א רְאוּבֵן שֶׁהָיָה חַיָּב מָנֶה לְשִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיָדוֹ, וְאָמַר לְלֵוִי: הוֹלֵךְ מָנֶה זֶה לְשִׁמְעוֹן, אִם בָּא לַחֲזֹר וְלִטְּלוֹ מִמֶּנּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל, דְּהוֹלֵךְ כִּזְכֵי דָּמֵי וּמִיָּד כְּשֶׁהִגִּיעַ לְיַד לֵוִי זָכָה בִּשְׁבִילוֹ לְשִׁמְעוֹן. לְפִיכָךְ, בֵּין מֵת לֹוֶה אוֹ מַלְוֶה, יִתְּנוּהוּ לְיוֹרְשֵׁי שִׁמְעוֹן; וּמִכָּל מָקוֹם, רְאוּבֵן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד שִׁמְעוֹן. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: שָׂא מָנֶה זוֹ לִפְלוֹנִי, אוֹ: יְהֵא מָנֶה זוֹ לִפְלוֹנִי, כֻּלָּם הָוֵי כְּהוֹלֵךְ וְהָוֵי כִּזְכֵי (רַ"ן ספ"ק דְּגִיטִּין). אֲבָל אָמַר: הַחֲזֵר לִפְלוֹנִי, לָא הָוֵי כְּהוֹלֵךְ וְלָא הָוֵי כִּזְכֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א). וְאִם הֶחֱזִיר לֵוִי הַמָּנֶה לִרְאוּבֵן, וְהֶעֱנִי (רְאוּבֵן) אַחַר כָּךְ וְלֹא הָיָה לוֹ מִמַּה לִּפְרֹעַ, בְּעִנְיָן שֶׁהִפְסִיד שִׁמְעוֹן שֶׁלּוֹ, לֵוִי חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהוּא פָּשַׁע בַּמֶּה שֶּׁהֶחֱזִירוֹ לִרְאוּבֵן. וְאִם מֵחֲמַת אָנְסוֹ הֶחֱזִירוֹ לִרְאוּבֵן, שֶׁאִיֵּם עָלָיו בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת, עַד שֶׁהֻצְרַךְ לְהַחֲזִיר, פָּטוּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁהֶחֱזִיר לוֹ הַמָּנֶה לִרְאוּבֵן, שְׁנֵיהֶם חַיָּבִים בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד שִׁמְעוֹן כָּל חוֹבוֹ. הַגָּה: רְאוּבֵן שֶׁהָיָה לוֹ מָעוֹת בְּיַד שִׁמְעוֹן, וְאָמַר לְלֵוִי לְקַבְּלָן מִשִּׁמְעוֹן, וְהָלַךְ לֵוִי וְקִבְּלָן, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שִׁמְעוֹן לְלֵוִי שֶׁיַּחֲזִיר לוֹ מָעוֹתָיו שֶׁקִּבֵּל בִּשְׁבִיל רְאוּבֵן, (כִּי בְּטָעוּת פְּרָעוֹ), וְאִם לֹא יַחֲזִירָם יִכְפֹּר לוֹ חוֹב שֶׁחַיָּב שִׁמְעוֹן לְלֵוִי מִמָּקוֹם אַחֵר. וְהִנֵּה לֵוִי אוֹמֵר לִרְאוּבֵן: לֹא קִבַּלְתִּי בִּשְׁבִילְךָ כְּדֵי שֶׁאַפְסִיד אֶת שֶׁלִּי, וְרוֹצֶה לְהַחֲזִירָם, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחֲזִירָם מֵאַחַר שֶׁכְּבָר עָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְזָכָה בִּשְׁבִילוֹ, הַדִּין עִם רְאוּבֵן (מָרְדְּכַי וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י ספ"ק דְּגִיטִּין).
ב הָא דִּבְפִקָּדוֹן אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וְלִטֹּל מִיַּד לֵוִי, דַּוְקָא כְּשֶׁהֻחְזַק הַנִּפְקָד כַּפְרָן, דְּאָז זְכוּת לַמַּפְקִיד שֶׁתֵּצֵא מִתַּחַת יָדוֹ. אֲבָל לֹא הֻחְזַק כַּפְרָן, יָכוֹל הוּא לַחֲזֹר וְלִטְּלָן. וְאִי שַׁוְּיֵהּ מָרֵהּ דְּפִקָּדוֹן שָׁלִיחַ לְהָבִיא לוֹ, כֵּיוָן דְּגַלִּי דַעְתֵּהּ דְּנִיחָא לֵהּ דְּלֵיתְבֵהּ לֵהּ, אִם בָּא לַחֲזֹר אֵינוֹ חוֹזֵר. וַאֲפִלּוּ בְּמַמְצִיא לוֹ שָׁלִיחַ, דְּלָא מִפְטָר בְּהָכִי שׁוֹמֵר מֵאַחֲרָיוּת, אוֹ אֲפִלּוּ לֹא מַמְצִי לֵהּ שָׁלִיחַ, אֶלָּא דְּשָׁלִיחַ מְהֵימָן גַּבֵּי מַפְקִיד וּבְכָל יוֹמָא הֲוָה מַפְקִיד גַּבֵּהּ, אִם בָּא לַחֲזֹר אֵינוֹ חוֹזֵר.
ג אִם אָמַר שָׁלִיחַ לַמַּלְוֶה: הִנֵּה מְעוֹתֶיךָ שֶׁשָּׁלַח לְךָ פְּלוֹנִי בְּחוֹבְךָ בְּיָדִי אַךְ אֲנִי רוֹצֶה לְהַחֲזִיק בָּהֶם בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, אִם הַמַּלְוֶה מוֹדֶה לַשָּׁלִיחַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדוֹ וְאֵין לוֹ שְׁאַר נְכָסִים שֶׁיִּגְבֶּה מֵהֶם זֶה חוֹבוֹ, וְהִגִּיעַ זְמַן הַלְוָאָתוֹ, אֵין כֹּחַ בְּיַד הַמַּלְוֶה לְעַרְעֵר עַל הַמְשַׁלֵּחַ וְלוֹמַר: הִפְסַדְתַּנִי מְעוֹתַי שֶׁמְּסַרְתָּם לְיַד מִי שֶׁאֵינִי יָכוֹל לְהוֹצִיאָם מִיָּדוֹ, שֶׁהֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ יֹאמַר: אַף אִם הָיוּ עֲדַיִן בְּיָדִי הָיוּ מוֹצִיאִין מִיָּדִי מִדְּרַבִּי נָתָן הוֹאִיל וְאֵין לְךָ נְכָסִים אֲחֵרִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים, הַמְשַׁלֵּחַ כּוֹפֵהוּ לַשָּׁלִיחַ לִתְּנָם לַמַּלְוֶה, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁלֹּא נְתָנָם לוֹ לֹא נִפְטָר הַמְשַׁלֵּחַ מֵהַחוֹב, וְהַשָּׁלִיחַ חוֹזֵר וְגוֹבֶה אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ (מֵהַמַּלְוֶה). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אֵין הַמַּלְוֶה מוֹדֶה לַשָּׁלִיחַ, שֶׁחַיָּב לִתְּנָם לוֹ אֲפִלּוּ אִם אֵין לוֹ נְכָסִים אֲחֵרִים.
ד וְאִם מֵת הַמְשַׁלֵּחַ וְלֹא הִנִּיחַ נְכָסִים, חָזַר הַדִּין בֵּין הַשָּׁלִיחַ וּבֵין הַמַּלְוֶה שֶׁנִּשְׁתַּלְּחוּ לוֹ, וַאֲפִלּוּ קִבְּלָם הַשָּׁלִיחַ מֵהַמְשַׁלֵּחַ בְּעֵדִים, מִגּוֹ שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לַמַּלְוֶה: פְּרַעְתִּיךָ וְנֶאֱמָן בְּהֶסֵת, נֶאֱמָן (גַּם) בְּהֶסֵת לוֹמַר לוֹ: אֲנִי תּוֹפְסָם בְּחוֹבִי שֶׁאַתָּה חַיָּב לִי, כֵּיוָן שֶׁאֵין תּוֹבְעוֹ בָּהֶם הַמְשַׁלֵּחַ וְלֹא יוֹרְשָׁיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם בָּא הַשָּׁלִיחַ לְהַחֲזִיק בָּהֶם בִּשְׁבִיל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד הַמַּלְוֶה אוֹ הַמַּפְקִיד, אֵינוֹ יָכוֹל.
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּהוֹלֵךְ הָוֵי כִּזְכֵי, בְּמִלְוָה אוֹ בְפִקָּדוֹן; אֲבָל בְּמַתָּנָה לָא הֲוֵי כִּזְכֵי, אֲפִלּוּ עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל וְאָמַר לוֹ הַנּוֹתֵן: הוֹלֵךְ לוֹ, לָא הֲוֵי כִּזְכֵי. לְפִיכָךְ, אִם אָמַר: הוֹלֵךְ מָנֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לוֹ, יָכוֹל לַחֲזֹר עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיַד הַמְקַבֵּל. וְאִם הָיָה הַמְקַבֵּל עָנִי שֶׁאֵין לוֹ מָאתַיִם זוּז, נַעֲשָׂה נֶדֶר וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.
ו אִם אָמַר: תֵּן (ק') לִפְלוֹנִי בְּמַתָּנָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ כִּזְכֵי וְיָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר לוֹ: זְכֵי לוֹ, וְאָז זָכָה לוֹ וְקָנָה; וּכְגוֹן שֶׁהָיָה בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל אִם אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לֹא. וּמִיהוּ, אֲפִלּוּ אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, לִכְשֶׁיָּבֹא לִרְשׁוּתוֹ יִזְכֶּה לוֹ, אִם לֹא יַחֲזֹר בּוֹ הַנּוֹתֵן קֹדֶם לָכֵן.
ז וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּתֵן הָוֵי כִּזְכֵי בְּמַתָּנָה, וְהוּא שֶׁנּוֹתֵן לוֹ עַתָּה הַחֵפֶץ בְּיָדוֹ וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן חֵפֶץ זֶה לִפְלוֹנִי. אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה לֹא בָּא לְיָדוֹ עַל דַּעַת לִזְכּוֹת לָזֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, לֹא קָנָה אֶלָּא בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וַאֲפִלּוּ אִם הוּא תּוֹפֵס הַחֵפֶץ בְּיָדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר (לוֹ): תֵּן, כֵּיוָן שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּה לְיָדוֹ לְשֵׁם כָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: זְכֵה לוֹ, בְּעוֹד שֶׁהַחֵפֶץ בְּיָדוֹ, זָכָה לוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא לְיָדוֹ תְּחִלָּה לְשֵׁם כָּךְ. אוֹ אֲפִלּוּ לֹא הָיָה בְּיָדוֹ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ: זְכֵה לוֹ, אֶלָּא שֶׁהִגְבִּיהוֹ אַחַר כָּךְ כְּדֵי לִזְכּוֹת לוֹ, זָכָה, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַנּוֹתֵן וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַמְקַבֵּל. אֲבָל אִם לֹא אָמַר: זְכֵה, אֲפִלּוּ אִיתֵהּ לַפִּקָּדוֹן בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל שָׁלִיחַ, לֹא זָכָה לַמְּקַבֵּל מַתָּנָה.
ח רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן: הוֹלֵךְ מָנֶה לְלֵוִי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן לוֹ מַתָּנָה, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן לִתְּנוֹ לְלֵוִי, וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת, אִם בָּרִיא הָיָה הַנּוֹתֵן, וּמֵת בְּחַיֵּי מְקַבֵּל, יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁי מְקַבֵּל, דְּמִצְוָה לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַמֵּת. וְאִם מֵת מְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ מֵת הַנּוֹתֵן, יַחֲזִיר לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ.
ט וְאִם שְׁכִיב מְרַע הָיָה הַנּוֹתֵן, אִם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַמָּנֶה לַשָּׁלִיחַ כְּבָר מֵת מְקַבֵּל, יַחֲזִיר לְיוֹרְשֵׁי מְשַׁלֵּחַ. אֲבָל אִם הָיָה חַי הַמְקַבֵּל בְּשָׁעָה שֶׁנָּתַן הַמָּנֶה לַשָּׁלִיחַ, יִתֵּן לְיוֹרְשֵׁי מְקַבֵּל, אֲפִלּוּ אִם מֵת הַמְקַבֵּל בְּחַיֵּי נוֹתֵן, וַאֲפִלּוּ נוֹלְדוּ יוֹרְשֵׁי מְקַבֵּל אַחַר מִיתַת נוֹתֵן, מִשּׁוּם דְּדִבְרֵי שְׁכִיב מְרַע כִּכְתוּבִים וְכִמְסוּרִים דָּמוּ, וְאֵין הַנּוֹתֵן יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא עָמַד. וְאִם עָמַד חוֹזֵר, אֲפִלּוּ אִם בָּא כְּבָר לְיַד הַמְקַבֵּל.
י וּמִכָּל מָקוֹם, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְבָּרֵר שֶׁנִּתְרַפֵּא, צָרִיךְ הַשָּׁלִיחַ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתוֹ; וְאִם יָמוּת הַנּוֹתֵן יִשָּׁאֵר לַמְּקַבֵּל, וְאִם יִתְרַפֵּא, יַחֲזִיר לַנּוֹתֵן:
א סָעִיף א שהי' חייב כו' בפקדון כו'. אבל במתנ' לא הוי הולך כזכי כדלקמן סעיף ה':
ב סָעִיף א הולך מנה זו כו'. וכן אם אמר תן מנה זו בחוב ופקדון הוי כזכי וי"א דבתן והולך בעינן דוקא שנותן לו עתה וכמש"ל ס"ק כ"ח מיהו אף בזכי לכ"ע בעינן שיגיע לרשות השליח קודם שיחזור בו הנותן וכמש"ל ס"ק ל' ע"ש:
ג סָעִיף א מנה זה כו'. כתב ר' ירוחם נכ"ח ח"א דה"ה אם נתן לשלוחו שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אזי זכה בו ומביאו ב"י וכתב בד"מ דהיינו כשאומר זכה לפלוני וכדלקמן סעיף ה' ו' וכ"כ הסמ"ע וז"ל המרדכי והג"א ספ"ק דגיטין תוספת' תן מנה זו לפלוני הולך מנה לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני זכה בשטר מתנה זו לפלוני התקבל שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר יחזיר ואני תמי' זכה בשטר מתנה אמאי יכול לחזור ויש תוספתא שכתב בהן לא יחזור וליתא דא"כ לערבינהו וליתנינהו בהדי מלוה ופקדון עכ"ל אביאסף עכ"ל ולפי התוספתא שכתוב לא יחזור צ"ל דהד"מ והסמ"ע לא קאי אלא אסוף דברי ר' ירוחם שהיינו כשנותן לו שטר אחר אבל בנתן לשלוחו שטר מתנה מועיל כמו בחוב וכן נראה ממ"ש הבית יוסף בשם הריטב"א וז"ל גרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זו לפלוני הולך מנה זו לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני הולך שטר מתנה והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ:
ד סָעִיף א בין מת לוה כו'. פי' דאע"ג דבשאר שליחות כשמת הלוה [השולחן יכולים היורשים לבטל השליחות כדלעיל ר"ס קכ"ב שאני הכא כיון שזכה זה בשבילו [עיין בתשו' מהרשד"ם ס"ס קמ"ג]:
ה סָעִיף א לוה או מלוה כו' אע"ג דהתחיל בחוב ופקדון סיים רק בלוה ומלוה משום דפסיקא ליה אבל בפקדון איכא גוני דיכול לחזור כדלקמן ס"ב:
ו סָעִיף א או מלוה פי' ואין המשלח יכול לומר לא נתתי לך אלא כדי לתת לשמעון ולא ליורשיו כדלקמן סוף סעיף ח' גבי מתנה דהלואה או פקדון שאני:
ז סָעִיף א ומ"מ ראובן חייב באחריותו כו' פי' בסמ"ע דלסברא זו אין לוי חייב אא"כ העני שמעון [ראובן] הא לא"ה אע"פ שהחזירו אין שמעון יכול לתבוע אלא לראובן וכן פי' הב"ח וכתב דהכי מסתברא ודלא כמ"ש בש"ע דלא הכריע עכ"ל ואיני רואה טעם להכרעתו דאדרב' איפכ' מסתבר' כיון שזה זכה לו ואלו היה הלוה רוצה לחזור לא היה יכול נמצא שהוא ממש מעות של שמעון א"כ זה שהחזירו הרי כאלו נתן מעות של שמעון לראובן ושמעון יכול לחזור על איזו שירצה ונלפע"ד דגם הסברא הראשונה מודה לזה דאל"כ ה"ל להטור והמחבר לפרש כן בסבר' הראשונה דוקא כשהעני חייב דזה דוחק לומר דסברא האחרונה חולקת על הדיוק ועוד דא"כ ק' מנ"ל להטור כן דדוקא העני ולחלוק על הרמב"ם והלא לא נזכר סברא זו בשום פוסק וכן בהגהת אשר"י ספ"ק דגטין משם א"ז פסק דיכול לתבוע מי שירצה. ומ"ש הטור והעני אורחא דמילתא נקט דאל"כ אין דרך שהמלוה יתבע את לוי דפשיטא דניחא לי' לחזור על ראובן שהלוהו אבל אה"נ שיכול לתבוע את לוי אם ירצה. אלא דעל מ"ש הטור לכתחל' דאם איים עליו כו' פטור והוא מדברי הרשב"א כתב אח"כ והרמב"ם כתב החזירו לו שניהם חייבים באחריותו כו' ר"ל דהרמב"ם כ' סתם כשהחזירו שניהם חייבים באחריותו ולא חילק בין איים עליו או לא משמע דאפי' איים עליו חייב וכן יש לפ' דברי הרמב"ם (המחבר):
ח סָעִיף א חייב באחריותו כו' כתב בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר ב' סי' צ"ט מי שהי' חייב מעות לחבירו ובתוך זמן הלך המלוה למדינת הים ובהגיע זמן יש חשש מחמת נפילת המטבע מהני ללוה כשיזכ' המעות למלוה ע"י אחר בהולך או זכי לפוטרו מאונסים דנפילת המטבע שיגיע ודמי לשואל שאע"פ שחייב בגניבה ואבידה כשהחזירו שלא מדעת אחר זמן השאל' מ"מ פטור מאונסים (וכדלקמן סי' ש"ס סעיף ח') א"כ ה"ה לענין לוה נהי דלא מפטר מחיוב גניבה ואבדה בזיכוי ע"י אחר שלא מדעתו מ"מ מועיל לפטור מאונס גזירת המלך ובב"י סי' ע"ד בשם מ"כ דאם אמר לו הלוה טול מעותיך והרי הם צרורים ומונחים ונגנבו או נאבדו חייב דאלו מתרמי לי' עיסקא מי לא זבין בהו והכא כיון שהוציא' מרשותו וזיכה לו ע"י אחר תו ליכא למיחש לאיתרמי לי' עיסקא ופטור ועוד דכיון שאינו ניכר ההיזק שהמטבע לא נשתנה מצורתו י"ל לו הרי שלך לפניך כמו בגזל מטבע ונפסל עכ"ל ואין דבריו נ"ל דל"ד כלל לשואל דהדרא בעיני' א"כ מיד שכלה זמן השאל' כל היכא דאי' ברשותא דמרא איתא אבל הכא כיון דפשיטא דחייב באונסים אע"ג שמסרן ליד אחר וא"ל הולך או זכי וכדפירש"י להדיא ספ"ק דגיטין וכמו שמשמע ג"כ להדיא מכל הפוסקים שכתבו סתמא חייב באחריותו משמע בכל מיני אחריות אפי' דאונסים והיינו ע"כ כיון דהלואה להוצא' ניתנ' א"כ המעות הוא לעולם ברשות הלוה וא"כ ה"ה לענין אונס דגזר' המלך וגם לא דמי לגזל מטבע דהתם דוקא כשהמטבע עצמו שגזל בעין וכמ"ש לקמן ר"ס שס"ג ע"ש וא"כ כ"ש בהלואה כשאינו משלם לו אותו מטבע עצמו שהלוהו שהוא באחריות הלוה ועוד דבהלוא' נראה דאפי' משלם לו אותו מעות עצמו הוא באחריות הלוה כיון דלהוצא' ניתנה וכה"ג כתבתי לעיל סי' מ"ד [ע"ד] ס"ז בשם התוס' והפוסקים ע"ש והא דאצטריך הב"י בשם מ"כ בסי' ע"ד לטעם דאלו מתרמי ליה עיסקא כו' היינו משום שאמר להמלו' ליקח והוא מסרב משא"כ הכא כן נ"ל:
ט סָעִיף א אבל אמר החזר כו'. בסמ"ע הניח זה בצ"ע דנ"ל דלא כ"כ הריטב"א אלא גבי מתנ' דל"ת דל' החזר יהנה טפי במתנ' מל' הולך קמ"ל אבל בחוב ופקדון מהני החזר' כמו הולך עכ"ל ולפענד"נ כדעת הר"ב דז"ל הריטב"א רחל לא זכתה בגוף השטר ואע"פ שיש שם קנין כיון שלא הגיע לידה מחיים ולא זיכהו לה במיני הזכייה ולא אמר לשליח אלא החזר שאינו זיכוי כלל שהיא לא זכתה בשטר אין לשליח הזה ליתן השטר ליורשים ומתחוור הדין פסקא מדגרסי' בפ"ק דגיטין הולך מנה לפלוני והלך ובקש ולא מצאו כלומר שמת יחזיר למשלח כו' וזה הוא הנדון שלפנינו אלא דהתם הולך והכא החזר שהוא גרוע ממנו והתם מנה והכא נייר וגרסינן בירושלמי בחוב תן מנה זה לפלוני הולך מנה לפלוני תן שטר מתנ' זו לפלוני הולך שטר מתנ' זו לפלוני והלך ומצאו שמת יתן ליורשיו ע"כ למדנו מהירושלמי הזה דמנה ושטר אחד עד כאן לשונו והרי מסוף דבריו שהביא הירושלמי מבואר דהולך שטר מתנ' לפלוני יתן ליורשים כמו בחוב ואם כן ע"כ דהחזר שטר מתנ' זה לפלוני גרע מהולך ואם כן ה"ה בהחזר מנה זה לפלוני דהרי הדין מנה ושטר אחד אלא דהחזר גרע מהולך וכן משמע נמי ממה שכתב בתחלת דבריו ולא אמר לשליח אלא החזר שאינו זיכוי כלל. דלשון שאינו זיכוי כלל משמע דלא הוי זיכוי בשום ענין ומה שכתב ומתחוור הדין פסקא מדגרסינן כו' דמשמע דמיירי במתנ' נראה ודאי דשטר מתנה הוי כחוב כיון שכתו' המתנ' בשטר המתנ' או אפשר דמיירי כיון שהי' חייב ליתן לה שטר זה ואפ"ה אינו מועיל כיון שלא אמר אלא ל' החזר ולא מייתי ראי' מפרק קמא דגטין אלא כשהיא לא זכת' אין ליתן שטר ליורשים כדאמרי' התם יחזרו למשלח ודו"ק. וכך כתבתי לעיל סי' קכ"ד ס"ק מ"ד בשם ראב"ן דאם א"ל צא ופרע לפלו' בע"ח לא הוי כזכי ופשיטא דהחזר לא עדיף מצא ופרע ודו"ק:
י סָעִיף א ואם מחמת אונסו כו' פטור. ול"ד למ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה והוא מהמרדכי שכ' שבזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחל' לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נרא' דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבלו לוי לידו הרי הוא ממין של ראובן ואם יחזירו לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון של חברו עכ"ל סמ"ע ואין דברים אלו נכונים לפע"ד דכיון שזה זכה בשבילו והרי הוא של המלו' או המפקיד מה לי שעשאו שליח או לא ס"ס עכשיו הוא של המפקיד לגמרי וכן משמע להדיא במרדכי והג"א ספ"ק דגטין שמשם מקור דין זה דאפי' לא עשאו שליח רק שזכה לו כגון בהולך מנה של מלו' לפלוני דינא הכי והבאתיו לקמן ס"ס י"א ע"ש ודוק ועוד דאפי' עשאו שליח אם החזירו מחמת שהוא אנוס או מחמת האיום שבידו להכריחו להחזיר פטור ול"ד למציל נפשו בממון חבירו דהיינו שאין אונסו על זה הממון עצמו כגון בנרדף ששבר כלים של אחר שחייב מטע' מציל נפשו בממון חבירו לקמן סימן ש"פ ס"ג אבל כאן שהוא רק שומר על המעו' וזה מכריחו שיחזיר לו המעות פשיטא דאונס רחמנא פטריה ובזה אתי נמי שפיר דל"ד למה שכתב מור"ם בסמוך דהתם אין האונס ע"ז הממון עצמו שהרי א"י לנגשו שיחזיר לו זה הממון עצמו שנתן לו רק שרוצ' לכפור לו חובו וזה לא מיקרי אונס וכן משמע בע"ש דלקמן בהג"ה היינו טעמא משום דלא מיקרי אונס ע"ש וכן מחלקים לקמן ס"ס קכ"ו עיין שם ודו"ק:
יא סָעִיף א וי"ח כו'. עיין ס"ק ח' במאי פליגי ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ב:
יב סָעִיף א הדין עם ראובן. שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה היה ואפי' אם פקדון היה זכה לו ולא מצי למהדר דכי פרכינן התם גבי פקדון לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ומוקמי' ליה בשהוחזק כפרן ה"מ היכא דמדעתי' א"ל הנפקד הולך אבל אמר ליה המפקיד הבא לי פקדון ונפקד א"ל תן ה"ל כזכי ולא מצי הדר ביה ומה שאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ שאפסיד דברים שבלב הם ואינן דברים עכ"ל מרדכי והג"א שם:
יג סָעִיף ב הא דבפקדון כו'. אבל בהלוא' דלהוצא' ניתנ' ומתחל' לא הלו' לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו ומ"ה כל שאינו נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מ"ה יכול לחזור בו עכ"ל סמ"ע:
יד סָעִיף ב יכול הוא לחזור בו כו'. כתב הסמ"ע דהיינו שהבריר' ביד הנפקד לחזור ולא אמרי' שמחויב לחזור וליטלו מיד השליח דמסתמא מתחל' לא ס"ד שישמרנו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור לשלחנו לידו ביד שליח מהימן עכ"ל ולא ידעתי מאי נ"מ שאינו (מחויב) לחזור וליטלו שהרי מ"מ הוא באחריות הנפקד עד שיגיע ליד המפקיד כדלעיל סעיף א' ואולי ר"ל נ"מ שאינו נקרא בזה עובר על דעת בעלים ודו"ק:
טו סָעִיף ב לחזור וליטלם כו'. משמע דאע"פ שהשליח מקבל עליו כל האחריות מ"מ כיון שלא הוחזק כפרן יכול לחזור וליטלו והב"ח כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דכשהשליח מקבל עליו בפי' כל האחריות ואפי' מאונסים א"י לחזור וכן מבואר מל' הר"ב באותו פרק דדוקא כשהשני לא קבל עליו כ"א אחריות דגנבה ואבדה התם הוא דמצי למימר אתה נאמן אצלי להשביע וזה אינו נאמן אבל כשקבל עליו כל אחריות לא מצי למימר הכי וגם שאר הפוסקים ס"ל כהרמב"ם בזה עכ"ד ולפע"ד ליכא למ"ד הכי ובפרט מ"ש דכשקבל עליו אחריות לא מצי למימר את מהימנת לי בשבוע' לא נהירא דמה בכך שקבל השליח כל האחריות הלא אם נאנס יאמר הפקיד את מהימנ' לי בשבוע' והיאך לא מהימן לי בשבוע' ואני אומר שמא לא נאנס והפקדון הוא ברשותו עדיין והמעיין ברמב"ם שם ירא' להדיא דלא משמע מידי ע"ש וע"ל סי' רצ"א:
טז סָעִיף ב דלא מיפטר שומר בהכי מאחריות. כדלעיל סי' קכ"א ס"ב:
יז סָעִיף ב ובכל יומא הוי מפקיד גבי כו'. ואע"ג שלא עשאו המפקיד שליח כיון דהוא מהימן גביה ובאופן שנתבאר לקמן סי' רצ"א סכ"ו ואפי' אם ירצה הנפקד לחזור וליקחנו ממנו על אחריותו. וכ"כ הסמ"ע וב"ח וע"ל ס"ס רצ"ג עוד מדינים אלו:
יח סָעִיף ג ואין לו שאר נכסים כו'. אבל אם יש לו שאר נכסים כו' לכאורה משמע כאן דעת הבעה"ת והט"ו דהיכי דאית ליה נכסי לא משתעבדי מדר"נ אבל א"א לומר כן כמו שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' באריכות דאפי' אית ליה נכסי משתעבד מדר"נ רק דהיכי דאית ליה פסידא ללוה שני תקנת חכמים הוא שאין גובים ממנו כשיש לו נכסי דה"ל כנכסים משועבדים דאין גובי' במקום שיש בני חורין וא"כ לכאור' נראה דליתא להך דינא שכ' הבעה"ת והט"ו כאן אלא אפי' אית ליה נכסים אחרים אין המשלח כופה לשליח כו' דהא עכ"פ המשלח מחויב ליתנם למלו' וגם הוא נותנם מרצונו הטוב ולית ליה פסידא כלל בזה וכל שכן דליתא מ"ש הב"ח על מ"ש הבעה"ת והט"ו והגיע זמן הלואתו וז"ל לאורויי דבאם יש לו נכסים אחרים המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה אפי' הגיע הזמן דאין ב"ד נזקקין להוציא מזה ולתת לזה מדר"נ כיון שיש לו נכסים אפי' זבורית משום דחוב זה ה"ל משועבדים דאין גובין מהן במקום בני חורין ואפי' הגיע הזמן ודלא כמ"ש ב"י סי' פ"ו דבהגיע הזמן אין לו דין משועבדים דליתא ע"ש עכ"ל וזה אינו דכבר הוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף ב' ס"ק ה' וס"ק ז' דהיכא דלית ללוה שני פסידא גובים ממנו אפי' אית ליה למלוה נכסי וכתבתי שם שגם דעת הב"י כן וגם הב"ח גופי' בריש סי' פ"ו כתב דברי הב"י דהתם ע"ש וא"כ הכא הרי המשלח שהוא הלוה השני נתן מעותיו ולית ליה פסידא במה שגובין ממנו אפי' יש לו למלוה נכסים זבורית השליח גובה ממעו' זה ואפי' יש למלוה עידי' גוב' השליח ממעות דדיניה דבעל חוב בזוזי וכל שכן שהשליח תפס משל המשלח וכבר כתב מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' י"ט דאי תפס ראובן מלוי בעבור חוב שיש לו על שמעון ולוי חייב לשמעון אפי' אית ליה נכסי לשמעון אין מוציאין מראובן ואף שכתבתי לעיל סי' פ"ו ס"ק ה' דאשתמיטתיה למהרש"ל דברי הבעה"ת וטור כאן שפירש דבריהם מה שאי אפשר לומר כן לדעתם מ"מ לענין דינא העליתי שם כדברי מהרש"ל בזה לכך נראה דגם הבעה"ת והט"ו כאן מודים למה שכתבתי דאף ביש לו נכסי והמשלח רוצה לשלם יכול השליח להחזיק אותם אם הוא בענין שהיה גובה מהם כשהיו אותם המעות ביד הלוה שלו ואפי' יש ללוה שלו מטלטלים וכ"ש קרקע וכ"ש זיבורית א"י לסלקו אלא כיון שאם היה אותו מעות בידו היה צריך ליתן המעות השתא נמי צריך ליתנם לו אם אין לו מעות אחר אלא הכא מיירי לענין שהשליח צריך להחזירם ללוה וחוזר וגובה אותם והיינו משום דכיון שהלוה עומד לפנינו ואומר שהוא יסלקנו במעות שיש לו משלו כדינו צריך הוא ליתן לו מעות של המשלח שכל זמן שלא נתנם לו לא נפטר המשלח מהחוב ואע"ג דמשתעבד מדר"נ אפי' אית ליה נכסי וכמ"ש מ"מ אפי' היה לוה שני פורע ללוה ראשון אין הלוה ראשון מחויב ליתן למלוה שלו זה המעות ונפקא מינה כגון שמלוה רוצה המעות להתראות בהם ואח"כ ישלם לו א"נ נ"מ כגון שהמלוה חפץ דוקא באותן מעות עצמם או באותו דבר עצמו ששלח המשלח ורוצה לסלק את השליח במעותיו כדינו וכה"ג. ואם לא תפרש דבריהם כן אלא כפשוטו וכאשר באמת דברי בעה"ת לא משמע כן למעיין בדבריו שם עיין שם אין דבריהם נראין לדינא אלא הדין ברור כמ"ש וכמו שהוכחתי לעיל סי' פ"ו סעיף קטן ה' באריכות ע"ש:
יט סָעִיף ג אבל אם יש לו נכסים אחרים כו'. דוקא כששלח חוב של הלואה אבל בפקדון אפי' יש לו נכסים מוציאים מדר"נ וכמ"ש הרשב"א (והמחבר לעיל סי' פ"ו ס"ד והר"ב סי' ק"א ס"ד) . כ"כ הב"ח ואזיל לפי שטתו דלעיל אבל לפמ"ש בסמוך אין חילוק כאן בין הלואה לפקדון ודוק:
כ סָעִיף ג המשלח כופה לשליח ליתנם למלוה כו'. ונ"מ דהמלו' יוציא המעות בעין לצרכו ויגבה להשליח קרקע א"נ יקנה בהן עידית ויגבה לו זבורית שיש לו כ"כ הב"ח לקמן ס"ס ה' וכבר כתבתי לעיל סק"י דליתא אלא בכל ענין השליח גובה ממעות ואינו גובה קרקע ע"ש:
כא סָעִיף ג אפי' אם אין לו נכסים אחרים אע"פ שהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במגו דפרעתיך הואיל וכל זמן שלא בא ליד המלו' לא פקע שליחותו ונמצא שהשליח בעל דברים של המשלח וכנגד המשלח אין לו מגו שאינו נאמן לומר החזרתי לך הואיל והולך כזכי דמי עכ"ל טור וכתב הסמ"ע דר"ל דאם הי' לו מיגו גם נגד המשלח. כגון דמסרם לו בלא עדים נאמן בשבועת היסת שהמלוה חייב לו במגו דלהד"ם והב"ח כ' וז"ל ג"כ לא מצי למימר דלא קבלתי מידך כו' דכיון דכבר מודה שקיבל מידו שוב אינו נאמן לומר להד"ם כו' ולכאור' משמע מדברי הטור כהסמ"ע וכן משמע לכאור' בבעה"ת שכתב וז"ל והימוני לא מהימן משום מגו דמצי א"ל אהדרתינהו ניהלך דהא לא מצי למיהדר ליה דכיון דהולך כזכי באחריתי' קיימי ולא מהדר להו עכ"ל וגם ק' לכאורה מ"ש הב"ח דכיון דכבר מודה שקבלם כו' מה בכך כל מגו כך הוא שהוא מודה עכשיו ואנו מאמינים אותו במגו שהי' משקר אבל כד מעיינת שפיר תראה שדברי הב"ת נכונים דאל"כ קשה וכי בשביל שיש לו מגו נגד המשלח נאמין לו שהמלוה חייב לו הלא נגד המשלח אין לו שום טענה וא"כ כיון שלא פטור המשלח מהמלוה עד שיתנם למלוה כופהו המשלח לעשות שליחותו דכל זמן שלא נתנם לו לא עשה שליחותו וגם בבעה"ת לא הזכיר מקודם שנאמינהו שהמלו' חייב לו כמו שהזכיר הטור וי"ל שכוונתו אם רוצה לטעון שהמשלח חייב לו אז לא מהימן ליה במגו דהחזרתי אבל במגו דלהד"מ נאמן כשאו' שהמשלח חייב לו אבל הטור דמשמע דבא לומר שאינו נאמן (לומר) שהמלוה חייב ה"ה דבמגו דלהד"ם נמי אינו נאמן וכמ"ש הב"ח דכיון שכבר מודה שקבל' שוב אין לו שום טענה נגד המשלח ומ"ש הטור שאינו נאמן לומר החזרתי כו' ה"ה דאינו נאמן במגו דלהד"ם א"נ גם הטור מיירי היכא שטוען שהמשלח חייב לו ואף ע"ג דמתחל' מיירי שטוען שהמלו' חייב לו מ"מ השתא בא לומר דאם רוצה לטעון שהמשלח חייב לו אינו נאמן במגו דהחזרתי ובכה"ג נאמן במגו דלהד"ם אבל אם טוען שהמלוה חייב לו אינו נאמן בשום מגו שיש לו נגד המשלח וכן משמע לכאורה בתשובת מהר"ר יוסף טראני סי' ק"ה דף קכ"ה ע"ד ע"ש ובהכי ניחא דאין דברי הטור בשם בעה"ת כאן סותרים לדברי תשו' הרא"ש ריש כלל ק"ו שהבאתי סי' נ"ח סעיף א' ע"ש ודלא כתשו' מהר"א ן' ששון סי' ק"א ע"ש עוד הקשה בתשו' ר"א ן' ששון סי' ק"ו אמאי לא מהימנן ליה הכא במגו דנאנסו והניח בצ"ע ולק"מ דלא מיירי השתא מדינים אלו ומיירי בענין דא"י לטעון נאנסו כדלקמן סי' רצ"ו ס"ג א"נ שידוע שכבר נשתמש במעות דאז חייב אף באונסי' כדלקמן סי' רצ"ב סעיף ז' ודו"ק. ועיין בתשובת מהר"ר שלמה כהן ספר ג' וסי' ע"ז וסי' צ"ו ע"ש:
כב סָעִיף ד ולא הניח נכסים כו'. דאלו הניח נכסים הי' חוזר המלוה על הנכסים והוה דינו כאלו חי המשלח דהא היורשים היו חוזרים ותובעים את השליח כמו המשלח:
כג סָעִיף ד ויש מי שאומר כו'. נראה דר"ל דהסברא האחרונה פליג דאפי' מת המשלח ואית ליה להשליח מגו א"י להחזיק לעצמו במגו מטעם דלקמן והב"ח הבין דפליג ארישא דאין לו נכסים והמלוה מודה שחייב להשליח וע"כ הקשה מאי נ"מ הלא כיון דמודה מלוה שחייב לשליח והמשלח מחויב להחזירם לשליח דאין לו נכסים חחרים אפוכי מטרת' ל"ל ותירץ דנ"מ אם חייב המלו' גם לאחרים דכיון דלא זכה בהן השליח וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד א"כ כל ב"ח חולקים בחוב זה אבל לסברא הראשונה שהוא הבעה"ת היכא דאין למלוה נכסים אחרים כבר זכה בהן השליח ואין לב"ח שוב זכות בהן עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא טעם סברא הראשונה הוא שמשלח אומר לו אף אם היו עדיין בידי הי' מוציא ממני מדר"ן וא"כ כשיש ב"ח אחרים ודאי לא היה מוציא מידו אלא גם הב"ח אחרי' היו מוציאין מידו מדר"ן וא"כ אמאי לא יהא לב"ח שום זכות בהן אלא ודאי כדפי':
כד סָעִיף ד אינו יכול. דכיון דא"ל הולך כמאן דא"ל זכי דמי או הולך ע"מ שתתנו לפלוני דמי ואי מקיים תנאיה זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלוה או הנפקד עכ"ל הרמ"ה בטור ובב"ח כתב שמסתבר כסברא זו דהלכה רווחת בישראל כל היכא שעבר ע"ד משלחו בטל השליחות מעיקרו וכאלו לא יצא מרשותו דמי ולפע"ד אין מזו הכרעה דהא הכא אינו עובר כלום ע"ד משלחו רק שרוצ' להחזיקם לעצמו בחובו ודו"ק:
כה סָעִיף ה אבל במתנה כו'. הטעם דפקדון וחוב הוא כבר של זה ששלחו לידו מ"ה בקל יכול לזכות זה בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מ"ה בעינן ל' מעולה ומבורר טפי ועיין בתשו' ן' לב ספר ג' סימן י"א:
כו סָעִיף ה שאין לו ק"ק זוז כו'. עיין בי"ד סימן רנ"ג:
כז סָעִיף ה נעשה נדר כו'. והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב אינו יכול לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אלו לא מסרו לידו אף על גב דהיה חייב לקיים נדרו מ"מ היה יכול לישאל עליו ולהתירו כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תרנ"ו דבכה"ג דהכא אינו יכול לישאל עליו ולהתיר וז"נ וכל מה שכבר מסר ביד הזוכה בו או ביד אחר שזוכה בשביל עניים אינו יכול לחזור בו דה"נ כתרומ' ביד כהן דאינו נשאל עליה כו' ועמ"ש בי"ד סי' רנ"ח ס"ק י"ח:
כח סָעִיף ו תן ק' לפלוני במתנה כו'. לכאורה משמע דבחוב ופקדון לכ"ע הוי תן כזכי אפי' באנו נותן לו עתה החפץ רק שבח אח"כ לרשותו קודם שיחזיר בו המשלח אבל באמת בתוספת פ"ק דגיטין דף י"ג ע"א ד"ה והא לא משך כו' ובהרא"ש שם כתבו בשם ר"ת דאף בחוב ופקדון לא הוי הולך אותן כזכי אלא כשמוסר לידו עתה ואומר לו הולך או תן וכן הוא במרדכי שם וכ"כ התוס' פ' המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ"ה ע"א) ד"ה ה"ג כו' בשם ר"ת וכ"כ ר' ירוחם נט"ו ריש ח"ב בשם ר"ת ויש לומר דגם דעת הטור והמחבר כן אלא דאשמועי' הכא דלסבר' ר"ת במתנה לא הוי תן כזכי אפי' מוסרו לו עתה ולהרמ"ה הוי תן כזכי בכה"ג אף במתנה ודו"ק. ועיין בא"ע סי' ק"ס ס"ו מדין הולך ותן בגט:
כט סָעִיף ו כ"ז שלא הגיע לידו של המקבל. ועיין בתשו' מהר"ר יעקב לבית לוי סי' נ"ה וכ' בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קצ"ה דאפי' ר"ת דאמר תן במתנה לאו כזכי מודה דכל היכא שהשליח הוליכו למקום המקבל דהוי כזכי כיון שהי' יכול המקבל ליטלו כו' ע"ש ולא נהירא וכן משמע מדברי הפוסקי' והטור והמחבר דעיקר החזר' תלוי בכל זמן שלא הגיע ליד המקבל וק"ל ואולי צירף המבי"ט שם ג"כ מפני שהמעשה הי' שכבר נתן לו המקצת כדמשמע קצת מלשונו שם ע"ש אבל באמת גם זה אינו דאפי' נתן לו המקצת יכול לחזור ממה שלא נתן וכדלקמן סי' רכ"ו ס"ב וק"ל:
ל סָעִיף ו וכגון שהי' ברשותו ונראה דגם בחוב ופקדון אפי' א"ל זכי בעינן שיגיע אח"כ לרשות השליח דאל"כ יכול לחזור בו דהא זכי במתנה לכ"ע מועיל כמו בחוב ופקדון וכ"כ הרמב"ן בחדושיו פרק המוכר הספינה דף ס"ה ע"א וז"ל בפקדון דליתיה ברשותיה דנפקד כגון פרה שבאגם וכיוצא בו או שהיא בחצר שאינו משתמר' שאינו קונה לו אע"פ שמקבל עליו וא"ל זכה בפי' לא קנה עכ"ל וכן משמע להדיא בתוס' שם דף פ"ה ע"א ובתוס' ספ"ק דגטין דף י"ג ע"ב ד"ה גופא ובהרא"ש שם:
לא סָעִיף ו שהי' ברשותו כו'. כתב הב"ח דהיינו סברת ר"ת אבל לסברת הרמ"ה שהביא הטור בעינן שיהא בידו ממש ולקמן סימן רמ"ג סתם הטור כר"ת והכי נקטי' ודלא כמו שכתב בש"ע כאן דלא הכריע עכ"ל ואין בזה השגה על המחבר דאדרבה ס"ל דכ"ע מודו בזה דרשותו הוי כמו ידו וכמש"ל ס"ק ל"ב וכן כתב' לקמן סימן רמ"ג ס"ד בסתם בדברי הטור.
לב סָעִיף ז אבל אם לא אמר לו זכי "מחד "אנפי איתיה לפקדון בחצירו של שליח כו' כן הוא ל' הרמ"ה בטור וכן כתב הע"ש. וכתב הסמ"ע דר"ל דלא א"ל זכה אלא א"ל תן או הולך כו' אבל א"ל זכה כשבא אח"כ לחצרו זכה בו לכ"ע אעפ"י שלא הגבהו לשם כך כיון דמתחלה זכה לו ולא חזר בו ובאמת לכאורה נראה שהמחבר הבין כן מדהשמיט "מחד "אנפי וס"ל דכ"ע מורים בזה דחצרו הוי כידו. אבל באמת לישנא דאבל לא אמר לו זכי מחד אנפי כו' לא משמע הכי (ועוד) דהל"ל אבל לא א"ל זכי אפי' איתיה כו' ועוד דהל"ל רבותא טפי דאם לא א"ל זכי אפי' איתי' בידו ממש לא זכה וכמ"ש לפני זה ועוד דא"כ לאיזה צורך כתבו כלל הא כבר כ' לפני זה דאם מתחל' לא בא לידו כדי לזכות אפי' הוא תופס החפץ בידו בשעה שא"ל תן לא זכה לו וכ"ש כשהוא בחצרו ומתחלה לא בא לחצרו כדי לזכות אלא נראה דה"פ דאף בזכה לא קנה אלא כשא"ל זכה לו בעוד שהחפץ בידו או שהגביהו אח"כ בידו בשבילו דכשאומר לו זכה הרי הוא שלוחו וכשהחפץ בידו או מגביהו אח"כ בשבילו הרי הוא מזכהו לו חבל לא א"ל זכה מחד אנפי דהיינו שהוא בידו או שמגביהו אח"כ אפי' איתי' לפקדון בחצרו של שליח בשעה שא"ל זכה לא זכה למקבל מתנה דנהי שנעשה שלוחו מ"מ במה יזכה לו הרי לא הגביהו לשם המקבל רק שהוא מונח בחצרו וכן משמע בב"ח דכן הוא כוונת הרמ"ה ומ"מ נראה דר"ת והר"מ לא פליגי בזה מטעם אחר משום דלקמן סי' ר' ס"ב אמרינן דאם היו פירות שלו מופקדים ביד אחר קונה לו חצרו ללוקח בדבור בעלמא דהיינו כשאומר לו המוכר [להמפקיד] להנפקד זכה לפלוני [והמפקיד] והנפקד אומר יקנה לו חצרי וכמ"ש שם א"כ הרמ"ה אשמועינן דחצרו לחוד לא זכת' לו אח"כ יאמר השליח אחר כך יזכה לו חצרי ור"ת איירי כשאומר כן יזכה לו רשותו אז זכה לו והשתא א"ש דכאן הביא הטור דברי הרמ"ה באחרונה ולקמן סי' רמ"ג לא כתב אלא כמ"ש בתחלה ודו"ק:
לג סָעִיף ח יתן ליורשי המקבל דמצוה כו' דאע"ג הולך לאו כזכי במתנה לכ"ע היינו שיכול לחזור בו כל זמן שהוא חי אבל כאן שמת הנותן מצוה לקיים דברי המת כשהוציא הממון מתחת ידו כדלקמן סי' ר"ן סכ"ג ורנ"ב ס"ב וא"כ זכה המקבל בו בחייו והורישו ליורשיו:
לד סָעִיף ח יחזיר ליורשי משלח. דהולך במתנה לאו כזכי ואע"ג שמת נותן אח"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת המקבל בחיי נותן בטלו דבריו בחייו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' שפ"ד:
לה סָעִיף ט יחזיר ליורשי משלח. דכיון שמת המקבל לא הי' ראוי לקנות עכ"ל טור ולפע"ד אפי' א"ל זכי לפלוני לא זכה כיון שהיה מת בשע' שא"ל זכי וכן משמע מלשון רש"י שכתב דהוי זכיה בטעות וכן מוכח דהא הולך דש"מ כזכי דמי דדברי ש"מ ככתובים ומסורים:
לו סָעִיף ט אפי' מת המקבל בחיי נותן. אע"ג דקי"ל דמתנת ש"מ לא חיילה עד לאחר גמר מיתתו (כדלקמן סימן רמ"ח ס"ד) שאני הכא כיון שהוציא הממון מתחת ידו דעתו שיקנה הממון מיד. כ"כ ב"י וכן הוא בתשובת ריב"ש סי' שמ"ו בדברי השואל ע"ש:
לז סָעִיף ט ואפי' נולדו יורשי מקבל כו'. אע"ג דהמזכה לעובר לא קנה כדלקמן סי' ר"י אפ"ה כאן קנה משום דדברי ש"מ ככתובים ומסורים דמי וזכה המקבל למפרע משעת נתינה והורישו ליורשיו טור:
לח סָעִיף ט ואין הנותן יכול לחזור בו. דל"ד לשאר מתנת ש"מ שאינו נותן במסירה ואינו מוציא הממון מתחת ידו אבל זה שהוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד אם ימות כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
לט סָעִיף ט ואם עמד חוזר כו'. והריב"ש כתב בסי' שמ"ו דמדברי הרשב"א נראה שאע"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל היכא דאיתיה בשעת מתן מעות וכן הוא במרדכי ובהג"א בשם ר"י הלוי ע"ש ונראה מדברי הריב"ש שם דבש"מ הנותן במתנת ש"מ גמור' כגון בכל נכסיו או שמצוה מחמת מיתה בפירוש אף להרשב"א אם עמד חוזר וע"ש:
א סָעִיף א הולך מנה כו'. וכתב רי"ו נכ"ח ח"א ☜ דה"ה אם נתן לשלוחו שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אזי זכה והיינו כשאומר לו זכה לפלוני כמ"ש המחבר בס"ו עד"מ ח' וע"ל סי' ס"ה סי"ג:
ב סָעִיף א דהולך כזכי דמי דוקא בחוב ופקדון ולא במתנה וכמ"ש בסמוך ס"ה מילתא בטעמא:
ג סָעִיף א זכה בשבילו. בסמוך ס"ב יתבאר דבפקדון לא אמרי' הכי כ"א כשהנפקד הוחזק כפרן עיין שם מ"ש:
ד סָעִיף א בין מת לוה. פי' ולא מצו יורשי הלוה לומר נתבטל שליחתך כדאמרינן בשליח דעלמא כמ"ש הט"ו ר"ס שכ"ב דשאני הכא דכבר זכה זה להמקבל:
ה סָעִיף א או מלוה. פי' ואין המשלח יכול לומר לא נתתי בידך אלא כדי לתת לשמעון לא ליורשיו וע"ז סיים וכתב אלא יתנוהו ליורשי שמעון דכיון דמיד זכהו לשמעון ממילא יורשיו יורשין זכותו:
ו סָעִיף א ומ"מ ראובן חייב באחריותו עד כו'. פי' ואין לשמעון המקבל עם לוי כלום אלא עם ראובן שהיה לוה או נפקד שלו ועל אחריותו קבלו בידו ולא נתנו לו רשות ליתנם ליד לוי:
ז סָעִיף א אבל אמר החזיר כו'. ק"ק דהמעיין בתשובת הריטב"א בעל דין זה (והביאו הב"י בסי' זה סס"ט) יראה דשם בתשובה איירי ממתנה מדהביא ראיה מההיא דהלך ובקשו ולא מצאו כו' דאיירי במתנה וכמ"ש בסי' זה בפרישה וא"כ י"ל דדוקא במתנה דלא מהני גם ל' הולך כתב בה נמי דלא מהני בה ל' החזיר אבל בחוב ופקדון מהני כמו דמהני ל' הולך ובאמת דכתב שם בת' ז"ל החזיר הוא גרע מהולך אבל נר' דלא כתב כן אלא של"ת דל' החזר יהנה טפי במתנה מל' הולך קמל"ן אבל בחוב ופקדון קרוב לודאי דס"ל דמהני גם ל' החזיר ע"ש וצ"ע:
ח סָעִיף א והעני. פי' ראובן:
ט סָעִיף א ואם מחמת אונסו החזירו כו' פטור. ול"ד למ"ש מור"ם בסמוך בהג"ה והוא מהמרדכי שכתב שבכזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחל' לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נראה דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבלו לוי לידו הרי הוא ממון של ראובן ואם יחזירו לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון של חבירו וע"ל ס"ס קכ"ו ובסי' רצ"ב ס"ח ובסי' שפ"ח ס"ז מ"ש בחילוקי דינים הללו:
י סָעִיף א וי"א דכשהחזיר כו'. פי' אפי' לא העני ראובן אפ"ה הרשות ביד שמעון לגבות ממונו מאיז' שירצ' מלוי או מראובן וז"ש שניהם חייבים באחריותו ר"ל מאיזה שירצ' גובה כלו וכ"כ המ"מ ועפרו"ד:
יא סָעִיף א הדין עם ראובן. ומסיק שם וכתב ז"ל ואע"ג דשמעון לא הוחזק כפרן מ"מ הואיל ועשאו ראובן שליח לקבל זכה לו והא דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ דאפסיד את שלי הוה דברי' שבלב ואינן דברים עכ"ל:
יב סָעִיף ב הא דבפקדון כו'. אבל בהלואה דלהוצא' נתנה ומתחלה לא הלוה לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מידו דראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו בשביל הנאת עצמו מ"ה כל שאינו נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מ"ה יכול לחזור בו ועפ"ר:
יג סָעִיף ב יכול הוא לחזור וליטלן. עפ"ר שם כתבתי דהברירה ביד הנפקד לחזור וליטלן או לא ולא אמרי' מדלא הוחזק כפרן ניחא להמפקיד שיהיה הפקדון בידו ולא ביד אחר ויהיה מחויב לחזור וליטלו מיד השליח והיינו טעמא דהמפקיד מתחילה לא ס"ד שישמרנו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור לשלחנו לידו ביד שליח מהימן וק"ל:
יד סָעִיף ב ואפי' בממציא לו שליח. פי' דא"ל מעות יש לי ביד פלוני לך ואמור לו שדעתך לבא לכאן אם יתנם לך הביאם לי וכמ"ש הט"ו פי' זה בר"ס קכ"א ס"ב ע"ש. (הג"ה ועיין בהג"א פרק קמא דגיטין על ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרו לו וע"י אותו שליח החזיר לו שמעון ונאנס בדרך):
טו סָעִיף ב אם בא לחזור אינו חוזר. בפרישה כתבתי ל' המ"מ דכתב טעמו ז"ל כיון דהבעלים רגילין להפקיד אצלו תו אין הנפקד יכול לחזור בו שהרי כבר נפטר באחריותו עכ"ל ונראה דאף אם יחזור הנפקד וירצה ללקחו מיד זה השני על אחריותו מ"מ אין לשמעון שום עסק וטענ' עם ראובן הנפקד כיון דהחזיר פקדון שלו למי שרגיל להפקיד בידו והשת' א"ש הא דקאמר או אפי' לא ממצי ליה שליח אלא דשליח מהימן כו' דקמל"ן דאף על גב דלא עשאו עתה שליח כלל וגם חזר וקבל עליו הנפקד אחריות מחדש אפ"ה אינו חוזר ועפ"ר:
טז סָעִיף ג אני רוצה להחזיק בהם בשביל החוב. ע"ל סי' פ"ג סס"ב שם כתב מור"ם דין שליח שמחזיק במעות בשביל חוב המשלח והמחבר כתב מזה בס"ס נ"ח ובסי' צ"ט כתב הט"ו דין אם אחד תופס מה שנתן לידו שליח ואומר שהשליח או הסרסור חייב לו ע"ש ס"ג וס"א:
יז סָעִיף ג ואין לו שאר נכסים כו' עד"ר מ"ש ליישב דל"ת מכאן למ"ש בסי' ק"ה:
יח סָעִיף ג לא נפטר המשלח כו' מ"ה יכול המשלח לכפות השליח שלא יבא לידי היזק:
יט סָעִיף ג אפי' אם אין לו נכסים כו'. ל' הטור אע"ג דהוא נאמן נגד המלוה לומר אני תופסם בחובי במיגו דפרעתיך מ"מ הואיל וכל זמן שלא בא ליד המלוה לא "פקע שליחותו נמצא שהשליח בעל דברים דהמשלח הוא וכנגד המשלח אין לו מיגו שאינו נאמן לומר החזרתים לך הואיל והולך כזכי דמי לפיכך אם מת המשלח כו' ור"ל דאם היה לו מיגו גם נגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים דאי בעי היה טוען להד"ם היה יכול לומר לו עשיתי שליחותך במה שהגבתיהו למלוה בחוב שהוא ח"ל ופקע שליחותו דהשליח בזה בשבועת היסת שהוא ח"ל במיגו דאלו היה טוען להד"ם דהיה פקע בזה שליחותו גם במודה שלא מסרם לו אלא נטלו בחובו פקע שליחותו ועד"ר מ"ש עוד מזה די"ל דבכה"ג הוה פטור גם המשלח ממי ששלח לו ע"ש:
כ סָעִיף ד ולא הניח נכסי' כו'. דאלו הניח נכסים היה חוזר המלוה על הנכסי' שהניח והוה דינו כאלו חי המשלח דהא יכול לכפות המשלח להשליח ליתן המעות ליד המלוה כנזכר לפני זה משא"כ כשלא הניח כלום דאז אין להמלוה שום דין עם היורשים אלא עם השליח לומר לו תן לי מעותי ששלח ראובן הלוה לי על ידך ואז נאמן השליח בהיסת נגד המלוה לומר אתה חייב לי במיגו דאי בעי היה אומר כבר נתתיהן לו והיה נאמן בהיסת:
כא סָעִיף ד ויש מי שאומר שאם כו'. הטעם מפורש בטור דס"ל דכל האומר תן או הולך לפלוני כמאן דאמר זכי לו ע"מ שתתנו ותבוא לידו דמי וכל זמן שלא קיים תנאו דהמשלח כאלו לא יצא מידו דמי ר"ל אע"ג דק"ל בפקדון או במלוה ה"ל הני לשונות כאומר זכי היינו דוקא שאינו יכול לחזור ולטלו מידו אבל מ"מ כיון דהוציא בל' הולך או תן כוונתו היה דיזכה לו באופן דיגיע דוקא לידו ובאם לא יגיע לידו הרי הוא עדיין ברשות המשלח:
כב סָעִיף ה אבל במתנה לא כו'. הטעם דבפקדון ובחוב דהממון הוא כבר של זה ששלחו לידו מ"ה בקל יכול לזכות זה בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא היה שלו מעולם מ"ה בעינן לשון מעולה דמבורר טפי:
כג סָעִיף ה וא"ל הנותן הולך כו'. דבלשון הולך דאמר הנותן ביטל שליחותו דהמקבל דא"ל המקבל לזכותו ולקבלו מידו ועפ"ר:
כד סָעִיף ה לפיכך אם אמר הולך כו'. פשוט היא אלא שכתב דבר והפוכו אגב שכתב בר"ס זה דבחוב ופקדון אינו יכול לחזור בו ועד"ר מ"ש עוד:
כה סָעִיף ה נעשה נדר. ל' הטור הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכ"כ שנית לקמן בסי' רמ"ג ע"ש והב"י הקשה עליו וכתב דאין אמירתו לגבוה שייך בזה ומ"ה כתב טעם אחר משום דנעשה נדר וכמ"ש המחבר כאן ומטעם דלא מיקרי לגבוה אלא עניני הקדש ועני הדיוט הוא וכ"כ בע"ש ועוד הקשה הב"י בסי' רמ"ג על הטור דאם זה הוי כמסירתו להדיוט א"כ מאי אריא דיאמר לחבירו הולך עדיפא מינא הל"ל דאפי' לא אמר אלא אתן לעני כך וכך אינו יכול לחזור בו ☜ ואני כתבתי דלק"מ דגם צדקה לעני מקרי אמירתו לגבוה דכל האומר אתן כך לעני ה"ל כאילו אמר אתן לגבוה ומשלחן גבוה קזכו עניים והא ראיה דבקרא בפ' כי תצא כתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לי"י אלהיך נדבה אשר דברת בפיך ודרשינן מינה בפ"ק דר"ה (דף ו') אהקדש לקרבנות "ושבפיך ר"ל צדקה הרי דכללינהו הקרא בפסוק אחד וכתב על כולן לי"י אלהיך וכבר מבואר בגמרא וכתבו הטור והמחבר בי"ד סי' רל"ח דאף האומר אתן כך וכך לעני כל זמן שהיא בידו יש לו התרה לנדרו בפתח חרטה משא"כ כשהוציא מידו ונתן לאחר ליתנו לעני וה"ק אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לענין שאינו יכול לחזור בו אלא שיש לו התרה בחרטה ועכשיו שהוציאו מידו שוב אין לו התרה ועד"ר:
כו סָעִיף ז או אפילו לא היה בידו כו' אלא שהגבהו עפ"ר שם כתבתי דכשבא אח"כ לחצרו זוכה לו חצירו אע"פ שלא הגביהו לשם כך כיון דמתחלה זיכה לו ולא חזר בו הנותן דהא אפי' לסברא הראשונה דס"ל דתן לא הוי כזכי אפי' הכי כתב אליביה לפני זה דאם א"ל זכה לו דכשיבא לרשותו יזכה כו כו' ולשון רשות ומשמע אפי' לחצירו כ"ש לי"א זה דס"ל דתן הוי כזכי דאם א"ל זכה לו דזכה לו חצירו ומ"ש כאן אלא שהגבהו מיירי כשאינו מונח בחצירו ורשותו וק"ל:
כז סָעִיף ז אבל אם לא א"ל זכה כו' פי' שלא א"ל זכה אלא א"ל תן או הולך לא מהני אפי' אי הוה אז בשעת אמירת תן לו בחצירו לא זכה בו ועד"ז צריכין אנו לפרש ל' הטור דכתב אבל אי לא א"ל זכה מחד אנפין דר"ל דלא א"ל זכה בשום אופן וכמ"ש בפרישה ע"ש:
כח סָעִיף ח ומצאו שמת. ומיירי שמת נמי הנותן כדמסיק אלא בא לחלק במקבל בין מת בחיי נותן או אח"כ מ"ה קאמר ומצאו שמת:
כט סָעִיף ח יתן ליורשי המקבל. דהמקבל זכה בו בחייו ויורשיו יורשין אותו אחר כך:
ל סָעִיף ח דמצוה לקיים דברי המת. לקמן סי' ר"נ סכ"ז ובסי' רנ"ב יתבאר דהיינו דוקא היכא שהממון שמצוה ליתן אינו ביד הנותן אלא דאתפסיה ביד אחר כמו כאן ע"ש:
לא סָעִיף ח יחזור ליורשי משלח. דהולך לאו כזכי דמי דלא זכה בו בשעת נתינה ומשום מצוה לקיים דברי המת ליכא כאן דבשע' שמת נתבטלו דבריו שהרי צוה ליתנו להמקבל עצמו דבשעה שמת לא היה המקבל חי:
לב סָעִיף ט יחזיר ליורשי המשלח. דהרי לא אמר אלא ליתן להמקבל עצמו וכאלו לא אמר כלל דמי:
לג סָעִיף ט ואפי' נולדו יורשי כו'. ז"ל הטור ואפי' נולדו אח"כ דבשעת מיתת הנותן לא היו ראויין לקנות למ"ד המזכה לעובר לא קנה (ולקמן בסי' ר"י יתבאר זה) וגם המקבל לא קנה בחייו כיון שמת בחיי הנותן אפ"ה קנו משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי למפרע משעת נתינה הלכך כיון דאיתא למקבל בשעת מתן מעות הוברר הדבר שזכה בו משעת מתנה והורישו ליורשיו עכ"ל:
לד סָעִיף ט ואין הנותן יכול לחזור. ז"ל הטור דלא דמי נשאר מתנות שכ"מ (דיכול לחזור בו בשעת חליו ונתבטל צוואתו ואפי' אם מת אח"כ כמ"ש הטור והמחבר לקמן בסימן ר"ן) דשם אינו מוצא ממון מתחת ידו בשעת הצואה הלכך לא זכה בו עד לאחר מיתה אבל זה שמסרו ליד השליח ודאי דעתו היה שיקנה בו מיד במשיכת השליח ואמרי' כי כן היה דעתו לזכות לו על ידו והא דא"ל ל' "הולך ולא א"ל ל' זכי משום דבהיל היה במיתתו וכדאמרינן "בגט שכ"מ דאם אמר כתבו גט לאשתי אע"פ דלא אמר ותנו לה כותבין ונותנין לה ואמרינן דלא אמר תנו משום דבהיל היה במיתתו וכמ"ש בא"ע בהלכות גיטין ע"ש ולקמן בסי' ר"ן סי"ג:
לה סָעִיף ט ואם עמד חוזר. כדין מתנת שכ"מ דאומדן דעתינו כן דלא נתן אלא משום שהיה סבור שימות וכמו שכתב לקמן סימן רמ"ו ור"ן עיין שם:
לו סָעִיף י צריך השליח לעשות כו'. ולא ימנע מליתן לו באמרו שמא לא ימות ויהיה קשה להוציא דכיון דמסרו לשליח ליתן לו נותנין לו מיד מה שאין כן בשאר צוואה דלא מסרו ליד השליח:
א סָעִיף ד שאם בא השליח להחזיק בהם בשביל חוב ע' טור שכ' וז"ל אבל הרמ"ה כתב אם השליח בא להחזיק בהם בשביל חוב שיש לו ביד המלו' או המפקיד אינו יכול דכיון דא"ל תן לו הולך כמאן דא"ל זכי דמי או הולך על מנת שתתני לפ' דמיו אי מקיים תנאיה זכי ואי לא לא זכי וכאלו לא יצא מיד הלו' או הנפקד עכ"ל. מיהו נרא' דהיינו דוק' באומר לו הילך או תן דזה הוי כאומר בפי' הולך לפ' או תן לפ' דצריך ליתן ולהוליך דוק' אלא דהוי כזכי לענין חזר' אבל מ"מ כיון דה"ל לשון הולך ותן צריך ליתן דוקא ליד המפקיד והמלו' וה"ל כאלו התנ' עמו שיזכ' לפ' בתנאי שיתנו לידו וכמו שמבואר אצלינו לקמן אי"ה אבל באומר לו זכה לו נרא' דאין כאן שום תנאי ותיכף זכה לו וא"כ יכול השניה לתופסו בעד (ביד) המלו' והנפקד:
ב סָעִיף ה נעשה נדר. ע' סמ"ע דבאומר אתן לעניים יש לו התר' ועכשיו שהוציא מידו שוב אין לו התר' וכ"כ הש"ך בשם הרשב"א כו' ובתומי' כתב ז"ל אבל לבי חוכך דהרשב"א קאמר בזוכ' לעני אבל הכא באומר תנו לעניים דלא הוי כזכי והרי הוא ברשות הנותן ואפשר דמצי להשאיל ומה שהביאני לידי ספק דברי טור וש"ע סי' רנ"ח דכתבו בבא ליד גזבר ומאי ארי' גזבר אלא משמע דוק' גזבר דהוי ידו כיד עניים אבל באומר תן דלא הוי כזכי אפשר דמצי לשאול עליו וצ"ע ע"ש ואין זה ספק ודאי טעמא דאתי ליד גזבר לא מהני שאל' כתבו בתשובת ר' בצלאל הובא בש"ך סי' רנ"ה דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש ע"ש א"כ ודאי בעי גזבר שיזכ' במשיכ' להקדש וזה פשוט אבל נרא' דהכא הוי תן כזכי דהא בשחרור לפי דאי לאו דעביד נייח נפשי' לא הוי משחרר הוי כזכי כמו חוב וא"כ בנדר נמי דצריך ליתן ה"ל כמו חוב ואתי החוב והתן כזכי בבת אחת ועוד נרא' לפמ"ש בש"ע סי' ט' גבי שכ"מ הולך כזכי והוא משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין אלים דיבוריה וא"כ בהקדש וצדק' דנמי אלים דיבוריה הוי כזכי וכיון דהוי כזכי תו לא מהני שאל' ודוק ועמ"ש בסק"ו:
ג סָעִיף ז וי"א דתן כזכי במתנ' כתב הרשב"א בחידושיו פ' התקבל (גיטין דף ס"ג) וז"ל הולך ותן לה זכה והתקבל לה רצה לחזור לא יחזיר ומסופק אני אפי' לכ"ע הולך כזכי אי כזכי ממש קאמר ואע"ג דלא ממטי לה ניהלי' לעולם מגורשת והולך ותן לה לדעתך קאמר לי' או דלמא כזכה דמי שאינו יכול להחזיר ואי נמי מית לי' עד דלא מטי לידה מגורשת ומיהו צריך להוליכו וליתן לה דלהכי א"ל הולך ותן לה וכאלו התנ' עמו שיזכ' לה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאיה ואזל ועד דלא מטא גיטא לידה לא תנשא לכתחל' דלמא לא מטה לידה וצ"ע עכ"ל: אמנם נרא' דעת הרמ"ה והוא דעת הי"א שבסעיף ד' דהולך ותן לא הוי כזכ' ממש אלא לענין חזר' הוי כזכי אבל עכ"פ תנאה מיהא הוי עד שיתן לידו דוקא וכל כמה דלא מקיים תנאה לא זיכה לו ומש"ה אינו יכול לתופסו בעד חוב המלו' כל כמה דלא נתנו לידו גם דעת הרמב"ם נרא' דהוא בשיט' זו דכתב בה' עבדים פ"ה אמר זכו בגט זה לעבד יצא מיד לחירות אע"פ שלא הגיע לידו קודם מיתת האדון אבל אמר תנו לו אע"פ שאינו יכול לחזור בו לא יתנו לאחר מית' ע"ש ונרא' דהוא ג"כ סובר דכיון דאמר תן אע"ג דהוי כזכי מ"מ תנא' מיהא הוי ועד שיגיע לידו אינו משוחרר ואע"ג דבהרשב"א כיון דאינו אלא תנחי מתקיים התנאי גם לאחר מית' וכמו שאר תנאי דמתקיימין לאחר מית' הרמב"ם סובר דאין זה דומ' לשאר תנאי כיון דהוי התנאי בגוף השטר והתנ' שיתן לו גוף השטר וא"כ אם אנו נותנין השחרור דומ' לשטר אחר מית' ולגט אחר מית' אף ע"ג דמדינא הוי מועיל כיון דאינו אלא תנאי מ"מ דומ' הוא לגט אחר מית' ואינו דומ' לשאר תנאי שאינו בגוף השטר אבל זה הוא בגוף השטר הרוא' שנותן שחרור לאחר מית' יאמר גט לאחר מית' ומש"ה לא יתנו לאחר מית' וכיון שאין נותנין ממילא הוא עבד גמור כיון דלא נתקיים התנאי גם הב"ח בי"ד סק"א כתב כן בשיטת רש"י והרמב"ם בדעתם דס"ל גבי עבד לא יתנו לאחר מית' אע"ג דתן כזכי היינו דמדינא ודאי העבד יצא לחירות אלא דגזרינן בעבד דלא יצא לחירות אטו גט לאחר מית' ע"ש אך דאכתי לא איתברר דבריו דמה ענין גט לאחר מית' כיון דכבר נשתחרר מחיים ע"י תן כזכי ואין נותנין הגט לאחר מית' ועוד דא"כ בזכי נמי ולמה כתב הרמב"ם דבזכ' יצא מיד לחירות וליגזר נמי בזכ' ולפי מ"ש א"ש טפי דבריו כיון דצריך שיבא השחרור ליד העבד משום התנאי וא"כ הרוא' שנותנין השחרור לאחר מית' יאמרו יש גט לאחר מית' ודו"ק והוא נכון ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' פ"ק דגיטין דף י"א ד"ה כל האומר תנו כאומר זכי וא"ת והא ר"י לית ליה תן כזכי דאמר בפ"ק דמציעא המגבי' מניח' לחבירו קנה חבירו וא"ת משנתינו דקאמר תנה לי ולא קאמר זכה לי ועמ"ש תו' מזה להוכיח דלא אמרינן תן כזכי אלא דוקא בחוב וא"כ לפי שיטת הרמב"ם ודעימי' דאמרינן תן כזכי אפי' במתנ' תיקשי. ולפמ"ש ניח' דכיון דאומר תן מידי תנאי לא יצאה דהיינו עד שיתן וכשיתן זכה למפרע וא"כ ה"ה האומר תנה לי הוי כאומר זכה לי ובתנאי כשיתן לידו ואם לא נתקיים התנאי לא זכה וא"כ המגבי' מצי אמר אני זכיתי בה ולא אתן לך דאם אינו נותן לידו לא זכה ובידו שלא ליתן ולא נתקיים התנאי ולא זכה ודו"ק. איברא דצריך עיונא בהא דכתב הרמב"ם וש"ע בסעיף א' באומר הילך ותן דאם החזיר למשלם והעני ראובן אח"כ בענין דהפסיד המלו' דחייב לשלם שהוא פשע במה שהחזירו לראובן הא כיון דכ"ז דלא מטא לידי' לא זכה בו דה"ל כהתנה ע"מ שיגיע לידו וא"כ כיון דהשליח החזיר לנותן הרי לא זכה למפרע ולא יצא מיד המשלח וא"כ אמאי השליח חייב באחריות עוד קשה בהא דאמרינן ס"פ קמא דגיטין הולך מנה לפ' ובקשו ולא מצאו תניא אידך ליורשי מי שנשתלחו לו ע"ש דמוקי לה דפליגי בהולך כזכי ומה בכך דהולך כזכי הא התנה בתנאי שיגיע לידו וכיון דמית מקבל ולא הגיע לידו לא זכה למפרע ובשלמא במת משלח שפיר מתקיים התנאי גם א"מ וכמ"ש הרשב"א לענין גט ואפי' הרמב"ם דס"ל בהל' עבדים דלא יתנו אחר מית' היינו מטעמא שכתבנו דדומה לגט אחר מיתה אבל בממון שפיר נותנין אחר מיתה אך במת מקבל הא לא נתקיים התנאי וכיון דלא הגיע לידו מעולם לא זכה וכמ"ש ואפשר דאתי' כרשב"ל דס"ל בפ' האומר דלי ואפי' ליורשי אלא דהרמב"ם וטור וש"ע אה"ע סי' קמ"ג פסקו לי ולא ליורשי וכאן פסק הטור בשכ"מ דהולך כזכי אפי' מת מקבל ונתן ליורשיו ואינו חוזר ומשום דהוי הולך כזכי וכן פסק בש"ע בסעיף ז' ואמאי במת מקבל ינתן ליורשיו הא לא נתקיים התנאי ונראה לחלק בין התנה ע"מ שתתן לי היינו לי ולא ליורשי אבל בהתנ' תנאי על מנת שיתן לו היינו לו ואפי' ליורשי ומש"ה נתקיים התנאי שיתן המנה ליורשי המקבל ודו"ק וכעין זה כתב במל"מ בהלכות זכי' ע"ש ועיין ספ"ק דגיטין בפלוגתא דהולך כזכי וגם במצוה לקיים דברי המת או לא ע"ש וחכ"א יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה שליח יעשה ואמרינן בגמ' טעמייהו דחכמים משום דמספקא וכאן אמרו שודא עדיף. וכתב רש"י ז"ל מספקא להו אי כזכי דמיא או לא ואי מצוה לקיים או לא עכ"ל דברי רש"י צריכין ביאור דנהי דהוצרך לומר דמספקא להו באומר כזכי דאי ודאי לאו כזכי רק מספקא בהו במצוה לקיים דברי המת א"כ היכא דהוי משלח חי ודאי יחזרו למשלח ואלו מדברי חכמים משמע דקאי על כל המחלוקת דנאמרו שם בברייתא ושם פליגי בהולך כזכי גם בחיי המשלח אלא דאיפכא קשי' למה נימא דמספקא להו במצוה לקיים דברי המת דלמא סברי ודאי אין מצוה לקיים רק דמספקי להו בהולך כזכי ולפמ"ש נרא' ליישב דברי רש"י והוא דחכ"א יחלוקו משום דמספקא להו בהולך כזכי וכאן אמרו היינו בבבל וכמו שפירש"י כל מה שירצה שליח יעשה דשודא עדיף וא"כ לפי מה שאמרו כל מה שאמרו כל מה שירצה שליח יעשה והיינו שודא א"כ ל"פ כלל על מ"ד הולך כזכי דבשלמא א"א דתיכף זכה המקבל וצריך השליח ליתן בע"כ ליד המקבל לפי שכבר זכה לו א"כ פליגי ואמרי שודא דהברירה ביד שליח שלא ניתן למקבל אלא למשלח אבל לפי מ"ש גם למ"ד הולך כזכי לא זכה מקבל אלא בתנאי כשיגיע לידו וא"כ הברירה ביד השליח ליתן למשלח כיון דעדיין לא זכי אם לא יתן ליד המקבל וא"כ מאי פליגי חכמים בשודא על י"א דסברי הולך כזכי לזה פירש"י דחכמים מספקא להו בהולך כזכי וגם במצוה. לקיים דברי המת וח"כ במאי דאמרי יחלוקו פליגי על י"א דיכול שליח ליתן כולו ליד המקבל ולחכמים אינו יכול ליתן רק חצי' וכאן אמרו שודא וכל מה שירצה שליח יעשה והיינו בבבל ופליגי במצוה לקיים דברי המת דלמאן דאמר מצוה לקיים דברי המת א"כ הוכרח השליח ליתן דוקא ליד המקבל ולמ"ד שודא כל מה שירצה שליח יעשה וז"נ:
ד סָעִיף ז והוא שנותן לו עתה החפץ בידו. עיין בתוס' פ"ק דגיטין דף י"ג ד"ה האומר תנו גט וז"ל אי גרסינן תן גט זה אתי' כר"מ א"נ אפי' כרבנן וכגון שאין מוסרו מיד ליד אלא מראהו לו ומצוה ליתנו והוא לא נטלו עד א"מ א"נ נטלו לאלתר ואפ"ה לא זכה העבד דלא נאמר תן כזכי אלא כשמוסר לשליח מיד ליד ע"ש. ולולי דברי תוס' יראה לענ"ד דאע"ג דנאמר תן כזכי אפי' באינו מוסר לו מיד ליד מ"מ כיון דאינו מוסר לו עתה לא מצי זכי לעבד דה"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע דאמרי' בפ' הזורק (גיטין דף ע"ח) טלי גיטך מע"ג קרקע לא"כ א"כ אלו אמר לעבד עצמו טלי גיטך מעג"ק לא הוי מהני מידי כיון דבעינן ונתן בידה שיהי' מסייע בנתינתו ולכל מילי שחרור אתקש לגט לה לה מאשה וא"כ העבד עצמו שנטלו מע"ג קרקע לא"כ א"כ הרי זה שזוכה בשביל העבד כל שאינו נוטלו מיד הרב ה"ל טלי גיטך מעג"ק ועיין בטור וש"ע אה"ע סי' קל"ח דפסקו כן טלי גיטך מעג"ק לא אמר כלום אלא דלכאורה יקשה איפכא כיון דתן כזכי אם כן אמאי קתני לא יתנו לא"מ ומשמע הא מחיים מהני ונותנין הא כיון דתן כזכי לא עשאו כלל שליח להולכה רק לזכי' ולא מהני משום טלי גיטך מעג"ק מיהו נראה כיון דלא מצי זכה תיכף לעבד משום טלי גיטך מע"ג קרקע גם הוא לא נתכוין לזכה אלא לשליח להולכה ותן ממש קאמר משא"כ בחוב ופקדון י"ל אפי' אינו מוסר לו עתה תן דידי' כזכי:
ה סָעִיף ט ואם שכ"מ הי' הנותן עיין ספ"ק דגיטין בפלוגת' דהולך כזכי ומסקינן בברי דכ"ע כו' והבמ"ע בשכ"מ דתנן המחלק נכסיו על פיו כו' ת"ק כר"א וי"א כרבנן. ופי' תוס' דכי פליגי בשכ"מ לאו בהולך כזכי קמפלגי אלא דהולך לאו כזכי גם בשכ"מ והא די"א ליורשי מי שנשתלחו לו היינו מדין מתנת שכ"מ. דדבריו ככתובין ומסורין וז"ל ד"ה הא בשכ"מ אע"ג דמת מקבל בחיי נותן ולא קני אלא אחר מיתת נותן אפ"ה קנו יורשיו דדעת נותן הוא דכיון שישנו למקבל בשעת מתן מעות שיזכה המקבל אחר מיתתו או הוא או יורשיו דדברי שכ"מ כשמת כמסורין למקבל בשעת נתינת שכ"מ ע"ש. והר"ן כתב ז"ל אבל תמה אני למה דהא קיי"ל בס"פ יש נוחלין דמתנת שכ"מ לא חיילא אלא אחר גמר מיתה וכיון דבעידנא דחיילא ליתא למקבל היאך קנה והא אין קנין למת וצ"ע עכ"ל. ועיין מ"ש הב"י בזה אבל אין דבריו מובנים לענ"ד וע"ש אמנם נראה בישוב קושית הר"ן והוא דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז) אמר רבא אמר ר"נ שכ"מ שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום למימרא דסבר ר"נ מלתא דאי' בבריא איתי' בשכ"מ דליתי' בברי' ליתי' בשכ"מ והא אמר רבא אמר ר"נ שכ"מ שאמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' ואע"ג דליתי' בבריא ר"פ אמר הואיל ויורש יורשה ר"א ברי' דר"א אמר הלוא' אי' בבריא כו' במעמ"ש קנה וע"ש בתו' הואיל ויורש יורשה לא בעי למימר מטעם דאי' בבריא אלא כיון שיורש יורשה יש כח לשכ"מ ליתן דברשותו הוי דמתנת שכ"מ כירושה הוא ועיין שם ברשב"ם דכתב ג"כ דאמדי' לקמן דף קמ"ט מתנת שכ"מ כירושה שויא רבנן ע"ש וכן אמרו להדיא שם דף קמ"ז באסמכת' דשכ"מ והעברתם את נחלתו יש לך העבר' אחרת וא"כ לפי"ז כיון דשכיב מרע יכול ליתן הלואתו אע"ג דליתי' בהקנא' משום דאינו ברשותו וליתי' בבריא בהקנא' מכל מקום כיון דאי' בירושה זוכה בהלואתו בתורת ירושה ודין מתנת שכיב מרע כירוש' וא"כ תו לא קשה דהיכי זוכה המקבל אחר מיתת הנותן כיון דאין קנין למת דנהי דאין קנין למת זוכה בו מתורת ירושה ויורש יורשה אפי' אחר מיתה דכן סדר הנחלות שמשמשת והולכת עד יעקב ואפי' אחר מיתה אין בירוש' אלא כי ליתי' למקבל בשעת מתן מעות ה"ל זכי' בטעות אבל איתי' כמקבל בשעת מתן מעות ה"ל דבריו כמו כתובין ומסורין שיזכה בו בתורת ירושה אחר מיתת הנותן ויורש יורשה אחר מיתתה נמי וזה נכון אך בהאי מלתא בטעמא דר"פ ורב אחא ברי' דרב איקא כמאן הלכתא מצינו פלוגת' בזה דבהגה"מ פ' מי שמת פסק הר"ר אליעזר ממיץ דהלואתו לפ' ה"מ בהלואת ישראל אבל הקפת של עכו"ם אפי' במתנת שכיב מרע לא קני והב"י תמה על זה דמ"ש הלואת עכו"ם וכתב הב"ח בסי' רנ"ג דהוא כתירוצים דרב אחא מלתא דאיתי' בבריא והיינו במעמד שלשתן וכיון דבהלואת עכו"ם ליתי' במעמ"ש ליתי' במתנת ש"מ ועיין בשו"ת מוהרי"ט ח' ח"מ סי' צ"ה שהאריך שם בזה אם רב אחא ורב פפא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ע"ש שכ' ז"ל והר"ן ז"ל עלה דרב פפא הואיל ויורש יורשה כתב זה לשונו ולפ"ז אויר נמי הואיל ואי' בירושה בלא גוף אי' נמי בשכיב מרע ומיהו טעמא דרב פפא לא סליק אך התוס' כתבו דאף לטעמא דר"פ ניחא דיורש אינו יורש דירה ולא אויר בלא בית ולפי דבריהם אפשר דטעמא דר"פ נמי סליק וכן מוכח מדברי בעל המאור דמפרש מלתא דרב נחמן בהלואתו לפ' משום דאי' בירוש' משא"כ בריר' ובאכילת פירות שאין יורש יורשה בפני עצמה ומשמע דס"ל טעם דר"פ עיקר וע"ש שהאריך במוהרי"ט דקי"ל כר"פ דבמתנת שכיב מרע כירושה שוי' רבנן ולא קני אלא לאחר מיתה ע"ש וא"כ כיון דטעמא דרב פפא סליק א"ש דזוכה המקבל אחר מיתת הנותן אע"ג דאין קנין למת וליתי' בברי' להקנות למת מכל מקום הואיל ואי' בירוש' אי' נמי במתנת שכיב מרע מיהו רש"י פי' בהא דאמרי' כי פליגי בשכיב מרע היינו דבשכיב מרע כיון דדבריו ככתובין ומסורין אמרינן הולך דידי' כזכי והטעם מבואר בחידושי הרשב"א ספ"ק דגיטין דכיון דדיבורא דשכיב מרע אלים דהוי ככתובין וכמסורין מש"ה הולך דידי' כזכי הוא והא דהוכרח רש"י לפרש משום הולך כזכי ולא פי' כפי' תוס' משום דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וזכו יורשי המקבל אפי' בלא הולך כזכי משום דס"ל רש"י כקושיות הר"ן וכמ"ש אך יש לדקדק בדברי רש"י כיון דס"ל הא דזוכה המקבל אחר מיתתו לאו היינו בתורת מתנת שכ"מ ומשום דאין קנין למת אלא משום דהולך כזכה וזכה בה מחיים וא"כ בהא דמשני רב זביד שם הא והא בשכ"מ הא דאי' למקבל בשעת מתן מעות והא דליתי' למקבל בשעת מתן מעות ופירש"י ז"ל ד"ה הא דליתי' למקבל שכבר מת וזה לא הי' יודע נמצא זכיי' בטעות ולא קנו יורשין עכ"ל ותיפוק לי' בלא טעות נמי הא אין קנין למת כיון דלא מהני רק בתורת הולך כזכה וזכה למקבל וכיון דכבר מת אין קנין למת. ואפשר כיון דאשכחן לרב זביד דס"ל בפ"ק דגיטין דף י"ג והוא שצבורין ומונחין דלא קנה מעמ"ש בהלואה וא"כ הא דשכ"מ שאמר הלואתו לפ' ע"כ משום דיורש יורשה דהא לדידי' ליתי' בבריא בהקנא' במעמ"ש וא"כ כיון דיורש יורשה כרב פפא א"כ אחר מיתה נמי אי' במתנת שכיב מרע בתורת ירושה דאי' נמי אחר מיתה לזה הוכרח לפרש אליבי' דרב זביד משום דהוי לי' זכיה בטעות אבל לדינא קי"ל דמעמ"ש אי' בהלוא' וס"ל כתי' דרב אחא ולא כרב פפא וכמ"ש הר"ן דטעמא דר"פ לא סליק וא"כ ליתי' במתנת שכ"מ כל דליתי' בבריא בהקנא' וכיון דאין קנין למת ליתי' במתנת שכ"מ במת ומש"ה פירש"י סוגיין משום הולך כזכי משום דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין ומש"ה אלים דיבורי' ואמרינן בי' הולך דידי' כזכי: ולכן נראה לענ"ד דהיינו דוקא היכא דשייכ' בי' תורת שכ"מ וכגון במחלק כל נכסיו או במצוה מחמת מיתה אבל באין מחלק כל נכסיו ואינו מצוה מחמת מיתה דאז לא הוי דבריו ככתובין וכמסורין בזה הולך דידי' נמי לאו כזכי והרי הוא כמו ברי דלא הוי הולך דידי' כזכי וכן נראה משיטת רש"י דכתב יפוי כח דידי' דהולך כזכי הוא רק משום דאלים דיבוריה ככתובין וכמסורין וא"כ כי היכא דמתנת שכ"מ אינו אלא אם לא יחזיר ואם ימות מאותו חולי דוקא ה"נ הולך דידי' כזכי על אופן זה שלא יחזור ושלא עמד וא"כ באינו מצוה מחמת מיתה לא אמרי' הולך כזכי ואפי' לשיטת הרמ"ה בטור והיא דעת הש"ע כאן דאין יכול לחזור מ"מ כיון דאם עמד חוזר אלמא דבתורת מתנת שכיב מרע הוא דוקא מיירי דאם הולך דידי' כזכי אפי' באינו מצוה מחמת מיתה ומתנה במקצת א"כ אמאי אם עמד חוזר הא לא נתן כלל בתנאי אם ימות דמתנת שכ"מ במקצת ואינו מצוה מחמת מיתה אינו חוזר בקנין אפי' עמד אע"כ דכאן לא אמרי' הולך כזכי רק במצוה מחמת מיתה דאז אלים דיבוריה דוקא ובאינו מצוה מח"מ ומתנה במקצת הולך דידי' לאו כזכי הוא ולפי"ז סרה מהר קושיות התומים שהקשה בהא דפריך בפ' מי שמת במה דאמרו מתנת שכ"מ במקצת בעי קנין ופריך מהא דתנן תנו מנה לפ' ומת יתנו לאחר מיתה ומשני במצוה מחמת מית' או במחלק כל נכסיו והקש' בתומים דה"ל לשנויי דתן כזכי בשכיב מרע ולפי מ"ש לא קשה מידי דאם איירי במתנה במקצת ואינו מצוה מחמת מית' גם הולך דידי' לאו כזכי ולפי"ז נרא' דה"ה בדין שכ"מ כגון במצוה מחמת מית' שאמר תן שטר מתנה לפ' דבזה לא אמרי' הולך כזכי כיון דלא תיקנו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין רק בצוואת ממון אבל בצוואת שטר שאומר כתבו ותן שטר לפ' בזה לא הוה ככתובין וכמסורין וכמ"ש הרשב"ם בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ב) ע"ש א"כ בזה לא אמרינן תן כזכי דלא אלים דיבורי' רק בצוואת ממון ולא בצוואת שטר אך דעת הרשב"א כתב בריב"ש סי' שמ"ו דהואיל דרשב"א נתן טעם משום דגבי שכ"מ דאלים דבריו אף הילך הוי כזכי יש ללמד אפי' עמד אינו חוזר ודלא כהרמ"ה וא"כ לפ"ז כיון דאפי' עמד אינו חוזר א"כ ע"כ הוא נותן מתנת ברי ממש שאפי' עמד לא יחזור ואפ"ה הוי הולך דידי' כזכי וצריך לומר כיון דאלים דיבורי' בנותן בתורת מתנת שכ"מ לאחר מית' גם עכשיו שנותן במתנת ברי אלים נמי דיבורי' והוי הולך כזכי וא"כ אפי' באינו מצוה מח"מ ונותן במקצת נמי הוי כזכי וא"כ גם באומר תן שטר מתנה דליתי' בתורת מתנת שכ"מ דלא תיקנו בצוואת שטר נמי אמרינן בי' הולך כזכי. ומה שהקש' בתומים בהא דפריך בפ' מ"ש דף קנ"א ממתני' דאמר תן מנה לפ' ומת יתנו לא"מ ולא משני משום דתן כזכי נראה דל"ק לפמ"ש בטור ז"ל אע"ג דהולך דברי לאו כזכי דמי הולך דשכ"מ כז"ד דמסתמא כי יהיב ממונא לשליח אדעת' דליזכי בי' למקבל קא מסר לי' והא דל"א זכי אגב צערא לא רמי אדעתי' מי"ד אגיטו דאע"ג דברי שאמר כתבו גט לאשתו אינו כלום עד שיאמר תנו גבי שכ"מ כותבין אע"ג דל"א תנו שדעתו הי' לומר תנו אלא שבהול הי' כו' ע"ש. ובפ"ק דגיטין דף י"ג בהא דאוקי ר"פ מתני' בשכיב מרע קאמר א"כ אמאי תני האומר תנו הא בשכיב מרע כתבו ותנו שוין דכתבו דידי' כאומר תנו ומשני דמאן לימא דמתני' ר"ש שזורי דאמר אף המסוכן וא"כ כיון דע"כ מתני' לא מתוקם כרש"ש דא"כ ליתני כתבו וא"כ ל"א גבי מסוכן בהול הוא א"כ תן נמי לאו כזכי הוא מדלא אמר בהדיא זכה מיהו לדידן דקי"ל כרש"ש תן כזכי בשכ"מ משום דבהול הוא ולא רמי' אדעתי' לו' זכי אך דאכתי צ"ל דזה דהולך כזכי בשכ"מ לאו עיקר טעמא משום דרש"ש דכי היכא דכתבו הוי לתנו ה"נ הולך הוי כזכי משום דבהול דא"כ מאי קאמר דפליגי בש"מ גבי הולך כזכי בפלוגת' דר"א וחכמים הל"ל דפליגי בפלוגתא דרש"ש וחכמים אע"כ דאכתי צ"ל משום דשכ"מ ככתובין וכמסורין דאי ל"ה ככומ"ס לא הוי אמרינן כן כזכי ומשום דבהול לא רמי אנפשי' א"א דז"א רוצה לזכות לו תיכף רק עשאו שליח להולכה אלא משום דתן כזכי בש"מ מסתמא אמרינן הא דלא אמר בפי' זכי משום דבהול כמו דאמרינן גבי גט לענין כתבו וא"כ כיון דמתניתין לא אתי כרש"ש גם תן כזכי לא אמרי' בשכ"מ דאמרינן אלו הוי דעתו דלזכי הי' אומר זכי ויש להסתפק בשכ"מ דאמרינן הולך ותן כזכי א"א אפי' באינו מוסר לו עתה תן כזכי דגבי חוב ופקדון אמרינן תן כזכי ואע"פ דכתבו הפוסקים דל"מ רק במסרו לו עתה מיד ליד א"כ אפשר דה"ה בש"מ או אפשר דש"מ אלים טפי ותן כזכי אפי' אינו מוסר לו עתה מיהו מהא דכ' תוס' בדף י"ג בהא דתנן במתני' תן שחרור זה לעבדי אי גרס תן כו' מיירי שאינו מוסר לו עתה ואכתי תקשי הא לר"פ מתני' מיירי בשכ"מ ולעולם תן כזכי מיהו תוס' לשיטתו דפי' הא דאמרי' כאן בברי כאן בשכ"מ לאו משום תן כזכי אלא משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורין וא"כ לא אמרי' בשכ"מ תן כזכי טפי מברי אבל לדידן דא"ל בשכ"מ תן כזכי אפשר אפי' בשכ"מ אמרינן תן כזכי גם באינו מוסר לו עתה ואפי' אי גרסינן במתני' תן שחרור זה לעבדי נמי לא תיקשי דהא בשכ"מ תן כזכי אפי' אינו מוסר לו עתה דלפי מ"ש לשיטת רש"י והש"ע לא אמרי' בש"מ תן כזכי אלא היכא דדבריו ככתובין וכמסורין וגבי צוואת ממון דוקא תיקנו שיהיה דבריו ככתובין וכמסורין אבל לא בצוואת שטר וכמ"ש הרשב"ם דף קנ"ב וכמ"ש אלא לשיטת הרשב"א דאפי' עמד אינו חוזר אז נראה דאפי' בצוואה שטר אמרינן תן כזכי אלא דהרשב"א לא גרס למעלה תן שחרור זה וכמ"ש תו' דלא גרסינן זה: והנה ראיתי בתומים שכתב על דברי ריב"ש בסי' שמ"ו שכ' בשם הרשב"א מדנתן טעם דגב שכ"מ אלים דבריו אף הילך הוי כזכי יש ללמוד אף עמד אינו חוזר ודלא כהרמ"ה הובא בטור וכ' עליו התומים ז"ל ולכן תמהני מהריב"ש כו' דמה ראיה מזה הא גם רש"י כתב להדיא דגבי שכ"מ הולך כזכי והיינו כסברת הרשב"א ומ"מ ס"ל דיכול לחזור ועכ"פ יפה עשו המחבר והרמ"א שהשמיטו דעת ריב"ש וסתמו כדעת הטור עכ"ל אמנם נעלם ממנו דברי הרשב"א בחידושיו ספ"ק דגיטין ושם הוא מבואר כדברי ריב"ש דס"ל עמד אינו חוזר וז"ל וי"א דאמרו יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו כדרבנן דר"א דאמרי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי ואע"ג דלא מית נמי משום דכיון שמסרן לשליח לדעת שיתן לו מעתה מיד זכה לו שליח דהולך דשכ"מ כזכי דמי ומיהו דוקא כשמסרן לשליח אבל באו' תנו לא דאע"ג דאמרי' דדבריו ככתובין וכמסורין הני מילי במה שהוא מצוה לתת אחר מותו דהיינו מתנת שכיב מרע אבל במה שהוא נותן במתנת ברי לא אלא דהכא הכי קאמר כיון דדבריו ככתובין וכמסורין במת נותן משא"כ בברי אף הולך דידיה כזכי אע"ג דבבריא ליתיה כנ"ל עכ"ל הרי דכתב להדיא דבנותן במתנת ברי אפ"ה הולך דידיה כזכי ומיירי שעמד אלא דאפ"ה הוי הולד דידי כזכי כיון דאלים דיבוריה במת אלים נמי לענין תן כזכי אפי' נותן במתנת ברי וא"כ דברי הריב"ש נכונים ומזה נראה דאם תפס המקבל אין להוציא בטוען קים לי כהרשב"א ודוק:
א סָעִיף א מנה זה. עש"ך ס"ק ב' עד אבל שנתן לו לשלוחו שטר מתנה מועיל כמו בחוב ויש שם ט"ס וכצ"ל וחסר בתוספת זכה בשטר זו לפ' וכו' וכ"כ בס"ק ט' ע"ש. והעיקר בזה כדברי התומים דשטר מתנה הוי כמו מתנה דלא אמרי' ביה תן והולך כזכי והוכיח זה מדברי התו' והרא"ש שהוצרכו לומר דשיחרור דמי לחוב מטעם דאי לאו דעביד ליה וכו' אלמא דשטר מתנה דדמי לשיחרור דג"כ גוף השיחרור נכתב בשטר וטעם דאי לא דעביד לא שייך במתנ' כמ"ש הרא"ש בגיטין ודאי דלא הוי תן כזכי ועוד נלפע"ד להוכיח מדברי רש"י ורי"ף ורמב"ם שכתבו במתני' דלא יתנו לאחר מיתה אף דתן כזכי משום דמ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' וכו' ע"ש בדבריהם ובגיטין ט' ע"ב פריך גבי הא דחשיב ג' דברים שוו ג"נ לש"ע ותו ליכא והא איכא דלא יתנו לאח"מ ותירץ מילתא דאיתא בשטרות לא קתני וכו' ולדברי הש"ך קשה למאן דמוקי מתני' דלא יתנו לאחר מיתה בדף י"ג בבריא מברייתא דבג' דברים שוו ג"נ לש"ע הא איכא הא דלא יתנו לאח"מ וליתא בשטרות דבשטר מתנה אמרינן תן כזכי בברי משא"כ בג"נ וש"ע לא הוי עד דמטי לידי' אלא ודאי דשטר מתנה דמי למתנה לא אמרינן תן כזכי ומש"ה לא מקש' כלל למאן דמוקי בבריא רק משכ"מ ובזה שפיר משני דליתא בשטרות בשכ"מ משום דשמא לא גמר להקנות ושלא יהי' דברי הש"ך תמוהין כל כך נראה דודאי בשטר מקנה שקונה השדה בשטר זה כגון שכתוב בשטר שדי נתונה לך ודאי לא הוי תן כזכי דלא עדיף ממתנ' כמ"ש התומים רק דמיירי בשטר ראי' שכבר קנה השדה במתנ' בק"ס וכמבואר בלשון הריטב"א שהביא הש"ך בס"ק ט' שכתב וז"ל רהל לא זכתה בגוף השטר ואע"פ שיש שם קנין ע"ש אלמא דמיירי בקנין רק לענין זיכוי גוף השטר מתנה וכעין שכ' בסי' רמ"ג לענין חוזר בשטר דאם אמר לו זכה בגוף השטר שא"י לחזור בו ע"ש ולענין זה כתב הש"ך דתן ג"כ הוי כזכי ובזה הדין עם הש"ך דכיון דכבר נתן לו המתנה הכתוב בשטר זה ודאי שכבר עשה לו הנאת נפשי' דהא מטעם זה מתנה יש לו דין משועבדים והוי דינו כבע"ח כמ"ש התוס' דשיחרור הוי כחוב מטעם זה בשלמא כשעדיין לא קנה השדה במתנ' רק עכשיו רוצה להקנות לו השטר זה י"ל שעדיין לא עשה לו המקבל נייח נפשא שהבטיח לו ומש"ה רוצה הנותן לחזור בו משא"כ כשכבר הקנהו לו השדה בק"ס וע"כ כבר עביד ליה הנייח נפשי' מש"ה הוי על השטר ראי' של המתנ' בשדה זו כבע"ח כמו בשטר שיחרור ועוד דדוקא במתנה שמוציא ממון מרשותי' לא הוי תן כזכי משא"כ בהשטר מהמתנ' שכבר נקנה לו במתנ' מה שמצוה ליתן השטר ראיה מהמתנ' אינו מוציא ממון מרשותו מש"ה הוי תן כזכי לענין שטר זה ושוב לא קשה כל הקושיות דשטר שיחרור שאני כיון שהוא מקנ' לו עכשיו בשטר שיחרור שוב הוי כמתנ' דלא הוי תן כזכי רק מטעם שכתבו התו' דש"ש דמי לחוב דכל עבד מסתמא עשה קורת רוח לרבו ועדיף ממתנה וז"ב בכוונת הש"ך:
ב סָעִיף א והעני ראובן עש"ך סק"ז ועט"ז והמתבאר מדברי הט"ז דדוקא בשהחזיר ללוה שיהי' הלוא' בידו הוי פושע דמלוה להוצאה נתנה וכן בנפקד כשהוחזק כפרן ובאמת בזה חייב אפי' לא העני ראובן דהוי תחלתו בפשיע' וסופו באונס שבא מחמת הפשיע' אבל אם החזיר רק שיהי' בתורת פקדון ביד הלוה ובאופן שאסור להשתמש בהם ודאי פטור דא"י לומר לדידי לא מהימן לי כי כשהי' לוה שלו הוי ברגיל להפקיד ואם העני חייב ותליא בפלוגתא המבואר בסי' רצ"א סעיף כ"ד גבי מפקיד לאשתו ובניו ואין להם לשלם:
ג סָעִיף א ואם מחמת אונסו עש"ך ס"ק י' עד דהתם אין האונס על זה הממון עצמו שהרי א"י לנגשו שיחזירו לו זה הממון עצמו שנתן לו רק שרוצה לכפור לו חובו וזה לא מיקרי אונס וכו'. ולכאו' אין לו הבנה לדברים אלו דאף דמבואר בסי' שפ"ח דאונס ממון לא הוי אונס היינו דוקא לענין אם אנסו להראות ממון חבירו שלא הי' פקדון אצלו אבל בפקדון והאונס בא מחמת הפקדון פטור אף באונס ממון כמבואר בסימן רצ"ב סעיף ט' ובסי' קכ"ו סעיף כ"ב וא"כ מה הפרש יש בין אם האנס נוטל ממון של הנפקד עד שיחזיר לו הפקדון או שמאנסו בזה שרוצה לכפור חובו. לכן נראה דס"ל להש"ך דהא דמהני אונס ממון היינו דוקא במקום דאם לא מצא האנס זה הממון של הנפקד שלקח' הי' האנס מחפש עד שהי' מוצא הפקדון עש"ך סי' ק"ו סעיף ק"ב או שהי' מאנס את הנפקד באונס הגוף עד שהי' מראה לו את הפקדון והרי אם לא הי' ממון של הנפקד מצוי' הי' הפקדון עצמו נאנס ומש"ה כשנוטל הגזלן ממון של הנפקד ומניח הפקדון הוי כמציל הפקדון בממון הנפקד ודמי קצת לרוע' שקידם ברועים ומקלות אבל במקום שאין לו כח כלל לנגשו באונס הגוף על הפקדון כגון היכא שאם לא הי' החוב של השליח ביד המשלח לא הי' יכול לאנס מעות הפקדון כלל ואם יתן המעות פקדון כדי שלא יכפור חובו הרי הוא מציל ממונו במעות הפקדון כנ"ל לפרש דברי הש"ך ועוד נלפע"ד לתרץ דכבר כתבתי בסי' קכ"א דשליח להולכ' דהיינו שהמשלח עושה שליח להוליך המעות להמלו' אסור לו להשתמש במעות אפי' הוא חנוני והמעות מותרים כמ"ש הב"י ביו"ד סי' קס"ט ומכ"ש כשאמר לו הולך וזכי שנעש' מעות המלו' והמלו' לא מסר בידו המעות מותרין אבל שליח קבלה של המלו' מותר להשתמש במעות ועמ"ש בסי' קכ"א והשתא א"ש דהמחבר מיירי בשליח הולכה שהוא רק ש"ח מש"ה כשאנסו על הפקדון פטור דדמי להא דסי' רצ"ב סעיף ט' אבל בהג"ה מיירי בשליח קבלה שמותר להשתמש במעות ואפי' מעות אחרים מותר ליתן למלוה כמ"ש הש"ך בכמה דוכתי ולא מבעיא לדעת הסובר דחייב אפי' באונסין דוודאי חייב דרמי' להא דסי' קכ"ו סעיף כ"ב במעות הלוא' ע"ש אלא אפי' לדעת הסובר דלא הוי רק שומר שכר מ"ש חייב דש"ש אינו פטור רק כשאונס בגוף החפץ אבל אונס בגוף השומר חייב דהא אפי' חלה השומר או גגא בעידנא דגני אינשי דאין לך אונס גדול מזה בגוף השומר ואפ"ה חייב ולענין דינא נראה דב' התירוצים אמת דבמקום שיכול להשתמש במעות ודאי חייב להחזיר ובמקום שאסור להשתמש דהוי כפקדון אז הדין כפי מת שחלקתי לדעת הש"ך:
ד סָעִיף ב דשליח מהימן. עסמ"ע ס"ק ט"ו עד דמ"מ אין לשמעון שום עסק וטענה עם ראובן וכו'. נלפע"ד דהמ"מ לשיטתו אזל דפסק בסי' רצ"א סעיף כ"ד במסר למי שרגיל להפקיד דאפי' פשע השני ואין לו לשלם דאפ"ה פטור השומר הראשון ושפיר כתב כיון דשוב אין לו שום עסק וטענה וכו' וכיון דהוי כהשב' לגמרי שוב א"י לחזור בו אבל לדעת הסובר בסי' רצ"א שם דחייב השומר הרי יש לו עסק וטענה עם הראשון ודאי יכול לחזור בו דהא אין לו למפקיד שום זכות במה שהוא ביד השני יותר ממה שהוא ביד הראשון ואדרב' הוא קצת חוב דהראשון הי' חייב לשומרו ולא שייך לומר שכבר זכה בו כנ"ל:
ה סָעִיף ג אם יש לו נכסים. עש"ך ס"ק י"ה ועמש"ל בסי' פ"ו דשיעבודא דר"ן אין לו רק דין ערב בכל אופן ודוקא כשהלו' אלם וא"ר לשלם חייב הלוה השני אבל כשהלו' רוצה לשלם אפי' בזיבורית אין הלוה השני משועבד כלל אפי' יש לו בינונית וכדמוכח בכתובות ק"י גבי שנים שהוציאו שט"ח זע"ז דזה גובה וזה גובה אף שהוא משועבד לנפשי' מדר"ן מ"מ א"י לגבות בינונית דנפשי' כשהשני רוצה ליתן זיבורית ע"ש וצדקו דברי המחבר:
ו סָעִיף ג אפי' אם אין לו נכסים. עסמ"ע ס"ק י"ט עד כנגד המשתלח אין לו מגו וכו'. לכאורה אין הבנה לדברים אלו דלמה אין זה מגו נגד המשלח כיון שאומר פרעתי להמלו' ועשיתי שליחותך גם מה שסיים הסמ"ע דבכה"ג פטור גם המשלח תמוה מהא דסי' קכ"א דאף שאומר פרעתי למלוה ויש לו מגו נגד המשלח ולומר החזרתי ללוה מ"מ לא נפטר המשלח. ונראה לע"ד לפרש דהפרישה כתב טעם המגו וז"ל דכשאומר אתה חייב לי הרי יש לו דינים מהמלוה והלו' דהלוה אומר לו לא עשית שליחותי ונוח לו לומר להד"מ שאין לו דין רק מהלוה ע"ש ובזה א"ש דש"ה דהמגו היא בטענה מעליותא ומגו גמור הוא והרי יש הוכחה מהמגו שהשליח אומר אמת שהמלוה חייב לו מש"ה פטור גם המשלח משא"כ בסי' קכ"א דאומר פרעתי ממלוה שאנו חושדין אותו למשקר והמעות תח"י דיש לו מגו דהחזרתי ללוה דאין לו מגו בטענה מעליותא וליכא הוכח' מהמגו שאומר אמת דמה הפרש יש לו בין כשטוען פרעתי למלוה או החזרתי ללוה רק שאנו אומרין כיון שהיה יכול לומר החזרתי ללוה לא היה מעיד עדות שקר דדוקא כשאנו חושדין אותו בדבר שא"א לו שיהי' לו הנאה זו אם לא שיעיד שקר נחשב לנוגע אבל כשאין צריך להעיד שקר בשביל הנאה זו דהא הי' יכול לשקר בשביל הנאה זו באופן א' אמרי' דודאי לא הי' מעיד שקר ולא מיחשב נוגע וחשוב עדות מהימן מטעם עד ולא מטעם מגו ועמ"ש בכללי מגו רק דרחמנא אמר דעד הצריך שבוע' לאו עדות הוא משא"כ כשהמגו הוא לטענ' מעליותא ומטעם מגו מהימן אפי' נגד המשלח מש"ה מהימן אפי' כשחייב שבועה דמגו מועיל אפי' במקום שצריך שבוע' כמו בהחזרתי במגו דנאנסו והשתא א"ש גם ריש דברי הסמ"ע דלא מהני רק כשיש לו מגו נגד המשלח היינו לומר להד"מ או החזרתי ללו' אבל מגו דפרעתי למלו' לאו מגו הוא כיון דפרעתי למלו' יש בו משום עדות שקר הוא דהא חזינן דאדרב' כשאומר פרעתי למלו' מהימנינן לי' במגו דהחזרתי ללו' אלמא דאינו נוח לו לטעון פרעתי למלו' משום דנרא' בעדות שקר כנ"ל ליישב דברי הסמ"ע ומ"מ נרא' דאין המשלח נפטר כמ"ש הט"ז ע"ש:
ז סָעִיף ג אין לו נכסים אחרים עש"ך ס"ק כ"א שפסק דאפי' יש לו מגו נגד המשלח חייב כיון שהמשלח לא נפטר מהמלו' ע"ש ותמה על הטור והסמ"ע ע"ש. ולכאור' הוא תמוה באמת דהא דמי להא דסי' נ"ח ס"א דיכול השליח לומר מה לי ולך ע"ש. אמנם נרא' לפמ"ש בסי' נ"ח דלא שייך סברא דמה לי ולך רק כשתופס מיד ומרשות השליח או מרשות הנפקד דכשהן ביד הנפקד דמי למטלטלין המשועבדים שאין בע"ח יכול לטרוף מהם אבל אם ראובן חייב עצמו באחריות על מטלטלין של שמעון העומדין באגם יכול בעל חוב של שמעון לטרוף מהן אף דגורם פסידא לראובן ע"ש א"כ הכא דאומר זכי או הולך דהוי כזכי ונעש' המעות של המלו' יכול השליח לתופסן בשביל חוב של המלו' ולא שייך סברא דמה לי ולך כיון שאינו תופס מרשות הנפקד רק לדעת היש מי שאומר שהביא המחכר דהולך הוא כתגאי ולא זכה לו אז אינו יכול לתופסן כיון דהוי המעות של המשלח אבל לדיעה קמייתא דזכ' לו יכול לתופסן ועוד אפי' דכשטוען אתה חייב לי הוי ממש כטוען פרעתי למלוה כיון דזה הוי ממש כפרעון ומה לי אם אומר פרעתי לך והוא מכחישו או שאומר פרעתי לאשתך או פרעתי למלו' שלך והוא מכחישו כיון דהכל נחשב כפרעון לו רק שהוא מכחישו כמו כן הי' יכול להכחישו אם הי' פורע לידו ממש לכן מהני לשיש לו מגו רק מגו דפרעתי למלו' לא מהני מטעם שכתבתי בסמוך ולכן העיקר כדברי הסמ"ע והטור וכן מסיק התומים:
ח סָעִיף ד אם מת המשלח נרא' דמיירי שלמלו' יש נכסים רק שהמשלח ליכא נכסים אבל אם גם למלו' אין נכסים מוד' היש מי שאומר דיכול לתפוס דנחי דלא זכה לו והוי המעות ברשות המשלח מ"מ הא יש לו טענה נגד המשלח גופי' מטעם שיעבודא דד"ן ועש"ך סי' ק"ז דאפי' מטלטלין של יורשים גובה בשיעבודא דר"ן ואף שכתבתי לעיל דשיעבודא דר"ן אין לו רק דין ערב ומבואר בבי' קכ"ט ס"ח בהג"ה ואם אמר הלו' פרעתיך והוא מלו' ע"פ דנשבע הלו' היסת ונפטר הוא והערב מ"מ נרא' דבערב גופיה מתני תפיס' כשיש לו מגו לכן נרא' דמיירי כאן ביש נכסים למלו' ואף לדעת הש"ך דס"ל דשיעבודא דר"ן הוא אפי' ביש לו נכסי' מ"מ כאן הוי כאית לי' פסידא כיון דהו' הלוא' ואין המלו' תובען יכול היורש להחזיק הממון לעצמו והוי כיש לו פסידא:
ט סָעִיף ד ויש מי שאומר. עש"ך ס"ק ך"ג עד אמאי לא יהי' לבע"ח שום זכות בהן וכו' ואין להקשות הא במטלטלין מהני תפיסה וכמו שמהני תפיס' אצל הבע"ח בעצמו כמו כן יהי' מועיל תפיס' כשתופס אצל הבע"ח של הב"ח דהא הוא הבע"ח שלהן מדר"ן דז"א דשאני הבע"ח עצמו שהוא חייב לכל א' ק' זהובים יכול לתפוס בכדי כל הק' זהו' שהוא כל חובו משא"כ הבע"ח שאינו חייב דק מאה זהובים לכולם והוי במי שאינו חייב לכל א' רק שליש מהק' זהו' מדר"ן לכך א"י לתפוס כל הק' זהובים כיון שהוא אינו חייב לו רק שליש מהק' זהובים:
י סָעִיף ז וי"א דתן כזכי. עש"ך ס"ק כ"ט ויש שם ט"ס בסופו וצ"ל כדלקמן סי' קכ"ו ס"ב. ובקצה"ח כ' דלדעת הי"א בסעיף ד' דס"ל דתן אף דהוי כזכי מ"מ הוי בתנאי עד שתתן הבריר' ביד השליח שלא יתן ולא יזכ' בו כמו שכתבו הרי"ף והרמב"ם גבי גט ולזה הקש' אהא דסעיף א' בהחזיר והעני דחייב הא לא קיים תנאו זלא זכה ולק"מ דדבר שבממון שאני דכל תנאי שהוא לטובת המקבל יכול המקבל לו' הריני כאילו התקבלתי ויכול למחול התנאי וכדאמרי' בנדרים בקונם אם אי אתה נותן לבני כור חטין משא"כ באיסור לענין גט שיחרור דבעינן דלימטי לידי' דוקא (ועש"ך ס"ק ל"ב ויש ט"ס וכצ"ל כשאמר לו המוכר להנפקד זכה לפלוני והנפקד אומר יקנה לי חצרי):
יא סָעִיף ט ואם שכ"מ הי' הנותן. מבואר בתשובת הריב"ש סי' שמ"ו דלדעת כולם בעינן שכ"מ שמצו' מחמת מית' או במתנ' בכול'. אמנם לדעת הרשב"א אפי' במתנ' במקצת מהני הולך דידי' כשהיא שכ"מ וגם א"י לחזור בו והטור ס"ל דלא כדעת הרשב"א ע"ש בריב"ש דמוכח מדבריו דהעיקר לדינא דלא כדעת הרשב"א ובש"מ נרא' דלכ"ע בעינן שיאמר תן בשעה שמוציא המעות לידו דהא עיקר הטעם כתב הסמ"ע כאן ובסי' ר"ן דהוי תן כזכי לגביה משום שהוציא המעות מידו ע"ש:
יב סָעִיף ט ואם עמד חוזר. עש"ך ס"ק ל"ט עד בשכ"מ הנותן במתנ' גמור' כגון בכל נכסיו וכו' כוונתו דהמחבר ע"ב כוונתו במתנ' בכול' כמש"ל דודאי לא יחלוק המחבר על הטור ועל דעת כולם שהביא הריב"ש ולזה כתב הש"ך דבגוונא דמיירי המחבר אפי' הרשב"א מוד' דעמד חוזר וע' ט"ז דדוקא עמד חוזר אבל בחליו אינו חוזר דאף דאמרינן כל שאם עמד חוזר במתנתו היינו כשזוכ' מצד יפוי כח של השכ"מ משא"כ כאן דהוי ייפוי כח של המתנ' מכח שמסר הממון ליד הזוכ' וע' סי' ר"ן בסמ"ע ס"ק ע"ד דאפי' השליח כבר מסר ליד המקבל בציוו' השכ"ם יכול לחזור אם עמד אבל בחליו א"י לחזור בו וע"ש בפריש' דאפי' מסר לו השכ"מ עצמו חוזר אם עמד:
א סָעִיף א הולך. ז"ל הש"ך וכן אם אמר תן מנה זו בחוב ופקדון הוי כזכי וי"א דבתן והולך בעינן דוקא שנותן לו עתה מיהו אף בזכי לכ"ע בעינן שיגיע לרשות השליח קודם שיחזור בו הנותן וכמ"ש בס"ו ע"ש (ובעובד כוכבים דלאו בר שליחות הוא תן והולך לאו כזכי דמי מהר"א גאליקו בתשובת כ"י ועיין במבי"ט ח"א סי' קמ"ה כמו שהלוה א"י לחזור בו ה"נ אין שאר בע"ח יכולין לגבות ממנה הה"מ ז"ל בפט"ז מה"מ. כנה"ג):
ב סָעִיף א ליורשי. והמשלח א"י לומר לא נתתי לך אלא כדי לתת לשמעון ולא ליורשיו כמ"ש ס"ס ח' גבי מתנה. דהלואה או פקדון שאני ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס קמ"ג. ש"ך:
ג סָעִיף א באחריותו. עיין בש"ך שהביא תשובת רש"ך במי שהיה חייב מעות לחבירו ובתוך הזמן הלך המלוה למדה"י ובהגיע הזמן יש חשש מחמת נפילת המטבע אם מהני ללוה שיזכה המעות להמלוה ע"י אחר כו' עיין שם:
ד סָעִיף א החזר. הסמ"ע הניח זה בצ"ע דנ"ל דלא כ"כ הריטב"א אלא גבי מתנה דל"ת דלשון החזיר יהנה טפי במתנה מלשון הולך קמ"ל אבל בחוב ופקדון מהני גם ל' החזיר ע"כ והש"ך כ' דנ"ל כדעת הרמ"א וגם לשון הריטב"א מורה כן דכתב שאינו זיכוי כלל משמע דלא הוי זיכוי בשום ענין כו' ע"ש (וכ"כ הט"ז):
ה סָעִיף א פטור. ול"ד למ"ש הרמ"א בהג"ה בסמוך שבכזה הדין עם המפקיד ודוחק לחלק דשם לא אמרו אלא שלכתחלה לא יחזיר וכאן אמר שאם החזיר בדיעבד פטור אלא נראה דשאני התם דראובן עשה ללוי שליח לקבלם ומיד שקבל לוי לידו הרי הוא של ראובן ואם יחזיר לשמעון מחמת האיום הרי מציל נפשו בממון חבירו וע"ל ס"ס קכ"ו ובסימן רצ"ב ס"ח ובסימן שפ"ח ס"ז מ"ש בחילוקי דינים הללו עכ"ל הסמ"ע ואין דבריו נכונים לע"ד דכיון שזה זכה בשבילו מה לי שעשאו שליח או לא ס"ס עכשיו הוא של המלוה או המפקיד לגמרי וכ"מ להדיא במרדכי והג"א ספ"ק ששם מקור דין זה ועוד דאפי' עשאו שליח אם החזיר מחמת אונסו או מפני האיום שבידו להבריחו להחזיר פטור ול"ד למציל נפשו בממון חבירו דהיינו שאין אונסו על זה הממון עצמו כגון בנרדף ששבר כלים של אחר שחייב כמ"ש בסי' ש"פ ס"ג אבל כאן שאינו רק שומר על המעות פשיטא דאונס רחמנא פטריה ובזה אתי נמי שפיר דל"ד למ"ש הרמ"א בסמוך דהתם אין האונס ע"ז הממון רק שרוצה לכפור חובו וזה לא מיקרי אונס וכן מחלקים לקמן ס"ס קכ"ו ע"ש. ש"ך:
ו סָעִיף א שניהם. פי' אפי' לא העני ראובן אפ"ה הרשות ביד שמעון לגבות מאיזה שירצה מלוי או מראובן כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך ובט"ז:
ז סָעִיף א ראובן. ומסיק שם וז"ל ואע"ג דשמעון לא הוחזק כפרן מ"מ הואיל ועשאו ראובן שליח לקבל זכה לו והא דאמר לוי לא זכיתי לך ע"מ שאפסיד את שלי הוי דברים שבלב ואינן דברים עכ"ל. סמ"ע:
ח סָעִיף ב דבפקדון. אבל בהלואה דלהוצאה נתנה ומתחלה לא הלוה לראובן אלא למלאות בקשתו בכל ענין הוא זכות לשמעון שתצא מיד ראובן ותבא בעין ליד שמעון משא"כ בפקדון דגם בהיותו ביד ראובן הוא בעין ושמעון הפקידו בידו להנאת עצמו מש"ה כל שלא נעשה אח"כ כפרן אין לשמעון זכות בחזרתו לידו מש"ה יכול לחזור בו שם:
ט סָעִיף ב לחזור. והברירה ביד הנפקד לחזור וליטלן או לא ולא אמרי' מדלא הוחזק כפרן ניחא להמפקיד שיהא הפקדון בידו ולא ביד אחר ויחויב לחזור וליטלו מיד השליח דמסתמא מתחלה לא ס"ד שישמרו הנפקד לעולם אלא שלאחר זמנו יחזור וישלחנו לידו ע"י שליח מהימן כ"כ הסמ"ע ולא ידעתי מאי נ"מ שאינו מחויב לחזור וליטלו דמ"מ הוא באחריות הנפקד עד שיגיע ליד המפקיד כמ"ש ס"ד ואולי ר"ל שאינו נקרא בזה עובר על דעת בעלים עכ"ל הש"ך (ועיין מ"ש הט"ז בזה):
י סָעִיף ב מיפטר. כדלעיל סימן קכ"א ס"ב ועיין בהג"א פ"ק דגיטין על ראובן ששלח מנה לשמעון לשומרו לו וע"י אותו שליח החזיר לו שמעון ונאנס בדרך ע"ש. סמ"ע:
יא סָעִיף ב יומא. ואע"ג שלא עשאו המפקיד שליח כיון דהוא מהימן גביה ובאופן שנתבאר לקמן סי' רצ"א סכ"ו ואפי' אם ירצה הנפקד לחזור ליקחנו ממנו על אחריותו וכ"כ הסמ"ע וב"ח וע"ל ס"ס רצ"ג עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז נ"ל דהרבותא בזה אע"ג דעכשיו לא גילה דעתו דניחא ליה אלא בשאר יומי הוה מהימן אצלו ע"כ):
יב סָעִיף ג להחזיק. ע"ל סימן פ"ג סס"ב שם כת' הרמ"א דין שליח שמחזיק במעות בשביל חוב המשלח והמחבר כ' מזה בס"ס נ"ח ובסי' צ"ט כתבו הט"ו דין אם א' תופס מה שנתן לידו שליח ואומר שהשליח או הסרסור חייב לו ע"ש ס"ג. סמ"ע:
יג סָעִיף ג יש לו. כתב הש"ך דלכאורה משמע כאן דעת הט"ו דהיכא דאית ליה נכסי לא משתעבד מדר"נ אבל א"א לומר כן כמו שהוכחתי בסימן פ"ו ס"ב באריכות דאפי' אית ליה נכסי משתעבד מדר"נ רק היכא דאית ליה פסידא ללוה שני תקנת חכמים הוא שאין גובין ממנו כשיש לו נכסי דה"ל כנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח כו' ע"ש באורך:
יד סָעִיף ג כופה. (וא"ל ממ"ש ס"ק ק"ה ואם מסרו הנפקד ליד מלוה פטור כו' ע"ש דהתם ה"ק כיון דודאי אתה ח"ל ועכ"פ צריך אתה לשלם לו הן מזה או משאר דברים אם כן מה עשיתי לך אם תרצה לשלם לו משאר נכסיך הרי הוא מוכן להחזיר לך פקדונך אבל כאן מיירי בשליח שתפס לעצמו ורוצה דוקא מעות ולא להפרע משאר נכסים עכ"ל הדריש' וכ"כ בט"ז ע"ש):
טו סָעִיף ג אחרים. אע"פ שהוא נאמן נגד המלו' לומר אני תופסם בחובי במגו דפרעתיך מ"מ הואיל וכל זמן שלא באו ביד המלו' לא פקע שליחותו ונמצא שהשליח בע"ד דהמשלח הוא וכנגד המשלח אין לך מגו שאינו נאמן לומר החזרתי לך הואיל והולך כזכי דמי עכ"ל הטור וכתב הסמ"ע דר"ל דאם הי' לו מגו גם נגד המשלח כגון דמסרם לו בלא עדים נאמן בשבועת היסת שהמלו' חייב לו במגו דלהד"ם והב"ח כתב וז"ל וג"כ ל"מ למימר דלא קבלתי מידך כו' דכיון דכבר מודה שקבלם מידו שוב אינו נאמן לומר להד"ם וכתב הש"ך שדברי הב"ח נכונים דאל"כ קשה וכי בשביל שיש לו מגו נגד המשלח נאמין לו שהמלו' ח"ל הלא נגד המשלח אין לו שום טענה כו' ע"ש ובתשובת מהרש"ך ס"ג סימן ע"ז וצ"ו ובתשובת רי"ט סי' ק"ה (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש) ואם הדבר ספק אם יש לו שאר נכסים או לא נראה מדברי הטור דמחזקינן ליה כיש לו וכ"נ בתשובת דברי ריבות סימן ש"כ כ"כ בכנה"ג וע"ש:
טז סָעִיף ה במתנה. הטעם כתב הסמ"ע דבפקדון וחוב הוא כבר של זה ששלחו לידו מש"ה בקל יכול זה לזכות בשבילו משא"כ במתנה שבא עכשיו לזכות בממון שלא הי' שלו מעולם מש"ה בעינן לשון מעולה ומבורר טפי ועיין בתשו' מהריב"ל ס"ג סי' י"א:
יז סָעִיף ה הולך. דבלשון הולך דאמר הנותן ביטל שליחותו דהמקבל דא"ל לזכותו ולקבלו מידו. סמ"ע:
יח סָעִיף ה נדר. והלכך כיון שמסרו ליד השליח שוב א"י לחזור בו אפי' ע"י התרה אבל אילו לא מסרו לידו אע"ג דהי' חייב לקיים נדרו מ"מ הי' יכול לישאל עליו ולהתיר כמ"ש בי"ד סימן רנ"ח כן כתב הסמ"ע וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' תרנ"ו דבכהאי גוונא דהכא אינו יכול לישאל עליו להתיר ועמ"ש בי"ד שם. ש"ך:
יט סָעִיף ו תן. לכאורה משמע דבחוב ופקדון לכ"ע הוי תן כזכי אפי' אינו נותן לו עתה החפץ רק שבא אח"כ לרשותו קודם שיחזור בו המשלח אבל באמת בתוס' פ"ק דגיטין ובהרא"ש שם כתבו בשם ר"ת דאף בחוב ופקדון לא הוי הולך או תן כזכי אלא כשמוסר לידו עתה וכ"כ התוספות בב"ב דף פ"ה וכן הוא במרדכי וכ"כ רבינו ירוחם וי"ל דגם דעת הט"ו כן אלא דאשמעינן הכא דלר"ת במתנה לא הוי תן כזכי אפי' מסרו לו עתה ולהרמ"ה הוי תן כזכי בכה"ג אף במתנ' ועיין בא"ע סי' ק"מ ס"ו מדין הולך ותן בגט. שם:
כ סָעִיף ו לידו. של המקבל ועיין בתשובת מהר"י לבית לוי סי' נ"ה וכתב המבי"ט ח"ב סימן קצ"ה דאפי' לר"ת דבמתנה לא הוי תן כזכי מודה דהיכא שהשליח הוליכו למקום המקבל דהוי כזכי כיון שהי' יכול המקבל ליטלו כו' ע"ש ולא נהירא וכ"מ מדברי הפוסקים והט"ו דעיקר החזר' תלוי בכל זמן שלא הגיה ליד המקבל ואולי צירף המבי"ט שם מה שהמעש' הי' שכבר נתן לו המקצת ע"ש אבל באמת גם זה אינו דאפי' נתן לו המקצת יכול לחזור בו ממה שלא נתן וכמ"ש בסימן רכ"ו ס"ב. שם:
כא סָעִיף ו ברשותו. ונרא' דגם בחוב ופקדון אפי' א"ל זכי בעינן שיגיע אח"כ לרשות השליח דאל"כ יכול לחזור בו וכ"כ הרמב"ן בחידושיו וכ"מ להדיא בתוס' הנ"ל ובהרא"ש שם וכתב הב"ח דלסברת הרמ"ה שהביא הטור בעינן שיהא בידו ממש ובסימן רמ"ג סתם הטור כר"ת והכי נקטינן ודלא כמ"ש כאן בש"ע דלא הכריע עכ"ל ואין בזה השגה על המחבר דס"ל דכ"ע מודו בזה דרשותו הוי כידו וכ"כ בסי' רמ"ג ס"ד בסתם כדברי הטור. שם:
כב סָעִיף ז שהגביהו. היינו כשאינו מונח בחצירו ורשותו אבל אם בא אח"כ לחצירו זוכה לו אע"פ שלא הגבי' לשם כך כיון דמתחל' זיכה לו ולא חזר בו הנותן. סמ"ע:
כג סָעִיף ז זכה. אלא א"ל תן או הולך לא מהני ואפי' הי' בחצירו בשעת אמירת תן לו לא זכה בו. שם:
כד סָעִיף ח ליורשי. אע"ג דבמתנ' הולך לאו כזכי לכ"ע היינו שיכול לחזור בו כל זמן שהוא חי אבל כאן שמת הנותן מצוה לקיים כו' כשהוציא הממון מתחת ידו כמ"ש בסי' ר"נ סכ"ג וסימן רנ"ב ס"ב וא"כ זכה המקבל בו בחייו והורישו ליורשיו. ש"ך:
כה סָעִיף ח משלח. דהולך במתנ' לאו כזכי דמי ואף ע"פ שמת הנותן אח"כ לא שייך לומר מצוה לקיים דברי המת דכיון שמת המקבל בחיי נותן בטלו דבריו בחייו ועיין בתשובת מהרשד"ם סימן שפ"ד. שם:
כו סָעִיף ט יחזיר. דכיון שמת המקבל לא הי' ראוי לקנות כ"כ הטור ולענ"ד אפי' א"ל זכי לפלוני לא זכה כיון שכבר מת בשעה שא"ל זכי וכ"מ מל' רש"י שכתב דהוי זכי' בטעות וכן מוכח דהא הולך דשכ"מ כזכי דמי דדבריו ככתובים ומסורים. שם:
כז סָעִיף ט בחיי נותן. אע"ג דקי"ל דמתנת שכ"מ לא חיילא עד אחר גמר מיתתו כמ"ש בסי' רמ"ח ס"ד שאני הכא כיון שהוציא הממון מתחת ידו דעתו שיקנהו מיד כ"כ הב"י וכן הוא בתשו' הריב"ש סי' שמ"ו בדברי השואל ע"ש. שם:
כח סָעִיף ט נולדו. אע"ג דהמזכה לעובר לא קנה כמ"ש בסי' ר"י הכא קנה משום דדברי שכ"מ ככתובין ומסורים דמי וזכה המקבל למפרע משעת נתינה והורישו ליורשיו. טור:
כט סָעִיף ט חוזר. כדין מתנת שכ"מ דאומדין דעתו כמ"ש בסי' רמ"ו ור"ן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך בשם הריב"ש דמדברי הרשב"א נרא' שאע"פ שעמד הנותן קנה המקבל או יורשיו כל היכא דאיתי' בשעת מתן מעות וכן הוא במרדכי ובהג"א בשם ר"י הלוי ע"ש ונרא' מדברי הריב"ש דאם נתן במתנת שכ"מ גמורה כגון בכל נכסיו או מצוה מחמת מיתה בפירוש אף להרשב"א אם עמד חוזר וע"ש עכ"ל (ועמ"ש הט"ז בדין זה ע"ש):
ל סָעִיף י שליחותו. פי' הסמ"ע דלא ימנע מליתן לו באמרו שמא לא ימות ויהי' קשה להוציא דכיון דמסרו לשליח ליתן נותנין לו מיד משא"כ בשאר צוואה דלא מסרו ליד השליח עכ"ל (אם המקבל קטן אפי' בשכ"מ הולך לאו כזכי דמי אם לא שיאמר בפירוש זכה לפלוני. כנסת הגדול'):
א סָעִיף ב לחזור וליטלו עש"ך שכתב משמע דאע"פ שהשליח מקבל עליו כל האחריות כו' ואני אומר שמא לא נאנס כו'. ובס' דגמ"ר כתב בזה וז"ל ואף שהשליח חייב לשלם מ"מ שמא עיניו נתן בו כן נלע"ד כוונת הש"ך עכ"ל:
ב סָעִיף ג נכסים אחרים. עבה"ט בשם סמ"ע וע' בפנים בסמ"ע שכתב ועד"ר מ"ש עוד מזה די"ל דבכה"ג הוה פטור גם המשלח כו' ועיין בת' נו"ב סימן י"ט שהשיג על זה ע"ש. וע' באו"ת ובנה"מ ובת' הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סימן ז' מ"ש בזה:
ג סָעִיף ה המקבל עני. עיין בכנה"ג סעיף כ"ב שכתב בשם המבי"ט ח"א סימן קצ"ה דהוא הדין אם המקבל בעל תורה ומשום מצוה דעץ חיים היא למחזיקים בה שלחו אינו יכול לחזור בו ע"ש וע' בת' שבות יעקב ח"ב סימן קנ"ט שהשיג עליו דבגוף התשובה שם לא פסק כן אלא דוקא בת"ח עני ולרווחא דמלתא כתב שהוא מחזיק בעץ חיים אבל באמת אם אינו עני דהיינו שיש לו פרנסתו בריוח ביתו אפי' הוא ת"ח יכול לחזור בו והביא ראיות לזה ע"ש וכבר הזכרתי מזה בפ"ת ליו"ד סימן רנ"ח סקי"ג:
ד סָעִיף ה נעשה נדר עבה"ט עד מ"מ הי' יכול לישאל עליו ולהתיר כו' וע' בש"ך לעיל סי' פ"ז סקנ"א ומ"ש שה סכ"ה סקכ"ט. ומ"ש עוד דבכה"ג דהכא א"י לישאל עליו להתיר ע' בתומים סק"ח שהוא מסופק בזה מאחר דביו"ד סי' רנ"ח נקט הט"ו שבא ליד גזבר אולי דוקא בגזבר שחשוב כיד עניים אבל בנותן לאדם אחר אפשר דמצי למיתשל הואיל ואמר תן ולא אמר זכי הוה זה רק כשלוחו של נותן ע"ש וע' בת' נו"ב תניינא סי' נו"ן מ"ש בזה והובא קצת בפ"ת לי"ד סימן רנ"ח שם סק"ח ע"ש. וע' בת' בית אפרים חח"מ הי' ע' אודות ראובן שנתן לשמעון מנה שילוה אותם על עיסקא למי שיוכשר בעיניו והקרן והריוח יהא תחת ידו עד יגיע תור נישואי קטנה אחת מקרובותיו ואז ינתן הקרן והריוח לה או לב"כ שתנשא לאיש והתנה בפי' שקודם הזמן הזה לא יהי' להקטנ' שום זכות בעולם הן בקרן והן בפירות ולא יהא נקרא שמה על המעות הנ"ל ועתה אירע איזה קלקול במעות ובא אבי היתומ' לתבוע את שמעון וערך טענותיו בכתב ושמעון השיבו לאו בעל דברים דידי את שאף אם ימנו אותך אפוטרופס לבתך לטעון עבורה הלא עדיין אין לה זכות במעות כלל ולכשיבא ראובן הנותן ולתבעני אדע מה להשיב לו ועל דבר זה נתעצמו לדין והשיב דבר ברור הוא שהדין עם שמעון דכל כה"ג הך ממונא אכתי ברשותא דנותן קיימא ואם כן אבי הבת לאו בע"ד דידי' הוא ודבר זה מתברר ממ"ש המרדכי פרק מי שמת בשם מהר"ם כו' ומדברי הרא"ש בפרק מציאת האשה שהובא בטור וש"ע סי' נ"ג ס"ג כו'. וגדולה מזו אני אומר דאפי' אם אמר הנותן בפי' להשליש שיהא הזוכ' עבורה שתזכה לכשתגדיל לא קנתה היתומה כמבואר בנדרים דף מ"ח כו' ואין לומר דהוי כמתנה לעני דהוי כמו נדר וא"י לחזור כמבואר בח"מ סימן קכ"ה זה אינו דשם מיירי דאמר הילך ולא הגביל זמן אבל במגביל זמן יכול לחזור בתוך הזמן כמ"ש הרשב"א בנדרים דף ל' דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום יכול לחזור בו כו' (עמ"ש לקמן סי' רנ"ז ס"א סק"א) ובנ"ד נראה ברור דאפי' אם נעשה באופן דלא מצי הדר ביה והקנין חל ע"כ בהגעת הזמן מ"מ כיון דהשתא מיהא לא זכתה ולא מידי לא בקרן ולא בפירות אין לה כח לדון עם השליש כלל וכו' ונרא' לע"ד דכל כה"ג שאין לה שום זכות בהמעות אלא לאחר שתגדיל אם פשע השליש בהמעות ונגנבו או נאבדו הוא פטור מחמת זכות היתומ' לאחר שתגדיל דאין זה ממון גמור רק גורם לממון וק"ל דלאו כממון דמי ולא דמי למזיק שעבודו של חבירו דמחייבינן ליה מדינא דגרמי דהתם השתא איכא שעבודא עליה וזה הזיקו משא"כ אם עכשיו אין לו כלום לא בגוף ולא בפירות וכמו בנכסיי לך ואחריך לפ' (לקמן סי' רמ"ט ס"ג) כו' ומכ"ש לפמ"ש דהנותן מצי הדר ביה א"כ אין כאן ודאי גורם לממון נרא' ברור לפטרו אף אם הי' פושע ומכ"ש שאין חיוב מוטל עליו לעמוד לדין עם ב"כ של היתומה עכ"ד ע"ש. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן רנ"ג סעיף ט". סעיף קטן י"ד
ה סָעִיף ז ויש אומרים דתן הוי כזכי במתנה ע' בת' שבו"י ח"ב סימן קנ"ט שכתב דאפילו לדעה זו מ"מ אם אמר הולך ותן מודה דלא הוי כזכי עד שיתן והוכיח כן מסוגיא דש"ס ר"פ התקבל ע"ש:
א סָעִיף א לפיכך בין כו'. ממ"ש שם א' לא דכ"ע הולך כו' ושם ב' דכ"ע הולך לאו כו':
ב סָעִיף א וה"ה כו'. ירושלמי שם מי שאמר שא מנה זה לפלו' טול מנה זה לפלו' יהא מנה זו לפלו' בידך רצה לחזור לא יחזור:
ג סָעִיף א אבל אמר כו'. מדקאמר בגמ' משום דהולך כזכי ר"ל אע"ג דגבי גט פליגי בגמ' אם הולך כזכי וכן במתנה כאן דכ"ע מודים דלשון זכי מ' דמ"מ לשון זכיה בעינן ועש"ך:
ד סָעִיף א ואם החזיר כו'. ירושלמי שם בעובדא דר' דוסתאי א"ר חגי הדא דתימא בההיא דלא יכול מוקמי גרמי טבאות ברם ההוא דיכול מוקמי גרמיה טבאות מפיק לון מן הדא ויהיב לדין ר"ל אם יכול לעמוד כנגד איומו חייב השליח לשלם ועמ"מ ורשב"א שם וז"ש ואם מחמת כו' וכמ"ש ג"כ בגמ':
ה סָעִיף א שיש בידו כו'. כנ"ל בההיא דלא יכול כו' וז"ש בגמ' א"ל בני אדם הללו כו' יש להם סוסים כו' והיא היא מ"ש בירושלמי בההיא דלא כו':
ו סָעִיף א וי"א שכשהחזיר כו'. אחריות השליח כנ"ל ואחריות המשלח כמ"ש בירושלמי האומר תן מנה זה לפלו' שאני חייב לו הולך מנה זה לפלו' כו' וחייב האיש באחריותו עד שיקבל אותו האיש את שלו ועסמ"ע וש"ך:
ז סָעִיף א ראובן כו'. עתוס' שם ד"ה לסוף כו' ועסמ"ע וש"ך ומ"ש דברים שבלב כו'. הוא בפ"ב דקדושין ע"ש:
ח סָעִיף ב ואי שוויה כו'. עתוס' הנ"ל:
ט סָעִיף ב ואפי' כו' דלא כו'. ב"ק ק"ד א':
י סָעִיף ב או אפי' כו'. עתוס' שם ד"ה הכי קא"ל תימא כו':
יא סָעִיף ב ובכל יומא כו'. ב"מ ל"ו א' והא דרב כו':
יב סָעִיף ג אם אמר כו'. כמ"ש בב"ק מ' ב' נימא ליה אתפסיה כו' הניחא כו' משום וכנ"ל סי' פ"ו ס"ב:
יג סָעִיף ג אבל אם יש כו' שכ"ז כו'. ר"ל וא"כ עדיין ברשות המשלח וכמ"ש בגמ' וירושלמי חייב באחריותו עד שיקבל כו' וא"כ גבייתו מן המשלח ואין לו לגבות ממנו כ"ז שיש לו נכסים למלוה וכנ"ל ואפי' כבר תפס חייב כמו שהוכיחו משם דאמר הניחא כו' משום כו' אבל ביש לו לא שייך דר' נתן ושם כבר הוא ביד ב"ד ול"ק ממ"ש בס"ס ק"ה ואם מסרו הנפקד כו' דהא אף כו'. דמ' אף דאית ליה נכסי ולא שייך דר"נ התם קאמר שהנפקד פטור אבל לכתחלה לא כמ"ש שם וכאן קאמר לענין הדין שמחויב השליח להחזיר אבל אם לא החזירו באמת פטור המשלח כמ"ש שם וכמ"ש בב"ק שם ונימא ליה אי אהדרתיה כו' משום דא"ל סוף סוף כו' אלמא כל שמחוייב לשלם ויכול לאשתלומי מיניה פטור אע"ג דאין ליתן לו מדר"נ כיון דאית ליה נכסי:
יד סָעִיף ג וכ"ש אם כו'. דהמלוה יכול לתבוע להמשלח כנ"ל דעדיין לא יצאו מרשותו ואע"פ שתופסו בשביל הלואתו מ"מ חייב כמ"ש שם נימא ליה אתפסיה לתוראי בידא כו' משום דא"ל אי אהדרתי' כו' משא"כ בכה"ג דכפר לו והיה נאמן ועל קושיא דמערקנא ליה משני משום דר"נ משום שלא היה עושה כדין אבל על קושיא הנ"ל משני משום דא"ל כו' וכמ"ש בריש ב"מ אנא מאי אית לי' כו' את האמנתיה אלמא אע"פ שאמר החנוני שנתן לו אפ"ה הדין עם המשלח וכן בחנוני ועש"ך ונגד המשלח אין טענה לשליח ועסי' נ"ח ס"א בהג"ה ועמ"ש שם דהוא תליא בפלוגתא ע"ש ועריב"ש סי' שצ"ג:
טו סָעִיף ד ואפי' קבלם כו'. כמ"ש בב"ב מ"ה א' א"ה אפי' בעדים נמי מתוך כו'.
טז סָעִיף ד ויש מי שאומר כו'. עבה"ג וצ"ע אהיכא קאי אם אמת המשלח אמאי א"י לתופסן והלא גם אם היה ביד אחרים ותפס משם אמאי לא מהני תפיסה וכמש"ל סי' נ"ח וכ"ש בכה"ג שאין למלוה על היתומים כלום. ואי ארישא דמשלח חי ואין לו נכסים אמאי הא אפי' היתה בידו יכול להוציאו מדר"ן. ונראה שגם פסק דרמ"ה הוא ביש לו נכסים וז"ש כאלו לא יצא מיד כו' ואין מוציאין כיון שיש לו כנ"ל אבל בלאו הך טעמא אע"ג שהמשלח חייב באחריותו ס"ל לרמ"ה דיכול להחזיק וס' נכונה היא דמאי נ"מ הא בלא"ה צריך לשלם לו וכמ"ש שם סוף סוף כו' מאי אמרת דאין מוציאין מדר"ן כיון דיש לו הא כיון שהוא כבר זכה להמלוה כאלו בידו ואין לו דין משועבדים ודפי' בפקדון כ' הרשב"א דיכול להוציאו וכמש"ל סי' ק"ד ס"ד בהג"ה אלמא דאין לו דין משועבדים כ"ש שהוא עצמו יכול להחזיק אלא מטעם דעדיין לא זכה המלוה כיון שעבר על דעתו והוי כאלו ביד המשלח ואין מוציאין כיון שיש לו כנ"ל וזה ברור דעת הרמ"ה ודברי טוש"ע צ"ע:
יז סָעִיף ה בד"א כו'. גטין י"ד ב' ל"ב ב':
יח סָעִיף ה אפי' עשאו כו'. שם ס"ג א' ת"ר התקבל כו' רנ"א הולך ותן כו' וקי"ל כר"נ שם כמ"ש הרי"ף שם והלכה כר"ן כו' דגרסי' אמר אביי נקטינן שליח מתנה כו' ובזה מתו' מ"ש תוס' גם ל"ב ב' ד"ה כהולך כו' אבל בכה"ג מהני זכי בגט כמ"ש שם זכי לה והתקבל לה רצה כו':
יט סָעִיף ה לפיכך. רש"י שם וכן מ' שם י"ד א':
כ סָעִיף ה ואם היה כו'. ירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש בפ' הזהב (בבא מציעא דף מ"ט) וע"ל סי' רמ"ג ס"ב.
כא סָעִיף ו אם אמר כו'. ממ"ש שם הולך מנה לפלו' תן מנה לפלו' ואי תן כזכי ל"ל למימר תן במלוה דאף הולך מהני ובתוספתא ספ"א האומר תן מנה לפלו' שאני חייב לו כו' פקדון שיש לו בידי כו' אם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל את שלו. הולך מנה זו לפלו' תן מנה זו לפלו' הולך שטר מתנה תן שטר מתנה זו לפלו' אם רצה לחזור יחזור כו' התקבל מנה זו לפלו' זכי במתנה זו לפלו' התקבל שטר מתנה זו לפלו' זכי בשטר מתנה זו לפלו' אם רצה לחזור לא יחזור וכ"ה בירו' שם אלא שהוא קצת בשיבוש ושם ריש הלכה ו' האומר כו' כל אתר את אמר תן כהולך והכא את אמר תן כזכי כיני מתני' זכה גט זה לאשתי זכה שטר שחרור זה לעבדי כו' ואע"ג דגמ' דידן פליגא שם שאמרו וא"ת משנתינו כו' משום דגמ' ס"ל דשחרור הוי כעין מלוה כמ"ש תוס' שם ע"ש אבל מ"מ שמעינן מירושלמי דכ"מ שהולך לאו כזכי ה"ה לתן:
כב סָעִיף ו אא"כ כו'. כנ"ל בתוספתא וכן בגמ' כנ"ל דהולך לאו כזכי ש"מ דזכי מהני:
כג סָעִיף ו וכגון שהיה כו' ומיהו כו'. שם י"ג א' האומר כו' וערש"י ד"ה האומר כו' ותוס' שם ד"ה האומר א"נ כרבנן וכגון כו':
כד סָעִיף ו ומיהו כו'. כ"מ שם דאמר לא יתנו לאחר מיתה הא בחייו יתן וע"כ כמ"ש שם י"א ב' וא"ת משנתינו כו':
כה סָעִיף ו אם לא כו'. כמ"ש בב"מ י' א' וא"ת משנתינו כו'. וס"ד דמעיקרא כזכי דמי וקאמר א"ל מתני' דאמר תחלה:
כו סָעִיף ז וי"א דתן כו'. עתוס' שם י"א ב' ד"ה כל. וא"ת ומתני' דלקמן כו' ואור"ת דתן כו' וס"ל כפשטא דגמ' כל האומר תנו כו' ופליג על הירושלמי וס"ד דגמ' כירושלמי דלאו כזכי דמי ורצו לדמות לתופס לבע"ח עד שא"ל תנו כזכי דמי ומתני' דשם י"ג א' הוא כשמופקד בידו מקודם כמ"ש תוס' כנ"ל ומתני' לא משמע כו' ור"ל דאל"כ אפי' בגט ושחרור נמי וכמ"ש תוס' שם י"ג א' ד"ה האומר וז"ש אלא במעמד שלשתן וכמ"ש תוס' שם י"א ב' והוצרכו נמי לתקן כו':
כז סָעִיף ז ואפי' אם כו'. בכה"ג איירי התוספתא הנ"ל דאמר תן מנה זה כו' וזה משמע דתופס בידו וז"ש אבל אם א"ל זכה כו' כמ"ש בתוספתא שם זכי במתנה זו לפלו' כו' כנ"ל:
כח סָעִיף ז או אפי' כו'. כמ"ש בב"מ יו"ד א' וא"ת משנתינו דאמר כו' זכה לי מ' דבזכה קנה:
כט סָעִיף ז אבל אם כו'. ב"ב פ"ה ח' ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה כו' אלמא לא קנה בלא זכיה:
ל סָעִיף ח אע"פ שאח"כ כו'. רש"י שם ד"ה הא וכ"מ בגמ' דקאמר בחיי נותן הא כו':
לא סָעִיף ט אפי' אם כו'. מדקא' הא והא בבריא כו' מ' דבאוקימתא קדמייתא אין חילוק:
לב סָעִיף ט ואפי' נולדו כו'. תוס' שם ד"ה הא ור"ל אע"ג דקי"ל בב"ב קמ"ב המזכה לעובר כו' כיון דדברי ש"מ כו' ואמרי' שם ירושה הבא מאליה כו' ורבא ל"פ אאביי כמ"ש הרא"ש בפ' אלמנה לכ"ג ס"ד ע"ש נראה דרבא ל"פ אאביי כו'.
לג סָעִיף ט ואין הנותן כו' ואם עמד כו'. שהר"ן הקשה אמאי קנו יורשין במת מקבל בחיי נותן הא ק"ל בס"פ יש נוחלין (בבא בתרא קל"ז א)' דאין מתנת ש"מ קונה אלא לאחר מיתה ולא היה המקבל אז והרשב"א תירץ דבש"מ הולך כזכי דמי ע"ש והרמ"ה לא רצה בזה ממ"ש דכ"ע הולך לאו כזכי דמי ול"ק הא בבריא הא בש"מ אלמא דאף בש"מ לא הוי כזכי אלא דהוי כאלו אמר זכי מהיום אם מת. ואע"פ שלא אמר מחמת שהיא בהול כמ"ש דכתבו שלו כאלו אמר כתבו ותנו וא"א לומר דהוי כאמר זכי מיד א"כ הדק"ל הל"ל דהולך שלו כזכי ומדקאמר הא בש"מ מ' כדין מתנת ש"מ דלא קני אלא לאחר מיתה ועבריב"ש סי' שמ"ו:
לד סָעִיף י ומ"מ כ"ז כו'. שם יתן ליורשי מי שנשתלחו כו' ואין מצריכין להמתין לראות כו' ועטור:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.