א בָּא הַמַּלְוֶה לִגְבּוֹת קַרְקַע, מַגְבִּין לוֹ מִן הַבֵּינוֹנִית שֶׁבְּנִכְסֵי הַלּוֶֹה, דִּבְשֶׁלּוֹ הֵם שָׁמִין:
ב הָיוּ לוֹ שְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבַּע שָׂדוֹת בֵּינוֹנִית, לֹא יוּכַל הַמַּלְוֶה לוֹמַר: תֵּן לִי מִשָּׂדֶה פְלוֹנִית שֶׁהִיא חֲבִיבָה עָלַי, אֶלָּא בִּרְשׁוּת הַלּוֶֹה הוּא לִתֵּן לוֹ מֵאֵיזֶה שֶׁיִּרְצֶה. אִם חָפֵץ הַמַּלְוֶה בְּזִבּוּרִית, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי זִבּוּרִית טְפֵי פֻרְתָּא, שׁוֹמְעִים לוֹ, וְנוֹטְלָהּ בְּזוֹלָא דְהַשְׁתָּא וְלֹא בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ זִבּוּרִית, אֶלָּא אִם רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ, כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן לוֹ בְּזוֹלָא דְהַשְׁתָּא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ג אִם אוֹמֵר הַמַּלְוֶה: תֵּן לִי עִדִּית בָּצִיר פֻּרְתָּא (פֵּרוּשׁ, מְעַט פָּחוֹת), אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתְּנָהּ לוֹ אֲפִלּוּ בְּיוֹקְרָא דִלְקַמֵּהּ. אִם אֵין לַלּוֶֹה אֶלָּא עִדִּית, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָכְרָהּ וְלִקְנוֹת בֵּינוֹנִית לְהַגְבּוֹת לְבַעַל חוֹבוֹ, אֶלָּא מַגְבִּין לוֹ מֵהָעִדִּית. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ עִדִּית בִּמְקוֹמוֹ וּבֵינוֹנִית בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁיִּטֹּל מֵהַבֵּינוֹנִית שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מֵעִדִּית שֶׁבִּמְקוֹם הַבַּעַל חוֹב:
ד אֵין לוֹ אֶלָּא עִדִּית אוֹ בֵּינוֹנִית אוֹ זִבּוּרִית, יִקָּחֶנָּה כְּמוֹ שֶׁהִיא. אִם יֵשׁ לוֹ עִדִּית וּבֵינוֹנִית, יִתֵּן לוֹ בֵּינוֹנִית. יֵשׁ לוֹ עִדִּית וְזִבּוּרִית, לֹא יִתֵּן לוֹ אֶלָּא זִבּוּרִית. יֵשׁ לוֹ זִבּוּרִית וּבֵינוֹנִית, אִם הָיְתָה לוֹ עִדִּית בְּשָׁעָה שֶׁלָּוָה וּמְכָרָהּ, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ בֵּינוֹנִית. וְאִם לָאו, יִתֵּן לוֹ זִבּוּרִית.
ה הָיָה לוֹ עִדִּית בֵּינוֹנִית וְזִבּוּרִית, וְהִתְנָה עִמּוֹ לְפָרְעוֹ מֵהָעִדִּית, וְהָיְתָה לוֹ עִדֵּי עִדִּית וְנִפְסְדָה, קַיְמָא עִדִּית בִּמְקוֹם עִדֵּי עִדִּית, וְאֵינוֹ פוֹרְעוֹ אֶלָּא מֵהַבֵּינוֹנִית:
א סָעִיף א בא המלוה לגבות קרקע וע' ביש"ש פ"ק דב"ק וע' בר"ן וה' המגיד שדקדקו על הרמב"ם והרי"ף בזה וע' בספר המלחמות ריש ב"ק:
ב סָעִיף ב דאין כופין אותו. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"א פסק כהמחבר וע"ש (וע' בספרו שהאריך להכריע בין שתי הגירסות שמביא הטור):
ג סָעִיף ד ומכרם צריך ליתן כו'. פי' מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ב דהיינו דוקא כשמכר' אחר שהגיע הז"פ או אחר ל' יום בסתם הלואה וצ"ע דמדברי הגמרא והפוסקים משמע שאין חילוק:
ד סָעִיף ה והתנה עמו כו'. כ"כ הטור ומשמע דאם לא נפסדה עידית נותן לו עידי' אבל אינו גובה מעידי עידית ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ג השיג על הטור כיון דבניזקין גובה מעידי עידית ה"ה אם כ' לו סתם לגבות מן העידית גובה מעידי עידית וא"כ כי נפסד' עידי עידית גוב' מעידית עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בניזקין גופה אינו גובה מעידי עידית וכמ"ש הרא"ש והטור לקמן סי' תי"ט דיכול לדחותו לאיזה עידית שירצה (ובאמת מהרש"ל חולק נמי אהא דהטור והרא"ש וכמ"ש בשמו לקמן סי' תי"ט ס"ק ד') ועוד דשאני הכא כיון שהוא מכח תנאי ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה ודברי הטור הם ש"ס באיזהו נשך (דף ס"ו ע"ב) וכ"פ הרא"ש והרמזים שם ונראה שמהרש"ל נעלם ממנו הש"ס הנ"ל שהרי לא הזכירה שם כלל ודוחק לומר דבש"ס היינו משום דאמר ליה בפירוש מעידי עידית לא מגבינן לך כו' דלא משמע כן ע"ש ודוק:
א סָעִיף א מגבין לו מן הבינונית לשון הגמרא פ"ק דב"ק (דף ח ע"א) אמר עולא דבר תורה בעל חוב דינו בזיבורית שנאמר בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט החוצה מה דרכו של אדם להוציא לחוץ פחות שבכלים (פי' כיון שברצונו תליא להוציא מסתמא נותן לו מהגרוע שבמטלטלי' וה"ה בפורע מקרקעו' פורע מהגרוע שבקרקעותיו דמן התורה שיעבוד קרקעותיו ומטלטלים שוין הן) אלא שחז"ל אמרו ב"ח בבינוני' כדי שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל וקי"ל כעולא וע' בדרישה מ"ש עוד מזה:
ב סָעִיף א דבשלו הן שמין. לשון הטור ובשלו הן שמין כגון אם היה לו עידית ובינונית וזיבורית אפי' אם הבינונית שלו טובה כעידית דשאר העול' מגבין לו ממנו עכ"ל והיינו לחומרא דנתבע וכ"ש דאזלי' בתריה לקולא כגון אם היה עידית דלוה כבינונית דעלמא ובינונית דלוה כזיבורית דעלמא דנותן לו מבינונית דלוה והא דאמרי' דבשלו הן שמין ילפינן ליה מנזקין דכתיב ביה מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם ודרשינן דמיטב שדהו דהאיך "דישלם קאמר דהיינו דמזיק וה"ה דלוה בהלואה ע"ש בגמ' (דף ו' ז'):
ג סָעִיף ב מאיזה שירצה. ילפינן לה מדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך החוצה דהיינו ממה שירצה גם יש ללמדו מנזיקין דכשמשלם בו ממטלטליו נותן לו מאיזה טלטול שירצה דכתיב כסף ישיב לבעליו ישיב לרבות אפי' סובין וה"ה אם משלם בקרקע דמשלם לו מאיזה עידית שירצה ובגמרא משוה מלוה לענין בינונית לניזק לענין עידית:
ד סָעִיף ב תן לי זיבורית טפי פורתא. בגמרא שם (דף ד') איתא דביומי ניסן יוקרא ארעת' וביומי תשרי זיל ארעתא דמצי א"ל מלוה ללוה אלו הוה לי זוזי הוה שקיל כהשתא השתא דזוזי גבך אשקול כי יוקרא דלקמי' ופירש"י שם דבימי הקיץ ניר וחורש הלוקח השדות ובימי תשרי וחשון זורעין ובימי תשרי זלין שאין סיפוק לזורען באותה השנה דכבר עבר זמן הניר והחרישה ואינן ראוין לזרוע בהו עד שנה הבאה ומש"ה הן בזול וכתבו התוס' גם בבתים שייך זול ויוקרא כה"ג שרגילין להיות ביוקרא בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו דלא נמצאו עוד שוכרין:
ה סָעִיף ב דאין כופין אותו כו'. טעמו דס"ל דלא עדיף כוחו דמלוה בזיבורית הללו מאלו הוה בינונית ואם היו בינונית היה רשות להלוה ליתן לו מאיזה בינונית שירצה גם עתה יאמר לו לא אתן לו מהזיבורית טפי כי ניחו לי אלא אתן לך בינונית בציר פורתא אבל כשגילה דעתו דרוצה ליתן לו מהזיבורית אלא שרוצה ליקר עמו השער כיוקרא דלקמיה בזה קאמר הגמרא דמצי אמר ליה אלו הוה לי זוזי כו' וכנ"ל ובע"ש ערבב הדברים ולא כתב בפי' די"א דאין שומעין לו אא"כ רוצ' ליתנו לו כיוקרא דלקמיה ואיני יודע למה הלא הרא"ש והטור הביאו דיעה הראשונה וכתבו עליו דל"נ מטעם שכתבתי והל"ל דהממע"ה:
ו סָעִיף ג תן לי עידית בציר פורתא. הטעם דאין כופין אותו משום דאין שעבודיה דמלוה אעידית וגם לא שייך למימר אי הוה זוזאי בידי הוה קניתי עידית דעידית לא שכיחי למכור ובטור מסיק דמסתבר כהאומרים דבזה אם גילה הלוה דעתו שרוצה ליתן לאחר עידית כיוקרא דלקמיה והוא רוצה לקחנו כך דצריך ליתן לו כיוקרא דלקמיה:
ז סָעִיף ג ולקנות בינונית כו' דחז"ל השוו מדותיהן וכמו שאם אין לו אלא זיבורית א"צ למכרם ולקנות בעדם בינונית וליתנם למלוה כדינו כן נמי בעידית אלא לעולם משלם ממה שהוא נמצא בידו:
ח סָעִיף ג ובינונית במקום אחר. פי' דאית ביה משום נעילת דלת אם יצטרך לטרוח לילך לניר ולחרוש ולזרוע ולקצור ולהביא התבואה הוא או ע"י פועליו בכל שנה ממקום אחר ובכה"ג טורף אפי' ממשעבדי שהם במקומו במקום בני חורין שיש לו בעיר אחרת וכמ"ש הטור והמחבר לקמן סי' קי"א:
ט סָעִיף ד יקחנה כמו שהיא. פי' ולא אמרי' שימכור הזיבורית או העידית ויקנה בינונית וכבר כתב המחבר זה אלא נמשך אחר לשון הברייתא ומשום אינך בבא נקטי' וכן הוא בטור עפ"ר:
י סָעִיף ד יתן לו בינונית. פי' אף שהוא כעידית דעלמא דבשלו הן שמין וכנ"ל:
יא סָעִיף ד אם היתה לו עידית כו'. דאז היה סמיכות דעתו על הבינונית וחל שיעבודו עליה והרי הוא עדין בידו מש"ה צריך ליתן לו ממנה אף שאין לו לע"ע טובה ממנה והיא בידו בתורת עידית:
יב סָעִיף ה והתנה עמו לפורעו מהעידית. לשון הטור והתנה עמו לפורעו מהעידית הכל לפי תנאו "ואם "התנה "לפרעו עידית והיתה כו':
יג סָעִיף ה במקום עידי עידית. דאנו אומרין דעתו דלא נתרצה לשלם לו מהעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית וק"ל:
א סָעִיף ד בשעה שלוה ומכרה עיין פ"ק דב"ק ח' דבעולא קא מפלגי דאמר דבר תורה בע"ח בזיבורית שנא' והאיש אשר אתם נושה כו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא ופירש"י מר לית ליה דעולא אלא ס"ל דגם מדרבנן דיניה בזיבורית ועיין בנימוקי שמפרש בשם הרמ"ה דמיירי שהי' לו עדיות ומכרה ומר אית ליה דעולא ומש"ה כיון דמן התור' דינו בזיבורית אזלינן בתר שעת גביי' ועתה הבינונית במקום עדיות כיון לו עדיות וגובה מזיבורית ומר לית ליה אלא ס"ל כר"ש דאמר פרק הנזקין דבר תורה בעדיות ומפני מה אמרה בבינונית אלא כדי שלא יאמר אדם אקפוץ ואלונו ומשום הכי כיון דבשעת הלוא' הית' בינונית גובה ממנו אע"ג דעכשיו הוי עדיות וע"ש שכת' בשם הרמ"ה דלא ק"ל כעולא מיהו מלשון הפוסקים משמע דקי"ל דבר תורה דינו בזיבורית והנה בירוש' איכ' מ"ד בע"ח דינו מן התור' בבינונית ויליף לה מקרא דעולא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ודרשינן והאיש זה שליח ב"ד שאם אתה או' שהמלו' יכנס למשכנו יקח עדית ואם אתה או' שהלו' יוציא א"כ יוציא זיבורית אבל השליח נכנס ומוציא בינונית ע"ש ונרא' לפרש במה דפליגי ש"ס דילן עם הירו' דבש"ס דילן מפיק מהאי קרא זיבורית ובירו' מפיק מהאי קרא בינונית דבס"פ המקבל (בבא מציעא דף קי"ג) אמר שמואל שליח בית דין מינתח נתוחי אין אבל משכנו לא ואסיקנא בפלוגתא דתנאים שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו למשכנו אלא עומד בחוץ (והמלוה) מוצי' לו משכונו שנא' בחוץ תעמוד והאיש תניא אידך בע"ח שבא למשכן לא יכנס לביתו למשכן אלא עומד בחוץ כו' ושליח ב"ד שבא למשכן הרי זה נכנס לביתו וממשכנו ע"ש וא"כ בירו' דיליף מהאי קרא בינונית סבר דהאיש כלוה ורשאי להוצי' מביתו והוא מפיק בינונית ועולא דמפיק זיבורית מהאי קרא ס"ל דשליח בית דין נמי מנתח ניתוחי אין אבל אינו רשאי ליכנס לביתו והאיש כמלו' דמי וגם הוא מיזהר ואינו מוצי' אלא לוה והיא מוצי' זיבורית וא"ל כיון דקי"ל כשמואל דשליח ב"ר נמי אינו רשאי ליכנס לביתו של לוה וכן פסק הרי"ף ורמב"ם פ"ב ממלוה ובטור וש"ע סי' צ"ז ואין חולק א"כ תו לא מצינו למילף מהאי קרא בינונית וכמ"ש וז"ב אלא שראיתי בחידושי פני יהושע שכת' בפ' הנזקין לפרש לשון הרי"ף והרא"ש שהעתיקו הבריית' דר"ש מפני מה אמרה תורה בע"ח בבינונית ולשון אמרה תורה משמע דמן התור' ור"ש טעמ' דקרא דריש וכמ"ד בירוש' דינו בבינונית ובזה תמה על הב"י דכתב דהרי"ף סובר כעול' ע"ש ומדברינו יתבאר דליתי' דכיון דאנן קי"ל כשמואל ממיל' ליכ' למילף מקר' רק זיבורית וכמ"ש ומה שכתבו בלשון מפני מה אמרה תורה אין זה ראי' דהוי מן התור' דאשכחן טובא בש"ס דנקט לשון תור' על דברי חכמים וכמ"ש בספר המצו' להרמב"ן שורש אחר ע"ש וא"כ אפשר דגם ר"ש סובר כדעול' דמן התור' בזיבורית אלא דהחכמים תיקנו ועל זה אמר מפני מה אמרה תור' וכן כת' הרשב"א בחידושיו פרק הנזקין ז"ל מפני מה אמרו בע"ח בבינונית כלומר כיון שתיקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תיקנו שיהא אף בעדיות כנזקין ודו"ק:
א סָעִיף ב מאיזה שירצה. ואם אין לו רק זיבורית ג"כ א"י הבע"ח לכפותו ליתן לו מאיזה שדה זיבורית שירצה רק נותן לו מאיזה זיבורית שירצה הוא. וא"ל מה דכתב הש"ך בסי' קי"ט ס"ק ו' דבניזק או מי שהתנה עמו בעידית דאם אין לו רק בינונית דיכול ליקח מאיזה בינונית שירצה הבע"ח אין לדמותו לכאן לבע"ח נגד זיבורית דשם אפי' הקרקע זו עדיפא הרי מגיע לו לגבות ממנה דהא דיניה בעידית משא"כ כאן דאין לו רק זיבורית ואילו הי' קרקע זו עדיפא ג"כ הי' גובה מהגרוע לפי מאי דקיי"ל בשלו הן שמין ובינונית וזיבורית גובה מהזיבורית אבל אם יש לו עדית וזיבורית לכאור' היה נראה דיכול לכפותו על איזה זבורית שירצה דהא אילו הי' עדיפא הי' ג"כ צריך ליתן לו מזה וכן הי' לכאורה נראה באם שיש לו עידית ובינונית דיכול לכפותו באיזה בינונית שירצ' דהא אפי' אם באמת אילו הי' הבינונית אלו עדיפין הי' מוכרח להגבות מהן ובזה הי' מקום ליישב דברי התוס' בגיטין ג' שכתבו בד"ה שמאי דמוכח מדברי רבא דס"ל בשל עולם הן שמין ודבריהם תמוהין דהיכא מוכח זה מדברי רבא. ולפמ"ש א"ש דהוכחת התו' היא מהא דאמר רבא דבשביק בינונית דכוותי' מ"ל הנחתי דפירושו כמ"ש התוס' שם דהיינו מה מכר ראשון לשני וכו' ומשמע אפי' שביק ג"כ עידית ומזה הוכיחו התוס' דס"ל בשל עולם הן שמין דאם ס"ל בשלו הן שמין הא גם בהיות' אצל ראשון הי' יכול לכפותו על בינונית אלו דווקא א"ו דס"ל בשל עולם הן שמין ואי לא הי' יכול לכפותו דאפי' הי' הבינונית אלו שרוצ' ליקח עדיפא לא הי' כופהו דהא נותן לו בינונית בעלמא אבל אחר העיון נרא' דליתא לפי דקי"ל בשלו הן שמין שאפי' בבינונית וזיבורית אינו כופיהו על איזה זיבורית שירצ' דכיון דבשלו שמין הרי הזיבורית שמן בינונית דמי נתן להם שם זיבורית הלא אין משגיחין בשל עולם כלל וכיון דבינונית שמן ונותן לו לפי שומת הב"ד בינונית כדינו א"י לכפותו וליתן לו יותר מדינו ול"ד לדברי הש"ך בסי' קי"ט דשם בהי' לו עידית ומכר' מיירי דאצלו בינונית שמן וכיון דדינו בעידית ואינו נותן לו דינו ע"פ ב"ד מש"ה יכול לכפותו משא"כ הכא שרוצ' לכפותו ביותר מדינא, וראי' לזה דהא אפי' הי' זו שרוצ' לכפותו עליו גרוע מזה לא הי' יכול לכפותו עליו לדעת הרא"ש והרמ"א בלא גילוי דעת וכשהוא שוה לו יהי' יכול לכפותו אנה השכל יגזור כן אלא ודאי כל שנותן לו דינו ע"פ ב"ד לאו כל כמיני' לומר לדידי הא עדיפא אפי' על הגרוע וכיון דאילו הי' עדיפא הי' צריך ליתן לו עכשיו ג"כ יתן לו דלאו כדידי' תליא רק בב"ד וכשנותן לו דינו ע"פ ב"ד שוב אין לו עתה כח לכפותו אפי' בגרוע מכ"ש בשוה לו וראי' לזה מכתובות ק"י דלא משכחת זה גובה וזה גובה אפילו באם לראובן עידית ובינונית ולשמעון בינונית אפי' למ"ד בשלו הן שמין ואי נימא דיכול לכפותו על איזה בינונית שירצה משכחת לה זה גובה וזה גובה גם בהך גוונא אם שמעון רוצה בינונית שביד ראובן דוקא כגון שהוא סמוכ' לשד' שלו ולימא לי' ממ"נ אם תגבה בינונית שלי מתחל' תצטרך ליתן לי איזה בינונית שארצה ואני רוצה בשלך ואם תגביני תחלה ולא יהיה לי רק שני שדות אז אגבה איתך מאיזה בינונית שארצ' דהא בשני שדות דינא בהגרוע וא"כ בדעתי תלוי ואגבה אותך משלי וישאר לי בינונית שלך ובסי' ע"ה בהדיא דעומד כל אחד בשלו אלא ודאי דאפילו לזה עידית ובינונית אינו כופיהו על איזה בינונית שירצה כיון שנותן לו דינו על פי בית דין וכדכתיבנא כנ"ל ברור בדינים אלו (ועסמ"ע ס"ק ו' ויש שם ט"ס וכצ"ל אם גילה הלוה דעתו שרוצ' ליתן לאחר עידית ביוקרא דלקמי' וכו'):
ב סָעִיף ד הי' לו עידית בשעה שלוה ומכר. כיון דבשעת הלואה הי' לו כבר חל שיעבודו על הבינונית ודוקא בכה"ג כיון דבשעת הלוא' היה עליו שם בינונית שוב לא יפקע שמו במה שמכר העידית אבל בשלא הי' לו בשעת הלוא' רק בינונית וחל שעבודו עליו ואח"כ קנה זבורית גובה זבורית והטעם דבשע' הלוא' לא הי' על השדה שם בינונית שתיקנו לו חכמים דבשלו הן שמין והוי עידית לדידי' ועכשיו קנה דבר ששיעבדו לו חכמים דהיינו בינונית וראי' לזה מכתובות ק"ט דאמר בלזה בינונית ולזה זבורית דאם נגבה מקודם הזיבורית דיחזיר ומגבהו הזיבורית למאן דס"ל בשלו הן שמין ואמאי הא בשעת הלוא' לא הי' לו רק בינונית אלא ודאי כדאמרן ואם הי' לו עידית ונשתדף נראה ג"כ דגובה מהזיבורית דדוקא במכר' דלאו כל במיגי' לקלקל בידים שיעבודו שהי' לו בשעת הלוא' ועוד דגם עכשיו הרי העידית תחת שיעבודו אף כשמכר' דאם ישתדפו שאר הנכסים ינכה מהעידית משא"כ בנשתדפו העידית:
א סָעִיף ב דהשת'. דביומי ניסן יקרא ארעת' דבימי הקיץ ניר וחורש הלוקח השדות וביומי תשרי זיל ארעת' דכבר עבר זמן החריש' ואינן ראוין לזרוע עד שנה הבאה וכתבו התוספות דגם בבתים שייך זול ויוקר כה"ג שרגילין להיות ביוקר' בזמן שרגילין לשכור הבתים ולאחר ששכרו זילו דלא נמצאו עוד שוכרים. סמ"ע:
ב סָעִיף ב דאין. טעמו דס"ל דלא עדיף כח המלו' בזיבורית הללו מאם הי' לו בינונית דהרשות להלו' ליתן לו מאיזה בינונית שירצ' גם עתה יאמר לו לא אתן לך מזיבורית טפי אלא אתן לך בינונית בציר פורתא אבל כשגיל' דעתו ליתן לו מהזיבורית אלא שרוצ' לייקר השער בזה אמרו בש"ס דמצי א"ל אילו הוה לי זוזאי כו' עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך דמהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"א פסק כהמחבר וע"ש (וע' בט"ז מ"ש בזה):
ג סָעִיף ג ביוקרא. משום דאין שעבודיה דמלו' על העידית משא"כ בזיבורית דשיעבודיה מדאוריית' עליה אלא שחכמים תקנו לגבות מבינונית מפני נעילת דלת:
ד סָעִיף ד בינונית. פי' אף שהיא כעידית דעלמ' דבשלו הן שמין. סמ"ע:
ה סָעִיף ד ומכרה. מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ב פי' דהיינו דוק' כשמכרה אחר שהגיע הז"פ או אחר ל' יום בסתם הלוא' וצ"ע דמדברי הש"ס והפוסקים משמע שאין חילוק. ש"ך:
ו סָעִיף ה במקום. דאנו אומדין דעתו דלא נתרצה לשלם מעידית אלא משום דסבר הרי יש בידי עידי עידית עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ז"ל משמע דאם לא נפסדו עידי עידית נותן לו עידית ואינו גובה מעידי עידית ומהרש"ל השיג על הטור דכיון דבנזקין גובה מעידי עידית ה"ה אם כ' לו סתם לגבות מעידית גובה מעידי עידית וא"כ כי נפסדו גובה מעידית עכ"ד ודבריו תמוהין דהא בנזקין גופא אינו גובה מעידי עידית וכמ"ש בסי' תי"ט דיכול לדחותו לאיזה עידית שירצה (ובאמת מהרש"ל חולק ע"ז ג"כ וכמ"ש שם בשמו) ועוד דשאני הכא שהוא מכח תנאי ויד בעה"ש על התחתונ' ודברי הטור הם ש"ס בב"מ דף ס"ו ע"ב ונרא' שנעלם זה ממהרש"ל שהרי לא הזכירו שם כלל ודוחק לומר דבש"ס היינו משום דא"ל בפי' מעידי עידית לא מגבינ' לך כו' דלא משמע כן ע"ש ודו"ק עכ"ל:
א סָעִיף ב היו לו. כנ"ל בסי' ק"א ס"ב: (ליקוט) ה"ל כו'. עתוס' ח' ב' ד"ה מצי כו' (ע"כ):
ב סָעִיף ב וי"א דאין. כנ"ל היו לו כו' ועברא"ש: (ליקוט) אם חפץ כו' וי"א כו'. וראיתו שהרי אפי' בבינונית ששיעבודו עליו יכול לדחותו ואי"ל תן לי משדה פלונית כנ"ל ועתוס' שם ד"ה מצי כו' אבל ס' הראשונה ס"ל אע"ג דבבינונית ובינונית אי"ל בכה"ג יכול לומר וראיה ממ"ש ח' ב' א"ר ראובן שמכר כו' ולא אמרן אלא כו' דא"ל להכי דייקי כו' והקשה הרשב"א בחידושיו שם ה"ד אי לא שייר בינונית ביד שמעון הרי זיבורית שביד לוי שעבודיה עליו ואי דשייר בינונית ל"ל למימר להכי כו' הא אף במכר בינונית בשייר בינונית א"י לגבות ותי' דשאני בינונית ובינונית דיכול לדחותו על בינונית שביד שמעון משא"כ בבינונית וזיבורית שא"י לדחותו לבינונית ולהכי צ"ל להכי דייקי כו' ועתוס' שם ד"ה אבל כו' וע"ל סי' קי"ט ס"א (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. וראייתו ממ"ש ח' ב' רצה מזה כו' ודוקא משום שמכר הבינונית ללוי אבל בלא"ה לא גבי מזבורית של שמעון. רא"ש שם ס"ד ואינו מוכרח דעיקר אתא לאשמעינן שי"ל מיד לוי דכל השקלא וטריא שם משום לגבות מלוי ועתוס' שם ד"ה אבל שכ' להיפך (ע"כ):
ג סָעִיף ג אם אומר המלוה. מדלא מוקמינן שם בבע"ח ובעדית בציר וע"ש בתוס' ד"ה לכתובת:
ד סָעִיף ג אם אין ללוה. שם אין לו אלא עדית כו' וע"כ מיירי בכה"ג:
ה סָעִיף ג ואפי' יש. דלא מטרחינן לילך למקום אחר כמ"ש בכתובות פ"ח א' אפי' בע"ח נמי כו' ונמצא כו':
ו סָעִיף ד (ליקוט) יש לו זיבורית ובינונית אם כו'. וכר"ן דס"ל בסוף כתובות בשלו הן שמין וכפי' תוס' שם ד"ה מר כו' והראב"ד הביאו הרשב"א בב"ק שם דרבינא אמר בדעולא קמיפלגי ובשלו הן שמין ולא היתה לו עדית מעולם מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה תקנתא דעולא ובין לתקנתא ובין לדינא דאוריית' דיניה בזיבורית ומ"ד בבינונית ל"ל דעולא וס"ל כר"ש בגטין מ"ט ב' דמדאוריית' דיניה בעדית וכאן ליכא חששא כיון שהוא כבינונית דעלמא מצוי הוא לקנות ואוקמוה אדינא דאוריי' ואנן קי"ל כעולא דרבא דכוא בתרא שם נ' א' ס"ל כוותיה אע"ג דבעיקר דינא שם לא קי"ל כוותיה אבל לפרש"י קשה מאי בדעולא קמפלגי הא מתני' היא והנ"י בשם הרמ"ה פי' דרבינא מוקי בשהיה לו עדית ומכרה ומ"ד בזיבורית אית ליה דעולא ואזיל בתר גוביינא אבל מ"ד בבינונית ס"ל כר' שמעון ואזלינן בתר מעיקר' והלכה דלא כעולא ונראה דגי' כגי' לשון שני של רש"י שם ד"ה אידי. לא גרסי' כו' (ע"כ): (ליקוט) אם כו'. ע"ל ו' א' מ"ש בשם הראב"ד וכן פי' תוס' שם ד"ה מר כו' אלא שפי' להיפך דמסיק בשל עולם הן שמין ומר ל"ל דעולא אלא דר"ש ושייך ג"כ בכה"ג כיון דלדידיה הוא עידית ומ"מ פ' דבשלו שמין וע"ש ד"ה להוציא כו' (ע"כ):
ז סָעִיף ה (ליקוט) ה"ל עדית כו'. אבל יש"ש פ"ק דב"ק סי"ג חולק ע"ז דבכותב לו סתם עידית גובה מעידי עידית כמו בנזקין ע"ש (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.