א מִי שֶׁאָבְדָה לוֹ אֲבֵדָה, וּפָגַע בַּאֲבֵדָתוֹ וּבַאֲבֵדַת חֲבֵרוֹ, אִם יָכוֹל לַחֲזֹר אֶת שְׁתֵּיהֶן חַיָּב לְהַחֲזִירָם; וְאִם לֹא, יַחֲזִיר אֶת שֶׁלּוֹ, שֶׁאֲבֵדָתוֹ קוֹדֶמֶת אֲפִלּוּ לַאֲבֵדַת אָבִיו וְרַבּוֹ, כִּדְדַרְשִׁינָן מֵאֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן (דְּבָרִים טו, ד) וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ לוֹ לָאָדָם לִכָּנֵס לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְלֹא לְדַקְדֵּק וְלוֹמַר: שֶׁלִּי קוֹדֵם, אִם לֹא בְּהֶפְסֵד מוּכָח. וְאִם תָּמִיד מְדַקְדֵּק, פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עוֹל גְמִילוּת חֲסָדִים וְסוֹף שֶׁיִּצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת:
ב פָּגַע בַּאֲבֵדַת אָבִיו וּבַאֲבֵדַת רַבּוֹ, אִם הָיָה אָבִיו שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ, שֶׁל אָבִיו קוֹדֶמֶת; וְאִם לָאו, שֶׁל רַבּוֹ קוֹדֶמֶת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁרֹב חָכְמָתוֹ שֶׁל תּוֹרָה לָמַד מִמֶּנּוּ. וְעַיֵּן ביו"ד סִימָן רמ"ב סל"ד.
ג הִנִּיחַ אֲבֵדָתוֹ וְהֶחֱזִיר אֲבֵדַת חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שָׂכָר הָרָאוּי לוֹ. כֵּיצַד, שָׁטַף נָהָר חֲמוֹרוֹ וַחֲמוֹר חֲבֵרוֹ, שֶׁלּוֹ שָׁוֶה מָנֶה וְשֶׁל חֲבֵרוֹ מָאתַיִם, הִנִּיחַ שֶׁלּוֹ וְהִצִּיל שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שָׂכָר הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: אַצִיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן דְּמֵי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁהִתְנָה כֵּן בִּפְנֵי בֵית דִּין, חַיָּב לִתֵּן לוֹ דְּמֵי שֶׁלּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁעָלָה חֲמוֹרוֹ מֵאֵלָיו, זָכָה בַּמֶּה שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ. הַגָּה: מִיהוּ, הוּא הֶפְקֵר, וְכָל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא). וְאִם אֵין הַבְּעָלִים שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִתְנָה כְּאִלּוּ הִתְנָה דָמֵי (טוּר). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן רס"ה.
ד יָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהִתְנָה עִם הַבְּעָלִים, אֲבָל לֹא הִתְנָה עִם הַבְּעָלִים וְיָרַד לְהַצִּיל וְלֹא הִצִּיל, אֲפִלּוּ שְׂכָרוֹ אֵין לוֹ, דְּהָא לֹא הוֹעִיל לוֹ. וְכֵן אִם עָלָה חֲמוֹרוֹ מֵאֵלָיו. אֲבָל אִם הִצִּיל, לֹא יוּכַל בַּעַל הַחֲמוֹר לוֹמַר: חֲמוֹרִי הָיָה עוֹלֶה בִּלְעָדֵי הַצָּלָתְךָ, אֶלָּא חַיָּב לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁנִּתְפְּסוּ וְהוֹצִיא אֶחָד הוֹצָאוֹת, אִם הַשֵּׁנִי יָצָא מִן הַמַּאֲסָר בְּלֹא הִשְׁתַּדְּלוּת חֲבֵרוֹ, אֵין חַיָּב לִתֵּן לַחֲבֵרוֹ כְּלוּם, הוֹאִיל וְלֹא הִתְנָה עִמּוֹ. וְאִם לֹא יָצָא רַק עַל יְדֵי הִשְׁתַּדְּלוּת הָאֶחָד, לֹא יוּכַל לוֹמַר: לֹא הָיִיתִי צָרִיךְ לְהִשְׁתַּדְּלוּתְךָ כִּי יָדִי תַקִּיפָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶמֶת אִתּוֹ, מִכָּל מָקוֹם חַיָּב לִתֵּן לוֹ לְפִי מַה שֶּׁנֶּהֱנֶה, לְפִי רְאוֹת בֵּית דִּין, כֵּן נִרְאָה לִי (וְעַיֵּן בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא תְשׁוּבַת מַהֲרַ"ם, וּדְלָא כְמַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִימָן ס"ג). וְאִם נִרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא הֻצְרַךְ לְהַרְבּוֹת בְּהוֹצָאוֹת בִּשְׁבִילוֹ, דַּאֲפִלּוּ בִּשְׁבִילוֹ לְבַדּוֹ הָיָה צָרִיךְ לְכָל הוֹצָאוֹת אֵלּוּ, אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן לוֹ כְּלוּם, דְּזֶה נֶהֱנָה וְזֶה אֵינוֹ חָסֵר. לָכֵן יֵשׁ מִי שֶׁפָּסַק: מִי שֶׁהִצִּיל סְפָרָיו וְסִפְרֵי חֲבֵרוֹ, אִם לֹא הֻצְרַךְ לְהַרְבּוֹת הוֹצָאוֹת בִּשְׁבִיל חֲבֵרוֹ, אֵין חֲבֵרוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם לוֹ כְּלוּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶרֶק הַגּוֹזֵל). וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לְהַצִּיל שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁהִצִּיל גַּם כֵּן שֶׁל חֲבֵרוֹ עִמּוֹ. אֲבָל אִם יָרַד עַל דַּעַת שְׁנֵיהֶן, חַיָּב לִתֵּן לוֹ מַה שֶּׁנֶּהֱנָה, מֵאַחַר שֶׁהִצִּיל שֶׁל חֲבֵרוֹ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, כֵּן נִרְאָה לִי. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה עִם חֲבֵרוֹ פְּעֻלָּה אוֹ טוֹבָה, לֹא יוּכַל לוֹמַר: בְּחִנָּם עָשִׂיתָ עִמָּדִי הוֹאִיל וְלֹא צִוִּיתִיךָ, אֶלָּא צָרִיךְ לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ (רַ"ן פֶּרֶק שְׁנֵי דַיָּנֵי גְזֵרוֹת).
ה וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בָּאִים בַּדֶּרֶךְ, זֶה בְּחָבִית שֶׁל יַיִן וְזֶה בְּכַד שֶׁל דְּבַשׁ, וְנִסְדַּק הַכַּד שֶׁל דְּבַשׁ, וְקֹדֶם שֶׁיִּשָּׁפֵךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ שָׁפַךְ זֶה יֵינוֹ וְהִצִּיל הַדְּבַשׁ לְתוֹךְ הֶחָבִית, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְאִם אָמַר לוֹ: אַצִּיל אֶת שֶׁלְּךָ וְאַתָּה נוֹתֵן לִי דְּמֵי שֶׁלִּי, אוֹ שֶׁהִתְנָה כֵּן בִּפְנֵי בֵּית דִּין, הֲרֵי זֶה חַיָּב לִתֵּן לוֹ. וּבַעַל הַיַּיִן חַיָּב לִשְׁפֹּךְ יֵינוֹ כְּדֵי לְהַצִּיל דְּבַשׁ חֲבֵרוֹ, הוֹאִיל וְהַבְּעָלִים אוֹמְרִים לְשַׁלֵּם לוֹ (טוּר בְּסִימָן רע"ד בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם בְּשֵׁם הָרִי"ף והרמ"ה). וְאִם נִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ לָאָרֶץ, הֲרֵי זֶה הֶפְקֵר, וְכָל הַמַּצִּיל לְעַצְמוֹ מַצִּיל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁפַּךְ הַדְּבַשׁ עֲדַיִן רַק שֶׁנִּשְׁבַּר הַכַּד כָּל כָּךְ שֶׁהָיָה נִשְׁפָּךְ אִם לֹא הִצִּיל זֶה, הָוֵי הֶפְקֵר (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י). וְהוּא הַדִּין בְּכַיּוֹצֵא בְּזֶה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה שְׂרֵפָה בָּעִיר וּבָרְחוּ הַיְהוּדִים מִן הָעִיר מִפַּחַד הַדְּלֵקָה, וְהִצִּיל אֶחָד, מַה שֶּׁהִצִּיל הוּא שֶׁלּוֹ, דְּהָוֵי כְּזוֹכֶה מִן הַהֶפְקֵר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא).
ו הָיָה זֶה בָּא בְּכַד שֶׁל דְּבַשׁ וְזֶה בָּא בְּקַנְקַנִּים רֵיקָנִים, וְנִסְדַק כַּד הַדְּבַשׁ, וְאָמַר לוֹ בַּעַל הַקַּנְקַנִּים: אֵינִי מַצִּיל לְךָ דְּבַשׁ זֶה בְּקַנְקַנַּי עַד שֶׁתִּתֵּן לִי חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ, אוֹ כָּךְ וְכָךְ דִּינָרִים, וְקִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַדְּבַשׁ, וְאָמַר לוֹ: הֵן, הֲרֵי זֶה שָׂחַק בּוֹ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא הִפְסִידוֹ כְלוּם.
ז וְכֵן מִי שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִים וְהָיְתָה מַעְבֹּרֶת לְפָנָיו, וְאָמַר לוֹ: הַעֲבִירֵנִי וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ דִּינָר, וְהֶעֱבִירוֹ, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ הָרָאוּי לוֹ. וְאִם הָיָה צַיָּד, וְאָמַר לֵהּ: בַּטֵּל מְצוּדָתְךָ וְהַעֲבִירֵנִי, נוֹתֵן לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים הָא דְּאֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, הַיְנוּ בְּדָבָר שֶׁאֵין רְגִילוּת לִתֵּן עָלָיו הַרְבֵּה, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁדֶּרֶךְ לִתֵּן הַרְבֵּה, כְּגוֹן הַשְׁבָּעַת שֵׁדִים אוֹ רְפוּאָה, חַיָּב לִתֵּן לוֹ כָּל מַה שֶּׁהִתְנָה עִמּוֹ (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ פֶּרֶק מִצְוַת חֲלִיצָה). וּבְשַׁדְּכָנוּת אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עִמּוֹ לָתֵת לוֹ הַרְבֵּה (הָרֹא"שׁ כְּלָל ק"ה סִימָן ה' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַגּוֹזֵל בַּתְרָא בְּשֵׁם מוהר"ם).
ח בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא נָתַן לוֹ. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ בְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ:
א סָעִיף ב וע' בי"ד סימן רמ"ב. שם כתב די"א דהיינו דוקא ברבו שלמד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רב שמלמדו אביו קודם לכל דבר ושכן נ"ל עיקר מור"ם שם והוא מס' חסידים סי' תקפ"ה ומביאו ג"כ בסמ"ע וכ' עוד בספ' חסידים שם דה"ה אדם אחר שאינו אביו כשמשכיר לו מלמד אביד' הנותן שכר קודם לאבידת רבו וע"ש:
ב סָעִיף ג אלא שכר הראוי לו. ע' בתוס' פא"מ דף ל"א ובב"ח:
ג סָעִיף ג מיהו הוי הפקר עיין בס' א"א דף ק"א ע"ב:
ד סָעִיף ד וכן אם עלה חמורו מאליו כו'. ע' בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב ומיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהם דמי עכ"ל ובהתנה פסק מהרש"ל אף דעלה מאיליו צריך לשלם לו שכרו משלם כל מה שהתנה ע"ש סי' מ' והוא כדעת הסמ"ע:
ה סָעִיף ד אם השני יצא כו' ואם א' נתפס ופדאו אח' בממון צריך חברו לשלם לו והיינו כדי דמיו אבל יותר לא ואם נתפס על עסקי נפשות צריך לשלם לו אף ביותר מדמיו וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאו א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים כל זה מבואר בראיות ביש"ש בב"ק פ"ו סי' ט"ו וע"ש:
ו סָעִיף ה וכן שנים כו' ע' בתשובת רשד"ם סי' שע"א ושפ"ט:
ז סָעִיף ה וי"ח ע"ל ס"י רס"ה בהג"ה ב':
ח סָעִיף ה דהוי' כזוכה מן הפקר כו'. ואם יכול להציל ע"י הדחק אין לו אלא שכרו וה"ה בכל הדברים הנ"ל:
ט סָעִיף ו שכרו הראוי כו'. ע"ל סי' רס"ה הג"ה ב':
י סָעִיף ז וכן מי שברח. עיין בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' פ':
יא סָעִיף ז י"א כו'. ע' בתשוב' ן' לב ס"א כלל י"ז סימן צ"ט ובתשו' רמ"א סי' פ"ו דף קע"ו ובתשו' מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובשאלות השניות סי' ס"א ובספר א"א דק' אע"ג:
יב סָעִיף ז השבע' שדים כו'. ע"ל בי"ד סי' של"ו ס"ג:
יג סָעִיף ז ובשדכנות. ע"ל סי' קפ"ה ס"י בהג"ה:
יד סָעִיף ז אלא שכרו. וכן הדין בסרסור ודלא כמ"ש בתשו' דברי ריבות סי' שצ"ו ובתשובת ן' לב כתב ג"כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע"ש דליתא וק"ל:
טו סָעִיף ז לתת לו הרבה מהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה וע"ש ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכן נראה מדבריו שם ע"ש:
א סָעִיף א מאפס לא יהיה בך אביון. דדרשינן כאלו הוא אומר הזהר מן העניות ומטעם זה ל"ד אבידתו קודמת קאמר אלא כל הפסד ממון או ביטול מלאכה שלו מחמת השבה זו שלו קודם וכמ"ש הטור והמחבר ג"כ אחר זה בסי' זה ובסי' רס"ה ועפ"ר דכתבתי הטעם דמ"ה נקטו הגמ' והפוסקי' לשון אבידתו משום דאבידתו אף אם ירצה הלה לשלם לו דמי אבידתו יכול הלה לומר בכלי ובגד שלי ניחא לי להצילו לעצמי משא"כ במלאכה שאינו עושה אלא כדי לקבל דמי שכרו:
ב סָעִיף א ולא לדקדק ולומר שלי קודם. פי' מפני דבכל דבר הצלת ממון חבירו יכול אדם למצא לו צד היתר ולומר אני קודם לילך ולטרוח על שלי פן אפסיד חובי או אתבטל ע"י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון מ"ה קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור:
ג סָעִיף א וסוף שיצטרך לבריות. עפ"ר שם כתבתי דע"ז נאמר מגורת רשע תבואנו כהאי שפורק ממנו עול מצוה מפני שירא לנפשו פן יבא בעסקו במצוה לידי הפסד ממון אז יבא לידי הפסד וגם כתבתי בפרישה דע"ז שייך לומר ל' המורגל בפומי דאינשי דקדק עניות שהמדקדק בכל אלה יבא לידי עניות:
ד סָעִיף ב של רבו קודמת. שאביו הביאו לעה"ז ורבו לעה"ב:
ה סָעִיף ב ועיין בי"ד כו'. פי' שם כ' די"א דהיינו דוקא ברבו שלמד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבו שמלמדו אביו קודם לכל דבר ושכן נראה עיקר עכ"ל מור"ם שם והוא מספר חסידי' שכ"כ והביאו שם בד"מ וגם כאן ע"ש:
ו סָעִיף ג שלו שוה מנה. ה"ה אם היה שוה ג"כ ר' אלא אורחא דמלתא נקט דמשום דחמור חבירו עדיף טפי סבר אניח שלי וחבירי ישלם עבור הצלת חמור שלו טפי משיווי חמור שלי:
ז סָעִיף ג אלא שכר הראוי לו. פי' כמו שהיה נוטל אחר לטרוח טירחא כזה להציל חמור כזה מהמים ושכר כזה עכ"פ יטול ואין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע זה ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכה שלו ולעסוק בהשבה והאי נמי הוא לפניו מלאכת הצלת חמור שלו אבל א"צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דה"ל להתנות עם חבירו ולומר אם תשלם לי דמי חמורי אציל את שלך ומדלא התנה ש"מ מחל לו א"נ משום דיכול חבירו לומר אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר שהציל את שלי בשכירות זה משא"כ כשאינו שם דצריך לשלם לו דמי חמורו כמ"ש מור"ם בהג"ה וכ"כ הטור וה"ט דמסתמא ניחא לחבירו בזה ולקמן סי' רס"ה כתבתי דאף דשם אינו משלם אלא כפועל בטל שאני הכא דטרחת הצלת חמורו של חבירו מהמים הוא קשה כהצלת חמורו:
ח סָעִיף ג או שהתנה כן כו'. פי' אפילו אם היה שם חבירו ולא התנה עמו כיון שהיו שם ג' שנקראין ב"ד והתנה עמהן חייב:
ט סָעִיף ג זכה במה שהתנה עמו. דמשעה שירד להציל את של חבירו ונתייאש משלו נתחייב לו חבירו כפי תנאו שהתנה עמו ומשמיא רחימו עליה שעלה חמורו מאליו גמ':
י סָעִיף ג מיהו הוא הפקר. דהא נתייאש ממנו בשעה שירד להציל את של חבירו וכן הוא בירושלמי על משנה זו:
יא סָעִיף ד ודוקא שהתנה עם הבעלים. ר"ל תנאי הנ"ל שיתן לו דמי חמורו ונראה דאפילו לא התנה בפירוש אלא התנה סתמא חייב ליתן לו לפחות שכרו הראוי ולא דמי כל חמור שנפסד לו ע"י טירחת הצלת חמורו של חבירו ולא כע"ש שכ' בל' מור"ם דר"ל דוקא דהתנה בפירוש שיתן לו שכרו אם לא יציל דא"כ גם דמי חמורו ה"ל ליתן לו אף דלא הציל דהא כל תנאי שבממון קיים ועוד דהא זה דכתב מור"ם דמיירי דוקא בהתנה עם הבעלי' אינו מבואר בהדיא בגמ' אלא שנלמד מהגמרא דהאי דינא קאי אהמשנה דמיירי בהתנה עמו שיתן לו דמי חמורו וכמ"ש מוהר"ם פד"ו ז"ל בתשובותיו סי' ס"ג (ובתשובתי כתבתי עוד הוכחות אחרות מהגמרא ע"ש) ושם איירי בהתנ' עמו סתם ולאפוקי אם ירד להציל ולא התנה כלל ליתן לו שכירות דאז אפילו הציל לשל חבירו וחמורו נפסד ע"י הצלת חבירו אין לו אלא שכרו כאחר שאינו נפסד ולא הציל אלא נשטף או עלה מאיליו דלא הועיל לו כלום נחות חד דרגא דאפילו שכרו אין לו אע"ג דנפסד על ידו:
יב סָעִיף ד וכן אם עלה חמורו מאליו כו'. פי' חמור של חבירו ג"כ דינא הכי דאפילו אם התנה עמו דירד להציל כדי שישלם לו דמי חמורו וירד להציל ונפסד חמורו וחמור חבירו עלה מאליו ג"כ אין לו אלא שכירתו כאיש אחר דאין פסידא ע"י הצלה כ"א בטירחא לבד ואם לא התנה עם חבירו או עם ב"ד תחלה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל כ"כ מור"ם פד"ו בתשובותיו סי' ס"ג ☜ מיהו נראה דגם בדיני' האלו דירד להציל ולא הציל חו שעלה מאליו אם לא היו הבעלי' שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהם דמי וצריך ליתן דמי שכירתו כמו לאיש אחר לפחות ועיין בתשובתי שהארכתי וערכתי מערכה מול מערכה נגד דברי מור"ם ומוהר"ם פד"ו ז"ל שהביא ראייה מהגמרא לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו וראייתם אינו ראייה לפענ"ד ושנראה לדון דבזה דעלה מאליו אחר התנאי והיה לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו ע"ש ודו"ק:
יג סָעִיף ד אע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב כו'. עיין בדרכי משה שהקשה על דברי מור"ם פד"ו מהמרדכי דהגוזל בתרא סי' קס"ו בשני שותפין במשכון אחד ולקח השר של הא' המשכון שהיה בידו והוציא עליו הוצאות עד שהוציא מתחת ידו ושותף השני לא רצה ליתן לו להוצאה כלום כי אמר ששר שלו ידו תקיפה על השר של חבירו והיה מוציאו מיד שר שלו בכח בחנם וכתב דא"צ ליתן לו אלא כדי שכרו דמשמע הא כדי שכרו יש לו ומשני דשאני התם דאף דהיה אפשר דשר שלו היה יכול להוציא' מכל מקום עדיין לא הוציאו מידו מה שאין כן בנדון זה שכבר יצא מאליו וז"ש מור"ם ואם לא יצא כ"א ע"י השתדלות כו' "עד אף ע"פ שהאמת אתו כו' כן נ"ל עכ"ל ור"ל מכח קושיא זו וק"ל:
יד סָעִיף ד דאפילו בשבילו לבדו היה צריך כו'. כ"כ מוהר"ם פד"ו בסוף תשובה הנ"ל על ענין אחר דומה לזה ע"ש:
טו סָעִיף ה ונסדק הכד כו' קאמר נסדק דאין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מ"ה לא אמרי' בו דכל הקודם זכה בו:
טז סָעִיף ה אין לו אלא שכרו כו'. גם בזה מבואר בגמרא ובטור הטעם דמיירי דבעל הדבש היה שם והי' לו להתנות עמו שע"מ שישלם לו דמי יינו הוא שופכו ולהציל הדבש ומדלא התנה יכול האחר לומר אם לא הצלתיהו הייתי מוצא אחר בשכירו' זה והי' מצילו וכנ"ל ומינה דאם לא הי' בעל הדבש שם להתנות עמו דצריך לשלם לו כל דמי יינו וכנ"ל בס"ס ג' וכן הוא באשר"י ומשום דמיירי כאן בשנים שפגעו זה ביינו וזה בדבשו והיינו שגם הבעל אבידה הוה שם מ"ה לא כתב בפי' הדין כשאינו שם וסמך אמ"ש לפני זה:
יז סָעִיף ה ובעל היין חייב לשפוך כו' דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד:
יח סָעִיף ה ויש חולקין. טעם פלוגתתן כתבתי בסי' רע"ד ושם כתבתי דנראה דאפי' לדעת החולקין בזה מ"מ בפועל העוסק במלאכתו ויש לפניו השבת אבידה ואומר לו בעל האביד' אשלם לך כל שכר פעולתך השב אבידתי דצריך להשיבו ולוקח ממנו שכר בטילתו ושאני הכא דיכול להתנצל ולומר ניחא לי ביין שלי:
יט סָעִיף ו שהרי לא הפסידו כלום. מ"מ שכר הראוי לו דהיינו שכר הטרחא ושכר הכלים צריך ליתן לו דמיירי באיש הנשכר לאחרים לעסוק בכלים מלאכת אחרים ושכר בטילתו ניכרת דלולי שעסק בזה היה עוסק בשכירות אחרת ואין עליו לבטל ממלאכתו בחנם בשביל הצלת ממון של זה וכן הטעם במעוברת שאחר זה ועוד נראה דאפילו אם ידוע שלא היה לו עסק אחר לעת עתה לעסוק בו וה"ה לבעל מעוברת שלא הי"ל לעת עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכרו כאחר כיון דכל השנה כשבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה כזו או קלה או כבידה ממנו שדרכן ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מ"ה צריך עכ"פ ליתן לו שכר כאינש דעלמא:
כ סָעִיף ז כל מה שהתנ' עמו. עפ"ר ודרישה שם הוכחתי מדברי הרא"ש והטור והרמב"ם דכל מאי דפסק עמו ממש קאמר אפילו אין נראה לעינים שהיה לו ריוח כ"כ אם היה צודה דגים מ"מ כיון דעכ"פ היה לו לצוד דגים ואפשר שהיה עולה במצודתי כ"כ דגים כשיעור פסיקתו שכר זה מ"ה צריך ליתן לו כל שכרו ע"ש ודו"ק: (הג"ה) וכ' מהרי"ק שורש קל"ג בדין ראובן שהבטיח לשמעון להשתדל בעדו בעסק מה בחנם וכמעט שנגמר הדבר חזר בו ורוצה שכר והוצרך שמעון לתת לו שכר ואח"כ בא מעות ראובן ליד שמעון ואמר לקחת את שלי שלא כדין כי אנוס הייתי במה שפייסתיך ופסק דהדין עם ראובן עכ"ל ד"מ ס"ס של"א וכ"כ בהגמ"ר דקידושין לענין אם טען שמחמת יראה הבטיח ליתן לו ד"מ ס"ס של"ה:
א סָעִיף ז העבירו אין לו אלא שכרו הראוי כתב הריטב"א פ"ק דקידושין דף ח' וז"ל ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל:
ב סָעִיף ז ואם היה צייד. ז"ל הסמ"ע וע"פ ודרישה שם הוכחתי מדברי הרא"ש והטור והרמב"ם דכל מה דפסק עמו ממש קאמר ואפי' אינו נראה לעינים שהיה לו ריוח כל כך אם היה צודה דגים מ"מ כיון דעכ"פ היה לו לצוד דגים ואפשר שהיה עולה במצודתו כך דגים כשיעור פסיקתו שכר זה מש"ה צריך ליתן לו כל שכרו עכ"ל וע"ש. ונראה מדבריו שאם נראה לעינים בבירור שא"א בשום פנים להעלות כ"כ דגים כמו שיעור פסיקתו א"צ ליתן אלא כשיעור שהיה יכול לצוד. אבל לעד"נ מלשון הרא"ש. דכל כה"ג נמי צריך ליתן כל מה שפסק ע"ש פ' א"מ ז"ל אבל אינו מחויב להניח מלאכתו ולהשיב אבידה ולפרוק ולפחות משכרו אבל אם יש שם ב"ד או הבעלים והם אומרים לו הנח מלאכתך והשב או פרוק ויתנו לך כל שכרך חייב ליתן לו כל שכרו אף אם פסקו לו יותר מן הראוי לו מידי דהוי אטול דינר והעבירני דנותן לו שכרו משום דאמרינן פרק הגוזל מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רמי בר חמא הכא בצייד השולה דגים מן הים דא"ל אפסדני כוורא בזוזי וכיון שיש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק לו עכ"ל ומדכת' אם יש לו קצת הפסד יטול כל מה שפסק א"כ מבואר דא"צ שיהיה עולה במצודתו כשעור מה שפסק לו. וכן כתב אא"ז בס' מעד"מ על הרא"ש שם וז"ל וכיון שיש לו קצת הפסד וכו' כדאשכחן כה"ג בפרק כיצד הרגל כמ"ש לעיל עכ"ל והיינו שאמרו שם גבי זה נהנה וזה לא חסר דפטור דאם חסר קצת כמו בשחרוריתא דאשייתא מגלגלין עליו את הכל וה"נ בטול דינר והעבירני מיקרי זה נהנה דהא צריך למעבור' אלא דאם לא היה חסר כלום ה"ל זה נהנה וזה לא חסר אבל אם יש לו הפסד קצת מגלגלין עליו כל מה שפסק דמה לי משתמש בביתו או משתמש בגופו ואם כי מדברי האחרונים לא נראה הכי אבל מדברי הרא"ש ומעד"מ מבואר להדיא דאפי' בהפסד קצת צריך ליתן כל מה שפסק:
ג סָעִיף ז ובשדכנות אין לו אלא שכרו. ולפמ"ש בסק"ב דאפילו היכא דיש לו הפסד קצת נמי מגלגלין עליו הכל א"כ בשדכנו' כיון דרוב פעמים שמפסיד השדכן בביטול ימים ושעות עכ"פ פרוטה שהיה יכול להרויח מגלגלין עליו הכל ומחויב לשלם לו כל מה שפסק אם לא שעשה השדכן פעולתו בדיבור בלי שום ביטול זמן באופן שלא היה לו שום הפסד וגם בלא"ה דעת מוהרש"ל בפ"ק דב"ק דבשדכנות משלם כל מה שפסק ועמ"ש בסק"ד:
ד סָעִיף ח אבל אם נתן לו. ואם נשבע או בת"כ ליתן לו נראה שצריך ליתן לו כל שכרו כיון שנשבע דעיקר הטעם דאינו אלא משטה אני בך ושבועה מסלק השטאה אפי' מת צריכין היורשין לשלם ואע"ג דנודר או נשבע ומת אין היורשין צריכין לקיים נדרו כמבואר ברמ"א סי' רנ"ב היינו משום דשבועה ונדר אין עושין קנין ואם הוא בחיים מחויב לקיים נדרו והיורשין פטורים אבל בשכירות שנקנה בדיבור אלא דהיכא דאין לו אלא שכרו היינו משום השטאה וכיון דשבועה מסלק השטא' א"כ ממילא חוב עליו לקיים כפי מה שפסק כיון דשכירות נקנה בדיבור וכמ"ש בסי' פ"א סק"ד וס"ק כ"ה ע"ש. וכן אם הבטיח שכרו לעני נמי מחויב ליתן כל מה שפסק וכמבואר בתשובת מיי' לס' משפטים סי' ס"ד וז"ל תשובת רבי על ראובן שנדר לשמעון חתנו ב' ליטרא כדי שיהיה לומר עם בנו נינו של ראובן זה ועתה רוצה ראובן לחזור בו כיון שלא היה קנין בדבר ואינו חפץ ליתן לו אשיב בקצרה למרבה המשרה אם שמעון ירד מנכסיו כל כך עד שלא היו לו מאתים זוז והיה צריך ליטול צדקה אז כל מה שנדר לו חמיו בדיבור בעלמא חייב ליתן לו כדאיתא בירושלמי פ' הזהב אמר ליתן מנה לחבירו וביקש לחזור בו חוזר הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר ומשום דמצווה שמעון ללמוד עם בנו לא גרע בהכי דאלו אמר לו בדיבור בעלמא בלא תנאי מנה אני נותן לך נעשה נדר ואם ראובן הוא מודה בדברים חייב ליתן לו מה שנדר השתא דכפר ישבע היסת שלא נדר לו ויפטור עכ"ל וא"כ ה"נ בעני נעשה נדר ומשום דלא גרע מאלו אמר לו בדיבור בעלמא וצריך ליתן לו כל מה שפסק ועמ"ש בסי' פ"א סק"ג:
א סָעִיף ג שטף נהר והיינו דוקא ביכול להציל ע"י הדחק דבא"י להציל כלל מהפקירא קא זכי כמבואר בב"ק דף קט"ו ע"ש וגם דוקא כשהוא באופן שבאם לא הציל הי' ברי היזקא אבל בלא"ה אפי שכרו אין לו כשאר מבריח ארי כמ"ש התוס' בב"מ דף ל"א בד"ה אם יש שם ב"ד:
ב סָעִיף ג מיהו הוא הפקר עש"ך ס"ק ג' שהביא בשם ס' א"א דשם מבואר דלא הוי הפקר והנה לפמש"ל בסי' רס"ב מוכח בהדיא מהש"ס דלא הוי הפקר ואפשר דמיירי הנ"י כשקדם וזכה קודם שנתוודע להבעלים שעלה מאליו:
ג סָעִיף ד ודוקא שהתנה עסמ"ע סקי"א ולכאור' קשה כיון שלא התנה רק כשיציל ולא הציל דמי ללא התנה ועוד דלא עדיף מיורד להשביח דאין לו רק הוצאה שיעור שבח וכן מבואר בסי' של"ד וכל אונס שא"א לשניהם לידע דהוא פסידא דפועל לכן נראה הטעם דכשהתנה אז אף אם לא הציל מ"מ כיון שגילה דעתו שרצה לשכור מצילין הרי הרויח במה שהלך זה שלא הי' צריך ליתן שכר למצילין אחרים משום הכי צריך ליתן לו שכרו משא"כ כשלא התנה ואין לו רק דין יורד לנכסי חבירו שלא ברשות דאין לו רק הוצאה שיעור שבח וכשלא השביח אינו נוטל כלל ומ"ש הסמ"ע ס"ק י"ב לחלוק על הרמ"א ומהר"ם פדווא' ופסק דבעלה חמורו מאליו חייב לשלם לו הפסד חמורו אשתמיטתיה דברי הש"מ בשם הקדמונים שפסק כהרב בהג"ה וכן עיקר:
ד סָעִיף ד הואיל ולא התנה אף דלעיל מבואר דבעלה מאליו אפי' בהתנה פטור מ"מ צריך לטעם דלא התנה דאילו התנ' היה צריך לשלם לו עכ"פ שכרו כפי מה שרוצ' ליתן לאחר להטריחו לזה אבל בלא התנ' פטור מכלום דומיא דלעיל אבל אם לא ימצא רק ע"י השתדלות חבירו חייב ליתן לו כל הוצאותיו אף אם לא התנה והא שכתב רמ"א דא"צ ליתן לו רק כפי מה שנהנה לא קאי רק אאם האמת אתו וכמבואר בתשו' מהר"מ פדווא' סי' ס"ג שפסק דשמעון צריך לשלם הכל אף דשם לא התנה עמו ומזה מוכח דלא כמ"ש הסמ"ע בס"ק ז' הטעם בלא התנה משום דכיון דלא התנה עמו ודאי מחל לו דא"כ גם כאן הי' לו ליפטר מה"ט וכן מוכח מהר"ן ר"פ שני דייני דכל המתנ' סתם אדעת' דתשלומין הוא ולא אמרינן דמחל וכמו שאכתוב לקמן אלא ודאי דעיקר הוא כמ"ש הסמ"ע שם בהטעם השני משום דיכול לומר אם לא היית מצילו הייתי שוכר איש אחר וכו' וכן הוא בהדיא בתוס' ב"מ דף ל"א ע"ב בד"ה אם יש שם ב"ד שכתבו בהדיא טעם זה וא"כ א"ש הכא דכאן כיון דבלתי אפשרי להנצל בלתי הוצאת כאילו מש"ה חייב בכל הוצאות:
ה סָעִיף ד כפי מה שנהנה היינו ששמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות:
ו סָעִיף ד דאפי' בשבילו לבדו. ובזה פטור אפי' לא היה אפשר להנצל בלתי הוצאות כאילו משום דהוא לא ירד רק על דעתו לבדו הוי זה נהנ' וזה אינו חסר דפטור ולזה סיים רמ"א דאם ירד רק ע"ד שניהם דחייב ליתן לו והטעם נראה כיון דא"א להציל בלי הוצאות ממילא כ"א יכול לכוף את חבירו ליתן כמו שייר' שעמד עליו גייס בסי' רע"ב ועמ"ש בסי' קע"ח שכך הדין בכ"מ כשהדבר צריך לשניהם וא"א לאחד לתקן הדבר מבלי חבירו שכופין זא"ז:
ז סָעִיף ד פעולה או טובה והיינו שהשביחו כגון שאמר לי אכול עמי או דר עמי חייב לשלם וכ"ה בהדיא בר"ן פרק שני דייני אבל כשמצילו מן ההיזק דינו כמבריח ארי ובהשבת אבידה וכפי שנתבארו דינים אלו בכאן:
ח סָעִיף ז ובשדכנות עש"ך ס"ק י"ד וכן הדין בסרסור וכו' ולענין אי מהני קנין או שטר כתב בתומי' סי' פ"א ס"ק ה' שאף שמדמין זה לטול דינר ולחליצה ובאה"ע סי' קס"ט מבואר דאפי' קנין לא מהני והוא מדברי הרשב"א בס"ס קכ"ט גבי ערב אף דג"כ מדמה אותו לטול דינר מ"מ כתב בשם הרא"ש דקנין מהני הרי מבואר שיש מחלוקת בין הרשב"א להרא"ש אי מהני קנין ע"ש ובס"ס קכ"ט ולפעד"נ דליכא מחלוקת כלל דנהי דהרא"ש חולק על המרדכי דהמרדכי פרק הגוזל ס"ל דלא אמרו דיכול לומר משטה רק במילי דמצוה והרא"ש בתשו' כלל ס"ד סי' ג' ס"ל שכל דבר שהוא יותר מכדי שכרו אינו זוכה בלא קנין אבל ודאי דהרשב"א דס"ל דאפי' קנין לא מהני הוא משום דס"ל דהוא דוקא במילי דמצוה כמו בטול דינר והעבירני ודומיא לערב דכתובה דס"ל להרבה פוסקים באה"ע סי' ק"ב דלא מהני קנין משום דמצוה קעביד וגם שם הוא אונס והוי קנין באונס משא"כ במידי דלאו מצוה דהטעם הוא רק דלא מתחייב בדיבור מה"ת לא יועיל קנין וכ"ה בתשב"ץ חלק ד' סי' ך' בהדיא דדוקא במילי דמצוה אפי' קנין לא מהני אבל במידי דלאו מצוה מהני קנין ע"ש אך לכאורה צריך טעמא להנך דסברי דאפי' במידי דלאו מצוה אינו נותן כפי מה שפסק רק שכר הראוי דהא פסקי כן בסרסור דלאו מצוה הוא ועיין בתשובות פנים מאירות ח"א סי' צ"ז שהביא דברי הפוסקים שהקשו מהא דר"פ האומנין בפועלים דמיתגרי בא' ושכרן בד' ואמר שכרכם עלי דחייב ותי' דשם מיירי דאיכא דמיתגרי בד' ועוד דפועל אין לו אונאה ע"ש מוכח מדבריהם שבכל פועלים כשפסק להן יותר משוויין דא"צ ליתן להם יותר משויין ודבר זה טעמא בעי דמה"ת יהיה יכול לומר משטה במילי דלאו מצוה והא שכירות דמי' למכר ובודאי דא"י לו' במכר משטה והנה בש"מ ב"ק דף קע"ו כתב הטעם משום דנתאנה וכן בתשו' פמ"א הנ"ל כפי מה שהביא מדברי הפוס' לתרץ מהא דר"פ האומנין משום דפועל אין בו דין אונאה משמע דבסרסור ושדכנות הוא מטעם אונא' אך ק' דא"כ אמאי פסק בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן דא"י להוציא משום דאין השטא' אחר נתינה מ"מ יוציא מידו מטעם אונא' דטול דינר והעבירני קבלן הוא דיש לו אונאה כמבואר בסי' רכ"ז ואפי' אם נאמר כיון ששכרו להעבירו תיכף לא דמי לקבלן דיש לו רשות לעשות באיזה זמן שירצ' ועסמ"ע בסי' רכ"ז משא"כ כאן שצריך להעבירו תיכף דוקא כפועל לשעה דמי ודין עבד עליו שאין לו אונאה מ"מ ק' דא"כ ביותר מפלגא יהיה לו דין אונאה ולא יועיל אפי' כבר נתנו לכ"נ דהנה לכאורה יש להקשות בהא שכתבו הפוס' שהביא בש"מ הטעם בטול דינר משום אונאה הא בש"ס אמרו בהדי' משום דיכול לו' משטה וע"כ צ"ל דודאי לית ביה משום אונאה דהא ביותר מכדי שהדעת טועה ל"ש דין אונא' כמבואר בב"ב דף ע"ח גבי צמד ובקר דאמרי' מתנה יהיב ליה ע"ש וכן מבואר בסי' רכ"ז בט"ז ומוכח מדבריו שם דבידע בשעת מקח והוה ביטול מקח דא"י לבטל המקח עיין במש"ש אך לכאורה א"ל דדוקא שם שהמקח בעין א"כ כשהוא ביטול מקח א"א לו' דדעתו היה לחזור ולתבוע ולבטל המקח דלמה היה לו לקנות מקודם ולכך אמרי' דודאי מחל משא"כ בפועל דהדין דיכול לחזור ולתבוע אונאתו לעולם כמבואר בסמ"ע שם דמי למאנ' רק בשיעור אונא' המבואר שם בסעיף ז' בהג"ה דאפי' ידע הלוקח שיכול לטעון שלא מחל ולא קנה רק משום שיכול לחזור ולתבוע אונאתו דה"נ דכוותיה אך ז"א דהא דבפועל מחזיר אונאה הוא דוקא בלא ידע ונתאנה והמקח בטל למפרע ולכך אינו משלם אלא שוויו והמותר שקיבל צריך להחזיר אבל כשידע שנתאנ' ואפ"ה עשה מלאכתו ע"י הפועל י"ל דמחל ונתרצה בהמקח והרי נתקיים המקח מרצונו לזה אמרו בש"ס טעמא דהשטא' ותרווייהו צריכי דמשום דאינהו ועבר על לא תונו יכול להשטותו וממילא יכול לתבוע אונאה כיון שלא נתרצה בקיום המקח ומש"ה כשנתן כבר אין מוציאין מידו משום הטעם שכתב הרשב"א דאין השטא' אחר נתינה ומשום טעם אונאה לחוד אין מוציאין דידע ומחיל כמו בכדי שאין הדעת טועה ונראה דזהו מה שכתב הריטב"א בקידושין דף ח' דאי לא שוה לדידיה אלא מפני שהוא דחוק קציצ' מתוך הדחק לא שמיה קציצה ומביא ראיה ממעבורת ע"ש ונראה דמיירי בכהאי גוונ' שא"א לחזור המקח אח"כ כמו במעבורת והוא ג"כ מטעם השטאה שיכול להשטותו ומ"ש אפי' כבר נתן הוא משום דס"ל כהך דיעה שהבי' בש"מ ב"ק דאפי' כבר נתן יכול לטעון משטה ע"ש אבל ודאי במקח שהוא עדיין בעין ודאי דא"י לטעון משטה וע"כ ידע ומחל דלמה היה לי להשטותו ולהחזיר המקח אח"כ וכן מוכח מב"ב דף ע"ח דבכדי שאין הדעת טועה הוי מתנה ולא חילק בין מתוך הדחק או לא וכן מבואר בסי' רכ"ז סעיף ט' במוכר מתוך הדחק דאין לו אונאה ולזה פסק ג"כ הריטב"א שם דאי שוה לדידי' דאין בו אונאה והיינו בידו ובזה נסתלק קושית הקצה"ח בסי' רכ"ז מהא דמרגליות דאדם רוצה ?לזויגן ואפ"ה יש בו אונאה ולפ"ז יש לקיים ג"כ דברי הסמ"ע שם ס"ק י"ח שכתב דאפי' בביטול מקח וידע דיכול לחזור ולתבוע היינו במקום שהמקח לא יהי' בעין אח"כ דמי' דפועל ומעבורת ובזה שפיר כתב הסמ"ע דיכול לטעון משטה היוצא מזה דבמילי דמצוה יכול לטעון משטה ואפי' קנין לא מהני אבל במידי דלאו מצוה כגון פועל וסרסור ושדכן כשיש אונאה בדבר אף שהוא בכדי שאין הדעת טועה יכול לטעון משטה אם לא שהיה קנין או שהוא דבר שדרך ליתן פעמים סך רב ואין לו קצבה ושוב לא הוי אונאה כלל וא"י לטעון משט' וע' תשב"ץ חלק ד' סי' ך' דאם היה התוספות קרוב למה שראוי לו חייב ודוקא בתוספות הרבה יותר מדאי יכול לטעון משטה ולפענ"ד דהשיעור קרוב היינו שתות דהא כתב בספר פמ"א ח"א סי' צ"ז דהא דב"מ בהאומנין הטעם דבפועל אין בו דין אונאה אלמא דכל שאין בו דין אונאה לא יכול לטעון דין משטה א"כ ה"ה בפחות משתות דאין בו דין אונאה א"י לטעון משטה:
א סָעִיף א לדקדק. פי' דבכל דבר הצלת ממון חבירו יכול אדם למצוא לו צד היתר ולו' אני קודם לילך ולטרוח על שלי פן אפסיד חובי או אתבטל ע"י השבה זו מעסק פלוני שיהיה לי מזה ריוח ממון מש"ה קאמר דזה לא יעשה אם לא בהפסד המוכח והברור. סמ"ע:
ב סָעִיף א שיצטרך. וע"ז שייך לו' לשון המורגל בפומי דאינשי דקדוק עניות שהמדקדק בכל אלה יבא לידי עניות. שם:
ג סָעִיף ב רמ"ב. שם כתב הרמ"א די"א דהיינו דוקא ברבו שלומד עמו בחנם אבל אם אביו שוכר לו רבו שמלמדו. אביו קודם לכל דבר ושכן נ"ל עיקר ע"ש והוא מספר חסידים סי' תקפ"ה וכ' עוד בס' חסידים שם דה"ה אדם אחר שאינו אביו כשמשכיר לו מלמד אבידת הנותן שכר קודם לאבידת רבו וע"ש. עש"ך:
ד סָעִיף ג הראוי. פי' כמו שהיה נוטל אחר לטרוח טרחא כזו להציל חמור כזה מן המים ושכר זה עכ״פ יטול ואין בו משום דמי השבת אבידה דלא גרע ממי שיש לו מלאכה דאינו חייב להניח מלאכתו ולעסוק בהשב' וה״נ הוי לפניו מלאכת הצלת חמורו אבל א״צ ליתן לו יותר בשביל הפסד חמורו דה״ל להתנות עם חבירו שאם ישלם לו דמי חמורו אז יציל שלו ומדלא התנה ש״מ דמחל לו א״נ משום דחבירו י״ל אם לא היית מצילו הייתי מהדר אחר איש אחר שהציל בשכירות זה עכ״ל הסמ״ע ועיין בתוספות פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל״א) ובב״ח:
ה סָעִיף ג זכה. דבשעה שירד להציל את של חבירו ונתייאש משלו נתחייב לו חבירו כפי תנאו שהתנה עמו ומשמיא רחימו עליה שעלה חמורו מאיליו ש"ס. סמ"ע:
ו סָעִיף ג הפקר. דהא נתייאש ממנו בשעה שירד להציל את של חבירו וכן הוא בירושלמי על משנה זו עיין בס' א"א דף ק"א ע"ב:
ז סָעִיף ד חמורו. פי' חמור של חבירו ג"כ דינא הכי דאפי' אם התנה עמו שישלם לו דמי חמורו וירד להציל ונפסד חמורו וחמור חבירו עלה מאליו ג"כ אין לו אלא שכירתו כאיש אחר ואם לא התנה עם חבירו או עם ב"ד תחלה אפילו שכירות אין לו אף דיש לו פסידא על ידו וכדין ירד להציל ולא הציל כ"כ מהר"מ פאדוה בתשובה סי' ס"ג מיהו נראה דגם בדינים הללו דירד להציל ולא הציל או שעלה מאליו אם לא היו הבעלים שם אף דלא התנה כאלו התנה עמהן דמי וצריך ליתן לו דמי שכירתו כמו לאיש אחר לפחות ובתשובתי הארכתי לדחות הראיה שהביא מהר"ם הנ"ל מהש"ס לדון דאף אם התנה עמו ועלה מאליו אין לו אלא שכרו ולע"ד אין ראייתו ראיה ושנראה לדון בזה דעלה מאליו אחר התנאי והיה לו פסידא ע"י הצלתו צריך לשלם לו כל דמי חמורו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דכ"פ מהרש"ל סימן מ' דבהתנה אף שעלה מאליו צריך לשלם לו שכרו משלם כל מה שהתנה ע"ש *):
ח סָעִיף ד שנתפסו. ואם אחד נתפס ופדאו אחר בממון צריך חבירו לשלם לו והיינו כדי דמיו אבל יותר לא ואם נתפס על עסקי נפשות צריך לשלם לו אף ביותר מדמיו וכן אם ברח ותפס השר ספריו ופדאן א' צריך לשלם לו כל מה שנתן עבורם משום בזיון הספרים כל זה מבואר בראיות ביש"ש ב"ק פ"ו סי' ט"ו ע"ש. ש"ך:
ט סָעִיף ד שהאמת. בד"מ הקשה על דברי מהר"מ פאדווה מהמרדכי דגוזל בתרא בב' שותפין במשכון א' ולקח השר של הא' המשכון שהיה בידו והוציא עליו הוצאות עד שהוציאו מתחת ידו ושותף הב' לא רצה ליתן לו להוצאה כלום כי אמר ששר שלו ידו תקיפה על השר של חבירו והיה מוציאו מיד שר שלו בכח בחנם וכתב דא"צ ליתן לו אלא כדי שכרו דמשמע הא כדי שכרו יש לו ומשני דשאני התם דהי' אפשר דשר שלו היה יכול להוציאו מ"מ עדיין לא הוציאו מידו משא"כ בנדון זה שכבר יצא מאליו וז"ש הרמ"א ואם לא יצא כ"א ע"י השתדלות כו' אע"פ שהאמת אתו כו' מכח קושיא זו וק"ל סמ"ע:
י סָעִיף ה ונסדק. דאז אין כאן הפסד גמור דיש תקוה להצילו מש"ה לא אמרינן בו דכל הקודם זכה עיין בתשובת רשד"ם סי' שע"ח ושפ"ט. שם:
יא סָעִיף ה הראוי. גם בזה מבואר בש"ס ובטור הטעם דמיירי דבעל הדבש היה שם וה"ל להתנו' עמו שע"מ שישלם לו דמי יינו יציל הדבש ומדלא התנה יכול זה לומר אם לא הצלתהו הייתי מוצא אחר שהיה מצילו בשכירות זה ומינה דאם לא היה בעל הדבש שם צריך לשלם לו כל דמי יינו וכמ"ש בס"ג בהג"ה וכן הוא בהרא"ש ומשום דאיירי כאן בשנים שפגעו זה בזה ואז גם בעל האבידה שם לכן לא כתב הדין בפירוש כשאינו שם וסמך אמ"ש לעיל. שם:
יב סָעִיף ה חייב. דעליו מוטל לקיים מצות השבת אבידת ממון חבירו כיון שאין לו הפסד. שם:
יג סָעִיף ה חולקין. בסי' רע"ד כתבתי דנראה דאפי' לדעת החולקין בזה מ"מ בפועל העוסק במלאכתו ויש לפניו השבת אבידה וא"ל בעל האבידה אשלם לך כל שכר פעולתך והשב אבידתי דצריך להשיבו ולוקח ממנו שכר בטילתו ושאני הכא דיכול להתנצל ולו' ניחא לי ביין שלי וע"ל ס"ס רס"ה. שם:
יד סָעִיף ה ההפקר. ואם יכול להציל ע"י הדחק אין לו אלא שכרו וה"ה בכל הדברים הנ"ל. ש"ך:
טו סָעִיף ו הראוי. היינו שכר טרחה ושכר הכלים ומיירי באיש הנשכר לאחרים לעסוק במלאכת כלים ושכר בטילתו ניכרת דלולי שעסק בזה היה עוסק בשכירות אחרת ואין עליו לבטל ממלאכתו בחנם בשביל הצלת ממון חבירו וכן הטעם במעבורת שאח"ז ועוד נראה דאפי' אם ידוע שלא היה לו עסק אחר בעת הזאת וה"ה לבעל מעבורת שלא היה לו עתה מי להעבירו מ"מ צריך ליתן לו שכר כאיש אחר כיון דכל שעה שבא אחד ומבקש ממנו להעבירו או לעשות לו בכליו מלאכה קלה כזו או כבידה ממנה שדרכן לתת עליה שכר אינו בדין שיהא זה עדיף משום צורך הצלת ממונו או גופו מש"ה צריך ליתן לו שכר עכ"פ כאינש דעלמא. סמ"ע:
טז סָעִיף ז י"א. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' פ' ובתשובת ן' לב ס"א כלל י"ז סי' צ"ט ובתשובת רמ"א סי' פ"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' נ"ו ובשאלות השניות סי' ס"א ובס' א"א דף ק"א ע"ג:
יז סָעִיף ז ובשדכנות. וכן הדין בסרסור ודלא כמ"ש בתשובת דברי ריבות סי' שכ"ו ובתשובת ן' לב כתב ג"כ דדוקא שדכן ולא סרסור ע"ש דליתא וק"ל וע"ל סי' קפ"ה ס"י בהגה. ש"ך:
יח סָעִיף ז הרבה. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' ל"ח פסק דנותן לו כל מה שהתנה ונ"ל דלא פליגי ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה וכ"נ מדבריו שם ע"ש. שם (ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' נ"ז):
א סָעִיף ד ודוקא שהתנה כו'. עסמ"ע שפירש שהתנה עמו סתם שיתן לו שכר ר"ל שלא אמר שיתן שכר אפי' אם נח יציל וע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ד שכתב דה"ה בשתדלן וסרסור ושדכן אם חמר לו שישתדל לו דבר פנוני אצל השררה או שדך לי אשה פלונית או סרסר לי בית פלוני וקבע לו שכר אם לא אמר לו לכשתגמר הדבר רק סתם וזה טרח אף שלא עלה בידו נוטל מה שקצב אם אינו סך גדול ורב מהראוי לטורח כזה שאז ודאי בין שתדלן בין סרסור אין לו רק הראוי לטורח ההוא הראוי לאיש ההוא ואפינו עלתה בידו אין לו יותר (כדלקמן ס"ז בהג"ה ועמ"ש שם) . ומבואר שם שאם בעת הפסיקיא אומר לו לכשתגמר הדבר אינו נוטל בלא עלה בידו אפילו הוצאות שהוציא מאחר שלא התנה כו' ע"ש. ושם בסימן ר"ז אודות פרנס ששלחוהו בני המדינה אל המושל להשתדל ע"ד הטלת אלף ר"ט וקצבו לו שכר על זה ופעל אצל המושל ליטול רק החצי ועתה בקשו לפחות שכרו מחמת שלשה דברים. הא' כי נודע להם שנתרצה בכתב הראשון לתת ת"ק ר"ט והיה לו לבקש פחות הרבה. והב' שריבה בהונאות אף כי נאמן בעיניהם מ"מ נראה להם כי ע"י שהמציא לעצמו כתב חירות בכמה משא ומתן ע"כ פיזר שם הוצאות בעיני הקהל כי עי"ז נתקרבה דעתם לסייעו בכל מבוקשו. והג' כי ריבה בהוצאות מזונות בהמשך זמן שנתרשל שם בעסק הקהל מפני שנשא ונתן שם בנסף ובזהב והרויח שם סך רב. והשתדלן השיב כי הם רק עלילות דברים כי לא נתרבה הוצאות אפילו פרוטה בשבילו ומה שנתרצה תיכף על ת"ק הוא ע"פ עצת יועצים ושרים פן יחרה אף המושל באם ירצה לתת רק סך של הבל והשיב לדעתי הדין עם הפרנס וכל דברי המתנגדים אינם רק דברי קנאים ומתלוננים ואין כאן טענת ודאי כלל וראוי לגעור בהם דאל"כ אתה נועל דלת כו' ואף אם נהנה השתדלן בהוצאת הקהל מה להם הרי זה נהנה וזה אינו חסר כמבואר בסי' רס"ד ע"ד בהגה ומי ששולח שתדלן דעתו שיעשה כפי שכלו ומכ"ש אם דיבר עם יועצים שיודעים דעת המושל גם השכל נותן דיש לחוש לחרון אף בשאלה שאינה הוגנת ושאלת בת שבע מבנה לתת אבישג לאדוניהו יוכיח כו' ע"ש:
ב סָעִיף ד אם עלה חמורו מאליו. עבה"ט עד ובתשובתי הארכתי לדחות הראיה שהביא מהר"ם כו' וע' בתשובת באר יצחק סימן ו' ענף ד' שכתב דנראה דזה תלוי בפלוגתת התוס' עם הרא"ש בב"מ דף ע"ט גבי ספינה סתם ויין זה ונטבעו שניהם שהובא בש"ע לקמן סי' שי"א ס"ג כו' ע"ש וע' בנה"מ:
ג סָעִיף ד דאפי' בשבינו לבדו כו'. ע' בתשובת בית יעקב סימן קמ"ח שתמה על זה דהא אמרו בגמרא ב"ב דכופין בני העיר זא"ז לעשות חומה דלתים ובריח כו' ואפי' מיתמי כל מילי דאית בי' נטירותא כו' והתם אע"ג דאי לא יתמי נמי היו צריכין להוציא כ"כ כמו עתה ואפ"ה צריכין היתומים ניתן לזה. שוב ראיתי בתשו' מהר"ם סי' נ"ט שכתב בהדיא כן כו' עד וכיון דמהר"ם לא ס"ל הכי לא ה"ל לרמ"א לכתוב בפשיטות דלא כוותיה עש"ה וע' בתשובת שבו"י ח"א סי' קנ"ח שדחה דברי הבי"ע הנ"ל וכתב דודאי דברי הרמ"א בכאן הם עיקר לדינא וגם בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ו פסק כן בפשיטות להלכה ועיקר החילוק הוא דיש לחלק בין דבר שנוגע לצבור וקהל ובן יחיד המדיין עם יחיד דאל"כ יהיו דברי הרמ"א עצמם סותרים ממ"ש לעיל סימן קס"ג ס"י בהגה בשם מהרי"ק באם בא עלילה על עיר אחת כו' (עמ"ש בסימן קס"ג שם ס"ק כ"ו) ומה"ט כתב שם במעשה שהיה בפראג שריפה גדולה ר"ל ובית אחד ברחוב יהודים ניצול שהיה בו ג' בניינים תחתים ושניים ושלישים והעליון כיון שראה שהשריפה גדולה כל כך שיבר הגג מעליה כדי שלא ידלק הבית וע"י זה ניצל הבית ואח"כ תובע לתחתונים שיתנו גם המה לסיועת הגג ופסק דאין בטענתו כלום כיון שהעליון היה צריך לעשות הצלה זו בשביל עצמו הוי כזה נהנה וזה לא חסר דפטור ע"ש. ושם בשבו"י ח"ב סימן קנ"ו מעשה כעין זה אלא דשם לא שיבר העליון מעצמו את הגג רק השררה בא בעצמו למקום השריפה וצוה לשבר איזה גגות מעל הבתים הסמוכים כדי להצילם ונתכבה השריפה ובאו העליונים עם התחתונים למשפט אם מחוייבים ליתן לסיוע הגגות וכתב דאף שפסקתי בח"א סי' קנ"ח בשאלה כזו דהתחתונים פטורים מ"מ בנד"ז פסקתי דגם על התחתונים מוטל ליתן לסיוע תיקון הגג כיון שנשבר ע"י צווי השררה והם ירדו ע"ד שניהם להצילם משא"כ התם העליון עשה להצלת עצמו והתחתון ניצול ממילא ומ"מ כיון שלעולם על העליון מוטל לתקן הגג (היכא שנתקלקל מעצמו כדלעיל סימן קס"ד ס"א) וא"כ ע"י שעושין עכשיו גג חדש משתכר העליון שלא יהיה צריך לתקן כ"כ מהר כמו כשהיה גג ישן זה יכול לנכות לו לפי ערך לפי מה שנהנה העליון בעשיית גג חדש והמותר יתנו שניהם בשוה עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' ח"ס חיו"ד ס"ס רלט וע' בתשו' פרי תבואה סי' נ"ח מעובדא שתבע ראובן את שמעון חוב בע"פ עשרים זהו' ושמעון הודה אלא שטען שרוצה לנכות חמשה זהו' מחמת שבעת השריפה שהיה לא כביר שכר שמעון ערלים להציל ב' תיבות מלאות מביתו לרחוב העיר ונתן להם עשרה זהו' שכר הצלה וכבואם לביתו מצא שכבר הצילה אשתו תיבה א' והצילו הערלים תיבה הנשארת ולא רצו להחזיר חמשה זהו' ואמר שמעון א"כ הצילו לי תיבה שניה בבית שכינו ובא לבית ראובן הנ"ל וסיפר לו שבעד חמשה זהו' שנשאר משלו ביד הערלים רוצה להציל תיבתו של ראובן וביקש שהוא יתן לו החמשה זהו' והשיב אז ראובן הלא בלא"ה ישתקעו החמשה זהו' בידם וראוי לך שתעשה לי טובה זו להציל תיבתי ושמעון החזיק בסברתו שיחזיר לו החמשה זהו' ועל סמך זה צוה להערלים והצילו תיבת ראובן לרחוב העיר ובעבור זה רוצה לנכות לו עתה החמשה זהו' וראובן משיב הלא אז גליתי דעתי שאיני רוצה ליתן לך כלום ועוד שלא נשתלם ההצלה במה שהצילו לרחוב שאח"כ היתה השריפה גדולה והוצרך לשכור אחרים להצילה לשכת הנהר ועלה בדעת הרב השואל שהדין עם ראובן מאחר דבלא"ה לא רצו הערנים להחזיר החמשה זהו' הוי זה נהנה וזה לא חסר דכופין על מדת סדום ואע"ג דקי"ל בח"מ סי' שע"ה ביורד לשדה חבירו שלא ברשות אומדין כמה אדם רוצה ליתן ונוטל מבעל השדה וכן הרמ"א בסי' רס"ד רחב שאם ירד מתחלה להציל של חבירו אע"פ שלא הוצרך להרבות הוצאות בשבילו חייב ליתן לו מה שנהנה. ש"ה שראובן גילה דעתו מתחלה שאינו רוצה להחזיר וכן מורים דברי הש"ך סי' של"ה סק"ב דדוקא אם אמר למוד עם בני דגלי דעתיה דניחא ליה אז משלם מה שנהנה ובנ"ד הוא בהיפך שראובן גילה דעתו שאינו רוצה לשלם ובפרט שגם שמעון מודה שלא היה הצלה שלימה כו' והוא ז"ל השיב שהדין אינו כן דמ"ש הרב השואל שהיה מן הדין לכוף לשמעון להציל תיבתו של ראובן מטעם זה נהנה וזל"ח זה אינו דמאחר דהיה יכול שמעון לכנס לבית איש אחר להציל שם ולהשתכר אותן החמשה זהו' יש לדמותו למ"ש הרמ"א בסי' שסג ס"ו בשם המרדכי דהני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות כו' ודמיא נמי קצת למ"ש הטור בשם הרא"ש בסי' קעד (וברמ"א שם ס"א) כו' ונ"ל דהרא"ש והמרדכי הנ"ל אמרו דבר אחד ומאחר שבנ"ד שמעון הוא המוחזק י"ל קים לי כהרא"ש והמרדכי הנ"ל ומ"ש השואל דאף הרמ"א בסימן רס"ד בירד להציל לא קאמר אלא בהציל סתמא ולא בכה"ג דזה גילה דעתו שאינו רוצה לשלם לו ושכן מורים דברי הש"ך בסימן של"ה. דברי שגיאה הם דהש"ך לא כ"כ אלא לענין למוד עם בן חבירו דלא מקרי הנאה כלל אבל היכא דהוי ודאי הנאה לא איכפת לן במה שגילה הנהנה דעתו שאינו רוצה לשלם לו כו' אך מלשון הרמ"א ר"ס של"ו יש מקום לטעות דבעושה טובה לחבירו לא מחייבין חבירו ליתן לו אלא כשידע בשעת מעשה ושתק מטעם שתיקה כהודאה אך זה אינו דדוקא התם דמיירי ליתן לו כל שכרו ולא הפחות שבשכירות כו' ולכן נ"ל בנ"ד דאע"ג שהוצרך ראובן אח"כ לשכור להוליך התיבה למקום אחר דמיא לההוא דסי' ש"י ס"ב בהגה בשוכר חמור זה ואין בדמים ליקח ולשכור שאפ"ה ניתן לו שכרו מחצי הדרך עכ"ד ע"ש:
ד סָעִיף ד אם לא הוצרך להרבות הוצאות כו'. עי' בתשובת בית יעקב סי' קמ"ח שכתב דאף אם הוצרך להרבות מ"מ אם חבירו מוחה שלא להוציא אין חבירו חייב לשלם דדוקא בטובע בנהר לקמן סימן תכ"ו הוא דלא מהני מה שמוחה כמ"ש בתשובת מהר"ם ב"ב סימן ל"ט אבל בהצלת ממון אינו חייב באם מוחה כו' ע"ש עוד:
ה סָעִיף ד אלא צריך ליתן לו שכרו. עמ"ש לעיל סי' פ"ט ס"ג סק"ב דמ"מ ליכא גביה תקנת שכיר באם בעה"ב אומר פרעתי שיהי' זה העושה נשבע נוטל רק בעה"ב נשבע היסת ע"ש:
ו סָעִיף ה מן ההפקר. עבה"ט וכתב בעטרת צבי (וכן בספר מאמר קדישין) דלפי המבואר בסימן רנ"ט ס"ד בהגה ובש"ך וה"ה הכא צריכין להחזיר בכל ענין כי כפי התקנה דבזמנינו הוא גזירת המושל בכ"מ שמה שחוטפין בשעת שריפה הן שהבעלים שם הן שאינן שם שמחוייבים להחזיר ע"ש והביאו ג"כ בתשובת בית אפרים חח"מ ס"ס נ"ח וכתב דכן הוא באמת מעשים בכל יום שמחייבין להחזיר ע"ש ועמ"ש לעיל סימן רנ"ט ס"ז ס"ק ג':
ז סָעִיף ז אין לו אלא שכרו. עמ"ש לעיל ס"ד ס"ק א'. בשם תשובת חו"י מבואר שם דאם מה שהתנה אינו סך רב יותר משכר הראוי נוטל כפי מה שהתנה ע"ש וכן מבואר בתשו' חוט המשולש ח"ד מספר התשב"ץ טור השלישי ס"ס ך' דאם היתה תוספת קרובה למה שראוי לו צריך לתת כפי שנדר ע"ש והביאו ג"כ בספר נה"מ וכתב דנראה דשיעור הקרוב בזה היינו שתות כו' ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:
ח סָעִיף ז לתת לו הרבה. עבה"ט עד ומהרש"ל איירי במקום דאין לשדכנות קצבה. ובספר מסגרת השלחן כ' וז"ל הב"ח פסק בתשובה סימן כ"ח דצריך ליתן כל מה שנדר לו אף שיש תקנה כמה שיתן לו אותו תקנה אינו אלא היכא דלא התנה אבל היכא דהתנה צריך ליתן לו כל מה שנדר לו כן פסק לדינא הלכה למעשה ע"ש הטעם עכ"ל. וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"א סימן צ"ז הביא שם דבר' הכ"ח אלו באריכות וחלק עליו ומסיק לדינא דאין לזוז מפסק רמ"א במקום דאיכא תקנה אף שמבטיח לו ליתן יותר אין לו אלא שכרו כפי התקנה ואם נתן לו משכון או שט"ח והזכיר בשטר על מתנה שנתן לו תחלה נמי י"ל דמנה אין כאן משכון אין כאן עד שיאמר לו קנה בגוף המשכון מ"מ נראה דעכ"פ בנתן משכון או שט"ח יכול לומר השדכן קים לי כהנך רבוותא דס"ל דאם הבטיח לו יותר משכר הראוי לו דצריך לקיים תנאי אבל בלא נתינת המשכון כבר קימו וקבלי חכמי הדור כהכרעת רמ"א והוא יתד שלא תמוט עכ"ד עש"ה. וע' בתשובת ח"צ סי' נ"ז דמשמע שם ג"כ דאם השדכן תפיס יכול לומר קים לי כמ"ד הקוצב בשכר שדכנות אפילו הרבה מחוייב ליתן לו אך מבואר שם דאם תפוס שטר לא מהני ליה חזקת השטר דהא לא קיי"ל כב"ש דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי אלא כב"ה כו' ע"ש (גם בתשובת נו"ב סי' ה' שהבאתי לעיל סימן רל"ה ס"ח סק"ה. מבואר ג"כ דמה שתפוס שטר לא מקרי מוחזק בהכי אלא שהשטר עושה פעולה דגם שכנגדו שוב לא נקרא מוחזק עש"ה. ואפשר כוונת אא"ז הנ"ל במ"ש דאם נתן שט"ח יכול לומר השדכן קים לי כו' היינו באופן שנזכר בתחלת התשובה שם היכי דנתן לו שטר ממרני דאין נזכר בו שם המלוה ובידו למסרו לכל אדם לגבות ממני דבזה הוי כגבוי אך א"כ צ"ע למה לו הטעם דקים לי הא זה הוי כאילו כבר נתן לו כמבואר בסעיף שאח"ז וצ"ע) . גם בתשובת שבי"י ח"ב סימן קנ"ז חולק על תשובת ב"ח הנ"ל ודעתי לפסוק כהכרעת רמ"א דא"צ ליתן לו רק שכרו בשדכנות זולת היכא שכבר נתן לו דאין מוציאין מידו וכ' ג"כ דאפילו לא נתן לו מעות רק משכון יכול לעכבו בידו עד שיתן לו כיון דהוא ספיקא דדינא אין מוציאין מידו המשכון וכ"פ בפשיטות בתשו' רמ"א סי' פ"ז אבל כתיבת יד לא מהני עד שיקנה לי בקנין גמור כמ"ש מהר"ם הובא בתשו' מיימוני לס' נזיקין סי' כ"ב ע"ש. וע' בקצה"ח שכ' דאם נשבעו או נתן ת"כ ליתן לו נראה שצריך ליתן לו כל שכרו דעיקר הטעם דאינו אלא משטה אני בך ושבועה מסלק השטאה ואפילו מת צריכין היורשין לשלם כיון דשכירות נקנה בדיבור כו' וכן אם הבטיח שכרו לעני נמי מחייב ליתן לי כל מה שפסק וכמבואר בתשובת מיימוני לס' משפטים סי' ס"ד כו' ע"ש. וע' עוד בתשו' שבו"י שם אודות ראובן שבקש משמעון להשתדל לו חזקת ישוב וקצב עמו ק' ר"ט ועכשיו אינו רוצה ליתן לו כל כך רק ע"פ שומת ב"ד והשיב דהדין עם שמעון כי הרמ"א עצמו בתשובה סי' פ"ו פסק דבשתדלנות שהוא חמור יותר צריך ליתן לו כל מה שפסק עמו וכן מבואר בהגמ"ר דקדושין וכ"ש בחזקת ישוב שבמדינה זו שרגילין להוציא ממון הרבה בשביל חזקת ישוב טוב פשיטא דאין דין אונאה וצריך ליתן לו מה שפסק עמו ואם יש הכחשה ביניהם צריך לישבע ע"ש. וע' עוד בקצה"ח ובנה"מ מענין זה. וע' בתשובת חת"ס חח"מ סי' צ"א אודות ראובן שנתן ת"כ לשמעון שאם ישתדל לו מאבי המשודכת שלו שטר זכר שלם בשעת כתובת תנאים יהיה שכרו אלף זהו' (שיין) וכן עשה שמעון ופעל השתדלותו ונכתב בתנאים ראשונים התחייבות שטר זכר שלם המגיע לששה עשר אלף זהו' והנה תבע שמעון שכר פעולתו ודאאו עד אחר חתונתו ועתה תבע ממנו בב"ד אלף זהו' (שיין) הנ"ל וראובן כפר שמעולם לא הפריז לו סך הנ"ל אמת הוא שהשתדל לו כאשר נכתב בת"ר אמנם בשעת נישואין חזר בו חמיו ולא נתן לו אלא שטר ח"ז כנהוג. וכ' בזה הנה אם לא הפריז לו כלום פשיטא ישום ע"פ ב"ד כמה שכר יגיע להשתדלן הנ"ל אמנם אם הפריז לו שכרו כנ"ל אפי' בלא ת"כ חייב לו שכרו משלם כמבואר ס"ס רס"ד דהכא הוי דרך ליתן הרבה עבור שתדלנות כזה ובלא"ה מביא ש"ך שם בשם יש"ש דלעולם צריך לשלם הכל ונמצא צריך לישבע אפי' שד"א שהרי עכ"פ מגיע לו ממנו דבר מה. איברא כל זה אם נתן לו בסוף שטר זכר שלם אך הוא טוען שלבסוף לא נתן לו הנה אם באלמות לא נתן לו אין אנו יכולים להוציא ממון על הפיוס של תנאים ראשונים עי' היטב ש"ס קפ"ה בסמ"ע וש"ך ויש"ש שם וחכם מבין מדעתו שאין לדמותו ממש לשידוכים. אך אם היה קניינים ביניהם או שחמיו פייס אותו בדבר אחר חלף שטר זכר שלם א"כ פשוט שצריך לשלם לו כפי הנ"ל. והיות כי לא הראה לב"ד תנאים אחרונים הנכתבים מנאמני הקהלה כנהוג כי עשו דבריהם בלט וסתר והראה תנ"א הסתומים עדים אחרים וגם לא רצה להראות הסך והענין רק שכ' בו שטח"ז ולא שטר שלם אשר בזה יש כעין רגלים לדבר להשביע על ככה שאין יש לו באמת שטר זכר שלם ושנעשה הכל באלמות ולא בפיוס ורצון ממנו ואז פטור מכלום ואם לא ירצה לשבע שבועה זו עכ"פ ישבע שבועה ראשונה ורק היסת ולא שד"א שלא הפריז כלום ואז ישומו ב"ד מה מגיע שכר על ככה אם לא הפריז אבל שבועה דאורייתא א"א להשביע כיון שטוען שלא קיבל מחמיו כלום אלא שאין רוצה לישבע על ככה ואין כח בידינו להשביע שד"א ע"י גרימת שבועה אחרונה שהיא רק מכח רגלים לדבר כי אינו תביעת ברי זהו הנלענ"ד בהסכמת בד"צ דפה עכ"ל:
א סָעִיף א אם יכול כו'. כמש"ש דוקא משום אפס כו' וכמש"ו:
ב סָעִיף א אם לא כו'. כמ"ש ל' א' בשלו מרובה כו' דיליף מוהתעלמת ודומיא דזקן כו':
ג סָעִיף ב שקול. כ"ה גי' הרי"ף וכ"ה בירושלמי ודוקא לענין אבידה כמ"ש ברי"ף ובתוס' הירושלמי שם. הרא"ש ועי"ד סי' רמב סל"ד בהג"ה:
ד סָעִיף ג ואע"פ שעלה כו'. גמ' דב"ק שם קטז א':
ה סָעִיף ג מיהו כו'. עתוס' שם ד"ה אדעתא כו' משא"כ כאן דהוי כזוטו של ים ולא קמדמו שם לדרב ספרא אלא לענין שצריך לשלם כמו בדרב ספרא שלא נטלו האחרים חלק בחמורו אע"ג שנתנו חמוריהם:
ו סָעִיף ג ואם אין כו'. תוס' ל"א ב' ד"ה אם. וא"ת דהכא כו' כו' ועי"ל כו' וכ"כ בהגמ"ר שם וכ"כ הרא"ש שם סך"ח ומינה שמעינן כו' ואע"ג דבמתני' דהכא אין בעלים וכמ"ש אין שם ב"ד כו' וכמש"ל ס"ס רס"ה ואם אין שם כו' שם כיון דמשלם לו כפועל בטל מאותה מלאכה משלם לו כל ההפסד וה"נ שם צריך לשלם לו כל ההפסד של חמורו וערא"ש ולקמן סי' רס"ה ותוס' דב"ק נז א' סד"ה א"נ:
ז סָעִיף ד ודוקא כו'. כמו המקיף משלש רוחותיו אע"ג דגרם לו הקיפא יתירא כמ"ש בב"ק כ' ב' וערש"י שם ד"ה אין מחייבין כו':
ח סָעִיף ד אבל אם הציל כו'. כמו גדר מד' רוחותיו וקי"ל בפ"ק דב"ב הכל לפי מה שגדר אפי' גדר מקיף וכמו ש"ח שקדם ברועים ומקנות בשכר כמ"ש תוס' בב"ק שם בד"ה הנ"ל:
ט סָעִיף ד וכן כו' ואם לא כו'. כנ"ל:
י סָעִיף ד אע"פ כו' מ"מ כו'. כמו המקיף כו' אע"ג די"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא כמ"ש בב"ק שם מ"מ הואיל ונהנה יותר בגדר אבנים נותן כפי מה שגדר:
יא סָעִיף ד ואם נראה כו' לכן כו'. כמו שפריך בפ"ק שם תנן המקיף כו':
יב סָעִיף ד ונ"ל כו'. כמו מי שיש לו בית בחצר אחרת וחצר בעיר אחרת בתוספתא הביא הרי"ף ורא"ש בפ"ק דב"ב:
יג סָעִיף ד וכן כל אדם כו'. כמ"ש בירו' פ"ה דב"מ חד ב"נ אושיל לחבריה דינרין אשריתיה גו ביתיה א"ל הב לי דינרי א"ל הב לי אגר ביתי אתא עובדא קומי ר' אבא בר זבדא ומריק ליה מאי דהוה חמי למשרייה ודוקא בפורע חובו של חבירו משום דהוה כמו מבריח ארי מנכסי חבירו פטרו וכמ"ש תוס' בכתובות שם ובב"ק שם וכן במפרנס אשת חבירו דהוי כפורע חובו כמ"ש בגמ' שם ובר"פ האומנין השוכר את הפועלים לעשות בשלו כו' ובפ' השואל היורד לתוך שדה חבירו כו' וכיוצא כנ"ל: (ליקוט) וכן כל אדם שעושה כו'. כמו יורד שלא ברשות ומקיף חבירו כו' והשוכר את הפועל והראהו בשל חבירו כו'. תוס' דב"ק נ"ח א' סד"ה א"נ. והיכא שמשביח כו' (ע"כ):
יד סָעִיף ה ובעל היין כו'. ב"ק קיד ב' ותנאי ב"ד כו':
טו סָעִיף ה וי"ח. דרבנן פליגי עליה וכמ"ש במתני' שם אבל לא כו' ושם פ"א ב' כיחידאה כו' וערא"ש פ' הגוזל שם:
טז סָעִיף ה (ליקוט) וה"ה כו'. גמ' פי"ט דשבת חשבון מאי כו' (ע"כ):
יז סָעִיף ז י"א כו'. תוס' יבמות קו א' ד"ה אין כו' דל"ש משטה בכה"ג כיון שדרך כו':
יח סָעִיף ח בד"א כו'. דטעמא משום משטה וצ"ש כה"ג ועסי' פ"א סך"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.