א הַמְחַזֵּר אַחַר דָּבָר לִקְנוֹתוֹ אוֹ לְשָׂכְרוֹ, בֵּין קַרְקַע בֵּין מִטַּלְטְלִים, וּבָא אַחֵר וּקְנָאוֹ, נִקְרָא רָשָׁע. וְהוּא הַדִּין לְרוֹצֶה לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ אֵצֶל אַחֵר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם בָּא לִזְכּוֹת בְּהֶפְקֵר אוֹ לְקַבֵּל מַתָּנָה מֵאַחֵר, וּבָא אַחֵר וְקָדְמוֹ, אֵינוֹ נִקְרָא רָשָׁע, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ דָּבָר הַמָּצוּי לוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַקּוֹנֶה קַרְקַע עַל מֶצֶר חֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ מִשּׁוּם דִּינָא דְּבַר מֶצְרָא יָכוֹל בַּעַל מֶצֶר (לְקַדְּמוֹ) לִקְנוֹתָהּ, וְלֹא מִקְרֵי רָשָׁע, דְּהָוֵי כִּמְצִיאָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְצִיעָא). וְכֵן אִם קוֹנֶה דָבָר אֶחָד וּבָא חֲבֵרוֹ וְיוּכַל לִקְנוֹתוֹ בְּזוֹל שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִקְנוֹתוֹ כָּךְ בְּמָקוֹם אַחֵר, הָוֵי כְּמוֹ מְצִיאָה וְיָכוֹל לִקְנוֹתוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא זָכָה בוֹ הַקּוֹנֶה (תְּשׁוּבַת מהרד"ךָ בַּיִת ל"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא שְׁנָא. הַגָּה: וּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה נִרְאָה עִקָּר. וַאֲפִלּוּ לִסְבָרָא זוֹ דַּוְקָא בְּעָנִי, אֲבָל בֶּעָשִׁיר לֹא, אִם לֹא (בְּדָבָר) שֶׁאֵינוֹ מָצוּי דְּאָז אֲפִלּוּ בְּעָשִׁיר מִקְרֵי רָשָׁע (רַ"ן שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּקִדּוּשִׁין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קנ"ו סָעִיף ה'. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁכְּבָר פָּסְקוּ הַדָּמִים שֶׁבֵּינֵיהֶם, וְאֵין מְחֻסָּרִין אֶלָּא הַקִּנְיָן. אֲבָל אִם מְחֻסָּרִין עֲדַיִן הַפְּסִיקָה, שֶׁהַמּוֹכֵר רוֹצֶה בְּכָךְ וְהַקּוֹנֶה רוֹצֶה יוֹתֵר בְּזוֹל, מֻתָּר לְאַחֵר לִקְנוֹתוֹ, בֵּין אִם הַמּוֹכֵר גּוֹי אוֹ יִשְׂרָאֵל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מָרְדְּכַי פֶּרֶק חֶזְקַת). וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁהוּא חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵרְשֹׁם שֶׁלֹּא לְהַסִּיג גְּבוּל בִּשְׂכִירוּת בָּתִּים מִן גּוֹיִם, וְהוּא הַדִּין בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׂכּוֹר הַהַלְוָאָה מִן גּוֹיִם (מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן מ"א).
ב אָסוּר לִמְלַמֵּד לְהַשְׂכִּיר עַצְמוֹ לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁיֵּשׁ לוֹ מְלַמֵּד אַחֵר בְּבֵיתוֹ, אִם לֹא שֶׁיֹּאמַר בַּעַל הַבַּיִת: אֵין רְצוֹנִי לְעַכֵּב הַמְלַמֵּד שֶׁלִּי. אֲבָל אִם שָׂכַר בַּעַל הַבַּיִת מְלַמֵּד אֶחָד, יָכוֹל בַּעַל הַבַּיִת אַחֵר לִשְׂכֹּר אוֹתוֹ מְלַמֵּד עַצְמוֹ:
א סָעִיף א המחזיר כו' עיין בתשו' מוהרש"ל ובתשובת מ"ב באריכות מדינים אלו ובתשובת רשד"ם סי' רנ"ט ושנ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ס"ז:
ב סָעִיף א ובא אחר וקנאו כו' עיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן קצ"ד בא' ששכר שום דבר מהמלך כגון העפר לעשות ממנו עופרת כו' ע"ש:
ג סָעִיף א ויוכל לקנותו בזול כו' אבל הרמב"ן בחידושיו פ' חזקת גבי נכסי עכו"ם ה"ה כמדבר כתב ואפי' לקח בפחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלק:
א סָעִיף א נקרא רשע ומכריזין עליו בב"ה שעשה מעשה רשע כזה:
ב סָעִיף א כיון שאינו (ההפקר והמתנה) דבר המצוי משא"כ כשבא לקנות דבר דיכול להשתדל לקנותו גם במקום אחר אף שיהיה לו טירחא בזה והחולקים סבירא להו דאף במתנה והפקר נקרא רשע דכיון דזה כבר בא לקחנו ולקבלה ה"ז השני כנוטל במה שכבר זכה בו הראשון ועיין פרישה שם כתבתי טעם שני הדעות דמר מדמי זה לפאה שהיא הפקר ובא אחד ונפל עליה דתנן דהרשו' להשני לבא ולדחותו ממנו כל זמן שלא נטלו בידו ומר מחלק דשאני פאה דכל עניים מהדרים אחריהם לזכות בה משא"כ דבר הפקר ומתנה דבא לפרקים ואין יודעים שימצא שיהדרו אחריה:
ג סָעִיף א והקונה קרקע על מצר חבירו כו' המרדכי כתב דין זה בקונה שדה מהעכו"ם דלית ביה משום דינא דבר מצרא כמ"ש בסי' קע"ה ומור"ם ז"ל סתם הדברים וכתב והקונה קרקע כו' אע"פ שאין בו משום דינא דב"מ כו' וטעמו מפני שיש עוד כמה ענייני' דלית ביה משום דינא דב"מ כמ"ש הטור והמחבר שם בסי' קע"ה וגם קנה מהעכו"ם בכללו וכתבתי זה לאפוקי ממה שראיתי שמגיהין בדברי מור"ם לתיבת מהעכו"ם וטעות הוא בידם:
ד סָעִיף א ה"ג יכול בעל המצר לקדם ולקנות כו':
ה סָעִיף א דהוה כמציאה. דניחא ליה לאדם להיות שדותיו זה אצל זה וטוב לכמה עניינים:
ו סָעִיף א ואפילו לסברא כו'. פי' לסברא זו האחרונה דס"ל דאפי' במציאה והפקר וכיוצא בזה נקרא רשע מודים דאם זה הבא לזכות או לקנות תחלה הוי עשיר ובא אחר ליטול מלפניו הן דבר הפקר או שאר דברים הנקנים במתנה אינו נקרא רשע בכך כיון דעדיין לא זכה בה לגמרי ויכול להשתדל ענין כזה ממקום אחר אלא שצריך להוציא עליה דמים אין בכך כלום כיון דעשיר הוא אם לא שהוא דבר שאין העשיר יכול להשתדל אפי' בדמים דבזה העשיר שוה לעני וכאשר כתבתי וביארתי דברי מור"ם כ"כ הר"ן בשם הרמב"ן בהדיא והביאו הב"י ע"ש. ומהתימה על ע"ש שכ' בענין זה ז"ל וכתב מורי מהרמא"י ז"ל דסברא ראשונה נראה עיקר מיהו אפי' לסברא זו נראה דוקא בעני אבל בעשיר נקרא רשע עכ"ל וזהו דלא כמ"ש בכוונת מור"ם דמ"ש אבל בעשיר לא ר"ל דבעשיר לא מיקרי רשע וגם חיסר והשמיט מ"ש מור"ם ז"ל אם לא בדבר שאינו מצוי כו' וגם הוסיף וכ' תיבת ומיהו אפי' כו' ולכאורה נראה דהוא פי' דברי מור"ם איפכא ממ"ש וס"ל דמ"ש מור"ם אפי' לפי סברא זו ר"ל אפי' לסברא ראשונה דהיא עיקר דס"ל דבדבר הפקר ומציא' אינו נקרא רשע היינו דוקא בעני שבא לקדם וליטול מלפני חבירו שהי' בא על דבר הפקר תחלה אבל בעשיר הבא לקדם ולטלה מקרי רשע אפי' במציאה והפקר שהוא דבר שאינו מצוי ומ"ה כ' תיבת ומיהו ור"ל מיהו דאף למ"ש דאינו נקרא רשע ועל פי פי' זה הוא קשה לבעל ע"ש א"כ מהו זה שמסיק וכ' מור"ם אם לא בדבר שאינו מצוי כו' (ולא חילק בין דבר שאינו מצוי ראשון שפירושו שאינו מצוי בחנם או בזול לאינו מצוי השני שפי' שאינו מצוי כלל אפי' לקנותו בדמיו) ומ"ה השמיטו וחסרו וא"כ שגג בעל ע"ש בכמה עניינים הנראים לעינים וכמ"ש וקשה לאומרו על חכם כמוהו ובפרט בדבר שהביא הב"י שהי' תמיד לפניו לכתוב ממנו רוב דבריו וגם לא ה"ל לסתום אלא ה"ל להביא דברי מור"ם בביאור יותר לכתוב עליו מה שהי' קשה עליו בדבריו ע"כ נראה דיש השמטה בדפוס הע"ש מעשיר ראשון עד עשיר שני והעתיק דברי מור"ם בכתבו וכלשונו שהוא נדפס לפנינו בהגהתו הנ"ל לכן צ"ל ומיהו אפי' לסברא זו דוקא בעני אבל בעשיר לא אם לא בדבר שאינו מצוי דאז אפילו בעשיר מיקרי רשע ומ"מ מה שהוסיף תיבת ומיהו יתור כנטול דמי הוא ודו"ק:
ז סָעִיף א בין המוכר עכו"ם או ישראל פי' ל"מ אם המוכר ישראל שתקנת המוכר ישראל היא בכך דאל"כ יפסיד המוכר דמיד שבא ישראל אחר לקנותו ויפסוק עליו פחות משוויה יצטרך המוכר ליתן לו דאין אחר רשאי לקנותו אלא אפי' המוכר עכו"ם כ"כ המרדכי והביאו ד"מ ע"ש:
ח סָעִיף ב אבל אם שכר בע"ה מלמד אחד יכול בע"ה כו' אינו דומה לשכירות הנ"ל דלעיל בשכירות בתים או כלים כולם שוין הן משא"כ בהסברת הלימוד ועיונו אין מלמדי' שוין וה"ל כדבר שאינו מצוי הנ"ל וק"ל:
א סָעִיף א שלא להסיג גבול בשכירות בתים נראה דמדינא ג"כ מי ששכן בשכירות מקודם יש לו דין בר מצרא כמבואר בט"ז סי' קע"ה ולענין דין מצרן בשכירות אפילו בעכו"ם שייך דין בעל מצרא דהא לא שייך גבי' אריא אברחי' לך ממצרי כמ"ש התוס' גבי רב מרי בר רחל שהמשכן בית עכו"ם יש לו דין בר מצרא משום דלא שייך אריא אברחי' וה"נ דכוותיה אך מה שהחרים ר"ג הוא שלא להוסיף כלל בדמי שכירות כי קודם ששכר השנה השניה היה מן הדין רשאי להוסיף דמים על דמי שכירות והחרים ר"ג שלא להסיג גבול:
ב סָעִיף ב אבל אם שכר בעל הבית עיין סמ"ע סעיף קטן ח' ולפי טעם הסמ"ע אם כן לדיעה הראשונה דאוסר אפילו במציאה גם בזה אסור וכן משמע קצת מדברי התוספות ולפי זה מוכח דגם המחבר סתם כאן כדיעה הראשונה:
א סָעִיף א וקנאו. עיין בתשובת מהרש"ל ובתשובת משאת בנימין באריכות מדינים אלו ובתשובת רשד"ם סי' רנ"ט ושנ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ס"ז ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' קצ"ד באחד ששכר שום דבר מהמלך כגון העפר לעשות ממנו העופרת כו' ע"ש. ש"ך:
ב סָעִיף א המצוי. משא"כ כשבא לקנות דבר שיכול להשתדל לקנותו גם במקום אחר אף שיהי' לו טרחא בזה וי"ח ס"ל דאף במתנה והפקר נקרא רשע דכיון שזה בא כבר ליקחנו ולקבלו ה"ז השני כנוטל במה שכבר זכה בו הראשון. סמ"ע:
ג סָעִיף א כמציאה. דניחא ליה לאדם להיות שדותיו זה אצל זה וטוב הוא לכמה ענינים. שם:
ד סָעִיף א בזול. אבל הרמב"ן בחדושיו פ' חזקת גבי נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר כת' דאפילו לקח פחות מכדי דמיו הואיל ומכר הוא אין לחלק. ש"ך:
ה סָעִיף א זו. פירוש לסברא זו האחרונה דס"ל דאפילו במציאה והפקר וכיוצא בזה נקרא רשע מודים דאם זה הבא לזכות או לקנות תחלה הוא עשיר ובא אחר ליטול מלפניו הן דבר הפקר או שאר דברים הנקנין במתנה אינו נקרא רשע בכך כיון דעדיין לא זכה בה לגמרי ויכול להשתדל ענין כזה ממקום אחר אלא שצריך להוציא עליה דמים אין בכך כלום כיון דעשיר הוא אם לא שהוא דבר שאין העשיר יכול להשתדל אפילו בדמים דבזה העשיר שוה לעני וכאשר בארתי דברי הרמ"א כ"כ הר"ן בשם הרמב"ן בהדיא והביאו הב"י ע"ש ודלא כהע"ש שכת' בענין אחר ע"ש. סמ"ע:
ו סָעִיף א ישראל. פ' ל"מ אם המוכר ישראל שתקנת המוכר הוא בכך דאל"כ יפסיד המוכר דמיד שיבא ישראל א' לקנותו ויפסוק עליו פחות משויו יצטרך המוכר ליתן לו דאין אחר רשאי לקנותו אלא אפילו המוכר עובד כוכבים כ"כ המרדכי ד"מ ע"ש (עיין במהרי"ק שרש קל"ב ולחם רב סי' קמ"ה ופני משה ח"א סי' ל"ט וח"ב סי' קכ"ב והריטב"א בחידושיו מס' קידושין בעובדא דרב גידל הביא משם ר"ת דכל מקום שאמרו חכמים דנקרא רשע מחייבין אותו להחזיר המקח והוא ז"ל חולק עליו וכת' שאע"פ שנקרא רשע אין מחייבין אותו להחזיר כלום מפי רבי נר"ו ע"כ ועיין במהרשד"ם סי' רכ"ה וסי' של"ד. המחזר אחר חזקה לקנותה ובא אחר ונטלה מידו אינו נקרא רשע מהר"א ששון סי' קל"ז ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' צ"ה. בני חיי):
ז סָעִיף ב יכול. ולא דמי לשכירות כלים ובתים דלעיל דהתם כולן שוין הן משא"כ בהסברת הלימוד ועיונו אין המלמדים שוין וה"ל כדבר שאינו מצוי. סמ"ע:
א סָעִיף א ובא אחר וקנאו. עבה"ט וע' עוד מדינים אלו בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ס"א וסי' ע"ט וסי' קי"ח באריכות ועמ"ש לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ג ובס"ק ז':
ב סָעִיף א נקרא רשע. כ' בספר ארעא דרבנן אות תצ"ט וז"ל נסתפקנו אי הוי דבר תורה או מד"ס נמי רשע מיקרי ומצאתי למור"ם בח"מ סי' ל"ד כ' המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות מדרבנן משמע דס"ל דמד"ס נמי רשע מיקרי ודוק עכ"ל. וא"י למה לא זכר דברי הסמ"ע שם סק"ז שכ' אע"פ שהוא איסור דאורייתא מ"מ מאחר שאיץ בו מלקות כו' ע"ש וצ"ע. וע' בתשובת מהרי"ט ח"א בחי' על הרי"ף פ"ג דקדושין מבואר דנקרא רשע מדברי קבלה שכ' שם וז"ל והא דאמרינן עני המהפך כו' דנקרא רשע לא איתפרש היכא אשכחן דנקרא רשע נהי דעבריינא מקרי דכל דעבר אדרבנן שרי למקרי עבריינא אבל רשע דנ"ל כו' ונראה משום הא דאמרי' ס"פ הנשרפין ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו וכתיב בתריה צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה אלמא רשע מקרי בחדא מהנך ואע"ג דיורד לאומנות חמיר טפי משום דפסק לחיותיה מ"מ התם בשל הפקר מיירי ומהפך בחררה של שכירות שוה הוא לנכנס לאומנות של הפקר כדמוכח מדברי התוספות ותרווייהו רשע מקרי עכ"ל וע' בתשובת ח"ס חח"ס סי' ע"ט שהביאו וכ' עליו ודפח"ח והאריך שם בביאור דבריו במ"ש כדמוכח מדברי התוספות ע"ש. וע' בה"ט סק"ו מ"ש והריטב"א הביא משם ר"ת וכ"מ שאמרו חכמים דנקרא רשע מחייבין אותו להחזיר המקח והוא ז"ל חולק עליו כו' ועיין בנ"י פרק חזקת הבתים בסוגיא דעובד כוכבים מכי מטא זוזי לידיה אסתליק ליה שכ' ג"כ וז"ל והעלו האחרונים ז"ל דבמקום שנקרא רשע מ"מ אין מחייבין אותו ב"ד להחזי' מדאמרינן פ' האומר בקדושין דף נ"ט זבוני לא מזבנינא כו' שלא כדברי ר"ח שפי' שמחייבין עכ"ל גם בתשו' מהרי"ק סוף שורש קצ"ב כ' כן בפשיטות ע"ש וכן פסק בתשו' מהרש"ל סי' ל"ו וכ' שם בזה"ל ותמה אני אם יצא דבר זה מפי ר"ת ז"ל שאלמלי נשתכחה תורה מישראל החזירה בפלפולו וישגה בזה וגם אני לא מצאתי רמז בכל הפוסקים שום צד ה"א לחזו' המקח אלא לקרותו רשע כו' והאריך בזה ע"ש וכו הסכים בתשו' משאת בנימין סי' כ"ז ע"ש (ועמ"ש לקמן סי' רנ"ט ס"ז סק"ג) . ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' ד' שהזכי' דברי מהרש"ל ומ"ב הנ"ל והסכים עמהם דאין בו דין חזרה כלל רק שמכריזין שעשה מעשה רשע כדי להכלימו שלא יעשה כזאת וכ' דאפשר יש ביד ב"ד לענשו ?עונו אחר דרך קנס כדי שלא יעשה כזאת אבל המקח קנה לגמרי כו' וכ' עוד דבשוגג דלא ידע פשוט דאין עליו שום דין כלל ומה שאמר ר' יצחק לר' אבא (בקידושין שם) השתא נמי ניתבה ניהליה מר הוא רק למדת חסידות. וע"ש עוד שכתב וז"ל ולענ"ד יש מקום ספק היכא דהיה מזיד אף אם מחזיר המקח אם מתוקן בזה המעשה רשע שעשה וכדאיתא בב"מ דף כ"ו נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה עובר בכולן ואף על גב דהחזירה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ועיין בח"מ סי' רנ"ט דכל היכא דאין בו חזרה אין האיסור מתוקן בהחזרה אם לא שעשה כן דרך תשו' וחרטה אבל אם אינו עושה כן רק להנצל מן ההכלמה שיכריזו עליו ברבים אין בזה די השב כיון שלא ניתן להשבה ומשנה בעלמא הוא דיהיב עכ"ל ע"ש:
ג סָעִיף א אבל אם מחוסרין כו' מותר לאחר לקנותו. עיין בפרישה שכ' ועתה נוהגין לפסוק על כיוצא בזה שהוא השגת גבול ולכאורה נראה לחלק דכשבא א' לקנות דבר מהשני ומחולקים בפיסוק הדמים זה אומר קחהו בששה וזה אומר תנהו ד"מ בארבע' ומתעסקים בפיסוקו זה להוסיף וזהו לגרוע ולולא שבא השלישי היו משווים נפשם זה מקרי גם כן הסגת גבול והא דאמרו שאינו נקרא הסגת גבול עד שיהיו משווים בפיסוק היינו כשהלוקח הלך מהמוכר ואמר לא אתן יותר מזה עכ"ל ואיני יודע למה לא הזכיר מזה בסמ"ע:
ד סָעִיף א ויש מי שכ' שהוא חר"ג כו'. עיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ק"ד שכ' דמלשון רמ"א משמע לכאורה דלא ברירא כולי האי שיש חרגמ"ה שלא לשכור דירתו של חבירו מהעכומ"ז דכתבו בלשון יש מי שכתב אולם ראיתי בתקנת רגמ"ה שבסוף תשו' מהר"ם ב"ב דפוס פראג כ' תקנה שלא לשכור בית עובד כוכבים שדר בו ישראל עד מלאות לו שנה אחר שיצא ישראל מהבית (וכן הוא בתשו' מהר"ם מינץ סימן ק"ב ע"ש עוד מזה) ואם כן מ"ש רמ"א יש מי שכ' צ"ע כי אין ספק וחולק ע"ז אך נ"ל דקאי אמה שהוסיף וה"ה במקום שנהגו לשכור ההלואה שזה כתבו מהרמ"פ סי' מ"א מסברא דנפשיה דמה לי הלואה וחנות ומה לי דירה ובאמת יש לחלק כו'. וע"ש עוד אודות חד גברא ששכר כפרים מהשר ובתוכם כפר א' שדר והוחזק בו יהודי אחר ודחאו מביתו וחזקתו ועמדו לפני בד"צ ויצא פס"ד שיחוש לנפשו מלהלכד במצודה וע"כ עליו החיוב שיחזור להשכי' זה הכפר ליהודי זה באותן דמים שהחזיק מהשר וגם שיהיה לו כל יפוי כח כמקדם והנה זה לא שמע לקול מלחשים ולא רצה להשכיר אלא בסך עצום יותר ובתנאי שלא ימכור יי"ש להדרים תחת כפרים ששכר הוא שלא להפסידו (עמ"ש לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ח) ואחר שראה זה היהודי צרתו וא"א לו לזוז ממקום חיותו התרצה גם לזה אך בתחלה מסר מודעא ושוב עשה עמו קאנטראקט כרצון של זה הגבר אלם בביטול כל המודעות ועתה בהגיע זמן לפרוע שכירות של חצי שנה גילה לו שמסר מודעא ונתעצמו בדין כו' והשיב כי יפה דקדקו הבד"צ בלשונם בפס"ד שלהם שיחוש לנפשו מלהלכד במצודה כו' משמע שלא פסקו אלא דינו איסור והיתר שיחוש לנפשו מחומרת חר"ג ועשה זאת והנצל אבל לא פסקו שלא הועיל קנינו מהשר שיהיה כנכסי מדבר וממילא ישאר לישראל ראשון כי פשוט שר"ג לא הפקיר נכסיה ולא ביטל קנין אלא החרים שלא לעשות כו' והאריך לבאר דלא שייך בזה לבטל קנינו מהשר מטעם אי עביד לא מהני (עמ"ש לעיל סי' ר"ח סק"א) ומסיק וכ' דאפילו לא היה משכיר כלום והיה מחזיק לעצמו אין אדם יכול להוציא מידו כי שכירותו מהשר שכירות מעליא היא רק דעביד איסורא וח' כרוך על עקבו ומכ"ש השתא שהשכירו לישראל קמא שלא להוציאו מביתו רק שלא בא לתקן עותתו והשכירו ביותר לא שייך לומר א"ר לא תעביד דלא א"ר לא תקח יותר אלא לא תשכור ועבר אתמול ושכר היום ואינו עובר כלום אלא אינו מנתיק לאו דידיה ואילו היה לנו רשות היו מכין אותו עד שת"נ לאמר קיים מצוה שעליך ומשום כן לא יזדקק שום ב"ד להוציא מיד השוכר יתר על שכירתו כדי שלא לסייע ידי עוברי עבירה אבל העבריין יטעון אם לא יתן לי המותר אינני מניחו כלל בבית כי הבית שלי הוא ואדעתא דמותר השכרתיו אע"פ שהוא באיסור ואי לא לא ואין כאן ענין למסירת מודעא כו' רק ה' יתן בלבו לשוב וירחמהו ויתהפך חרם לרח"ם עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ב יכול בעה"ב אחר. עבה"ט וה"ל כדבר שאינו מצוי ועיין בנה"מ שכ' ולפ"ז לדיעה האחרונה דלעיל ס"א דאוסר אפילו במציאה גם בזה אסור ולפ"ז מוכח דגם המחבר סתם כאן כדיעה הראשונה עכ"ד. ועיין בנ"צ הארכתי בענין זה:
א סָעִיף א לקנותו. שם:
ב סָעִיף א לשכרו. כפי' תוס' עני המהפך בחררה ועתוס' שם ד"ה עני. ואור"ת כו' ובב"ב כ"א ב' ד"ה ומרחיקין כו' אנא בעני כו' משום כו':
ג סָעִיף א בין מטלטלין. כמ"ש בב"ב שם מרחיקין כ' ועבה"ג וכמ"ש רש"י שם ד"ה עני כו':
ד סָעִיף א וה"ה כו'. כמ"ש בב"ב שם מרחיקין מצודת הדג כו' ועתוס' שם ושם:
ה סָעִיף א וי"א כו'. כמ"ש בב"מ י' א' ראה את המציאה כו' ומ' דאף רשע לא מיקרי ועתוס' שם ד"ה מעבירין כו' ורא"ש שם ושם נפל עליה כו' וכן במתנה אמרו בפ' המקבל דלית בה משום ועשית הטוב והישר לענין דינא דב"מ:
ו סָעִיף א והקונה כו' וכן כו'. דכל שאינו מוצא כל שעה כך הוי כמציאה:
ז סָעִיף א וי"א כו'. כפירושם המהפך בחררה שמהפך בחררה של הפקר לקנותה:
ח סָעִיף א דוקא כו'. שלכן אמרו עני כו' וכ' ואע"ג דמעובדא דרב גידל משמע דאף בעשיר ה"מ במקח קרקעות שהן מצויין וז"ש אם לא כו' וז"ש ואפי' לס' זו כו' דלס' ראשונה אין חילוק דבדבר שאינו מצוי אף לעני אינו רשע:
ט סָעִיף א וכ"ז לא מיירי כו'. דלעולם חשו רבנן יותר לפסידא דמוכר כמ"ש בפ' המקבל בדינא דבר מצרא דכל שהוא פסידא דמוכר אין אין בו משום ועשית כו' וע"כ לאו בכה"ג מיירי וא"כ ה"ה במוכר עכו"ם:
י סָעִיף א ויש מי כו'. עבהג"א פ"ב דב"ב ד"ה צ"ע אי כו' ושם ובא"ז כ' דרש"י כו' וכל אלו הדינין כו' וה"ה כאן וכמש"ל בסי' קנו בענין המערופיא ע"ש:
יא סָעִיף ב אסור כו'. כמש"ל ס"א וה"ה כו':
יב סָעִיף ב אבל כו'. כמ"ש שנא מכל אדם זוכה כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.