א לֹוֶה שֶׁאָמַר: הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם, קִבְעוּ לִי זְמַן כְּדֵי שֶׁאֶלְוֶה מֵאַחֵר אוֹ אֲמַשְׁכֵּן אוֹ אֶמְכֹּר וְאָבִיא מָעוֹת, קוֹבְעִין לוֹ זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַגָּה: וְאִם נִרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁלֹּא יַסְפִּיק לוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם, יוֹסִיף לוֹ, וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ כָּל כָּךְ, יִפְחֹת לוֹ (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרִי"ף). וְאִם אָמַר הַתּוֹבֵעַ שֶׁצָּרִיךְ לֵילֵךְ לְדַרְכּוֹ וְלֹא יוּכַל לְהַמְתִּין עַל הַזְּמַן, אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה שָׁלִיחַ שֶׁיַּמְתִּין עַד הַזְּמַן (שָׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל פ' סִימָן ג'), וְאֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִתֵּן מַשְׁכּוֹן, שֶׁאִלּוּ הָיוּ שָׁם מִטַּלְטְלִים מִיָּד הָיוּ בֵּית דִּין גּוֹבִים מֵהֶם. וְאִם רָצָה הַמַּלְוֶה לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָעוֹת אוֹ מִטַּלְטְלִים, וּמַפְלִיג אוֹתוֹ בִּדְבָרִים, הֲרֵי זֶה מַחֲרִים; וְאֵין מְחַיְּבִים הַלּוֶֹה לְהָבִיא עָרֵב עַד שֶׁיִּתֵּן, אֶלָּא אִם כֵּן נִרְאֶה לַדַּיָּן שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יַבְרִיחַ אוֹ יִשָּׁמֵט. הַגָּה: וְדַוְקָא לְפֵרָעוֹן נוֹתְנִים זְמַן, אֲבָל אֵין נוֹתְנִין זְמַן לִשְׁבוּעָה, אֶלָּא בְּיוֹם הַכְּנִיסָה הָרִאשׁוֹן יֵשׁ לוֹ לִשָּׁבַע (מָרְדְּכַי פֶּרֶק בַּתְרָא דב"מ). וְכֵן אֵין נוֹתְנִין זְמַן לִשְׁאַר דְּבָרִים שֶׁשִּׁעְבֵּד אָדָם עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת דָּבָר לִזְמַן פְּלוֹנִי, בִּקְנָס, מִיָּד שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן נִתְחַיֵּב בַּקְּנָס, אוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁנִּתְחַיֵּב (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף תתקל"ג).
ב יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַקּוֹבֵעַ זְמַן לְפִרְעוֹן חוֹבוֹ וְהִגִּיעַ הַזְּמַן אֵין נוֹתְנִים לוֹ זְמַן אַחֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם לָזֶה נוֹתְנִים זְמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בָּא וּתְבָעוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם קוֹדֶם הַזְּמַן, מִכָּל מָקוֹם צְרִיכִים לִתֵּן לוֹ שְׁלֹשִׁים מִיּוֹם הַזְּמַן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנַּ"ל).
ג שָׁלְמוּ הַשְּׁלֹשִׁים יוֹם וְלֹא הֵבִיא, בֵּית דִּין כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא מִיָּד עַל נְכָסָיו, וְאִם לֹא יִמָּצְאוּ לוֹ נְכָסִים, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ. אֲבָל אִם יֹאמַר: אֵינִי רוֹצֶה לְשַׁלֵּם, כּוֹתְבִין אַדְרַכְתָּא עַל נְכָסָיו, וְאִם אֵין מוֹצְאִים לוֹ נְכָסִים מַתְרִין בּוֹ בה"ב, וְאַחַר כָּךְ מְנַדִּין אוֹתוֹ וְעוֹמֵד (בְּנִדּוּיוֹ) עַד שֶׁיְּשַׁלֵּם לוֹ אוֹ עַד שֶׁיִּטְעֹן שֶׁאֵין לוֹ כְּלוּם וְיִשָּׁבַע עַל זֶה. וְאִם עָמַד בְּנִדּוּיוֹ ל' יוֹם וְלֹא תְבָעוֹ לְהַתִּיר נִדּוּיוֹ, מְנַדִּין אוֹתוֹ ל' יוֹם, וְאִם עָמַד בָּהֶם מַחֲרִימִים אוֹתוֹ. וּמִשְׁפְּטֵי הַנִּדּוּי וְהַחֵרֶם נִתְבָּאֵר בְּטוּר יוֹרֶה דֵעָה סִימָן של"ד.
א סָעִיף ב וי"א שגם לזה נותנים לו זמן כו' מהרש"ל בפ' הגוזל בתרא סי' י"ב כתב דהיינו דוקא דלית ליה אלא קרקע אבל היכא דיש לו מטלטלי' לכ"ע אין נותנים לו זמן אח"כ וכתו' בת"ה היינו דוקא שקבע לו זמן בתחלת הלוא' אבל כשהיה תביעה ביניהם וקבע לו זמן לפרוע אמרי' אשתמוטי קמשתמיט ואם בא אח"כ לב"ד נותנים לו זמן ל' יום ודוקא שלא קיבל עליו בשבועה או בחרם עכ"ל:
ב סָעִיף ב ואפי' בא כו' כ"כ בד"מ שכן משמע במרדכי פר' הבית והעליה ולכאור' קשה דבמרדכי שם איתא להפך אבל כי דייקת שפיר תרח' שהרב יפה כוון דהא טעמו של רבינו תם במרדכי שם דאין נותנין זמן למי שקבע זמן כבר א"כ אי הוי נותנין זמן למי שקבע זמן כבר היו נותנים זמן גם לזה שתבעו קודם ל' וא"כ להי"א אחרונים שהביא המחבר אפילו בא ותבעו ל' יום קודם הזמן מ"מ צריכין ליתן זמן ל' יום מיום הזמן ומ"מ נראה דוקא שהנתבע חוזר ומבקש זמן אחר שהגיע הזמן אבל לא שיאמרו לו הב"ד עתה קודם הגעת הזמן יש לך ל' יום מיום הגעת הזמן כן נלע"ד ודוק:
ג סָעִיף ג שלמו השלשים יום כו'. עיין ביש"ש פרקי' דב"ק שכתב הרבה חלוקים בדינים אלו:
א סָעִיף א לוה שאמר הריני משלם כו'. זה מיירי אפילו במלוה בשטר ויש לו קרקעות ידועים אפ"ה נותנים לו זמן ל' יום דהרי גם אם בא לגבות עתה היו נותנים לו ל' ימי הכרזה והרי זה אומר שישתדל מעות לפרוע לו ושלא יצטרך שהיות ימי הכרזה ומכל מקום אם אינו יכול להשתדל מעות לא יגבה מקרקעותיו עד שיכריזו תחלה כדין ועפ"ר:
ב סָעִיף א שאלו היו שם מטלטלין כו'. ר"ל זה שמבקש משכון על כרחך כוונתו אמשכון דמטלטלי דאי אקרקע הא משועבדים ומושכנים ועומדים לו בחובו משעת הלואה ואם יש מוקדם לו לא מהני ליה במה שנותנים לו בתורת משכון משא"כ במטלטלים דמהני ליה שלא יבריחם גם לענין קדימה שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מטלטלים מה שגבה גבה וכמ"ש בסי' ק"ד:
ג סָעִיף א ואין מחייבין הלוה להביא ערב. זה מיירי אפי' אין לו קרקע דמ"מ אמרי' ליה דכשם שהאמנתו מתחלה בלא ערב כן האמינוה ג"כ עתה:
ד סָעִיף ב אין נותנין לו זמן אחר. דכיון דקבע לו זמן ה"ל כאלו התנה עמו שלא ידחנו יותר וה"ל להשתדל מעות קודם שהגיע הזמן:
ה סָעִיף ב וי"א שגם לזה כו'. וכן מוכח ממ"ש הטור בר"ס כ"ד דאפי' קבע לו זמן פרעון בשטר אפ"ה נותנין לו זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחייה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ"ש מור"ם בסי' י"ו סי' י"ב בהגהותיו:
ו סָעִיף ג כותבין אדרכתא מיד על נכסיו. ומיירי גם באמר אחר הל' יום אתינא ואביא מעות לפרוע לו משום דעד מתי יהיה זה ול"ד למ"ש בסי' צ"ח דנותנין לו זמן עוד צ' יום דהתם אמר אתינא לבטל שטר וכ"כ ב"י:
ז סָעִיף ג אין מנדין אותו. דמה היה לו לעשות כיון שאין לו ולא סירב מלבא לב"ד:
ח סָעִיף ג מנדין אותו עוד ל' יום כו'. עפ"ר שם כתבתי טעם למה בדין זה אין מחרימין מיד אחר שעמד בנדוי ל' יום כמו בקיבל עליו לפרוע ולא פרעו כמ"ש הטור והמחבר בס"ס י"ט וע"ש בפרישה ובסמ"ע:
א סָעִיף א שאלו הי'. כת' המרדכי בפרק הגוזל בתרא ז"ל נשאל רבינו מאיר על ראובן שהפקיד פקדון לשמעון ובא לוי ותפס את הפקדון מיד שמעון עבור החוב ששמעון חייב לו וראובן אומר מה לך אצל ממוני וכו' נרא' דבר פשוט דלוי חייב להחזיר הממון לראובן וכן פי' ריב"א פ' א"נ וכו' ומה שנסתפקת משום דכיון דשמעון חייב באחריות בפשיע' שפשע שהי' לו ליזהר דלוי לא הי' תופסו יכול לומר של שמעון אני תופס דהא ליתיה דהא קי"ל גנב ופרע בחובו כו' אף כי בנדון זה הי' לנו לחייב את שמעון כדאמר קדשים שחייב באחריותן שהזיקו חייבין אע"פ דשל הקדש הם מכל מקום אם תפס ניזק נפרע מהם למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי עכ"ל ונפלאתי בזה דאיך ס"ד לומר לר"ש דסבירא ליה גורם לממון כממון דמי שיטול הבע"ח של הנפקד פקדונו של המפקיד שאינו חייב לו כלום ולא מצינו לר"ש אלא בהדיוט שהזיק קדשים שחייב באחריות דחייב לשלם לבעלים משום גורם לממון אבל איפכא קדשים שחייב באחריות שהזיקו להדיוט שיטול הניזק את הקדשים זה לא שמענו לרבי שמעון ע' שם פרק מרובה אם לא לרבי יוסי הגלילי דאית ליה קדשים קלים ממון בעלים אבל מדין גורם לממון לא אשכחן ואפי' לרבי יוסי נמי אינו אלא דאוכל הניזק את בשר הקודש ומשום דגוף ההקדש אינו יוצא לחולין ואם כן הקדש אינו מפסיד כלום אבל זה שיטול את הפקדון של המפקיד לא שמענו וצ"ע:
א סָעִיף א ערב. זה מיירי אפי' אין לו קרקע דמ"מ אמרינן ליה כשם שהאמנתו בתחל' בלא ערב כן האמינהו גם עתה. סמ"ע:
ב סָעִיף א לשאר. (וכן בשאל' ופקדון אין נותנין זמן ב"ד. ת"ה סי' שכ"ה וכ"כ הב"ח וכ"כ הר"ם מינץ בתשו' סי' צ"ב וכת' שם דאם אינו יכול להחזירו מיד כגון שאינו אצלו נותנין לו זמן כדי שצריך להביאו. כנה"ג):
ג סָעִיף ב לזה. וכ"מ ממ"ש הטור בר"ס כ"ד אפי' קבע לו ז"פ בשטר אפ"ה נותנין לו זמן ל' יום אם לא שפירש בשטר בלא דחייה דאז אמרינן כל תנאי שבממון קיים וכמ"ש הרמ"א בסי' ט"ז ס"ב עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך מהרש"ל כת' דהיינו דוקא דלית ליה אלא קרקע אבל היכא דיש לו מטלטלים לכ"ע אין נותנים לו זמן אח"כ וכת' בת"ה היינו אם קבע לו זמן בתחלת הלוא' אבל כשהי' תביע' ביניהם וקבע לו זמן לפרוע אמרינן אשתמוטי קא משתמיט ואם בא אח"כ לב"ד נותנים לו זמן ל' יום ודוקא שלא קיבל עליו בשבוע' או בחרם עכ"ל:
ד סָעִיף ג מיד. ומיירי דגם אחר הל' יום אמר אתינא ואביא מעות לפרוע לו משום דעד מתי יהי' זה. סמ"ע:
ה סָעִיף ג אין. דמה הי' לו לעשות כיון שאין לו ולא סירב מלבא לב"ד ועיין ביש"ש פ"י דב"ק שכת' הרב' חלוקים בדינים אלו (ועיין בט"ז):
א סָעִיף א אין נותנין זמן לשבועה. כתב בספר שער משפט ונראה דזה מיירי דוקא בידוע שיש לו מעות או אינו טוען כן אבל אם טוען אין לי מעות בלאו הכי ולמה לי לישבע עכשיו ומבקש זמן על השבועה שומעין לו ונותנין לו זמן ל' יום על השביעה דכיון דאף אם יודה יתנו לו זמן ב"ד על הפרעון למה ישבע עכשיו בחנם וראיה מסימן ע"ג ס"ג ובסמ"ע וש"ך שם כו' ע"ש:
ב סָעִיף ב קודם הזמן. כתב בספר שער משפט ואם תבעו לאחר הזמן אף שתבעו רק בינו לבינו בלא עדים רק שהלוה מודה בדבר אין נותנין לו זמן אחר כמבואר בסי' ע"ג סי"ד בהגה לענין משכון וה"ה הכא דחד דינא אית להו במ"ש הסמ"ע שם סקל"ז. ונראה פשוט דאם הלוה כופר שלא תבעו מקודם כלל צריך לישבע ע"ז היסת דהא נשבעין היסת על כפירת זמן כמבואר בסימן ע"ג ע"ב כו' ע"ש:
א סָעִיף א לוה כו' כדי שאלוה כו' קובעין לו כו'. ב"ק קי"ב ב' תלתין קמאי כו' ולא כ' פתיחא עליו אלא משום שלא בא לב"ד וביקש זמן וכמ"ש בסי' י"א מי שלא יוכל לבא כו' ואפי' להורע לשטר מקויים קבעינן ליה זמן כמ"ש שם: (ליקוט) לוה כו'. עתוס' דב"מ קי"ח א' ד"ה זמן כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א או אמכור. שם תלתין מציעאי נמי לא כו' וה"ה להשכין:
ג סָעִיף א ואם נראה ואם כו'. כמש"ל סי' צ"ח ס"ד ועבתוס' דב"ק מ"ו ד"ה שאין. וא"ת כו' וי"ל כו':
ד סָעִיף א ואם אומר התובע. כנ"ל בסי' צ"ח ס"ד:
ה סָעִיף א שאלו היה. כמש"ל בסי' ק"א ס"ב ע"ש:
ו סָעִיף א ואין מחייבין הלוה. ב"ק שם ואי אמר נקיטו כו' ואין מחייבין להביא ערב:
ז סָעִיף א אא"כ נראה. דכ"מ שיש לחוש לפסידא חוששין לתקנת המלוה כמ"ש בסי' ע"ג ס"י מהא דהכותב פ"ח א' אפי' בע"ח שלא יהא כו' אף שהוא נגד הדין וע"ש בתוס' ב' ירושלמי:
ח סָעִיף א אבל אין נותנין. ב"ק שם וה"מ דאמר אתינא כו' וה"מ במלוה כו':
ט סָעִיף א וכן כו' מיד כו'. ב"ב קס"ח א' מי שפרע כו' ר"י אומר יתן:
י סָעִיף ב י"א שהקובע. עבה"ג ועוד ראיה מב"מ ק"א כ' המשכיר בית כו' ואמרי' בירושלמי שם והביאו הרי"ף ורא"ש ואם השכיר לזמן ידוע כו' ע"ש:
יא סָעִיף ב וי"א שגם. דראיתם מפסחי' י"ל לא יהא אלא שומא דאם זבנה זבין ובידו הדרא כמ"ש בב"מ ל"ה א' וההיא דמשכיר שאני ששלו חוזר וכמ"ש בב"ק קי"ב אבל בפקדון לאלתר כתבינן וז"ש בהגר ואפי' בא כו' כנ"ל דבמשכיר כה"ג יכול להוציא וכמ"ש שם:
יב סָעִיף ג מיד. ב"ק שם וה"מ דאמר אתינא כו':
יג סָעִיף ג אין מנדין. שאפי' נדוהו מתירין לו כנ"ל סי' צ"ח ס"ה:
יד סָעִיף ג אבל אם. כתובות ק"ד ב' זיל הב לה כו':
טו סָעִיף ג ואם אין כו' מתרין כו' ואח"כ כו' ואם. מ"ק ט"ז א':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.