א הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ כְּלוּם, זָכָה בָּהּ.
ב שְׁנַיִם שֶׁהִגְבִּיהוּ מְצִיאָה, קְנָאוּהָ שְׁנֵיהֶם.
ג הִגְבִּיהָהּ לוֹ חֵרֵשׁ אוֹ שׁוֹטֶה אוֹ קָטָן, לֹא קָנָה הַפִּקֵּחַ לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם דַּעַת.
ד הִגְבִּיהוּהָ חֵרֶשׁ וּפִקֵּחַ כְּאֶחָד, מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא קָנָה פִּקֵחַ לֹא קָנָה חֵרֶשׁ, וְהַחוֹטְפָהּ מִיָּדָם זָכָה. וּמִיהוּ, מַה שֶּׁבְּיַד כָּל אֶחָד, קָנָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֵרְשִׁים, תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁיִּקְנוּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְהִתְקוֹטֵט.
ה טַלִּית שֶׁמֻּנָּח חֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי עַמּוּד שֶׁגָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים וְחֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וּבָא אֶחָד וְהִגְבִּיהַּ רֹאשׁ אֶחָד שֶׁעַל גַּבֵּי קַרְקַע וְנִתַּק רֹאשׁ הַשֵּׁנִי מֵעַל גַּבֵּי עַמּוּד וְנָפְלָה עַל גַּבֵּי קַרְקַע, קְנָאָהּ, כֵּיוָן שֶׁרֹאשׁ הָאֶחָד עֲדַיִן הִיא בְּיָדוֹ וְרֹאשׁ הַשֵּׁנִי הָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ ג' טְפָחִים מֵהָאָרֶץ. אֲבָל אִם לֹא הָיָה רֹאשׁ הַשֵּׁנִי עֲדַיִן בְּיָדוֹ בְּעוֹד שֶׁהַטַּלִּית בָּאֲוִיר, לֹא קְנָאָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ ג' טְפָחִים כֵּיוָן שֶׁעַתָּה כֻּלּוֹ בָאָרֶץ. וְכֵן אֲפִלּוּ רֹאשׁ הָאֶחָד בְּיָדוֹ וְלֹא נִתַּק רֹאשׁ הַשֵּׁנִי מֵעַל גַּבֵּי הָעַמּוּד, לֹא קָנָה, אַף עַל פִּי שֶׁאִלּוּ נִתְּקוֹ הָיָה מֻגְבָּהּ מִכֹּחוֹ. וְאִם טַלִּית מֻנָּח עַל גַּב דַּף, וְהִכָּה וְעָלָה מִכֹּחוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, קְנָאוֹ. אֲבָל אִם לֹא עָלָה מִכֹּחַ הַכָּאָתוֹ לְמַעְלָה אֶלָּא נָפַל לָאָרֶץ, אֲפִלּוּ שֶׁהַדַּף גָּבוֹהַּ ג' טְפָחִים לֹא קָנָה.
ו הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵרוֹ: זְכֵה לִי בָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהָהּ לוֹ קָנָה הָרוֹכֵב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְיָדוֹ. וְאֵין הַמַּגְבִּיהַּ נֶאֱמָן לוֹמַר: לְצָרְכִי הִגְבַּהְתִּיהָ, אֲפִלּוּ בְּעוֹדָהּ בְּיָדוֹ (טוּר). וְאִם אָמַר לוֹ: תְּנָהּ לִי, וּנְטָלָהּ, וְאָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ, זָכָה בָהּ הַנּוֹטֵל. וְאִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לָרוֹכֵב אָמַר: אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הַגָּה: רְאוּבֵן אָמַר לְשִׁמְעוֹן: קְנֵה לָנוּ בְּיַחַד סְחוֹרָה פְלוֹנִית, וְהָלַךְ שִׁמְעוֹן וּקְנָאָהּ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר דִּקְנָאָהּ לְעַצְמוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לַחֲלֹק עִם רְאוּבֵן, דְּהָוָה לֵהּ כְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵרוֹ (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְצִיעָא בְּשֵׁם רַאֲבַ"ן). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא הָיוּ לִרְאוּבֵן דָּמִים, זָכָה שִׁמְעוֹן בַּמֶּה שֶׁקָּנָה. וְאִם נִתְרַצָּה לִקְנוֹת לִשְׁנֵיהֶן, הָוֵי לֵהּ כְּאִלּוּ זָכָה לִשְׁנֵיהֶן (שָׁם בְּשֵׁם ראבי"ה).
א סָעִיף א המגביה מציאה כו'. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה כו' עכ"ל סמ"ע ול"נ דאפילו לא אמר כלום אם מודה שהיתה כוונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים ועמ"ש ס"ס זה בשם הפוסקים:
ב סָעִיף ה ועלו מכחו ע' בב"ח ועיין ביש"ש סוף חולין שהקשה על דין זה על הרא"ש ע"ש ודבריו תמוהין דודאי הרא"ש הוכיח זה מדברי המקשה אי למקני כו' ע"ש בלשון רש"י וא"כ הקשה הרא"ש היאך יכול להקנות בהגבהה דטרוף הקן כיון דלא תפיס בהו ודוק כי זה ברור:
ג סָעִיף ו כיון שהגביהו לו. ע' בסמ"ע ס"ק ח' עד ובמגביה מעצמו צ"ל אני מגביה לחבירי כו' ול"נ דאצ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לכך ואפשר דקשיא ליה דאל"כ פשיטא דנאמן ומאי קאמר הטור דנאמן ואי משום הא לא אריא דמשום זכה לי קאמר דאינו נאמן וגם בתוס' י"ט פ"ק דמציעא השיג עליו ע"ש ולומר משטה כו' הוצרך לטעם משטה לפי שטתו דמיירי כשאמר א"כ כשחוזר צ"ל טעם למה אמר כן אבל לפמ"ש א"צ למשטה וגם ל"נ כלל כאן לומר טעם משטה וגם בטור ליתא כלל משטה:
ד סָעִיף ו ואין המגביה כו' ואע"ג דבש"ס מעיקרא הוה ס"ל דתנה כזכה והוי ס"ל דבתנה נאמן מ"מ לענין נאמנות אף מעיקרא ס"ל לש"ס דזכה לי עדיף דאינו נאמן לומר לי כוונתי דמסתמא עשה כדעת חברו רק היכא שכוון באמת לצורך חברו הם שוים ודוק:
ה סָעִיף ו ואם אמר ליה תנה לי כו' ל' הטור ואם אמר תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה תחלה קנה בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחלה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה כו' ובתי"ט פרק קמא דמציעא האריך להקשות על הטור בזה ואין דבריו נכונים כי דברי הטו' ברורים ע"פ פירש"י ומה שהקשה התי"ט דלישני בש"ס הכי לק"מ דודאי מעיקרא ס"ל לש"ס דבתנ' לי א"צ המגביה לומר דהוה כזכה לי לענין זה אבל רבי חייא בר אבא משמיה דרבי יוחנן פליג וס"ל דתנה גרע מזכה וקי"ל הכי:
א סָעִיף א המגביה מציאה לחבירו כו'. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה מע"ג קרקע הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בו לשמעון קנאה שמעון ואין ראובן יכול לחזור בו ועמ"ש בס"ס זה:
ב סָעִיף ב שנים שהגביהו מציאה כו'. פי' הן הגביהו כאחד הן שבא הראשון תחלה והגביה ראש האחד ואח"כ בא השני והגביה ראש השני טור:
ג סָעִיף ב קנאוהו שניהם. דבהגבה' ראש א' מע"ג קרקע לא קנה אלא מה שבידו עד שיגביה כולו מע"ג קרקע וכאן אין שום אחד מהן הגביהו כולו ואמרינן דמסתמא ניחא להו להיו' כל אח' שלוחו של חבירו כדי לזכות כל א' בהחציה והיינו דאמרי' שראובן הגביה הראש שבידו גם לצורך שמעון כאלו הגביה שמעון וכן שמעון לצורך ראובן וה"ל כאלו כל א' גובהו כולו מהקרקע והוי שותפין בו:
ד סָעִיף ד מתוך שלא קנה חרש דבהגבהתו מצד הדין לאו כלום הוא כיון דאין לו דעת כנזכר אלא מפני ד"ש תקנו שקנהו החרש כשהגביהו כולו או שני חרשין שהגביהו בהדדי משא"כ כאן לא הגביהו אלא עם פקח ולא מהני הגבהתו לפקח לזכות על ידו דבפקח לא שייך תקנה מפני דרכי שלום דהא יש לו קנייה טובא מצד עצמו שיגבהו לעצמו וכיון דלא זכה הפקח ע"י החרש בהחצייה לא זכה גם חרש בהחצייה ע"י הפקח דלא שייך כאן הטעם דדרכי שלום ואינצויי כיון דהחרש רואה שגם הפקח אינו קונה:
ה סָעִיף ה וניתק ראש השניה כו'. פי' ע"י הגבהת ראש זה מע"ג קרקע ניתק וזז ראש השני מע"ג העמוד וכיון שבגרמתו ניתק גם ראש השני דהיה באויר ג"ט בעוד היות ראש זה שהגבהו בידו הוה ליה כאלו הוי כולו בידו בבת אחת משא"כ כשבשעת שהתחיל לנתק מע"ג העמוד קודם שניתק ובא לאויר הניח המגביה ליפול מידו הראש האחד וק"ל:
ו סָעִיף ה כיון שעתה כולו בארץ. ל"ד קאמר אלא כלומר כיון דהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בה כלל בהיותו כולו באויר:
ז סָעִיף ה והכה ועלה מכחו ג"ט. בפרישה כתבתי דהא דבעינן ג"ט היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול ע"ג העמוד דנמצא דהעמוד הוא קרקע שלו ובעינן שיהיה מוגבה ע"י ג"ט אבל אם מכח הכאתו עלה מהעמוד ודרך ירידתו נפל לארץ אפילו לא עלה מע"ג העמוד כי אם מעט כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג"ט מהארץ מקום שסופו יפול שם קנהו ומ"ש הטור והמחבר אחר זה אבל אם לא עלה למעלה מכח הכאתו אלא נפל לארץ היינו דלא עלה כלל וע"ש שהבאתי ראיה לזה:
ח סָעִיף ו כיון שהגביה לו פי' שהגביה סתם ולא אמר בפי' בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אני מגביה אותה ובמגביה מעצמו צ"ל אני מגביה לחבירי דאז א"י לחזור בו ולא במגביה סתם:
ט סָעִיף ו ואין המגביה נאמן כו' פי' זהו החילוק בין א"ל חבירו להגביהו לו ובין המגביהו מעצמו לצורך חבירו דבמגביה מעצמו סתם לצורך חבירו אף אם אחר שהגביהו אמר שהגבי' לצורך חבירו נאמן אח"כ לחזור ולומר משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי אמרתי כן וכ"כ בטור:
י סָעִיף ו ואם א"ל תנה לי דדוקא כשא"ל זכה לי והוא הגביה סתם אזי זיכהו לחבירו מיד בהגבהתו משא"כ כשאמר תנה לי דחבירו עצמו דאמר ליה תן לי לא ביקש לזכות בו קודם שיבא לידו ומ"ה אף אם נאמר דכוונת המגביה היה שהגביה לחבירו בשליחותו יש בידו לחזור בו עד שיבא לחבירו לידו:
יא סָעִיף ו ואם משנתנה לרוכב כו'. דכיון שנתנה לו נאמר אדרבה אף אם היה דעת המגביה להגביהו לצורך עצמו מ"מ כיון שנתנה להרוכב הרי גילה דעתו שנתנה לו במתנ' גמורה:
יב סָעִיף ו וי"א דאם לא היה לראובן דמים כו'. ז"ל המרדכי בשם ראבי"ה ול"ד למציאה דיכול ראובן בעצמו ללקחו מע"ג קרקע אבל במקח שתלוי בקנין ודאי אם היה יכול ראובן להשתדל מעות ולקנות קודם שימכור המוכר לאחר זכה בו ראובן אבל אי לא לא דה"ל זה נהנ' וזה לא חסר עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קפ"ג ס"ד ישוב הדברים שלא סתרו דברי מור"ם מ"ש כאן למ"ש שם ודע שמקור הדברים שכתב מור"ם כאן הוא מהמרדכי פ"ק דמציעא וז"ל שם פסק ראב"ן אם באתה ליד ראובן סחורה בזול ואמר לשמעון קנה אותה ביני ובינך והריוח נחלוק כו' "עד שיחלוקו ודימוהו שם למגביה מציאה לחבירו וראבי"ה חלק עליה שם והוא הי"א שהביא מור"ם כאן ומ"ש מור"ם לעיל סי' קפ"ג הוא מהגמ"ר דפ"ד דב"מ ושם כ' ז"ל תשו' ריש מתיבתא ראובן א"ל לשמעון אית לי זבינתא בדוך פלו' זבין ליה ביני ובינך אזל שמעון וזבנה א"ל ראובן פלג לי כו' עד אי דיהיב ראובן זוזי למזבן בהדי הדדי וקנה מיניה מחייבין ליה למיתב ליה מלתא דיליה כו' ע"ש הרי שבמרדכי הנ"ל כתב דינו אכשבא ליד ראובן סחורה בזול שיחלוקו בריוח וגם דמיהו למגביה מציאה לחברו וכל זה לא הזכיר בהגמ"ר אלא כתב שם דא"ל ראובן לשמעון אית לי זבינתא בדוך פלוני זבין לי ביני ובינך כו'. והיה נראה ליישב דלא קשה מידי דמ"ש המרדכי דאם הי' נתרצה שמעון מתחלה או שהיה לראובן מעות דקנה לשניהן היינו שהיה יודע סחורה בזול ומ"ה דמיהו למגביה מציאה משא"כ בהגמ"ר דלא איירי בסחורה שהיה בזול ומ"ה ליכא מ"ד שם לדמותו למגביה מציאה וזהו דלא כמ"ש מור"ם שכתב גם בסי' קפ"ג דינו אכשידע ראובן סחורה בזול גם בד"מ בסי' קפ"ג סעיף ה' הביא תחלה דעת המרדכי וכ' עליו דעת הגמ"ר משמע דס"ל דשניהן איירי שווין בסחורה בזול ומ"ה כתבתי הישוב ג"כ אליבי כנ"ל שם והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
א סָעִיף א המגביה מציאה לחבירו. כת' הסמ"ע ז"ל פירוש ראובן שאמר בשעה שהגביה המציא' מע"ג קרקע הריני מגבי' מציא' זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ע"כ. ובש"ך כתב ול"נ דאפי' לא אמר כלום אם מודה שהי' כוונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל. ונראין דברי הסמ"ע דכיון דקי"ל דברים שבלב אינן דברים א"כ מחשבה גריד' לאו כלום היא. וכן נרא' מהא דכתב בש"מ סי' רי"ב שעיף ח' קנה קרקע אדעת' שיעשנו הקדש דלא מהני הקדש בלב ע"ש ואי נימ' דזוכה לחבירו במחשב' א"כ התם נמי נימ' דזוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו דמהני נמי להקדש כדאית' בנדרים (דף ל"ב) הי' לפניו ככר של הפקר והקדישו דמפרש לה הר"ן דאמר שיזכה לד' אמותיו להקדש ע"ש וכן מבואר בירושלמי פ"ק דפרה בהא דאמר דוד ואני בעניי הכינותי ע"ש במגביה מציאה ראשון ראשון להקדש אלא צ"ל דאפי' זוכה לחבירו נמי צריך דיבור ובמחשבה לזכי' לא מהני: אמנם בפ' הגוזל (בבא קמא דף ק"ב) גבי בגדים וצבע שצבע לשמן ע"ש דפריך וכי מי הודיע לצבע שיקנה צבעו לאשה ע"ש ומשמע דהבעל זוכה לאשה בבגדים וצבע שצבע לשמן במחשבה גריד' ואפשר דהתם מיירי נמי שאמר מתחלה לפני עדים שקונה לשמן אלא שלא הודיע לצבע כו' וכן נראה מוכרח דאי לא תימ' הכי היכי נאמן לאפקועי כח הקדש במה שאומר שקנה וצבע לשמן ואכתי צ"ע. והאי דסי' רי"ב י"ל דלא קנה בתחלה להקדש דאם קנה להקדש הוי זוכה הקדש מדין מגביה מציאה לחבירו אפי' במחשבה לפמ"ש בש"ך אלא שקנה קרקע אדעתא שיעשנו הוא הקדש וא"כ הקדש לא זכה עד שיעשנו הקדש ומה שמחשבתו הי' לעשותו הקדש הוי נדר שבלב ומש"ה לא מהני. ולפמ"ש בסי' קפ"ג סק"ג בשם רי"ו שאם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו דלא קנה חבירו אפילו אמר בפני עדים לצורך חבירי אני קונה במעותי ומשום דדעת המוכר לאקנוי' לבעל המעות ולא קנה חבירו עד שיודיע למוכר ע"ש א"כ בהקדש אפי' קנה אדעתא דהקדש נמי לא קנה הקדש כיון דקנאה במעותיו צריך הודעה למוכר. מיהו אם אמר לו אדעתיה ראובן בפ' תיגבי' מציאה לו והגביה במחשבתו לזכוחת לראובן קנה ראובן דזה אינו דברים שבלב אלא דברים שבלב כל אדם דכיון ששתק אדעת' דידי' ודאי אגבהי' וה"ל דברים שבלב כל אדם דמהני וכמ"ש בסי' י"ב סק"א ע"ש:
ב סָעִיף ד הגביה וחרש ופקח ונסתפקתי חרש ופקח שהיו שניהם רוכבין או מנהיגים מי הוי כמו הגביהו שניהם דלא קנו כלל או דלמא דוקא גבי הגבהה בעינן שיגביה אחד כולו מע"ג קרקע וכיון דתפיס ליה חדש ה"ל כמונח חציה ע"ג קרקע אבל רכוב או מנהיג דהוי קנין דאזל מחמתי' לא מבטל א' קנין חבירו וקנה פקח כולו: והנה בפ"ק דמציעא (דף ח') משמע דגם בשניהן רוכבין כל אחד מבטל קנין חבירו אי לאו דמגביה מציאה לחבירו ע"ש בש"ס דרצו להוכיח דמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מהא דתנן זה אומר כולי שלי וז"א חציו שלי הא תו למה לי ש"מ ממשנה יתירה המגביה מציא' לחבירו קנה חבירו ופרש"י ומשום הכי יחלוקו דאמרינן שניהם הגביהו וה"ל כל אחד מגביה מציאה לו ולחבירו דאי משום דלא ידעינן הי מינייהו משקר הא מרישא שמעינן וע"ש דדחי לה עד דמייתי אלא מהא שנים רוכבין ע"ג בהמה הא תו למה לי אלא ממשנה יתירה ש"מ המגביה מציאה לחבירו כו' משמע דגבי שניהם רוכבין נמי צריך למגביה מציאה לחבירו ואי לאו דמגביה מציאה לחבירו קונה חבירו קנין אחד מבטל קנין חבירו ולא קנו שניהם וא"כ חרש ופקח דלא שייך מגביה מציאה לחבירו לא קנה כלל: אמנם בשטה מקובצת שם כת' בשם הריטב"א בהא דמייתי משניהם רוכבין היינו דמייתי ממשנה יתירה דקמ"ל דכי היכא דבשניהם רוכבין החלוקה היא מצד שקנו שניהם יחד ברכיבה ה"נ בריש' בשנים אוחזין בטלית החלוקה הוא מצד שקנו שניהם יחד בהגבהה ע' שם ומשמע דברכיבה קנו שניהם אפילו בלא טעמא דמגביה מציאה לחבירו ומשום דקנין דאזיל מחמתי' לא מבטל א' קנין חבירו וא"כ בחרש ופקח שרכבו יחד או הנהיגו קנה פקח כולו אבל מדברי רש"י שם נראה דגם ברכיבה מצד מגביה מציאה לחבירו היא ע"ש (דף ח') וברש"י פ"ק דמציעא (דף ט') ד"ה אלא רכוב במקום מנהיג וז"ל שניהם באים לפנינו זה רכוב וזה מנהיג ז"א כולה שלי וזה אמר כולה שלי אמר שמואל חד קני ע"ש ונראה מלשון רש"י דלענין קנין לא מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה הי מינייהו עדיף אלא לענין מוחזקין מספקא ליה מי מיקרי מוחזק טפי אי רכוב אי מנהיג אבל בתוס' שם כתבו דלענין מוחזקין ודאי שניהם שוין ולא מספקא אלא לענין קנין הי מינייהו עדיף. ונרא' דרש"י דס"ל דגבי שניהם רוכבין נמי מבטל אחד קנין חבירו אי לאו משום מגביה מציאה לחבירו וכיון דהתם מספקא ליה רכוב עדיף משום דתפיס במוסירה ודאי מוסירה לא קנה אלא דקנין רכוב משום אזלי' מחמתי' ומספקא ליה משום דרכוב תפיס במוסירה משוה ליה להיות עדיף ממנהיג וכיון דנרא' דעת רש"י דבשניהן רוכבין נמי מבטל א' קנין חבירו וא"כ היכי מצינו למימר דדכוב עדיף לקנין משום תפוס במוסירה דהא מוסירה אינו קונה ואינו אלא מצד אזלא מחמתי' ומנהיג דהוי נמי אזל' מחמתי' משוי ליה המוסירה להיות עדיף וע"ש בתוספות והא קנין דאזלא מחמתי' דרכוב לאו כלום הוא כיון דאזלא נמי מחמתי' דמנהיג ומבטל א' קנין חבירו ומשום מגביה מציאה לחבירו לא שייך כיון דאמרת מנהיג לא קנה וה"ל כמו חרש ופקח דלא זכו תרוייהו כיון דחרש מבטל קנין הפקח וה"נ מבטל המנהיג קנין דאזיל מחמתי' דרכוב ומשום תפיס במוסירה לחודיה אינו קונה. להכי כת' רש"י לפרש משום מוחזקין הוא דמספקא ליה מי עדיף אבל לקנין ע"כ שניהן שוין דאי אמרת רכוב קנה ומנהיג לא קנה א"כ רכוב נמי לא קנה וכמ"ש: ותוס' דמפרשי לה לענין קנין נרא' דסברי כשיטת הריטב"א דבשניהן רוכבין א"צ לטעמי' דמגביה מציאה לחבירו ומשום דאזיל מחמתי' אילו מבטל א' קנין חבירו וא"כ שפיר מצינו למימר דרכוב קונה ומנהיג לא קנה וקנין דרכוב משום דאזלא מחמתי' ועדיפותא דידיה משום תפוס במוסירה ומנהיג לא מבטל את אזלא מחמתי' דרכוב. ובזה ניחא לשון רש"י פ"ק דמציעא (דף ח') ד"ה ש"מ רכוב קני וז"ל וכיון דשלא במקום מנהיג קנה כו' במקום מנהיג פליגי עכ"ל. וכולם תמהו בדברי רש"י דהא הכי ס"ד בש"ס אמימרא דרכוב קני ואפי' רכוב במקום מנהיג ס"ד דחד מינייהו עדיף וע' בשטה מקובצת שהאריך הרבה ליישב דברי רש"י וע"ש מהרש"א. ולפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל דהא דבעי לה רכוב במקום מנהיג היינו לענין מוחזקין בז"א כולה שלי אבל לענין קנין פליגי דליכא למימר דרכוב עדיף דא"כ לא קני כלום במקום מנהיג דכל א' מבטל קנין אזלא מחמתי' דחברי' ומתוך שזה לא קני זה לא קני כדאמרי' גבי חרש ופקח ומש"ה כת' רש"י לענין קנין פליגי ודוק:
ג סָעִיף ו ואין המגביה נאמן. עמ"ש בסי' פ"ג ס"ק ב':
ד סָעִיף ו ואם אמר לו תנה לי. עמ"ש בסי' קכ"ה סק"ג:
א סָעִיף א המגביה מציאה. עסמ"ע שכתב דבעינן דוקא שאמר והש"ך חולק וכתב דבמחשבה סגי ובקצה"ח חולק על הש"ך דהא דברים שבלב אינן דברים ואישתמיטתיה דברי הרשב"א בחי' לקידושין דף נ' דדוקא במקום דהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה לא הוויין דברים שבלב דברים אבל דברים שבלב סתמן הוויין דברים כמו בתרומה דמהני מחשבה ומ"ש ראיה מבגדים שצבע לשמן אין ראיה דשם יש הוכחה שנצבע לשמן שבגדיהן הן מיהו אם אמר בפי' שמגביה לצורך עצמו ומודה שנתכוין לא קנה חבירו כיון שהדברים שבלב סותרין לדברים שבפה אינן דברים:
ב סָעִיף ד הגבי' חרש ופיקח. ולענין חרש ופיקח שרכבו או הנהיגו יחד אי קנו הוא מחלוקת רש"י והש"מ בב"מ דף ח' בהא דלמד דין דהמגביה מציאה משנים רוכבין הובא בקצח"ה ע"ש:
ג סָעִיף ו כיון שהגביה עש"ך ס"ק ג' וכוונתו כמ"ש הסמ"ע בס"ק ט' וכמו שאבאר בסמוך:
ד סָעִיף ו ואין המגביה נאמן עש"ך ס"ק ד' אך מ"מ קשה נהי דליכא סתירה לדברי הטור מ"מ מנין לו להטור דין זה וראיתי בתשו' הגאונים בתראי סי' ך"ג כתב דעולא ור"י פליגי בהא דעולא ס"ל דנאמן אפילו בזכה ור"י ס"ל דא"נ בזכה לי ולכך הוצרך לשנויי דהאומר תנו לאו כאומר זכי ומש"ה לא היה יכול לשנויי בדאמר תחילה דאילו היה תנו כזכי אפי' אמר תחילה לא מהני (ועמש"ל בסי' קפ"ג דלא תקשה מהא דהוצרך הר"ן לומר גבי זבין לי שדה לאחד מטעם דהוא רמאי ולא אמר הטעם דא"נ שחזר משליחותו דהוא משום דשם מיירי שנתן מעות) ונראה דדוקא כאן דאיכא עדים שאמר לחבירו תנה לי וזה הגביה בפניהם הוא דא"נ אבל אי ליכא עדים מסתבר דנאמן שהגביה לעצמו במיגו דלא אמרת לי דהאיך מצינו ראיה לזה בש"ס דחזקה זו שלא שינה שליחותו היא גדולה כ"כ שלא יהיה נאמן נגדה במיגו ואף שחזקת ממון מסייע להמיגו ואדרבה מצינו שחזקה שליח עושה שליחותו לא אמרי' רק לחומרא וגם מבואר ברשב"א הובא בב"י סי' קפ"ג גבי נהגו בעלי חנויות דאפי' אמר בפי' שקונה לכולם שיכול לומר משטה ע"ש ומכ"ש שאין לעשות חזקה ולומר שלא מהני מגו נגדו וכיון דמיירי באיכא עדים ואמר בפניהם ושתק כהודאה דמיא ולכך מיסתבר ליה להטור לומר דא"נ מטעם דאמרינן דאלו היה רוצה לחזור בו היה אומר בפני עדים בשעת הגבהה שחזר בו משליחותו וכעין שאמרו בגיטין דף נ"ה אם איתא דבטל לעדים הוה אמר וגם כיון דמיירי שרק הרוכב ראה המציאה ולא מגביה כמ"ש בתשובת הגאונים בתראי סי' ך"ג ובזה שפיר מסתבר ליה להטור דא"נ כנ"ל:
ה סָעִיף ו נאמן לומר עסמ"ע ס"ק ט' שכתב דבמגביה מעצמו סתם לצורך חבירו אף אם אמר שהגביה לצורך חבירו נאמן לומר משטה ועש"ך שהזקיקו להסמ"ע לזה משום הא דכתב הטור דנאמן כשאומר לעצמי הגבהתי דקשה פשיטא כיון שהגביה סתם ולפענ"ד א"א לומר כלל בכוונת הטור דמיירי שהודה אחר ההגבהה ונאמן לחזור בו שאין זה במשמעות דברי הטור כלל וגם למה הי' לו להשטותו אחר הגבהה כיון שחבירו השטה בו ולכן נראה שהוא ט"ס בסמ"ע וכצ"ל אף אם קודם שהגביה אמר ובזה שייך שפיר משטה שהשטה בו כדי שלא לזכות בו חבירו ובשעת הגבהה נתכוין לעצמו ודבר זה יכול להעמיס בדברי הטור וגם משיג הש"ך דהטור לא כתב זה רק משום סיפא:
ו סָעִיף ו ואם אמר תנה לי עש"ך ס"ק ה' שאפילו אם מודה שהגביה תחילה לצרכו יכול לחזור בו ולזכות בו לעצמו וע' בש"מ שהקשה בשם הרשב"א הא המגביה מציאה לחבירו אפילו בלא רשות המשלח קונה ותי' שבודאי דעתו היה רק כדי לקיים השליחות של חבירו שאמר תנה ולדברי הסמ"ע שכתב דבעינן אמר א"ש בפשיטות כיון שלא אמר רק תנה ממילא לא זכה חברו אף שהגביהו לצורך חבירו כיון שהגביה סתם ולא אמר ומ"ש עוד הש"ך ומ"ש התוספות י"ט וכו' זהו ענין בפ"ע ולא שייך למה שלמעלה כי התוי"ט הקשה על הסמ"ע שכתב דבעינן אמר דא"כ הא דהקשה בש"ס ממתניתין דפיאה אמתני' דמציעא לישני דפיא' מיירי באמר ובמשנה דמציעא מיירי במגביה סתם וע"ז מתרץ הש"ך כיון דמעיקרא ס"ל דתנה לי כזכה לי וממילא לא בעינן אמר:
ז סָעִיף ו משנתנה לו עסמ"ע ס"ק י"א דכיון שנתנה וכו' הנה זהו מה שפי' רש"י בתחילת סוגיא במשנה אמנם בגמרא פרש"י דהטעם דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכו' ע"ש והוצרך לזה דאם לא הגביה בתחילה רק לעצמו כגון שאמר כן בפני עדים תלינן הנתינה בפקדון ולא במתנה רק משום דאמרינן דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכ"כ הש"מ ע"ש ולפ"ז נמי גם לדידן היכא דאיכא עדים דלעצמו הגביה לא מהני נתינה:
ח סָעִיף ו דקנאה לעצמו עמ"ש בסי' קפ"ג בזה:
א סָעִיף א לחבירו. פי' ראובן שאמר בשעה שמגביה המציאה מע"ג קרקע הריני מגביה מציאה זו כדי לזכות בה לשמעון קנאה שמעון ואין ראובן יכול לחזור בו עכ"ל הסמ"ע ול"נ דאפי' לא אמר כלום אם מודה שהיתה כונתו לכך וכן משמע מדברי הפוסקים ועמ"ש בס"ס זה. ש"ך:
ב סָעִיף ב שהגביהו. פי' הן הגביהו כאחד הן שבא הראשון תחלה והגביה ראש הא' ואח"כ בא השני והגביה ראש השני. טור. סמ"ע:
ג סָעִיף ב שניהם. דבהגבהת ראש א' מע"ג קרקע לא קנה אלא מה שבידו עד שיגביה כולו מע"ג קרקע וא"כ אין שום א' מהן הגביהו כולו ואמרינן דמסתמא ניחא להו להיות כ"א שלוחו של חבירו כדי לזכותו בהחצי וה"ל כאילו כ"א הגביה כולו מהקרקע והוו שותפין בו. שם:
ד סָעִיף ד פקח. דהגבהת החרש מצד הדין לאו כלום היא כיון דאין לו דעת אלא מפני דרכי שלום תקנו שקנה החרש כשהגביה כולו או ב' חרשין שהגביהו בהדדי משא"כ כאן דלא הגביהו אלא עם פקח ולא מהני הגבהתו לפקח לזכות על ידו דבפקח לא שייך תקנה מפני ד"ש דהא יש לו קנייה טובא מצד עצמו וכיון דלא זכה הפקח ע"י החרש בהחצי לא זכה גם החרש בהחצי על ידי הפקח ולא שייך בזה הטעם דדרכי שלום ואינצויי כיון דהחרש רואה שגם הפקח אינו קונה. שם:
ה סָעִיף ה בארץ. לאו דוקא קאמר אלא כלומר כיון דהיה דרך ירידתו ליפול בארץ ולא היה מחזיק בו כלל בהיותו כולו באויר. שם:
ו סָעִיף ה שלשה טפחים. היינו דוקא אם חוזר הטלית ליפול ע"ג הדף דנמצא דהדף הוא קרקע שלו ובעינן שיהא מוגבה ע"י ג"ט אבל אם מכח הכאתו עלה מהדף ודרך ירידתו נפל לארץ אפילו לא עלה מע"ג הדף כי אם מעט כיון שעכ"פ עלה מכחו והיה ג"ט מהארץ מקום שסופו ליפול שם קנהו ומ"ש הט"ו אח"ז אבל אם לא עלה מכח הכאתו למעלה כו' היינו דלא עלה כלל ועפ"ר שהבאתי ראיה לזה כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך וז"ל עיין בב"ח ועיין ביש"ש סוף חולין שהקשה על הרא"ש בדין זה ע"ש ודבריו תמוהין דודאי הרא"ש הוכיח מדברי המקשה אי למקני כו' ע"ש בלשון רש"י וא"כ הקש' הרא"ש האיך יכול להקנות בהגבהה דטרוף הקן כיון דלא תפוס בהו ודוק כי זה ברור עכ"ל:
ז סָעִיף ו שהגביהה. פי' שהגביה סתם ולא אמר בפירוש בשעת הגבהה או קודם לכן לעצמי אני מגביה אותה ובמגביה מעצמו צריך לו' אני מגביה לחבירי דאז א"י לחזור בו ולא במגביה סתם עכ"ל הסמ"ע ול"נ דאצ"ל ולא ידעתי מי הזקיקו לכך ואפשר דקשיא ליה דאל"כ מאי קאמר הטור דנאמן פשיטא ואי משום הא לא אריא דמשום זכה לי קאמר דאינו נאמן וגם בתי"ט פ"ק דב"מ השיג עליו ע"ש. ש"ך:
ח סָעִיף ו תנה. ל' הטור ואם אמר תנה לי כו' קנה בין אם אמר זכיתי בה תחלה לצרכי בין אם אמר הגבהתי תחלה לצרכך אבל עתה אני רוצה לזכות בה ותי"ט פ"ק דב"מ האריך להקשות על הטור בזה ואין דבריו נכונים כי דברי הטור ברורים ע"פ פרש"י ומה שהקשה דלישני בש"ס הכי לק"מ דודאי מעיקרא ס"ל להש"ס דבתנה לי א"צ המגביה לו' דהוה כזכה לי לענין זה אבל ר"ח בר אבא משמיה דרבי יוחנן פליג דס"ל דתנה גרע מזכה וקי"ל הכי שם (ועיין בתשובת רש"ך ח"א סי' קי"ט ובתשובת רשד"ם סי' קמ"ח ובמהר"ם די בוטין סי' מ"ו. בני חיי וע"ש):
ט סָעִיף ו דמים. ז"ל המרדכי בשם ראבי"ה ול"ד למציאה דיכול ראובן בעצמו ללקחה מע"ג קרקע אבל במקח שתלוי בקניה ודאי אם הי' ראובן יכול להשתדל מעות ולקנות קודם שימכור המוכר לאחר זכה בו ראובן אבל אי לא לא דה"ל זה נהנה וזה לא חסר עכ"ל והביאו בד"מ ע"ש (עמ"ש בזה בסי' קפ"ג ס"ק י"ד ע"ש):
א סָעִיף ו י"א דצריך לחלוק. ע' בתשובת נו"ב סי' ל' שכתב דדוקא כשידוע בעדים אבל כשאינו ידוע כלל שהגביה המציאה או שקנה הסחורה רק מפי עצמו פשוט שלדעת הסוברים בסי' קפ"ג ס"ג בהגה שאם אמר כן בפני עדים מהני גם כאן מהני מגו והפה שאמר שהגביה ושקנה הוא הפה שאמר שלעצמו קנה ע"ש וכבר הזכרתי מזה בסי' קפ"ג שם וע"ש:
א סָעִיף א המגביה כו'. כרמי בר חמא דר' יוחנן שם י' א' ס"ל כוותיה וגם ר"ש בי"ט לט ב' לפי' תוס' שם וכן ריב"ל בב"מ שם אמר עולא אריב"ל מחלוקת וקי"ל כריב"ל בכ"מ:
ב סָעִיף א אע"פ כו'. שם וא"ת משנתינו כו':
ג סָעִיף ב שנים כו'. שם ח' א' ואפי' רבא מודה כה"ג. שם:
ד סָעִיף ה ג"ט כו' ג"ט כו'. תוס' ורא"ש וכדברי המפ' דאין הגבהה בפחות מג"ט: (ליקוט) שגבוה ג"ט כו'. נראה דזהו לדעת רש"י וע"ל סי' קצח ס"ב (ע"כ):
ה סָעִיף ו ואין כו'. מדהוצרך ר"י לאוקמיה דוקא בדאמר תנה ולא אוקים כמש"ש דאמר תחלה: (ליקוט) ואין המגביה כו'. הוא פשוט בעיני שלכאורה ק' מ"ש זכה לי מתנה לי אם הגביה לחבירו הרי קנה לו אפי' לא א"ל כלל וה"ה בא"ל תנה לי ואם לא הגביה בשבילו אף בא"ל זכה לי מאי הוה אלא דס"ד של הגמ' שהגביה בשבילו וז"ש ולימא מעני לעני כו' וערש"י שם ד"ה ואמר אני כו' קס"ד כו' ומשני א"ל מתני' דאמר כו' ואר"י המגביה כו' וא"ת משנתינו כו' דודאי ע"כ מתני' בדקא' תחלה אלא בא"ל זכה לי אינו נאמן לומר שזכה בו תחלה דמסתמא עשה שליחותו כיון ששתק והגביה אבל אם א"ל תנה לי אין מתחיל השליחות עד הנתינה והרי חזר מקודם ואמר אני זכיתי תחלה וע"ל סי' קפג ס"ד ראובן כו' בד"א כו' (ע"כ):
ו סָעִיף ו י"א כו'. דקני לי הוי כזכי לי:
ז סָעִיף ו וי"א כו'. עבה"ג ועסמ"ע: (ליקוט) ראובן כו'. וס' הראשונה עיקר דהטעם הוא במציאה דודאי עשה שליחותו כ"ז שלא חזר בהדיא וכמש"ל סי' קפג ס"ד ואף ראבי"ה לא חלק בהדיא רק אמר רפיא בידי אבל אין בה שום פקפוק וע"ל ס"ב בהג"ה ודוקא כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.