א הַגּוֹיִים הַמְּצִיקִים לְיִשְׂרָאֵל וּמְבַקְּשִׁים לְהָרְגָן, עַד שֶׁיִּפְדֶּה עַצְמוֹ מִיַּד גּוֹי בְּשָׂדֵהוּ אוֹ בְּבֵיתוֹ וְיִתְּנֶנָּה לַמֵּצִיק וְאַחַר כָּךְ יַנִּיחֶנּוּ, כְּשֶׁיִּרְצֶה הַמֵּצִיק לִמְכֹּר אוֹתָהּ הַקַּרְקַע, אִם יֵשׁ בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח מִיָּד הַמֵּצִיק, הֵן קוֹדְמִים לְכָל אָדָם. וְאִם אֵין בְּיַד הַבְּעָלִים לִקַּח, אוֹ שֶׁשָּׁהֲתָה הַקַּרְקַע בְּיַד הַמֵּצִיק י"ב חֹדֶשׁ, כָּל הַקֹּדֶם וְלָקַח מֵהַמֵּצִיק, זָכָה, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים רְבִיעַ הַקַּרְקַע אוֹ שְׁלִישׁ הַמָּעוֹת; מִפְּנֵי שֶׁזֶּה הַמֵּצִיק מוֹכֵר בְּזוֹל, הוֹאִיל וְקַרְקַע שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר, הֲרֵי זֶה מוֹכֵר בְּפָחוֹת רְבִיעַ אוֹ קָרוֹב לוֹ, וְזֶה רְבִיעַ שֶׁל בְּעָלִים, שֶׁהֲרֵי מַחֲמַת שֶׁהִיא שֶׁלָּהֶם מוֹכֵר בְּזוֹל. לְפִיכָךְ, הַלּוֹקֵחַ מֵהַמֵּצִיק בִּשְׁלשִׁים, נוֹתֵן לַבְּעָלִים עֲשָׂרָה, אוֹ נוֹתֵן לָהֶם רְבִיעַ הַקַּרְקַע וְאַחַר כָּךְ יִקְנֶה הַכֹּל; וְאִם לֹא נָתַן, הֲרֵי הָרְבִיעַ כְּגָזֵל בְּיָדוֹ. הַגָּה: הָיוּ הַבְּעָלִים אוֹמְרִים שֶׁהָיָה בְּיָדָם לִקַּח, וְהַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם לִקַּח, עַל הַבְּעָלִים לְהָבִיא רְאָיָה, דְּקַרְקַע בְּחֶזְקַת הַלָּקוֹחוֹת (רַ"ן פֶּרֶק הַנִּזָּקִין) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַבְּעָלִים קַרְקַע מֵעַצְמָן כְּדֵי שֶׁלֹּא יַהַרְגֶּנּוּ, אֲבָל אִם לְקָחָן הָאַנָּס מִיָּדָן בְּחָזְקָה, הַקַּרְקַע חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ וְהֵם נוֹתְנִים לַלּוֹקֵחַ מַה שֶּׁנֶּהֱנוּ (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"צ וּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן ס"ט), וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן ס"ח. יִשְׂרָאֵל שֶׁדָּחֲקוּ חַבְרֵיהֶם בִּתְפִיסָה וְגָזְמוּ לָהֶן לְהָרְגָן, עַד שֶׁהֻצְרְכוּ לִתֵּן לָהֶם, אֵין לָהֶם דִּין זֶה, שֶׁהֲרֵי יָדְעוּ דְאֵין יִשְׂרָאֵל שׁוֹפְכֵי דָמִים, וְגָזְמֵי וְלֹא עָבְדֵי, וְהָוֵי כְּמִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָן לְהָרְגָן (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַנִּזָּקִין) כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סָעִיף ח'.
ב אִם אֵינוֹ מַאֲמִין לוֹ בְכַמָּה קְנָאָהּ, וְגַם אֵין לוֹ עֵדִים בְּכַמָּה קְנָאָהּ, יִשָּׁבַע לוֹ בְּכַמָּה קְנָאָהּ.
ג אִם קָנָה מֵהַגּוֹי תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, אִם יִרְצוּ הַבְּעָלִים צָרִיךְ לְהַחֲזִירָהּ לָהֶם, וְיִתֵּן לוֹ כְּמוֹ שֶׁקְּנָאָהּ מֵהַגּוֹי, וְאִם יִרְצוּ יַנִּיחוּהוּ בְּיָדוֹ וְיִתֵּן לָהֶם שְׁלִישׁ מִמַּה שֶׁנָּתַן לַגּוֹי.
ד אֲפִלּוּ תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, אִם קְנָאָהּ מֵהַבְּעָלִים תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ קְנָאָהּ מֵהַגּוֹי, מִקָּחוֹ קַיָּם. אֲבָל אִם קְנָאוֹ מֵהַגּוֹי תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מֵהַבְּעָלִים, מִקָּחוֹ בָּטֵל. וַאֲפִלּוּ עוֹשֶׂה לוֹ שְׁטָר, אֶלָּא אִם כֵּן קִבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת, אוֹ שֶׁהוֹדָה, אוֹ יֵשׁ עֵדִים שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ מָעוֹת.
ה לָקַח אֶחָד מֵהַגּוֹי, וְשָׁהֲתָה בְּיָדוֹ ג' שָׁנִים וְאַחַר כָּךְ מְכָרָהּ לְאַחֵר, אֵין לַבְּעָלִים עַל לוֹקֵחַ שֵׁנִי כְּלוּם, שֶׁטּוֹעֲנִים לוֹ שֶׁהָרִאשׁוֹן קְנָאָהּ מֵהֶם וְנָתַן לָהֶם שְׁלִישׁ. וְהוּא הַדִּין אִם לֹא שָׁהֲתָה בְּיַד הָרִאשׁוֹן אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּבְיַד לוֹקֵחַ שֵׁנִי שְׁלֹשָׁה שָׁנִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁהַלּוֹקֵחַ רִאשׁוֹן הוּא יִשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם הוּא גּוֹי, וּמָכְרָהּ לְיִשְׂרָאֵל, דִּינוֹ כְּאִלּוּ קְנָאָהּ מִן הָאַנָּס עַצְמוֹ (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"צ).
ו וְכֵן הַדִּין אִם שָׁהֲתָה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וּמֵת וְהוֹרִישָׁהּ לְיוֹרְשָׁיו, טוֹעֲנִים לַיּוֹרֵשׁ.
ז גּוֹי בַּעַל זְרוֹעַ שֶׁאָנַס נִכְסֵי יִשְׂרָאֵל וְיָרַד לְתוֹךְ שָׂדֶה מֵחֲמַת שֶׁהָיָה לוֹ חוֹב עַל בַּעַל הַשָּׂדֶה, אוֹ מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ לוֹ נֶזֶק בְּיַד זֶה הַיִּשְׂרָאֵל, אוֹ מֵחֲמַת שֶׁהִפְסִיד מָמוֹנוֹ, וְאַחַר שֶׁתָּקַף לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה מְכָרָהּ לְיִשְׂרָאֵל אַחֵר, אֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהוֹדוּ הַבְּעָלִים שֶׁאֱמֶת טָעַן הַגּוֹי. וְכֵן אִם הָיָה שָׁם מֶלֶךְ אוֹ שַׂר בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, שֶׁיָּכוֹל לָכֹף אֶת הַגּוֹי שֶׁמָּכַר, לְדִין, וְלֹא תָּבְעוּ הַבְּעָלִים אֶת הַגּוֹי, אֵינָם יְכוֹלִים לְהוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם מוֹדִים לַגּוֹי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁאֱמֶת טוֹעֵן הַגּוֹי, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר הַלּוֹקֵחַ לַבְּעָלִים: אִם גַּזְלָן הוּא הַגּוֹי לָמָּה לֹא תְבַעְתֶּם אוֹתוֹ בְּדִינֵיהֶם.
ח בָּא גּוֹי בַּעֲקִיפִין עַל יִשְׂרָאֵל וְלָקַח שָׂדֶה, וְלֹא הָיָה מָסוּר בְּיָדוֹ לְהָרְגוֹ, וּמְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל אוֹ נְתָנוֹ, צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ לַבְּעָלִים אֲפִלּוּ שָׁהֲתָה בְּיָדוֹ כַּמָּה שָׁנִים, וְאֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִירוֹ בְּחִנָּם, אֶלָּא שָׁמִין כַּמָּה הָיָה רוֹצֶה לִתֵּן לַגּוֹי כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ לוֹ וְכָךְ יִתֵּן לַיִּשְׂרָאֵל. וְאִם הוֹצִיא עָלָיו הַלּוֹקֵחַ כְּדֵי לְהוֹצִיאָהּ מִיָּד הַגּוֹי עַד כְּדֵי דְּמֵי הַבַּיִת, צְרִיכִים הַבְּעָלִים לִתֵּן לוֹ אִם רוֹצִים לִטְּלוֹ מִיָּדוֹ. וְגַם אֵין צְרִיכִין לִתֵּן לוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶׁהוֹצִיא עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁאִם הָיָה הַגּוֹי אוֹהֲבוֹ וּנְתָנוֹ לוֹ בְּזוֹל, אֵין הַבְּעָלִים צְרִיכִים לִתֵּן לוֹ אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁנָּתַן לַגּוֹי, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא הָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיא בְּכָךְ מִיַּד הַגּוֹי, וַאֲפִלּוּ שֶׁהַגּוֹי נְתָנוֹ לוֹ בְּחִנָּם, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לַבְּעָלִים גַּם כֵּן בְּחִנָּם. וְאִם בְּעוֹדוֹ בְּיָדוֹ בָּנָה אוֹתוֹ, הָוֵי כְּיוֹרֵד לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת וּבְנָאוֹ, שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: טֹל עֵצֶיךָ וַאֲבָנֶיךָ. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּקַרְקַע, דְּלָא מְיָאֲשֵׁי מִנֵהּ. אֲבָל מִטַּלְטְלֵי, דִּמְיָאֲשֵׁי מִנֵּהּ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לַבְּעָלִים, מִלְּבַד סְפָרִים דְּאֵין מְיָאֵשׁ מִנַּיְהוּ, דְּיָדְעִינָן דְּאֵין מוֹכְרִין רַק לְיִשְׂרָאֵל (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַכּוֹנֵס וְהַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דב"מ).
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁאֵין שׁוֹפְטִים כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהוֹצִיא שָׂדֵהוּ מִיַּד הַגּוֹי. אֲבָל אִם יֵשׁ שׁוֹפְטִים בָּאָרֶץ, וְהָיָה אֶפְשָׁר לְהוֹצִיאוֹ מִיַּד גּוֹי בְּדִין, וְלֹא עָשָׂה, אָז וַדַּאי נִתְיָאֵשׁ, וְיִשָּׁאֵר בְּיַד הַלּוֹקֵחַ וְלֹא יִתֵּן לַבְּעָלִים כְּלוּם. הַגָּה: וְכָל זֶה בְּאַנָּס שֶׁאֵין לוֹ מִשְׁפָּט עָלָיו, אֲבָל שַׂר וּמוֹשֵׁל שֶׁקָּצַף עַל עֲבָדָיו וּמְשָׁרְתָיו וְלָקַח מֵאֶחָד מֵהֶן בֵּיתוֹ, דִּינָא דְמַלְכוּתָא דִּינָא וְאֵין הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לִתֵּן לַבְּעָלִים כְּלוּם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין וּפֶרֶק הַכּוֹנֵס). יִשְׂרָאֵל שֶׁמִּשְׁכֵּן קַרְקַע אֵצֶל גּוֹי, וְקָבַע זְמַן לִפְדּוֹתָהּ וְלֹא פְדָאָהּ, וּמְכָרָהּ לְאַחֵר, אִם מְכָרָהּ בְּשָׁוְיָהּ מִמְכָּרוֹ קַיָּם, דְּהָא כְּדִין מְכָרָהּ. אֲבָל אִם מְכָרָהּ בְּפָחוֹת מִשָּׁוְיָהּ אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהוּא, חוֹזֵר (בֵּית יוֹסֵף בְּסוֹף סִימָן ק"ן) וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שע"א מֵאֵלּוּ הַדִּינִין.
א סָעִיף א העכו"ם עיין בתשובת מהרי"ט סי' נ"ט ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ר"ז ובתשובת ר"ל ן' חביב ס"ס ס' וברשד"ם סי' ער"ה ור"פ:
ב סָעִיף ז עכו"ם בעל זרוע כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ג סי' כ' ובתשובת רשד"ם סי' שמ"א:
ג סָעִיף ז אינם יכולין להוציא. כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש בשם ר"ג והטור כתבו דיכול להוציא מיד הלוקח אפי' שהתה בידו יותר מיב"ח ועיין עוד בסמ"ע ס"ק ט"ו וכ"פ מהרש"ל פ"ו סי"ד ע' בתשובת מבי"ט ח"א סי' מ"ד ובשאלות השניות סי' קכ"ח דף קנ"ח:
ד סָעִיף ח אלא שמין כו' בסמ"ע ס"ק י"ט כ' שהוכיח בפרישה שא"צ ליתן להלוקח כל הדמים שנתן לעכו"ם אלא מה שהיה צריך הבעל ליתן לעכו"ם והוא פשוט בל' הרא"ש אמנם אם כונת הלוקח היה להציל מיד העכו"ם ולהחזיר לנגזל צריך ליתן לו כל מה שהוציא עד כדי דמיו מהרש"ל ביש"ש פ"ו מב"ק סי' י"ד ע"ש:
ה סָעִיף ח אבל במטלטלי כו' ע"ל סי' שנ"ו ושס"ח:
ו סָעִיף ח א"צ להחזיר לבעלים כו' אם קנאם וה"ה אם גזלם ממנו כ"כ בספר בא"ש דף ע' ע"א ע' בתשובת רמ"א סי' קי"ג:
ז סָעִיף ט ודאי נתייאש כו' ע"ל סי' שע"א ודוק ועיין בתו' והרא"ש פ' ח"ה מזה ריש דף מ"ד:
ח סָעִיף ט וכל זה באנס. עיין ביש"ש מדינים אלו:
א סָעִיף א אם יש ביד הבעלים ליקח מיד המציק כו' דברים הללו נעתקו מדברי הרמב"ם פ"י דגזילה ולכאורה משמע מהן דאם קדם הלוקח ולקחו מיד המציק דאין ביד הבעלים לסלק ללוקח בדמיו ולפ"ז צ"ל מ"ש אח"כ או שהתה י"ב חדש כו' ר"ל כשבאים לקנות ויש לבעלים דמים כיון ששהת' י"ב חדש ולא קנה רשאי אחר להקדים את עצמו ולקנות אף לכתחל' ומ"ש בס"ג אם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש היינו שלא הי' לבעלי' מתחלה דמים אלא אח"כ בא לקנותו אבל ז"א דהא כתב המחבר אחר זה בס"ג סתם שאם קנאה מהעכו"ם תוך י"ב חדש שהבעלים יכולים לסלקו אם ירצו והן רברי הטור שכ"כ בהדיא ולמה סתם ולא חילק ובדרישה כתבתי טעם לדברי הטור (וגם מדברי הרמב"ם הללו עצמן מוכח כן) מדכ' או ששהת' הקרקע ביד המציק שנים עשר חדש כל הקדם ולקח מהמציק זכה ומדכתב "ולקח וזכה משמע דוקא אם כבר שהתה ביד המציק שנים עשר חדש ולקח כבר הוא דזכה זה שהקדים נפשו הא קודם לכן אפי' כבר קדם וקנא' מהמציק לא זכה ויכולין לסלקו אפי' אחר כמה שנים וצריכין לו' דס"ל דזה תול' בזה דכשיד בעלים משגת לקנות כמו שהן קודמין ליקח מהמציק כך יש להם כח לסלק להלוקח וכן היה הדין מתחלה אפי' שהתה ביד המציק כמה שני' עד שבא ר' ותיקן שאם שהתה ביד המציק י"ב חדש שוב לא יכול לסלק להלוקח. שוב ראיתי ל' המשנה פ' הניזקין (גיטין דף נ"ה ע"ב) ז"ל ב"ד של אחריהן אמרו הלוקח מסקריקון נותן לבעלים רביע אימתי בזמן שאין בידן ליקח אבל אם יש בידן ליקח הן קודמין לכל אדם עכ"ל הרי שלא כ' ליקח מהמציק אלא בידן ליקח סתם וגם ל' אימתי משמע דקאי אמ"ש נותן לבעלים רביע וקאמר דהיינו דוקא כשאין בידו ליקח משמע מכל זה דמ"ש דאין בידם ליקח ר"ל גם עתה אין בידן ליקח מיד הלוקח מ"ה נשארה השדה ביד הלוקח ונותן לבעלים רביע הא יש בידן כדי ליקח לא סגי במה שרוצה הלוקח ליתן לו רביע אלא מסלקים הבעלים ור' תיקן שכן יהיה עד י"ב חדש ולא יותר ונראה שכן היה דעת בעל הטור שכתבו ג"כ בל' זה וא"ש טפי ודו"ק ועד"ר:
ב סָעִיף א או שליש המעות. פי' שליש מלגיו דהיא רביעי' מלבר וכשיעור רביעית קרקע דקאמר. וגם אחר זה חזר ופירש דבריו וכתב דאם לקח בל' נותן להם עשרה או רביעי' קרקע:
ג סָעִיף א מפני שזה המציק מוכר בזול. עפ"ר שם כתבתי והוכחתי דאף אם קנוהו כדי שויו או ביוקר יותר לא חלקו חז"ל בתקנתן והצריכו להלוקח ליתן להבעלים שליש במעות שנתן להמציק או רביע בקרקע דאל"כ לא אשתמיט בשום דוכתא בגמרא ובפוסקי' לתלות הנתינה לבעלים לפי הסך שקנוהו מהמציק. וא"ל שהן מיירי דוקא מסתמא כשאינו ידוע בכמה קנאה מהמציק דאז אמרינן מסתמא הוזיל שליש גבי הלוקח דז"א דהא בזה היה נאמן הלוקח בשבועה בכמה קנאה וגם בלא"ה הוכחתי מהטור וגם מדברי המחבר מוכח מדכתבו אחר זה ז"ל אם אינו מאמין בכמה קנאה או אם אין עדים כו' ש"מ דברישא איירי אפי' יש עדים בכמה קנאה אפ"ה צריך לתת לבעלים שליש ממה שנתן להמציק ולא קאמר שליש לפי שוויו ומפני שלפ"ז לפעמים יבחרו הבעלים ברביעית קרקע והיינו כשקנא' ע"ד משל שוה מ' בך'. ולפעמים יבחרו שליש במעות כשקנה שוה מ' בנ' מ"ה כ' הטור דאם רוצים הבעלים להשביע ללוקח בכמה קנאה ועפ"ז יבחרו וכמ"ש שצריך הלוקח לישבע ובלה"נ אם צריכים הבעלים למעות ואינם חפצים ברביע הקרקע הברירה בידם ואין הולכין בשליש המעות אחר שיווי הקרקע אלא אחר מה שנתן להמציק ע"ז קאמר דישבע כמה נתן אם הם מחולקים בזה:
ד סָעִיף א ואח"כ יקנה הכל. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ונראה דאנותן להן עשרה קאי וקאמר דאחר שנתן להן עשרה בזה יקנה כל הקרקע משא"כ קודם לכן דהרביעית מהקרקע הוא בגזל בידו וכדמסיק:
ה סָעִיף א היו הבעלים אומרים כו' מדברי הירו' הוא זה הביאו הר"ן בשמעתין דפ"ה ניזקין אבל הפוסקים השמיטוהו ובדריש' כתבתי דנר' דמ"ה השמיטוהו דס"ל דלפי דברי הגמ' שלנו דין זה אינו בנמצ' דאימת יטענו הבעלים אם בתוך י"ב חדש או לאחר י"ב חודש דכשהלוקח קנא' תוך י"ב חדש הא כבר הוכחתי דאף אם כבר קדם הלוקח וקנאוהו יכולין הבעלים לסלקו וכמ"ש לפני זה א"כ מאי טענתו ויתן עדיין מעות ויסלקו ואם לאחר ששהתה ביד המציק י"ב חדש טוען עם הלוקח שהיה לקנותו מהמציק ושהלוקח דחה אותו והקדים נפשו לקנותו הא כבר כתבתי דזה תולה בזה דכמו כשהוא קדים לקנותו תוך י"ב חדש יכול לסלק להלוקח דה"ה איפכא דלאחר י"ב חדש כיון דתו אינו יכול לסלקו ג"כ לענין הקנייה אמרינן כל הקודם זכה והר"ן שכתבו ומור"ם ז"ל שהביאו ס"ל דזה אינו מוכרע דלענין קדם לקנותו מהמציק אין תלוי בסילוק ושומעין להבעלים שאומרים שהיה בידם לקנותו כשקנהו הן קודם ששהתה ביד המציק י"ב חדש הן אח"כ ודו"ק:
ו סָעִיף ב אם אינו מאמין בכמה קנאה כו' הנ"מ הוא לענין שליש המעות דתלוי במה שנתן לעכו"ם וכמ"ש דלענין רביעית קרקע נוטל לעולם רביעית הקרקע כשירצ' ודו"ק במ"ש לענין זה ובפרישה שם:
ז סָעִיף ג צריך להחזירה להם נראה דאף לאחר כמה שנים הרשות ביד הבעלים לסלק ללוקח כיון שקנייתן מתחלה היתה באיסור תוך י"ב חדש להגזילה וכמ"ש לעיל ודו"ק:
ח סָעִיף ד אבל אם קנאה מהעכו"ם תחלה כו' דמוכרח הי' הבעל להסכים במכירת המציק וגם לכתוב לו שטר כמו שמתחלה היה צריך ליתן לו השדה בנתינה גמורה כדי להציל נפשו אבל אם קיבל עליו הישראל אחריות ודאי במכירה גמורה מכרה להלוקח דזה ודאי לא היה מבקש ממנו המציק כמו שלא בקש ממנו מתחלה כשפדה נפשו בשדה זה ליתן לו אחריות על השדה:
ט סָעִיף ד או שהודה בפרישה כתבתי דנ"ל דצריך להיות שהוא מודה פירוש שעדיין מודה שקבל המעות רק שאמר שמחמת יראה קבלתיהן אין שומעין לו דה"ל למסור מודע' אבל אם כבר הודה שקיבל המעות ועכשיו אומר מעולם לא קבלתי מעות והוצרכתי כבר להודות מחמת יראה שומעין לו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' ר"ה ע"ש:
י סָעִיף ה שטוענין לו דקי"ל דטוענין ללוקח וליורש כל מאי דהוה המוכר או אביו מצי למטען אי הוה לפנינו וה"נ אם היה קיים וטען כבר קניתיו מהבעלים בהשליש שנתתי להם היה נאמן שהרי יש כאן חזקה ג"ש וטענת לקוח:
יא סָעִיף ה ונתן להם שליש אם קנאם תוך י"ב חדש דמצי מסלקי ה"ה דמצי למימר נמי שקנהו תחלה מהבעל ואחר כך מהמציק אלא דחדא מניהו נקט:
יב סָעִיף ה אלא יום אחד כו'. דאז גם כן אמרי' דלא גרע זה השני מלוקח הראשון ואם היה ביד הראשון עד הנה והיה טוען נתתי לו השליש היה נאמן והאי יום אחד ל"ד אלא כלומר זה השני קנאה מלוקח הראשון שהיה בידו שעה אחת דנוכל לומר דפייס באותו זמן להבעל בהשליש שנתן לו אבל אם לא היה זה לוקח שני אלא לוקח ראשון אפי' שהה בידו כמה שנים אנן לא טענינן ליה כיון דהוא עצמו לא טען דה"ל חזקה שאין עמה טענה וכל זה מבואר לעיל בהל' חזקת קרקעות מסי' ק"מ והלאה:
יג סָעִיף ה אבל אם הוא עכו"ם כו' טעמו פשוט הוא דהעכו"ם ודאי לא חש לפייס הבעל בהשליש כדי שלא יהא גזילה בידו:
יד סָעִיף ז שיש לו נזק כו' כן פי' הרמב"ן ל' אנפרות הנזכר בגמ' ובברייתא:
טו סָעִיף ז אין הבעלים יכולים להוציא כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש בשם ר"ג והטור כתבו דיכול להוציא מיד הלוקח אפי' שהתה בידו דהעכו"ם יותר מי"ב חדש ונותן להלוקח מה שפרע בשבילו דדוקא בסקריקון ומציקין הנ"ל דהישראל מסור בידו להרגו ופדה הישראל נפשו ונתן לו מעצמו השדה להניחו בהא הוא דאמרו דלאחר י"ב חדש זכה בו הלוקח משא"כ בזה ואף על פי שאמת הוא שחייב לו מ"מ אין לו עליו אלא דמי חיובו והרי זה בא לתנם להלוקח ודברי טעם הן ובתראי נינהו ולא ידעתי למה לא הביאן מור"ם ז"ל:
טז סָעִיף ז כשהודו הבעלים בזה דאין כאן יראת מציק להרגו א"ש נוסחא כשהודו וא"צ להגיה כשמוד' כמ"ש לעיל ס"ד:
יז סָעִיף ח ולא היה מסור בידו להרגו. כבר נתבאר דינו בס"א וגם אין לו עליו טענת ממון הנזכרים בס"ז מ"ה צריך להחזירו:
יח סָעִיף ח וא"צ להחזירו בחנם. פירוש לאפוקי מדעת רש"י דפסק להחזיר' לו בחנם משום דהוה הלוקח כמבריח ארי מנכסי חבירו ועד"ר:
יט סָעִיף ח אלא שמין כו' בפריש' כתבתי והוכחתי דר"ל דא"צ להחזיר להלוקח כל הדמים שנתן להעכו"ם עבורו אלא מה שהי' צריך הבעל ליתן להעכו"ם אם הי' יכול להשתדל בזול ממנו ולא יותר. ומ"ש דצריך ליתן לו עד כדי דמי הבית היינו אם אין הבעלים יכולים להשתדל בזול יותר ואם נתן הלוקח בעדו יותר מדמי הבית מזה לא איירי כאן דאטו בשופטני עסקינן גם כבר נתבאר בס"א דכל אנס דרכו להזיל במכירתו כ"ש שאינו מבקש עבורו יותר מדמי שוויה:
כ סָעִיף ח ומ"ש וגם א"צ כו'. לשון גם צ"ל דה"פ כמו שיד הבעלים על העליונה דאם היה הבעל יכול להשתדל בזול יותר דא"צ ליתן להלוקח אלא כפי אותו סך כמו שנתבאר כן נמי ידו על העליונה אם הוא איפכא דהבעל הי' צריך ליתן עבורו יותר דא"צ ליתן להלוקח אלא כפי מה שנתן הוא בעדו ובפרישה פירשתי לשון וגם דכתב הטור קצת בע"א ע"ש:
כא סָעִיף ח אין הבעלים. ל' הרא"ש דאיך יעשה הלה סחורה בביתו או שדה של זה:
כב סָעִיף ח שיכול לומר טול עציך ואבניך. ע"ל סימן שע"ה בם יתבאר בדברי הטור והמחבר:
כג סָעִיף ט ולא יתן לבעלים כלים. ואע"ג דגם זה העכו"ם מסתמא מיזל במכירת השדה כיון שבא לידו בעקיפין בחנם מ"מ כיון דנתייאש לא נשאר לו זכות בו מה שא"כ במציק וסקריקון הנ"ל בס"א דאין הוכחה דנתייאש דמחמת יראה שמסר בידו להורגו הוצרך לשתוק מ"ה תקנו שצריך הלוקח ליתן לבעל שלישית כנ"ל בס"א וזה ברור ולא כע"ש דכ' ז"ל והכא לא אמרינן דמוזיל האנס ומכר דהא לא בא לו הקרקע בחנם שהרי בחובו או בטענתו לקחה ממנו כו' הרי דס"ל דזה לא איירי אלא בעכו"ם הלוקחו בחובו וזה אינו דהא הטור וגם המחבר כתבוהו אעכו"ם שלקחוהו בעקיפין מישראל בלי שום טענה ואפ"ה א"צ ליתן להבעל שליש גם לסברתו ק' למה תלה הטעם בייאוש בלא ייאוש נמי אמרי' כיון דלא תבעו ודאי הדין עם העכו"ם ומחל לו בחובו וגם יתור גמור הוא לסברתו דהרי כתבו שם בס"ז:
כד סָעִיף ט דהא בדין מכרה כו' ז"ל ב"י שם ס"ס ק"ן מכיון שעבר זמן שא"ל לפרעו יש רשות בידו למכרו אבל אם מכרו בפחות משוויו אפילו כל שהוא חוזר כדין שליח שטעה עכ"ל ובל' זה הביאו בד"מ ג"כ בס"ס זה ע"ש ור"ל כיון שלא חלט הישראל הקרקע להעכו"ם אם לא יפרע לזמן שקבע לו אלא שיהיה לו רשות למכרה ובדיננו ובכיוצא בזה אין לו אלא דין שליח (אף אם א"ל בל' המועיל דלא הוה אסמכתא כמ"ש בסי' ע"ג) ואף אם תאמר שבדיניהן אין הדין כן הלא מסיק הב"י שם סי' ק"ן בשם הרשב"ץ שכתב ז"ל וכיון שמכר זה בטל בדיננו אפי' אם הי' קיים בדיניהם אנו מבטלין אותו והביא ראיה לדבריו ע"ש בב"י שהביאו ולא כע"ש שכ' אדין זה ז"ל ואם מכרה בפחות משוויה אפי' כ"ש חוזר לבעלים דחזינן שלא ביקש עכו"ם לזכות אלא במה שמכרה (כוונתו דאף שאמר להעכו"ם אם לא אפדהו בתוך זמן יהי' שלך לא ביקש העכו"ם לזכות בכולה אלא כפי מה שמכרה וקיבל דמיו ולא במה ששוה השדה יותר נמצא דיש לבעלים עדיין זכות בהשדה) עכ"ל ולא נחת בעל ע"ש לעיין מקור מוצא דין זה וכתב טעם מנפשו ואין טעם לטעמו:
א סָעִיף ח שמין כמה הי' רוצה ליתן. כת' הרא"ש פ' הכונס בפסק דרבינו גרשום ז"ל דלא דמי כלל למבריח ארי מנכסי חבירו אע"ג דמדעתי' עביד כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ואינו מצוי שיחזיר ליד ישראל בלא דמים וזה הוציא והחזירו ליד ישראל הוי כמציל מפי הארי ונוטל מה שההנהו ואינו נותן כל מה שהוציא כמו רוע' שקדם במקלות דהתם כוון לטובת בעל הצאן אבל הכא לצורך עצמו קנאו הלכך אין לו אלא מה שההנהו עכ"ל ובתשובת הרא"ש כלל צ"ה ז"ל עוד ילמדינו רבינו במה שפסק ר"ג על אנס שאנס ביתו של ישראל ולקחו ישראל ממנו שבעה"ב יתן ללוקח מה שההנהו פרוש לי מה רוצה לו' מה שההנהו אם ר"ל כפי הוצאתו להוציאו מידו ואם הוצאה יתיר' על המקח כגון שהיה אוהבו דמוזיל גבי' כו' תשובה דע כי מה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא בו כל כך כדאמרינן גבי רועה שה' לו לקדם ברועים ומקלות עד כדי דמים משום כשרא דחיותא ע"ש ומשמע דס"ל דצריך ליתן כל מה שהוציא וכדין רועה ולא סגי במה שההנהו וצ"ע ולדינא אזלינן בתר פסקיו דאין בזה דין רוע' ועמ"ש בסי' שנ"ו סק"ד. ואם הלוקח נתכוין בתחל' לטובת בעה"ב ולא קנאו לצורך עצמו אית לי' דין רוע' אפי' לפי דעת הרא"ש בפסקיו ודו"ק:
א סָעִיף א אם יש ביד הבעלים ליקח עיין סמ"ע ס"ק א' ויש שם ט"ס הא שכתב הסמ"ע ולפ"ז צ"ל מ"ש אחר כך או שהתה וכו' עד אבל זה אינו דברים אלו נכתבו שלא במקומן וצ"ל בסוף להס"ק אצל הי"ב חודש ולא יותר והיינו דמתחלה רצה לומר דאם קדם הלוקח דאין הבעלים יכולין לסלקו כשלא הי' להם דמים וע"ז הקשה דא"כ בסעיף ג' הי' לו לחלק בין הי' לו דמים או לא ולזה מסיק אם לקח בתוך יב"ח אפי' לא היה לבעלים דמים יכולין לסלקו. ומ"ש המחבר ואם אין בידם ליקח כוונתו שאין להם דמים ליתן להלוקח עכשיו וזה תולה בזה כיון שהן קודמין לקנות מש"ה יכולין לסלקו אף כשלא הי' להם דמים בשעה שקנה ולזה כתב הסמ"ע דלפ"ז באחר יב"ח ע"כ יכול לקנות אפי' לכתחלה דהא הא בהא תליא וכן מ"ש המחבר בסעי' ג' מיירי אפי' בלא הי' לו דמים זהו כוונת הסמ"ע ודבריו דחוקין. גם מ"ש הסמ"ע בסוף ס"ק ה' דהר"ן ומור"ם ס"ל דאפי' אחר יב"ח הבעלים קודמין לקנות כשיש בידם לקנות ומשמע מדבריו כשהיה ביד הבעלים אפי' קדם הלוקח וקנאה הבעלים יכולין לסלקו אפי' שהתה לפני המציק י"ב חודש ודוחק הוא בעיני מאוד דלשון המשנה משמע שכל הקודם ליקח זכה אחר י"ב חודש ולפענ"ד נראה דאין הפרש בין שהתה לפני המציק ובין שהתה בפני הלוקח מן המציק יב"ח ובשניהם א"י לסלק שוב דהא עיקר הטעם כ' הריב"ש בשהה יב"ח דאמרינן כיון דלא תבעיה בדינא גמר ומקני א"כ מכ"ש כשכבר לקחה ישראל מהמציק ושהה בפני ישראל הלוקח די"ל מדשה' ושתק גמר ומקני דהא יותר יש לו לירא מהמציק ממה שיש לו לירא מישראל הלוקח ממנו והי' לו לתובעו ומדלא תבעו ע"כ לא הי' בידו ליקח כל השנים עשר חודש וגמר והקנה ונראה הא דנקט במשנה אם שהת' בפני הסקריקון יב"ח לרבותא נקט ומכ"ש כששהתה לפני הלוקח יב"ח. אמנם הא שכתב הסמ"ע בתוך יב"ח אפילו כשקדם אחר וקנאו הבעלים מסלקו הוא אמת וכן כתב הריב"ש בהדיא ולפמ"ש דברי הרמ"א כפשוטו בהא שכתב הרמ"א דאם הבעלים אומרים שהיה בידם ליקח דהיינו שטוענין שהיה בידם ליקח תוך יב"ח ורצו לסלק הבעלים ולא רצו הבעלים והבעלים טוענים שלא הי' בידם ליקח כל תוך יב"ח ובזה א"ש הדין שכתב הרמ"א דאם הבעלים טוענין שהיה בידם ליקח דהלוקח נאמן ולא אמרינן נוקי ארעא בחזקת מרא קמא דהטעם כיון דבפנינו מן הסתם הקרקע בחזקת הלוקח והוא שטוען שנעשה באופן שנתבטל הקנין עליו לברר כי לעולם אין תולין שנעשה דבר מחודש בלא ראה כמ"ש הרשב"א לענין תנאי בשב ואל תעשה:
ב סָעִיף א רביע הקרקע והבריר' ביד הבעלים כמבואר בסוגי' ובטור מ"מ נראה דאפי' נוטל רביע בקרקע א"צ להחזיר לו הפירות שאכל עד שעת העמדה בדין:
ג סָעִיף א ישראל שדחקו חבריהם לכאורה קשה דמה בכך דהוי כמו שלא הי' בידם להורגו הא כתב הב"י בסי' ר"ה דיסורין חמורין ממיתה וכיון שדחקו חבריהם בתפיסה עד שהוצרכו ליתן ושביה קשה מכלהון ומה לי שמבקשין להרוג או שמייסרין ביסורין ונראה הטעם דהא סיקריקון מדינא לא קנה דהא תלוהו ויהיב הוא כמ"ש הריב"ש בסי' ר"צ רק תקנה עשו חז"ל שיקנו הלוקחים ויתנו להבעלים רביע כדי שלא ישתקע השדה ביד סיקריקון מחמת שימנע אדם מלקנותו והבעלים לא יקנו מיראה ולכן ס"ל דתקנה זו לא שייכא רק בעכו"ם משא"כ בישראל דלא יראין כל כך מהם מש"ה בטל:
ד סָעִיף ד או שהודה עסמ"ע ס"ק ט' דהיינו שעדיין מודה אבל אם כבר הודה ועכשיו אמר שמחמת יראה הודה שומעין לו כמ"ש הטור בסי' ר"ה ע"ש עכ"ל. ומאוד תמוהין דבריו דמה ענין סי' ר"ה לכאן שם מיירי כשמודה לגזלן עצמו או שמודה להלוקח שנתן מעות להגזלן שייך לומר שירא מהגזלן לומר שלא נתן לו מעות אבל לענין שאם מודה להלוקח שקיבל ממנו רביע מעות ודאי דלא שייך לומר שמפני היראה הודה דהא אפילו חזקה מהני ללוקח מהגזלן כשטוען שהוא בעצמו קנאה שנית מהנגזל ולא אמרינן שהי' ירא למחות כמ"ש הסמ"ע בעצמו לעיל סי' קמ"ט סעי' ך"ו ע"ש וכאן בס"ק ה' מהני חזק' כשטוען שנתן לו רביע ומכ"ש דמהני הודאה מפורשת מהלוקח שקיבל ממני הרביע המעות כשהיה מגיע לו והא דאמרינן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דמקחו בטל מטעם דמשום יראה אלמא דירא מלוקח מהסקריקון יתבאר בסמוך:
ה סָעִיף ה שטוענין לו שהראשון קנאה מהם ומכ"ש כשהלוקח בעצמו טוען שקנאה ממנו דנאמן מטעם חזקה דג"ש והרשב"א בחידושיו תמה דהא אפי' ראינו שלקחו מהבעלים אחר שקנא' מהסקריקון אמרי' דמחמת יראה הקנה ומכ"ש די"ל שהי' ירא למחות בו להוציא מת"י וז"ל אע"ג דבלוקח מגזלן אין טוענין אפי' טען אין מקבלין הכא טוענין וטעמא דמילתא דכיון שתקנו ללוקח מסיקריקון דקנה רק שיתן רביע וידוע הדין אצל הכל חזקה שנתן ודוקא שאכלו ג' שנים דאיכא רגלים לדבר הא לאו הכי לא משא"כ בלוקח מגזלן דנגזל מוציא מידו בלא כלום ואין הלוקח עשוי לקנות מהגזלן ולחזור וליקח עוד בכדי דמיו מבעה"ב ולפיכך אמר בלוקח מסיקריקון בכגון זו דעשוי הוא הלוקח ליקח מעיקרא ליתן ג' חלקים לסיקריקון ורביע לבעלים עכ"ל הרשב"א והנה דעת הסמ"ע לעיל סי' קמ"ט ס"ק ס"ו דאף בלוקח מגזלן מהני ולא אמרי' שהיה ירא מהלוקח מגזלן ובלקח מסיקריקון ואח"כ מהבעלים מקחו בטל ואמרינן שהיה ירא ממנו ולדעת הסמ"ע צריך לחלק בין סיקריקון שבא מחמת נפשות ירא אפילו בהלוקח ממנו משא"כ בגזלן סתם אינו ירא מהלוקח ממנו ולפ"ז בגזלן כשיש עדים או שטר שחזר וקנה מהבעלים אפי' לא ראו נתינת המעות מהני דאלת"ה מה מהני חזקה ללוקח מגזלן כשטען שקנ' ממנו הא חזק' במקום שטר קאי וכיון דשטר לא מהני מכ"ש דחזקה לא מהני אלא ודאי כמ"ש דבגזלן שטר ועדים נמי מהני בלוקח מגזלן אמנם הוא תמוה לפענ"ד דא"כ הא דמקשה בב"ב ד' מ"ז ארב נחמן מאי קמ"ל תנינא לקח מסיקריקון וכו' ועיין רשב"ם שם דכיון דאין ראיית הלוקח מגזלן ראיה וכו' לישני ליה סיקריקון שאני לכן העיקר כרשב"א דהא לא מצינו שום פוסק שחולק על הרשב"א ומה"ת לא נפסוק כהרשב"א שהוא ראש הפוסקים ובודאי נשמט מהסמ"ע דברי הרשב"א מדלא הביאם ולכן נראה דאפילו בלוקח מגזלן ועכו"ם לא מהני ראיה ושטר כשידוע שבא לידו מהגזלן והעכו"ם ובשלחן ערוך שם סי' קמ"ט סעיף י"ו שבתב שנאמן לומר אני לקחתי ממך מיירי שאין ידוע שבא לידו מהגזלן אז בודאי נאמן לומר שהוא בעצמו קנאה ממנו ולענין קושיות הרשב"א הא דמהני כאן בסעיף ה' חזקה נלפענ"ד לחלק דלוקח מגזלן כיון שעבר איסור לקנות ממנו דהא אסור לקנות מהגזלן כמבואר בסי' שס"ט ולכך נעשה הלוקח ג"כ כגזלן ועוד דע"כ היה דעתו כשקנה ממנו שלא להחזיר הדמים להנגזל שאין אדם עשוי לקנות מגזלן ולחזור וליתן להנגזל כדי דמים כמ"ש הרשב"א וע"כ היה דעתו לאכול פירות השדה הגזול' וגזלן הוא והוי כהוחזק גזלן על שדה זו וירא למחות בו כמו שאין לכל גזלן חזקה מה"ט שירא למחות כיון שהלוקח גם כן גזלן הוא משא"כ בלוקח מסיקריקון שעשו תקנה כדי שלא יוחלט הקרקע ביד הסיקריקון ליקח ממנו וליתן לבעלים רביע ואפילו משה ואהרן מותרין לעשות כן ואם כן איזה ענין יש לומר שהיה ירא ממנו מחמת שהיה מחזיקו כגזלן כיון דבדין קעביד ואין מחזיקין ישראל כשר בגזלן דאפילו בטוען גזלן אתה על שדה זו ולכך לא מחיתי אינו נאמן להחזיקו בגזלן מכ"ש כאן וכיון שהיה לו ליקח רביע קרקע שלו תיכף בלא מעות שהברירה ביד בעלים היה לו למחות ואפשר שגם הרשב"א כוון לכך:
ו סָעִיף ז אין הבעלים יכולין להוציא' נראה דמיירי שמכרה בשוויו שדמי חובו היה בכדי שוי הקרקע דאי מכרה בפחות משוויו לא גרע מאלו היה השדה משכון בידו ומכר' המבואר בסעי' ט' בהג"ה דאפילו בכ"ש חוזר המקח ואפילו הפירות שאכל חייב להחזיר ואם גבה ע"פ ערכאות א"י להוציא ממנו כמבואר בתשובת הריב"ש סי' ר"צ ועיין בתומי' סי' קנ"ח דכל שנתחייב לעכו"ם הוי כשיעבד עצמו לדין של דיניהם ועסמ"ע ס"ק ט"ו מה שהביא בשם הרא"ש ובאמת לכאורה דברי הרמב"ם והמחבר תמוהין והן נגד הסברא כמ"ש הסמ"ע ועש"ך ס"ק ז' שהקשה ג"כ בהא דסעי' ט' ביש מלך או שר דא"י להוציא דהוא מטעם דנתיאשו הבעלים הא בסי' שע"א מבואר דאין יאוש מועיל לקרקע ע"ש ולכן נלפענ"ד דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרו בש"ס בבא מחמת חוב דאין בו משום סיקריקון והיינו דהמקח קיים לפי' הרשב"ם משום דקיי"ל לחז"ל דבדיניהם אפילו גבאה העכו"ם בחובו אחר שעבר זמן הפרעון והוא בשוויו שוב אין הלוה יכול להוציא ממנו בדיניהם והנה המ"ל בפ' ט"ו מטוען כתב בשם המהרי"ט והרדב"ז דכל שאין הישראל יכול להוציא מן העכו"ם בדיניהם והעכו"ם מכרה לישראל אין יכול הישראל להוציא מן הישראל השני אפילו בדינינו שיכול לומר לו אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה ע"ש שהאריך ומשה"נ הכא א"י להוציא מיד ישראל שקנה מהעכו"ם כיון שהעכו"ם יש לו זכות בדיניהם וזהו ג"כ הטעם בהא דסעי' ט' דכל דאיכא בי דואר במתא ולא אזיל קביל דא"י להוציא כיון דרואין מעניינו במה שלא תבעו בדיניהם דאין לו בירור וא"י להוציאו דאם היה לו זכות בדיניהם ודאי הי' תובעו וכיון שא"י לזכות בדיניהם אף שבדינינו יש לו זכות שוב א"י להוציא מיד ישראל שקונה ממני דמצי אמר ליה אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה כמ"ש המ"ל בשם המהרי"ט והרדב"ז והביא ראיה מחד דאתא מכח ד' גבי מי שאבדה לו דרך שדהו אף שמה שלא היה יכול להוציא היה מכח מה שלא היה יכול לברר וע"ש מה שהקשה מסיקריקון מוכח מזה דאפילו בסיקריקון שייך סברא זו והנה אם יש לו כח עוד לתבוע להנכרי בדיניהם ודאי דיכול לתבוע להנכרי בדיניהם ואם יזכה ויקח הקרקע מידו יש לו רשות לתבוע להלוקח ממנו בדיניהם דהשני לא לקח רק זכות שיש להעכו"ם וכיון דעדיין יכול להוציאו מיד העכו"ם גם עכשיו יכול להוציא מידו רק דמיירי שאינו רוצה לתבוע להעכו"ם רק שרוצה לתבוע להישראל אז א"י לתובעו דא"ל כיון שאינך תובע להעכו"ם ע"כ יודע אתה שאין לך זכות נגד העכו"ם בדיניהם כגון שיש להעכו"ם עדים עכו"ם וכדומה וכיון שאין לך זכות מהעכו"ם בדיניהם גם לישראל בבא מכחו א"י לתובעו וזהו דוקא בגזלן עכו"ם אבל בגזלן ישראל כשלקח ממנו חייב להחזיר דלעולם בדינינו דין אח' יש בין להגזלן בין להקונה ממנו דטוענין ללוקח ולכן בסימן שע"א פסק דאין יאוש מועיל לקרקע ויכול להוציאן מלוקח האחרון דשם מיירי בגזלן ישראל דכל שדינינו הוא שיכול להוציא מיד הלוקח מסתמא אף מהגזלן הי' יכול להוציאו ולא שייך שוב לומר שקנה כל זכות הגזלן כיון שהגזלן ג"כ אין לו זכות ועוד נראה דאפילו בגזלן עכו"ם דוקא דלא אזיל קביל כלל א"י להוציא ממנו אבל אזיל קביל רק שהעכו"ם לא רצה לעמוד בדיניהם מחמת אלמיתו דיכול להוציא מיד הלוקח דלא שייך לומר שקנה כל זכות כיון דהראשון לאו מצד זכותו זוכה רק מצד גזילה זוכה:
ז סָעִיף ח אלא שמין כמה היה רוצה לכאורה קשה דמשמע אפילו עד כדי הבית צריך ליתן ואין הבעלים יכולין לומר החזק קרקע לעצמך ותן לי רביע במעות ומ"ש ממציקין שמסור בידם להרגן שמחוייב ליתן לבעלים עכ"פ רביע אפילו נתן בעד כל השדה כל שוויו אף שאם יש בידו ליקח יכול לחזור לו מעותיו כמ"ש הסמ"ע ס"ק א' אפ"ה יכול לומר לו החזק לך הקרקע ותן לי רביע ומ"ש הכא דא"י לומר כך ונראה לחלק דדוקא בלוקח מסיקריקון דעשו תקנה ליתן לבעלים רביע אפילו לקחו בחצי שוויו א"צ ליתן לבעלים רק רביע ולכך אפילו לקחו בכל שוויו חייב ליתן לבעלים רביע דלא פלוג רבנן ועוד דהא כתב הרשב"א הביאותיו לעיל סק"ה כיון דידוע התקנ"ח בכל העולם שחייב הבעלים רביע ע"כ אדעתא דהכי קנאו שיתן להבעלים רביע אך הא קשה לי דמ"ש מסימן ש"ו סעיף ב' בלקח מגנב מפורסם דא"צ להחזיר דוקא כשטוען לטובה נתכוונתי ולהציל כתב שם דחייב להחזיר לו משמע דאם מודה שרצה ליקחנו לעצמו ולא הצילו להחזירו לבעה"ב א"צ להחזיר לו המעות ומ"ש הכא דלא חילק וכתב סתם דחייב להחזיר מה שהי' צריך להוציא ומשמע אפילו הי' דעתו לקנות לעצמו ולא להצילו לחבירו מחוייב ג"כ להחזיר לו והא עכו"ם להרבה פוסקים בסי' שמ"ו כגנב מפורסם דמי אח"כ מצאתי בקצה"ח בסי' שנ"ו שכ' באורך דגם שם אפי' לא נתכוין להציל צריך ליתן מה שנהנ' ע"ש ולפענ"ד נראה דגם כאן א"צ להחזיר לו רק כשטוען לטובה נתכוונתי דירד להשביח לחבירו ואז ודאי חייב כמו ביורד לשדה חבירו שלא ברשות ולא דמי למבריח ארי ולפורע חובו כיון שכבר הוא ת"י הארי כמ"ש התוס' בב"ק דף נ"ח ע"ש אבל אם קנאה לעצמו אפילו בשוגג שלא ידע שהיא גזולה אינו חייב להחזיר לו דדמי למ"ש הש"ך בסי' שצ"א ס"ק י"ב בשם התוס' והרא"ש דדוקא כשגופו נהנה ע"י אחר או שממונו נהנה ע"י מעשה ממונו אבל כשממונו נהנ' ע"י אחר פטור ודוקא ביורד שלא ברשות חייב מטעם שנתכוין להשביח אבל בלא"ה פטור וה"נ כשקנאה לעצמו ולא נתכוין להשביח לחבירו רק שממונו של חבירו נשבה ע"י אחר פטור להחזיר לו ואפי' להש"ך שם הוי ספיקא דדינא עכ"פ וא"י להוציא ממנו כשקנה בשוגג ואפשר דבקנה בשוגג יכול לומר אולי ידעתי הייתי עושה זה לטובתך אבל בידע שהיא גזול' ולא נתכוין לטובת חבירו רק לקנות לעצמו באיסור נראה דפטור לכ"ע וכמו בסי' שנ"ו והא שלא הגי' הרמ"א כאן שסמך עצמו על מה שכתב בסי' שנ"ו דבעינן שיאמר דוקא לטובה כוונתי וגם כאן רימזו במ"ש ואם הוציא עליו הלוקח כדי להוציאו מיד העכו"ם משמע שלא נתכוין לקנותו לעצמו רק כדי להוציא' מיד העכו"ם להצילו בשביל חבירו ואם נתכוין לקנות לעצמו במזיד הוי ספיק' דדינא אי מחוייב להחזיר לו:
ח סָעִיף ח א"צ להחזיר לבעלים עש"ך ס"ק וי"ו דה"ה אם גזל' ממנו מאוד תמוה דין זה דהא מבואר בסי' שס"א סעיף ה' דכשנטלן מהגזלן בע"כ דלא חשוב שינוי רשות והנגזל יכול להוציאו גם מהשני והש"ך הביא זה בשם הבאר שבע וחפשתי שם ולא מצאתיו ומ"ש הש"ך בס"ק ז' כבר ישבתי לעיל בס"ק וי"ו ע"ש:
ט סָעִיף ט דהא בדין מכרה עסמ"ע ס"ק כ"ד עד ואע"פ שבדיניהם אין הדין כן כו' ולא שייך לומר כאן מה מכר ראשון לשני כמש"ל בס"ק ד' דשאני התם שיש להעכו"ם זכות אפילו היה נשאר ת"י יכול לומר לו קניתי זכות הראשון משא"כ בזה שאין זכות להעכו"ם בעודו ת"י דכשהקרקע שוה יותר מכדי חובו ודאי דצריך להחזיר אף בדיניהם רק שדיניהם הוא כשמכרה לאחר בפחות משוויו אין יכול להוציא מהקונה וכיון דדיניהם הוא רק נגד הקונה וכיון דהקונה ישראל לא מהני לו דיניהם ומחוייב לקיים כפי דיננו:
א סָעִיף א המציקים. עיין בתשו' מהרי"ט סי' נ"ט ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב ס"ס ס' וברשד"ם סי' רע"ה ור"פ ובלחם רב סי' קנ"ד וקס"ד ומעשה חייא סי' י':
ב סָעִיף א בזול. ואף אם קנהו כדי שויו או ביוקר יותר לא חלקו חז"ל בתקנתן והצריכו להלוקח ליתן להבעלים שליש במעות שנתן להמציק או רביע בקרקע דאל"כ לא אשתמיט בשום דוכתא בש"ס ובפוסקים לתלות הנתינה לבעלים לפי הסך שקנהו מהמציק גם הברירה ביד הבעלים ליקח מה שרוצים יותר אם מעות או קרקע. סמ"ע:
ג סָעִיף ב אינו מאמין. הנ"מ הוא לענין שליש המעות דתלוי במה שנתן להמציק. שם:
ד סָעִיף ג להחזירה. נראה דאף לאחר כמה שנים הרשות ביד הבעלים לסלק ללוקח כיון שקנייתו מתחל' תוך י"ב חדש הי' באיסור. שם:
ה סָעִיף ד אחריות. דאז ודאי במכירה גמורה מכרה ללוקח דודאי לא היה מבקש ממנו המציק לקבל אחריות כמו שלא ביקש ממנו בתחלה קבלת אחריות כשפדה נפשו בקרקע זו שנתן לו. שם:
ו סָעִיף ה שטוענים. דקי"ל טוענין ללוקח וליורש כל מאי דהוה המוכר או אביו מצי למטען אי הוה לפנינו וה"ה אם הוא קיים וטוען כבר קניתיו מהבעלים ע"י שליש שנתתי להם נאמן שהרי יש כאן חזקת ג"ש וטענת לקוח. שם:
ז סָעִיף ה שליש. אם קנאו תוך יב"ח וה"ה דמצי למימר נמי שקנה תחלה מהבעלים ואח"כ מהמציק אלא חדא מינייהו נקט. שם:
ח סָעִיף ה יום. דאז אף אם היה עדיין ביד הראשון והיה טוען נתתי לו השליש נאמן והאי יום א' ל"ד אלא אפי' שעה א' כל שנוכל לו' דפייס באותו זמן להבעל בהשליש אבל אם הלוקח ראשון לא טען כן אנן לא טענינן ליה ואפי' שהה בידו כמה שנים ה"ל חזקה שאין עמה טענה. שם:
ט סָעִיף ה עובד כוכבים. הטעם פשוט דעובד כוכבים ודאי לא חש לפייס הבעלים בהשליש כדי שלא יהא בגזילה בידו. שם:
י סָעִיף ז זרוע. עיין בתשו' רש"ך ס"ז סי' כ' ובתשובת רשד"ם סי' שמ"א:
יא סָעִיף ז להוציאה. כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש בשם ר"ג והטור כת' דיכול להוציאה מיד הלוקח אפי' שהתה ביד העובד כוכבים יותר מיב"ח ונותן להלוקח מה שפרע בשבילו דדוקא בסקריקון ומציקין דהישראל מסור בידן להרגו ופדה הישראל נפשו ונתן לו מעצמו השדה להניחו בזה הוא דאמרו דלאחר יב"ח זכה בו הלוקח משא"כ בזה דאעפ"י שאמת היא שחייב לו מ"מ אין לו עליו אלא דמי חיובו והרי זה בא ליתנם ללוקח ודברי טעם הן ובתראי נינהו ולא ידעתי למה לא הביאן הרמ"א ז"ל עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל פ"ו סי' י"ד עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ד ובהלכות השניות סי' קכ"ח דף קנ"ח וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ט"ז ע"ש:
יב סָעִיף ח שמין. ר"ל דאין צריך להחזיר ללוקח כל הדמים שנתן להעובד כוכבים עבורו אלא מה שהיה צריך הבעל ליתן להעובד כוכבים אם היה יכול להשתדל בזול ממנו ולא יותר ומ"ש דצריך ליתן לו עד כדי דמי הבית היינו אם אין הבעלים יכולין להשתדל בזול יותר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דזה פשוט בל' הרא"ש אמנם אם כוונת הלוקח היה להציל מיד העובד כוכבים ולהחזיר לנגזל צריך ליתן לו כל מה שהוציא עד כדי דמיו מהרש"ל פ"ו דב"ק סי' י"ד ע"ש עכ"ל:
יג סָעִיף ח לבעלים. אם קנאם וה"ה אם גזלם ממנו כ"כ בס' באר שבע דף ע' ע"א ועיין בתשו' רמ"א סי' קי"ג וע"ל סי' שנ"ו ושס"ח. ש"ך:
יד סָעִיף ט נתייאש. עיין בתשו' הרא"ש פח"ה ריש דף מ"ד מ"ש בזה:
טו סָעִיף א כלום. ואע"ג דגם זה העובד כוכבים מסתמא מיזל במכירת השדה כיון שבא לידו בעקיפין בחנם מ"מ כיון דנתייאש לא נשאר לו זכות בו משא"כ במציק וסקריקון דאין הוכחה דנתייאש דמחמת יראה שמסור בידו להורגו הוצרך לשתוק מ"ה תקנו שצריך הלוקח ליתן להבעלים שליש כמ"ש בס"א וזה ברור ודלא כע"ש. סמ"ע:
טז סָעִיף ט באנס. עיין ביש"ש מדינים אלו:
יז סָעִיף ט כדין. ר"ל כיון שלא חלט הישראל הקרקע להעובד כוכבים אם לא יפרע לזמן שקבע לו אלא שיהי' לו רשות למוכר ובדיננו בכיוצא בזה אין לו אלא דין שליח אף אם אמר ליה בלשון המועיל דלא הוי אסמכתא וכמ"ש בסי' ע"ג ואף א"ת שבדיניהן אין הדין כן הלא מסיק הב"י בסי' ק"נ בשם הרשב"ץ ז"ל וכיון שמכר זה בטל בדיננו אפילו אם היה קיים בדיניהם אנו מבטלין אותו) והביא ראיה לדבריו ע"ש. סמ"ע:
א סָעִיף ז להוציאה. עבה"ט שכתב אבל הרא"ש בשם ר"ג והטור כו' ועיין בתשובת שב יעקב חח"מ סי' ט"ז (שרמז עליו הבעה"ט שהסכים ג"כ לדעת אלו הפוסקים דלא כהרמב"ם. וע"ש עוד בעובדא בראובן שקנה בית של לוי מן עובד כוכבים שהיה בע"ח של יעקב אביו של לוי שגבה חובו מהבית שהיה עדיין נכתב בערכאות על שם יעקב אף אחרי נמכר ללוי בנו ע"פ ד"ת ובעת ההיא לא היה לוי בביתו כי נתפס בארץ רחוקה וקרובי לוי התרו בראובן שלא לקנות הבית כי שלא כדין גבה העובד כוכבים ובחזירת לוי לביתו ילך במשפט עם העובד כוכבים וראובן לא השגיח וקנה הבית ואח"כ כשבא לוי התרעם מאד על ראובן וביקש לתבעו בדין רק אמר טוב לי לילך תחלה עם הבע"ח עצמו במשפט כי אפשר צריך להחזיר לי בחנם וכשהלך להמשפט השיבו לו שצריך משפט זה לבא דוקא לפני המלך ירום הודו בעצמו וכן עשה רק באשר צריך לזה רוב הוצאה וביטול זמן חזר מדרך זה וחשב טוב לי להחזיר ההוצאה לראובן שיחזיר לי הבית אי ראובן אינו רוצה להחזירו ללוי הדין עם מי והשיב שצריך להחזיר הבית ללוי ובנ"ד גם הרמב"ם מודה דזה הוי כאין הבעלים מודה אף דלוי בנו של יעקב מודה שאביו היה חייב עכ"פ לוי כשייך לו הבית אינו חייב לו כלום רק הבע"ח אומר כשהבית שייך לאביו החייב לו וזה אינו מודה לוי כו' ואין לומר כיון שמושל ומשפט באותו עיר היה ובודאי נגבה הבית להבע"ח במשפט ערכאות א"כ דינא דמלכותא דינא כמו שהובא בס"ס רל"ו זה אינו הואיל שנגבה הבית לבע"ח בטעות שהיו סבורים שעדיין שייך לאביו כו' ואין זה דומה למה שאמרו בש"ס ואי איכא בי דואר ולא אזיל קביל אחולי אחיל שהרי באמת הלך לקבול במשפט ולא מחיל כו' וגם אפי' כל מה שהוציא ראובן על הבית בבנינים הוי כמוציא שלא ברשות כמבואר בש"ע ס"ח ומכ"ש לאחר ההתראה שלא היה לו לבנות כלום ועוד נראה דאפי' היה הבית שייך לאביו יעקב ונגבה בדין בעד חוב יעקב היה צריך להחזיר לבעלים כדין שומא הדרא לעולם כמבואר בש"ס ובש"ע סי' ק"ג אף דמבואר שם אם מכר הבע"ח הקרקע לאחר לא הדרא דהלוקח אדעתא דארעא נחית שאני הכא דהתרו בראובן תחלה שלא יקנה כו' ומסיים מכל הני טעמים נראה דצריך ראובן להחזיר הבית ללוי והיה אפשר לצדד שצריך להחזיר בחנם ובפרט בנ"ד שלוי רוצה ליתן לו כל מה שהוציא ע"ש:
ב סָעִיף ח מלבד ספרים. ע' בש"מ ב"מ פ"ב דף כ"ד ע"ב בד"ה שאני נהר ?בירן העתיק שם תשובת הר"י אבן מיגש ז"ל בענין כיוצא בו עד ולענין הקונטרסים שתפרן אין בתפירה כלום לענין הדין ואם ישר בעיני ראובן תפירתם יתן לו מה שהוציא בהן ואם לאו יסיר את העור מעליהן ולוקח קונטרסיו בלתי תפירה כו' עש"ה:
א סָעִיף א (ליקוט) העכו"ם כו'. כל סעי' זה הוא ל' הרמב"ם ומ' דאפי' יש בידם ליקח אם קדם אחר ולקח זכה דל"ק אלא שהן קודמין וכ"ה ל' המתני' אבל ממ"ש אח"כ ואם אין ביד כו' זכה מ' דוקא כה"ג אבל יש בידם ליקח מסלקין אותו בכל עת אע"ג די"ל דהרמב"ם לא נתכוין רק לכוללם עד אחר יב"ח משום נותן לבעלים רביע פשטא דליש' לא מ' כן וגם הס' אינה נותנת כן דלא גרע ממצרן וערש"י בב"מ קח ב' ד"ה שכני כו' דלא דייק אלא משום דשני שם בלישנא ועוד משום קושיות אחרות וכן מ' להדיא בירושלמי והביאו בהג"ה היו הבעלים אומרים כו' וכ"כ במשרים נל"א ח"ה אבל זה ודאי דאם אין בידן ליקח בשעה שלקח הלוקח זכה וא"י לסלקו וכ"מ מירוש' הנ"ל וכ"ה במישרים שם וכ"מ במתני' דב"ד שלאחריהן התקינו ודאי משום תקנת לוקח שלא ימנעו מליקח דמתני' משום תיקון העולם הוא ולכך שנאה בפירקין וכ"כ הרשב"א וכ"ה בירושלמי היו בע"ה באין וטורפין נמנעו מליקח והיתה הארץ חלוטה ביד סקריקין התקינו כו' ורבי הוסיף עוד דאף אם היה בידם ליקח אם שהתה יב"ח דזכה אבל הטור לא חילק כלל אם היה בידם ליקח או לא וכ' דלעולם כל שלקח בתוך יב"ח יכול לסלקו לעולם ואם ירצו להניח בידו אז נותן להם רביע שמפ' מ"ש אבל אם יש בידם ליקח לעולם אפי' לאחר המכירה דלא כהירוש' וגם מתני' קשיא לדידיה דא"כ תקנת ב"ד שלאחריהם לטובת בע"ה אבל הלך בשיטת הרשב"א שם שכ' דמש"ש מהרוגי המלחמה כו' כיצד לקח כו' מקחו בטל לגמרי קאמר שמחזיר לבעלים בחנם וב"ד שלאחריהם התקינו שלא יחזיר אלא רביע וכ"כ בש"ע ס"ג אם קנאה כו' והוא ל' הטור (ע"כ):
ב סָעִיף א היו הבעלים כו'. ירושלמי שם:
ג סָעִיף א וי"א כו'. גמ' שם ת"ר הבא כו':
ד סָעִיף א ישראל כו'. שם אר"י נקטינן אין כו':
ה סָעִיף ב אם כו'. כמ"ש במכיר כליו וספריו כו':
ו סָעִיף ג אם כו'. כמ"ש בס"א:
ז סָעִיף ד (ליקוט) אפי' תוך כו'. ג"ז ל' הטור אבל הרמב"ם השמיטה דס"ל דזה אינו שייך למשנה אחרונה וכ"מ ל' המתני' כיצד לקח כו' ב"ד שלאחריהם כו' (ע"כ):
ח סָעִיף ד או שהודה או כו'. ב"ב מח א' ולשמואל כו' וכמש"ל בסי' ק"ן ס"ג שהרמב"ם ל"ג שם ולרב ביבי דמסיים כו' ומחלק בין גזלן לסיקריקון דבסיקריקון לא חשיב אונס לגבי בע"ה ודוקא בגזלן אמרי' קרקע אין לו דמחמת אונס ולפ"ז גם מ"ש רב ביבי בד"א שאמרו כו' ג"כ בגזלן דוקא דלענין הקרקע שוה הודה למנה:
ט סָעִיף ה וה"ה כו'. רש"י שם ד"ה טוענין כו' וערשב"ם ב"ב מא ב' ד"ה אפי' חד כו':
י סָעִיף ה וי"א כו'. כמש"ש ל"ה ב' ישראל הבא מחמת עכו"ם כו':
יא סָעִיף ז בד"א כשהודו כו'. שם ואנפרית עצמה כו' ה"ק סקריקין כו' ולא שמגיה הברייתא אלא שמפרש מ"ש ואנפרות עצמה שלקח בהפסד שאין לו עדים שחייב לו הוא דין סקריקון וע"ז אר"י נקטינן כו' ר"ל שאין לוקח העכו"ם בבבל בלא עדים וע"ז פריך והא קחזינן כו' ומשני אין דין כו' וכמש"ו וכן אם היה כו' ועבה"ג:
יב סָעִיף ח (ליקוט) וא"צ להחזירו בחנם כו". כמ"ש בפ' האומנין ופ"ב שם השוכר לעשות בשלו והראהו בשל כו' והיורד לתוך שדה חבירו כו' וע' תוס' פ' הכונס ופ"ב דב"מ ועיין מרדכי ר"פ האומנין ועסי' רס"ד (ע"כ):
יג סָעִיף ח ואם הוציא עליו כו'. עבה"ג וכ"כ תוס' שם:
יד סָעִיף ח וא"צ ליתן כו' כמו שטף נהר חמורו כו' דאין לו אלא שכרו. ריב"ש ועתוס' שם:
טו סָעִיף ח שיכול לומר כו'. ב"מ קא א' א"ל זיל שום ליה א"ל לא בעינא וכ"ש בבית כמש"ש בבית שימעין לו כו' וע"ל סי' שע"ה ס"ו:
טז סָעִיף ח ודוקא כו'. ערש"י ותוס' בסוכה ל' ב' וב"ב מד א':
יז סָעִיף ח א"צ כו'. כמ"ש בב"ק קיד א':
יח סָעִיף ח מלבד ספרים כו'. כמ"ש תוס' שם ב' ד"ה המכיר ועבפ"ב דב"מ כד א' ב' ושם וכיון דישראל כרו ליה כו':
יט סָעִיף ט וכ"ז באנס כו'. עבה"ג וע"ל סי' שסט ס"ח:
כ סָעִיף ט אבל אם כו'. כמ"ש בכתובות צט ב' ואע"ג דטעה שליח א"ל כו' וה"נ אין לו אלא דין שליח ועסמ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.