלת השמט' אין בית דין נזקקין לגבות שום חוב וגם המלוה בעצמו אין לו ליגוש מהתחלת שבע אף על גב דאינו משמט אלא בסופה וכמו שכתב הרא"ש פ' השולח עיין שם ובזה לא שייך תנאי דזה אינו תנאי שבממון אלא מלתא דאיסורא ועיין בטור סימן כ"ו דאם אין זכות חשיב קנין דברים וה"נ כיון דאינו משמט אלא מלתא דאיסורא אית בי' וצריך עיון:
ב סָעִיף ג משמטת פלגא שהוא מלוה. כתב בהגהת מיימוני לס' משפטים סימן י"ב וז"ל האי עיסקא דפלגא מלוה ופלגא פקדון שביעית משמטת חלק המלוה דלכל תשיבא מלוה הפלגא לענין מקדש במלוה אינה מקודשת וכן במכר לא קנה וכו' תדע מההיא טעמא דמפרש רבא להכי קרי לה עיסקא דאם מת לא נעשו מטלטלין וכו' וההיא טעמא לא מצינו למימר דלא חשיבא נמי מלוה לענין קידושין ומכר דהא אפילו פקדון דקיבל עליו אחריות דינו כמלוה לענין קידושין כדמשמע פ' האיש מקדש דפריך האי פקדון ה"ד אי דקיבל עליו אחריות היינו מלוה והכל לענין מכר וכ"ש לענין שמיטה דהא טעמא דרבא דאמר אם מת אינו נעשה מטלטלין אצל בניו היינו כדפירש התם כיון דבעי שיתקיים ולא לכלותו להוציאו הוי אסמכתא עלי' כמו אמקרקע וכו' אבל גבי שמיטה אטו ראובן שהלוה לשמעון ויחד לו שמעון מטלטלין ברשותו דכה"ג גבי מבניו כדאי' פ' אף על פי מי לא משמטת לי' שביעית כו' סוף דבר דשמיטה משמטת פלגא מלוה ואף על גב דהנותן לא בעי שיוציאנה ויכילנה לגמרי כו' מה בכך הוי ממש כראובן שמלוה לשמעון על משכון שהוא ברשות שמעון ויתד לו שמעון אותו משכון דאפילו נטלו ראובן וחזר והפקידו אצלו שיהא ממושכן בעד מעותיו שביעית משמטתו כיון דלא תפס לי' ראובן וקרינין בי' לא יגוש דמה מועיל לו משכון יותר מבלא משכון אטו בלא משכון מי לא מחייב שמעון לפרוע ואי משום לא יגוש בהאי נמי שייך לא יגוש כיון דלא תפס לי' מחוסר נוביינא ושלום מאיר בר' ברוך עד כאן לשונו. ובעניי לא יכולתי לירד לסוף דברי הגאון הנז' דמ"ש ותדע דאפילו פקדון שקיבל עליו אחריות כו' לענין קידושין כדמשמע בפ' האיש מקדש דפריך האי פקדון ה"ד אילימא דקיבל עליו אחריות היינו מלוה. אתמהא דמבואר שם ההיפך ושם בש"ס דף מ"ת אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת מלוה להוצאה ניתנה מיתיבי האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד אם נשתייר היימנו ש"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת ובמלוה אע"פ שלא נשתייר הימנו ש"פ מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה הרי הוא כפקדון ע"כ לא פליגי כו' אמר רבא ותסברא הא מתרצת הא משבשתא היא האי פקדון ה"ד אי דקבל עלי' אחריות היינו מלוה והיינו משום דסביר' לי' המקדש במלוה מקודשת אלא דלא קיבל עלי' אחריות ואם כן לא נתחייב בגניבה עיין שם ברש"י ופריך אי הכי אדתני סיפא ובמלוה אע"פ שלא נשתייר ש"פ ליפלוג וליתני בדידי' בד"א שלא קיבל אחריות כו' עיין שם ומוכח כולה סוגיא שם דפקדון דקבל עלי' אחריות מקודשת ולא קרי התם מלוה אלא לחלק פקדון שנגנב וכן מוכח שם דפליגי במלוה בעין אי מקודשת דר' מאיר סובר מלוה ברשות בעלים לחזרה והוי כפקדון אף על גב דבאונסין לא פליגי עיין שם והוי פקדון שקיבל אחריות וצריך עיון. ומ"ש לענין שמיטה דאפילו נטלו ראובן וחזר ויתדו אצלו שביעית משמטתו כיון דמתוסר גוביינא נראה דאזיל לשטתו וכמ"ש במרדכי בשניות סוף ב"מ ז"ל והר"מ בר ברוך חולק על רבינו יצחק שפסק דכי חזר והפקידו אצלו המשכון ונגנב או נאבד מבית לוה שהפסיד המלוה כי אדרבה נראה לי שלא הפסיד ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו שהרי אין קנין למלוה כדפרישית וראי' מפ' המקבל משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאתר שמחזירין למה ממשכנין וכו' ודוק מיני' טעמא דמשכנו בית דין אז נעשה משכון וקנהו ולא נעשו מטלטלין אצל בניו הא אם משכן מעצמו אפילו התנה להחזיר ומת תוך הזמן נעשה מטלטלין אצל בניו כו' ונראה דעתו דוקא משכנו ע"פ בית דין שלא בשעת הלואתו דאית בי' קנין דר' יצחק אבל משכנו שבשעת הלואתו דלית בי' משום דר' יצחק לא ואם כן למאן דפוסק דאפילו בשעת הלואתו קונה מדר' יצחק אם כן ה"נ בעיסקא הוי משכון אף על גב דהוי ברשותו. וגם בזה קשה לי דבמרדכי כתב בשם הר"מ בר ברוך דנעשה גם כן מטלטלין אצל בניו ואלו מדברי התשובה הנז' משמע דמודה לענין מטלטלין ובכל זה צריך עיון דרך הקודש של הגאון הנזכר: ☜ובעיקר הדין הנה מדברי רש"י נראה דחלק מלוה מהני לענין קידושין ומכר שכתב בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) גבי מקדש במלוה אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה וכתב רש"י ז"ל להוצא' ניתר הלו' רשאי להוציאו בהוצאה ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצוי בכל עת שיתבענו ומשמע דהיכא דמחויב להעמידה בעיסקא דינה כפקדון וכן משמע מלשון רמב"ם פ"ה מאישות ז"ל מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים להנות בו מעתה שכבר הוציאה אותה דינר ועבר' הנאתן עד כאן לשונו והיינו דאף על גב דעדיין בעין כבר עברה הנאתה ומשמע גבי עיסקא דאסור למשתי בי' שיכרא אם כן הרי בא לה הנאה מקודשת ע"י קידושין שתוציא אותן לכל מה שתרצה ועמ"ש בסימן ס"ו סעיף קטן ל"ז:
ג סָעִיף י זמן לעשר שנים. בפרק קמא דמכות אמר רב יהודא אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטת ואף על גב דהשתא לא קרינין בי' לא יגוש סוף דאתי לידי לא יגוש א"ד אמר רב יהודא אמר שמואל אין שביעית משמטתו ואף על גב דאתי לידי לא יגוש השתא מיהו לא קרינא בי' לא יגוש. ולכאורה קשה תיפוק ליה כשמלוה לעשר שנים הרי התחייב עצמו לפרוע לעשר שנים ולא גרע מתנאי ע"מ שלא תשמיטני שביעית דאין בו משום מתנה עמ"ש בתור' משום דיכול לחייב עצמו בדבר שבממון ואפילו כתב בשטר לשון פקדון מהני שלא ישמט וכמו שכתב הרמ"א סעי' ט' דה"ל כמו תנאי שלא ישמטנו שביעית ומכ"ש זה שחייב עצמו לאחר עשר שנים: ונראה דשמואל לשיטתו דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"א) קאמר שמואל טעמא דיכול להתנות תנאיה שלא יהי' אונאה ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה משום דמי יימר דאית בי' אונאה והקשו בתוספות שם דאם כן מאי פריך במכות משביעית על אונאה הא גבי אונאה לא ידע דעקר ותירצו דבשביעית נמי לא ידע דעקר דשמא יפרע לו קודם שביעית עיין שם ואם כן לפי זה ניחא גבי מלוה לעשר שנים אי לאו דלית בי' משום לא יגוש הוי שמיטה משמטתו ול"מ התנאי כיון דודאי קא עקר כיון שהתנה בפי' לאחר עשר שנים וכ"ז לשמואל אבל רב ס"ל בפ' הזהב שם גבי מתנה ע"מ שלא יהי' אונאה דתנאו בטל ואליבי' אנו מחלקים בין אונאה לשביעית דאונאה לא ידע דמחיל אבל שביעית ידע דשביעית הוא ומחיל וכן פסק הרמב"ם בפי"ג מהל' מכירה ועיין כנה"ג שהקשה על הרמב"ם דפסק דתנאי מהני בשביעית הא בפ' הזהב מדמי שביעית לאונאה וכיון דפסק באונאה דלא מהני תנאה למה מהני בשביעית ותירץ דהא דדמי שביעית לאונאה הייינו אליביה דשמואל [דמחלק] בין ודאי קא עקר לספק קא עקר אבל לרב דמחלק בין ידע דמחיל שביעית גם כן לא דמי לאונא' אלא לשאר כסות דידע דהשביעית משמטתו ומחיל. עיין שם ואם כן כיון דלרב דקיימא לן כוותי' אפילו ודאי קא עקר כיון דידע ומחיל מהני אם כן מלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי שלא ישמיט שביעית וכמ"ש כיון דהתחייב עצמו לפרוע אחר שביעית וידע ומחיל. ובזה ניחא השמטת הרי"ף הך מימרא דשמואל במלוה לעשר שנים והקשו עליו בזה עיין שם בעל המאור ולפי מ"ש דכיון דהרי"ף פסק כרב דמהני תנאי וכבר הביאו בהלכותיו אם כן מלוה לעשר שנים לא גרע מתנאי ודו"ק שוב ראיתי בירושלמי ז"ל ר"י בי ר' בון בשם רב המלוה את חבירו ע"מ שלא תסמיטנו שמיטה אין השביעית משמטתו והא תנינן נותנין מכאן ועד עשר שנים ויש עשר שנים בלא שמיטה ר"ה אומר אתפלגין ר"נ ור"ש חד אמר במלוה על המשכון וחרנה אמר בכותב פרוזבל עיין שם ובש"ס דילן מייתי פרק קמא דמכות סיוע למימרא דשמואל במלוה לעשר שנים כיון דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש לא משמט ומייתי לה ממתני' מכאן ועד י' שנים ודחי לה נמי במלוה על המשכון עיין שם אבל הירושלמי נראה דס"ל במלוה לעשר שנים כיון דסוף אתי לידי לא יגוש הוי שמיטה משמטתו אלא הא דמהני לעשר שנים היינו משום דלא גרע מתנאי וכמ"ש כיון דהתחייב עצמו לאחר עשר שנים לפרוע הרי התנה שלא ישמט שביעית ולזה. פריך מה קא משמע לן רב דתנאי מהני הא ממתני' מכאן ועד עשר שנים מוכח דתנאי מהני משום תנאי וכמ"ש ודחי לה במלוה על המשכון או בפרוזבל ובספר פני משה ראיתיו מפרש למימרא דרב ע"מ שלא תשמיטני שמיטה היינו מלוה לעשר שנים ומשום דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש וכדאמרינן פרק קמא דמכות עיין שם ואין לשון הירושלמי משמע כן אלא מימרא דרב הוא דינא דתנאה מהני בשביעית ומכאן ועד עשר שנים נמי מהני מדין תנאי אליבא דרב דקיימא לן כוותי' וכמ"ש ודו"ק:
ד סָעִיף י לעשר שנים. עיין ב"ח שכתב דמלוה סתם אף דסתם הלואה ל' יום ושמיטה בתוך ל' אין זה כמלוה לעשר שנים ושביעית משמטתו:
ה סָעִיף יב המלוה על המשכון. כתב בגי"ת דף ר"ו דאם חייב לו ותפס מן הלוה מטלטלין אף על פי שלא נתנו לו בתורת משכון מכל מקום כיון דתפס ואין צריך להחזיר לו עד שישלם לו המעות לא הוי בכלל לא יגוש ואין שביעית משמטתו עיין שם ובתומים ז"ל ותמהני עליו הא בגמ' לא קאי הך סברא דטעמא משום דתפס דפריך בפ' השולח אלא מעתה הלוהו וכו' אלא דקני מדר"י משמע היכא דלא מסרו לידו בתורת משכון אף על פי דתפס כיון דלא שייך בי' דר"י קנה וכו' ולכן אין מקום לדבריו כלל ע"ש. והמעיין בש"ס יראה דלא נאיד הש"ם מהאי סברא דתפס כי מדברי התומים מבואר דנאיד הש"ם מהאי סברא עד דמסיק אלא דקני מדר"י ובאמת לא נזכר בש"ס אלא עיין שם בש"ס מלוה על המשכון מ"ט אמר רבא משום דתפיס לי' א"ל אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו דתפיס לי' ה"נ דלא משמט אמר לי' שאני משכון דקני לי' מדר"י הרי בהדיא דלא נאיד הש"ם מהך סברא דתפיס אלא דפירושי קא מפרש דאביי ס"ד דסגי בתפס לחודי' ומשום הכי הקשה אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו ומשני דהאי תפיס משום דקני מדר"י אבל בקרקע לא שייך דר"י וכ"כ תוספות שם ד"ה דתפיס לי' פי' בתורת משכון ואם כן הוא הדין בתפס מן הלוה מטלטלין אף על פי שלא נתנו הלוה מדעתו המלוה בעצמו תופסו למשכון ובזה נמי שייך דר"י וכמבואר ברמב"ם פ"ו ממלוה א' המשכן את חבירו בזרוע וא' עפ"י דעת הלוה צריך להחזיר הכר בלילה וכן פסק בשלחן ערוך סימן צ"ז עיין שם וכיון דצריך להחזיר הכר בלילה ע"כ קונה משכון מדר"י דאם אינו קונה צדקה מנין וכמבואר אצלינו בסימן ע"ב סק"ב ואם כן דברי הג"ת ברורים. ומ"ש אף על פי שלא נתנו בתורת משכון היינו שהלוה לא נתנו אבל המלוה ודאי תופסו למשכון וכיון דתפיס לי' למשכון קונה מדר"י אלא היכא דהמלוה אינו תופסו בתורת משכון לא קני משכון וכמבואר באבן העזר בטור סימן כ"ה בשם הרמב"ם דהיכא דלא נקטי' בתורת משכון לא קני אבל היכא דנקטי' למשכון אפילו בזרוע נמי קונה משכון ואינו משמט וז"ב:
ו סָעִיף יט או העדים חותמין. והוא משנ' במס' שביעית ואמרו בפ' השולח ל"ש חתמו בלשון עדי' ל"ש חתמו בלשון דיינים וקשה דהא הוי מפי כתבם כיון דלא נעשה מדעת המתחייב ועיין בתוספות פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ') מחאה בפני שני' מודעא בפני ב' ואצ"ל כתובו דהקשו תוספות דהא הוי שלא מדע' המתחייב והוי מפי כתבם ותי' במחא' הוי תקנת חכמים שיהא חשוב עדים כדי לבטל החזקה ובמודע' נמי תקנת חכמים כדי להציל הנאנס ועיין שם וה"נ קשה דהא הוי מפי כתבם בשלמא כשחותמין דיינים לא שייך מפי כתבם דהוי מעשה בית דין וגבי דיינים לא שייך מפי כתבם אבל בעדים קשה ואין לומר דהוי כאלו נעשה מדעת הלוה דודאי ניחא לי' בפרוזבול כדאשכחן דזבין לו קרקע דהתם כיון דשם זכות הוא לשעתו בקרקע אע"גדנמשך איזה חוב הקילו בפרוזבול וכמו שכתב הר"ן בפ' השולח אבל היכא דליכא שום זכות ודאי אין תבין לו שלא בפניו ונראה דכיון דקיימא לן דנאמן אדם לומר פרוזבל הי' לי ואבד ואם כן חתימת עדים לא בעי לראי' דהא נאמן אלא דבזמן המשנה הוי צריך דוקא שטר ואם מוסר מילי לא מהני להכי צריך עדים או דיינים על השטר ובזה לא שייך מפי כתבם כיון דא"צ לראי' דהא הוא נאמן בכך ואינו אלא להקנא' לשעתו והרי הוא כמו שטר קידושין וגט לר"מ דע"ח כרתי דמועיל לשעתו וכיון דלאו מפי העדים אנו חיין אלא מפיו סגי לי' בחתימת סהדי דאינו אלא להקנאה ובזה ניחא הא דפסקינן דנאמן לומר פרוזבול הי' לי ואבד כר"נ פ' השולח (גיטין דף מ"ז) שם ושם פריך עלה ממתני' וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב ומשני תנאי היא וכיון דסתם מתני' דאינו נאמן הי' ראוי לומר הלכה כסתם משנה ומה"ט פסק הרי"ף דלא כר"נ ולפי מ"ש איכא סתמא אחריני דנאמן מדתנן העדים חותמין ואי אינו נחמן הוי מפי כתבם ולא הוי מהני עדים וכמ"ש:
ז סָעִיף לז מוציאן שטר מהמלוה. ז"ל הסמ"ע דודאי דמי הנייר צריך הלוה להחזיר דה"ל השטר משכון בידו בעד דמי הנייר אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו דג"כ נשמע בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צליחותו עד כאן לשונו ובט"ז הקשה דאי נימא דהנייר הוי משכון אם כן כל החוב לא ישמט למאן דאמר דאף היתר על המשכון אינו משמט ועמ"ש שכתב דהנייר לא הוי משכון כיון דלא נקטי' למשכון אלא לראי' והא דאמרינן שמין את הנייר היינו לפי כשמקדשה בשט"ח ודאי דעתו למשכון דאדם יודע שהמקדש במלו' אינה מקודשת ע"ש. ולא נהירא דהא בטור כתב בשם הרמ"ה באבן העזר סימן כ"ח ז"ל הא דמקדשה במלוה שיש עלי' משכון והיינו דוקא בנקטי' למשכון אבל לא נקטי' למשכון אפילו מצי לתפוסי אזוזי לא מהני עיין שם ונימא אדם יודע שהמקדש במלוה אינה מקודש' דעתו למשכון אבל בקושיות. הטורי זהב כבר הארכנו בזה בסימן ס"ו ע"ש. ובדברי הסמ"ע נראה דמיירי שהמלוה בעצמו נתן שכר הסופר וגם נייר שלו מדכתב והלוה א"צ לשלם שכר הסופר משמע דהמלוה נתן ובזה ודאי אין המלוה צריך להחזיר ואפילו לדעת האומרי' בשטר שנמכר ומחל המוכר דצריך הלוקח להחזיר הנייר היינו היכא שהלוה נותן שכר הסופר כמבואר ברשב"א ובחכמי פרובנציא בשטתם מדתנן הלוה נותן שכר הסופר ואם כן הוי ניירא דלוה אבל היכא דמלוה נתן שכר הסופר ודאי ניירא דידי' הוא דפרע לי' הלוה וכן מבואר ביש"ש בפ' האיש מקדש סימן י"ג דמיישב הסוגיא שם דשמין את הנייר למאן דאמר דהלוקח צרך להחזיר הנייר מוקי לה דמיירי שהי' המלוה נותן דמי הנייר ושכר הסופר דאז ודאי א"צ להחזיר עיין שם ואם כן בכי ה"ג דמיירי הסמ"ע דמלוה נתן דמי הנייר ושכר הסופר ודאי דידי' הוי הנייר עד דפרע לי' דמי הנייר וזה פשוט:
ח סָעִיף לח עוענין ללוקח. בכנסת הגדולה הקשה למה לא כתב בעל הטורים דטוענין ללוקח שתנאי הי' בין לוה ומלוה שלא ישמיטנו שביעית ועיין שם שהניח ב צריך עיון. ונראה כיון דאם התנה שלא ישמיטנו שביעית לא מהני דהוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דהתנה על השמיטה גופה אלא באומר ע"ז שלא ישמט חוב זה הוא דמהני תנאי דקאי על הלוה וכמו שכתב הרמב"ם וש"ע סעי' ט' שנמצא שחייב עצמו בממון שלא חייבתו התורה שהוא חייב וכיון דתנאיה זה לא נכתב בתוך השטר אלא בע"פ הוי התנאי אם כן אינו אלא כמחחייב ע"פ לפרוע אחר שביעית ולוקח השטר לא זכה בזה דהא חוב על פה אינו נמכר אלא במע"ש והלוקח לא זכה אלא בשטר במה דכתיב לי' קני לך איהו וכל שעבודי' וחוב שבשטר נשמט בשביעית וחוב אחר הוא דנתחייב בתנאי ע"מ שלא ישמט הוא בשביעית וחייב עצמו בממון שאינו חייב אבל בע"פ והלוקח לא זכה בזה משום הכי הוצרך לומר בעל הטורים דטענינן פרוזבול דבזה השטר בחוקפו וק"ל:
א סָעִיף א כספים. אבל חרישה וזריע' לא אסרו בשביעית וביובל שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו כ"כ התו' פרק השולח ולי נראה טעם אחר דכיון דקדושתן תלויה בארץ ולא שייכא בח"ל וכיון שכן גם בא"י לא תקנוהו משא"כ שמיטת כספים שהוא חובת הגוף עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ס"ד ובתשובת הרשד"ם סי' ל' וס"א וקפ"ו:
ב סָעִיף א טעם. גם בתשובת הרא"ש כתב טעם על שהניחם במנהגם ז"ל כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה ה"ל כאילו התנה המלו' ע"מ שלא תשמט בשביעית עכ"ל. סמ"ע:
ג סָעִיף ב נכסים. דמ"מ הרי הוא מחוסר גוביינא. שם:
ד סָעִיף ב ומקום. כתב הסמ"ע דהדיוקין קשיין אהדדי נראה דמשום דבש"ס סתם וקתני דמסלקי ודלא מסלקי נקט לחומרא וכתב דבאתרא דמסלקי בכל עת פשיטא דמשמטי ובאתרא דלא מסלקי דקאמר בש"ס דאינו משמט אין בידינו להקל כי אם כשאינו יכול לסלקו עד סוף זמנו עכ"ל:
ה סָעִיף ב שסיים. פירוש שא"ל מכאן תגבה חובך דאז ה"ל מיוחד יותר לחובו וכגבוי בידו דמי עכ"ל הסמ"ע (ועיין מ"ש הט"ז בדין זה שהשיג על הסמ"ע ועיין. ע"ש):
ו סָעִיף ג פלגא. עיין ביו"ד סי' קע"ז:
ז סָעִיף ד מלוה. וזה אין שם הלואה עליו אלא שחלק חבירו מופקד בידו. סמ"ע:
ח סָעִיף ו ונשבע. ז"ל הרמב"ן אם הגיע הזמן שנשבע עליו לפרוע קודם שביעית אם לא פרעו בזמן שנשבע כבר עבר על שבועתו אבל השמט' משמטת דלא נשבע לשלם רק כל זמן שהוא חייב לו ואינו מחל לו זה חובו אין חיוב השבוע' חל עליו דזה יאמר הריני כאילו התקבלתי ומתיר שבועתו שלא ע"פ חכם וזהו כמחילה דאפקעתא דמלכא הוא אבל אם לא הגיע זמן השבועה עד אחר השמטה אינה משמטת דהוי ליה כמלוה לעשר שנים דאינו משמט ע"כ ונראה דהרמ"א איירי כגון שקבע לו ז"פ קודם שמטה ואח"כ נשבע לו שלא יעכב מלפרעו עכ"פ בזמן פלוני דהוא אחר השמיטה דבכה"ג משמט כיון דקביעת ז"פ הוא קודם השמיטה ובידו לנגשו אז מכח הזמן ולומר לא היה דעתו מעולם להמתין לך על זמן השבוע' ובזה א"ש דלא הזכיר הרמ"א דיתיר את שבועתו משום דבכה"ג א"צ התר' דלא נשבע אלא לשלם כ"ז שהוא חייב משא"כ בנדון דהרמב"ן דכבר עבר שבועתו קודם שביעית צריך התר' עכ"ל הסמ"ע:
ט סָעִיף ח וכתבו. כתב הרא"ש דאף אם פסקו הב"ד הדין אלא שלא כתבו הפס"ד משמט החוב. סמ"ע:
י סָעִיף ט כדלעיל. ויש ליתן טעם לחלק ביניהם כיון דמדין מצות שביעית מופקע ועומד אין בידו להוציא מכח מנהג הכתיבה דהלה יאמר דבכוון לא כתב כפי המנהג כדי לקיים מצות שביעית. שם:
יא סָעִיף יא המוסר. כתב הסמ"ע דאין זה כדין פרוזבול דבסי"ח דשם מיירי דאינו מוסר גוף השט"ח ביד הב"ד אלא אומר בפניהן בעל פה שמוסר בידם החובות ומשו"ה בעי דיכתבו לו הבית דין וכאן מיירי שמסר בידם השטר חוב לכך לא בעי כתיבה וע"ש:
יב סָעִיף יב שכנגד. כבר נתבאר טעמו דכיון שיש בידו לא שייך ביה לא יגוש וטעם הי"א הוא כיון דמתחלה נטל המשכון בעד כל ההלוא' ה"ל כאילו יש בידו משכון על הכל. שם:
יג סָעִיף יג דינו. לשון הטור אף על פי שצריך להחזירם (ר"ל כלי יום צריך להחזיר ביום וכלי לילה בליל' כמ"ש בסי' צ"ז) אינו משמט ע"כ והטעם דמיד שמשכנו קנה המשכון אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו והראי' שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה. שם:
יד סָעִיף יד חנות. כתב ב"י אבל המוכר דבר לחבירו מיד כשמכר' לו ה"ל כאילו הלוהו ומשמטו השביעית והטעם לפי שדרך החנונים להקיף שנה ושנתים ואינו נוגשו והו"ל כאינו קבע לו זמן לאחר שביעית דאינו משמט וכן דרך השכיר להניח שכרו שנה או שנתים ביד שוכרו בפקדון או בהלואה עד אחר שביעית עכ"ל. שם:
טו סָעִיף טז בדין. מיירי דלא כתבו לו פס"ד דאל"כ קשה מ"ש מהא דבס"ח מ"ש. שם:
טז סָעִיף יז כעובד כוכבים. אע"ג דהוא למעליותא והמחבר פסק בסי' קנ"ד סי"ח דלא אמרי' כן אלא לגריעותא ע"ש צ"ל דבהא מודה כיון דבשטרותיהן גובין מדינא דמלכותא וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ז דשם ג"כ הוא למעליותא שם:
יז סָעִיף יז משמטתו. וסיים הרשב"א אבל אם זקפו עליו במלוה משמט. שם:
יח סָעִיף יז אבל. פי' שאינו תובעו באותו שטר אלא שתבעו שהוצרך לפרוע בשבילו נעשה מלוה ומשמט. שם:
יט סָעִיף יח והמחום. כיון דמן הדין משמט אלא שמכח הפקר ב"ד הוא דאינו משמט מש"ה אמרו דצריך ב"ד חשוב שראוי להפקיר. שם:
כ סָעִיף יח בזה"ז. פי' אפי' במדינה דנוהגין שמטה דהא דכתכ הרמ"א בריש סי' זה היינו במדינות אלו אין נוהגין אבל יש מדינות דנוהגין בו ועי' בתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"א וח"ב סי' ש"א:
כא סָעִיף יט מוסרני. פירש הסמ"ע דדברים הללו הן ל' המלו' שאומר כן בע"פ להב"ד והן כותבים בנוסח זה במותב תלתא כחדא הוינא ואתא פ' המלוה ואמר לפנינו מוסרני כו' וחותמין שלשתן למטה פלו' דיין וכו' או חותמין בלשון עדים ור"ל שהם עדים בדבר שאמר לפניהם כן כשהיו יחד במותב תלתא וכיון שכן דהמחבר לא מיירי במוסר שטרותיו אלא שאומר בעל פה כנ"ל א"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב וה"ה שיוכל כו' דמהיכי תיתי לחלק עכ"ל:
כב סָעִיף כד ממושכנת. פי' שהלוה השכינה ביד אחר אע"פ שאין לו מעות לפדות וגם הוא באתרא דלא מסלקי מ"מ יכול המלו' לכתוב עליה פרוזבול כאילו היתה ביד הלוה. סמ"ע:
כג סָעִיף כו לאחד. הטעם משום דקי"ל דכולם נעשין אחראין וערבאין זה לזה כמ"ש בר"ס ע"ז ואפי' לוו כל א' בפ"ע ויש קרקע לא' מהן כותבין על כולם דהא מחשב כאילו קרקע זו של המלו' היא ואז מזכה אותה ללוין האחרים אלא דאז צריך שיזכה. אבל בלוו בשטר א' א"צ לזכות. שם:
כד סָעִיף כח קטנים. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' ס"א:
כה סָעִיף לב פסול. משום דא"י למסור לב"ד החובות שאינו חייב לו עדיין וכשיאחר זמנו של פרוזבול יוציאנו לאחר זמן ויגבה בו אפי' החובות שנתחייבו לו אחר כתיבתן אבל במוקדם מגרע כחו עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' קמ"ה:
כו סָעִיף לג לו'. עי' במהרי"ק שורש נ"ב:
כז סָעִיף לו יטול. פירוש הלוה שבא ליתנם לו יטלם וילך לו וע' בב"ח מ"ש ליישב פירוש רש"י דפירש אף יכול לתלות אותו שיאמר אעפ"כ ע"ש דהמקיל כרש"י ה"ז זריז ונשכר. ש"ך:
כח סָעִיף לז שטר. נ"ל דודאי דמי הנייר צריך הלו' להחזיר לו אבל דמי שכר הסופר א"צ ליתן לו וג"כ נשמט בשביעית דהא גוף השטר אינו שוה יותר מדמי הנייר לצור ע"פ צלוחיתו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכתב דגופו של נייר הוא של הלו' וע"ש):
כט סָעִיף לח אינו נאמן דאין אדם נאמן בהודאתו לחוב לאחרים כמ"ש הט"ו בסי' ע"ז כ"כ הסמ"ע והקש' הב"ח דלהימן במגו דאי בעי מחיל ליה ותירץ דאה"נ אלא דמיירי שמצד הטענ' אינו נאמן וכגון שמכרו במעמד שלשתן שא"י למחול כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ט עכ"ד ולפמ"ש שם דאף במכרו במעמד שלשתן יכול למחול א"כ ה"ה הכא בכל ענין נאמן המוכר רק שמשלם ללוקח מה שהפסיד לו מדיני דגרמי כל מה שהי' שוה השטר אם הי' לו פרוזבול ובסי' פ"ו ס"ה כתבתי דבמלו' שאומר שטר אמנה גופיה א"י למחול וא"כ אין צורך למה שחלקו בין מלו' למכרו בזה עכ"ל הש"ך:
ל סָעִיף לח נאמן. והש"ך השיג עכ"ז ופסק דאפילו אית ליה נכסים אינו נאמן דכיון שמכרו ויצא מתח"י לאו כל כמיניה לחוב ללוקח בהודאתו וע"ש:
א סָעִיף א טעם למנהג. עבה"ט וע' בת' משכנות יעקב סי' ל"א שכתב עוד טעם אחר ולימד זכות על מנהג ישראל ע"ש. ועיין בלבוש סעיף א' שכתב מיהו רוב הפוסקים הסכימו שאע"פ שמה"ת אינה נוהגת בזה"ז מ"מ תקנת חכמים הוא ששמיטת כספים תהא נוהגת זכר לשביעית כו' ובסעיף ט' כתב וז"ל ומנהגינו שאין אנו חוששין כלל לשביעית קולא גדולה היא לעבור על דברי חכמים שיש בה מיתה בידי שמים וינשכנו נחש וגדולי חכמים האחרונים הם רבינו יוסף קולן בשורש צ"ב ורבינו ישראל בעל תה"ד חתרו דרכים לקיים המנהג אבל הם דחוקים מאד וליתנייהו אליבא דהלכתא וע' בדבריהם ותמצא שאין לנו על מה לסמוך עכ"ל וע' באר הגולה אות ח' בשם השל"ה והרב בעל הב"ח ז"ל. גם בתומים האריך בזה בדברי תוכחת מוסר שיש להחמיר ובפרט כי הרמב"ן ס"ל דהוא דאורייתא גם בזה"ז וא"כ הירא וחרד לדבר ד' מי לא יחוש לדבריו ע"ש:
ב סָעִיף ט אבל אם התנ' כו'. עי' בספר תבואו' שור בחידושיו שבסוף הספר על מסכת מכות שכתב לכאורה איכא למידק א"כ אמאי הוצרך הלל לתקן פרוזבול כו' ונ"ל דלק"מ דבאמת כשהיה הלוה מרוצה ללות בתנאי זה לא היה צריך יותר אבל אם כשבא הלוה ללות והמלוה לא רצה כ"א בתנאי שלא ישמיטנו והלוה לא רצה להסכים לתנאי זה ומתוך כך נמנע המלוה להלוותו מיד הוא עובר על השמר לך וגומר שאסור למנוע בשביל שמיט' אבל בתיקון פרוזבול אין שום איסור דלאו בלוה תליא מלתא והוא מלוה לו בלא שום תנאי ופרוזבול מלתא אחריתא ונראה דהיינו דקרי ליה פרוזבול פי' תיקון עשירים כו' עכ"ל ע"ש. וע' בתשובת חתם סופר ר"ס קי"ג שמדבריו נראה דאפילו אם הלוה מרוצה והמלוה מלוה לו בתנאי זה עביד איסורא על מה שמתנ' כן ועובר עמ"ש בתורה פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וכתב דאל"ה לא היה צריך הלל לתקן פרוזבול מפני שהיו נמנעים להלות הא אפשר להו להתנות כן בשעת הלוא' אע"כ דהיא גופיה ה"ל דבר בליעל כו' ע"ש. ותימה דשניהם לא זכרו דברי בדק הבית בסימן זה בשם הריטב"א וע"ש וצ"ע:
ג סָעִיף כ וי"א דכל אדם נמי כו'. ע' בב"ח מ"ש בזה ומסיים דראוי לעשות מעשה כהרמב"ם דדוקא ת"ח וכמו שהעיד ב"י שהיו נוהגים כן במצרים ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קי"ג שכתב להשואל וז"ל קבלתי מכתבו ושם כתוב נוסח מסירת שטרותיו לפנינו ב"ד דפ"ק כו' והנה מדכתבו הפוסקים מהא דרבנן דבי ר"א מסרי מלייהו אהדדי דת"ח היודעים ששביעית בזה"ז דרבנן סגי במסירת דברים לב"ד ואין צריכים הב"ד שיכתבו הפרוזבול כמ"ש הרמב"ם משמע מזה שמעיקר הדין לא הוה די בהודעה לב"ד שמוסר להם חובותיו אלא דוקא כתיבת נוסח הפרוזבול כרתי ר"ל השטר ההוא עוש' ההפקעה אלא שבזמן הזה מקילין לת"ח דסגי באמירתה לב"ד מבלי שיכתבו הנוסח בשטר וא"כ האמירה היא מפקיע איסור שמט' וא"כ אפשר דבעינן דוקא אמירה לפני ב"ד ואותה האמירה היא תועלת ההפקעה כמו בחליצ' שאם יכתוב לא חפצתי לקחתה לא מהני וכמ"ש תוספות גיטין דף ע"א ד"ה והא כו' ועוד אפילו היכי דמהני היינו אם יעמוד לפני הב"ד ויכתוב דבריו ויועיל כאילו אמרה אבל מעלתו כתב כן בביתו ואז בשעת כתיבה שלא בב"ד לא הועיל ועכשיו בבוא הכתב לב"ד פשיטא שלא יועיל אלא שבא להודיע לנו רצונו וחפצו לעשות פרוזבול ע"כ א"א מבלי שנכתוב אנחנו פרוזבול ויהיה הפרוזבול ההוא מפקיע איסור שביעית ואין לנו לכותבו אלא מזמן שנכתב כתבו בעירו כי פרוזבול המאוחר פסול. וזה נוסחו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו ב"ד ח"מ וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וח"י החתום מטה וזה היה נוסח הכתב ההוא מוסרני לכם פופו"פ הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה הק' פלוני ומדאתברר לנו שכן הוא אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהיה לפרוזבול זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כתב הנ"ל באנו עה"ח פה ק"ק פלוני שנת תקס"ה שהוא שמטה. הק' פ' ופ' ופ' עכ"ל ע"ש:
ד סָעִיף כג וה"ה אם השכירו לו. ע' בתשובת ח"ס סי' נו"ן שהקשה השואל דא"כ היכי משכחת מי שאינו ראוי לפרוזבול אם לא מי ששוכב אקיקלא דמתא ואין לו בית דיר' לא בשאלה ולא בשכירות והשיב דמשכחת בסומך על שולחן אחר ויכול לסלקו כל שעה א"נ הדר בחצר חבירו שלא מדעתו דא"צ להעלות שכר משעבר ומכל מקום בכל שעה יכולים הבעלים להוציאו ע"ש עוד:
ה סָעִיף לא כל זמן כו' כותבין פרוזבול. ע' בטור וב"י ובב"ח וע' בתשובת ח"ס סי' נ' אודות תלמיד אחד שרצה לעשות פרוזבול בסוף שנה ששית כי חשש לדעת העיטור והרא"ש והטו' דאין כותבין פרוזבול משנכנ' שנת שביעי' והשיב לו אלא עובדא ידענא שמ"ו החסיד זצ"ל מסר דבריו לפני וחד דעמי בסוף שנת תקמ"ד הנכנס לתקמ"ה דהיינו סוף שמטה וידענא שלא עשה פרוזבל בסוף תקמ"ג כי לא זזה ידי מתוך ידו ממש לידע כל דרכיו כו' והאריך שם בדברי הב"ח שרצה להשוות דעת הרמב"ם עם דעת הרא"ש רק דהרמב"ם מיירי במלוה בשביעית גופי' יכול לנגשו כל השנה ובהא מודה הרא"ש אבל זולת זה מודה הרמב"ם להרא"ש וכ' עליו שדבריו דחוקים מאד בכוונת הרמב"ם וגם הראב"ד ע"כ דלא ס"ל כהרא"ש והעיטור אלא שביעית אינה משמטת כלל רק בסופו אבל בתחלתו כלל וכלל לא וכותבין פרוזבול בתוך שנה השביעית והכי הלכת' והאריך עוד בזה ומסיים דמעיקר הדין אין לחוש כלל ומ"מ אם נפשו אותה ויעש אין מחזיקין אותו ואין כאן משום יוהרא שחש מהרש"ל והביאו מג"א סי' ס"ג סק"ב דהא פרוזבול המוקדם כשר וכל שעתא ושעתא זימניה הוא וזכור לטוב ע"ש. גם בתומים כ' דהירא וחרד יש להחמיר לעשות פרוזבול בערב שביעי' אם לא בהלואה שנעשה בשביעית דאז בלא"ה הרדב"ז והב"ח סוברים דאף הרא"ש מודה דיכול לעשות פרוזבול עד סוף שביעית ע"ש:
א סָעִיף א אין. גטין ל"ו א' ורבא ל"פ עליה דאביי בהא וכמ"ש תוס' שם ד"ה מי וכן סובר הרמב"ם שם הל' טז ועכ"מ שם ודלא כראב"ד ורש"י ד"ה רבא כו' ורמב"ן דס"ל דה' כרבנן:
ב סָעִיף א בזמן שהיובל. שם כפי' תוס' ד"ה בזמן וכמ"ש רש"י ב' ירושלמי וההיא דת"כ כרבנן הוא:
ג סָעִיף א ומד"ס. שם:
ד סָעִיף א בכ"מ. דהשמטת כספים אין חילוק בין א"י לח"ל כמ"ש בקדושין ל"ח ב' וה"ה בזה"ז כמ"ש בירושלמי פ' בתרא דשביעית הל' ג' ע"ש וכן בהרבה מקומות בגמ' גטין לז ב' אבא בר מרתא כו' כי אתא לקמיה דרב כו' ושם ע"א רב אשי מקני כו' ובכמה מקומות: (ליקוט) ירושלמי א"ר הונא קשייתא קומי ר' יעקב בר אחא כמ"ד מעשרות מד"ת והלל מתקין על ד"ת א"ר יוסי וכי משעה שגלו לבבל לא נפטרו מן המצות התלויות בארץ ופרי' והשמטת כספים נוהג בין בארץ בין בח"ל ד"ת חזר ר' יוסי ואמר וזה דבר השמטה שמוט בשעה שהשמיטה נוהגת ד"ת השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל ד"ת ובשעה שהשמטה נוהגת מדבריהם השמטת כספים נוהגת בין בארץ בין בח"ל מדבריהם תמן אמרין אפי' כמ"ד מעשרות ד"ת מודה בשמיטה שהיא מדבריהם דתני וזה דבר השמטה שמוט ר' אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג ד"ת פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א אבל י"א. הוא הרז"ה שכ' דוקא בזמן שהיובל נוהג מדרבנן שיובל ושמיטה קשר שאין נפרד הוא והיו נוהגין יובל עד שבטלו ב"ד וכ' דשמטה צריך ג"כ קדוש ב"ד והוא בכלל מ"ש שנים אתה מקדש ועתוס' דערכין י"ג א' ד"ה הנך כו' וע"ש בסה"ת שמ"ה והרמב"ן דחה דבריו וס"ל דאפי' מדאורייתא נוהג כרבנן וכפרש"י דרבא פליג על אביי בהא וע"ש:
ו סָעִיף א בדברי מהרי"ק. שם כ' דסמכינן אר' יוחנן גטין לז דאמר שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט אע"ג דקא' דוקא לב"ש המרדכי בס"פ הבא ע"י כ' דק"ל כב"ש בהא וליתא דהסוגיא בכ"מ דלא כב"ש וכמ"ש בס"ב וסי' ק"ח סי"א וש"מ ועש"ך סי' ק"ח סקי"ט ע"ש:
ז סָעִיף א בת"ה. שם ר' דסמכינן אחד תירוצא שתי' ר"י בתרומות ומעשרות שאין נוהג אלא במקומות הסמוכין לא"י כמו בבל ומצרים אע"ג דחלה נוהגת בכ"מ שדמיא קצת לחיבת הגוף בעל העיסה ולא בעל הקרקע וכ"ש השמטת כספים שהוא חובת הגוף מ"מ כיון דתורה תלי ליה ביובל אע"ג דכל הראשונים כ' דנהגו בח"ל בכ"מ ונהגו כן בעצמם אינהו ס"ל כת' אחרים של תוס' ואנן לענין שמיטה יש לסמוך אהאי שינויא וע"ש שדחק עצמו הרבה מאד: (ליקוט) . ומהר"א בתה"ד כו'. עתוס' דקדושין ל"ו ב' ד"ה כל כו' וי"ל דלהכי כו' ובחולין ז' א' סד"ה והתיר. ועי"ל שמא כו' (ע"כ):
ח סָעִיף א והעיקר. כפסק הרמב"ם בשם הגאונים בפ"י דה' שמטה ע"פ הגמ' דערכין יג א' רב אשי אמר הנך שית כו' וכרבנן כמ"ש רש"י שם אלא שמפ' דבשנת ת"ך חרב כמ"ש שם י"ב ב' ודקאמר שם דבמוצאי שביעית חרב קאי על תשרי שלאחר החורבן דאותה שנה שחרב כיון שרובו בבניינו אין נחשב בכלל החורבן ולכן בכל הספרים ישנים ל"ג בע"ז ט' ב' ונטפי חד שתא ועכ"מ שם ובע"ז שם דקא' ונשקול ממאה תרי כ' בשם הגאונים דאתי אף לרבנן משום דלאחר החורבן לא מנו יובלים לקדש שמיטין וההיא דערכין ל"א ב' מנו יובלין כו' דוקא בזמן הבית וכ' עוד שם דכל החשבונות הכל משנת יצירה שהיא שנייה לבריאת העולם שאנו מונין נמצא למניינינו חרב הבית בשנת ג' אלפים תתכ"ט והיא היתה שנת השביעית כנ"ל ומשם ואילך לא מנו רק ז' ז' כנ"ל נמצא ששנת ש"ך לאלף הששי היא לחורבן אלף ותצ"א כי חשבת כללי ביובלי כו' כמ"ש בע"ז שם כלו הכל בז' ז' וכ"ה לפרש"י דערכין שפי' דבשנת תכ"א חרב הבית והיא היתה מוצאי שביעית הוא ג"כ החשבון כחשבון הרמב"ם רק שפי' דגמ' דע"ז כר"י כתי' ראשון דערכין כמ"ש תוס' בע"ז ב' רשב"ם ע"ש וע"ש ברא"ש וכ' לפ"ז שנת ע"ד היתה שנת השמיטה וכ"ז לשנה שנייה לבריאה והיא שנת ע"ה לבריאה וכ"כ בטי"ד סשל"א ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר והוא ג"כ חשבון הרמב"ם וע"ש בב"י וכ"כ בטח"מ כפי גי' שם ולרש"י בשנת פ"ט וכן עיקר וע"ש בד"מ מ"ש בשם מהר"ל חביב ע"ש ועוד חידש הרמב"ם שכל החשבונות של הגמ' הכל משנה שנייה כנ"ל: (ליקוט) והעיקר כו' דעת רש"י בערכין ששנת תכ"א חרב כמו שמוכח הסוגיא בין לתי' ראשון בין לתי' דרב אשי והסוגיא דע"ז דע"כ הוא לר"י צ"ל כתי' ראשון וכ"כ תוס' בע"ז שם ופ' כר"י ע"ש אבל רש"י בע"ז שם כ' ששנת ת"ך חרב הבית וכרב אשי דערכין וכר"מ והנה לשני הפי' קשה לפי' הראשון קשה דהא בע"ז שם מ' דבת"ך חרב כמש"ש א' מלכות פרס כו' ושם אי טעי האי תנא כו' אי טעי תנא כו' ושם ב' א"ב תלת שנין. ולפי' השני ק' סוגיא דערכין. דמ' דרב אשי תי' אליבא דרבנן ועתוס' שם ורא"ש וחשבון הרמב"ם הוא כפרש"י דערכין ולדידיה כל הסוגיות עולין יפה ופ' ג"כ כרבנן והרא"ש שם פי' כרש"י שם דמשנת ת"ך מתחילין למנות דרב אשי אליבא דר"י וכ"כ הטור בשם ר"י והוא שנה קודם למנין הרמב"ם ורש"י ודעת ר"ת ור"ח בתוס' דע"ז שם כדעת רמב"ם ורש"י אלא שגורס וניבצור תרתי שנין ור"ל למנין מלכות יון וכתי' ראשון דגמ' דערכין והוא מכוון לפירש"י דעירוכין וכ"פ רשב"ם שם אלא שלפי' ר"ת עכצ"ל דבתכ"א חרב דלא קאי שם כלל בחורבן הבית אלא לחשבון השטרות וההיא דערכין י"ל כפי' הרמב"ם דשנה שאחר החורבן קאמר וכנ"ל (ע"כ): (ליקוט) מ"ש הטור ולרש"י בשנת פ"ט היינו רש"י דערכין שכ' דכל מה דפריך שם היינו דבשביעית חרב ומשני דבמ"ש חרב וכ' שם דבשנת תכ"א חרב וכ"כ תוס' בע"ז בשם רשב"ם ומ"ש הטור בשם ולר"י בשנת פ"ח הוא דעת רש"י בע"ז ששנת מ"ך חרב והיא היתה מ"ש וכ"ד הרא"ש שם בע"ז וע"ש שיישב קו' תוס' (ע"כ):
ט סָעִיף ב (ליקוט) והמשכנתא במקום כו' ואם כו'. ל' הרמב"ם פ"ז מה' מלוה ומ' דוקא עד סוף זמנו ומ"ש בכל עת לאפוקי סוף זמנו וכ"ה דעת הרא"ש שם ודלא כרשב"א וש"ע שכ' וכל כו' וכ"ד הרא"ש ע"ש סל"ה ועטי"ד סי' קע"ב וב"י שם (ע"כ): (ליקוט) במקום כו' ומקום כו'. ל' הרמב"ם בפ"ז מה' מלוה וכ"כ הרי"ף בב"מ שם ונראה שדעתו כדעת כרא"ש שם ואמר ברישא בכל עת משום שאז שביעית משמט בכל עת ודלא כי"א למטה שכ' וכל שא"י לסלקו כו' וכ"פ לקמן סי' רע"ח ס"ז (ע"כ): (ליקוט) ומקום כו' עד סוף זמנו. דוקא כה"ג וכ"כ רבו הרי"ם בב"ב קכ"ה ב' וכמש"ל סי' רע"ח ס"ז וע"ש ברי"מ בארוכה וכ"כ ר' אפרים והרמב"ן שם בפשיטות (ע"כ):
י סָעִיף ב (ליקוט) אלא שסיים כו'. עבה"ג וכ"מ בירושלמי שם דמסיק שם כמ"ש בגמ' שלנו דאפי' בשטר שיש בו אחריות דמשמט וא"ר ירמיה בשאין לו קרקע הא יש לו קרקע אינו משמט א"ר יוסי אפי' יש לו קרקע משמט אתיא דר' יוסי כרב דא"ר בא בשם רב ייחד לו קרקע אינו משמט לא אמרו אלא ייחד לו הא לא ייחד משמט. אלמא אע"ג דס"ל דאחריות משמט סיים אינו משמט (ע"כ):
יא סָעִיף ב (ליקוט) וי"א כו'. כמו שהקשו על הרמב"ם דמ"ש ממשכנתא וההיא ברייתא כב"ש כמש"ש ולא עוד ופי' בה"ת דהרמב"ם ג"כ כה"ג מיירי (ע"כ):
יב סָעִיף ב (ליקוט) וכל שאינו כו'. וז"ל הרשב"א בתשו' אתרא דמסלקי דשביעית משמטתו ה"ד אי בגו זימניה ק' הלא מ"מ המלוה א"י לנגוש אותו וה"ל כמלוה לי' שנים ואי לבתר זימניה א"כ אפי' באתרא דלא מסלקי בתר זימניה מסלקי ליה ע"כ צ"ל דכל דלא מסלקי ליה אפי' שעתא חדא לעולם אין משמטתו והביאו ב"י בי"ד סי' קע"ב בד"ה ובמקום שנוהגים כו' וכ' שכ"כ המ"מ ורי"ו בשמו אבל הרא"ש והטור שם חולקין ע"ז וכן רי"ו בשם הרי"ף וכן הריב"ש בשם הרמב"ן ועב"י שם וקושית הרשב"א הנ"ל כ' ברא"ש שם מכאן יש ללמוד דמשכנתא באתרא דמסלקי יכול המלוה לכוף כו' וע"ש סל"ה וס' ראשונה הוא דעת הרא"ש וז"ש עד סוף זמנו ומ"ש ברישא בכל עת משום דרוצה לכלול כל אימת שפגע שביעית לכן כ' ברישא בכל עת ובסיפא עד כו' (ע"כ):
יג סָעִיף ג מי שיש לו. שם ק"ד ב': (ליקוט) מי שיש כו'. כמ"ש בס"ו (ע"כ): (ליקוט) מי כו'. דפקדון אינו משמט כמ"ש בספרי שמוט כל בעל יכול אף בגזלה ובפקדון ת"ל משה ידו כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ד שאין. כמ"ש בס"ו:
טו סָעִיף ה ערב. ב"ב קע"ד א' ההוא ערבא כו' וע"ש ברשב"ם ד"ה פריעת כו':
טז סָעִיף ו כ"ד. עבה"ג:
יז סָעִיף ו לפיכך שבועות כו' אבל. שבועות מ"ח ב':
יח סָעִיף ו (ליקוט) לפי כו'. ערש"י בב"מ קטו א' ד"ה למה כו' ועב"ב מ"ב ב' השותפין כו' ונעשין ש"ש כו' וז"ש השומרים והשותפין כו' (ע"כ):
יט סָעִיף ו מי שחייב כו'. כמ"ש בנדרים ס"ג הריני כאלו התקבלתי וכן כאלו מחל לו דאפקעתא דמלכא היא:
כ סָעִיף ז הלוהו. ירושלמי מלוה ונעשה כפרנית אינה משמטת כפרנית שהיא נעשה מלוה משמטת:
כא סָעִיף ח תבעו. שם וכל מעשה כו' אלו גזרי דינין:
כב סָעִיף ח וכתבו לו. דל"ת מס' שקדם ועב"י. וכ"כ הר"ש במתני ב' פ"י דשביעית:
כג סָעִיף ט אם נהגו. ע"ל סי' ס"א ס"ה אבל תנאים כו':
כד סָעִיף י (ליקוט) המלוה כו'. עתוס' דב"ב קע"ה ב' ד"ה ואין. מכאן כו' (ע"כ):
כה סָעִיף יב (ליקוט) המלוה כו'. כת"ק כמסקנא דגמ' לא לעולם כו' דקי"ל דלא כשמואל ואף א"ס דפליגי בדשמואל קי"ל דלא כשמואל וא"כ הל' כריה"ג (ע"כ):
כו סָעִיף יב ויש מי שאומר. הוא הרא"ש ואזיל לשיטתו שפ' כשמואל שם בשבועות אבד קסא כו' וע"כ דלא כהדחייה שם: (ליקוט) ויש כו'. עבה"ג וסי' ראשונה ס"ל דשמואל לשיטתו ולא קי"ל כוותיה והרא"ש לשיטתו שפ' כשמואל ועסי' ע"כ ת"ב (ע"כ):
כז סָעִיף יד ומקרי זקיפה. כמו זקיפה דב"ק ק"ט א':
כח סָעִיף יד וי"א. ב"מ ע"כ א':
כט סָעִיף יז הבא. ע"ל סי' ס"ו סכ"ה:
ל סָעִיף יז (ליקוט) ולכן מי כו'. כמ"ש בספרי את רעהו פרט לאחרים כו' (ע"כ):
לא סָעִיף יח וי"א דכותבין. כ'. הרא"ש דרבנן דבי רב אשי לא ס"ל הא דשמואל. והרמב"ם וש"ע אזלי לטעמייהו שכ' בס"ך ת"ח שהלוו כו' דוקא וטור ורמ"א אזלי לשיטתייהו שכ' שם וי"א דכל אדם כו':
לב סָעִיף יט וה"ה שיוכל. ל' הר"ן וכ"ת ל"ל לתקן פרוזבול הא יוכל למסור שטרותיו בב"ד וי"ל דמהני לחוב בע"פ:
לג סָעִיף כ ת"ח שהלוו. ת"ח דווקא כנ"ל וכמ"ש גבי ריבית בב"מ ע"ה א':
לד סָעִיף כ וי"א. דס"ל דפליגי אשמואל דשמואל לטעמיה דס"ל פרוסבול עולבנא דדייני כו' ואינהו ס"ל כר"ן דאמר אקיימיניה וער"ן:
לה סָעִיף כ ואין חילוק. ירושלמי אפי' נתונין ברומי ופי' במרדכי הדיינים:
לו סָעִיף כא וי"א אפי' לשנים. גטין ל"ג א' ואפי' לרב ששת עדים ודאי בשנים וסברא ראשונה ס"ל דה"מ כשמוסר לפני ב"ד והב"ד לפניהם אבל כאן שאין מוסר רק לפני העדים בלבד צריך שלשה כמו בפני ב"ד:
לז סָעִיף כא קמי שלשה דיינים. כרב ששת ואע"ג דלענין גט קי"ל כר"ן שם דאינו תלוין זב"ז רק שמביא ר"ן ראיה דשנים נמי מקרי ב"ד וער"ן שם:
לח סָעִיף כא דאינון פלוני כו'. כנ"ל בסי"ט פלוני כו' וכר"ש שם אטו כי רוכלא כו':
לט סָעִיף כא שבמקום. מירושלמי הנ"ל בס' שקדם:
מ סָעִיף כא ואי חתמי. ר"ל שהדיינים במקומו ומוסר להם וקמ"ל דא"צ עדים כמש"ו ועסמ"ע:
מא סָעִיף כא וא"צ. כנ"ל סי"ט והדיינים או העדים כו':
מב סָעִיף כב ואפי' קרקע. שם ופ"ג דפאה:
מג סָעִיף כב מונח. שם בגמ':
מד סָעִיף כב אע"פ שאין. רש"י שם:
מה סָעִיף כב או למי. או למי. נלמד מחייב ללוה:
מו סָעִיף כב אפי' ע"י כו' ואפי'. כ"כ הרא"ש דקאמר מזכהו משמע כו' דזכין לאדם שלא בפניו אע"ג דעי"ז מתחייב יותר מהזכות וער"ן:
מז סָעִיף כב מיהו אם. ב"ב קל"ח א' כאן בצווח כו' וערשב"ם ד"ה כאן בצווח כו' ושם בגמ' זיכה לו ע"י אחר כו' בצווח מעיקרו דכ"ע כו':
מח סָעִיף כג וה"ה אם. ב"י ועסמ"ע וראיה מדפריך איני והתני הלל ולא משני בהשכירו:
מט סָעִיף כה (ליקוט) וליתומים כו'. עסמ"ע וכ"ז מדברי ב"י ע"ש (ע"כ):
נ סָעִיף כו ואם לוו. כרשב"ג בתוספתא ועסי' ע"ז ס"א:
נא סָעִיף כח יתומים קטנים. דגדולים אין ב"ד אביהם דהם ככל אדם. ריב"ש: (ליקוט) יתומים קטנים. ערש"י בב"מ ע' א' ד"ה בדקנני כו' (ע"כ):
נב סָעִיף כט (ליקוט) יתומים גדולים. כאן ודאי אפי' גדולים כמש"ש הבא כו' (ע"כ):
נג סָעִיף כט טענינן להו. ב"ב כ"ג א':
נד סָעִיף ל אין שביעית. עבה"ג ומתני' דפ"י דשביעית השוחט כו': (ליקוט) אין כו'. סנה' ל"ב א' (ע"כ):
נה סָעִיף לא (ליקוט) כ"ז כו'. תוספתא אימתי כותבין פרוזבול ער"ה של שביעית כתבו ער"ה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפי' לזמן מרובה והביאו הר"ש שם מתני' ה' (ע"כ):
נו סָעִיף לג ואם לא. עסמ"ע ועב"ב ל"א א': (ליקוט) ואם לא כו'. דהא אפי' ב"ד פותחין לו ואין חוששין שמא מתוך דבריהם ילמד לשקר כ"ש במה שלא ידענו אם למדוהו בחוץ. שם וזהו שלא כדברי ש"ך בסי' פ' סק"ג שכ' בכ"מ כן (ע"כ):
נז סָעִיף לג (ליקוט) אבל אם כו'. דכה"ג ודאי דמי לשם כיון דשתק בשעת פס"ד נראה כמודה ודאי שקרא אגמריה (ע"כ):
נח סָעִיף לד במגו. דבמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא. סה"ת שמ"ה ועכתובות י"ב ב': (ליקוט) במגו כו'. כמש"ש חזקה כו' ובמקום חזקה אמרי' מגו אף להוציא כמ"ש בכתובות י"ב וכ"כ בהגמ"ר ריש ב"מ וצ"ע שהרי שם אמרי' א"נ ע"כ כו' מ' דלס' ראשונה א"צ ועסי' פ"ב סי"ב מש"ש (ע"כ):
נט סָעִיף לה הוציא. הראיה מבוארת בדבריו:
ס סָעִיף לו א"ל אעפ"כ. מתני' שם:
סא סָעִיף לו ואל. ברייתא שם:
סב סָעִיף לז שט"ח. ע"ל סי' ס"א סי"ב:
סג סָעִיף לז (ליקוט) מוציאין כו'. דברי סמ"ע כאן תמוהים וכבר השיגו ט"ז (ע"כ):
סד סָעִיף לח שהלוקח. שעליו מוטל כנ"ל סי' ס"ו סי"ו:
סה סָעִיף לח טוענין. ב"ב כ"ג א':
סו סָעִיף לח (ליקוט) ואם הודה כו'. צ"ע גם ברישא ליהמניה דאי בעי מחיל וכמו שהקשו תוס' בכתובות י"ט א' וש"פ וצ"ל דמיירי שא"י למחול כגון במעמד שלשתן וכן תי' בסה"ת וא"כ גם בסיפא אמאי נאמן וכמ"ש בספ"ק דב"מ בשובר אמאי כו' אלמא אין מאמינין לה אי לאו במגו דמחילה ושם מיירי באית לה נכסי כמ"ש בסי' ס"ו סכ"ו וע"ש סי"ו ול"ד להא דכתובות י"ט א' דשם אי אית ליה נכסי אין משועבד כלל למלוה וכן הקשה ש"ך ע"ש בס"ק י"ד וכ"כ רי"ו במשרים כו' וז"ל הלוקח כו' והוא מפורש בתוספתא דב"ב רפ"ב כלשונה והביאו הרא"ש בפ"ג דב"ב ס"ח ובתשו' כלל צט וכמש"ל סי' קמ"ו ס"י בהג"ה ואין כו' (ע"כ):
סז סָעִיף לח אם אין לו. כתובות י"ט א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.