א כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר שֶׁמָּכַר שָׂדֵהוּ לִפְלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹתוֹ פְלוֹנִי לְפָנֵנוּ, וְהוּא שֶׁמִּיָּד הִקְנָה לוֹ הַשָּׂדֶה בְּקִנְיָן, אוֹ שֶׁהֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁכְּבָר קָנָה בְּאַחַת מִדַּרְכֵי הַקְּנִיָּה. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיוּ הָעֵדִים מַכִּירִים הַשֵּׁמוֹת שֶׁבַּשְּׁטָר שֶׁזֶּהוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי וְזֶהוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי. אֲבָל אֵין כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלּוֹקֵחַ, אֶלָּא מִדַּעַת הַמּוֹכֵר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ קָנוּ מֵהַמּוֹכֵר שֶׁהִקְנָה לִפְלוֹנִי שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַלּוֹקֵחַ, וּבָא הַלּוֹקֵחַ שֶׁיִּכְתְּבוּ לוֹ הַשְּׁטָר, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: סְתַם קִנְיָן לִכְתִיבָה עוֹמֵד, אֶלָּא בְּפָנָיו. הַגָּה: מִי שֶׁבָּא לְעֵדִים וְאָמַר: בַּיִת שֶׁיֵּשׁ לִי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אֲנִי נוֹתְנוֹ לִפְלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָעֵדִים יוֹדְעִין אִם יֵשׁ לוֹ בַּיִת בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ לֹא, יְכוֹלִין לִכְתֹּב, דְּהָרֵי אֵינָן מְעִידִין רַק עַל הַמַּתָּנָה, וְאִם אֵין לוֹ מִמֵּילָא הַמַּתָּנָה בְּטֵלָה (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַמּוֹכֵר פֵּרוֹת).
ב הַלּוֹקֵחַ נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר, אֲפִלּוּ בְּמוֹכֵר שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ:
ג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּכוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ, דַּוְקָא כְּשֶׁמְּעִידִין עַל עַצְמוֹ שֶׁכְּבָר קִבֵּל הַמָּעוֹת מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. וְאִם לֹא כָּתְבוּ כֵּן, כְּשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ לְדִין לִתֵּן הַדָּמִים צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁמְּכִירָה זוֹ הָיְתָה מִדַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ הֵעִידוּ עַל עַצְמוֹ שֶׁקִּבֵּל הַמָּעוֹת, אִם מַשְׁמָע מִתּוֹךְ הַשְּׁטָר שֶׁהַמִּקָּח הוּא מִדַּעַת שְׁנֵיהֶם, אֵין כּוֹתְבִים. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁכּוֹתְבִין, אֲפִלּוּ לֹא הֵעִידוּ עַל עַצְמוֹ שֶׁקִּבֵּל הַמָּעוֹת. הַגָּה: שֶׁהֲרֵי שְׁטָר זֶה אֵינוֹ מַכְרִיחַ הַלּוֹקֵחַ שֶׁיִּקְנֶה, דְּאֵינוֹ אֶלָּא לִרְאָיָה (טוּר שָׁם בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן) ; וְלָכֵן הַלּוֹקֵחַ נֶאֱמָן גַּם כֵּן לוֹמַר שֶׁנָּתַן הַמָּעוֹת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א אֶלֶף קל"ו). שְׁטָר מֶכֶר שֶׁלֹּא כָּתוּב בּוֹ סְכוּם הַמִּקָּח, רַק עִנְיָן הַמִּקָּח, הַשְּׁטָר כָּשֵׁר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף תתקפ"א).
א סָעִיף א והוא שמיד הקנה כו' ודלא כהרמב"ם פכ"ד מה' מלו' דמחלק בין שטר מלוה למכירה אלא כמ"ש הטור דאף בשטר מכר אין כותבין רק בשטר קנין לרב אסי וכ"כ ה' המ' שם בשם רש"י והרמב"ן והרשב"א ומפרשים אחרים ושאין טעם ברור לחלק בין מכר להלוא' בדין זה ומביאו בדק הבית ע"ש:
ב סָעִיף א אין שומעין כו' ונ"י פ' ג"פ כ' שהרשב"א והרא"ה חולקי' ומביאו ב"י לעיל סי' ל"ט סעיף ו' וכן הרב הביא שם ס"ד שיש חולקין:
ג סָעִיף ג צריך להביא ראיה ע"ל סי' ל"ט:
ד סָעִיף ג שקיבל המעות כו' ע"ל ס"ס ל"ט סי"ו:
א סָעִיף א אע"פ שאין אותו פלוני לפנינו דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דאין כותבין השטר בל' כאלו הסכים הלוקח בקנין אלא שהמוכר א"ל כך וכך וכמ"ש בסמוך נמצא דאין בו צד חובה להלוקח:
ב סָעִיף א והוא שמיד הקנה לו בקנין ז"ל הטור דאל"כ איכא למיחש שמא כתב ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזיל וזבנא לאחריני ביני ביני ואזל האי ומפיק לשטרא שזמנה בניסן וטריף שלא כדין מאידך דזבנא בתר ניסן אבל אם הקנה לו השדה מיד בקנין תו כדין טריף דהא הוא קנה מתחלה מהשתא וזהו לדעת הרי"ף אבל ר"י פסק דעדיו בחתומיו זכין לו הלכך גם בלא קנין כותבין לו שטר כו' ע"ש והביא פלוגתתם הטור כאן ובס"ס ל"ט והרא"ש הסכים לדעת ר"י והמחב' סתם וכתב כדעת הרי"ף דלשיטתו אזיל דגם לעיל ס"ס ל"ט סתם ופסק כוותי' ע"ש:
ג סָעִיף א או שהעיד על עצמו כו' ג"ז כתב בטור בס"ס זה בשם הרמב"ן דאפי' למ"ד דאין עדיו בחתומיו זכין לו מודה שאם העיד על עצמו שקיבל המעות וקנה באחד מן הקנינים מיד נקנה לו השדה באחר מן הקנינים כאלו כתב לו שטר אקנייתא והשטר אינו אלא לראייה בעלמא כו' ע"ש:
ד סָעִיף א השמות שבשטר שזהו פב"פ וזהו פב"פ עיין פרישה ודרישה שם כתבתי דיש לתמוה למה צריך להכיר הלוקח בשלמא המוכר מפורש טעמו בטור כאן ובסי' מ"ט דאם לא יכירנו איכא למיחש שמא זה הבא לפנינו יעלה לו שם בשם אחר ויאמר שהוא מוכר שדיהו לפלוני ומחייב בשטר מכירה זה לאותו אחר ששמו כן כשיוציא הלוקח השדה מידו בשטר זה אבל כשידעו שם המוכר תו ליכא למיחש וגם ליכא למיחש לשמא כתב ליתן ולא נתן כמ"ש המ"מ ובסימן ל"ט כתבתי לשונו דהא איירי כאן בשטר קניין או הודאה וכמ"ש ואין בידי ליישב הא דכתב המחבר בהדיא דצריכין להכיר שניהן אלא כשגם הלוקח לפני עדים כשבא ומבקש לכתוב לו שטר מכירה ואז שייך הטעם שכתב הטור בשם הרמ"ה בסי' זה (וכתבו המחבר בסמוך בסי' ג' בקיצור) וז"ל אפי' אם העיד המוכר על עצמו שכבר קיבל המעות אם משמע מתוך השטר שהמקח הוא מדעת שניהן אין כותבין שהן מעידין שהלוקח חפץ במקח ופעמים לא ניחא ליה ללוקח בהכי דליפוק עליה קלא דאית ליה מאי דלית ליה דלמא גרם ליה האי קלא הפסד מאינשי אחריני עכ"ל ומ"ה דוקא כשהלוקח בא עם המוכר לפני עדים צריכין העדים להכיר שניהן דאז העדים כותבין ששניהן הסכימו זה במכירה וזה בלקיחה וא"כ יהיה הפסד ללוקח משא"כ כשהמוכר בא לבדו דאז אין העדים כותבין אלא איך שהמוכר בא לפניהן ואמר ליה כך וכך וקול כזה לא יפסיד להלוקח שהרי אין הקול יוצא שהלוקח הסכים להדבר ויאמרו יכול להיות שאין לו שום ידיעה מזה וכן יכול להיות כונת הטור ואף שהטור והמחבר שניהן כתבו כאן דאיירי אפי' באין הלוקח לפנינו לא כתבו זה אלא לרבותא וכ"ש שכותבין כשגם הלוקח לפנינו ומזה איירי דוקא מ"ש שיכיר שניהן וק"ל ובע"ש כ' ז"ל ובלבד שיכירו העדים את המוכר ואת השמות שבשטר שזה פב"פ שמכר שדיהו דאל"כ שמא עשו קנוניא כו' (פי' דחייב לאחר כנ"ל) התחיל בהכרת המוכר וסיים ג"כ בהכרת המוכר וכת' טעמו בצדו ובאמצע כתב שיכיר שמות שבשטר כאלו הצריך להכיר גם הלוקח וגרם לו זה לשון הטור ובעל ש"ע שהצריכו להכיר שניהן ולא ידע טעם להכרת הלוקח וכמ"ש ומ"ה כ' וצידד הדבר לכאן ולכאן כמסתפק בדבר:
ה סָעִיף א אבל אין כותבין שטר ללוקח כו. כן הוא ל' המשנה וכתבו הטור וכ' עליו ז"ל וכ' הרמב"ן האי מילתא דפשיטא היא (דאיך יאמינו להלוקח לבד באמרו שיכתבו לו שטר קנייה שקנה שדה פלוני) אלא מיירי שקנו מן המוכר שהקנה לפלוני שלא בפני הלוקח ובא הלוקח שיכתבו לו אין שומעין לו כו' וא"ת למה כ' המחבר זה בשם י"א כיון שהוא מוכרח לומר כן ע"פ מ"ש דאין כותבין שטר ללוקח כו' דקשה פשיטא וכמ"ש וי"ל דיש לקושיות פשיטא תירוצים אחרי' חדא כמ"ש המ"מ דקמ"ל דאף אם יאמר הלוקח כתבו לי שטר שקניתי שדה פלוני מפלוני ויהיה השטר אצליכם עד שיבא פלוני ויודה לפניכם שכן הוא או יעשה לו קנין בפניכם ע"ז אפ"ה אין שומעין לו מפני דמחזי כשיקרא כיון שבשעת כתיב' עדיין לא ידעו אם האמת הוא כן ועוד היה נלע"ד לישב ולומר דקמ"ל דאף אם בא הלוקח ואמר לעדים כתבו איך שאמרתי לפניכם שקניתי שדה פלו' מפלוני כו' דגם לזה אין שומעין לו דאף דא"י להוציא השדה מיד המוכר בשטר הזה מ"מ יהיה קצת קול בזה שפלוני מכר שדהו ויזילו נכסיה או שום טעם אחר וא"ש דהוה זה דומ' למ"ש לפני זה דשומעין למוכר לכתוב לו שטר שמכר שדיהו לפלוני כו' דג"כ פי' דהעדי' כותבין איך שפלו' א"ל כן שיכתבו איך שמכר שדיהו לפלוני ולא שיכתבו כאלו הסכימו לזה שניהן וכמ"ש לעיל בסמוך בשם הרמ"ה ושם שומעין לו כיון שעל הרוב יש תועלת בזה להלוקח וזכין לאדם שלא בפניו משא"כ באמירת הלוקח כן שעל הרוב אין בו תועלת נגלה להמוכר ועמ"ש עוד מזה בדרישה:
ו סָעִיף ג כשמעידים על עצמו. פי' וכן כותבים בשטר מכיר' שבא לפניהן וא"ל הוו עלי עדי' איך שאני מקנה שדה שלי לפלוני וכבר קבלתי ממני כל דמי דמכירה וז"ש ואם לא כתבו כן פי' שלא נכתב בהשטר שכבר קיבל כל הדמים אזי כשיתבענו כו':
ז סָעִיף ג אם משמע מתוך השטר כו' אין כותבין כן הוא ג"כ ל' הטור והל' דחוק דמתחיל בל' השטר דמיירי בשטר כתוב לפנינו וסיים באין כותבין וצ"ל דה"ק אם מבקש שיכתבו לו באופן שיהא משמע מתוך השטר כו' אין כותבין והטעם כבר כתבתי משום דשמא יגרום להלוקח בזה הפסד ממקום אחר:
ח סָעִיף ג אפי' לא העידו כו'. דלאו כל כמיני' דמוכר להוציא מעות מיד זה שכתוב בשטר ממנו כיון דלא נכתב בשטר שהלוקח הסכים על הקנין ואפשר שגם הי"א קמאי ס"ל דאין המוכר יכול להוציא מעות בשטר כזה מיד הלוקח מ"מ ס"ל דלא יכתבוהו משום דיטרחוהו להלוקח בדינא ודיינא לחנם:
א סָעִיף א הקנה לו השדה בקנין והיינו כשאומר שרוצה להקנות לו בשטר והלכך בעי קנין דכשהוד' שמכר כבר א"צ קנין כמו שסיים ולכאורה קשה דהא מבואר לעיל בסי' קצ"ח סעיף ג' בהג"ה דלא מהני קנין שלא בפני הקונה במכר דלאו זכות הוא וכיון שהמוכר יכול לחזור יש לחוש לשמא יחזור בו וימכור לאחר ביני ביני ואח"כ ימסור השטר לראשון ועט"ז סי' קפ"ד ובסי' ק"צ סעי' ד' ולפ"ד הט"ז אפי' נתרצה הלוקח אח"כ לא מהני ק"ס דהדרא סודרא למריה ועמ"ש בסי' קצ"ה דמיירי כן בא"ל זכה וכעין מה שמבואר לעיל סי' רל"ה סעיף כ"ג דבאמר לעדים זכו בשביל הלוקח אז הבריר' ביד הלוקח ולא ביד המוכר ואז בודאי חשיב זכות ללוקח ובזה מהני לכולי עלמא ועסמ"ע ס"ק י"ב שכתב דלדעת הפוסקים דעבחז"ל אפילו בלא קנין כותבין שטר אף דמכר לא מהני זכות כמבואר בסי' קצ"ח סעיף ג' מכל מקום הכא כותבין דמיירי שאמר להעדים זכו שתלה הברירה ביד הלוקח:
ב סָעִיף א או שהעיד על עצמו נרא' דלאו דוקא שהעיד שקנה בא' מדרכי הקנין אלא אפילו הודה סתם שמכר כבר אמרינן שבודאי מכר באופן המועיל כמבואר לעיל בסי' ס' סעיף י' בהג"ה ע"ש ועסמ"ע ס"ק ג' דמיירי שמעיד גם כן על עצמו שקיבל מעות ולפע"ד דכמו בשקנה קרקע באחר מדרכי קנין ועדיין לא נתן מעות אף שנתן מעות אחר זמן מרובה גובה ממשעבדי מזמן המכירה אף בלא שטר דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי והשיעבוד ודאי חל מיד והמעות הן על הלוקח כמלוה ע"פ ה"נ כשמודה שנקנ' השדה באחד מדרכי הקנין דאם חבירו נתרצ' קנאו למפרע בהאודיתא דהאודיתא הוא זכות ללוקח כיון שהבריר' בידו וכיון דקנאה באודיתא למפרע הוי כמוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי אפילו בלא נתינת מעות ועש"ך ס"ק א' שכ' דלא כהרמב"ם דלא מצריך שטרי אקנייתא כמכר. ולפענ"ד נראה דהרמב"ם סובר כשיטת הר"י הלוי רבו דאין כותבין שטר למוכר עד שיעיד ע"ע שכבר קיבל דמים ומיירי במקום שהמנהג הוא רק לכתוב שטר ראיה שאחר שהגיע לידו שטר ראיה נקנה בכסף למפרע שהכסף לבד הוא הקנין כמבואר לעיל סי' ק"צ וע"כ צ"ל לדבריו שהשטר הוא רק כעין תנאי במקח והנתינת השטר הוא כקיום התנאי וכיון שזוכה למפרע בנתינת השטר ודאי דיכולין לכתוב משא"כ בשטר הלואה לא נשתעבד כלל כשלא הגיע שטר לידו:
ג סָעִיף ג ואם לא כתבו כן כשיתבענו בטור כתב והלכך אם יתבענו כו' והלשון תמוה דמה נתינת טעם הוא זה ואפשר שהוא מוסב על הרישא כלומר כיון דקתני סתמא כותבין שטר למוכר ומשמע לכאורה דכותבין אף שלא העידו על עצמן אף דלפי האמת אין כותבין אם לא שהעידו על עצמן מ"מ כיון דקתני במתני' סתמא עבידי עדים למיטעי וע"כ צריך להביא ראיה:
ד סָעִיף ג אפילו לא העידו ע"ע פי' מ"מ יכול לכתוב אף בלשון שמשמע שנכתב מדעת שניהם ועסמ"ע ס"ק ח' ואפשר שגם הי"א קמאי ס"ל דאין המוכר יכול להוציא המעות כו' פי' אפי' משמע מתוך השטר שנכתב מדעת שניהם אף דליש אומרים אסור לכתוב השטר כך אם כן אפשר לומר דחזקה על העדים שעשו כהוגן לכך כתב דמ"מ אפשר דגם הי"א קמאי מודו דא"י להוציא דאפשר שטעו עדים:
ה סָעִיף ג ולכן הלוקח נאמן פי' כיון דאינו אלא שטר ראיה ולכך כשכבר יצא השטר מיד הלוקח שכבר מסר לו המוכר שוב נאמן הלוקח לומר שכבר פרע לו משא"כ בשטר קנין שאינו לראיה רק שנכתב כדי לקנות בו השדה כגון שטר שכ' בו שדי מכורה לך א"נ הלוקח לומר פרעתי כמבואר לעיל בסי' קצ"א בסעיף ד' אם לא באופנים המבוארים שם ועיין שם כמה שכתבתי בזה:
א סָעִיף א שאין. דזכין לאדם שלא בפניו וכיון דאין כותבין בשטר לשון כאלו הסכים הלוקח בקנין אלא שהמוכר א"ל כך וכך נמצא דאין בו צד טובה להלוקח. סמ"ע:
ב סָעִיף א שמיד. ז"ל הטור דאל"כ איכא למיחש שמא כת' ליתנו לו בניסן ולא נתנו לו עד תשרי ואזל וזבנא לאחרינא ביני ביני ואזל האי ומפיק לשטרא שזמנו בניסן וטריף שלא כדין מאידך דזבין בתר ניסן אבל אם הקנה לו מיד בקנין תו כדין טריף דהא הוא קנה מתחילה מהשתא וזהו לדעת הרי"ף אבל ר"י פסק דעדיו בחתומיו זכין לו הלכך גם בלא קנין כותבין לו שטר כו' ע"ש וע"ל ס"ס ל"ט. שם:
ג סָעִיף א השדה. ודלא כהרמב"ם פכ"ד דמלוה דמחלק בין שטר מלוה למכירה אלא כמ"ש הטור דאף בשטר מכר אין כותבין רק בשטר קנין לרב אסי וכ"כ הה"מ שם בשם רש"י והרמב"ן והרשב"א ומפרשים אחרים ושאין טעם ברור לחלק בין מכר להלואה בדין זה ומביאו בבדק הבית ע"ש. ש"ך:
ד סָעִיף א השמות. כת' הסמ"ע דיש לתמוה למה צריכין להכיר הלוקח בשלמא המוכר מפורש הטעם דחיישינן שיעלה שמו בשם אחר ויחייב לזה שיוציא הלוקח ממנו השדה בשטר מכירה זה אבל כשידעו שם המוכר תו ליכא למיחש למידי ואין בידי ליישב זה דצריכין להכיר שניהן אלא כשגם הלוקח לפני העדים כשמבקשים לכתוב שטר מכירה דאז העדים כותבין ששניהן השלימו וא"כ יהי' הפסד ללוקח דלפעמים לא ניחא ליה דליפוק עליה קלא כו' וא"כ איכא למיחש גם בלוקח שיעלה שמו בשם אחר כו' וע"ש:
ה סָעִיף א המוכר. כת' המ"מ דקמ"ל בזה דאף אם יאמר הלוקח כתבו לי השטר ויהיה בידכם עד שיבא המוכר ויודה לפניכם שכן הוא או יעשה לי קנין בפניכם על זה אפ"ה אין שומעין לו מפני דמחזי כשקרא כיון דבשעת כתיבה עדיין לא ידעו אם האמת הוא כן. סמ"ע:
ו סָעִיף א בפניו. ונ"י פ' גט פשוט כת' שהרשב"א והרא"ה חולקין ומביאו ב"י בסי' ל"ט ס"ו וכן הרמ"א הביא שם בס"ד שיש חולקין. ש"ך:
ז סָעִיף ג אפילו. דמ"מ אין המוכר יכול להוציא מעות מיד זה שכתוב בשטר שקנהו כיון דלא נכתב בשטר שהלוקח הסכים על הקנין ואפשר שגם הי"א קמאי ס"ל דאין המוכר יכול להוציא מעות מיד הלוקח בשטר כזה אלא דס"ל דמ"מ לא יכתבוהו שלא לטרוח להלוקח בדינא ודיינא חנם וע"ל סי' ל"ט מדינים אלו. סמ"ע:
א סָעִיף א אף על פי שאין העדים יודעין אם יש לו. עיין במרדכי סוף פרק המוכר פירות שכ' בזה וז"ל פשיטא דלית להו למידק אי קושטא קאמר או לא דמאן לימא להו שאינו של אחד שבסוף העולם הא אינהו לא קא מסהדי אלא על המתנה שהוא נותן כו' עכ"ל: ונלע"ד דהיינו דוקא היכא שאין ידוע שאין להם שאותו הבית היה בחזקת אדם אחר בזה אין להם לחוש שמא של אחר הוא כיון דלא מסהדי אלא על המתנה אבל אם ידוע להם שהיה הבית בחזקת של אחר והוא אומר להם שקנה ממנו או נתן לו במתנה בודאי דאין להם לעדים לכתוב עד שיראו שטר קנין או עדי חזקה והוא בכלל מ"ש אין כותבין שטר ללוקח אלא מדעת המוכר וכ' הסמ"ע סק"ה דאף אם לכתוב בלשון שאמר להם איך שקניתי שדה פלוני מפלוני כו' דגם לזה אין שומעין לו דאף דא"י להוציא השדה מיד המוכר בשטר כזה מ"מ יהיה קצת קול ויזולו נכסיה כו' ע"ש וצ"ע. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' ב' אודות שטר מכירה שכתוב בו איך שבא לפנינו ראובן ואמר לנו הוו עלי עדים וכתבו ותנו ליד שמעון אותו חצי בית שהיה שייך לגיסי לוי ולקחנו אותו מגיסי לוי ע"פ דת ודין תורתנו ומעתה החצי בית עם כל זכיותיו יהיה שייך לשמעון כו' כנוסח שטרי מכירות ועתה באו בע"ח של לוי ורוצה לגבות חובו מן חצי בית של לוי הנ"ל באמרו שמעולם לא הוחלט לראובן וראובן אין לו שטר מכירה מלוי ולא עדי חזקה רק ראובן אמר מעצמו כך לעדים ונשאל אם יכול זה הבע"ח להוציא מחזקת ראובן שנזכר בשטר שאותו חצי הבית לקח מגיסו לוי על פי דת ודין תורתינו ומסתמא עדים אכולי מלתא מסהדי כו' והשיב שדעתו נוטה שראובן צריך לברר שניתן לו ע"פ דת או בשטר או בחזקה אבל אם א"י לברר בשטר או בחזקה חצי הבית ברשות גיסו לוי עומד והודאת לוי אינה כלום במקום שחב לאחרים ובע"ח של לוי גובה מן הבית הנ"ל ולא דמי לאם כתבו בשטר אמר לנו יוסף בן שמעון שלי"ט אי הכהן שהביאו הפוסקים בח"מ סי' מ"ט דהתם לא משתמע מלתא שהוא אמר להם כך רק העדים מעידים שאותו יוב"ש שלי"ט או הכהן אמר לויתי כך וכך ואי לאו דידעי שהוא הכהן או השלי"ט לא כתבו כן אבל בנ"ד שכתבו בפירוש ואמר לנו הוו עלי עדים ותנו ליד שמעון אותו חצי בית שלקחנו מגיסי ע"פ דת ודין תורתנו י"ל שהעדים לא ראו שום החלטה מב"ד או שטר מכירה רק סמכו על מה שאמר להם המוכר וראיה ברורה לזה דהא אם מסר מודעא לפני עדים ואמרו דעו שאני מוכרח למכור מחמת אונס אי לאו דכתבי ואנן ידעינן באונסיה לא הוי מודעא ולא אמרי' מסתמא מדחתמו העדים על דבריו ש"מ דידעו שהיה לו אונס כו' ועוד ראיה מהא דפסקינן בסימן רנ"ה ס"א ש"מ שאמר יש לי מנה ביד פלוני כותבין העדים כך וכך צוה לנו אע"פ שאין יודעים כו' ואיתא הטעם בש"ס ב"ב קל"ח ע"ב דלא חיישינן לב"ד טועין משום דב"ד אחר עדים דייקי וא"כ בנ"ד נמי ב"ד אחר עדים דייקי וצריך להביא ראיה איך קנה החצי בית הנ"ל עכ"ד ע"ש. ולכאורה דין זה מבואר להדיא בסמ"ע סק"ה הנ"ל שכתב דא"י להוציא השדה מיד המוכר בשטר כזה. וא"ל דעכשיו שכתב הסמ"ע דאין העדים רשאים לכתוב אף בכה"ג אם כן אולי נימא חזקה שכדין עשו ומסתמא היה ידוע לעדים שבאמת לקח מלוי דז"א דהא מבואר לעיל סי' ר"ה ס"ה ברמ"א מיהו אם כבר נכתבה המודעא והביא עדים כו' ש"מ דלא אמרינן בכה"ג חזקה שכדין עשו מדצריך אח"כ ג"כ להביא עדים ודו"ק מיהו יש לומר דבאמת זה נכלל בראיית הפנים מאירות הנ"ל מאם מסר מודעא ולא נכתב וידעינן באונסיה וצ"ע:
ב סָעִיף ב הלוקח נותן שכר. עיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ז שכ' דלכאורה משמע שאין קפידא על שטר המכר שיהא של המוכר כיון דהלוקח נותן השכר הרי הוא קנוי לו במעותיו כו' אבל בחידושי הרמב"ן כ' בהדיא דהא דאמר והלוקח נותן השכר תקנת' חכמים הוא שמי שנשכר יתן השכר ומיהו נעשה כאמר לו הילך זוזי והקנה השטר למוכר כו' והדברים וכו' מבוארים בש"ס גיטין כ' והאריך ע"ש בזה ומסיים וז"ל נמצינו למידין מסוגיא זו דבשטר מכר וקנין ממון צריך להיות קנוי השטר למקנה תחלה והוא ימסרנו לקונה ואי לא לא קנה כלל ולהך עובדא דזקן וכו' לא כמו שנוהגין עתה לפעמים שהקונה כותב על נייר שלו או מצוה לכתוב ולחתום בידיעת המקנה שאין בא ליד המקנה כלל שיזכה בו תחלה וימסרנו אחר כך לקונה וא"כ לא זכה בו המקנה מעולם והוי כחספא בעלמא ואין קונה בו כלל וצריך להזהר בדבר ולהודיע לסופרים כי התקלה מצוי מאד ומוציאין ממון בשטרות כאלו שלא כדין עכ"ל ע"ש:
א סָעִיף א או שהעיד כו'. דל"ל לשמא כתב כו' דהא בלא"ה גובה ממשועבדים כמש"ש מ"א ב'. רמב"ן ולקנוניא ג"כ לא כיון שהעיד על עצמו ה"ה שלו ויכול לעשות כל מה שירצה ולקוחות אינהו דאפסידו אנפשייהו:
ב סָעִיף א ויש כו'. עסי' ל"ט ס"ד ומש"ש:
ג סָעִיף ג יש מי שאומר כו'. דשמא אינו רוצה ליקח ובזה השטר יחייבנו ליקח וכמש"ו ואם לא כו':
ד סָעִיף ג ויש כו' אם משמע כו'. ר"ל שכותב בתוך השטר כן שאין אדם רוצה להשביע א"ע כמ"ש בפ"ג דסנה' וכ"ש בשאינו שלו:
ה סָעִיף ג ויש מי כו'. כמש"ו שהרי כו' וכמ"ש הרמב"ן מ"ש הר"י הלוי ושמא יכריחנו ליתן המעות ע"פ השטר כיון דקי"ל דכותבין שטר למוכר כו' י"ל שלא בידיעתי נכתב השטר וע"ל סי' לט סי"ז מש"ש:
ו סָעִיף ג ולכן. ט"ס הוא וצ"ל וכן כו' ועבה"ג והוא טעם דלכן כתבין למוכר כו' ואין בזה חוב ללוקח חדא דאי להכריח ליתן ליתן מעות כנ"ל ועוד דהלוקח נאמן כו' ועבתשובה שם שכ' שלדעת הג' כל שכותבים ואח"כ נותנים מעות על הלוקח להביא ראיה וחלק עליהם כמ"ש כאן וע"ל סי' קצא ס"ד שכ' כדעת הגאון ועב"י שם בשם הרשב"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.