א שְׁתֵּי גִנּוֹת זוֹ עַל גַּב זוֹ וְהַיָּרָק בֵּינְתַיִם, בְּגֹבַהּ עֳבִי הָאָרֶץ שֶׁבֵּינֵיהֶם, כָּל שֶׁהָעֶלְיוֹן יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ וְלִטֹּל אוֹתוֹ מֵעִקָּרוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֶאֱנֹס עַצְמוֹ; וְהַשְּׁאָר שֶׁל תַּחְתּוֹן. הַגָּה: הָיְתָה יַד הָעֶלְיוֹן מַגִּיעַ עַד לְמַטָּה, אֲפִלּוּ הָכִי כָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לַקַּרְקַע פָּחוֹת מִשְׁלֹשָׁה הוּא שֶׁל מַטָּה (טוּר). הָיָה מַגִּיעַ לְנוֹפוֹ וְאֵין מַגִּיעַ לְעִקָּרוֹ, לֹא יִטֹּל הָעֶלְיוֹן; וְאִם נָטַל, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ב אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּצֶר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹטֶה לְתוֹךְ שְׂדֵה אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בְּפֵירוֹתָיו. אֲבָל אִם עוֹמֵד בְּשָֹׁדֶה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְנוֹטֶה לְשָׂדֶה אַחֵר, הוֹלְכִין אַחַר הָעִקָּר וְהַכֹּל שֶׁלּוֹ (טוּר וְכֵן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת שָׁם).
א סָעִיף א כל שהעליון יכול כו'. והשאר הוא של תחתון בגמ' מפורש הטעם עם פי' רש"י משום דאי בעי העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק מ"ה מסיק שם דנוטל כל מה שיכול ליטול בפשיטת ידו אבל במה שלא יכול להגיע אפקורי הוא דמפקיר לגבי התחתון משום דגנאי הוא לו ליטול רשות מהתחתון לכנוס לגינתו וליטלו ועפ"ר שם כתבתי טעם אחר אליבא דדברי הטור וגירסתו ע"ש:
ב סָעִיף א כל שהוא סמוך לקרקע פחות מג"ט כו'. דכל שהוא בתוך ג"ט הוא כארעא סמיכתא ומצורף לקרקע של תחתון ולא כעיר ?"שושן שכ' הטעם שמתבייש העליון לקחתו שילעז עליו התחתון שנוטל מה שהוא ברשותו:
ג סָעִיף א לא יטול העליון. הטור כתב בזה ז"ל זהו איבעיא דלא איפשטא הוא לפיכך לא יטול אלא חולקין והמחבר כ' כלשון הרמב"ם דלא הזכיר חולקין ובדרישה כתבתי דמיירי הרמב"ם דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף מ"ה ס"ל כיון דעכ"פ נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפי' הנוף והוא איבעיא דלא נפשטא שדינן הנוף בתר עיקר' ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז אמרינן המע"ה. והטור מיירי דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר מ"ה אף כשלא תלשו כיון שראוי לתלשו בפשיטת ידו נמצא דאין כאן מוחזק לתחתון והוא איבעיא דלא איפשטא מ"ה חולקין. עוד כ' הטור דאם מגיע ידו לעיקרו ולא לנופו דהוא ג"כ איבעי' דלא איפשט' וכתבתי בדרישה טעם למה השמיטו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם והמחב' ע"ש:
ד סָעִיף ב אילן העומד על המיצר כו'. פירש"י שהשרשים נכנסין בגבול של שניהן בשוה ומשם הוא יניק' של האילן ובתריהן אזלי' בחלוקת הפירות לא בתר נטיית הנוף וכבר כתבו ג"כ המחבר בסי' קנ"ה סכ"ט ע"ש ושם כתבתי דמ"ש הטור שם בסמ"א דהנוטה לכאן כו' לא כתב כן לדינא אלא ע"פ מנהג בני מצראי ונ"מ במקום שנוהגין כן לילך אחריו ע"ש:
א סָעִיף א והשאר של תחתון עסמ"ע ס"ק א' הטעם דאפקורי מפקר ליה לתחתון בס' יערת דבש הקשה למאן דס"ל דאויר שאין סופו לנוח דלא קנה א"כ במה קנה לי' התחתון ולכך כ' דכ"ז שלא עשו התחתון זכי' יכול העליון לחזור בו ולפענ"ד הא ודאי ליתא ועיקר הטעם הוא דהתוס' בגיטין דף כ"ב בתר נקבו דגם הגוף יונק מהאויר רק דלא חשיב יניקת הנוף כיניקת השורש ע"ש ותדע דבאילן העומד על המצר כתבו התוס' בב"מ דק"ז דב"ה אילן העומד דמחמת שהשרשים הן על מקום השותפות ס"ל לרב דהנוטה לכאן ולכאן אזלינן הכל בתר הנוף והכל של בעל הנוף ולא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו אלמא דיש לבעל הנוף ג"כ קנין רק דשדינן נופו בתר עיקרו וכיון דבעל העיקר מסלק נפשו מעיקרו ואפקורי מפקר לי' ושוב ליכא למימר שדי נופו בתר עיקרו ממילא הכל של בעל הגוף כיון דיונק משלו ואין להקשות הא דסתמו הפוסקים ומשמע דאף בעיקרו הדין כן ובש"ס אמרו דבעיקרו ב"ע ל"פ דלעליון הוי נראה דהפוסקים סברי דהך כ"ע אין הכוונה רק אר"מ ור"י אבל לר"ש דהטעם משום הפקר כיון דא"י ליכנוס וליטלו א"כ אף העיקר מפקר ליה:
א סָעִיף א לפשוט. בגמ' ופרש"י מפורש הטעם משום דאי בעי העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק מ"ה מסיק שם דנוטל כל מה שיכול ליטול בפשיטת ידו אבל במה שא"י להגיע אפקורי מפקיר לגבי התחתון מפני דגנאי הוא לו ליטול רשות מהתחתון ליכנס לגינתו וליטלו. סמ"ע:
ב סָעִיף א יאנוס. (אע"ג דכאן לא שייך אפקורי דהא יכול ליטלו מ"מ עשו חכמים גבול קצוב מה שהוא מצוי וא"כ מה שהקשה ב"י במאי דמבעיא לן מגיע לנופו ואין מגיע לעיקרו הא עכ"פ יכול העליון ליטול דכיון דנתנו חכמים קצבה לדבר מצוי מספקא לן איזהו ג"כ בכלל הגבול דאינו מצוי. ט"ז):
ג סָעִיף א העליון. הטור כ' דיחלוקו משום דאבעיא דלא איפשטא היא והמחבר כ' כלשון הרמב"ם ונ"ל דהרמב"ם מיירי דלא נתלש העיקר בתלישת הנוף מ"ה ס"ל כיון דעכ"פ נשאר העיקר ברשות התחתון השתא דלא תלש אפילו הנוף שדינן הנוף בתר עיקרא ולא יטול בה החצי אם לא שתלשו ותפסו דאז המע"ה והטור מיירי דבתלישת הנוף נעקר ונתלש גם העיקר מ"ה אף כשלא תלשו כיון שראוי לתולשו בפשיטת ידו נמצא דאין התחתון מוחזק והוא אבעיא דלא איפשטא מ"ה חולקין עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כ' דלא נ"ל מה שמחלק הסמ"ע ודעתו דהרמב"ם והטור פליגי אהדדי בדין זה עיין שם) עיין בספר א"א דף צ' ע"ד מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב המצר. פירש"י שהשרשים נכנסין בגבול שניהן בשוה ומשם הוי יניקת האילן ובתריהן אזלי' בחלוקת הפירות לא בתר נטיית הנוף וכן כתב המחבר בסי' קנ"ה עיין שם ומה שכתב הטור שם בסמ"א דהנוטה לכאן כו' לא כן כתב לדינא אלא על פי מנהג בני מצר ונ"מ במקום שנוהגין כן הולכין אחריו. סמ"ע:
א סָעִיף א מעיקרו. כגי' הרמב"ם ורא"ש דל"ג בבעיא דר"ע מגיעו לעיקרו ואין כו' וכמ"ש למטה אבל אם מגיע לעיקרו לא קמבעיא ליה דודאי שלו:
ב סָעִיף א (ליקוט) היתה יד כו'. עבה"ג וכמש"ש קיט א' ותנן כו' וערש"י שם ד"ה חייב כו' ר"י ל"פ אלא משום דל"ל שדי נופו ב"ע (ע"כ):
ג סָעִיף א לא יטול. סובר מעיקר הדין כר"י אלא כל מה שמגיע הוא לעליון כיון שספק בהגעתו ובמעשה שלו נולד הספק ועט"ז: (ליקוט) לא יטול העליון. שהוא בחזקת תחתון דקי"ל כר' יהודה במכירה ובערלה שש אלא דכל שיכול לפשוט כו' וקא' והשאר של תחתון והיינו כר' יהודה רק כל שיכול כו' (ע"כ):
ד סָעִיף ב אבל. כמ"ש בב"ב כז ב':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.