א בִּשְׁטָר כֵּיצַד, כָּתַב לוֹ עַל הַנְּיָר אוֹ עַל הַחֶרֶס אוֹ עַל הֶעָלֶה. "שָׂדִי נְתוּנָה לְךָ" "שָׂדִי מְכוּרָה לְךָ", כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשְּׁטָר לְיָדוֹ, קָנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים כְּלָל.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ; אֲבָל בִּשְׁאָר קַרְקָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ שְׁטָר הַמֶּכֶר בְּעֵדִים לְיָדוֹ, לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּתֵּן דָּמִים.
ג שִׁטְרֵי דִידָן, שִׁטְרֵי קִנְיָן הֵם. הַגָּה: וְהַקַּרְקַע נִקְנֶה עַל יָדָן. וְאִם כָּתַב לוֹ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא מָכַר לוֹ בַּשְּׁטָר וְאֵינוֹ אֶלָּא לִרְאָיָה בְעָלְמָא, אֵין הַקַּרְקַע נִקְנֵית עַל יָדוֹ (הָרַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין וְהַמַּגִּיד פ"א דְּקִדּוּשִׁין ופ"א דִּמְכִירָה).
ד קָנָה קַרְקַע בְּדָמִים יְדוּעִים, וְהַמּוֹכֵר אוֹמֵר: לֹא קִבַּלְתִּי הַמָּעוֹת, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: כְּבָר נָתַתִּי, אִם הוּא מָקוֹם שֶׁנּוֹתְנִים מָעוֹת וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִים, וְכָתַב בַּשְּׁטָר שֶׁהוֹדָה שֶׁקִּבֵּל, הַלּוֹקֵחַ נֶאֱמָן. הַגָּה: מָכַר לוֹ קַרְקַע בִּשְׁטָר אוֹ בְּמָעוֹת (וְאָמַר לוֹ קְנֵי) לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְנִקְרַע הַשְּׁטָר תּוֹךְ הַזְּמַן, אוֹ נֶאֶבְדוּ הַמָּעוֹת, אִם אָמַר לוֹ: קְנֵי לָךְ מֵעַכְשָׁיו וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, קָנָה. וְלֹא אָמַר: מֵעַכְשָׁיו, לֹא קָנָה. וְהוּא הַדִּין לְקִנְיַן חֲזָקָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הָאִשָּׁה רַבָּה ונ"י פ"ק דִּמְצִיעָא).
א סָעִיף א או על החרס כו' עיין בתשובות רשד"ם סי' רס"ה:
ב סָעִיף ג שטרי קנין הם עיין בתשובות ר"ש כהן ששייכים לס"ב סי' כ"ד:
ג סָעִיף ד קנה קרקע כו' עיין בתשובת מהרי"ט סי' קנ"ב ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' ס"א:
ד סָעִיף ד או במעות אחר ל' יום כו' עיין בסמ"ע סק"ט עד ואדרבא משמע כו' בשם התו' כו' וכן הוא בתו' יבמות דף צ"ג וכתובות דף פ"ב וקדושין דף ס"ג דבמעות קונה אפי' לא אמר מעכשיו ע"ש ויש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש נאבדו המעות ר"ל שנאבדו בענין שא"י לחזור ולהתפרע כו' וכן הוא בר"ן בקידושין פ' האומר ובהג"א ס"פ האשה שנפלו וכן במרדכי פרק האומר וכן מחלק רמ"א גופא בא"ע ר"ס מ' והוא מה' בשם הרמב"ן והרשב"א ומהר"ן ומביאם ב"י שם:
ה סָעִיף ד וה"ה לקנין חזקה כו' וה"ה לקנין חליפין כן הוא בתוס' פרק האשה רבה וקדושין פ' האומר ור"ן ואשר"י ספ"ה דנדרים וטור ומחבר לקמן סי' קצ"ה ודלא כמרדכי פ' האומר שכתב דחליפין הוי כקנין כסף וא"צ מעכשיו וע"ל ס"ס קצ"ז:
א סָעִיף א או על החרס כו' אע"ג דחרס ועלה הן דברים שיכולין לזייף הכתב שעליו ומה"ט אין נותנין שט"ח עליו אפי' לגבות לאלתר כמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס מ"ב שאני התם דילפינן מקרא דבעינן שיהא ראוי להתקיים ימים רבים משא"כ בשטר קנין דלעולם לא בעינן שיהא ראוי להתקיים אלא שיקנה בו לשעתו:
ב סָעִיף א שדי נתונה לך שדי מכורה לך. פי' או שכתב לו שדי מכורה לך וכל אחד לפי ענינו ודין קנין שדה דמתנה בשטר כ' רבינו לקמן בסי' רמ"ה והאריך שם כי שם מקומו ובמתנה אין חילוק בין שדה רעה לטובה אלא בכל ענין קנהו בשטר והמחבר וגם הטור לא כתבוהו כאן אלא אגב גרר' דשדה מכורה ולשון הברייתא נקטי:
ג סָעִיף א אע"פ שאין בו עדים כלל. דלא חיברו סהדי אלא לשקרא כדי שלא יוכל לכפור וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קפ"ט:
ד סָעִיף ב מפני רעתה דאז ודאי גמר להקנותה להלוקח בשטר לחוד כדי שלא יוכל לחזור בו:
ה סָעִיף ב עד שיתן דמים. פי' כל הדמים וכמ"ש מור"ם ז"ל בהג"ה בסי' שלפני זה בסעיף ט"ז ומטעם שנתבאר שם ואם מקנה לו שדה בחוב שחייב לו המוכר וכתב לו שטר שדי מכורה לך קנאו בשטר לחוד שודאי גמר להקנותו לו במה שנתחייב לו כבר וכ"כ רשב"א בתשו' הביאו הב"י:
ו סָעִיף ג שטרי קנין הם והטעם כיון דנזכר בהם ענין מכירה ואף ע"פ שכתב בהן לשון עבר מכרתי או נתתי עכ"ל שם ובד"מ הביאו וגם בקרא מצינו לשון עבר במקח שנאמר נתתי כסף השדה קח ממני:
ז סָעִיף ג אינו אלא לראי' בעלמא. כ' מור"ש ז"ל דהא דאין קונין בשטרות העומדים לראייה היינו במקום שקונין בשטר אבל במקום שקונין בכסף אף שכותבין שטר ג"כ דאז אינו קונה בכסף לחוד (וכמ"ש המחבר בסי' שלפני זה בס"ח) מהני שטר ראיהלהכסף וקונין בו עכ"ל.
ח סָעִיף ד וכתב בשטר שהודה שקבל אורחא דמילתא נקט דבכ"מ שנותנים מעות קודם כתיב' כותבים ודאי בשטר שקיבל המעות (וגם אם לא כתב כן איכא ריעותא בשטר דודאי לא נתן לו המעות דאלו נתנו היה כתוב כן בשטר) אלא שצ"ל דאף שכתב בשטר שקיבל המעות יש מקומות שכ"כ ע"ש העתיד שיתנו המעות אחר הכתיבה מזומנים לבעל השטר לכך בעינן תרווייהו וק"ל:
ט סָעִיף ד או במעות אחר ל' יום כ"כ ג"כ בד"מ בשם הב"י וחפשתי ולא מצאתי שכ' הב"י כן ואדרבה מצאתי כתוב בהדיא בס"ס ק"ץ מחסט"ו וס"ס קצ"ב מחס"י בשם התוס' דבמעות קונה אפי' לא אמר מעכשיו כיון דאלו לא נתקיים המקח הי' צריך להחזיר' לו הוה כאלו הן בעין וכ"כ הנ"י פ"ק דמציעא בהדיא ויש ליישב בדוחק ולו' דמ"ש נאבדו המעות ר"ל שנאבדו בענין שאינו יכול לחזור ולהתפרע ממנו ולמד זה מדברי ב"י מדכתב דבאביד' המעות המקח קיים משום דאלו לא מקיים המקח היה צריך להחזירם לו משמע הא במקום שא"א להחזירם לו בטל המקח ואם נגיה ולמחוק האל"ף מ"ש או במעות ושצ"ל ובמעות אתי שפיר די"ל מ"ש בסיפא אם לא אמר מעכשיו לא קנה לא כ"כ אלא בקנה קרקע ובמקום שצריך כסף ושטר לקנייתו ומיירי דאבד השטר וכ"כ בד"מ בהדיא בסיפא ואבד השטר ולא הזכיר המעות ע"ש ומ"ש ברישא או נאבדו המעות לא כ"כ אלא לרבות' דאפי' נאבדו גם המעות אפ"ה קנה כיון דאמר מעכשיו ודוק.
א סָעִיף ג שטרי דידן שטרי קנין. בפ"ב דגיטין דף כ' בעי רמי בר חמא היו מוחזקי' בטבל' שהי' שלה וגט כתוב עליו והרי היא יוצאה מתחת ידה מי אמרי' אקנויי אקני' לי' או דלמ' אשה לא ידע' לאקנויי אמר אביי ת"ש אף הוא העיד על כפר קטן כו' הא בעינן ספר מקנה וליכ' אלא משום דאמרי' אקנויי אקני לי' ע"ש: ומבואר דשטר קנין לא מהני עד שיהי' הנייר והוא השטר של המוכר דבעי' ספר המקנה ואע"ג דלוקח נותן שכר הסופר צריך הוא לחזור ולקנותו למוכר בכדי שיהי' המוכר חוזר ומקנ' לו את השטר דבעי' ספר המקנ' וכן כשנותן המוכר ליד לוקח את השטר צריך להקנותו לגמרי ללוקח ואם אמר ע"מ שהנייר שלי לא מהני דה"ל אותיות פורחת באויר וכמו שאמרו שם גבי גט אשה וה"ה שטר הקנאה דחד דינא הוא ואע"ג דגבי גט אשה אמרו שם דאקנויי אקני לי' רבנן היינו משום תקנת עגונ' אקנויי אקני לי' רבנן וכדפי' רש"י שם דה"ל כמאן דיהיב איהי דהפקר ב"ד הפקר ואין תקנה זו אלא גבי גט דלא לשהי' דזמנין שלא ירצה ליתן שכר הסופר וכמבואר בטור אה"ע סי' ק"כ ז"ל הגט צריך שיהי' משל הבעל כו' והבעל נותן שכר הסופר ומפני תקנת עגונות תיקנו שהאשה תתן שכר הסופר ותקנהו לבעל ע"ש וא"כ אין תקנה זו אלא גבי גט אשה אבל בשטר מקנה בעי כדינו וכיון דהלוקח נותן שכר הסופר צריך להקנותו למוכר ומהתימ' על הפוסקים שלא הזכירו דין זה לפרש שצריך להיות הנייר משל מקנה וכמו בגט אשה וא"כ בשטרי דידן כיון דהלוקח נותן שכר הסופר ואינו מקנהו למוכר נרא' דלא מהני לקנין ואינו אלא לראי' דלראי' אין צריך ספר המקנה וכמ"ש תוס' שם דף כ' וזה נרא' לענ"ד ועמ"ש בסי' ל"ט סק"ז ובסי' ס"ו ס"ק כ"ד:
ב סָעִיף ג והקרקע נקנה על ידן. עי' ב"י שכ' תשוב' הרשב"א באלמנה שבא ליפרע כתובתה כו' מכר לה קרקע בדמי סך כתובתה ועשה לה שטר בגופן כו' ואח"ז טוען ראובן שאין המכירה כלום כו' לאה זו קנתה בשטר זה אע"פ שהוא עשוי בגופן כמבואר בפ"ק דגיטין דבשטר מכר קנה ושטר מכר העשוי אף לראי' כגון שטרי מכר שהעולם נוהגין לעשות קונין כאלו כ' שדה קנוי לך כו' ואי משום שלא נתנה מעות דמלוה אינו קונה הכא לא צריך דבלא כסף נמי קונה דטעמא דשמואל דאמר בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים כו' משום דסתמ' דמלת' לא גמר ומקני עד שיתן כלוקח דמים וכאן אינו מצפה שהרי מחילת הכתיבה במקום דמים וה"ל כמוכר שדהו מפני רעתה ולפיכך לאה זו קנתה דשטר זה קני' גמורה היא עי' שם. וקשה דהא טעמא דשטר מכר אמרו בפ"ק דגיטין משום דאי לאו דיהיב דמי לא הוי מרעי נפשייהו ע"ש וא"כ הכא דליכ' כסף דמלוה אינו קונה היכי קונה בשטר הנעשה בגופן ושטר מתנה אינו קונה וע' ש"ע סי' ס"ח ואפשר דקונה משום דד"ד וכמבואר בסי' ס"ח שם ע"ש:
ג סָעִיף ד נאבדו המעות אם א"ל קני מעכשיו. והוא תמוה דהא בש"ס משמע להדי' דאפי' לא א"ל מעכשיו ונתאכלו המעות נמי קונה ומשום דהני זוזי לא למלוה דמי וכדאי' בקידושין ר"פ האו'. והנה הסמ"ע מפרש לה שנאבד בענין שאינו יכול לחזור ולהתפרע ממנו וע"ש שכ' שכן משמע מדברי הב"י שכ' דנאבדו המעות המקח קיים משום דאלו לא מקיים המקח הי' צריך להחזירם לו וא"כ במקום שאי אפשר להחזירם לו בטל המקח ע"ש. ובט"ז השיג על הסמ"ע דכיון דהני זוזי לשום קידושין נתנו א"כ אפי' בענין שאין לה לשלם מה שאכלה כיון דבשעת אכילה דידה אכלה ה"ל קידושין וע"ש. ובש"ך הביא דברי הסמ"ע וכ' עלה דכן הוא בר"ן פ' האומר ובהג"א ס"פ האשה שנפלו וכן במרדכי פ' האו' וכן מחלק הרמ"א גופי' באה"ע סי' מ' והוא מהרב המגיד בשם הרמב"ן עכ"ל. ותמהני שלא נמצא מזה דבר בדבריהם ואולי כוון למ"ש הר"ן והה"מ משום שתצטרך להחזיר המעות אם תחזור מקידושין וממיל' מבואר דהיכ' דהוא בענין שאינו יכול לחזור ולהתפרע דלא מהני המעות אך מ"ש בש"ך דכן מחלק הרמ"א גופי' שם באה"ע לא מצינו שום דבר מזה. אלא דגם לפי מ"ש הר"ן והה"מ טעמ' משום שתצטרך לחזור המעות נמי אין לחלק במה שאין לה לשלם דהא כיון דחייבת לשלם אם לא ישלם היום ישלם לאחר זמן והגע בעצמך מקדש במלוה במקום דמהני וכגון בהנאת מחילת מלוה ודאי מהני אפי' במקום שאין לו לשלם כיון דחוב הוא וישלם לאחר זמן. ועוד דכאן גבי קרקע לא שייך אין לו כיון דהקרקע שקנה הוא בעין. ואפשר דמיירי הסמ"ע שנאבד המעות באונסין דמן הדין פטור ואין עלי' חיוב לשלם אפי' תחזור מן הקידושין וה"ה כאן במקח ותו ליכא מעות. אלא דלענ"ד נרא' דכה"ג חייב אפי' באונסין אם תחזור מקידושין ודומה למ"ש הרא"ש פ' לולב הגזול גבי מתנה ע"מ להחזיר דס"ל להר"ר ישעי' דפטור מאונסין חייב בגניבה ואבידה שכן נהנה ודעת הרא"ש שם דחייב אפי' באונסין ועוד אפי' מתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירו המתנה בטילה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא בטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועושה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל וה"נ כיון דנותן ע"מ קידושין או ע"מ מכר אם תחזור מקידושין נעשית גזלן למפרע וחייבת אפי' באונסין ואפי' לדעת הש"ע בסי' רמ"א סעיף ח' בנותן שור לחבירו ע"מ להחזיר תוך שלשים יום ומת תוך הזמן דפטור היינו טעמ' בר"ן פ"ק דקידושין ע"ש שכ' כיון דלא בא לידו בתורת שמירה אלא בתורת מתנה וכיון שנאנס ואינו יכול לקיים תנאו פטור ע"ש וזה נמי הוי טעמ' דהר"ר ישעי' שהוב' ברא"ש אבל היכ' שנותן לו בתורת קידושין או בתורת מקח וחוזר בו המוכר או האשה א"כ ראוי לחייב באונסין כיון דיכולין לקיים המקח והקידושין ואם חזרו ה"ל גזלן למפרע וחייבין באונסין אלא דאם לא נשתמש במעות ועדיין הוא בעין אפשר דאין לו משום חיוב אונסין מיהו יותר נרא' דלא גרע משולח יד בפקדון כיון דמכי שקלה המעות לשום קידושין ודאי דעתה הי' להשתמש בו וה"ל כמו שולח יד בפקדון כיון דחזרת מקידושין ה"ל למפרע פקדון וכל השולח יד בפקדון חייב באונסין וה"ה במקח וכל שנתחייב לשלם אפי' אין לו הוי מעות וקונה במקח ובקידושין ועמ"ש בחידושי לאה"ע סי' מ':
א סָעִיף א שכתב לו על הנייר עיין קצה"ח שכתב דכמו דבעינן שיהיה הנייר משל המקנה כמבואר בגיטין דף ך' דבעינן ספר המקנה ה"נ בעינן שיהיה שכר הסופר משל המקנה כמו בגט וכיון דקיי"ל דהלוקח נותן שכר הסופר לא מהני זה רק לשטר ראיי' דבשטר קנין צריך המוכר ליתן שכר הסופר או שהלוקח יקנה לו השכר הסופר שנותן ע"ש ולפענ"ד נראה דדוקא גוף הנייר והדיו הוא דבעינן שיהיו משל המקנה דבעינן ספר המקנה אבל שכר הסופר נפקא לן מגט שהבעל צריך ליתן משום דכתיב וכתב שהבעל צריך לכתוב כמבואר בגטין דף ך גבי יכולנא למיפסל כל גיטין דעלמא ע"ש וכ"כ הנ"י פרק ג"פ בהא דהבעל צריך ליתן שכר סופר משום שכתב רחמנא וכתב ומשמע שהבעל מכתיבו ע"ש וממילא במקח ומתנה לא בעינן שכר הסופר משל המקנה דודאי דמקרא ספר המקנה לא מוכח רק שיהא הנייר שלו ואף שהכתב משל אחר מיקרי ספר המקנה דאפילו אם ראובן צבע צמר של שמעון בצבע שלו לא יצא הצמר מרשות שמעון ושמעון דמים בעלמא הוא דחייב לראובן וה"נ נקרא הספר של מקנה אף שהכתב של אחר ולא שייך בכתב אומן קונה בשבח כלי כמ"ש בחידושי לאה"ע סימן ק"ך כמבואר בב"ק דף צ"ט גבי צמר וסמנין דבעה"ב וצבע אגר ידי' שקיל ע"ש אמנם הרמב"ן בב"ב ד' קס"ד כתב דאף במכירה אמרינן בשכר הסופר אקנויי אקני לי' רבנן ע"ש:
ב סָעִיף ב לא קנה עד שיתן לו דמים במהרי"ט בחלק אה"ע סי' צ"ה הביא בשם מהר"י בן לב שנסתפק אם התנה שיקנה בשטר לחוד אי קונה אפילו אינו מוכר מפני רעתה כמו בכסף בלא שטר בסי' ק"צ סעיף ח' וגם מסתפק אי מהני בכסף בלא שטר במוכר מפני רעתה אפילו בלא התנה ופשט המהרי"ט מסתברא דבכסף בלא שטר לא מהני במוכר מפני רעתה דבשלמא בשטר בלא כסף דהטעם הוא דל"מ משום דלא סמכה דעתי' דמוכר בלא קבלת דמים איכא למימר במוכר שדהו מפני רעתה גמר ומקני אבל בכסף בלא שטר דהלוקח הוא דלא סמכ' דעתי' במוכר שדה מפני רעתה כ"ש דקפיד שהכסף אזיל מכליו ואפילו חספא לא יהיב ליה אמנם בהא אי מהני התנה בשטר בלא כסף הניח בצ"ע אמנם אין ספיקו של המהרי"ט מוציא מידי פשיטתו של הה"מ והרב ב"י שכתבו דמהני וגם כל הראיות שהביא המהרי"ט שם לפענ"ד אין ראיות לדידן דמה שהביא ראיה מהא דר"פ האומנין דאמר רשב"ג מלמדין אותן שלא יחזרו וכו' ואי איתא היה לנו ללמדם שיפרשו שקונין בזה וכו' ולדידן לאו ראיה הוא דהא קיי"ל דבכל קניינים בטל המקח אם עייל ונפיק אזוזי א"כ ע"כ צריך ללמדם שיזקוף במלוה כדי שלא יתבטל על מה שהוא עייל ונפיק אזוזי גם מה שהביא ראיה מק"ס דל"מ ג"כ ליתא דהא קיי"ל דק"ס מהני אפילו בלא דמים גם מה שהביא ראיה מהר"ן ס"פ מי שהיה נשוי ג"כ אינו ראיי' די"ל דהא דנקט זקף במלוה לאו דוקא נקט אלא חדא מתרי נקט ואי זקף הדמים במלוה ודאי מהני בשטר אפילו בלא נתינת דמים כדמוכח בהר"ן ר"פ מי שהיה נשוי גבי ראובן שמכר שדה לשמעון ואם נשבע לקיים המקח בשטר לחוד פסק המהרי"ט דהוי כפירש ע"ש בתשובה:
ג סָעִיף ד הלוקח נאמן עש"ך ס"ק ג' שהביא תשובת מהרי"ט סימן קנ"ב ושם בתשוב' מבואר דהרשב"א חולק ע"ז וס"ל דתמיד הלוקח נאמן דהא כיון שהקרקע כבר נקנה להלוקח והמוכר אין לו רק תביעת דמים על הלוקח והוי כמלוה ע"פ ונאמן לטעון פרעתי כמו באילן דאמרינן כיון דאילן למיקץ קאי קוצץ ואינו נותן דמים ומסיק שם בתשובה דרשב"א מודה לרב האי במקום שאין קונין בשטר עד שיתן הכסף דהמוכר נאמן דהוי כטוען שלא מכר לו הקרקע כלל ואוקי קרקע בחזקת מרא קמא כל זמן דליכא עדות ברור על המכירה אבל במקום שקונין בשטר לבד ובאופן שהמקח אינו מתבטל מחמת שהמוכר עייל ונפיק אזוזי הלוקח נאמן מטעם הנ"ל עד כאן דברי המהרי"ט ולפי מה שכתבתי לעיל בסי' ק"ץ בשם השטה מקובצת דדוקא כשהלוקח רוצה ליתן המעות עכשיו מהני כשלא עייל ונפיק אזוזי אבל כשהלוקח אינו רוצה ליתן מעות כלל אף כשלא היה עייל ונפיק אזוזי בטל המקח א"כ תמיד המוכר נאמן כשטוען שלא נתן עדיין המעות אף שלא היה עייל ונפיק אזוזי דהא לדברי המוכר שטוען שעדיין לא נתן דמים בטל המקח וא"כ אוקי ארעא בחזקת מ"ק כמ"ש המהרי"ט אם לא שיש עדים שבשעה שמכר זקף עליו המעות במלוה אז הלוקח נאמן כשטען שנתן אח"כ וצדקו דברי רב האי אך מ"מ תמוהין דברי רב האי מהא שתמה הר"ן בקידושין פ"ק בסוגיא דנכסים שיש להם אחריות דהא דהמוצא שטר הקנאה יחזיר דניחוש שמא לא נתן הדמים עדיין ועוד תימה דא"כ למה גובין בשטר מכר ממשעבדי נטעון ללוקח דעדיין לא נתן דמים דהא אנן טענינן ללוקח ועוד תימה בהא גם בשט"ח יש חילוק בין כתבי והדר יהבי ובין יהבי והדר כתבי כמבואר ברמב"ן בכתובות דף ק"י ע"א ע"ש בש"ס ובש"ך סימן פ"ה הביאו ולפ"ז קשה דגם בשט"ח יהא נאמן שלא קיבל המעות דכאן ע"כ מיירי דטוען המוכר שטר אמנה הוא זה תדע דהא הרשב"א הקשה ע"ז מהא דב"ב בטוען המוכר שטר אמנה דא"נ ועיין מהרי"ט מה שתירץ על זה וכיון שכן קשה דמה נשתנה שט"ח שלא יהא נאמן לומר לאמנה מסרתי לידו דהא כותבין שטר ללוה בלא מלוה ועוד דהא חזינן דבכ"מ שהלוה והמלוה או המוכר והלוקח לפני העדים ומצוין לכתוב שטר לא חיישינן כלל שלא יתן דמים ואמרינן ודאי שיתן דמים תיכף וא"כ מה"ת יהיה נאמן לומר כאן שלא קיבל דמים. לכן נלפענ"ד דהכא מיירי בשטר קנין דהיינו בשטר שכתוב בו שדי מכורה לך דשטר כזה כשר אפילו על דבר שיכול להזדייף כמבואר לעיל סימן מ"ב כיון דעיקרו לא נכתוב רק לקנות בו לשעתו ולא לראי' וכיון דאין כותבין שטר זה לראיי' רק לקנות בו מש"ה אין הלוקח נאמן דיכול המוכר לומר דמה שכתב בו וקבלתי המעות הוא ע"ש העתיד ומסרתי בידך השטר רק כדי לקנות בו השדה ולא להיות לראיה: ועוד שכבר כתבתי והוכחתי בסי' כ"ח ובסי' מ"ו דבשטר קנין אינו רק ל' הבע"ד במו בגט ואינו לשון עדים כלל אין עדותן כלל על גוף הדבר רק על הכשירה דשטר ומש"ה מהני עדותן אף מפי כתבם אף להרמב"ם ואומר אמרו כשר בי' אף דהוי מפי עדים מש"ה אין השטר ראיה על קבלת המעות רק על גוף הקנין ומטעם דאנן עידי מסירה אנן וכיון שבא השטר ליד המקבל מהנותן ממילא נקנה לו השדה בהשטר מש"ה יכול המוכר לומר שלא קיבל המעות ולא מסר בידו השטר רק לקנות בו ולא לשום ראיה אבל אם נקנה השדה בקנין אחר והשטר לא נכתב רק לראיה ודאי דלא חיישינן לשום דבר והשטר ראיה גמורה ואזלינן בתר כל דברי השטר ואפילו אם לא נכתב בו כלל שקיבל הדמים נאמן הלוקח כיון שנכתב לראייה שהשדה שלו לגמרי ודאי שכבר נתן הדמים דאל"ה לא היה מוסר שטר ראיה בידו דלמה היה לו למסור השטר בידו חנם כיון שכבר נקנה לו השדה בקנין אחר אם לא לראיה ואין המוכר יכול לבטל בשום פנים כמו שאינו יכול לבטל הראיה שנכתב בשט"ח וטורף ממשעבדי בשטר מכר הנכתב לראי' כמו בשט"ח וכן מבואר לקמן בסי' רל"ח סעיף ג' דבשטר ראיה נאמן הלוקח לומר שנתן דאלת"ה דבריו סתורין מכאן אלא ודאי כמו שכתבתי ובזה מיושב מה שהקשה הר"ן בקידושין מהא דהמוצא שטר הקנאה יחזיר דניחוש שמא לא נתן דמים ולפי מה שכתבתי לא קשה כיון דמיירי בשטר הקנאה דהיינו שטר שיש בו קנין וכיון שהשדה נקנה בק"ס ממילא השטר לא נכתב רק לראי' ובשטר שנכתב רק לראי' אין המוכר נאמן בשום דבר לסתור הראי' ובשטר שלא נכתב רק לקנות בו השדה פשיטא דלא יחזור דאימר לא נתן עדיין המעות ולא קשה נמי מה שהקשה הרשב"א הביאו מהרי"ט בפר' מי שמת דמהני קיום השטר באומר שטר פסים הוא דשם בשטר הנכתב לראיה הוא אמנם הא שהקשו מכותל חצר שנפל והיתומים אומרים אנו השבחנו ע"כ צ"ל כמ"ש המהרי"ט דכאן הטעם כיון דמיירי רק בשטר קנין הרי יכול המקח להתבטל ע"י אם היה עייל ונפיק אזוזי ועוד דכתבתי לעיל בשם השיטה דאם א"ר ליתן דמים כלל אפילו לא היה עייל ונפי' אזוזי בטל המקח אם לא שזקף הדמים עליו במלוה ועשאן מלוה אבל בלאו הכי בטל המקח דכל מקח כשלא עשה הדמים מלוה על תנאי נתינת דמים נמכר וכשאינו נותן דמים יכול המוכר לבטל המקח ומש"ה אין הלוקח נאמן רק בדאיכא הצדדים שכתב המחבר ולפ"ז אפי' אי איכא עדים שקנה בק"ס וליכא שטרא בידיה נאמן המוכר לומר שלא קיבל המעות הן מטעמא דידי הן מטעם שכתב המהרי"ט כיון דהמקח יכול להתבטל ע"י שיהיה עייל ונפיק אזוזי אם כן המקח בשעת הקנין רפיא בידי' אבל בדאיכא שטר שלא נכתב רק לראיי' בידו ודאי הלוקח נאמן אמנם אם החזיק הלוקח כבר בשדה אפילו אין שטר ראיה בידו נאמן הלוקח מטעם שכתב המוהרי"ט דחזקה שאינו מניחו לירד להשדה עד שנותן דמים ואף שמהרי"ט כתב זה מכח ההוכחה שהביא הרשב"א מהאי דפר' מי שמת ולפמש"ל לא מוכח מידי מ"מ מי יבוא אחר דבריו לסתור הסברא שכתב ואפשר דסברא טובה הוא מבחוץ אבל במקום שהחזיק בשדה קודם המכירה כגון שדר בשכירות או שהניחו לכנוס בו לפני עדים שאמר לו שיפרע לו המעות אח"כ ולא זקף המעות במלוה ודאי דנאמן המוכר כמו שכתב המהרי"ט בעצמו וכן אם נכנס בהשדה שלא בפניו דלא שייך הסברא הנ"ל המוכר נאמן כ"א בדאיכא הנך צדדי שכתב המחבר דהיינו שכתב בשטר והוא במקום שנותנין ואח"כ כותבין ואם זקף המעות במלוה ועשאן חוב לכ"ע הלוקח נאמן לומר פרעתי כמו בשאר מלוה על פה כיון שעשאן כשאר חובות כנ"ל:
ד סָעִיף ד או נאבדו המעות עסמ"ע ס"ק ט' דמיירי באופן שא"א לחזור ולהתפרע והט"ז השיג עליו דמ"מ כיון דבתורת קידושי נתעכלו מקודשת ע"ש ובקה"ח כתב דמיירי שנאנסו המעות דפטורה מן הדין להחזיר ולפענ"ד נראה דתלוי בפלוגתא דרבוותא דלדע' הר"ן בקידושין ר"פ האומר שכתב וז"ל אף על גב דהשתא ליתנהי לזוזי מעיקרא מיקניא נפשה בהנהו זוזי דיהיב לה וכו' מהני אפילו נאנסו המעות אבל לדעת הרשב"א בחידושיו לקידושין שם שכתב וז"ל אף על פי שבשע' שראוי לחול אינן בעולם מכל מקום כיון שאם לא נגמר הקנין יש עליה להחזירם רואין אנו כאלו הן בעין ובאותו הנאה היא מתקדשת וכענין שהיא מתקדשת בהנאת מלוה וכו' ע"ש ולפ"ז אם נאבדו באופן שהיא פטור' מלשלם כגון שנאנסו לית לה הנאה ולא מיתקדש' ובקצה"ח נסתפק אם הוא חייב באונסין מחמת שחוזר בו ה"ל כגזלן והא ודאי ליתא דהא אפי' אם קונה מטלטלין במעות כשחוזר בו מכל מקום מבואר בתו' בב"מ דף מ"ג ד"ה מאי איריא הוציא דיכול לומר נשרפו מעותיך אי לא הוה אמרינן דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע אלמא דפטור מאונסין וכ"כ המהרי"ט בחי' הרי"ף לקידושין שם דפטור אפילו מפשיעה וכשנשתמש במעות דהיינו שהוציאם לית דין ולית דיין דנעשין הלוואה עליו והמחבר מיירי שהן בעין ונאבדו:
א סָעִיף א החרס. כת' הסמ"ע אע"ג דחרס ועלה הן דברים שיכולין להזדייף ומה"ט אין כותבין שט"ח עליהן אפילו לגבות לאלתר כמ"ש הט"ו בר"ס מ"ב שאני התם דילפינן מקרא דבעינן שיהא ראוי להתקיים ימים רבים משא"כ בשטר קנין דלעולם לא בעינן שיהא ראוי להתקיים אלא שיקנה בו לשעתו עכ"ל (וכן הוא מבואר להדיא ר"ס מ"ב בהג"ה בשם הר"ן ובחנם תמה עליו מו"ח ז"ל בס' ב"ח בזה. ט"ז) ועיין בתשו' רשד"ם סי' רס"ה:
ב סָעִיף א עדים. דלא איברי סהדי אלא לשקרא כדי שלא יוכל לכפור וכמ"ש בסי' קפ"ט. סמ"ע:
ג סָעִיף ב רעתה. דאז ודאי גמר להקנותה בשטר לחוד כדי שלא יוכל לחזור בו הלוקח שם:
ד סָעִיף ג בעלמא. כת' הסמ"ע בשם מהרש"ל דהא דאין קונין בשטרות העומדים לראיה היינו במקום שקונין בשטר אבל במקום שקונין בכסף אף שכותבין שטר ג"כ דאז אינו קונה בכסף לחוד מהני שטר ראיה להכסף וקונין בו עכ"ל ועיין בתשו' רש"ך השייכים לס"ב סי' כ"ד:
ה סָעִיף ד ידועים. עיין בתשובת מהרי"ט סי' קנ"ב ובתשובת ראנ"ח סי' ס"א:
ו סָעִיף ד במעות. כ"כ ג"כ בד"מ בשם הב"י וחפשתי ולא מצאתי שכת' הב"י כן ואדרבה מצאתי כתוב בהדיא בס"ס ק"צ וס"ס קצ"ב בשם התוספות דבמעות קונה אפילו לא אמר מעכשיו (כן הוא בתוספות יבמות דף צ"ג וכתובות דף פ"ב וקדושין דף ס"ג דבמעות קונה בלא מעכשיו ע"ש. ש"ך) כיון דאילו לא נתקיים המקח הי' צריך להחזירם לו הוי כאלו הן בעין וכ"כ הנ"י פ"ק דב"מ בהדיא ויש ליישב בדוחק דמ"ש נאבדו המעות ר"ל שאבדו בענין שאין יכול לחזור ולהתפרע ממנו (וכן הוא בר"ן בקידושין פ' האומר ובהג"ה ס"פ האשה שנפלו וכן במרדכי פ' האומר וכן מחלק הרמ"א גופיה בא"ע ר"ס מ' והוא מהה"מ בשם הרמב"ן והרשב"א ומביאם הב"י שם. ש"ך) ואם נגיה שכצ"ל בשטר ובמעות א"ש די"ל מ"ש בסיפא אם לא אמר מעכשיו לא קנה היינו במקום שצריך כסף ושטר לקנייתו ואבד השטר וכ"כ בד"מ בהדיא ואבד השטר ולא הזכיר מעות ע"ש וברישא כת' רבותא דאפילו נאבדו גם המעות אפ"ה קנה כיון דאמר מעכשיו עכ"ל הסמ"ע (ועמ"ש הט"ז בזה ע"ש):
ז סָעִיף ד חזקה. וה"ה לקנין חליפין כן הוא בתוספות פ' האשה רבה וקדושין פ' האומר ור"ן והרא"ש ספ"ה דנדרים והט"ו בסי' קצ"ה ודלא כהמרדכי פ' האומר ור"ן שכת' דחליפין הוי כקנין כסף וא"צ מעכשיו וע"ל ס"ס קצ"ז. ש"ך:
א סָעִיף א או על החרס. עבה"ט עד ובחנם תמה עליו מו"ח ז"ל כו'. ועיין בזה בקצה"ח לעיל סי' מ"ב סק"א באורך ועי' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חא"ח סי"א:
ב סָעִיף ג שטרי דידן. עיין בס' נ"ש נוסח שטר מכר הנהוג בינינו. וע' בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ו' שכתב מימי תמהתי על נוסח שטר מכירה דידן שכותבין מכרנו אנחנו הזוג כו' דמה כח יפה במכירה זו והרי אין להאשה שום חלק ונחלה בגוף הקרקע רק שיש לה שעבוד כתובה והרי אפי' זבין מלוה לאו כלום הוא דקיי"ל מכאן ולהבא הוא גובה (כדאיתא בפסחים דף ל"ח) והא דאמרי' לקח מן האשה היינו שלקח ממנה תחלה זכותה ושעבוד' על הקרקע זו כמבואר ברמב"ם פ"ז מה' אישות ה' י"ז והביאו הב"י בחה"ע ס"ס צ' בבד"ה שם שכ' דהאי לקח מן האשה לא מכרה לו היא אלא לסילוק שעבודה קרי לקח מן האשה כו' והגם דמתוס' כתובות (דף צ"ה ע"א) מבואר דשייך גבה מכירה י"ל דזהו בנצ"ב כיון דעכ"פ מיוחד לה ואע"ג דמכירתה בנצ"ב לאו כלום הוא מ"מ כשנתרצה הבעל מהני אבל מה שנוהגין עכשיו לכתוב כן ככל שערי מכר אף אם הבעל מוכר קרקע שלו שלא הי' לה תפיסת יד מעולם ואין לה על זה רק שעבוד א"כ לשון זה שהיא מוכרת אין לו מובן כלל והאריך בזה ומסיק לישב ע"פ דברי הרמב"ם פ"י מה' מכירה שכתב וכן העבד שקנה או מכר כו' (כמ"ש בש"ע סי' רל"ה) וכן האשה שמכרה או נתנה בין בנכסי בעלה ובין בנצ"ב כו' ואם ירצה לקיים יקיים כו' ומבואר מדבריו דמהני מכירת האשה אפי' בנכסי הבעל ואפי' אינה נו"נ אלא אם הסכים הבעל אח"כ אפי' בדברים בעלמא מהני ולפ"ז א"ש נוסח שטרות שלנו דשייך לשון מכירה גם על האשה דכיון שלא ביטל הבעל אלא קיימו הרי מכירתה מכירה כו' עכ"ד (ועי' בנ"צ מ"ש בזה) וע"ש עוד בענין נוסח שטרות שלנו שמבואר בשטר המכר שהאיש והאשה קבלו עליהם אחריות שכותבין וכן אמרו לנו הזוג אחריות שטרא דנא כו' אי אתרמי שטרפי הקרקע מן הלוקח אי גובין לו מן האשה והביא שם דברי הב"ש באה"ע סי' צ"ג ס"ק פ"ג שכתב דלפי מה שנוהגין עכשיו שכותבין אחריות וגם קונין מן האשה והדר מבעל מזה מוכח דאחריות שכותבין בשטר לא קאי אלא על האיש ולא על האשה דאם אחריות קאי על שניהם היו יכולים לעשות קנין אפי' מן האיש תחלה (כמ"ש בש"ע שם דאם קבלה אחריות א"י לומר נ"ד עשיתי לבעלי) אלא הקנין שעשתה היא אינו אלא שהיא א"י לערער ואחריות דנפשה סילקה ולא שהיא מקבלת אחריות אא"כ דמפורש כן וכן פסק הט"ז עכ"ד הב"ש ולפ"ז בשטרי דידן שמבואר בפירוש אחריות על האשה כמו על האיש גם היא מחוייבת לפצות. א הט"ז שם מפקפק בזה לפי שאפשר שיכתוב בלא דעתה והוא רק שופרא דשטרי כו' והוא ז"ל האריך בזה ומסיק דצ"ע גדול בדין זה ונראה שיש לחפש ולחקור אחר המנהג בזה כי לא שמענו להוציא מיד האשה לפצות הלוקח כו' ע"ש היטב:
א סָעִיף א או על העלה. ר"ל אע"ג שאינו שוה כלום כמ"ש ברמב"ם שם וכמ"ש בקדושין שם ועבפ"ב דגטין כ' א' א"ר אשי אף אנן נמי כו':
ב סָעִיף א כיון שהגיע כו'. הלא"ה לא כמ"ש בב"מ י"ח א' במתני' וכן שטרי מקח וממכר בתוספתא שם:
ג סָעִיף א אע"פ שאין כו'. כמש"ל סי' קפ"ט ע"ש:
ד סָעִיף ב בד"א כו'. דרב אשי אוקימתא אחריתא הוא ול"פ על רב המנונא דהא הסוגיא בפ' האומנין כרב המנונא דמפני רעתה דעתו להקנות מיד ועכ"מ. והמ"מ כ' שרב אשי מפ' דבריו של רב המנונא ע"ש וכ"מ בדברי ר"ה שי"ג שכ' הדרך הב' שיקנה שטר לבד במוכר שדהו מפני רעתה כר"נ כו' ואסקינן במוכר שדהו מפני רעתה ואר"א במתנה כו':
ה סָעִיף ג שטרי דידן כו'. ר"ל אע"ג שאין כתוב בהן מכירה ונתינה אלא מכרתי ונתתי לשון קנין הם ואינן שטר ראיה בעלמא וכמ"ש בגטין רב ב' ת"ר האומר נתתי כו' וכולן בשטר וע"כ משום קנין דאי משום הודאה ל"ל בשטר וכן בקרא כסף השדה נתתי כו':
ו סָעִיף ג ואם כתב לו כו'. דלא כרשב"א הביאו הב"י כאן והג"ה רפ"א דמכירה דאף בשטר ראיה קנה וראייתם ממ"ש בפ"ג דב"ב נ"א דל זוזי מהכא כו' ודלמא בשטר ראיה ואינו מוכרח דהל"ל במקום שאין כותבין שטר אלא צ"ל כמ"ש תוס' דבמקום שכותבין שטר היו וא"כ י"ל דשטרי דידהו נמי שטרי קנין היו:
ז סָעִיף ד קנה כו'. ממ"ש בכתובות קי א' באתרא דיהבי כו' ואם איתא הל"ל לא נתן לי המעות מקודם. ובב"ב ו' א' ת"ש מד"א ולמעלה כו' אמאי לא ושם הוא כמקח. ושם קנד ב' שמכרתי לך ולא כו' ואם מקויים לד"ה אינו נאמן ומ' לכאורה אף במקום שכותבין תחלה וכ"כ הרשב"א יש לדחות:
ח סָעִיף ד מכר לו כו'. כמ"ש בגטין ע"ד א' וקדושין ס' ב' מתבי ה"ז גיטיך ע"מ כו' א"ל ר"י ה"מ רבי הוא כו': (ליקוט) מכר לו כו'. עתוס' דב"מ ט"ז א' ד"ה קנויה כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ד או במעות. כל הפוסקים לא כ' כן וכמ"ש בקדושין שם נט א' וכן האומר כו' לא בא כו' והתם בדלא אמר מעכשיו ועסע"ע:
י סָעִיף ד וה"ה לקנין כו'. שכולם דומין לשטר ול"ד לכסף דשם צריך להחזיר הכסף וכמ"ש תוס' וכמ"ש במשיכה בכתובות פ"ב א' ובקנין סודר בספ"ה דנדרים מח ב' ועוד סודרא כו' וכ"פ שם הרא"ש וז"ש ביבמות צג א' שדה זו כו' קנויה מעכשיו ואע"ג דס"ל דשב"ל קנה אעפ"כ צריך מעכשיו משום דסתם קנין שדה הוא בק"ס או בשטר וחזקה דכסף אינו קונה במקום שכותבין ועתוס' שם ומדסתמו הפוסקים צ"ל דלענין קנין מודי רב ור"י לשמואל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.