א הַמּוֹצֵא בְּגַל אוֹ בְּכֹתֶל יָשָׁן, שֶׁאֵין זוֹכְרִים מִי בְּנָאוֹ, וְלֹא הָיָה מִימוֹת עוֹלָם בְּחֶזְקַת זֶה שֶׁדָּר בּוֹ עַתָּה וּבְחֶזְקַת אֲבוֹתָיו, הֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ. וְהוּא שֶׁהֶעֶלְתָה חֲלוּדָה, שֶׁאֲנִי אוֹמֵר שֶׁל גּוֹיִים הַקַּדְמוֹנִים הִיא. וְהוּא שֶׁיִּמְצָאֶנָּה מַטָּה מַטָּה, כְּדֶרֶךְ כָּל הַמַּטְמוֹנִיּוֹת הַיְשָׁנִים. אֲבָל אִם מַרְאִים הַדְּבָרִים שֶׁהֵן מַטְמוֹן חָדָשׁ, אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם שֶׁמָּא מֻנָּחִים הֵם שָׁם. וְכֹתֶל חָדָשׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁאֲבוֹתָיו שֶׁל זֶה שֶׁהוּא דָּר שָׁם בְּנָאוּהוּ, וְלֹא יָצָא מֵרְשׁוּתָם, מְצִיאָה הַנִּמְצֵאת בּוֹ מֵחֶצְיוֹ לַחוּץ הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ סִימָן, וְהוּא שֶׁהֶעֱלָה חֲלוּדָה, שֶׁוַּדַּאי נִתְיָאֲשׁוּ בְּעָלָיו מִמֶּנּוּ כֵּיוָן שֶׁאָרַךְ לוֹ שָׁם הַיָּמִים. מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ אִם הֶעֱלָה חֲלוּדָה. וְאִם הוּא מְמַלֵּא כָּל הַכֹּתֶל, חוֹלְקִים, אֲפִלּוּ אִם כָּל הַכֹּתֶל מְשֻׁפָּע, וְלָא אַמְרִינָן מִמָּקוֹם הַגָּבוֹהַּ הוּא וְנִתְגַּלְגֵּל לַמָּקוֹם הַשָּׁפֵל.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמוֹכִין אוֹ בְּנִסְכָּא, שֶׁאֵין הוֹכָחָה מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא לְשָׁם. אֲבָל סַכִּין אוֹ כִיס, הוּא מוֹכִיחַ עַל עַצְמוֹ מֵאֵיזֶה מָקוֹם בָּא, שֶׁאִם יַד הַסַכִּין וּרְצוּעַת הַכִּיס לְצַד חוּץ, וַדַּאי מִחוּץ בָּא שָׁם וְהִיא שֶׁל מוֹצְאוֹ, וַאֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים. וְאִם הֵם לְצַד פְּנִים, הֵם שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אֲפִלּוּ מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּחֶצְיוֹ וְלִפְנִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, כְּשֶׁהוּא טוֹעֵן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁהָיָה יוֹרֵשׁ שֶׁאָנוּ טוֹעֲנִין לוֹ, שֶׁמָּא שֶׁל אָבִיו הָיָה. אֲבָל אִם הוֹדָה שֶׁהֵם מְצִיאָה, הֲרֵי הִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה מַשְׂכִּיר לַאֲחֵרִים, הֲרֵי הֵם שֶׁל שׂוֹכֵר הָאַחֲרוֹן. וְאִם הִשְׂכִּירוֹ לִשְׁלֹשָׁה גוֹיִם כְּאַחַת, הֲרֵי עֲשָׂאוֹ פּוּנְדָק, וְכָל הַנִּמְצָא בּוֹ, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַחֵר יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁהוּא טָמַן, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוֹ פּוּנְדָק.
ד רְאוּבֵן הַדָּר עִם שִׁמְעוֹן בְּבֵיתוֹ וּמַעֲלֶה לוֹ שָׂכָר, אִם צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָרְחוּ נִכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, זָכוּ בָּהֶם שְׁנֵיהֶם. דְּהָווּ כִּשְׁנַיִם הַשֻּׁתָּפִין בֶּחָצֵר (טוּר). אֲבָל אִם קָנָה אֶחָד מֵהֶם בּוֹ מְצִיאָה מִגַּנָּב, אֵין לַחֲבֵרוֹ זְכוּת בָּהּ.
ה הַמּוֹצֵא מָעוֹת בַּחֲנוּת, אִם הָיוּ בֵּין תֵּבָה לְחֶנְוָנִי הֲרֵי הֵם שֶׁל בַּעַל הַחֲנוּת. וְאִם מְצָאָם עַל הַתֵּבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִתֵּבָה וְלַחוּץ, הֲרֵי הֵם שֶׁל מוֹצְאָם. וַאֲפִלּוּ יֵשׁ בָּהֶן סִימָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל הַתֵּבָה שֶׁל חֶנְוָנִי הֵם (הַכֹּל בַּטּוּר ונ"י). מָצָא מָעוֹת בַּחֲנוּת הַשֻּׁלְחָנִי, בֵּין כִּסֵא לַשֻּׁלְחָנִי, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל שֻׁלְחָנִי. מְצָאוֹ עַל הַכִּסֵא לִפְנֵי הַשֻּׁלְחָנִי, אֲפִלּוּ הָיוּ צְרוּרִין וּמֻנָּחִין, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל מוֹצְאָם, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב גּוֹיִים, שֶׁאִם לֹא כֵּן חַיָּב לְהַכְרִיז מִפְּנֵי שֶׁהֵם צְרוּרִים יֵשׁ בָּהֶם סִימָן.
ו הַמּוֹצֵא קְצִיעוֹת בַּדֶּרֶךְ, אֲפִלּוּ בְּצַד שְׂדֵה קְצִיעוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְכֵן תְּאֵנָה שֶׁהִיא נוֹטָה לַדֶּרֶךְ וְנִמְצְאוּ תְּאֵנִים תַּחְתֶּיהָ, מֻתָּרִים, שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁים מֵהֶם, מִפְּנֵי שֶׁהַתְּאֵנָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, עִם נְפִילָתָהּ נִמְאֶסֶת. אֲבָל זֵיתִים וַחֲרוּבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲסוּרִים. וּתְמָרִים שֶׁמַּשִּׁירָם הָרוּחַ, מֻתָּרִים, שֶׁחֶזְקָתָן, שֶׁהַבְּעָלִים מְחָלוּם לְכָל אָדָם, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת אוֹכְלִים אוֹתָם מֵחֲמַת מְתִיקוּתָם. וְאִם הָיוּ שֶׁל יְתוֹמִים שֶׁאֵינָם בְּנֵי מְחִילָה, אֲסוּרִים. וְכֵן אִם הִקְפִּיד בַּעַל הַשָּׂדֶה וְהִקִּיף מְקוֹם הָאִילָנוֹת, אוֹ תִּקֵּן מָקוֹם שֶׁיִּפְּלוּ בּוֹ הַנּוֹבְלוֹת עַד שֶׁיְּלַקְּטֵם, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים, שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַעְתּוֹ שֶׁלֹּא מָחַל:
ז מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרוֹת בִּמְקוֹם הַגְּרָנוֹת, אִם הָיוּ כְּמוֹ קַב בְּתוֹךְ ד' אַמּוֹת אוֹ בְּיוֹתֵר עַל ד' אַמּוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַבְּעָלִים מְטַפְּלִים בַּאֲסִיפָתָן. הָיוּ מְפֻזָּרִים בְּפָחוֹת מִד' אַמּוֹת, לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא הַבְּעָלִים הִנִּיחוּ שָׁם. וְכֵן יוֹתֵר מִקַּב בְּד' אַמּוֹת (טוּר). הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בְּב' אַמּוֹת, אוֹ קַבַּיִם בְּח' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מִינִים כְּגוֹן תְּמָרִים וְשׁוּמְשְׁמִין, כָּל אֵלּוּ סָפֵק, לְפִיכָךְ לֹא יִטֹּל, וְאִם נָטַל אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ בִּתְמָרִים לְחוּד דְּלָא נָפִישׁ טָרְחַיְהוּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (טוּר), אוֹ בְּשׁוּמְשְׁמִין לְחוּד דְּחָשִׁיבֵי, הָוֵי סָפֵק (רַשִׁ"י).
ח גּוֹזָל שֶׁמְּדַדֶּה (פֵּרוּשׁ, שֶׁמִּתְנוֹדֵד) וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְרֹחַ, הַנִּמְצָא קָרוֹב לְשׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ. חוּץ לַחֲמִשִּׁים אַמָּה, הֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאוֹ, שֶׁאֵין הַגּוֹזָל מְדַדֶּה יוֹתֵר עַל חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּבִשְׁבִיל שֶׁל כְּרָמִים אֲפִלּוּ חוּץ לְנ' אַמָּה הָוֵי שֶׁל בַּעַל הַשּׁוֹבָךְ (טוּר). נִמְצָא בֵּין שׁוֹבָכוֹת, הֲרֵי הוּא שֶׁל קָרוֹב. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, יַחֲלֹקוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ יוֹנֵי שְׁנֵי הַשּׁוֹבָכוֹת שָׁוִין בְּמִנְיָן, אֲבָל אִם הָיוּ יוֹנֵי הָאֶחָד רַבִּים, הַלֵּךְ אַחַר הָרֹב, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רָחוֹק. וְכָל זֶה בְּגוֹזָלוֹת שֶׁאֵינָן מַפְרִיחִים, אֲבָל אִם הֵם מַפְרִיחִים, בְּכָל עִנְיָן שֶׁל מוֹצְאוֹ (טוּר).
ט כָּל הַמּוֹצֵא אֲבֵדָה, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סִימָן בֵּין שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן, אִם מְצָאָהּ דֶּרֶךְ הַנָּחָה אָסוּר לִגַּע בָּהּ, שֶׁמָּא בְּעָלֶיהָ הִנִּיחוּהָ שָׁם עַד שֶׁיַּחְזְרוּ לָהּ, וְאִם יָבֹא לִטְּלָהּ, וְהָוֵי דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, הֲרֵי אִבֵּד מָמוֹן חֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בָּהּ סִימָן לְהַחֲזִיר בּוֹ. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, הֲרֵי זֶה הִטְרִיחָן לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ וְלָתֵת סִימָנֶיהָ. לְפִיכָךְ, אָסוּר לוֹ שֶׁיִּגַע בָּהּ עַד שֶׁיִּמְצָאֶנָּה דֶּרֶךְ נְפִילָה. אֲפִלּוּ נִסְתַּפֵּק לוֹ הַדָּבָר, וְלֹא יָדַע אִם דָּבָר זֶה אָבוּד אוֹ מֻנָּח, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ, וְאִם עָבַר וּנְטָלוֹ אָסוּר לוֹ לְהַחֲזִירוֹ לְשָׁם. וְאִם הָיָה דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן, זָכָה בּוֹ וְאֵינוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ. וְכָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סִימָן, בֵּין סְפֵק הַנָּחָה בֵּין בְּדֶרֶךְ נְפִילָה, בֵּין בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד בֵּין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, חַיָּב לְהַכְרִיז.
י כֵּיצַד, מָצָא טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד הַגָּדֵר, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם. בִּסְרַטְיָא (פֵּרוּשׁ, דֶּרֶךְ רְחָבָה שֶׁהוֹלְכִים שָׁם רַבִּים תָּדִיר), נוֹטֵל וּמַכְרִיז. מָצָא גוֹזָלוֹת מְקֻשָּׁרִים בְּכַנְפֵיהֶם וּמְדַדִּין, אַחַר הַגָּדֵר (פֵּרוּשׁ, גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים) אוֹ אַחַר הַגַּפָּה (פֵּרוּשׁ, סְתִימַת כֹּתֶל שֶׁל עֵצִים אוֹ שֶׁל קָנִים) אוֹ בַּשְּׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶם, שֶׁמָּא בַּעֲלֵיהֶן הִנִּיחוּם שָׁם. וְאִם נְטָלָם, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיוּ קְשׁוּרִים קֶשֶׁר שֶׁהוּא סִימָן, חַיָּב לְהַכְרִיז. וְכֵן אִם מְצָאָם קְבוּעִים בִּמְקוֹמָם, חַיָּב לְהַכְרִיז, שֶׁהַמָּקוֹם סִימָן. הַגָּה: כָּל אֵלּוּ דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם; אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים בְּכָל זֶה וּסְבִירָא לְהוּ דְּג' חִלּוּקִים בַּדָּבָר: דְּאִם הַדָּבָר מִשְׁתַּמֵּר כְּגוֹן טַלִּית אוֹ קַרְדֹּם בְּצַד גָּדֵר, וְהוּא סָפֵק אִם הִנִּיחוּ בְּעָלִים שָׁם, לֹא יִגַּע בָּהֶן בֵּין יֵשׁ בּוֹ סִימָן בֵּין אֵין בּוֹ סִימָן; עָבַר וּנְטָלוֹ וְהוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ, אִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן יַכְרִיז (טוּר), אִם אֵין בּוֹ סִימָן יְהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ (הַמַּגִּיד פט"ו דִּגְזֵלָה ונ"י פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת) ; לֹא הוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ, יַחֲזֹר וְיַנִּיחֶנּוּ עַל מְקוֹמוֹ. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר כְּלָל, אֲפִלּוּ וַדַּאי הֻנַּח וְאֵין בּוֹ סִימָן לֹא בַּחֵפֶץ וְלֹא בַּמָּקוֹם, הָוֵי שֶׁל מוֹצָאוֹ; וְאִם יֵשׁ בּוֹ סִימָן, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּבְמָקוֹם שֶׁמִּשְׁתַּמֵּר קְצָת, כְּגוֹן שְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת, אֲפִלּוּ סָפֵק הִנּוּחַ, יֵשׁ בּוֹ סִימָן נוֹטֵל וּמַכְרִיז; וְאִם אֵין בּוֹ סִימָן, לֹא בְגוּפוֹ וְלֹא בַמָּקוֹם, לֹא יִטְּלֶנּוּ, וְאִם נְטָלוֹ רַק בְּיָדוֹ וְלֹא הוֹלִיכוֹ לְבֵיתוֹ לֹא יַחֲזִיר, שֶׁהֲרֵי אֵין הַמָּקוֹם מִשְׁתַּמֵּר הֵיטֵב, וִיהֵא מֻנָּח עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ. וְכֵן נִרְאָה לִי עִקָּר (טוּר וְהַמַּגִּיד).
יא מָצָא בָּאַשְׁפָּה כְּלִי מְכֻסֶה, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. הַגָּה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בָּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְפַנּוֹת כְּלָל, אֲבָל אִם מִתְּחִלָּה עָשׂוּי לְפַנּוֹת, הַמַּטְמִין בָּהּ דָּבָר, אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא וַהֲרֵי הוּא שֶׁל מוֹצְאָהּ (טוּר). וְאִם אַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְהִתְפַּנּוֹת הִיא, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּצָאוֹ מְכֻסֶה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וְכֵן אִם הָיוּ כֵּלִים קְטַנִּים, כְּגוֹן סַכִּין וְשַׁפּוּד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אֲפִלּוּ הָיוּ מְכֻסִים בָּאַשְׁפָּה הַקְּבוּעָה, נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁאֶפְשָׁר כְּשֶׁכִּבְּדוּ הַבַּיִת הִשְׁלִיכָן שָׁם (טוּר).
א סָעִיף א והוא שהעלה חלודה כו' דאל"כ לא יגע בהן כן מוכח ברש"י ותוס' וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל"כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא עכ"ל הג"א מא"ז ור"ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע"ל ס"י בהג"ה:
ב סָעִיף א והוא שימצאנו מטה מטה כו' דברי המחבר צל"ע דזה לשון הטור והוא שהעל' חלודה כו' וכ' הרמב"ם ז"ל והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה שהרמב"ם מפרש דשתיך טפי דבש"ס שימצאנו מטה מטה וכן נרא' להדיא מה' המ' דאל"כ קשה מנ"ל להרמב"ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע"כ כ' הטור וכ' הרמב"ם כו' משום דאפשר דפירש"י והרמב"ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעל' חלודה ובין שנמצ' מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר שמצריך שניהם קשה תרווייהו ל"ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפי' הש"ס לכך פסק דבעי' דתרווייהו לחומרא:
ג סָעִיף א כדרך כל המטמוניות כו' ע' בסמ"ע סק"ג משמע מדבריו דס"ל דר"ל דעת' מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם בפי' המשנה וז"ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שיכול לומר שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ"ל ועיין בסמ"ע ס"ק ד':
ד סָעִיף א נסתפק לו הדבר כו' אם הוא מטמון חדש:
ה סָעִיף א לא יגע בהן. אם הוא במקום שרוב ישראל מצוים שם:
ו סָעִיף א מחציו ולחוץ כו' ירושלמי תני מצא בין פסים מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אם היה מפולש לפנים אפי' מחציו ולחוץ הרי הוא של בעה"ב אם היה מפולש לחוץ אפי' מחציו ולפנים הרי אלו של מוצאיהן עכ"ל וכן הוא בתוספת' רק שבמקום פסים איתא שם פצים ובמפולש איתא בזה הל' אם היה מפולש כולו לפני' אף מה שמחציו ולחוץ של בעה"ב כו' ונראה פי' מפולש שהחור מפולש לפנים דהיינו שהחור נראה מבפנים והוא כולו מפולש לפנים ובחוץ הוא סתום אפי' מה שחציו ולחוץ הוא של בעה"ב דודאי מבפני' בא וכן איפכא כן נ"ל ולכך לא הביא והפוסקי' התוספת' והירושלמי מפני שהוא פשוט כתב הסמ"ע מחציו ולחוץ כו' נראה דאע"פ אם נמצ' מטה מטה כדרך המטמוניו' וצ"ל נראה דאע"פ שאינו נמצא מטה מטה כו' ומ"מ ק' לי מנ"ל הא ואדרב' נראה להיפך דהא התוס' והרא"ש והטור שכתבו כאן והוא שהעלה חלודה הוציאו כן ממאי דקשי' להו הא ודאי הניח ואפי' ספק הניח לא יגע בהן ועוד דביש בו סי' נוטל ומכריז וע"כ תירצו דגם כאן מיירי דשתיך טפי דהיינו שהעל' חלודה כמו ברישא דכותל ישן וא"כ הרמב"ם דמפרש דשתיך טפי שנמצא מטה מטה ע"כ מפרש גם בסיפא כן דאל"כ קשה קושיות התוס' והרא"ש ואם נאמר דיש לו תירוץ אחר על קושיית' וכמ"ש ה' המ' שיש מי שתירץ דמיירי שנראים הדברים שזה ימים מרובים שדברים אלו כאן ומפני יאוש בעלים נגעו בה ותירוץ אחר דכיון שהחור פתוח לר"ה ה"ל כנמצא אבידה בעיר שרובה עכו"ם וה"נ ברוב עכו"ם הוא והרמב"ם ז"ל כתב סתם כפשט השמועות עכ"ל א"כ גם א"צ שהעלה חלודה ע"כ מיירי ברוב ישראל וא"כ צריך להרמב"ם והמחבר שימצאנו מטה מטה ונראה דמשמע ליה לסמ"ע דל"ש בכותל חדש שימצאנו מטה מטה ועוד דא"כ היאך שייך לומר מחציו ולחוץ כיון שהוא בקרקע ואע"ג דהמחבר ס"ל בכותל ישן שימצאנו מטה מטה ושיעל' חלודה היינו לענין שגם מה שמחציה ולפנים יהא שלו דבכה"ג מספקא ליה להמחבר אבל מה שחציו ולחוץ פשיטא ליה דבהעל' חלוד' לחוד סגי וכן נראה עיקר בדעת המחבר ודוק:
ז סָעִיף א שהעל' חלוד' כו' דאל"כ לא יגע בהן כמ"ש לעיל:
ח סָעִיף א אפי' אם העלה חלוד' כו' שאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים תוס' ע"ל סימן רס"ב ס"ה:
ט סָעִיף ב אם כיס הוא מוכיח כו'. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב"ח לא פסק כן אלא כהרמב"ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב"ם וסמ"ג כן וכמו שכתוב הכ"מ ומהר"א שטיין והכי מוכח בש"ס דאל"כ מאי פריך פשיטא ע"ש ודוק וגם מהרש"ל בבאורו לסמ"ג פי' כן ע"ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פירוש לדבריו פי' שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא"ש ואפשר שטעות המדפיס יש וההוספה שהוסיף התלמיד צריך להיות קודם לכן ע"ש:
י סָעִיף ג הרי אם כו' מיירי שהבע"ה אינו דר עמהן דאם לא כן הרי הוא של בעל הבית שהוא אחרון כמ"ש התוס' ונרא' דלענין דינא לא פליגי הגהת אשר"י והפוסקים עם התוס' דלא כנרא' מדברי הבית חדש דפליגי ע"ש:
יא סָעִיף ג של שוכר אחרון כו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העל' חלוד' כן הוא בהגה' אשר"י מא"ז ומיירי שאין בעה"ב דר שם ונרא' דאם השכירו לאחרים והבעה"ב דר שם עמהם נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העל' חלוד' כמ"ש התוס' דאין בעה"ב שוכח חפצו ימים רבים אבל כשאין בו סימן מתייאש הבע"ה ג"כ כשאחרים דרים עמו וכל זה מוכח בתוס' (דף כ"ו ע"א) ד"ה וניזל בתר בתרא כו' שכתבו ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו וכי משני שעשאו פונדק לג' בני אדם אפי' כי יש סי' מתייאש עכ"ל וא"כ לדידן דלא קי"ל כאוקמתא דעשאו פונדק לג' בני אדם ישראל אלא עכו"ם ומטעמא דיתבאר לקמן סי' רס"ב ס"ב דבג' ישראל לא מתייאש בדבר שיש בו סי' אא"כ עכו"ם דרים עמו דבכה"ג אפי' בעל הבית דר עמהם ויש בו סי' ולא העל' חלוד' הרי הוא של מוצאו דבעל הבית מתייאש כיון שעשאו פונדק לג' עכו"ם כדמוכח בש"ס לשטת התוס' ודו"ק: כתב הסמ"ע סעיף קטן י' של שוכר האחרון פי' אם הוא ישראל עכ"ל ואם שוכר אחרון הוא עכו"ם הוא של מוצאו. טור. וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש עוד כתב שם דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר (כבדו) וחפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית עכ"ל וכן מוכח הטעם בש"ס וכן הוא ברש"י ומוכח בתוס' דאם נמצא בבית בסדק עמוק או בגומא עמוקא בענין שאפשר שלא נמצא ע"י כבוד לא תלינן בשוכר אחרון או בבע"ה ואפשר דמן הראשונים הוא ונתייאשו כיון שחפשו ולא מצאו והרי הוא של מוצאו ע"ש ודו"ק:
יב סָעִיף ג לג' עכו"ם כו'. ומיירי שעדיין ישנם בבית דאל"כ הרי הוא של בעה"ב שהיא בתרא תוס'. ולפי שטת הפוסקים והמחבר שהבעה"ב אינו דר עמהן אפי' אינם עכשיו בבית הדין כן ודו"ק. וע' בסמ"ע ס"ק י"א עד ר"ל ג' עם בעה"ב כו' והא ודאי ליתא דהא איתא בש"ס דג' עכו"ם ועוד דהתוס' הקשו שם מיד בדבור שאח"ז ל"ל ג' ישראל בתרי ובעה"ב סגי אלמא דבג' ישראל היינו בלא בעה"ב כ"ש דג' עכו"ם הוא בלא בעל הבית אלא כוונת התוס' כפשוטו דפחות מג' לא מקרי רוב לענין מציאה דכיון דמסתמא בעה"ב דר שם לפי שטת תוס' לא סגי בב' עכו"ם ליהוי רובא בהכי אלא בעינן רובא דמינכר וזה נראה דעת הרמב"ם והמחבר דצריך ג' עכו"ם לענין שאין אחר או אפילו הבעל הבית א"י לטעון שהוא שלו אע"פ שהוא דר ג"כ שם והטור מפרש הש"ס כפרש"י והרא"ש דג' עכו"ם ל"ד אלא איידי דנקט ג' גבי ישראל נקט נמי גבי עכו"ם וה"ה חד ובלבד שיהא אחרון ולפ"ז משמע ליה להטור דאם הישראל דר שם סגי בב' עכו"ם דלא אידכר בש"ס בכה"ג שלשה עכו"ם כן נ"ל ברור ואם באנו להשוות דברי הטור עם הרמב"ם והמחבר לענין דינא נוכל לומר כמו שכ' מהר"ש אידלש בחידושיו על דברי התוס' וז"ל אפשר לפרש אע"ג דב' עכו"ם נמי הוי רוב לגבי בעל הבית מ"מ כיון דעיקר דירתם אינו כאן אלא שהוא פונדק לא סגי אלא בג' עכו"ם וליכא לאקשויי לא תוקמא בפונדק אלא במשכירו ודר עם ב' עכו"ם דהא פשיטא דתלינן ברוב עכו"ם ועוד דמילתא דלא שכיח הוא שיהא ישראל דר עם ב' עכו"ם עכ"ל א"כ התוס' והרמב"ם והמחבר מיירי להדיא בפונדק והטור מיירי בדרים בו אבל אין דברי מהרש"א מוכרחים ונראה עיקר בדברי כוונת התוס' כדפירשתי ודו"ק:
יג סָעִיף ג אפי' בתוך הבית כו' כתבו התוס' דמיירי שנמצא בזה הענין שנראה שהוא אבדה. נראה דלשיטתם אזלי דמפרשים דמיירי דבע"ה דר עמהם אבל לפי שטת פוסקים ומחבר שאין בעה"ב דר עמהם אפי' אינו נרא' שהוא אבדה הרי הוא של מוצאו כיון דתלינן ברוב עכו"ם ודו"ק:
יד סָעִיף ד זכו בהם שניהם כו' ומדברי התו' פ"ק דמציעא דף י"א סוף ע"א נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע"ש וכן מדברי האגודה פ' השואל:
טו סָעִיף ד דהוו כשנים השותפין כו' וכ"פ הב"ח ולפענד"נ עיקר דהוא כולו של משכיר אף ע"פ שהשוכר דר בו לבדו וכדלקמן סי' שי"ג ס"ג וכמ"ש שם ע"ש:
טז סָעִיף ד מציא' מגנב כו'. כתב הרמב"ן פ' אלו מציאות ריש דף צ"ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והי' שמעון שם יושב והיה סבר הגנב שהוא ראובן הבע"ה ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין שאינו בבית יזכה לו ביתו אע"פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע"כ וע"ש וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:
יז סָעִיף ה ואם מצאם על התיבה כו' בב"ח יישב דברי הרמב"ם בדוחק וע"כ פסק דלא כותיה ולפע"ד נראה עיקר כדברי הרמב"ם (וכן נראה דעת הסמ"ג גם בספר ת"ח נראה דס"ל עיקר כהרמב"ם ע"ש) דכן הוא להדיא בירושלמי א"ר אליעזר כיני מתני' ע"ג תיבה שלו הרי להדיא דר"א גופ' דבש"ס דילן אמר למילתיה נמי אתיבה והא דקאמר בש"ס אפי' מונחת על השלחן היינו משום דדייק מילתא מסיפא וס"ל דתני סיפא לגלוי רישא דחד טעמא אית להו ולהכי גם בירוש' נקט ר' אליעזר כסא ברישא והדר תיבה ובזה נתיישבו דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס כן נ"ל ודוק ע' בספר א"א דף ק' ודו"ק:
יח סָעִיף ה הרי הם של מוצאם. וחצרו לא קנה משום דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם ורבים מצוים שם לא קניא ליה חצרו כ"כ הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם הרשב"א והר"ן וכ"כ ראב"ן סוף דף צ"ג וכ' ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסי' בהן ומוצאו שם הרי הוא שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצוים שם ולא קניא ליה חנותו עכ"ל וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה:
יט סָעִיף ה ואפי' יש בהן סי' כו'. עיין בסמ"ע ס"ק י"ז עד וצ"ע ולפע"ד לק"מ דמור"ם לא ס"ל כהרא"ש אלא כהרמב"ם (וכן דעת הסמ"ג) דדוקא ברוב עכו"ם הרי הוא שלו ולכך הגיה מתחלה ואפי' יש בו סי' להורות דחנות נמי ביש בו סי' מיירי וברוב עכו"ם כמו שולחני דסיפא וכן נ"ל עיקר לדינא ודכן מוכח להדיא דעת רש"י (וכן נראה להדיא דעת הברטנורה) ותוס' סוף דף כ"ז (ומ"ש הטור שר"י חולק על רש"י לא ידעתי מנ"ל הא דאדרבא מדברי התו' שהם סתם ר"י משמע שאין חולק אלא בגירסא אבל לדינא מודה לרש"י שהרי כתבו דשפיר גרסי' צרורים מיירי ברוב עכו"ם) וכן דעת נ"י וסבר' הרא"ש יש לדחות דכיון דאיכא אינשי דעיילי ונפקי התם לא מייאש ברובה ישראל משום דאמר הא דלא מהדר חנוני משום דאפשר דאינש אחרינא אשכח ויחזיר לי בסי' וק"ל. שוב ראיתי שהרב המגיד פ"ט מה' גזלה כתב בשם התוספות והראב"ד כהרמב"ם וסברת הרא"ש הביא בשם הרשב"א וכתב עליו ודוחק הוא ע"ש:
כ סָעִיף ז מצא פירות מפוזרות. ע"ל סי' רס"ב ס"ז:
כא סָעִיף ז כמו חצי קב כו'. פי' בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע"ש ודו"ק:
כב סָעִיף ח הרי הוא של מוצאו וכו'. ע' בסמ"ע סעיף קטן ל"ב שכתב דכיון דליכא למתלי משובך נדדה ובאת שם אמרי' עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברים ושבים עכו"ם נינהו עכ"ל ובתוי"ט פ' לא יחפור תמה על זה דהא במשנ' פרק אלו מציאות (ולקמן סעיף י') מוכח דאין בגוזלות סי' וא"כ אפילו רובם עוברי דרכים ישראל שרי עכ"ל ולפע"ד אין זה קושיא דמ"מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה"ל יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב. וכן בתו' פ' לא יחפור דף צ"ג ע"ב משמע לכאורה כהסמ"ע מיהו הרמב"ן בחדושיו פ' לא יחפור בשם ר"ח והנ"י כתבו כהתוס' י"ט וכ"כ הע"ש וא"כ צ"ל דגוזלות מידע ידע בנפילתן והוי כמו הנך דלקמן סימן רס"ב ס"ו ז' ח' ט' ודו"ק:
כג סָעִיף ח בד"א כשהיו יוני כו' עיין בב"ח דרוצ' ליישב בזה קושית התוס' בד"ה מוצאו כו' ב' שובכים ולא ירדתי לס"ד כי קושית התוס' היא אף באם היה קי"ל דלא כר"ח דאין הולכים אחר הרוב היכא דאיכא קורבה מ"מ היכא דבקורב' שוים ובא' הוי רובא לכל הדעו' אזלינן בתר רובא דהוי דאוריית' דכתיב אחרי רבים וגו' וא"כ לא נוכל לאוקמי מתני' בדפישי וק"ל ע"ש ואפשר לומר דכוונתו הוא דלס"ד דהמקשן יהיה פי' של מחצה על מחצה שולל ב' דיוקים אחד במנין וא' בקורבה וזה אינו סובלות לשון של מחצה כי לא קאי אלא אהרחק מקום וק"ל:
כד סָעִיף ט שיש בהסי' כו'. וכל הפוסקים חולקים ע"ז דביש בה סי' נוטל ומכריו א"ל שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרב לקמן ס"י וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם ע"פ הש"ס מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאוד ע"ש:
כה סָעִיף ט ואם היה דבר שאין כו'. ע"ל סי' רס"ב ס"ד:
כו סָעִיף ט זכה בו ואינו חייב להחזירו כו' והראב"ד והטור השיגו ע"ז דיהא מונח עד שיבא אליהו וכמ"ש הרב לקמן ס"י גם הרב המגיד כתב שהרמב"ן והרשב"א ס"ל דיהא מונח עד שיבח אליהו וטעם הפוסקים הנ"ל הוא דהוה ליה יאוש של"מ כמבואר בהרב המגיד ולפע"ד אין כאן שום השגה על הרמב"ם אדרבה פשט לישנא דש"ס דלא יחזור משמע שהוא שלו דאל"כ ה"ל לפרושי דיהא מונח עד שיבא אליהו אע"ג דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שא"י נמי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה ואפשר גם כוונת הב"י והכ"מ כן בישוב דעת הרמב"ם אלא דלשונו קצת מגומגם אבל מ"ש בסמ"ע ס"ק מ"ב דס"ל להרמב"ם כיון דבשעה שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו עכ"ל אינו נראה כלל דהיכא רמיזא דמיירי דוקא שנטלו אדעתא להחזירו לבעליו ועוד דמה חילוק יש ס"ס בחיסורא אתי לידיה וטעמא דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש הוא כיון דבאיסורא אתי לידיה גם מ"ש הב"ח לדעת הרמב"ם דאף על גב דבאיסורא אתי לידיה מ"מ כיון דאין ממון זה יש לו בעלים בודאי אינו בדין שיהא מונח עד שיבא אליהו דלא אמרו כך אלא היכא שיש לו בעלים ולא נודע מי הוא עכ"ל אינו מובן לי דגם הכא יש לו בעלים אלא דלא נודע מי הוח ואם ר"ל דהכא אפשר דשל הפקר הוא א"כ גם בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש של"מ אפשר כן הוא ואפ"ה אמרינן דלא הוי יאוש אלא הדבר ברור כדפי' (והמגדול עוז בלבל דבריו שלא במשפט כדרכו ואין צורך להשיב על דבריו כלל):
כז סָעִיף ט חייב להכריז ע"ל סי' רס"א ס"ג:
כח סָעִיף י מקושרים בכנפיהן. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה עד דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמישים אמה נראה דקשיא ליה דא"כ הרי הוא של בעל השובך וכדלעיל סעיף ח' וכ"כ בתי"ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרב' נראה להיפך דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הניח או נפיל' שלא בכונה א"כ ל"ל מדדין א"ו מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישי' לנפילה וכמ"ש התוס' פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג ע"ב) ד"ה ודאי בההוא נפל כו' דהיכא דמצי' למימר דמשובך בא לית לן למיתלי בנפיל' כו' והכי משמע ממאי דאמרינן בש"ס אמר רב עוקבא בר חמא במדדין ובפרק לא יחפו' איתא אמר רב עוקבא בר חמא כל המדדה אין מדדה יותר מנ' אמה. דמיירי שיש שובך תוך נ' וחיישינן דמה שובך אתי והוי נמי ספק הינוח הואיל ומקושרין ונמצאו אחר הגדר או אחר הגפה וכן פירש"י בש"ס ואיכא למימר אינש אצנועינהו הואיל ומקושרים עכ"ל אבל לעיל ס"ח מיירי שאין מקושרין ואין להקשות אמאי לא משני בש"ס (פרק אנו מציאות דמיירי שאין שובך קרוב תוך נ' אמה ומטעמא דחיישינן לנפילה דלא הוי מקום סימן י"ל דא"כ ממ"נ יטול ויכריז דאי אינש אצנעינהו יתן סי' במקום ואי נפל' ממנו ודאי נתיאש דמסתמא בעליו הרגישו כשנפל כדלקמן סי' רס"ב ס"ג וכן כתב הרמב"ן בחידושיו פרק לא יחפור בשם ר"ח ונ"י פ' לא יחפור דטעמא דחוץ לנ' אמה ה"ה של מוצאו דההוא דנפל מיניה מייאש כיון דלית ביה סי' ואפי' תימא דלא הרגיש בנפילתו מ"מ יטלנו שהרי מי שנפלה ממנו לא יבקש עוד וא"כ יהא בידו עד שיתברר של מי הוא ואמאי קתני לא יגע בהן לכך צריך לאוקמא במדדין ודוק היטב:
כט סָעִיף י דאם הדבר משתמר כו'. כלו' שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוס' והרא"ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סי' אינו חייב בהשבה הלכך לא ייגע בהן:
ל סָעִיף י הוא ספק אם הניחו כו'. הל' מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בהן הוא משום שלדעת הונח במקום המשתמר וא"כ הוי ודאי הניח וכן הוא לשון הרא"ש כללא דמילתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקורדם בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע"ש:
לא סָעִיף י ובמקום שאינו משתמר כלל כו' גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא דבודאי הניח ואין בו סי' אפילו במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע"כ הוכרחו הטור והרא"ש לפרש כמו כריכות קטנות בר"ה שאין בהם סי' לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהם סימן לא בחפץ ולא במקום עכ"ל רוצה לומר דדוקא בכה"ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאו זה והילכך בהיתרא אתי לידי' אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והר"ב ע"ל סי' רס"ב ס"ס י"ב:
לב סָעִיף י ואם נטלו כו' ומדברי הנ"י והר"ן פרק אלו מציאות והרמב"ן והרשב"א והרב המגיד פט"ו מהל' גזילה נראה להדיא דבכה"ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ"נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת בעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סימן הרי הוא שלו וכיון שיכול להניחו בביתו למה לא יהא רשאי להניח במקום שנטל וכן נ"ל עיקר דמשמע דהך דרבי אבא בר זבדא דבש"ס דילן היינו הך דירושלמי ודוק:
לג סָעִיף יא בד"א שמצאו באשפה כו'. עיין בסמ"ע ס"ק נ"ד שכ' עד אבידה מדעת הוא והרי היא של המוצאו וכן הוא לשון הטו' והמחבר שהעתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל כו' ואין זה מוכרח וגם קשה לפ"ז מאי פריך בש"ס אבידה מדעת הוא דלמא ברייתא אשמועינן דיכול ליטלו ולהכריז משא"כ במכוסה דאסור ליגע בו ודוחק לומר דלישנא דנוטל ומכריז משמע ליה שהוא מחוייב ליטלו אלא ודאי פריך אמאי מכריז הרי הוא שלו ויותר נראה שהרמב"ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש"ס לפי האמת ואשפה שאינו עשוי לפנות כלל שהוא מוזכר בדברי המקשה לא הוכרח להביא ואפשר דלדינא מודה להטור וזה נראה טעמו של מור"ם ואף על גב דלקמן סי' רס"א ס"ד לא ס"ל להרמב"ם הכי מ"מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הר"ב דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לומר לדעת הרמב"ם שם וכמ"ש שם ולענין דינא פשיטא עיקר כהטור ומור"ם:
א סָעִיף א ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה. פי' אף שידוע שהיה ביד זה ושל אבותיו ג' או ד' דורות מ"מ כיון שהוא ידוע שלא היה שלהן ושל אבותיהן מעולם והאבידה העלה חלודה ונמצאת מטה מטה כדמסיק מ"ה אמרי' המע"ה שיכול זה המוציא אותן לו' לא של אבותיך היה אלא של עכו"ם אמוריים שהיו דרים מימים קדמונים במקום זה היה כן הוא ל' הגמ' וה"ה של עכו"ם אחרים כל מקום לפי מה שהוא ואפילו חלודה כזה וירידת דרך מטה כזה יכול להיות שאירע מב' ג' דורות שהיו אבותיו של זה מ"מ כיון דמצאו דרך מטמוניות ואפשר שבא שמה מימים קדמונים והיה של עכו"ם המע"ה וכ"כ הטור ע"ש:
ב סָעִיף א הרי הוא של מוצא'. פי' אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע"ה שדר בו לע"ע כתבתי בדרישה טעמים והטעם הכולל לכמה ענינים הוא במ"ש בפרישה בשם המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפילו היכא דאיכא יאוש כיון דאלו הוה ידע ליה לא היה מפקירו וכן נראה מתשובת הרא"ש שהביא הטור ס"ג אבל אין ראיה משם וכמ"ש בפרישה ע"ש:
ג סָעִיף א כדרך כל המטמוניות הישנים דאיכא למימר בשעת הנחה מונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח"כ נשתקע הכותל וגם הוגבהה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומ"ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך:
ד סָעִיף א שמא מונחים הם שם בפרישה כתבתי דנראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצאה באשפה שאינו יכול לפנות שבסוף סי' זה ע"ש מ"ה פסק דלא יגע בו דומיא דאשפה וגם אינם של בעל הגל והכותל:
ה סָעִיף א מחציו ולחוץ כו'. נראה דאע"פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות עפ"ר:
ו סָעִיף א ואם הוא ממלא כל הכותל כו' אפילו הוא חתיכה א' ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי"ל דחולקין בספק ממו כזה:
ז סָעִיף ב ואם הם לצד פנים כצ"ל ואם בוי"ו ר"ל כיון שהיד או הרצועה הן לצד פנים מורה שבע"ה הניח שם מ"ה אפילו נמצא הסכין או הכיס מחציו ולצד חוץ הן של בעל הבית ואם הוא איפכא הן של המוצא אפילו נמצא מחציו ולפנים.
ח סָעִיף ג אבל אם הודה שהוא מציאה כו' הטעם דכבר כתבתי דחצירו של אדם אינו קונה לו בדבר האבידה אלא שהיינו אומרים שלו או של אבותיו היה והרי הוא מודה דהוא מציאה:
ט סָעִיף ג לפיכך אם היה משכיר כו'. הטור כתב זה לדין בפני עצמו והמחבר העתיק ל' הרמב"ם בספ"ו דגזילה בל' "לפיכך ונ"ל דה"ק כיון דאם הוא מודה שהיא מציאה הרי היא של מוצאה שאין חצירו קונה לו מ"ה אם השכירו לג' עכו"ם דבר הנמצא בו הוא של מוצאו ואין הבעל בית יכול לו' חצירי זכתה לי מה שנפל מעכו"ם ופי' זה קצת דחוק וצ"ע:
י סָעִיף ג של שוכר האחרון. פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית:
יא סָעִיף ג ואם השכירו לג' עכו"ם כן הוא ל' הגמ' ולשון הטור הוא ואם היו דרים בו ב' עכו"ם וישראל ביחד כו' ועפ"ר שכתבתי שהלך בשיטת הרא"ש ושכן הוא ג"כ כוונת התוס' אע"פ שכתבו דבפחות מג' לא הוה רוב ר"ל ג' עם הבע"ה הדר עמהם שהמוצא דבר רשאי לקחתו מפני שודאי נתייאש ממנו זה שנפל ממנו כיון שדרים שם רוב עכו"ם ואמר שהם מצאוה ולא יחזירו לו א"נ שתולין לו' שמהם נאבד האבידה שהן רבים ולא מהישראל יחידי שדר עמהן ואפשר שכן נמי דעת המחבר והרמב"ם ואף שכתבו שלשה עכו"ם ל"ד קאמרו א"נ שהן פירשו הגמרא שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם להדבר ועד"ר:
יב סָעִיף ג הרי עשאו פונדק. ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעכו"ם מצאוהו:
יג סָעִיף ד דהוו כשנים השותפין כו' דשכירות ליומא ממכר הוא:
יד סָעִיף ד קנה א' מהם מציאה כו'. כן הוא לשון הטור ולכאורה נראה דל"ד☜ קאמר אחד מהן אלא ה"ה אחר הנכנס לשם וקנהו שם דזיל בתר טעמא דאכתוב בסמוך בשם תשובת הרא"ש אלא אורחא דמלתא נקט דאין מדרך אחרים לכנוס ולקנות שם גם משום דזה הדין מעשה שהיה הוה שנשאל עליו הרא"ש וכמ"ש הטור ושם המעשה היה שקנאהו השוכר ע"ש מיהו אינו מוכרע כ"כ וצ"ע:
טו סָעִיף ד אין לחבירו זכות כו'. בתשובת הרא"ש סיים טעמו וכתב ז"ל דאין זה דבר הפקר דאם נתייאשו הבעלים לרבנן דר"ש דאמרו סתם גניבה יאוש בעלים הרי קנאה הגנב ואי כר"ש דאמר סתם גניבה לאו יאוש בעלים הוא הרי הוא של בעלים וממ"נ אינה הפקר ואין החצר זוכה בה ואף אם היתה הפקר כל זמן שהוא ביד הגנב לא קנה החצר עד שתנוח ע"ג הקרקע כו' עד"ר:
טז סָעִיף ה בין התיבה לחנוני כו'. פי' דרך החנוני להיות יושב מבפנים לחנות ותיבה שבה דברים שמוכר לפניו ופתחו במקום שעומד שם ונוטל משם למכור והקונים עומדים בחנות מצד התיבה ולחוץ וחנוני מניח שם המעות שמקבל מהקונים לתוך התיבה ומ"ה הנמצא בינו ובין צד פתיחת התיבה ודאי מיד החנוני נפל והוא שלו דלא נתייאש ממנו:
יז סָעִיף ה ואפילו יש בהן סי'. כן הוא דעת ר"י והרא"ש ז"ל הרא"ש מפני שישראל האובד המעות מייאש ואומר אמרי קמיה חנוני שאבדתיהו ולא מהדרי לי ודאי דעתיה למגזלה ולא מצינא למוקמיניה בדינא דמשתמט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי חד מינייהו אשכחי' כו' אבל דעת רש"י הוא דדוקא בדבר דלית בהו סימן הוא של מוצאו וכמ"ש הטור בשמו וכן הוא דעת הרמב"ם וכמו שסיים המחבר שהעתיק ל' בסוף סעיף זה וכתב דברוב ישראל חייב להכריז מפני שיש בהן סימן ודין שולחני וחנוני בזה שוים הם ומור"ם שכתב אדברי המחבר בריש סעיף זה ז"ל אפילו יש בהן סי' נתן מכשול לפני הקוראי' דבסוף אמ"ש שם דביש בהן סי' חייב להכריז הל"ל די"א דאין חייב להכריז דאז היינו לומדים מדבריו תרתי חדא דלאו דברי הכל הוא אלא די"ל כן והשני שדין חנוני והשולחני שוין הן בזה אליבא דשני הדעות וצ"ע:
יח סָעִיף ה וי"א דעל התיבה של החנוני. אבל בנמצא על הכסא כ"ע מודו דהיא של המוצא וכן הוא בגמ' וכתב הטור החילוק שביניהם ז"ל דרך הבאים להחליף ליתן מעותיהן על השלחן (מ"ה הוא של המוצא) משא"כ בחנות שאין דרך הבאי' לקנות ליתן חפציהן על התיבה וצ"ע:
יט סָעִיף ה בין כסא לשולחני כסא הוא רגל שהשלחן מונח עליו ועליו הוא מחליף והוא מפסיק בין השולחני. המחליף העומד לפנים בחנות ובין הבאים להחליף העומדי' בחוץ לחנות וכעין תיב' החנוני הנ"ל המפסיק בין חנוני המוכר ובין הבאי' לקנות ממנו ומה"ט הנמצא בינו דשולחני ובין הכסא הוא דשולחני דבודאי מידו נפל ובא לשם אבל מה שעל השלחן וחוצה לו של המוצאו מטעמי' שכתבתי וק"ל:
כ סָעִיף ה על הכסא לפני השולחני פי' אפילו מצאן על הכסא העומד לפני השולחני וכ"ש כשמצאו מהכסא וחוצה לה לצד פתח החנות וכן הוא בגמרא וטור ע"ש:
כא סָעִיף ה שאל"כ חייב להכריז כו'. כבר כתבתי דר"י ורא"ש חולקין בזה ומטעם שכתבתי לעיל בסמוך אדברי מור"ם שכתב בהנמצא בחנות דאפילו ביש בו סימן מיירי ע"ש דאותו טעם שייך ג"כ בזה ובע"ש ערבב הדברי' ומשמעות דבריו הוא דבחנוני אפילו ברוב ישראל ויש בו סי' הוא של מוצאו וא"צ להכריז וז"א וכמ"ש ודו"ק:
כב סָעִיף ו קציעות. הן תאני' שנתייבשו בשדה שחותכין אותן מהאילן ומניחן בשדה לייבשן כדי להיותן עומדין ומקיימין זמן ערוך:
כג סָעִיף ו שהבעלי' מתייאשי' מהם. בגמרא אמרו דדרך תאני' ותמרי' ליפול מהאילן ומ"ה נתייאשו מהנופלי' מהאילן אפילו קודם נפילתן ממנו דאל"כ הוי יאוש שלא מדעתו ובאיסור' בא ליד המוצא וגם הקציעות בשע' שבא הבע"ה ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבתן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבא ליד המוצא ועי' פ"ר:
כד סָעִיף ו עם נפילתה נמאסת. לכאורה היה נראה דזה הטעם הוא ג"כ בקציעות דאל"כ ה"ל להרמב"ם והטור והמחבר לכתוב טעם בהן למה הן של מוצאו ועפ"ר דשם כתבתי דז"א אלא הן של מוצאן מטעם שכתבתי לפני זה:
כה סָעִיף ו והקיף מקום האילנות. פירוש שלא יכנסו בהמות וחיות שם:
כו סָעִיף ו או תיקן מקום שיפלו כו'. נראה דזה קאי גם אתאני' הנ"ל דאם תקנו מקום שיפלו שם לא נתייאש אם לא שתאמר שבנפילתן ממקום גבוה אפילו על דבר נקי ורך הם נמאסי' והוא דוחק:
כז סָעִיף ז במקו' הגרנו'. וכ"כ הטור ושם כתבתי בפרישה דס"ל דתלוי הדבר במקו' מציאתן וכיון שנמצאו במקו' הגרנות אפי' נמצאו לאחר זמן הדישה תולין אותו בבעלי' דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרי' במרחק ד' אמות ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה ע"ש:
כח סָעִיף ז קב בתוך ד' אמות. לשון הטור הוא בד' אמות על ד"א או יותר ועד"ר שם כתבתי דנ"ל דלשני אוקימתא שבתו' מתפרש בכך והוא חומרא דדוקא הנמצא בתוך מרחב גדול בקב ד' על ד' הוא של מוצאו הא אם מפוזר במרחב ד' על ב' לא יגע בו וגם האיבעי' דלא איפשט' בחצי קב בתוך ב' אמות ר"ל כה"ג דאפי' הוא במרחב ב' על ב' [ב' על ד'] אפ"ה מכח ספק לא יגע בו והמחבר נקט ל' הרמב"ם דנקט ל' הגמרא כפשוטו:
כט סָעִיף ז או ביותר על ד' אמות. כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם פט"ו דגזילה דין י"ב פי' הקב נמצא מפוזר במרחב שהוא יותר מד' אמות והל' קצת מגומגם במ"ש או ביותר על ד' אמות דה"ל לסיים בל' שהתחיל ולכתוב או בתוך יותר מד' אמות וגם קשה דלא לצורך כתבו דכיון דנמצא בתוך ד' אמות הוא שלו כ"ש בנמצא בתוך יותר מד' אמות (וזה קשה ג"כ בדברי הטור שכתבו וכנ"ל) ואין לומר דכוונתו הוא דבנמצא יותר מקב פירות מפוזר על ד' אמות עד קביים אפ"ה הוא של מוצאו דזה אינו דבזה דינו לא יגע בהן וכמו שהגיה מור"ם ז"ל מיד אחר זה על דברי המחבר וכתב ז"ל וכן יותר מקב בד' אמות וכ"כ הטור בהדי' דיותר מקב בד' אמות הוא איבעי' דלא איפשט' ואפשר דכתבו הרמב"ם והטור והמחבר בשביל הדיוק וללמדינו זה אתא דדוקא קב ביותר בד' אמות הוא של מוצאו הא ביותר מקב אפילו ביתר מד"א אע"פ שהטירחא לפי השיעור אחד הוא אפ"ה אינו של מוצאו כי הוא בכלל האיבעי' דלא איפשיט' בגמ' כמו במצא קביים בתוך ח' אמות וכדמסיק המחבר וכתב דהו' ספק וק"ל:
ל סָעִיף ז אפי' בתמרי' לחוד כו'. פי' אם נמצאו קב תמרי' בד' אמות והם מחולקי' בגירסת הגמ' ומור"ם נמשך אחר ל' הטור והוא גרס בגמ' כמ"ש כאן וכבר כתב המ"מ על הרמב"ם שם וז"ל דלפי גירסת גמרתינו אינו כן אלא הכוונה הוא בכל א' בפני עצמו אי אמרי' כיון דתמרי' ורימוני' לית בהו טירח' באסיפתן שהן גסין אינו מייאש הבע"ה מהן אלא יאספם לנפשו ושומשמין הן חשובין יותר משאר פירות מיבעי' להו אי אמרי' דיבא בע"ה לטרוח ולאסוף קב מהן בד' אמות מפני חשיבותן או לא:
לא סָעִיף ח בתוך נ' אמה בגמרא אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דאינה יכולה לפרוח:
לב סָעִיף ח הרי הוא של מוצאו כו'. דכיון דליכא למיתלי משובך נדדה ובאה שם אמרינן עוברי דרכים עברו שם ונופלי' מהם ורובא דעלמא העוברי' ושבים עכו"ם נינהו:
לג סָעִיף ח ובשביל של כרמי' כו'. פרש"י שע"י הכרמי' דרכה לנדדה אפילו חוץ לנ':
לד סָעִיף ח הרי הוא של קרוב. פי' כשהוא בתוך נ' לשניה' אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה"ה בשביל של כרמי' אפילו ביותר מחמשי':
לה סָעִיף ח הלך אחר הרוב דקי"ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ"ש הטור והמחבר בסימן רנ"ט:
לו סָעִיף ח בכל ענין הן של מוצאו תלינן ברובא דעלמא שהן עכו"ם ולא בקרוב אף שהוא של ישראל:
לז סָעִיף ט אם מצאה דרך הנחה. היינו כגון טלית או קרדום בצד גדר וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה דדרך עובדי האדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שיבח השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחו משם:
לח סָעִיף ט ואם הי' דבר שיש בו סימן כו'. שמא יפסידו בעליהן שהניחן שם ע"י לקיחתו של זה המוצא אף שדעתו ליטלו ולהחזירו למי שיתן בו סימן עכ"פ גורם לרוב עליהן טרחא לרדוף אחריה וליתן בה סימנים וכ"ש אם אין בה סימן שיגרום לו היזק בכולו וכדמסיק המחבר וכתב טעמים הללו:
לט סָעִיף ט עד שימצאנה דרך נפילה. כגון שמצא בסרטי' וכדמסיק ואז אם יש בו סי' נוטלה ומכריז ואם אין בה סי' הרי הוא של המוצאן:
מ סָעִיף ט אפי' נסתפק לו הדבר כו'. פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מ"ה יש להסתפק אם הניח בעליה' שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא שם בלי כוונה שאינו משומר כל צרכו:
מא סָעִיף ט אסור לו להחזירו לשם. מדקאמר אסור להחזירו ע"כ בדבר שיש בו סי' מיירי דאי באין בו סי' הא מסיק וכתב דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך ליה אמצא במקו' שיש להסתפק בהינוח או בחיבור דאז מיד שנטלן בידו אפילו לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סי' או אפילו בודאי הינוח והלך עמו לביתו וכ"כ הטור ומור"ם בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר.
מב סָעִיף ט ואם היה דבר שאין בו כו'. קאי אאם עבר ונוטלו דקאמר דלא יחזירנו למקומו ומסיק ובא לומר אלא מה יעשה ואמר דאם אין בו סי' והוא כבר נטלו זכה בו ואם יש בו סימן חייב להכריז ועד"ר שם כתבתי דרבים תמהו על הרמב"ם במ"ש דזכה לנפשו בדבר שאין בו סי' הלא באיסורא בא לידו דה"ל יאוש שלא מדעת וכמ"ש מור"ם בסמוך והב"י והכ"מ כתבו ישוב לזה ודחיתי דבריהם שם בדרישה וכתבתי הנלע"ד דס"ל כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה שלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן ס"ל דבזה כ"ע מודים דיחזקנו המוצאו לעצמו:
מג סָעִיף ט ומה שכתב בין ספק הנחה בין כו'. ברמב"ם נא כתב תיבת ספק אלא ז"ל בין בדרך הנחה כו' והמחבר דקדק וכתב ספק הנחה משום דבודאי הנחה דהוא מקום המשומר קי"ל דאף אם נטלה ממקומה כ"ז שנח הוליכה לביתו חוזר ומניחה במקום שנטלה ואפי' בדבר שאין לו סי' וכמ"ש הטור ומור"ם בסמוך ולגירסת הרמב"ם שכתוב בו בדרך הנחה נראה ליישב דקאי ג"כ אמקום שאין משתמר לגמרי כ"א קצת אבל יש עדים שבכונ' הניחם שם ואפילו בזה קאמר דנוטל ומכריז דאמרינן ודאי היה דעתו לחזור ולטלו משם לפי שעה מאחר שאינו משומר לגמרי ושכחו מלקחו וניחא לבעליהן מסתמא שיקחנה משם ישראל ויכריז עליו קודם שיקחנה עכו"ם או ישראל דלא מעלי ויחזקנו לעצמו:
מד סָעִיף י כיצד כו'. בא לפרש איזה דרך הנחה וקאמר דהיינו במצא טלית בצד גדר. ודרך נפילה כשמצאו בסרטיא דהוא מקום ר"ה וכבר נתבאר טעמם בסעיף שלפני זה ע"ש:
מה סָעִיף י מקושרי' בכנפיה'. בגמרא (דף כ"ה ע"ב) ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סי' דכ"ע הכי קטרי להו גם במקו' א"א לומר בו סי' כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם ואין כאן סימן מקום דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה"ל ספק הינוח שם מבעליהן בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה וכל ספק הינוח במקום שאין משתמר כ"כ דינו דלא יגע בו ואם נטלה ממקומו ס"ל להרמב"ם דזכה בו המוצאו מטעם שכתבתי בסעיף שלפני זה:
מו סָעִיף י ומ"ש הרמב"ם והמחבר אחר הגדר או אחר הגפה. חשבו למקום שאינו משתמר אלא קצת ובצד הגדר חשבו המחבר למקום המשתמר בריש הסימן הוא ראייה למ"ש בפרישה בשם ר' ירוחם דיש חילוק בין צד הגדר לאחורי הגדר ע"ש בר"ס זה:
מז סָעִיף י אבל יש חולקין בכל זה וסבירא להו דג' חילוקי' בדבר כו'. בכל ג' חילוקי' הללו אין פלוגתא מבוארת אדברי הרמב"ם אלא בתרי ענייני' חדא במ"ש הרמב"ם דבמצאו במקום שאינו משתמר כ"א קצת ונוטלו ואין בו סימן דהוא של מוצאו ושאר הפוסקי' ס"ל דיהא מונח בידו עד שיבא אליהו כיון דבא לידו באיסורא וה"ל יאוש שלא מדעת והשני בספק הינוח במקו' שאין משתמר כ"כ ויש בו סי' דכתב המ"מ והכ"מ דנראה מדברי הרמב"ם דס"ל דלכתחלה לא יגע בו ושאר הפוסקי' חולקי' וס"ל דלא אמרו ספק הינוח לא יגע בו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז וכן מוכח סוגייתנו בגמ' שם (דף כ"ה ע"ב) והמ"מ כתב דהיה להרמב"ם גירסא אחרת בגמ' ובדרישה כתבתי לשונו ולפי דבריהן צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכל דבר שיש בו סימן כו' חייב להכריז קאי דוקא אעבר ונטלו דסמיך ליה לפניו וכמ"ש לעיל וראיה לזה מדלא כתב אלא חייב להכריז ולא כתב ה"ז חייב לנוטלה ולהכריז ועוד כתבתי קצת הוכחה לזה בדרישה ע"ש אבל בטור לא כתב פלוגתא אדברי הרמב"ם כ"א בהא' שכתבתי כאן בראשונה אבל פלוגתא השניה לא כתב ועד"ר שכתבתי ראיה גם לפלוגתא השניה:
מח סָעִיף י והוליכ' לביתו כו'. דאז איכא למיחש שמא בא בעל אבידה וביקש ליטלו במקום זה שהניח שמה ולא מצאוהו ושוב לא ילך שם לבקשה נמצא דיפסידו זה עתה בהנחתו שמה לכך יהי' בידו ויכריז ובאם אין בה סי' יהא מונח כיון דבאיסורא בא לידו כנ"ל:
מט סָעִיף י לא הוליכו לביתו. פי' אלא הגביה ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך טעם הנ"ל דהרי ראה דלא בא בעל אבידה לבקשה יחזור ויניחנ' כיון דהמקו' הוא משומר:
נ סָעִיף י אפילו ודאי הינוח כו'. דאמרי' מתחלה הניחם בעליהן שם להקל ממשאם ושכחו' שם ונתייאשו כיון שאין בהם סי' לא בחפץ ולא במקו' טור:
נא סָעִיף י ובמקו' שמשתמר קצת כו'. כיון שאינו משתמר כל הצורך לכך נוטל ומכריז דבר שיש בו סי' ובאין בו סי' לא יטלנו דשמא בעליהן הניחם שם ויבאו ויקחו שלהן ואם יטלנו יפסיד לבעליהן שהרי אין בו סי' ואם נטלו אפילו בידו ולא הוליכו משם וראה שלא בא בעליהן ליקחנו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו כיון שאין המקום משתמר היטב:
נב סָעִיף י לא בגופו ולא במקום לשון הטור כגון אלומות קטנות שמתגלגלין או גוזלות מדדין דאיכא למימר שמא נדדו לשם:
נג סָעִיף יא ה"ז לא יגע בו. דאמרי' דמדעת הטמינם שם:
נד סָעִיף יא בד"א באשפה כו'. עד אבידה מדעת הוא והרי הוא של מוצאו כן הוא ל' הטור והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמי' של עכו"ם והתרה בה דאמרי' דהיא ג"כ אבידה מדעת אע"פ דאינו חייב לטפל בה מ"מ אין לטלה לעצמו כמ"ש רבינו בסי' שאחר זה ומטעם שכתבתי שם דס"ל דאע"ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ"מ אין לאחר ליטלו לעצמו ה"נ דכוותיה ומ"ה לא חילק הרמב"ם בזה והניחה ג"כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לערבב הדברי' כאלו אין פלוגתא אלא ה"ל לכתוב הג"ה זו בלשון י"א וכמ"ש בסי' שאח"ז בס"ד:
נה סָעִיף יא אע"פ שמצאה מכוסה כו' כיון דהטמינה שם אינו יודע שזה בא לפנותו מ"ה עליו חוב להציל ממונו מאבידתו:
א סָעִיף ד דהוו כחצר של שניהם. ז"ל הרא"ש בתשובה כלל י"א סי' ד' שאלת על שמעון הדר עם ראובן בביתו ומעלה לו שכר וקנה שמעון מציאה בתוך הבית אם הוא של שמעון או של ראובן משום שזכתה לו חצירו נראה לי דכיון דמעלה לו שכר שכירות ליומיה ממכר היא והוי כמו חצר השותפים וגרסינן בפרק המוכר הספינה (דף פ"א) אמר רב ינאי א"ר יוחנן חצר השותפין קונין זה מזה וכ"ש מאינש דעלמא אם היה צבי שבור נכנס לבית יהיו זוכים בהם שניהם כי חצירם זכתה להם והוי כשנים שהגביהו מציאה אבל הקונה מציאה מן הגנב אין זה דבר הפקר דשייך ביה למימר חצירם קנתה להם וכו' עכ"ל: ותמהני במ"ש מהא דפ' המוכר הספינה דחצר השותפין קונין זה מזה דשם מבואר להדי' דהא דאמר ר' ינאי חצר השותפין קונין זה מזה מוקי לה שם דהיינו דוק' במודד לתוך קופתו דקונה לו הקופה אבל ע"י חצר השותפין אין קונין זה מזה וכ"כ תוס' בקידושין פ"ק (דף ח) בהא דאמרו ואם היה סלע של שניהם דפרש"י מתורת חצר והקכו תוס' מהך דר' ינאי דחצר השותפין אין קונין זה מזה אלא במודד תוך קופתו וצ"ע. ולולי דברי הרא"ש נראה לענ"ד דאפי' מציאה דאתי מעלמ' נמי אין חצר השותפין קונה אלא דהמוצ' זכה מהא דאמרו בירושלמי ס"פ הבית והעלי' כותל שבין שתי מחיצות ונפל רב ושמואל חד אמר מחצה לזה ומחצה לזה וחד אמר כולו לזה וכולו לזה מה מפקה מביניהון מצלא מציאה מאן דאמר מחצה לזה ומחצה לזה מחציו והילך לזה ומחציו והילך לזה ומאן דאמר כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה. וביאור הדברים נראה דמ"ד מחצה לזה ומחצה לזה א"כ לא הוי חצר השותפין כלל אלא כל א' מכיר מקומו ומחציו והילך לזה קונה המציאה ומחציו והילך לשני קונה המציא'. אבל למ"ד כולו לזה ה"ל חצר השותפין ולא קנו כלום דחצר אינו קונה אלא שיה' חצירו לבדו ומשום הכי זוכה המוצא ועמ"ש בסי' קצ"ז סק"ה וטעמ' דהך מלת' נראה כיון דאפי' בשנים שהגביהו מציא' אמרו בפ"ק דמציע' דף ח' דתיהוי כמאן דמנח בקרקע ולא ליקני לא זה ולא זה אלא משום דכל אחד ה"ל מגביה מציאה לחבירו ע"ש וא"כ דוק' התם דשתי ידים זוכות בו אמרינן דידו של זה זוכה לחבירו וכן ידו של זה זוכה לחבירו אבל בחצר השותפין דאינו אלא יד אחת ואותו היד משותפת לשניהם א"כ לא זכה לא זה ולא זה וה"ל כמאן דמנח בקרקע. וכן משמע בתשובת מוהר"ם בר"ב סי' שכ"ה ע"ש על אודות אשר היו בין ראובן ושמעון ולוי הדרים בבית אחת וקנו ראובן ושמעון מציאה מגוי שהרויחו בו זקוק ולוי תקפם לדין וטען שגם הוא זכה בחלק שלישי לפי שהוא דר בבית עמהם וזכתה לו מציאה ע"ש סוף דבריו ז"ל ומיהו אם לא התנו מתחלה לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי זה הכלל אם לא הי' מן הקונים וגם לא אמר להיות שותף אע"ג דקי"ל חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו בראה אותן רצין אחר מציאה שזכתה לו שדהו ומוקי לה והוא שעומד בצד שדהו בחצר שאינו משתמרת לדעתו ואחר שלא התנו מתחלה כשהשכירו הבית לחלוק בכל מיני רווחים לא קנה לוי דכל הקודם במציאה זכה ולא יתן לחבירו ועוד דפסק ר"ת כר' אליעזר בן יעקב דשותפין שנדרו הנאה זה מזה מותרין לכנס לחצר ופי' ר"י משום דיש ברידה דהכי קי"ל גם בנדון הזה כל אחד קונה בחצירו דיש ברירה כו' ושלום מאיר בר' ברוך. ומבואר דאפי' במציאה שהו' תוך חצר השותפין לא קנו השותפין אלא כל הקודם במציאה זכה דהא לדעת מוהר"ם שם קנו מציאה מן הגוי דין מציאה אית לה ואפ"ה כת' דלא קנה לוי ואלו לדעת הרא"ש במציאה זוכה לשותפין ובטעמ' שכ' מוהר"ם משום דקי"ל כר"א בן יעקב ומשום ברירה א"כ נראה דוקא אחד מן השותפין הוא דמצי זכה במציאה ומשום דאמרי' ברירה שהוא של זה אבל אינש דעלמ' לא מצי זכי ביה ואפשר לפרש נמי הירושלמי הנז' מ"ד כולו לזה וכולו לזה המוצא זכה היינו המוצא הוא אחד הוא מהשותפין ומשום ברירה ועל כל פנים נראה מוכח מדברי מוהר"ם בחצר השותפין שהי' בו מציאה וקדם וזכה א' מן השותפין דזוכה ומשום ברירה ודו"ק היטב:
א סָעִיף א ה"ה של מוצאו עסמ"ע ס"ק ב' עד אבל לא אבידה וכו' ואין דברים אלו הלכה דהרמב"ם והרא"ש והר"ן והתוספות חולקין ע"ז דהא הוציאו מקושיא זו תירוצים אחרים אלמא דלא ס"ל דין זה והרי רוב בנין ורוב מנין חולקין על סברא זו ועוד דהא לכאורה הוא תמוה דהא הטעם דהוא של מוצאו משום דתלינן דשל נכרים הוא ונכסי עכו"ם ה"ה כמדבר והפקר גמור הן וע"כ צ"ל דס"ל כמ"ש הרא"ש דשלל של אמוריים זכו בו כל ישראל רק שנתייאשו והוי אבידת ישראל וכתב המרדכי שפיר ונמצא צ"ל ע"כ דדין זה אינו נוהג רק בארץ ישראל ולא בח"ל וכל הפוסקים סתמו וכתבו דין זה דהמוצא בגל וע"כ לא ס"ל הטעם שכתב המרדכי וכן מוכח מהש"ך ס"ק י"ח:
ב סָעִיף א שהעלה חלודה עש"ך ס"ק א' עד אבידה מדעת הוא וכוונתו כיון דחיישינן למטמון חדש דהיינו שאחר שנעשה גל הטמין אחד שם ולכך אם הוא גל שאין עשויה לפנות שהוא משתמר לא יגע בו ואם אינו משתמר דהיינו שהוא עשוי לפנות אבידה מדעת הוא כמו לקמן ס"ק י"א:
ג סָעִיף א מטה מטה עש"ך ס"ק ב' שתמה דלמה הצריך תרתי ע"ש ולפע"ד נראה דחלודה בעינן שיהיה ניכר שהוא מטמון ישן ומטה מטה בעינן דמחמת זה אינו עשוי להמצא ואין חצירו קונה לו כמ"ש התוספות אבל אם הוא במקום שיד האדם ממשמש בו עשוי הוא להמצא וממילא חצירו קונה לו:
ד סָעִיף א לא יגע בו עש"ך ס"ק ה' דמיירי ברוב ישראל ולפענ"ד נראה דאינו מותר ברוב נכרים רק באבידה או בדבר שיש לו דין אבידה כגון הניח באשפה העשוי לפנות או שנמלך עליה לפנותה אבל בהינוח ממש במקום המשתמר כמו הכא דהיא באשפה שאינה עשויה לפנות כמ"ש הסמ"ע ס"ק ד' ודאי דאפילו הוא ודאי של נכרי אסור דדמי לגניבת גוי שהוא אסור דדוקא אבידת עכו"ם מותר וכן מבואר לקמן סי' רס"ו בסמ"ע ס"ק ד' ע"ש:
ה סָעִיף א מחציו ולחוץ עיין סמ"ע ס"ק ה' שכתב דאפילו אם נמצא מטה מטה וכו' ובש"ך ס"ק ז' כתב שהוא טעות סופר ע"ש ובאמת אין שם ט"ס וכוונתו מבוארת דאפילו אם נמצא מטה מטה כדרך מטמוניות א"כ יש לחוש שאחר מן השוק עשה שם מטמון ולא יגע בו כמו באשפה בסי' י"א ולזה כתב דהכא בכותל אין לחוש שעשה מטמין כיון דדרך להשתמש בחורין שבכתלים ואין מדרך לעשות שם מטמון כי ירא פן יבא אחר ויטלם כשירצה להשתמש בו מש"ה ליכא למיחש שעשו מטמון ובודאי הניח שם אחד מן השוק רק לפי שעה ושכחו ונתייאשו כן הוא כוונת הסמ"ע בפשיטות וכמ"ש בפרישה:
ו סָעִיף ג ה"ה של שוכר אחרון עש"ך ס"ק י' דמיירי שהבעה"ב אינו דר עמהן וכו' דבריו תמוהין דממ"נ אם דר הבעה"ב בבית עתה אחר שיצאו השוכרים אפילו לא היה דר עמהן הוא של בעל הבית ואם יצא מהבית ביחד עם השוכרים מה"ת יהיה של בעל הבית יותר משל השוכרים הא מקודם דרו בו ביחד ולא שייך כלל לומר שהבעה"ב הוא בתרא כיון שדרו ביחד ויצאו ביחד ואף שהתוספות כתבו כן התוספות כיוונו לדבר אחר במ"ש בחידושי לסוגיא שהיה קשה להם מאי מקשה הש"ס ניזיל בתר בתרא הא מתניתין מיירי בשתיך וממילא א"א לומר שהוא של בתרא וה"ל לומר דמיירי באין בו סי' ואפי' ביש בו סי' לא הי' לו להש"ס להקשות וניזיל בתר בתר' רק יטול ויכריז ולזה כתבו דס"ד שהש"ס הי' דמיירי שמשכיר לאחרים שידורו עם הבעה"ב ואחר שיצאו השוכרים נשאר הבעה"ב ולכך קור' הש"ס להבעה"ב בתרא שהוא הוא האחרון ומקשה הש"ס שפיר כיון דחזקה הוא שהשוכרים כיבדו וחפשו כשיצאו והבעה"ב שנשאר בו לא חיפש בהמקומות שטמן ודאי של בעה"ב הוא נהי דשתיך ומטמון ישן הוא מכל מקום ע"כ של בעה"ב הוא ממה שהטמין כבר וע"ז מתרץ הש"ס דמיירי שעשאו פונדק לג' נכרים וכיון שהנכרים דרין עמו אפי' הוא של בעה"ב הוא של המוצא דכשהנכרים דרין עמו מייאש נפשיה ומ"ש התוס' שם בד"ה לג' נכרים דמיירי שהנכרים עדיין דרין עמו יתבאר בסמוך גם יתבאר שם לענין דינא והעיקר נפלענ"ד דהמחבר מיירי שאין הבעה"ב דר שם והשוכר עדיין דר שם ולכך הוא של השוכר האחרון שדר שם עדיין:
ז סָעִיף ג שוכר אחרון עש"ך ס"ק י"א דדוקא דבר שאין בו סי' וכו' ולכאורה תמוה נהי דמצא דרך אבידה דכיון דחזקה שהראשונים כבדו הבית ונטלו את שלהם ובודאי הוא של המוכר שדר בו עכשיו וא"כ אפילו יש בו סי' יהיה של אחרון ולכן נראה דס"ל כשיטת הראב"ד שהביא בשיטה דהא אזלינן בתר בתרא הוא מטעם דאמרינן דהראשון כשחיפש ולא מצא כשיצא ודאי נתייאש מפני השוכר הבא אחריו ע"ש ויראה דס"ל דזה אין ראיה לומר דבודאי של אחרון הוא דהא לפעמים הוא מונח בגומ' ולפעמים הוא שכח רק הטעם דבודאי ייאש נפשיה דחושב דאפילו ימצאנו השוכר אחרון ודאי לא יכריז כיון שהרבה ב"א דרו בו וא"י של מי הוא וסי' אין בו שיכריז אבל כשיש בו סי' לא מייאש נפשיה שבודאי יכריז אבל כשהעלה חלודה שנראה שנאבד ממנו כבר ועי"ז חושב שבודאי כבר מצא ומדלא אהדר ליה דעתו לגוזלו ומייאש נפשיה וקונה אותו השוכר האחרון כשמונח במקום המשתמר והוי להימצא אמנם מ"ש לחלק בהעלה חלודה כשהבעה"ב דר עמהם בין יש בו סי' או אין בו סי' אינו מוכן כלל הא כיון דהעלה חלודה והיאוש הוא שסובר שנגזלו מדלא מהדר ליה מה חילוק בין יש בו סי' או לא והעיקר נלפענ"ד דכל שלא נמצא בגומ' תלינן שהוא של אחרון בודאי אפילו ביש בו סי' דהראשונים שיצאו בודאי חפשו ובדקו. ואם העלו חלודה אז יש חילוק בין אם הבעה"ב היה דר עמהן וגם אחר שיצאו השוכרים נשאר שם אמרינן ודאי דשל בעה"ב הוא ממה שטמן כבר כי השוכרים ודאי נטלו את שלהם כשיצאו ומה שנמצא הוא של בעה"ב אפילו העלה חלודה שא"א לומר שמנכרים נפל עכשיו וע"כ מבעה"ב נפל קודם שהיו שם דרין הנכרים ואף שבודאי נתייאש מ"מ אחר שיצאו הנכרים קנה לו חצירו ואם נכרים דרין עמו בשעה שמצא מכל מקום הוא של המוצאו אפילו נתן הבעל הבית סי' משום דמייאש הבעה"ב ממנו וחצירו לא קניא ליה כמו שאבאר בסמוך ואם מצא אחר שיצאו הנכרים קנה לו חצירו להבעה"ב ואם נמצא בגומ' אז אפשר דשל ראשונים הוא רק ע"כ נתייאשו והוא של השוכר אחרון כשמונח במקום שהוה להימצ' שם ובמקום המשתמר והוא דבר שאין בו סי' ואם הוא דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא שהעלה חלודה שבודאי נתייאש ממנו ואז הוא של שוכר אחרון כשמונח במקום המשתמר ואם מונח במקום שאין משתמר או במקום שאין הוה להימצ' שם הוא של המוצא:
ח סָעִיף ג לג' עכו"ם עש"ך ס"ק י"ב דמיירי שעדיין ישנם בבית כוונתו דלהתוספות דמיירי שהבעה"ב דר עמהן אם כן ע"כ מיירי שישנם בבית עדיין דאם כבר יצאו מהבית והבעה"ב נשאר דר בתוכה הוא של בע"ה משא"כ להפוסקים דמיירי שאין בע"ה דר שם ממילא כשיצאו נשאר הבית ריקן ה"ה של מוצאו וכ' עוד הש"ך דלכך בעינן ג' עכו"ם משום דבעי רובא דמינכר והוא תמוה כמו שתמה הפ"י דהא בפי' אמרו במתני' מחצה על מחצה חייב להכריז משמע כל שאינם מחצה על מחצה אפילו באחר יותר סגי וע"ש שתירץ הלכך צריך ג' לענין אם הישראל בא ונותן בו סי' דאז אמרינן דהישראל מתייאש ולכך צריך ג' דיהיה כמו מקום שרבים מצויין שם אך קשה לי על דבריו דהא מתני' ע"כ לא איירי באם ישראל נותן בו סי' דאלת"ה קשה רישא דמתניתין במחציו ולחוץ דתני דה"ה שלו והקשו התוספות לימא דנוטל ומכריז ותי' דמיירי בשתיך ואיכא יאוש ואי הבעה"ב נותן בו סי' הא בבעה"ב לא שייך בו ייאוש כמ"ש התוספות דאינו שוכח חפצו ימים רבים: אמנם לפענ"ד א"ש בפשיטות דהא לכאורה קשה למה להו להתוספות לומר שמיירי שעדיין ישנה בבית הא מתניתין מיירי בדשתיך וגם עיקר מה שהכריחו התוספות לומר דמיירי שהבעל הבית הוא דר עמהם הוא רק משום דמתני' מיירי בדשתיך כמ"ש לעיל וכיון דמיירי בדשתיך וע"כ מקודם לכן היו שם בעוד שהיו הנכרים שם א"כ אפילו אם הוא של הבעה"ב מ"מ הא מייאש נפשיה הבעה"ב משום הנכרים וע"כ צ"ל דנהי דמייאש מקודם מ"מ הא במתניתין תני ואפילו מצא בתוך ביתו ובתוך ביתו ודאי דחצר המשתמרת הוא והוה שם נמצא וא"כ ודאי דחצירו קונה לו אחר שיצאו מהבית לכך כתבו התוס' דמיירי שעדיין ישנם בבית ואז הוי כחצר שאינה משתמרת דהעכו"ם הם שם כמ"ש בחידושים לסוגיא וכיון דמטעם ייאוש הוא דהא א"א לתלות בנכרים דהא הוי שתיך וא"כ אם נראה שהשיתוך א"י להיות מזמן שדרו בו הנכרים רק מקודם וא"כ א"א להיות מהנכרים אלא דמטעם יאוש נגעו בה לכך בעינן ג' נכרים כדי שיהיה מקום שרבים מצויין דהא רשב"א לא קאמר אלא במקום שהרבים מצויין שם:
ט סָעִיף ד זכו בהם שניהם עש"ך ס"ק ט"ו שהוא כולו של משכיר ועמש"ל בסי' ר' אימת חצר המושכר קונה למשכיר ואימת לשוכר והנה בקצה"ח הקשה דבירושלמי ס"פ הבית והעליי' מוכח דבחצר השותפין המוצא זוכה דאמר התם בכותל שבין שני מחיצות דנפקא מיניה במוצ' מציאה דס"ד דהכותל הוא כולו לזה וכולו לזה המוצא זוכה ע"ש ולפמ"ש נראה פשוט דודאי נגד האחרים קונה החצר להשותפין דהא נגד האחרים חצר המשתמרת הוא לדידהו וכידם הוא דחצר המשתמרת מטעם יד הוא והוי כשנים שהגביהו מציאה משא"כ בשותף א' נגד חבירו כשהגביה הא' ואינו רוצה שיקנה לו החצר רק שרוצה לקנות בהגבהה ואפילו אומר אחר שנתוודע לו שבא כבר לחצירו שאינו רוצה שיקנה לו חצירו בלשון שמשמע שמעיקרא לא רצה שיקנה לו חצירו לא קנה לו חצירו דלא עדיף מזוכה ע"י אחר וכששמע צווח דמבואר בסי' רמ"ה סעיף י' דלא קנה אפילו לענין שאין הבע"ח גובה ממנו א"כ ה"נ מעיקרא לא זכה לו חצירו וכיון שאין החצר קונה לו גם לחבירו אינו קונה דהא אפילו שנים שהגביהו מציאה לא קנו רק מטעם כיון דזכי לנפשיה והוי כל אחד כמגביה מציאה לחבירו וחרש ופיקח שהגביהו מציאה אמרי' דמתוך שלא קנה פקח וכו' וה"נ מתוך שחצירו אינו קונה לזה ה"נ לא קנה לזה דחצירו לא עדיף מידו וממילא קונה בהגבהה ועוד נראה דאפילו אם רוצה אחד שיקנה לו לעצמו החצר והשני אינו עומד אצל החצר לא קנה רק לזה שעומד בצד החצר ולא להשני דמבואר בב"מ דף י"א בתוספות ד"ה עישור דכל דליכא מחיצה מפסקת בין פירות השוכר להמשכיר דלאו חצר המשתמרת הוא ועיין בשיטה שם: ולפ"ז בשותפין גם כן כאינה משתמרת הוא לדידיה וכמו התם בב"מ דאם היו עומדים בצד חצירו של ר"נ דהיו קונים וגם מכח הסברא שכתב בתשובת מהר"ם ב"ר ברוך סי' שכ"ה דכל שזה רוצה ומשתמש בו הוי שלו לגמרי מטעם דיש ברירה עיין שם ובירושלמי מיירי דהמוצא הוא אחד מן השותפים ומיירי כשמתכוין לקנות בהגבהה או שהשותף האחד אינו עומד בצדו דלא קנה כמו שכתבתי לעיל ולענין מציאה מגנב יתבאר אי"ה בסי' רס"ח (ובש"ך ס"ק ך"ג יש ט"ס וכן צ"ל דבקורבה שווין ובאחד הוי רוב' ותיבת ובאם צ"ל ובאחד):
י סָעִיף ד מציאה מגנב עש"ך ס"ק ט"ז עד ועיין לקמן סי' רס"ח רומז דשם יש ב' דיעות בזה אי חצר קונה בדבר שצריך ליתן דמים ונראה דאפילו לדיעה זו דסבירא ליה דהוי כמו מציאה מ"מ צריך שיהא מונחת על גבי קרקע עכ"פ דכשהוא בידו לא קנה ליה חצירו כמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ו בשם תשובת הרא"ש:
יא סָעִיף ו של יתומים לפ"ז ה"ה באבידה בדבר שאין בו סי' כשנתוודע לו בעדים שהוא של יתומים חייב להחזיר דאין יאוש מועיל בקטנים דהוי ייאוש שלא מדעת:
יב סָעִיף ט אסור לו להחזירו עסמ"ע ס"ק מ"א דמיירי בדבר שיש בו סי' משמע מדבריו דאפילו ביש בו סי' והוא מקום שהיא משומר קצת אסור לו ליגע וכן כתב בס"ק מ"ז דסבירא ליה שלא כדעת התוספות והפוסקים דס"ל במקום שהוא משומר קצת נוטל ומכריז כשיש בו סי' אבל מהטור משמע דלא פליג הרמב"ם בזה אשאר פוסקים ע"ש והרב המגיד תמה דמסוגיא דמצא אחר הגפה מוכח דבדבר שיש בו סי' נוטל ומכריז מדפריך וליהוי קשר סי' וליהוי מקום סי' וכתב דלהרמב"ם היה לו גירס' אחרת בגמרא ע"ש ובב"י בטור הביאו והוא תמוה מאוד דהא בהדיא אמר רבה הילכתא כריכות ברה"י אם דרך הינוח נוטל ומכריז בב"מ דף כ"ו וכן פסק הרמב"ם והמחבר סי' רס"ב סעיף ט' אלמא דאפילו בדרך הנחה כשיש בו סי' נוטל ומכריז ועב"ח שדקדק עוד מהרמב"ם דכאן ממ"ש וכל דבר שיש בו סי' בין ספק הינוח וכו' חייב להכריז דס"ל כדעת התוספות ע"ש. לכן נלפענ"ד לפרש דברי הרמב"ם בדרך נכון ובטעמים המסתברים דבריש' דמיירי בדרך הינוח ודאי דהיינו במקום שהוא משתמר גמור ובזה כתב שפיר דלא יגע בהן אפי' יש בו סי' וכדעת התוס' דמה"ת ישנה מדעת הבעלים ליטול ממקום הנחתן להטריחם כיון שמקום ההוא משתמר לגמרי ואח"כ כתב ואפילו נסתפק הדבר ולא ידע וכו' דהיינו שהמקום ההיא רק משומר קצת ומיירי דליכא סי' בגופו של חפץ דלא כמ"ש הסמ"ע בס"ק מ"א והא שהקשה הסמ"ע דהיאך שייך לומר דאסור לי להחזירו הא מסיק וכיו' דזכה בו המוצא ע"ש ולפענ"ד לא קשה כלל כיון דהוא ס' הינוח וכשהוא הינוח ממילא יש לו סי' מקום ולא זכה בו המוצא ובזה שפיר פסק הרמב"ם והמחבר דלא יגע בו והטעם הוא דהא אם הוא הינוח ודאי דאינו מחוייב מדאורייתא ליטול דאפי' בהניחו במקום שאינו משומר לגמרי אינו מחוייב בהשבה דאבידה מדעת הוא ומכ"ש כשהוא משומר במקצת ואם היא אבידה ממילא אין חייב ליטלה דהא אינו מפסיד להבעלים מידי במה שאינו נוטלה דהא אם יטלנה יהיה שלו כיון דדבר שא"ב סי' הוא ומקום לא הוי סי' כשהוא בדרך נפילה וכיון דאין עליו שום חיוב ליטלה שוב אסור לו ליטלה משום ספק הינוח דאם הוא הינוח ממילא אסור לו ליטלה מטעם שכתב הרמב"ם שלא יטריחו דמה"ת ישנה מדעת בעלים ולכך כתב דאם עבר ונטלו אסור לו להחזיר מטעם הירושלמי שהביאו התוס' משום דאימר הינוח הוא ואולי אחר שהלך לביתו ביקש ולא מצא ע"ש ולכך יכריז ויבוא המניח ויתן בו סי' מקום ואחר כך כתב ואם היה דבר שאין בו סי' כו' והיינו דבר שא"ב סי' לא בגופו ולא במקומו וכמו שמפרש בסעיף י' בהכיצד דהיינו בהגוזלות המדדין שאפילו אם הוא הינוח אין בו סי' מקום להינוח הואיל ומדדין בזה סיים דזכה בו המוצא ומטעם שאבאר בסמוך ואח"כ כתב וכל דבר שיש בו סי' והיינו שיש סי' בגופו של חפץ בזה פסק דחייב להכריז והיינו ליטול ולהכריז ככל חייב להכריז הנאמר בהלכה זו וכדעת התוס' וטעמא דמסתבר הוא דהא איכא חשש דשמא אבידה הוא וכשאינו נוטלה עובר משום לא תוכל להתעלם וכי משום דשמא הינוח הוא ויגרום טירח' להמניח יעבור מספק אלאו דלא תוכל להתעלם ולפ"ז לא פליג הרמב"ם אהתוס' רק בדבר אחד דהא לכאורה א"א לומר בדעתם דגם במקום המשומר קצת יהיה חיוב ליטלו ביש בו במקום סי' דמאין יבוא לו חיוב זה בספק הינוח ממ"נ אם אבידה הוא כשנוטלו הוא שלו ואין עליו חיוב ליטלו ואם הינוח הוא גם כן אין עליו חיוב ליטלו כיון שמדעת הניחו שם וע"כ צ"ל דהתוס' ס"ל דאפילו במקום שהיא משומר קצת ג"כ יש חשש שהניחו רק לשעה ושכחו אחר כך כמו שכתבו שם בד"ה וכיון דשכחו אחר כך נמי נעשה אבידה ומחויב המוצא ליטלו ועובר גם כן אלאו דלא תוכל להתעלם כשאינו נוטלו כיון דהמקום הוא סי' אצלו אם הינוח הוא ולכך חייב ליטלו משום ספק הינוח: ולפ"ז י"ל דהרמב"ם ס"ל כדעת הריטב"א הובא בש"מ בדף כ"ג בד"ה אבל בדבר שיש בו סי' דלא תלינן בהינוח ושכחה רק במקום שאינו משתמר כלל ע"ש וא"כ י"ל דס"ל ג"כ כשיטת התוס' ר"פ אלו מציאות דכריכות ברה"י ג"כ אינו משומר כלל מיקרי ועמהרש"א שם ולכך פסק שפיר דכריכות ברה"י נוטל ומכריז משום דמקום שאינו משומר כלל תלינן בשכחה וכמ"ש ומש"ה חייב ליטול כמו כל אבידה אבל במקום המשומר קצת דלא תלינן בשכחה וכמ"ש בשם הריטב"א פסק שפיר דאסור ליטלו מטעם שכתבתי ומה שמסיים המחבר בסי' י' וכן אם היו קבועים במקום חייב להכריז זה בהדיא קאי על ואם נטלן שכתב קודם דבדיעבד חייב להכריז ובזה אפשר לומר ליישב קושית מפרשי הרמב"ם בהא דמקשה הש"ס וליהוי מקום סי' די"ל דהש"ס הוכיח מהא דקתני במשנה דלא יגע בו ולא קתני מה לעשות אם נטל אם יחזיר אם לא וע"כ דהמשנה קאי על המשנה ראשונה דקתני אלו מציאות שלו דהיינו שכל דבר שא"ב סי' הוא שלו וע"ז מקשה הש"ס שפיר וליהוי מקום סי' וממילא אם נטל ליתני במתני' חייב להכריז:
יג סָעִיף ט דבר שאין בו סי' זכה בו כולם תמהו על הרמב"ם דהא יאוש שלא מדעת הוא ועסמ"ע ס"ק מ"ב ובש"ך שדחקו עצמם בזה וגם נראין דבריהם תמוהין דמה"ת יהיה רשאי להשתמש בו בדבר דאינו שלו וגם לשון שזכה בו משמע לגמרי שאפי' בירור עדים שוב לא מהני ולפענ"ד נראה דהרמב"ם סובר דכל שמדדין ואפשר להם לנוד ממקום הזה שהוא משומר קצת למקום שאינו משומר כלל כמו גוזלות שיכולין לדדות חמשים אמה ודאי שאפשר שידדו למקום שאינו משומר כלל מש"ה תלינן שבוודאי שכחו אחר שהניחם ונתייאש כמו דס"ל להרמב"ם בהינוח במקום שאינו משומר לגמרי דתלינן שהניח ושכחו וכמו שכתבתי לעיל ה"נ במדדין כיון שהן יכולין לדדות למקום שאינו משומר לגמרי תלינן בהינוח ושכחו רק דאפילו הכי לא יגע בהן דהא כל זמן שמונחין במקום שהניחו אותן הבעלים והוא משומר קצת עדיין לא יצאו מרשות הבעלים וכ"ז שהאבידה ברשות בעלים ל"מ ייאוש כמו שכתב הרמכ"ן במלחמות ר"פ א"מ גבי נטלה לפני ייאוש ע"ש וא"כ ה"נ כיון שאיננו ר"ה וד' אמות קונין לו שם וכשהניחו נקנה הרשות לבעל הכלי כמו שכתבו התוספות בקידושין דף כ"ה בד"ה בהמה גסה וכיון שהגוזלין מונחין עדיין ברשותו ל"מ ייאוש בהן ולכך לא יגע בהן אבל אחר שנטלן והדין הוא דלא יחזיר אפי' אם יהיה הדין דלא זכה המוצא דהא ס' הינוח הוא ונעשה שומר אבידה וכיון שכבר נטלו ואסור להחזירו ממילא יצא מרשות בעל האבידה ומהני ביה יאוש אחר הנטילה ולא דמי ליאוש ש"מ כיון דבאמת היה יאוש קודם דאתי לידיה ובכה"ג מהני היאוש ולא דמי ליאוש ש"מ כמ"ש התו' בסוכה ד' ל' בד"ה כי גזזו אוונכרי לענין יאוש בקרקע ע"ש וה"נ היה בודאי היאוש קודם שמצאו זה דכיון דמדדין דמי למקום שאינו משומר כלל ובמקום שאינו משומר לגמרי אפי' ודאי הינוח ה"ה של מוצאו כמבואר בסעיף י' בהגה"ה וע"כ צ"ל כמ"ש הש"ך בס"ק ל"א דאמרינן דמסתמא נתיאשו הבעלים קודם שמצאה זה וכמ"ש המהרש"א דבהינוח יאוש מדעת הוא ועמ"ש שם ומדדין במקום שאינו משומר כלל דמי כמש"ל וכיון דהיאוש היה קודם רק שלא הועיל עד אחר שבא לידו קנה:
יד סָעִיף י מקושרין בכנפיהם עש"ך ס"ק כ"ח ודבריו הן לכאורה תמוהין מאוד במה שהקשה דאי אין שובך תוך נ' אמה א"כ ל"ל מדדין תמוה מאוד דהא אי בלא מדדין קשה אמאי כשנטלן הן שלו ועוד קשה דאמאי לא יגע בהן דממ"נ אי נפילה הוא נתיאש דליכא סי' ואי הינוח הוא יתן סי' מקום כמו שמסיק הש"ך בעצמו גם מ"ש הש"ך דאמאי לא משני הש"ס דמיירי שאין שובך קרוב תוך נ' אמה הוא תמוה מאוד דהא כשהן מקושרין ואינן יכולין לדדות אין חילוק כלל בין תוך נ"א או לאו דהא וודאי לא משובך אתיא וכל דבריו מגומגמין להמעיין לכן נראה בכוונת דבריו שקושייתו הוא דאי איירי שאין שובך קרוב וא"כ הא דאמר בש"ס אימר מעלמא אתו היינו חשש נפילה וא"כ קשה ל"ל מדדין פי' שקשה בהא דמקשה הש"ס אי מדדין אימר דמעלמא אתי ל"ל להזכיר כלל מדדין הא כיון דהחשש מעלמא הוא חשש נפילה ונפילה לא תלי כלל באי מדדין אם לא דהחשש נפילה שייך אפילו באין מדדין ולזה מוכיח הש"ך דחשש דנפילה לאו חששא הוא כלל במקום שיש לתלות בהינוח כיון דהוא מקום המשתמר וכמו שכתבו התוספות דליכא חשש נפילה במקום דאיכא למיתלי בשובך כיון דנפילה לאו שכיח הוא ה"נ לא חיישינן לנפילה כשיש לתלות בהינוח במקום המשתמר והא דאמר בש"ס דאימר מעלמא מיירי שיש שובך קרוב ומשום דשמא משובך אתי ולכך תלי הש"ס שפיר הקושי' דאימר מעלמא אתי דוקא באי מדדין ומשני הש"ס דמ"מ כיון שהן מקושרין יש ג"כ ספק הינוח ומש"ה לא יטול וכו' וע"ז כתב הש"ך וא"ל אמאי לא משני בש"ס דמיירי וכו' פי' שמקשה אמאי מוקי לה בש"ס במדדין ומשום חשש' דשובך אמאי לא מוקי לה באמת בש"ס באין מדדין ומשום חשש דנפילה וס"ל לתנא דאף דנגד שובך לא חיישינן לנפילה מ"מ נגד הינוח חיישינן לנפילה וע"ז תי' דא"א לומר דתנא ס"ל כן דא"כ קשה ממ"נ יטול ויכריז דאי אינש אצנעינהו וכו':
טו סָעִיף י ובמקום שאינו משתמר כלל עש"ך ס"ק ל"א מה שתמה בזה ויש לתמוה על תמיהתו דודאי כל הינוח במקום שאינו משתמר לגמרי יש לתלות בהינוח ושכחו כמ"ש התוס' שם ועיין בש"מ שם ועיין במהרש"א ר"פ א"מ שכתב בהדיא דבפירות מפוזרות כל שיש לתלות בהינוח דהוי יאוש מדעת והטור והרא"ש שהוכרחו לפרש כריכות קטנות הוא משום שלא יהיה המקום סי' מפני שמתגלגלין משא"כ בכריכות גדולות (ומה שמציין הש"ך סי' רס"ב סעיף י"ב הוא ט"ס וצ"ל סעיף ט' דנקט שם כריכות קטנות):
טז סָעִיף י ואם נטלו עש"ך ס"ק ל"ב שהביא דעת הנ"י והרשב"א שיכול להחזיר וטעם מחלוקת' הוא דהתוס' ס"ל דתלי' בהינוח ושכחו וחשיב כאבידה ונעשה שומר אבידה ודעת הרשב"א והר"ן דכל שהוא משומר קצת לא תלינן שהוא שכחו וכמש"ל בשם הריטב"א וממילא יכול להניחו במקום שהניחו שם הבעלים מדעת:
יז סָעִיף יא אבידה מדעת עש"ך ס"ק ל"ב ויש שם ט"ס וצ"ל משא"כ באשפה שאינה עשויה לפנות דאסור ליגע בו ויתבאר אי"ה לקמן סי' רס"א ע"ש:
א סָעִיף א מוצאה. אפי' נמצא לצד פנים הכותל והא דלא אמרינן דיקנה לו חצירו דזה הבע"ה שדר בו עתה כת' המרדכי בשם רבינו ברוך דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור אבל לא אבידה אפי' היכא דאיכא ייאוש כיון דאילו הוה ידע ליה לא היה מפקירו. סמ"ע:
ב סָעִיף א חלודה. וכגון שחור זה הוא מקום המשתמר דאל"כ אפי' לא העלה חלודה נמי אבידה מדעת היא כ"כ הג"א מא"ז ור"ל באינו משתמר לגמרי נמי אבידה מדעת היא והרי היא שלו ובמשתמר קצת ע"ל ס"י בהג"ה. ש"ך:
ג סָעִיף א מטה. דברי המחבר צל"ע דזה לשון הטור והוא שהעלה חלודה כו' וכתב הרמב"ם והוא שימצאנו מטה מטה כו' ונראה דהרמב"ם מפרש דשתיך טפי דבש"ס שימצאנו מטה מטה וכן נראה להדיא מהה"מ דאל"כ קשה מנ"ל להרמב"ם זה וגם למה השמיט דשתיך טפי וע"כ כת' הטור דברי הרמב"ם דאפשר דפי' רש"י והרמב"ם תרווייהו אמת לדינא דבין שהעלה חלודה ובין שנמצא מטה מטה שהוא בענין שנראה מזמן רב הרי הוא של מוצאו אבל המחבר דמצריך שניהם קשה תרווייהו ל"ל ואפשר דספוקי מספקא ליה בפירוש הש"ס לכך פסק דבעי' תרווייהו לחומרא. שם:
ד סָעִיף א הישנים. די"ל בשעת הנחה הונח בחור שבכותל או בטפח הסמוך לקרקע ואח"כ נשתקע הכותל וגם הוגבה הקרקע סמוך סביב הכותל כנהוג ומש"ה נשתקע בתחתיות הקרקע כל כך כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך ז"ל משמע מדבריו דר"ל דעתה מונח בכותל שבקרקע וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ואמרו מצא בגל ובכותל ישן ובלבד שיהא אותו דבר בתוך הקרקע לענין שי"ל שטמנו מזמן מרובה אבל אם מצאו קרוב מן הקרקע או מפני הכותל דינו כדין הנמצא באשפה עכ"ל:
ה סָעִיף א לא יגע. אם הוא במקום שרוב ישראל מצויים שם ש"ך:
ו סָעִיף א מונחים. נראה דבזה אין חילוק בין מונח מחציו לצד חוץ או לצד פנים דבכותל ישן דומיא דגל קתני דאין דרך שימוש בו אלא שיש לחוש שמא אדם מעלמא עשה שם מטמון וכמו מצא באשפה שאינה עשויה לפנו' שבס"ס זה מש"ה פסק דלא יגע בהם דומיא דאשפה וגם אינן של בעל הגל והכותל. סמ"ע:
ז סָעִיף א מוצאו. נראה דאע"פ אם נמצא מטה מטה כדרך המטמוניות כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך מה שדקדק וביאר בזה. ע"ש:
ח סָעִיף א ממלא. אפי' הוא חתיכה אחד ארוך והולך מקצה אל קצה כיון דלא ניכר אם מצד פנים או מצד חוץ הונח ובא שם ואין לו חזקת בעלים הראשונים קי"ל דחולקין בספק ממון כזה. סמ"ע:
ט סָעִיף ב מוכיח. משמע אפי' בממלא כל הכותל אזלינן בתר מוכיח וכן משמע בטור והב"ח לא פסק כן אלא כהרמב"ם ודבריו מרפסין איגרא ובלי ספק גם דעת הרמב"ם וסמ"ג כן וכמ"ש הכ"מ ומהר"א שטיין והכי מוכח בש"ס דאל"כ מאי פריך פשיטא ע"ש ודוק וגם מהרש"ל בביאורו לסמ"ג פי' כן ע"ש ואיזה תלמיד טועה הוסיף שם פי' לדבריו שהכותל ממולא מן הכיס והסכין כו' כי דעתו כדעת מהרא"ש ואפשר שטעות המדפיס יש שם ע"ש. ש"ך:
י סָעִיף ג האחרון. פי' אם הוא ישראל דישראלים הראשונים שיצאו משם ודאי כבר חפשו ובדקו והוציאו מהבית כל מה שהיה להן כשיצאו מהבית כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דאם שוכר האחרון הוא עובד כוכבים הוי של מוצאו כ"כ הטור וכן מוכח בש"ס לפי' רש"י והרא"ש וכ' עוד ומיירי שבעה"ב אינו דר עמהן דאל"כ הרי הוא של בעה"ב דהוא אחרון כמ"ש התו' ודוקא דבר שאין בו סי' אבל דבר שיש בו סי' נוטל ומכריז אם לא העלה חלודה כן הוא בהג"א מא"ז ונראה דאם השכירו לאחרים ובעה"ב דר שם עמהן נוטל ומכריז בדבר שיש בו סי' אפי' העלה חלודה כו'. ע"ש:
יא סָעִיף ג לג'. כן הוא לשון הש"ס ולשון הטור הוא אם היו דרים בו ב' עובדי כוכבים וישראל ביחד כו' והלך בשטת הרא"ש וכן הוא כוונת התו' כו' ואפשר שכן נמי דעת הרמב"ם והמחבר ומ"ש ג' עובדי כוכבים לאו דוקא קאמרי א"נ הן פירשו בש"ס שאין הישראל דר עמהן וא"כ צ"ל דג' דוקא קאמרי ואין טעם לדבר עכ"ל הסמ"ע ועיין בש"ך שהשיג עליו בזה וכתב דהא ודאי ליתא ע"ש:
יב סָעִיף ג פונדק. ואף אם אמת הוא שהטמינו שם הרי ודאי ייאש נפשו מהאבידה באמרו דהעובדי כוכבים מצאוה. סמ"ע:
יג סָעִיף ד שניהם. ומדברי התוספות פ"ק דב"מ דף י"א סוף ע"ב נראה להדיא שהוא כולו של שמעון המשכיר ע"ש וכ"נ מדברי האגודה פ' השואל. ש"ך:
יד סָעִיף ד מגנב. כת' הראב"ן פרק אלו מציאות ריש דף צ"ד גנב שנכנס לבית ראובן להקנות לו מציאה והיה שמעון יושב שם וסבר הגנב שהוא ראובן בעה"ב ומכר לו המציאה בין ישנו ראובן בבית בין אינו שם יזכה לו ביתו אע"פ שהוא בית דדרסי ביה רבים ואינה משתמרת דהיכא דדעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת וה"נ נכנס הגנב להקנותו וחייב שמעון להחזירו לו ע"כ וע"ש וע"ל סי' רס"ח ס"ג בהג"ה. שם:
טו סָעִיף ה מוצאם. וחצירו לא קנה משום דלא סמכא דעתיה כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויים שם לא קני' ליה חצירו כ"כ הרא"ש ור"י וכ"כ נ"י בשם רשב"א והר"ן וכ"כ ראב"ן דף צ"ג וכתב ונ"ל שבתים שלנו דרבים דורסין בהן המוצא שם הרי אלו שלו דדומה לחנות הוא ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויים שם ולא קניא ליה חנותו עכ"ל וע"ל סי' רס"ח שם. שם:
טז סָעִיף ה ואפילו. עיין בסמ"ע שהניח דברי הרמ"א בזה בצ"ע והש"ך כתב דלק"מ ויישב דבריו על נכון ע"ש:
יז סָעִיף ו מתיאשים. בש"ס אמרו דדרך תאנים ותמרים ליפול מהאילן ומש"ה נתייאשו הבעלים מהן אפילו קודם נפילתן דאל"כ הוי יאוש שלא מדעת ובאיסורא בא ליד המוצאן גם הקציעות בשעה שבא בעה"ב ליטול מהן לישא לביתו משום חשיבותן מרגיש מיד בנפילתן ומתייאש מהן קודם שבאו ליד המוצאן. סמ"ע:
יח סָעִיף ז הגרנות. כ"כ הטור וס"ל דתלוי הדבר במקום מציאותן וכיון שנמצאו במקום הגרנות אפילו לאחר זמן הדישה תולין אותן בבעלים דבשעה שדשו הגורן לא רצו לטרוח לאסוף מעט פירות כאלו הנפזרים במרחק ד"א ולאפוקי מיש דעות דתלו הדין בנמצאו בזמן הדישה וע"ל סי' רס"ב ס"ז. שם:
יט סָעִיף ז אמות. פירש בתוס' לחד תירוצא דהיינו בב' אמות על ב' אמות דאי בב' על ד' הרי אלו שלו ע"ש ודוק. ש"ך:
כ סָעִיף ח חמשים. בש"ס אמרו דבשיעור נ' אמה ממלאים כריסם וחוזרת לקינה ואינה מדדת יותר כיון דא"י לפרוח. סמ"ע:
כא סָעִיף ח מוצאו. דכיון דליכא למתלי דמשובך נדדה ובאה שם אמרינן דעוברי דרכים עברו שם ונפלה מהן ורובא דעלמא העוברים ושבים עובדי כוכבים נינהו עכ״ל הסמ״ע ובתי״ט פ' לא יחפור תמה ע״ז דהא במשנה פ' אלו מציאות מוכח דאין בגוזלות סי' וא״כ אפי' אם רוב עוברי דרכים ישראל שרי ע״כ ונלע״ד אין זה קושיא דמ״מ מאן לימא דמצאן לאחר יאוש דלמא אכתי לא ידע דנפל מיניה וה״נ יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש וכן בתוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״ג ע״ב) משמע לכאורה כהסמ״ע מיהו הרמב״ן בחדושיו שם בשם ר״ת והנ״י כתבו כהתי״ט וכ״כ הע״ש וא״כ צ״ל דמידע ידע בנפילתן דגוזלות והוי כמו הנך דסי' רס״ב ס״ו. ש״ך:
כב סָעִיף ח כרמים. פרש"י שע"י הכרמים דרכה לנדדה אפי' חוץ לנ' אמה. סמ"ע:
כג סָעִיף ח קרוב. פירוש כשהוא בתוך נ' לשניהן אלא שלאחד הוא יותר קרוב מאשר הוא לשני וה"ה בשביל של כרמים אפי' ביותר מחמשים. שם:
כד סָעִיף ח הרוב. דקי"ל כל היכא דיש לספק ולתלות בקרוב או ברוב אף שהוא רחוק יותר תלינן ברוב כמ"ש הט"ו בסי' רנ"ט. שם:
כה סָעִיף ח ענין. דתלינן ברובא דעלמא שהן עובדי כוכבים ולא בקרוב אף שהן ישראל. שם:
כו סָעִיף ט שיש. וכל הפוסקים חולקין ע"ז דביש בה סימן נוטל ומכריז אם לא שהוא במקום המשתמר לגמרי וכמ"ש הרמ"א בסעיף שאח"ז וכדבריהם מוכח בש"ס ואע"פ שבב"י וכ"מ כתב ליישב דברי הרמב"ם מ"מ כל מעיין ישפוט בצדק שדבריו דחוקים מאד ע"ש. ש"ך:
כז סָעִיף ט הנחה. כגון טלית וקרדום בצד גדר וכמ"ש בס"י דדרך עובדי אדמה להניח שם בגדיהן וכלי עבודתן לפי שעה עד שיחזרו לביתן מעבודתן ויקחו מלבושן או שתגיע השעה ביום שיצטרכו לכלי מלאכתן ויקחום משם. סמ"ע:
כח סָעִיף ט נסתפק. פירוש כגון שמצא הטלית במקום שהוא משומר קצת מש"ה יש להסתפק אם הניחו בעליו שם בכונה כיון שהמקום הוא משומר קצת או אבוד מידו ובא לשם בלי כוונה כיון שאינו משומר כל צרכו. שם:
כט סָעִיף ט אסור. ע"כ בדבר שיש בו סימן מיירי דאי באין בו סימן הא מסיק דזכה בו המוצאו ואין שייך לומר אסור להחזירו בדבר שהוא זכה בו ונראה דקאי דוקא אדסמיך לי' במצא במקום שיש להסתפק בהינוח או באבוד דאז מיד שנטלו בידו אפי' לא הלך עמו לביתו אסור לו להחזירו כשיש בו סימן או אפי' בודאי הינוח והוליכה לביתו וכ"כ רמ"א בסמוך ושם אכתוב טעם הדבר. שם:
ל סָעִיף ט זכה. רבים תמהו על הרמב"ם בזה וכמ"ש הרמ"א בסמוך והנלע"ד ליישב כיון דבשעה שנוטלו אדעתא להחזירו לבעליו אלא שטעה בזה דלא ידע שלא יהיה בידו להחזירו כיון דאין בו סימן מש"ה ס"ל להרמב"ם דבזה כ"ע מודו דיחזיקנו המוצאו לעצמו כ"כ הסמ"ע ובש"ך דחה דבריו ומיישב באופן אחר ע"ש וע"ל סי' רס"ב ס"ד:
לא סָעִיף י בכנפיהם. בש"ס ובטור מפורש דקשר כי האי לא הוי סימן דכ"ע הכי קטרו להו גם א"א לומר דהמקום הוי סימן כיון דמדדין אמרינן דמעלמא נדדו שם דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך נ' אמה וה"ל ספק הינוח בכוונה או ספק נפילה שלא בכוונה עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז ונראה דקשיא ליה דא"כ הרי הוא של בעל השובך וכמ"ש בס"ח וכ"כ התי"ט פ' אלו מציאות ובחנם דחק ואדרבא נראה להיפך דאי ס"ד שאין שובך תוך נ' אמה ומשום דהוי ספק הינוח או נפילה שלא בכונה ל"ל מדדין אלא ודאי מיירי שיש שובך קרוב תוך נ' אמה והלכך לא חיישינן לנפילה וכמ"ש התוס' ב"ב דף כ"ג ע"ב ד"ה ודאי מההוא כו' דהיכא די"ל דמשובך בא לית לן למתלי בנפילה כו' עיין שם דמביא ראיה לדבריו מהש"ס ופוסקים:
לב סָעִיף י משתמר. כלומר שהוא במקום המשתמר וכן הוא בטור ותוספות והרא"ש דכיון שהוא במקום המשתמר לגמרי אפי' יש בו סימן אינו חייב בהשבה הלכך לא יגע בהן. ש"ך:
לג סָעִיף י ספק. הלשון מגומגם דהא כיון דיש בו סימן טעמא דלא יגע בו משום שלדעת הונח שם במקום המשתמר וא"כ הוי ודאי הינוח וכן הוא לשון הרא"ש כללא דמלתא דהניח במקום המשתמר כגון ודאי הניח אפי' יש בו סי' כגון טלית וקרדום בצד גדר כו' וגם לשון הטור משמע כן ע"ש. שם:
לד סָעִיף י לביתו. פירוש אלא הגביהו ונטלו בידו אבל לא זז משם דאז לא שייך הטעם שמא יבא בעל אבידה כו' דהרי ראה דלא בא לכן יחזור ויניחנה כיון דהמקום הוא משומר. סמ"ע:
לה סָעִיף י כלל. גם בכאן קיצר הרב בלשונו דפשיטא בודאי הניח ואין בו סימן אפי' במקום שאינו משתמר כלל לא הוי של מוצאו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו מטעם דהוי יאוש שלא מדעת וע"כ הוכרחו הטור והרא"ש לפרש בכריכות קטנות בר"ה שאין בהן סימן לפי שמתגלגלים ברגלי בני אדם ומתחלה הניחום בעליהן שם להקל ממשאן ושכחום ונתייאשו כיון שאין בהן סימן לא בחפץ ולא במקום ע"כ ור"ל דדוקא בכה"ג שמסתמא מיד נתייאשו הבעלים קודם שמצאן זה והלכך בהיתרא אתא לידיה אבל בעלמא היכא דהוי יאוש שלא מדעת יהא מונח עד שיבא אליהו לדעת הפוסקים והרב ז"ל ע"ל סי' רס"ב ס"ק י"ב. ש"ך:
לו סָעִיף י לא. ומדברי הנ"י והר"ן פרק אלו מציאות והרמב"ן והרשב"א והה"מ פט"ו דגזילה נראה להדיא דבכה"ג יחזיר כיון שלא הוליכו לביתו דממ"נ אם הבעלים הניחום שם לדעתם כיון שמקום זה משתמר הוא לדעת הבעלים יכול להחזירו ואי מעלמא אתי כיון שאין בו סי' הרי הוא שלו ולמה לא יהא רשאי להניחו וכן נ"ל עיקר דמשמע דהך דרב אבא בר זבדא בש"ס דילן היינו הך דירושלמי ודו"ק. שם:
לז סָעִיף יא בו. דאמרינן דמדעת הטמינו שם. סמ"ע:
לח סָעִיף יא מוצאה. כן הוא לשון הטור והמחבר העתיק לשון הרמב"ם שלא כתב זה ונראה דהרמב"ם לטעמיה אזיל שכתב בפרה רועה בין הכרמים של עובדי כוכבים והתרה בו דאמרינן ג"כ דהיא אבידה מדעת אע"פ שאינו חייב ליטפל בה מ"מ אין ליטלה לעצמו וכמ"ש בסי' שאח"ז ומטעם שכתבתי שם דס"ל דאע"ג דבעל הפרה לא חשש אממונו מ"מ אין לאחר ליטלו לעצמו וה"נ דכוותיה ומש"ה לא חילק הרמב"ם בזה והניחה ג"כ בכלל דין אשפה שאינה עשויה לפנות ולא יגע בה ולפ"ז ק"ק דה"ל להרמ"א לכתוב הג"ה זו בלשון י"א עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דאין דבריו מוכרחים אלא שהרמב"ם קיצר בדבר ולא כתב רק מה שנאמר בש"ס לפי האמת ואפשר דלדינא מודה להטור ואע"ג דבסי' רס"א ס"ד לא ס"ל להרמב"ם הכי מ"מ כיון שבלשונו כאן אין הכרח העתיק הרמ"א דברי הטור כפשטן וכן דרכו בכמה מקומות או יש לחלק בין אבידה מדעת דהכא להתם כמו שמוכרח לו' לדעת הרמב"ם שם ולענין דינא פשיטא נראה עיקר כהטור והרמ"א עכ"ל:
א סָעִיף ד זכו בהם שניהם. עבה"ט בשם ש"ך ועי' עוד בש"ך שכ' ולפע"ד עיקר דהוא כולו של משכיר אע"פ שהשוכר דר בו לבדו כו' וע' בתשו' רע"ק איגר זצ"ל סי' קלג מ"ש בזה ויובא קצת לקמן סי' שיג סעי' ג' ס"ק א' וע' בתשו' ושב הכהן סי' מז גם בתשו' בית אפרים חח"מ סי' מד האריך בזה בדבר השאלה בראובן שהשכיר ביתו לשמעון ומצא שמעון שם מטמון א' שניכר שמונח שם ימים רבים עד שבודאי נתייאשו הבעלים ממנו ונתעצמו לדין שראובן טוען שחצירו קנתה לו אע"פ שהיא שכורה ביד שמעון ומסיק שם סיומא דהך פסקא דכל כה"ג המוציא מחבירו עליו הראיה עש"ה:
ב סָעִיף י אבל יש חולקין בכל זה. ע' בתשו' נו"ב תניינא סוף חלק אה"ע בהשמטה השייך לסי' ס' בהגה מ"ש בזה:
א סָעִיף א שאין זוכרים כו'. עמש"ל:
ב סָעִיף א והוא שימצאנה כו'. רמב"ם וגו' דשתי' טפי ר"ל למטה אצל היסוד ולכן לא הזכיר חלודה. דרישה וש"ך:
ג סָעִיף א אפי' כו'. שם וכמש"ש אמו אמוריים כו':
ד סָעִיף א (ליקוט) ה"ז לא יגע כו'. ערש"י במתני' ד"ה מחציו כו' דאע"ג כו' ותוס' ד"ה בכותל חדש כו' (ע"כ):
ה סָעִיף א דהיינו כו'. דוקא ידוע אבל מן הסתם אוקי ממונא בחזקת המוצאו כיון שלא הוחזק בו בע"ה וז"ש מפני שי"ל של אמוריים כו' אע"ג שהיה הכותל שנים רבות של אבותיו ויכול להיות שתוך אחר האמוריים וערא"ש שם:
ו סָעִיף א ואפי' כו' והוא כו'. עתוס' ד"ה בכותל כו' ורש"י במתני' ד"ה מחציו כו': (ליקוט) אפי' יש בו סימן. ע"ש בתוס' הנ"ל ועוד דמ' כו' (ע"כ):
ז סָעִיף א אפי' אם כו'. תוס' שם ורא"ש דע"כ מיירי דומיא דרישא:
ח סָעִיף ג בד"א כו'. שאין הכותל זוכה לו ועתוס' שם ד"ה דשתיך כו' וכמש"ו לפיכך כו' וז"ש בס"א שאין זוכרים כו' ול"ד של אמוריים דאפי' ישראל בנה שאינו מאבותיו דתלינן ביה כיון דשתיך טפי ולאחר ייאוש הוא:
ט סָעִיף ג לפיכך כו'. גמ' שם ואמאי כו' בשלמא בכותל ישן משום דשתיך וזה שפריך אטו אמוריים כו'. ר"ל וליזיל בתר בתרא:
י סָעִיף ג ואם השכירו כו'. עתוס' ד"ה לשלשה כו' ודלא כרש"י ד"ה ג' עכו"ם כו' אבל הרא"ש והטור פ' כרש"י:
יא סָעִיף ג עכו"ם. עבה"ג וכשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דרבא פליג עליה דר"נ ועסי' רסב ס"ב:
יב סָעִיף ד ראובן כו' אם צבי כו'. כמש"ש י"א א' ראה כו' ובגמ' שם דבחצר המשתמר א"צ עומד כו' ועתוס' שם זכתה כו':
יג סָעִיף ד דהוו כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ' הזהב ועסי' שיג ס"ג שחצירו כו' והוא שיטת הרמב"ם ועבה"ג שם אבל רש"י פי' שם ד"ה בחצר כו' וכ"ד כל המפרשים וכ"מ פשטא דגמ' דשקלא וטריא דגמ' אי אגיר החצר לשוכר או לא ומשני בחצר דמשכיר בהא לא מספקא למקשה כלל וסייעתא של המ"מ ליתא דהא יש לדייק להיפך למה לא אמר בחצר דאגירי לשוכר ועוד שרב אשי אמר שם זאת אומרת כו' ואף שהלח"מ יישב שם דבריו דחוקים:
יד סָעִיף ד אבל אם כו'. דאם קי"ל כרבנן בב"ק קיד דסתם גניבה ייאוש בעלים קנאה הגנב ואי כר"ש ה"ה של בעלים וממ"נ אינה הפקר ואף בהפקר אין החצר זוכה באויר שאין סופו לנוח וכמש"ש רבא אמר כו' כ"ש כשהיא ביד הגנב. שם:
טו סָעִיף ה (ליקוט) ואם מצאם כו'. שמפ' קו' הגמ' א"נ מצא בשולחנות דקאי אסיפא על בין הכסא לשולחני כמו שהתחיל בקושיא הראשונה מאי אריא כו' ול"ק רישא דקתני לפני שולחני דלפני מ' גם על השולחן כמ"ש נ"י ע"ש וכ"מ במתני' דקתני בין התיבה כו' דמ' דוקא כה"ג כמש"ש (ע"כ):
טז סָעִיף ה ואפי' כו'. כדעת הרא"ש שם ואפי' ברוב ישראל וכהא דר"נ שם בנפל משלשה כו': (ליקוט) ואפי' יש כו'. כמ"ש בש"ע למטה אפי' היו צרורים כו' וכגי' הספרים בגמ' אר"א אפי' צרורים ומונחים כו' וצרורים הוי סימן כמש"ש במתני' אם היו צרורין כו' ושם כ"ד א' לעולם כו' ועתוס' כ"ו ב' ד"ה אפי' צרורין כו' וז"ש והוא שיהיו כו' אבל הרא"ש כ' אפי' רוב ישראל משום דמייאש ע"ש ורש"י ל"ג צרורין (ע"כ):
יז סָעִיף ה וי"א כו'. מדל"ק ר"א מילתיה על חנות ועוד מדקאמר שם א"נ כו' כדקתני רישא כו'. אבל הרמב"ם גי' אחרת לו שי"ל למה לא הזכיר בחנות הרי שלו רישא דמתני' ועוד לשונו אינו מדוקדק לכאורה דקא' בחנות השולחני אנא דל"ג ברישא הרי אלו שלו וגו' מצא בחנות בין כו' ובחנות קאי על כל המתני' ופורט והולך וכאן נשאר דיוק הגמ' מדקאמר בין התיבה כו' הא ע"ג התיבה שלו וז"ש ואם כו' ואצ"ל כו' ולא הוצרך לומר ר"א שם שהוא מפורש במתני':
יח סָעִיף ה אפי' כו'. וכ"כ תוס' שם ד"ה אפי' כו':
יט סָעִיף ה מפני שהם כו'. כמ"ש במתני' שם אם היו כו' ושם כ"ד א' אלא כו':
כ סָעִיף ו מפני שהתאנה כו'. כיון דא"ר אבהו הואיל כו' אף לאביי צ"ל תאנה שאני כו' דודאי ל"פ בהא אם חזותו מוכיח כו':
כא סָעִיף ו מפני שהבהמות כו'. נכלל במלת ורמסים:
כב סָעִיף ו מחמת כו'. קז"ש תמרי דוקא:
כג סָעִיף ז משנים כו'. גי' קב תמרי ורמוני ושומשמי מאי תיקו:
כד סָעִיף ז (ליקיט) לפיכך לא יטול ואם כו'. כן דעתו בכל ספק וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין הלכה כו' וע"ל ס"י ואם נטלם כו' ובהג"ה שם וערא"ש רפ"ב סוף ס"א וכיון דלא איפשיטא כו' ושם ס"ח אבל כשיר כו' בעיא כו' וש"מ (ע"כ):
כה סָעִיף ט כל המוצא כו'. הרמב"ם אינו מחלק בין משתמר קצת או משתמר לגמרי ובין יש סי' או לא בכולם ודאי הינוח או ספק לא יטול ואם נטל יש חילוק בין יש בו סי' או לא כמש"ו וס"ל דמש"ש איכא למימר מעלמא כו' חזר בו ממ"ש בתחלה דוקא שאין בהן סימן וז"ש כל ספק הינוח דייק כל וטלית וקרדום וכלי באשפה וחמרא בחפיסה כולם יש בהן סי' וכמש"ל:
כו סָעִיף ט אסור לו להחזירה כו'. ר"ל אם יש בהן סימן וכמ"ש בירושלמי הביאו תוס' שם:
כז סָעִיף ט זכה בו. כמו כריכות בר"ה אע"ג שהוא דרך הינוח כמש"ש ך"ג א' הלכתא כו':
כח סָעִיף ט וכל כו'. שם זה וזה כו':
כט סָעִיף י בכנפיהם ומדדין. משום סיפא ואם נטלם כו' וכמש"ו ואם היו קשורים כו':
ל סָעִיף י אבל י"ח כו'. תוס' שם ד"ה אחר כו' וד"ה ואם כו' ורא"ש שם ע"ש:
לא סָעִיף י דאם הדבר כו'. דהא טלית וקרדום מסתמא יש בהן סי' וכן עובדא דירושלמי שהביא תוס' שם בחפיסה יש בהן סימן ג"כ ועבתוס' הנ"ל סד"ה ואם כו' ועבתוס' ך' ב' ד"ה מצא כו' וכן כלי באשפה ועתוס' שם ד"ה אחר כו':
לב סָעִיף י אם יש כו'. כמ"ש ך"ג א' אבל בדבר שיש בו סימן ל"ש כו' וכנ"ל:
לג סָעִיף י אם אין כו'. כ"ד המפרשים וכ"כ רש"י לז ב' ד"ה ואם כו' אבל הרמב"ם דל"ד לדאביי ך"א ב' דשם נטל לעצמו בתחלה אבל כאן מיירי שנטל להחזיר ואמרי' ך"ו ב' נטלה כו' ולאחר ייאוש כו' וכאן ל"ל משום השב תשיבם כיון דליכא סימן וא"י למי יחזיר. דרישה:
לד סָעִיף י לא הוליכו כו'. כ"מ בירושלמי שם (ליקוט) לא הוליכו לביתו כו'. עתוס' הנ"ל ד"ה ואם כו' י"מ דהיינו כו' וכן יש בירוש' כו' (ע"כ):
לה סָעִיף י ובמקום שאינו כו'. כמו כריכות ברה"ר. הרא"ש:
לו סָעִיף י ואם יש כו'. כמ"ש בכריכות שם וכנ"ל וזה וזה כו' אבל כו' וכנ"ל:
לז סָעִיף י במקום שמשתמר כו'. הוא מתני' דשם אחר הגפה כו' וכמ"ש בגמ' מ"ט כו' ופריך שם ואמאי כו':
לח סָעִיף י ואם נטלו כו'. מימרא דשם כנ"ל ומ' אפי' נטלו רק בידו כמ"ש תוס' שם ע"ש:
לט סָעִיף י ויהא כו'. כנ"ל:
מ סָעִיף יא בד"א כו'. גמ' שם:
מא סָעִיף יא שאפשר כו'. שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.