א מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְאָבַד דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ, בֵּין שֶׁהָיוּ אַרְבַּע הַשָּׂדוֹת הַמַּקִּיפִים אוֹתָהּ לְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים, בֵּין שֶׁהָיוּ אַרְבָּעָה שֶׁקָּנוּ מֵאֶחָד, הֲרֵי כָּל אֶחָד מֵהֶם דּוֹחֵהוּ וְאוֹמֵר: שֶׁמָּא דֶּרֶךְ שֶׁלְּךָ עַל חֲבֵרִי הוּא, לְפִיכָךְ, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:
ב וְכֵן אִם הָיוּ ד' הַשָּׂדוֹת לְאִישׁ אֶחָד שֶׁקָּנָה אוֹתָן מֵאַרְבָּעָה, אֵין לוֹ עָלָיו דֶּרֶךְ, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: עַתָּה אִם אַחֲזִיר לְכָל אֶחָד שְׁטָרוֹ אֵין אַתָּה יָכוֹל לַעֲבֹר עַל אֶחָד מֵהֶם, וַאֲנִי קָנִיתִי מִכָּל אֶחָד מֵהֶם כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ. אֲבָל אִם הָיָה בַּעַל ד' הַשָּׂדוֹת הַמַּקִּיפוֹת אִישׁ אֶחָד, וְהוּא בַּעַל הַמֶּצֶר מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: מִכָּל מָקוֹם דַּרְכִּי עָלֶיךָ, וְיֵלֶךְ לוֹ בַּקְּצָרָה, בְּאֵי זוֹ שָׂדֶה שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם הֶחֱזִיק בַּדֶּרֶךְ (בְּדִין חֲזָקָה) (הַמַּגִּיד פט"ו דְּטוֹעֵן) וְאוֹמֵר: הִיא דַרְכִּי, אֵין מְסַלְּקִין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה אֶלָּא בִּרְאָיָה בְרוּרָה:
א סָעִיף א מי שהלך למדה"י כו'. ע' בתשובת רמ"א סי' ק"ט.
ב סָעִיף ב אם אחזיר לכל א' שטרו כו'. ואם מתו הד' חייב ליתן לו דרך אחר כדלעיל סי' קי"ט ס"ה ע"ש ודו"ק.
ג סָעִיף ב ואם החזיק בדרך בדין חזקה. כן פי' המ"מ לדברי הרמב"ם וקאי אכל פרטי דינים דסי' זה דלאחר שהחזיק אין מסלקין אותו ולא כמ"מ דפירש החזיק שתפס בו בחזקה בע"כ של בעל השדה ומשמע מדבריו דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה ע"ש עכ"ל סמ"ע באמת כן משמע להדיא בכ"מ ובב"ה ע"ש ול"נ דקאי אכל הסי' ואפ"ה לא בעי חזקת ג' שנים אלא כיון שזה מוחזק בו וטוען ברי ה"ל אינך מוציא וכיון שטוענין שמא אינן יכולין להוציא אלא בראי' ברורה כן נ"ל ברור ולדברי הסמ"ע קשה פשיטא:
א סָעִיף א בין שהיו הד' שדות כו'. פי' כך היו מעולם וכן הוא עתה ביד ד' אנשים. בין שהיו מתחלה של אדם א' מעולם ומכר אותן לד' אנשים ואח"כ בס"ב מסיק וכתב ז"ל וכן אם היו הד' שדות לאיש א' פי' עתה בשעת הערעור שהן של איש אחד שקנהו מיד ד' אנשים וק"ל:
ב סָעִיף ב אם אחזיר לכל אחד שטרו כו'. כבר נתבאר לעיל סי' קי"ח וקי"ט ס"ה דהיכא דאית ליה לאדם ריוח בהחזרת השטר יכול לומר כן ואף אם לא החזירו כאלו החזירו דמי והכי נמי יש לו ריוח דאם יחזיר השטר יחזיר לו דמי כל השדות ועפ"ר:
ג סָעִיף ב והוא בעל המצר מתחלה ועד סוף. ל"ד שזה שהוא עתה בה היה בעל המצר משעה ראשונה אלא ה"ה אם זהו הוא אחד וגם קנהו מא' כמוהו וז"ש והוא ר"ל כמוהו:
ד סָעִיף ב באיזה שדה שירצה. כאלו אמר "או באיזה שדה שירצה דהברירה ביד בעלי השדות דלפעמים לא ניחא ליה שילך באותו דרך הקצרה מפני שצריך הוא לאותו מקום וק"ל ועפ"ר:
ה סָעִיף ב בדין חזקה. כן פי' המ"מ לדברי הרמב"ם וקאי אכל פרטי דינים דסי' זה דלאחר שהחזיק אין מסלקין אותו ולא ככ"מ דפירש החזיק שתפס בו בחזקה זה בע"כ של בעל השדה ומשמע מדבריו דס"ל דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה עיין שם ועד"ר:
א סָעִיף ב אם אחזיר לכל אחד כ' הש"ך וז"ל ואם מתו הד' חייב ליתן לו דרך כדלעיל סי' קי"ט סעיף ה' עכ"ל. ואין הנידון דומה לראי' דהתם אם יחזיר ליתומים תו ל"ש בי' אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסים בני חורין כיון דלא נשתעבדו הנך נכסים כלל שקנו אחר מיתת אביהם וכמ"ש תוס' שם פ"ק דב"ק (דף ח' ע"ש) משא"כ הכא אפי' יחזיר ליתומים לא יצטרכו ליתן לו דרך כיון שהם ד'. ואפשר לקיים דינא דש"ך מטעם אחר והוא לפמ"ש תוס' בכתובות (דף ק"ט) ד"ה ורבנן סברי וכו' וז"ל אבל הא לא מצי למימר בחד דאתי מכח חד מזבנינא לי' לארבע דלא מצית לאשתעויי דינא בהדייהו שלא יכול להפקיע דינו ע"י מכירתו הואיל וקודם שבא לידו לא הי' ראוי לו' כן אבל בחד דאתי מכח ארבע יכול לו' מהדרנא שטרא למרי' וזכות הבא על ידו יכול הוא להפקיע ולהעמידו בזכותו שהי' לו קודם שבאו אלו השדות לידו וע"ש וא"כ ה"נ אפשר דלא מצי אמר מהדרנא שטרא אלא לבעלים גופי' אבל יתומים כאחרים דמי ואינו יכול להפקיע זכותו ע"י מכירתו לאחרים: אמנם אכתי לא דמי חד דאתי מכח חד כיון שקודם שבא לידו לא הי' ראוי לו' כן וכמ"ש תוס' אינו יכול להפקיע זכותו ע"י מכירתו לאחרים אבל בחד דאתי מכח ארבע כיון דכל זמן שהי' ביד המוכרין לא הי' לו זכות דהיו יכולין לדחותו גם זה הקונה יכול להפקיע זכותו אפי' ע"י מכירתו לאחרים ולאו דוקא למארי' שוב מצאתי להדיא כדברינו בתשובת רמ"א סי' ק"ט וז"ל ואין חילוק כאן בין אם המוכרים בע"ח קיימים או לא כמו שמחלק פ"ק דב"ק לענין זו גבי עדית וזיבורית וכו' ולכך ביתמי דלאו בני מחילה נינהו בטלה טענ' זו וכו' והוי ממש דומיא דמי שאבד' לו דרך שדהו וכו' דלשם אין לחלק בין אם המוכרים קיימים או לא ע"ש הרי שכ' הרמ"א בפשיטות דגבי מי שאבדה לו דרך שדהו אין לחלק בין המוכרים קיימים ובלי ספק שנעלם מהש"ך תשובת הרמ"א הנז':
ב סָעִיף ב לכל א' שטרו. כ' הסמ"ע וז"ל כבר נתבאר לעיל סי' קי"ח וקי"ט סעיף ה' דהיכא דאית לאדם ריוח בהחזרת השטר יכול לו' כן ואף אם לא החזירו כאלו החזירו דמי וה"נ יש לו ריוח דאם יחזיר השטר יחזיר לו כל דמי השדות ועפ"ד עכ"ל. וז"ל הפרישה ואע"ג דלא מהדרנא כמאן דמהדרנא דמי וכ"כ רבינו בסי' קי"ט ע"ש מיהא כתבתי שם דלא אמרינן הכי אלא כשירויח מה בחזרתו גם כאן ירויח כי המוכרים לא יחזירו לו כל דמי השדות שהרי לא הי' לו על שום אחד מהן דרך בבירור עכ"ל. ודבריו תמוהין דהתם היינו דיש ריוח לשכנגדו ולא למחזיר ומשום דאם אין ריוח לשכנגדו מצי אמר לכי תהדר אבל כשיש ריוח לשכנגדו לא מצי אמר הכי והתם גבי עדית וזיבורית אומר לו מהדרנ' ולא תגב' אלא מזיבורית והשתא שאינו מחזיר יגבה כדינו בבינונית ע"ש בסי' קי"ט אבל הכא נקט ריוח למחזיר ולא לצד שכנגדו וכבר פירש"י שם אי שתקת שתקת ואוזיל גבך כשתקנה הדרך ממני ע"ש וכ"כ תוס' שם אי צייתת ציית ואוזיל גבך דהשתא מרויח במה שאינו מחזיר ותמהני על הסמ"ע שנעלם זה ממנו:
ג סָעִיף ב והוא בעל המצר. כ' בחידושי מוהרי"ט לכתובות וז"ל ונרא' דבמוכר לארבעה כאחד ודאי מצי מפיק מנייהו דמ"מ דרכו גבייהו הוא דומיא דדיקלא דאע"ג דפליגי אהדדי מפיק מנייהו וה"ה במוכר זה אחר זה ע"ש. ואינו נרא' כן מסתימת הפוסקים. ומה שהביא ראיה מדיקלא ליתא דהתם בכתובות (דף ק"ט) פירש"י ז"ל הכא דיקלא גבייהו שהרי כל הנכסים היו יחד בשעת הצוואה ועל כולם הטיל הדקל ולא פי' איזהו עכ"ל אבל הכא גבי דרך דהוי דבר המסוים אפילו בשותפין שקנו כאחד ופלגי אהדדי נמי מצי מדחי ומכ"ש אלו הארבע שקנו כאחד דמעולם לא נעשו שותפין וכל אחד קנה לעצמו דודאי מדחי ולא הפסידו כלום במה שקנאו כאחד וזה פשוט וברור:
ד סָעִיף ב ואם החזיק בדרך. עיין בכסף משנה שפי' החזיק בדרך היינו שתפס בה בע"כ של בעל השדה וכ"כ בבדק הבית ע"ש וכ' הסמ"ע וז"ל ומשמע מדבריו דס"ל דלא קאי אלא על מאי דסמיך לי' עכ"ל והיינו דוקא בבעל המצר מתחלה ועד סוף דודאי צריך ליתן לו דרך א' אלא דהברירה בידו ליתן לו איזה שירצה ואם תפס בה אינו יכול להוציא מידו ואמרי' מאי דתפס דידי' הוא אבל היכא דאינו צריך ליתן לו כלום וכגון בארבעה דאתי מכח חד או מכח ד' או חד דאתי מכח ארבעה דא"צ ליתן לו דרך כלל ל"מ תפיסה וע"ש בסמ"ע וע' בתשובת מיימוני לס' קנין סי' י"ד שכ' דלא אמרי' מהדרנ' שטרא למרי' אלא להחזיק כגון האי דפ"ק דב"ק ודסוף פ' בתרא דכתובות בפלוגתא דאדמון ורבנן דהשתא אי אפשי בתקנת חכמים דליכא מאן דפליג ולאו מחוסר מעשה אפ"ה כ' ריב"א דלא אמרי' אלא להחזיק ולא היכא דבא להוציא מטעם זה כ"ש בנדון זה דמחוסר מעשה ולאו סברא פשוט' ע"ש בשם מוהר"ם בר' ברוך וא"כ ה"נ אם תפס בדרך תו לא מצי אידך לו' מהדרנ' שטרי' להוציא מיד התופס וא"כ בחד דאתי מכח ארבעה נמי מהני תפיסה אבל בארבעה דאתי מכח חד או מכח ד' דלא צריך לטעמא דמהדרנ' ל"מ תפיסה. אלא דבתשובת הרא"ש משמע דאפי' להוציא נמי אמרי' מהדרנ' שטרא למארי' ע"ש כלל י"ח סי' א' בראובן שמסר לשמעון שט"ח שיש לו על לוי שמסרו לו עכו"ם ובא בטענת עכו"ם ואמר מכח עכו"ם אני בא ואתדיין עמך בדיני עכו"ם וע"ש שהשיב שא"צ לדון אלא בדייני ישראל והדיינים ידונו כאלו החזיר לשטרות דאית לי' כח שהי' לעכו"ם על לוי וע"ש שהביא ראי' מס"פ בתרא דכתובות בפלוגתא דאדמון ורבנן והרי התם הוי להוציא ואפ"ה דן תורת מהדרנ' שטרא למארי' ועמ"ש בהגהת אשר"י סוף כתובות מדין תורת מהדרנ' להוציא:
א סָעִיף ב אחד שקנה אותן מארבע' יש לתמו' כאן הרבה חדא קושי' התו' ביבמות דף ל"ו בד"ה אי שתקת בד' שקנו מא' דליהדר האי חד דמי הדרך ותי' התו' שם נלפענ"ד דחוק לפי מ"ש הסמ"ע ס"ק ב' ועוד ק"ל גבי חד דקנה מד' כיון שקרקע אינה נגזלת והרי בין שדותיו קרקע שאינ' שלו מה"ת לא יתחייב להחזיר ומה בכך שקנה זכות מהמוכר אטו אם א' קנה בהמות מהרב' ב"א ויבואו עדים שבהמ' אחת גזול' רק שאין מכירין בבהמה הגזול' מחמת שנתערב' ביניהם קודם יאוש וכי לא יתחייב להחזיר כיון שדבר שאינו שלו מעורב בשלו וא"ל דפטור משום דלכתחלה קנה ברשות ב"ד הא ליתא דודאי אם ראובן יגזול בלא עדים ושמעון קנה ממנו אף שראובן כפר לפני ב"ד ונפטר ואח"כ קנה שמעון ממנו ונתברר לו אחר הקנין שהוא אינו שלו ודאי דחייב להחזיר כדאמרינן בב"ב דף ל' את לאו קמודית וכו' ול"א דמצי למיגר לי' אי שתקת והוא ע"כ מטעם הנ"ל ואדרב' נראה דאם ידוע שבין אותן ד' בני אדם יש קרקע גזול' אסור לקנות מהם דהוי כאיסור קבוע ועוד אמאי נקט שאבד לו דרך הל"ל רבותא יותר שנאבד לו שדהו בין שדות אחרים כגון שהלך למדנ"ה והלך אחד מד' שסביבותיהן וצירף שדה זו לשלו וא"י איזהו ועוד דהש"ך בעצמו כתב שם בסיומא דספר ת"כ דאם יב"ש גזל שדה מראובן ואין העדים יודעין איזה יב"ש ואח"כ מכר יב"ש אחד כל שדותיו ליב"ש השני דיכול ראובן להוציא שדה אחת מיב"ש ע"ש אף דאין ראובן יכול לברר בעדים איזהו הגזלן ואיזו שדה היא גזול' והדין עמו דהא בבכורות מ"ח גבי ב' יב"ש דאין מוציאין שט"ח עליהן קאמר התם דאם יב"ש קנה שדה מיב"ש דא"י לבוא בממ"נ ואמר התם הטעם כיון דנכסוהי דאינש אינון ערבין וכו' משמע במקום שיכול לבוא על גוף הנכסים בממ"נ דהדין עמו וא"כ בחד דאתי מכח ד' דבודאי דמי להא דיב"ש שגזל ומכר ליב"ש שכתב הש"ך דהדין עם ראובן וא"י הקונה לטעון קניתי כל זכות הא' וכ"ה ג"כ מסברא דכי משום שא"י לברר איזה שדה הוא שלו יאכל הלה את שאינו שלו וחדא דהא אין אדם מוכר דבר שאינו שלו ובחזקת מ"ק עומד ולא יחלוק בזה כ"א המתעקש ואוהב עול וא"כ בחד דאתי מכח ד' מה"ת יהי' יכול לומר קניתי זכות הא' וכיון שמהא' א"י להוציאו גם ממני לא תוציא והא דא"י להוציא מהא' הוא רק מטעם שא"י לברר וכיון שהא יודע האמת מה"ת לא יחזיר ועוד דעיקר טעם דקם דינא המבואר ביבמות ל"ז כתב הת"ה משום דהוי כיאוש דאסח דעתיה מיניה ונתייאש וע' במש"ל בסוף כללי תפיס' דמיירי במידי דלא עבידא לאגלויי דשייך בי' יאוש ומ"מ נראה דל"א קם דינא רק במקום דבהיתירא אתי לידי' כגון גבי ספק ובני יבם וכן בהא דסי' רס"ח בהגה"ה דזכי בהיתירא בדין ב"ד משא"כ במקום דבגזיל' ובאיסורא אתי לידי' נראה דע"ז ל"א דקם דינא דיאוש לא מהני רק במקום דאתי לידי' בהיתירא לכ"נ דדין זה אינו אלא בנאבד לו דרך דהיינו שגוף הקרקע הוא של אחר רק שהי' לו שיעבוד וחיוב על בעל הקרקע ליתן לו דריסת רגל ומבואר בהה"מ ה' שכנים דזה לא הוי רק שיעבוד בעלמא וכיון דא"י על מי מהמוכרים יש לו שיעבוד זה שיהיה מחוייב להניחו לילך דרך שדהו גם על הלוקח מהן אין לו שיעבוד דכשהשיעבוד הגוף בטל גם שיעבוד נכסים בטל כיון שהגוף שלו ואין עליו רק חיוב שיניחו לילך כשיצטרך דמי להא דמבואר בס"ס מ"ט דכיון שא"י לתבוע המוכר גם הלוקח א"י לתבוע ולפ"ז מיושב קושי' התו' ביבמות הנ"ל ומש"ה נמי בד' שקנו מחד אין המוכר חייב לשלם הדמים לא מבעיא למאן דס"ל בסי' ק"ז דבמוכר לעכו"ם קרקע המשועבד לישראל דפטור מזיק שיעבוד כשלא עשה מעשה בגוף הקרקע א"כ פשיטא דפטור הכא ואפי' למאן דס"ל התם חייב מ"מ הכא פטור דנרא' דדבר שאינו שוה בעצמו למכרו וליקח דמים בעדו רק ששוה לאיש ההוא אין המזיק חייב לשלם כדמוכח בב"ק פ' דחובל דאמר טובת הנאה דאשה דאי דבעל לימרו לה מאי אפסדיך אי היית מזבנת לי' בעל הוי שקיל מינך וכו' ולכאור' קשה דמה בכך שא"י למוכר' משום שהבעל יקח הדמי' ממנה מ"מ האשה יכול' לו' כמו ששוה הספק ט"ה אצל מי שרוצה לוקח כמו כן שוה הספק אצלי והרי חזקתני הספק הזה א"ו המזיק דבר שא"א ליקח דמים בעדו פטור וכן מוכח בכתובות ד' ל' בתחב לו חבירו שכתבו התו' שאינו שוה פרוט' וקשה הא מ"מ שוה הוא אצל האוכל שאינו נמאס אצלו א"ו כיון שא"י ליקח דמים לא מיקרי בר דמים וה"נ אינו שוה רק לבעל הדרך הוא ולכך פטיר וא"ל שיכול למכור השדה עם הדרך די"ל דמיירי במקום שאם ירצה למוכרו לאחר יכול הלה לומר אינו מניחו לאחר לילך דרך שדה שלי ומיושב קושי' התו' ביבמות הנ"ל ואפשר שהי' דוחק להתו' לאוקמי מתניתין בהכי ולכך תי' באופן אחר אבל בנאבד גוף הקרקע נראה הדין כמש"ל והא דבכתובות ק"ט גבי דיקלא לברתי דאמר התם אכלה כא דיקלא גבייהו היא ופירש"י משום דלא ידע איזהו ומשמע לכאור' דאם הי' מסויים הדקל שנתן במתנה לא הי' יכול להוציא מהם דז"א דלא בא רש"י למעט דאם היה ידוע איזהו לא היו היורשים חייבים להחזיר רק משום לישנא דהש"ס דאמר דיקלא גבייהו ולכ"כ רש"י לא ידוע איזהו דאם הי' ידוע אצל מי הוא הי' הבת חוזרת רק על מי שהדקל ת"י אבל ודאי אפי' היה ניכר הדקל בשעת מתנה ואח"כ נשכח איזהו חלקו היורשים אה"נ ודאי דחייבים בין כולם להחזיר דמי הדקל לברת' דהא כ"א נטל חלק מהדקל ד"מ אם היו ד' אחים והיו כ' דקלים וחלקו דנטל כ"א ה' הרי נטל כל אחד חלק רביע מהדקל של הבת שאם היתה הבת נוטלת מעיקר הדקל שלה לא הי' נוטל כ"א רק ה' פחות רביע וכן אם היורשים מכרו הדקלים לד' אחרים ונטלו המעות וחלקום אם הי' הדקל מסויים בשעת מתנה ושכחו אח"כ חייבי' היורשים להחזיר דמי הדקל מחמת שכ"א נטל חלק ואם אין להם לשלם חוזרת על מי שקנה באחרונה על הדמים מטעם טריפת לקוחות ואם קנו כולם ביחד חוזרת עליהם כדין בע"ח כמבואר סי' קי"א סעיף ט"ו ואם לא הי' הדקל מסויים בשעת מתנה מחוייב מי שקנה באחרונה להחזיר גוף הדקל והראשוני' פטורין דמה מכר א' לשני וכו' וכיון דהמוכר הי' יכול לדחותה אל הדקל שירצה ה"נ הלוקח ממנו יכול לדחות' אל דקל הנשאר אצל המוכר וכמבואר בסי' קי"ט בסמ"ע ס"ק י' גבי מכר בינונית וזיבורית ע"ש ואם לקחו כולן כאחר חוזרת על מי שתרצה וגובה הדקל ממנו והוא חוזר על המוכר דלא גרע מבע"ח שיכול לגבות ממי שירצה כמבואר בסי' קי"א סעיף ט"ו והכא נשתעבדו הנכסים ליתן גוף הדקל ולפז"נ דכן הדין בראובן שהי' לו דריסת רגל על בית של שמעון והי' לשמעון הברירה ליתן לו הד"ר באיזה מקום שירצה שלא סיים מקום הדרך ואח"כ מכר שמעון אותו לשנים ללוי ויהודא ללוי לצד מזרח וליהודה לצד מערב ואח"כ רוצה לוי לבנות מצד דרום עד החצר ולומר לראובן שיהי' לו הד"ר בהחצר שהוא לצד צפון ויהודא רצה לבנות בביתו לצד צפון עד החצי ולדחות לראובן שיהי' לו הד"ר בהחצי שהוא לצד דרום ונמצא שיהי' ראובן קרח מכאן ומכאן או אם קנה לוי ויהודא בזא"ז חל החיוב של הד"ר רק על האחרון מטעם מה מכר א' לשני וכיון שהא הי' יכול לדחותו לאיזה מקום שירצה כן הלוקח ממנו יכול לדחותו אל המקום שנשאר אצל המוכר כמו בבינונית וזיבורית הנ"ל ואם קנו ביחד יכול לגבות לעצמו ד"ר ומחוייבין ליתן מבין שניהם ד"ר דרך הבית והן יפשרו ביניהם על ברירת המקום על ד"ר כמו שפירש"י גבי דיקלא לברתי דחייבי' מטעם שעל כולם הוטל החיוב כיון שלא ידוע איזהו וא"כ ה"נ כיון שעל המוכר הוטל חיוב ליתן לו ד"ר והן לקחו כאחד ממנו מוטל החייב על שניהם יחד כמו גבי דיקלא הנ"ל דלא דמי לאבד לו דרך דהכא דש"ה שהי' הדרך מסויים ומי שיש בידו השדה שאין עליו הדרך אין לו עליו כלום דהא אינו נהנה משל חבירו כלל משא"כ הכא שהי' דרך שאינו מסוים רק חיוב על המוכר ליתן לו דרך באיזה מקום שירצה ממילא כשקנו ביחד הוטל על שניהם החיוב בשוה ואם כבר בנה אחד לצד דרום עד החצי ושתק האחר ונשאר הדרך של ראובן לצד צפון ואח"כ טען האחר שיסתר חלה בניינו שיותן לשמעון הד"ר מבין שניהם נראה דתליא במחלוקת בשיעבודין כאלה בסי' קנ"ג אם צריך ג"ש וטענה או דהוי מחילה מיד דה"נ דכוותי' דכיון שעשה דבר המתקיים בכדי שיהי' הד"ר בצד השני הוי מחילה ומכש"כ כשכבר מכרו לאחד דטוענין ללוקח שהי' דרך מכירה ודע דהכא בחד שקנה מחד נראה דמיירי באופן שא"א לטעון עבור הלוקח שהמוכר לקח ממנו מקום הדרך והיינו שלא היה ג"ש וכיוצא:
ב סָעִיף ב אם אחזיר. עש"ך ס"ק ב' דאם מתי הד' וכו' נראה דט"ס הוא וכצ"ל אינו חייב ליתן לו דרך ולא דמי לדלעיל סימן קי"ט וכו' דלפי מ"ש לפנינו קשה דהא ודאי דאין לדמותו כלל דשם אין הטעם משום דמה מכר א' לשני דהא הא' לא הי' יכול לדחותן אצל זיבורית רק משום דיכול להחזיר שטר זיבורית ואם מתו א"י להחזיר להם דאף אם יחזיר הוי כמוכר לאחרים דרמ"ג ורמ"ג כמבואר שם משא"כ הכא עיקר הטעם כמ"ש הנ"י פ' החולץ דמה מכר א' לשני כל זכות וכו' וכיון דהמוכר הי' יכול לדחות כמו כן הלוקח ממנו א"כ אפי' מתו הדין כך ופשוט אהר כך מצאתי שהקצה"ח פסק כן מטעם אחר והוא ג"כ פשוט.
ג סָעִיף ב ואם החזיק בדרך. עש"ך ס"ק ג' דחולק עם הסמ"ע וכ' דבכולם מהני תפיסה בע"כ כיון שהוא טוען ברי והן שמא ולפענ"ד נראה דהדין עם הסמ"ע כיון דבשעה שנולד הדין ביניהם היו הן מוחזקין ולא הי' יכול להוציא מהן מטעם חזקת ממון שוב אינו מועיל תפיסה בעדים דאפי' במטלטלין שמועיל תפיס' אינו מועיל תפיסה בא"י אם נתחייבתי לך ובודאי ה"ה אם טוען על מטלטל ידוע שהיא שלו והלה מוחזק וטוען א"י לא מועיל תפיסה בברי ושמא מכ"ש בקרקע דלא מועיל ביה תפיסה א"ו דקאי רק על חד שקנה מה' דמהני תפיסה ואף דבקרקע לא מועיל תפיסה מ"מ דמי להא דמבואר בב"מ דף קט"ז גבי עליה של בית וכו' שכ' התומי' בכללי תפיסה סי' ע' דכיון דעכ"פ יוצא א' מרשותו וכן בגדול וקטן כיון דע"כ יוצא א' מרשותו רק שהספק על איזהו לא שייך לומ' קרקע בח"ב ומועיל תפיס' וה"נ דכוותי' כיון דע"כ מחוייב ליתן לו דרך א' מהני תפיס' ולומר זהו דרכי כשטוענין ברי אם נולד הספק קודם שהוחזק בו שום אחד ושניהם טוענין ברי על מקום הדרך הדין כל דאלים גבר ואם אחד טוען ברי וא' שמא ברי עדיף:
א סָעִיף א שהיו. פירוש כך היו מעולם וכן עתה הם ביד ד' אנשים בין שהיו של אדם אחד מעולם ומכר אותן לד' אנשים ואח"כ בס"ב מסיק וכת' ז"ל וכן אם היו הד' שדות כו' פי' עתה בשעת הערעור הן של איש אחד שקנה אותן מיד ד' אנשים עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רמ"א סי' ק"ט:
ב סָעִיף ב אחזיר. כבר נתבאר בסי' קי"ח וקי"ט ס"ה דהיכא דאית ליה לאדם ריוח בהחזרת השטר י"ל כן ואף אם לא החזירו כהחזירו דמי וה"נ יש לו ריוח דאם יחזיר השטר יוחזר לו כל דמי השדות כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דאם מתו הד' חייב ליתן לו דרך אחר כמ"ש בסי' קי"ט. שם:
ג סָעִיף ב סוף. ל"ד שזה שהוא עתה בה הי' בעל המיצר משעה ראשונ' אלא ה"ה אם זה הוא אחד וקנהו מאחד כמוהו. סמ"ע:
ד סָעִיף ב חזקה. כן פירש המ"מ לדברי הרמב"ם וקאי אכל פרטי דינים דסי' זה דלאחר שהחזיק אין מסלקין אותו ולא ככ"מ דפירש החזיק שתפס בו בחזקה בע"כ של בעל השדה ומשמע מדבריו דלא קאי אלא אמאי דסמיך ליה ע"ש עכ"ל הסמ"ע ובאמת כן משמע להדיא בכ"מ ובב"ה ול"נ דקאי אכל הסימן ואפ"ה לא בעי חזקה ג"ש דכיון שזה מוחזק בו וטוען ברי ה"ל אינך מוציא וכיון שטוענין שמא א"י להוציא אלא בראיה ברורה. ש"ך:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.