א בָּא לִפְרֹעַ, אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת צָרִיךְ לִתְּנָם לוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ אֵצֶל מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ לָנוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ. וַאֲפִלּוּ חֲזֵינָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינָם שֶׁלִּי אֶלָּא שֶׁל פְּלוֹנִי, לֹא מַשְׁבְּעִינָן לֵהּ, אֲבָל מַחֲרִימִים עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת. וְהֵיכָא דְאָמַר: אֵין לִי מָעוֹת, וְנִמְצָא שַׁקְרָן, תּוּ לֹא מְהֵימָן בְּזֶה הַחוֹב אִם אוֹמֵר: אֵין לִי מָעוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ לְמִטְרַח וּלְמִזְבַּן וּלְהָבִיא מָעוֹת. הַגָּה: וְכֵן אִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁהוּא מְשַׁקֵּר, וְיֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, כּוֹפִים אוֹתוֹ שֶׁיְּשַׁלֵם מָעוֹת (טוּר). וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף ז' ח'.
ב אִם אֵין לוֹ מָעוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְכֹּר כְּדֵי לִתֵּן לוֹ מָעוֹת, אֶלָּא נוֹתֵן לוֹ מִמַּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ. וְאִם יֵשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים וְקַרְקַע, וְחָפֵץ הַמַּלְוֶה יוֹתֵר בְּמִטַּלְטְלִים מִבְּקַרְקַע, צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ מִטַּלְטְלִים, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ מֵאֵיזֶה מִטַּלְטְלִים שֶׁיִּרְצֶה הוּא, וְאֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה מִטַּלְטֵל זֶה אֶלָּא זֶה.
ג אִם יֵשׁ לוֹ מָעוֹת וְקַרְקַע, אוֹ מָעוֹת וּמִטַּלְטְלִין, וְהַלּוֶֹה אוֹמֵר לְפָרְעוֹ בְּמָעוֹת, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה מָעוֹת אֶלָּא קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין. וְכֵן אִם אֵין שָׁם מָעוֹת, אֶלָּא קַרְקַע וּמִטַּלְטְלִין, וְהַלּוֶֹה רוֹצֶה לִתֵּן לוֹ מִטַּלְטְלִין, אֵין הַמַּלְוֶה יָכוֹל לוֹמַר: אֵינִי רוֹצֶה אֶלָּא קַרְקַע.
ד אִם אֵין לוֹ אֶלָּא קַרְקַע וּבָא לִתְּנוֹ לוֹ, וְאָמַר הַמַּלְוֶה: אֵינִי רוֹצֶה אוֹתוֹ וְאֵינִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה כְּלוּם, אֶלָּא אַמְתִּין עַד שֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת, הַדִּין עִם הַמַּלְוֶה. הַגָּה: וע"ל סִימָן ע"ד. הָיוּ מָעוֹת הַלּוֶֹה מֻפְקָדוֹת בְּיַד אַחֵר, מוֹצִיאִין אוֹתָם וְנוֹתְנִין לַמַּלְוֶה. אֲבָל אִם הָיוּ בְּיָדָם בְּהַלְוָאָה, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדָם קֹדֶם הַזְּמַן (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קכ"ב).
ה אִם יֵשׁ לַלּוֶֹה שִׁטְרֵי חוֹבוֹת עַל אֲחֵרִים, יָכוֹל לְהַגְבּוֹתָם לוֹ וְיָשׁוּמוּ אוֹתָם כְּפִי מַה שֶּׁהוּא הַלּוֶֹה, אִם הוּא אַלָּם; וּכְפִי מַה שֶּׁהֵם נְכָסָיו, עִדִּית אוֹ זִבּוּרִית. (פֵּרוּשׁ, הַמְשֻׁבָּח שֶׁבַּקַרְקַע שֶׁרָאוּי לִקְבֹּעַ עָלָיו דִּירָה, תַּרְגּוּם "נְאוֹת יַעֲקֹב" (אֵיכָה ב, ב) עִדִּית דְּבֵית יַעֲקֹב וּפֵי' זִבּוּרִית, הַחֵלֶק הַגָּרוּעַ שֶׁבַּקַרְקַע, מִלְּשׁוֹן זִבּוּרָא שֶׁהוּא מִין מֵהַבַּעֲלֵי חַיִּים הָעוֹקְצִים). הַגָּה: וַאֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ שְׁאַר מִטַּלְטְלִים, יָכוֹל לְהַגְבּוֹת לוֹ שְׁטָרוֹת בְּשָׁוְיָם. (דִּיֵק מֵהַתְּרוּמוֹת שֶׁהֵבִיא הַב"י שֶׁכָּתַב לְמ"ד אֵין גּוֹבִין מַיְרֵי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים אֲחֵרִים, מִמֵּילָא לְמ"ד דְּגּוֹבִין מַיְרֵי נַּמֵי בִּכְהַאי גַוְנָא).
ו יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמוֹכֵר סְחוֹרָה אֵינוֹ מוֹרִידוֹ לְשׁוּמָא כְּלָל, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ מָעוֹת כְּמוֹ שֶׁהִתְנָה וּמֵאוֹתוֹ מַטְבֵּעַ שֶׁהִתְנָה.
ז אִם יֵשׁ מָעוֹת לַלּוֶֹה, וְתוֹלֶה אוֹתָם בְּגוֹי, וְהַמַּלְוֶה חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ, מַחֲרִימִין עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ (מִטַּלְטְלִין) מָמוֹן אוֹ מָעוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הַלּוֶֹה אָמוּד, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ וְכוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן מָעוֹת.
ח אִם נוֹדַע שֶׁהַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ וְתָלָה אוֹתוֹ בְּגוֹי, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִתֵּן לוֹ כִּי הַגּוֹי מְעַכֵּב, כּוֹפִין לִמְכֹּר קַרְקַע וְלִתֵּן לְבַעַל חוֹב מָעוֹת. וְכֵן אִם הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁיֵּשׁ לְגוֹי עִרְעוּר עַל נִכְסֵי הַלּוֶֹה, וְיָרֵא הַמַּלְוֶה לִטֹּל קַרְקַע מִיִּרְאַת עִרְעוּרוֹ שֶׁל גּוֹי, צָרִיךְ הַלּוֶֹה לִטְרֹחַ וְלִמְכֹּר וְלִתֵּן הַמָּעוֹת.
ט כָּל מַה שֶּׁיִּתֵּן לוֹ, מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלִין, יָשׁוּמוּ לוֹ כְּפִי מַה שֶּׁיּוּכַל לְמָכְרָם מִיָּד, אֲפִלּוּ בְּבֵיתוֹ, לְפִי הַשָּׁעָה וּלְפִי הַזְּמַן, וְלֹא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַחֲזֹר לְמָכְרוֹ בָּעֲיָרוֹת וּבַשְּׁוָקִים אוֹ לְעַכְּבוֹ עַד שֶׁיִּמָּצְאוּ לוֹ קוֹנִים אוֹ שֶׁיִּתְיַקֵּר, דְּאִם כֵּן נָעַלְתָּ דֶּלֶת בִּפְנֵי לוֹוִים.
י מַגְבִּין לַמַּלְוֶה כָל הַמִּטַּלְטְלִים שֶׁיִּמָּצְאוּ לַלּוֶֹה, וְאִם לֹא הִסְפִּיקוּ הַמִּטַּלְטְלִים, מַגְבִּים לוֹ קַרְקַע אַחַר שֶׁהֶחֱרִימוּ עַל כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים אוֹ עַל כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִטַּלְטְלִים וְאֵינוֹ מְבִיאָם לְבֵית דִּין. וְכֵן עִקָּר, וּדְלָא כַּי"א שֶׁצָּרִיךְ לִשָּׁבַע עַל זֶה (הָרַשְׁבָּ"א), וְגוֹבִין כָּל הַקַּרְקַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ; אֲפִלּוּ הוּא מְשֻׁעְבָּד לִכְתֻבַּת אִשָּׁה אוֹ לְבַעַל חוֹב שֶׁקָּדַם, מַגְבִּין לְזֶה מִיָּד, וְאִם יָבֹא רִאשׁוֹן וְיִטְרֹף, יִטְרֹף.
יא הָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין אוֹ קַרְקַע, וְיֵשׁ עָלָיו חוֹבוֹת לְגוֹיִים, וְאוֹמֵר: הֲרֵי כָּל נְכָסַי מְשֻׁעְבָּדִים לְגוֹיִים, וְאִם יִטְּלוּ אוֹתָם יִשְׂרָאֵל יָבוֹאוּ הַגּוֹיִם וְיַאַסְרוּ אוֹתִי וְאֶהְיֶה בַּשִּׁבְיָה, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יִגְבֶּה הַיִּשְׂרָאֵל חוֹבוֹ, וְאִם יַאַסְרוּהוּ הַגּוֹיִם הֲרֵי כָּל יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּים לִפְדּוֹתוֹ:
א סָעִיף א בא לפרוע אם יש לו מעות כו'. וכן הדין לענין גביית כתובה שצריך ליתן לה מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפמ"ש בטור א"ע סי' ק' ע"ש וכן הוא בתשו' רשד"ם לטח"מ סי' קמ"ג להדיא בשם ר' דוד כהן ע"ש וכ"כ בפשיטות בתשוב' הנ"ל השייכים לא"ע והוא פשוט ודוק ועי' בתשובת ר"מ אלשיך סי' כ"ב וע"ל סי' תי"ט כתבתי דאפי' יש ליתומים קרקע מחויבים ליתן לו מטלטלים וע"ש:
ב סָעִיף ד אבל אם היו בידם בהלואה אין מוציאים מידם קודם הזמן. לשון הר"ב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונראה דרצה לומר שם דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלוה לו' עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלוה מקפיד בכך אין מוציאין מלוה כיון דאית ליה פסידא ללוה דהוי כנכסים משועבדים דאין גובין מהן במקום שיש בני חורין ולכך כשמשלם לו מטלטלים סגי משא"כ במעות פקדון שאין יכול הנפקד לומר אני צריך הפקדון עוד לזמן ונראה לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דבלא הגיע הזמ"פ לא באו אלא לו' דהיכא דאית ליה פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן והוא אומר אני צריך עוד המעות לאיזו זמן וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה לעיל סי' פ"ו:
ג סָעִיף ה ואם יש ללוה שטרי חובות כו'. דברי המחבר והר"ב אינם נראה לפע"ד לדינא דנרא' דלטעמייהו אזלי שכתבו בב"י וד"מ דהרשב"א בתשוב' והטור בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת דכ' הרשב"א בסי' תתקכ"ט ובתשו' הרמב"ן סי' נ"ג שפשט המנהג כגדולי המורי' שמגבין משטרות אבל לפע"ד דברי בעה"ת ברורים בטעמן ואין חולק עליו כלל וכמו שאבאר דודאי לא מסתבר כלל שישלם בע"כ בשטרות ולא מטלטלי דהא לעולם אזלינן לטובת המלוה ועוד היאך נכוף אותו לגבות שטרות בחובו ושיתבע את הלוים והלא הוא אין לו עסק עמהם ואינו בעל דבר שלהם והאיך נכריחו שיהא בע"ד שלהם בע"כ ועוד דשמא יארע קלקול שלא ישלם לו זה הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלתו שיחזיק זה תחת ידו מטלטלים ויסלקנו בשטרות והרשב"א בתשובה סי' תתקכ"ט מיירי שם להדיא כשאין ללוה לשלם כלל ממקום אחר דהא מתחלה רוצה לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו והביא ראיה מאשה שחבלה באחרים ור"ל מפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח) דפריך התם ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ולא פריך ותיגבה ליה בדמי חבלתו. אח"כ כתב שכופף ראשו לגדולי המורים והתם בפ' החובל מיירי כדפי' ואין להקשות כשאין לו לשלם כלל ממקום אחר מהיכי תיתי לא יגבו מהן י"ל דהיינו ודאי דכפינן ללוה שימכרם לאחרים וישלם למלוה מהן וכדמוכח בש"ס פרק החובל שם וכן הוא בתשובה להרמב"ן סי' כ"ב ודהרשב"א היא וה"ה אם המלוה עצמו רוצה לקנותם כמו לוקח אחר כופים אותו שימכרם והיינו שיתן לו כתיבה ומסירה כדין כל שטרות אבל בלא כתיבה ומסירה אין מגבים ולבסוף הסכים לגדולי המורים שמגבים לו וא"צ כתיבה ומסירה וכן משמע נמי אם אין הלוה כאן כגון שהלך למד"ה או מת הלוה ולא הניח רק שטרות שמגבין למלוה משטרות בשומא אם ירצה (ואין צריך להמתין עד הזמן פרעון אבל אם לא היו מגבין משטרות רק כשהלוה מוכרם בכתיבה ומסירה לא היה מגבינן בכה"ג וק"ל) וכן הוא בתשו' הרמב"ן סי' נ"ג ודהרשב"א היא א"נ לענין שותף שהלך למ"ה אם ב"ד מחלקין בשטרות בלא חבירו כמו שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו תשו' הרשב"א ע"ש. אי נמי נ"מ לענין ב"ח מאוחר שקדם והניח שטרות שיכול לומר למוקדם הנחתי לך מקום לגבות הימנו דהיינו שטרות וגובה אותם בשומא וכדאיתא בתשו' הרשב"א סי' תתקכ"ט ונראה דגם הט"ו אין ר"ל שהרא"ש חולק על בעה"ת וכמו שהבינו הב"י וד"מ וב"ח (גם בספר גי"ת שער ד' ח"ב כ' דתשו' הרשב"א והט"ו בשם הרא"ש חולקים על הבעה"ת וליתא וכמ"ש גם שאר דברי הגי"ת שם לא נהירין ע"ש ודוק) ושאר אחרונים מדבריו דא"כ לא ה"ל לכתוב דברי בעה"ת בשם י"א אלא הל"ל כתב בעה"ת כו' וא"א הרא"ש ז"ל כתב כו' ועוד דא"כ הל"ל עיקר הטעם שכ' הבעה"ת שיש לנו לילך לטובתו של מלוה דלגבייה מאי דחריף למיזבן כו' ועוד קשיא דא"כ היאך מצא שהרא"ש חולק בזה אלא נראה דהט"ו ג"כ מיירי שאין לו לשלם רק שטרות די"א שאין יכול להגבותם למלוה בע"כ אלא המלוה יכול לומר תטרח אתה ותוציא מן הלוים כי מוכרח אתה לשלם לי ואני לא אקחם בתורת גוביינ' לפי שאין גופם ממון ועוד שהקלקול מצוי בהן וא"א הרא"ש ז"ל כתב שיוכל להגבותם לו וישומו אותם כו' ויוצא ידי חובתו בזה וזה משמע להדיא בכלל צ"ח סי' ז' ומביאו הט"ו לעיל ס"ס ס"ו דכופין אותן לחלוק שטרות בשומא לפי נכסי הלוה אם הם עידית כו' ולפי אלמותו כו' ואם נתקלקל אח"כ שטרו של א' מהן מזל רע דידיה גרם ומ"מ מחמת חששא זו דשמא יתקלקל אחד מהן אין לבטל החלוקה מעיקרא ע"כ והא נמי דכוותיה היא דודאי לא מסתבר לחלוק בין חלוקה לפרעון דאם איתא דבפרעון לא היו מגבין בע"כ שטרות גם בחלוקה לא היו חולקים בע"כ ואם היה אירע קלקול בשטר היה על שניהם והרי מוכח בתשו' הרשב"א שהביא ב"י לקמן סי' קע"ו מחו' י"ו שכ' נראה שאין חולקין חוב נגד חוב לפי שהשטרות אין גופן ממון כו' ויותר מזה נראה לי שאין ב"ד שמין לב"ח מש"ח של לוה כו' (וכתב ב"י שם שהרשב"א עצמו מודה למעש' להרא"ש ע"ש) אלמא דטפי עדיף פרעון לב"ח מחלוקה א"כ לפי מה שפסק הרא"ש דחולקין בעל כרחו כ"ש דלענין ב"ח מגבין בע"כ ודוק (ואם לא תפרש דברי הט"ו כן ודאי דהעיקר כהי"א שבטור וכמ"ש): ולענין דינא נראה עיקר כגדולי המורים דשטרות בני גוביינא נינהו וכשהמלוה רוצה לגבותם מגבין לו מהן מיד בשומת ב"ד ששמין השטרות ואין צריך כתיבה ומסירה וא"כ ה"ה אם אין הלוה כאן או שמת מגבין לו וא"צ להמתין עד הז"פ ומ"ש הרשב"א והר"ן להוכיח דאין מגבין משטרות לפע"ד לאו הוכחה היא וז"ל הר"ן פ"ב דכתובות ואי תימא בלא ר' נתן נמי הוי חוב לאחרים דנהי דאין מוציאין מזה ונותנים לזה כל זמן שלא יתבענו ללוה מ"מ כשיתרעם המלוה בב"ד למה לא יגבו לו חוב זה כשם שהם מגבין לו שאר נכסיו יש לומר דשטרות לאו בני גוביינא נינהו שאין גופן ממון וכל שאין גופן ממון אין ב"ד מגבין לו ומהכא שמעינן לה והכי נמי מוכח בסוף מכילתין גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה דאמרינן זה גובה וזה גובה הלכך בלאו דר' נתן לא הוי חב לאחרים אבל לר' נתן דס"ל שהמלוה יכול לתבוע בדין בעל חוב של לוה ולפרע ממנו הוי חב לאחרים ולא מהימן לומר אמנה עכ"ל וכן כתב עוד הר"ן בס"פ שני דייני גזירות בביאור יותר ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקי"ד וסי' תתקכ"ט וסי' אלף קי"ב ולפע"ד העיקר כגדולי המורים ולא מוכח מכל זה מידי דנהי דהב"ד מגבין משטרות מ"מ לא עדיף גוביינ' דב"ד ממכירת הבע"ד עצמו וא"כ אי לאו דר' נתן כי היכא דבמוכר שט"ח לחבירו בדמי חובו שהיה חייב נאמן לו' לו אמנה או פרוע או יכול למחלו כיון דאחר המכירה כבר נתפרע חובו ותו ל"ש שעבודא דר' נתן וכמש"ל סי' פ"ו סעיף ה' ס"ק י"א א"כ ה"ה בגוביינא דב"ד וא"כ זה שאומר שטר אמנה הוא היה נאמן ולא יכול לגבות בו שהיה הלוה אומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא מכח מלוה שלי אתה באת עלי והרי הוא אומר שהוא אמנה. אבל השתא מדר' נתן ה"ל מלוה ראשון בע"ד דלוה שני וכדאי' בש"ס פ' האשה שנפלו (סוף כתובות דף פ"א) ואין צריך לבא בכח הלוה שלו והלכך לאו כל כמיניה לומר אמנה. גם הך דכתובות גבי שנים שהוציאו ש"ח זה על זה אינו הוכחה דהתם לא מיירי בתורת שומא שאינו רוצה להפחית מן השטר רק רוצ' להגבותו בכדי מה שכ' בו וכן דחה הבעה"ת שער ד' סוף ח"ב להדיא ראיה זו ע"ש. גם הראיה שהביאו הרשב"א בתשו' והר"ן פ' שני דייני גזרות מהך דפ' החובל לפע"ד לאו ראיה היא מכח מה שכתבתי דגוביינא דב"ד לא עדיף ממכירה ואמת מדברי הרשב"א שהביא ר' ירוחם במישרים סוף נתיב י"ד ומביאו ב"י לעיל ס"ס ס"ו נראה דגוביינ' עדיף ממכירה שכתב וז"ל והיכא שהגבו ב"ד השט"ח של ראובן שהיה לו על שמעון מדינא דר' נתן דאין יכול למחלו לראובן דדוקא מוכר יכול למחול כו' וכ"כ הרשב"א עכ"ל וכן נראה מבואר בתשר הרשב"א סי' תתקי"ד וז"ל ובענין גוביינא ששאלתם אם שייכת בשטרות הוו יודעים דאין שייכים הואיל ואין גופן ממון ואשה שחבלה באחרים דב"ק תוכיח שאלו היתה גוביינ' בשטרות היו ב"ד שמין ומגבין כתובתה לניזקין מעתה ושוב אינה יכולה למחול עכ"ל וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף כ"ז וא"כ למה שכפף ראשו בתשובות אחרונות לגדולי המורים דשייכים גוביינא בשטרות א"י למחול ועדיף ממוכר שט"ח. אבל לפעד"נ דנהי דס"ל לגדולי המורים דמגבין משטרות מ"מ לא עדיף ממכירה אלא דכיון דהשתא לית ליה לשלומי ונכסים דידיה משועבדים למלוה שלו בית דין מגבין לו והם עומדים במקום הלוה בע"כ והוי כאלו מכר לו הלוה ומ"מ יכול הלוה למחלו אח"כ אם גבה זה השטרות בשומא ונתפרע מחובו דתו ליכא שעבודא דר' נתן וא"כ שפיר משני בפ' החובל דלגבי בעלה ודאי מחלה והא דפריך ותזבין ליה ולא פריך וניגבה ליה אין בכך כלום מה לי גבייה מה לי מכירה ואדרבא גבייה דב"ד היא מכירה ופריך כפשוט' כן נ"ל ברור והכי משמע מל' בע"ת שער ד' סוף ח"ב שכתב שאם רוצה להגבות לו שטרות והמלוה רוצה מטלטלי או קרקע הרשות בידו כיון שיוכל למחלו וכדשמואל לא שקיל להו מלוה עכ"ל ומשמע דאף לבתר גוביינא יכול למחול והיינו כמו שכתבתי וכן עיקר: העולה מזה מי שאין לו לשלם רק שטרות ורוצה המלוה שימכרם וישלם לו צריך לעשות כן וכן אם רוצה שיגבו אותם לו בתורת שומת ב"ד מגבין לו ע"פ שומא ונותנים לו השטרות וא"צ כתיבה ומסירה דגבייה דב"ד הוי כמכיר' והלוה יכול למוחלם אחר שקבל אותם בחוב שלו וכן אם אין הלוה כאן כגון שהלך למ"ה או מת מגבין לו שטרות בשומא וכן ב"ח מאוחר והניח שטרות יכול לו' למוקדם הנחתי לך שטרות לגבות אע"פ שלא הגיע הז"פ תגבה אותם בשומא וכן שותף שהלך חברו (למ"ה) חולק שלא מדעתו ע"פ ב"ד השטרות בשומת ב"ד וכן אם הלוה אומר קח שטרות בשומא ואיננו רוצה לטרוח להוציא הדין עמו אבל אם אינו רוצה ליתן לו השטרות בשומא צריך לטרוח להוציא וא"י לומר תוציא אתה אף שהמלוה ג"כ אינו רוצה ליקח השטרות בשומא צריך הלוה לטרוח ולהוציא ולשלם לו אבל אם יש לו לשלם ממטלטלי או קרקע א"י להכריח את המלוה שיקח השטרות בשומא אלא צריך לשלם לו מטלטלי או קרקע:
ד סָעִיף ו אינו מורידו לשומא וכו'. זהו לשון הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות וכדין פועל כמו שהתנה וכן הדין וכן הוא בב"י בשם הריטב"א וכ"כ לקמן סי' של"ו סעיף ב' בשם התוס' והפוסקים ע"ש:
ה סָעִיף י וכן עיקר ודלא כי"א כו'. כ' הסמ"ע וז"ל עיין בד"מ ר"ס צ"ט שכ"כ בתשו' הרא"ש הביאה הט"ו בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו סכ"ב ובסי' ס"א כתבתי פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו ע' שם וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כ' דמחרימין ולא משביעין עכ"ל ובאמת מסיק כן בד"מ ר"ס צ"ט וז"ל משמע מתשובה זו דאע"ג דרוצה לשלם אם אין לו לשלם מעות צריך לישבע מתקנת הגאונים אבל במרדכי ר"פ המפקיד פסק בשם מהר"מ ורבו דאין משביעין אותו על זה ומשלם במה שמודה בו וע"ש וכן איתא תשובת מהר"מ במרדכי פרק הכותב עכ"ל ובד"מ ר"ס ק"א כתב עוד שכ"כ ג"כ הגהת מיימוני פ"א מהלכות מלוה והביא לשונו אבל לפע"ד דברי הסמ"ע ודברי הד"מ אינם נכונים ונ"ל עיקר דאף שנותן לו קרקע צריך לישבע ע"פ תקנת הגאונים לכ"ע ומ"ש הסמ"ע בדעת הרא"ש ודאי ליתא למעיין בתשו' הרא"ש כלל ל"ט סי' ה' ובטור סי' ס"א ס"ה שהרי מסיים דאל"כ מאי הועילו הגאונים בתקנתן כל אדם יאמר איני רוצה ליתן מטלטלי או לישבע תגבו לבעל חובי קרקע עכ"ל ומ"ש הסמ"ע בדעת הרשב"א סי' אלף כ"ו ליתא דאע"ג דאיתא שם שפסק כן במי שהיה אמוד בעושר היינו מעשה שהיה כן היה וראיה שהרי כתב מתקנות הגאונים ז"ל שמשביעין אותו בנק"ח כמו שכ' הרמב"ם ז"ל כו' ורמב"ם לא חילק בין אם היה מוחזק בעושר או לא ובין רוצה לסלק בקרקע או לא וגם בתשובת הרשב"א שהביא ב"י סי' זה סעיף ז' לא הזכיר אמור בעשיר רק אמוד סתם הלכך העיקר בדעת הרא"ש כהד"מ ולא כהסמ"ע ואיפכא קשיא לי על הד"מ במה דס"ל דהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ ורבו ופרק הכותב ובהגה' מיי' (הוא בתשוב' מיי' לספר משפטים סי' נ"ג ע"ש) חולקים על הרא"ש דהמעיין בדבריהם שם יראה להדיא דקאי אש"ס ולדינא דש"ס פשיטא דאין נשבעין כלל כשטוען אין לי ואדרבא יש להוכיח מדברי המרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"ם להפך דמשמע שם דיליף ממתני' דנשבעין שאינם ברשותו דה"ה כשטוען אין לי שום דבר נשבעין אבל כשטוען אין לי מעות אלא שוה כסף אינו נשבע ומביא שם רבו הזקן ראיה לזה מש"ס פ' מי שהיה נשוי כו' ע"ש וא"כ קשיא על המרדכי בשם מהר"מ היאך אפשר דהיכא שטוען אין לי שום דבר ישבע מדינא דש"ס הא הגאונים דתקון הכי אלמא דמקמי תקנת הגאונים לא הוי דינא הכי א"ו תקנת הגאונים היה אפי' כשרוצה ליתן שוה כסף צריך לישבע ואפי' תרצה לדחוק זה בדוחק מכל מקום פשיטא דאין מוכרח מדברי המרדכי להפך ולומר דלתקנת הגאונים אין צריך לישבע דפשיטא דמרדכי קאי אש"ס וכן דברי המחבר שהם דברי הרמב"ם יש לפרש דמיירי התם לדינא דש"ס וברמב"ם משמע שם יותר כן שהם דבריו בר"פ א' ולא הזכיר שם עדיין כלום מתקנת הגאונים רק אח"כ בפ"ב הזכיר מתקנת הגאונים וכן יש לפרש דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים שבכל הסימן זה דמיירי לדינא דש"ס (ובהכי ניחא מה שהניח בקושיא בספר ג"ת דף ז' ע"ב על מ"ש הב"י בסי' זה סעיף ז' וז"ל והרשב"א בתשו' יש לו קרקע כו' דה"ל לכתוב והרשב"א כתב בל' פלוגתא ולפמ"ש לק"מ מה שהקשה בספר ג"ת שם על הרשב"א וגם מ"ש עוד בספר ג"ת שם בריש שער ד' כ"ו ע"ג בשם הר"מ פ' המפקיד הכל אינו נכון וכמ"ש וק"ל) וגם הדין שכ' המחבר בריש הסי' שאפי' חזינן שיש לו מעות לא משביעי' ליה שהוא מהגמ"יי פ"א ממלוה (דהיינו תשובת מיי' שם סי' נ"ג) ובהגמ"יי שם קאי להדיא אדינא דש"ס ע"ש הלכך נלפע"ד כיון דאין חולק על הרא"ש והרשב"א יש להורות כותייהו ובפרט דמסתבר טעמי' דהרא"ש דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן כל אחד יבריח מטלטלים שלו ויסלק לב"ח שלו בקרקע וכן משמע פשט דברי המחבר לעיל סי' ס"א סעיף ג' ע"ש. ומצאתי בבעל העיטור סוף ד' ס"ג וז"ל בתשו' היכא דלא ידע אי אית ליה אלא ארעא אי אמיד הוא לאו כל כמיניה ואי לא אמיד לא משביעין ליה אלא חרם סתם דבתרי דינים לא דייני' ליה עכ"ל וכן כתב בעה"ת שער ד' בשם תשובה לקמאי ומשמע לכאורה מדבריהם דמיירי לאחר תקנת הגאונים דאל"כ למה הוצרכו לומר דבתרי דיני לא דייני ליה תיפוק ליה דאפי' בחד דינא דהיינו שאין לו לשלם בשום דבר אין משביעין מדינא דש"ס וא"כ הם חולקין על הרשב"א והרא"ש אבל יש לדחות דהתם מיירי שטוען המלוה ברי שיש לו מעות ומדינא דש"ס הוי משביעין ליה וס"ל להנהו קמאי כיון שרוצה לסלקו בקרקע תרי דיני לא דייני' ליה א"נ ס"ל להנהו קמאי כהמרדכי ר"פ המפקיד בשם מהר"מ דכשטוען אין לי שום דבר חייב לישבע מדינא דש"ס והלכך כשרוצה לשלם בקרקע בתרי דיני לא דיינינן ליה אבל אה"נ דלבתר תקנת הגאונים משביעינן ליה אפי' רוצה לשלם בקרקע ואע"ג דבבעה"ת כתב שם קודם לכן בסמוך תקנת הגאונים מ"מ י"ל כיון שהתחיל אח"כ ענין בפני עצמו קאי לדינא דש"ס א"נ שאני בהך דהבעל העיטור ובעה"ת דמיירי שאינו אמוד כלל ואפי' תימא דפליגי מ"מ נראה עיקר כהרא"ש והרשב"א וכמ"ש ובפרט האידנא דנפיש רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל א' יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר כן נלפע"ד:
ו סָעִיף יא אין שומעין לו כו'. עיין בש"ש פ"ק דב"ק סי' ך' שכ' דמיירי כשהגיע זמן היהודי' לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:
א סָעִיף א ואינו יכול לדחותו כו'. דהרי גם המלוה הלוה לו מעות רק כיון שההלואה להוצאה נתנה אמרינן דמתחל' ההלואה אייאש נפשו מזה דלעת שיבא זמן הפרעון לא יהיו בידו בודאי המעות ועיקר סמיכת דעתו היה על הקרקעות מ"ה אינו יכול להשביעו שאין מעות וכ"ש שאינו יכול להכריחו שימכר מטלטלי' או קרקעות שלו וישלם לו מעות וכמ"ש בס"ב אם לא שקיבל עליו זה בשטר בפירוש או לפני עדים שאז כל תנאי שבממון קיים:
ב סָעִיף א אבל מחרימין על כל מי שיודע כו'. גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות אין משביעין ליה אלא בחרם סגי וכן צריכין לפר' דברי המחבר בסמוך ס"ז ע"ש:
ג סָעִיף א וכן אם נראה לב"ד כך פי' אפי' לא נמצא שקרן דהיינו בעדים:
ד סָעִיף ב צריך ליתן לו מטלטלים דמטלטלים נוחים למכור דאם לא ימצא קונים בעיר הזאת יוליכם לעיר אחרת וימכרם שם משא"כ בקרקע וכיון דהוא הלוה לו מעות צריך ליתן לו דבר היותר קרוב למציאת מעות:
ה סָעִיף ב מאיזה מטלטלים שירצה הוא. כמו באם פרע לו מעות דמשלם באיזה מטבע שירצה וכן אם פרע לו בקרקע שדינו בבינונית שנותן לו מאיזה שירצה וכמ"ש הטור והמחבר בר"ס ק"ב ס"ב ומטעם שכתבתי שם:
ו סָעִיף ג איני רוצה מעות כו'. דחכמים השוו דבריהן וכמו דאם רוצה המלוה מעות היה צריך ליתנם בע"כ של הלוה כיון שהם בידו וכנ"ל כן אם ירצה הלוה ליתן לו מעות צריך המלו' לקבלם ועוד שהרי אפי' בשני מיני מטלטלי' או בינונים שביד הלוה נתבאר דנותן לו הלוה מאיזה שירצה כ"ש דנותן לו מעות במקום מטלטלים ומטלטלים במקום קרקע וק"ל:
ז סָעִיף ד וע"ל סי' ע"ד. שם בסעיף ו' כתב המחבר כן וכ"כ שם הטור בהדיא ע"ש:
ח סָעִיף ד אבל אם היו בידם בהלואה כו' הטעם כתב שם דה"ל זה בכלל אמרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הטור והמחבר בסי' פ"ו ע"ש ועד"ר:
ט סָעִיף ה יכול להגבותם לו. לאפוקי ממאן דאמר כיון דאין גופן ממון אינו יכול להכריח להמלוה להפרע מהן במקום שיש לו שאר מטלטלים:
י סָעִיף ו אינו מורידו לשומא כו'. ז"ל הריטב"א שם צריך לשלם לו במעות כמו שהתנה וכן הדין כי אנן סהדי שלא מכר לו זה מטלטלים וסחורתו ע"מ לקבל קרקעות וכופין ע"ז עכ"ל והאי כמו שהתנו שכתבו אינו ר"ל שהתנה כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלואה נמי הוה דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרין שמוכרין סחורה שיתן לו בעדה כך וכך מעות ובזה אפי' קבע לו זמן לנתינת המעות והגיע הזמן ואין לו מעות צריך לשלם לו במעות דוקא כיון דכל סוחר דעתו לכך מסתמא משא"כ בסתם הלואה שדעתו לא היה אלא לגמול חסד עם הלוה ומה"ט פסק ר' מרדכי יפה ז"ל בע"ש שלו דבשטר הלואה שכתב בו שנתן לו מאה זהובים למחצית שכר כיון שהנותן היה כוונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעו' כשמגיע הזמן ע"ש ונראה דהיינו דוקא בשטר הלואה למחצית שכר ובהיות יודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר ליתן לו מעות לזמנו שקבע עמו אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך משא ומתן הוא להחליף סחורה בסחורה ומרויח בסחורה שלוקח במקום סחורתו וזה עשה ג"כ כן צריך הנותן להמתין להמקבל עד שימכר סחורתו בעד מזומנים או יקבלם בעינא עם הריוח שעלה על הסחורה ופשוט הוא:
יא סָעִיף ז מחרימין על כל מי שיודע כו' עמ"ש בס"א סק"ב גם י"ל דבא לכתוב עליו דאם הוא אמוד דאין שומעין לו כו':
יב סָעִיף ט למכרם מיד אפי' בביתו. עפ"ר שם הוכחתי דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כתב הטור והמחבר דשמין מתחלה הקרקע ואח"כ מכריזין עליה ל' יום ואם לא ימצא קונים שיתנוהו דמי השומא ששמאוהו צריך המלוה לקבלם כפי מה ששמאוהו וה"נ גם משומת קרקע איירי ועוד כתבתי שאר הוכחות לזה אלא שמין אותו כפי מה שהי' שוה אם היה לפנינו קונה שצריך לו ורוצה לקנותו ואין ראייה במה שאין עתה בני אדם שרוצים לקנותו ואין רוצין ליתן כ"כ בהשומא די"ל דמשום שרואים שמכריזי' עליה ושצריכים למכרו כדי לשלם בדמיו סבורין לדחוק המוכר או להב"ד שיתן לו בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שישומו אותו כפי מה שהי' יכול למכרו עתה ולא אם היה מוליכו לעיירות אחרות או בשעה שנתיקרו וכדמסיק וק"ל:
יג סָעִיף ט ולא שיצטרך לחזור כו'. נגד מ"ש ששמין כפי מה שיוכל למכרו בביתו כתב כאן ולא שיצטרך למכרו בעיירות ונגד מ"ש תחלה לפי הזמן כ' כאן או שיתיקר וכנגד מ"ש לפי השעה כ' כאן ולא שיצטרך להמתין לו עד שימצאו לו קונים ור"ל קונים הרבה שיוסיפו זה על זה אבל מ"מ ישומו אותו כפי מה שהי' נותן בעדו הקונה לו הצריך לו וכמ"ש ועפ"ר ודרישה:
יד סָעִיף י ודלא כי"א שצריך לישבע ע"ז עיין בד"מ בר"ש צ"ט שכ' שכ"כ בתשובת הרא"ש הביאה הטור בסי' ס"א ס"ה וגם בסי' צ"ו. ובסימן ס"א כתבתי בפריש' פירושו דמיירי דוקא בטוען שאין לו כלל במה לפרוע עוד כתב מור"ם שם שכן משמע מתשובת רשב"א סי' אלף כ"ו וע"ש וגם משם אין ראיה דשם אמי שהוא אמוד בעושר קאי ע"ש בהגהתי לד"מ גם מור"ם מסיק שם בהדיא דהמרדכי כתב דמחרימין ולא משביעין:
טו סָעִיף יא ואומר הרי כל נכסי כו'. אפי' יודעים בית דין שכדבריו כן מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו עכו"ם כו':
א סָעִיף ד מופקדים ביד אחר עמ"ש בסי' פ"ו סק"ו:
ב סָעִיף ה ללוה שט"ח והרשב"א בתשו' סי' תתקכ"ט חולק וס"ל שטרות לאו בני גוביינא והביא ראי' מאשה שחבלה באחרים והיינו דפריך ותזבין כתובתה להאי דחבלה ביה ומשני כל לגבי בעלה ודאי מחלה ואטרוחי בי דינא בכדי ואי שטרות בני גוביינא ליגבי ליה ב"ד האי שטרא ותו ליתיה במחיל' דהא גוביינא דבי דינא מדאורייתא הוא ותו ליתיה במחיל' והובא בר"ן פ' שני דייני גזירות ע"ש וכן הוא נמי דעת הרמב"ן וירא' לי טעמא דידהו דלא משתעבדי משום דס"ל דחובות לאו כסף מיקרי ולא שוה כסף דהא אשכחן דהמקדש במלו' אינה מקודשת ומשמע דלא הוי כסף ולא שוה כסף והא דמקדש בשטר חוב דאחרים מקודשת כמבואר בש"ס פ' האיש מקדש כבר כת' הר"ן פרק האיש מקדש שם דהיכא דהוא מקדש במלו' דאחרים אין דעתה להתקדש בזוזי אלא בהנא' דאית ביה וע"ש ומשמע להדיא דלא הוי כסף כלל וא"כ ראוי לומר דחובות לא משתעבדי כיון דאינו כסף אלא הנא' אית בה ולבע"ח לא משתעבד אלא כסף או שוה כסף אבל שיטת תוס' שם טעמא דבמקדש במלו' דידה אינה מקודשת משום דאין נותן לה הנא' מחודשת דכבר אית לה הנא' זו אבל במלו' דאחרים הנא' מחודשת אצלה א"כ משמע דבתורת כסף מיקדשה וא"כ כיון דהוי כסף לבע"ח נמי משתעבד ועמ"ש בחידושי לא"ה סי' כ"ח סעיף י"ג ולפ"ז לאו ראי' מהא דחלוקין שטרות וכמ"ש הש"ך דהכא טעמ' אחרינ' משום דחובות לא הוי כסף כלל ודו"ק: אמנם שיטת הפוסקים בטעמ' דמקדש במלו' דידה אינה מקודשת היינו משום דכסף מלו' כבר הוא שלה וכן הוא שיטת הרמב"ם פ"ה מאישות וא"כ כיון דהוי כסף או שוה כסף לבע"ח נמי משתעבד ומה שהקש' הרשב"א מאשה שחבל' באחרים דאי שטרות בני גוביינ' ליגבו לי' ב"ד נרא' דאפי' לשיט' זו דשטרות בני גוביינ' היינו דוקא שעבוד נכסי דהוא מילי דמזבני בדינרי וכדפריך בפ' החובל אלמא לא מילי דמזבני בדינרי הוא ע"ש וא"כ כיון דשעבוד הגוף לא מזבין בדינרי דשעבוד הגוף אינו נמכר וכמ"ש ר"ת בטעמ' דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ומשום דהוא דבר שאין בו ממש וא"כ ה"ה לענין שעבוד אינו משועבד רק שעבוד נכסים ולא שעבוד גופו ואינו בר גוביינ' שעבוד הגוף א"כ איתי' נמי במחיל' ודו"ק וע' בש"ך שכ' דלשיט' זו דשטרות בני גוביינ' א"צ כתיב' ומסיר' וע"ש ותמהני דהא קרקע ודאי גוביינ' אפ"ה צריך אדרכתא וגם הורד' ואז אוכל הפירות ואם נתייקר קודם הורד' ואדרכת' שייך ללו' ועמ"ש בסי' צ"ט סק"ג וא"כ בשטרות כל זמן שלא נמסר לידו השטרות אין כאן הודא' ואפי' נמסר לו נמי כל שלא הי' כתיב' לאו כלום הוא דשעבוד שבתוך השטר אינו זוכה אלא ע"י כתיב' ומסיר'.) (ולכן נרא' דאפי' למ"ד אין צריך כתיב' ומסיר' היינו מן הלו' אבל מן הב"ד צריך כתיב' ומסיר' והיינו שהב"ד יכתבו לו קני לך איהו וכל שעבודו וימסרו לו השטרות בע"כ דלו' והיינו הורדה דיליה ולפ"ז במלו' ע"פ היכא דלא שייך מעמ"ש כגון בהלואת כותים וכן למ"ד דאין מעמ"ש בע"כ דלו' והלו' אינו רוצה לא שייך שומא כיון דליכ' הורד' וע' ש"ע סי' ק"ד סעיף ד' דלא מיקרי גביה אלא אם נתנו בידו כן ירא' לי:
ג סָעִיף ו דבמוכר סחורה. ואע"ג דלא התנ' תנאי מפורש אמדינן לדעתי' דכל מוכר סחור' לזוזי קא מכוין והרי כאלו התנ' וז"ל הריטב"א שצריך לשלם לו במעות דוקא וכדין פועל כמו שהתנ' וכן הדין וע' ש"ך שכת' וכן כת' לקמן בשם התוס' בסי' של"ו ופוסקים ע"ש ולא מצאתי לתוס' אלא בפועל דצריך ליתן מעות דוקא ובמוכר סחור' לא כתבו ומה זו ראי' מפועל למוכר סחור' ואדרב' מדברי תוס' משמע דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומ' שהקש' בפ"ק דמציע' דף י"ז בהא דאמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו והקשו לימא ליה שקול ארעך בזוזך לפי' המפרשים דאפי' אית ליה זוזי מצי לסלק לבע"ח בשאר דברים וכדגרסינן בהמוכר דף צ"ב אי ליתנהו להני זוזי ע"ש הרי דאפי' במוכר סחור' מורידו לשומא מיהו לפמ"ש בסק"ה דבאותו סחור' ודאי מצי לסלק ליה וכמו בפועל דמצי מסלק ליה במה שעשה עמו ולומר לו טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג ואע"ג דאינו יכול לסלק לפועל במה שעשה עמו אלא במידי דאכיל' היינו דוקא בפועל לפי שאליו הוא נושא נפשו ולהחיות נפשו הוא דקעביד מש"ה דוקא במידי דאכיל' אבל במוכר סחור' אין לחלק בזה אלא כיון שמסלק בסחור' דיליה יכול לסלקו וא"כ הקשו תוס' שפיר:
ד סָעִיף ו אינו מורידו לשומא. ע' סמ"ע שכתב בשם הע"ש שהוליד מזה בשטר הלוא' שכתוב בו במחצית שכר כיון שהנותן כוונתו להנאתו צריך ליתן מעות דוקא ע"ש ולא ידענא מנ"ל לחלק בין להנאתו או לא דהא עיקר הטעם בריטב"א משום דמוכר סחורה הוי כאלו התנ' מעות דוקא והיינו משום דאין מוכר סחור' שיקח בעדו סחור' ושומא אחרת ודעתו לזוזי אבל מעות אדרב' על סחור' ניתנה וגבי מוכר לחבירו ונמצא מקח טעות דהוי נמי דינו כבע"ח וכמבואר בתוס' ר"פ המוכר פירות והתם להנאתו נתכוין להקנות ולא לגמילות חסדים אפ"ה דינא דבע"ח אית ליה וכ"כ הרמ"א ס"ס רל"ב ואין לומר כיון דעכשיו נהגו להתפשר הלו' עם המלו' בעד העיסקא ליתן כך וכך ריוח לשבוע ה"ל מוכר סחור' ממש דא"כ לא הוי מוכר סחור' אלא בפלגא העיסקא דהוא פלגא פקדון ולא במחצית הלוא' אמנם גם בפלג' פקדון נרא' דלא הוי כמוכר סחור' כיון דעיקרו אינו אלא לאפקועי איסור' דריבית ולא למכור סחור' נתכוין וגם בהיתר זקוקים אינו כמוכר סחור' אלא לאפקועי איסור ריבית קא מכוין וא"כ דינו כמו שאר בע"ח וגם במוכר סחור' גופיה מפקפק ביה הט"ז וא"כ הבו דלא נוסיף עלה:
ה סָעִיף ז אם יש ללוה מעות. ע' בטור שכת' וז"ל ומיהו היכ' דאיכ' פסיד' ללו' אם יפרע מעות יכול לדחותו ליתן לו קרקע כיצד כו' והוא מדברי תוס' והרא"ש פ' מי שהי' נשוי וראוי לספק היכא דהתנ' ליתן לו מעות דוקא ואית ליה פסידא מי נימא דצריך ליתן לו דוקא מעות כיון דהתנ' וכל תנאי שבממון קיים אפי' אית ליה פסידא אמנם מהא דאמרינן שם פ' מי שהי' נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלו' ומת ראובן ובא בע"ח כו' ואי פקח שמעון מגבה להו קרקע והדר גבי ליה מיניה ומזה הוכיחו בתוס' דבמקום פסיד' מסלק ליה במה דבעי וכיון דמוכר סחור' הוי כאלו התנ' במזומנים דוקא וכמ"ש הריטב"א וכמ"ש בסק"ג א"כ ממילא נשמע דאפי' בהתנ' נמי מצי מסלק ליה במה דבעי היכא דאית ליה פסיד') (ויותר נרא' דודאי כל תנאי שבממון קיים אפי' במקום פסידא אלא דבמוכר סחור' נמי מצי מסלק ליה בסחור' גופה שקנה ועל זה לא הי' התנאי דהא הריטב"א מדמה לה לפועל ובפועל גופיה נמי מצי אמר טול מה שעשית עמי בשכרך וכמ"ש מוהר"מ מרוטנבורג וע' בסי של"ו ואע"ג דהיינו דוקא בחיטין ושעורין דהוי מידי דאכיל' היינו משום דפועל להחיות נפשו קא עביד מש"ה צריך ליתן לו מידי דאכיל' אבל במוכר סחור' לא קאי התנאי אלא דלא יסלק לו במידי אחריני אבל בסחור' גופ' מצי לסלק ליה ואם כן התם נמי מסלק בהך קרקע גופה שקנה וכן משמע מלשון הרמב"ם פי"א ממלו' שכ' ז"ל לפיכך אם הי' שמעון פקח נותן להם הקרקע שלקח משמעון וע"ש. ובזה מיושב מה דקשיא ליה להב"ח בדברי הרמב"ם דמשמע דוקא בהך קרקע גופ' שקנה ואילו בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י) אמרינן ליגבינהו ארעא ליתמי וליהדר וליגבו מיניה משמע דאפי' קרקע אחרת במקום פסידא מצי מסלק ע"ש ולפמ"ש ניחא דודאי במקום פסיד' דינו דבע"ח בכל מילי אלא במוכר סחור' דהוה כאלו התנה ותנאי שבממון קיים אפי' במקום פסיד' לזה צריך לסלק בסחור' גופה מש"ה כ' הרמב"ם דמסלק ליה בקרקע שלקח וע' לשון הטור שכת' לפיכך אם פקח הוא יתן להם הקרקע ולשון הקרקע משמע הידוע דהיינו מה שלקח וכדברי הרמב"ם ודו"ק וממה שכתבו במקום פסידא יכול לסלקו בכל מה דבעי נרא' דהא דדינו דבע"ח בזוזי לאו דינא דאורייתא הוא אלא חכמים תיקנוהו ומש"ה במקום פסידא הם אמרו והם אמרו ודינא דאורייתא בע"ח בזיבורית אפי' היכא דאית ליה זוזי (דאי) דלא הוי דינא שישלם בע"ח בזוזי היכא דאית ליה זוזי מנא לן לחלק במקום פסידא וכן הא דאמרינן בע"ח מסלק במטבע שהלוה אם כסף כסף אם זהב זהב נמי אינו אלא מדבריהם:
ו סָעִיף י ודלא כי"א פשוט ומבואר בפוסקים דכל היכא דמסלק ליה בקרקע תו ליכא שבוע' אין לי מעות אלא מדברי הרא"ש בתשובה כלל ל"ט סי' ה' נרא' שחולק בזה ועיין ש"ך שכת' דכל הפוסקים מודים להרא"ש והג"מ ומרדכי מיירי מדינ' דש"ס וגם מדברי הטור וש"ע מיירי מדינא דש"ס אבל בתר תקנת הגאונים אפי' יהיב קרקע צריך לישבע שאין לו מעות ע"ש ולענ"ד דאין צריך לישבע דכיון דאפי' אית ליה זוזי יכול לסלקו בקרקע היכא דאית ליה פסידא וכמ"ש בסק"ה בשם התוס' והרא"ש וכיון דזה טוען אין לי ואינו רוצה לישבע אפי' באמת וכמה פעמים דאין אדם כשר רוצה לישבע אפי' שבועת אמת וכל אשר יש לו יתן ולא ישבע אם כן הוי כמו פסידא דאפשר ימכור נכסי בחצי שויו ובמקום פסידא אינו צריך לסלק בזוזי ואע"ג דאנן חשדינן ליה ביש לו מעות וא"כ לית ליה פסידא מ"מ בעילה מועטת רצו חכמים להפקיע דין מעות מבע"ח וכמ"ש בסק"ה וא"כ אינו צריך ליתן מעות אלא במקום שידוע שיש לו מעות אבל מספיקא לא משבעינן:
א סָעִיף א אם יש לו מעות עש"ך ס"ק א' עד וכן הדין לענין כתובה. ע' תומים שכתב דדוקא במקום שכותבין בכתובות מטלטלין בחיים ובמותו ואף בזה סיים בצ"ע:
ב סָעִיף ה יכול להגבותם עש"ך ס"ק ג' שהוכיח דבמקום דלית לי' נכסי שטרות בני גוביינא נינהו וכשהב"ד מגבין א"צ כומ"ס ע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה במלו' ע"פ דהא עיקר הוכח' הוא משעבודא דר"ן ושם אפי' במלו' על פה וכן הדין הוא בשותפין שיכולין לחלוק ע"פ ב"ד אפי' בחובות ע"פ דהא הש"ך מדמי להדדי ונרא' דאפי' בחובות עכו"ם הדין כן שיכולין לחלוק ומה שהב"ד מוסרין שטר חלוקה לכל אחד וא' קונה לכל או"א החובות שנפל על חלקו (ועש"ך ס"ק ג' ויש שם ט"ס וכצ"ל וא"צ כומ"ס ונפקא מיניה אם אין הלוה כאן וכו' עוד שם בע"ח מאוחר שקדם וגבה והניח שטרות וכו' עוד שם בלא ר"נ נמי הוי חוב דנהי דאין מוציאין וכו' עוד שם וכן בע"ח מאוחר שקדם וגבה והניח שטר וכו'):
א סָעִיף א צריך. כת' הש"ך דגם בכתובת אשה הדין כן ומביא לו כמה ראיות וכבר כתבתי בספרי מנורת זכריה שכל מה שכתב הש"ך פה הוא בטעות וע"ש באה"ע סי' ק' דאיתא שם מפורש דהרשות ביד היתומים לסלקה בקרקע. (וע' בבית שמואל שם ס"ק ד'):
ב סָעִיף א מחרימים. כת' הסמ"ע גם אם לא ראו בידו מעות מחרימין כמ"ש הט"ו בס"י אלא בא לומר דאפי' ראו בידו מעות לא משבעינן ליה אלא בחרם סגי וכן יש לפרש בס"ז ע"ש (וז"ל הט"ז כת' ב"י בשם הנ"י ומיהו יקבל בחרם שאין לו מעות כו' משמע דלא סגי בחרם סתם אלא הוא עצמו מקבל עליו בחרם ע"כ):
ג סָעִיף ד בהלוא'. ז"ל הסמ"ע הטעם כת' שם דה"ל זה בכלל אומרם אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין וכ"כ הט"ו בסי' פ"ו ע"ש אבל הש"ך כת' דלשון הרב צריך ביאור דבתשובת הרשב"א שם לא הוזכר חילוק בין קודם הזמן כו' רק מיירי כשיש ללוה הראשון קרקע או מטלטלי ע"ש ונרא' דר"ל דבהלוא' אף שאין זמן קבוע ביניהם יכול הלו' לומר עדיין אני צריך המעות והלכך כשאין המלו' מקפיד בכך אין מוציאין מהלוה כיון דאית ליה פסידא ללו' הוי כנכסים משועבדים במקום שיש ב"ח וסגי בתשלומי מטלטלי ב"ח משא"כ במעות פקדון שאין הנפקד י"ל אני צריך הפקדון עוד לזמן ונרא' לפרש גם דברי הרב כאן כן וכן מ"ש הב"י וד"מ ר"ס פ"ו דלא הגיע ז"פ לא באו אלא לומר דבמקום פסידא אין מוציאין קודם הזמן וה"ה אם מרויח לו עתה זמן כו' וכל כה"ג וכבר הארכתי בזה בסי' פ"ו שם עכ"ל (וכעין זה כת' הט"ז והשיג על הסמ"ע ע"ש):
ד סָעִיף ה להגבותם. ע' בש"ך שהרב' להשיב ולהשיג על המחבר והרב בדין זה ומסיק לדעתו בראי' מה שעולה לדינא ע"ש (והט"ז הקש' למה יכול להגבותו שט"ח אף אם יש לו שאר מטלטלים הא יש לחוש שימחול הלו' כמ"ש סי' ס"ו ותירץ דמיירי במעמד שלשתן דא"י למחול כמ"ש שם סכ"ט או ביש לו קרקע ואז אם ימחול יגבה קרקעותיו עכ"ל):
ה סָעִיף ו שהתנ'. אינו ר"ל שהתנ' כן בשעת המקח בתנאי גמור דא"כ בהלוא' נמי דינא הכי אלא מיירי כדרך התגרים שמוכרין סחור' וקובעין זמן לנתינת המעות בעדה דבזה צריך דוקא להשתדל לו מעות מזומנים דכל סוחר מסתמא דעתו לכך משא"כ בסתם הלוא' שדעתו לא הי' אלא לגמול חסד עם הלו' ומה"ט פסק הע"ש דבשטר הלוא' שכתוב בו שנתן לו סך מה למחצית שכר כיון שהנותן הי' כונתו להנאתו להרויח צריך לשלם לו במעות כשמגיע הזמן כו' ע"ש. ונרא' דהיינו דוקא בזה שיודעים כוונת הנותן שהלוהו ע"מ שיחזיר לו מעות לזמן שקבע אבל הנותן לחבירו סך מעות בסתם לישא וליתן בו למחצית שכר כיון שדרך מו"מ להחליף סחור' בסחור' ומרויח בזה צריך הנותן להמתין עד שימכור המקבל סחורתו במזומנים או יקבלה הוא עם הריוח שעלה עליה ופשוט הוא עכ"ל הסמ"ע וע"ל סי' של"ו ס"ב:
ו סָעִיף ט מיד. כת' הסמ"ע דל"ד מיד ממש קאמר דהא בסי' ק"ג כת' הט"ו דשמין מתחל' הקרקע ואח"כ מכריזין ל' יום ואם לא ימצא קונה שיתן דמי השומא צריך המלו' לקבלה כמה ששמאוה וה"נ גם משומת קרקע איירי אלא דר"ל דשמין כמו אם הי' לפנינו איש א' שצריך לו ורוצה לקנות ואין ראיה במה שאין עתה בני אדם שרוצים ליתן כ"כ. די"ל מפני שרואין שצריכים למכרו כדי לשלם סבורין שיוכרח ליתן בזול וכדרך בני אדם ולא בא אלא למעט שלא ישומו שיצטרך להוליכו למקום אחר או להמתין לעת היוקר וכדמסיק עכ"ל (והט"ז השיג על דברי הסמ"ע ע"ש ובמ"ש סי' ק"ט ס"ג):
ז סָעִיף י עיקר. והש"ך חולק ע"ז ע"ש ראייתו באורך ומסיק דנרא' עיקר דצריך לישבע ובפרט האידנ' דנפישו רמאי טובא יש להחמיר להשביע דאל"כ כל אחד ואחד יאמר אין לי מטלטלים ויתן קרקע כשעת היוקר עכ"ל:
ח סָעִיף יא משועבדים. כתב הסמ"ע ואפי' יודעים ב"ד שכדבריו כן הוא מ"מ אין שומעין לו וכדמסיק דאם יאסרוהו כו' וז"ל הש"ך ע' ביש"ש פ"ק דב"ק סי' כ' שכתב דמיירי כשהגיע זמן היהודים לפרוע להם וע"ש עוד חלוקי דינים בזה וע' בתשובת מהרשד"ם סי' קפ"ד:
א סָעִיף א צריך ליתנם עבה"ט עד שכל מ"ש הש"ך הוא בטעות כו' ועמ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סימן ק' סק"ב ע"ש ובמ"ש הש"ך סוף סק"א וז"ל וע"ל סימן תי"ט כתבתי דאפי' יש ליתומים קרקע מחויבים ליתן לו מטלטלים עכ"ל כתב עליו בדגמ"ר לא מצאתי שם דבר זה ואדרבה בסימן ק"ז בש"ך סק"ד מבואר דאפי' תפס מטלטלין יכולין היתומים לסלקו בקרקע עכ"ל.
ב סָעִיף ב א"צ למכור. עיין בספר שער משפט שכתב בשם תשובת מהר"ם מלובלין סי' י' דאף באפטרופס שהלוה מעות יתומים דינא הכי דא"צ הלוה למכור כדי לשלם המעות כו' והוא ז"ל חולק עליו ע"ש:
ג סָעִיף ג אין המלוה כו'. כ"כ לאפוקי מדעת י"א שהובא בטור וע' בתשובת נו"ב סי' ט' ובתשובת חות יאיר סי' ל' ובתשובת שבו"י ח"ג סימן קנ"ג מ"ש בזה:
ד סָעִיף ד וע"ל סימן ע"ד. עמ"ש שם ס"ו ס"ק ד'. בענין היכא דזילי נכסי דלוה ע"י זה:
ה סָעִיף ה ואפי' יש לו כו'. עש"ך סק"ג שהשיג על הרב ופסק דאם יש לו קרקע או מטלטלין אינו יכול להכריח את המלוה שיהא שטרות בשומא ע"ש וע' בתשו' שבו"י ח"ב סימן קפ"א שכתב שאין דברי הש"ך מוכרחים והיא נגד משמעות לשון הטור וגדולי המורים שהובא בתשובת הרשב"א ואין להוצי' מיד מוחזק נגד פסק הש"ע והסכמת גדולי אחרונים ע"ש:
ו סָעִיף י וכן עיקר. עבה"ט שכ' והש"ך חולק ע"ז כו' וע' בתומים שהעלה דהעיקר כהרמ"א ואפי' נודע לנו שהי"ל מתחלה מעות ועכשיו טוען שאין לו כי הפסיד' אין לנו להשביעו רק להחרים ומ"מ נראה באם טוען המלוה ודאי וברי לי שיש לך מעות א"כ ברור דיש הבדל בין גביית מעות לגביית קרקע בש"פ והרי כאן תביעה בש"פ מחויב לישבע היסת לכ"ע ע"ש ועמש"ל סי' פ"ב ס"ג סק"ד:
א סָעִיף א אם יש. כתובות פ"ו א' ב"ק מ"ו ב' ב"ב צ"ב ב':
ב סָעִיף א ואם אינו. דאין נשבעין על טענת שמא אלא הנך דתנן פ' כל הנשבעין ואלו נשבעין כו' אלו בלבד וכמ"ש רש"י בב"מ כ"ו ב'. מרדכי פ' הכותב וראיה מדאמרי' בכתובות צ"ב א' אי פיקח כו' ואם איתא לימא ליה אני רוצה מעות אלא שטוען אין לי מעות שם פ' המפקיד אבל הוא תמוה שחכמים ילמדו לשקר וקושי' כבר תי' תוס' שם:
ג סָעִיף א ואפי' חזינן. כתובות פ"ו א' תולה מעותיו. ולא השביעוהו. שם: (ליקוט) ואפי' חזינן כו'. מהא דכתובות צ"ב א' אי פקח כו' כמש"ש אבל הוא תמוה שחכמים ילמדוהו לשקר אבל כבר תי' תוס' קו' זאת דהיכא דאית ליה פסידא כו' (ע"כ):
ד סָעִיף א אבל מחרימין. כנ"ל:
ה סָעִיף א והיכא דאמר. מההוא דתולה הנ"ל:
ו סָעִיף א וכן. ג"ז כנ"ל:
ז סָעִיף ב אם אין לו. כתובות שם ב"ב שם ב"ק שם וט' א':
ח סָעִיף ב ואם יש לו. דמטלטלין הן כסף לגבי קרקע כמ"ש ב"ק י"ד ב':
ט סָעִיף ב (ליקוט) ואין המלוה כו'. כמו בקרקע בסי' ק"ב ס"ב ועמ"ש הרא"ש בב"ק שם (ע"כ):
י סָעִיף ג אם יש. פסחים ל"א א' כיון דאי כו':
יא סָעִיף ג וכן אם. כנ"ל שהן כסף:
יב סָעִיף ד אם אין לו. ב"ב שם וב"ק שם ושם דאמרי אינשי כו' דמ' שעצה טובה היא הלא"ה אין כופין ללוה כנ"ל אלא בכה"ג:
יג סָעִיף ד היו מעות. דפקדון ברשותא דמרה איתא כמ"ש בקדושין מ"ז:
יד סָעִיף ד אבל אם. כיון שיש קרקע דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כמ"ש בריש הנזקין וזה נק' משועבדים כמ"ש בב"ק מ' ב':
טו סָעִיף ד קודם הזמן. ל' רמ"א. דס"ל לאחר הזמן ברשות המלוה היא וראיה מדאמרי' בפסחים ל"א א' שאני הכא כו' מדר' נתן ושם מיירי אפי' אית לו מעות לבד הקרקע מדקאמר ואם פקח הוא כו' וכ' בגטין פ' השולח אין לו קרקע מ' דמטלטלין יש לו:
טז סָעִיף ה אם יש ללוה. דשטרא אקרי נכסי. בפ' מי שמת: (ליקוט) אם יש כו'. עבהגו' בשם הרשב"א ות' להרמב"ן שהם של הרשב"א דס"ל דמדינא אין נגבין דמלי נינהו וכ"כ הרשב"א בב"ק פ"ט א' אלא משום דשמואל כו' וכ' ומכאן מ' שאין תקנה לקונה שט"ח שלא יהא יכול המוכר מלמחול דאל"כ הוי מוקמינן בהכי וכ"כ ר"ח ז"ל וכמש"ל בסי' ס"ו סך"ג והקשה ישומו ב"ד כתובתה ויגבה לו דע"כ יכול למחול משום דאינה מד"ת משא"כ בגוביינא שהיא דבר תורה ונ"ל מכאן דמילי נינהו ואין גוביינא לשט"ח לא לנזקין ולא לבע"ח ולא לאשה בכתובתה וכ"מ בכתובות ק"י א' דכ"ע עידית ועידית כו' כי פליגי כו' ל"צ כו' ואם איתא לימא מאן דאית ליה עדית ובינונית למאן דל"ל אני אגבה לך חוב שאתה חייב לי אלא שאין גוביינא להם אלא לכשיגיע זמנו מוציאין מזה ונותנין לזה מדר' נתן ע"ש (ע"כ):
יז סָעִיף ה וישומו. כתובות פ"ו א' דמי שטרא וב"מ ז' ב' ויחלוקו לדמי ועתוס' שם:
יח סָעִיף ה ואפי' יש. ב"ק י"ד ב' עבדים ושטרות נמי כו' והני כולהו כסף:
יט סָעִיף ו כמו. ומאותו. ב"מ שם כמות שהוא כו' ואמר שם לקנה כסף כו':
כ סָעִיף ז אם יש. כנ"ל ס"ד:
כא סָעִיף ז וי"א שאם. שמפ' ההוא תולה מעותיו לא שידוע שהיו לו דא"כ כהוגן עשו לו כקושית תוס' שם אלא שהיה אמוד ותנה בנכרי:
כב סָעִיף ח וכן אם הדבר. שמפ' תולה מעותיו כו' ורצה הלוה ליתן המעות לו אלא שירא המלוה לקחתם ומ"ש עשו בו שלא כהוגן אע"פ שלא היה ערער של נכרי ידוע אלא לפי שעשה שלא כהוגן:
כג סָעִיף ט כל מה. מדאמרי' ב"ק ז' ב' כל מילי מיטב הוא דאי לא כו' ש"מ שמוכרו בכ"מ שירצה ובערכין כ"ד א' אין להקדש כו':
כד סָעִיף ט בין קרקע בין מטלטלין. כנ"ל וכן ארעא מדקא' דלקפוץ כו' ואע"ג דאמרו בנזקין דגבי ממיטב אבל בע"ח מדאורייתא בזיבורית מ"מ לענין זה שוה כמ"ש שם א"כ נעלת כו' דא"ל מי הוי כו':
כה סָעִיף י מגבין כו' אחר כו'. כנ"ל:
כו סָעִיף י אפי' הוא כו' ואם. ירושלמי והביאו הרא"ש ר"פ מי שהיה נשוי ס"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.