א כָּל מְצִיאָה שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁהִיא שֶׁל מוֹצְאָהּ, אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לְיָדוֹ אוֹ לִרְשׁוּתוֹ. אֲבָל אִם רָאָה אֶת הַמְּצִיאָה, אֲפִלּוּ נָפַל עָלֶיהָ, וּבָא אַחֵר וְהֶחֱזִיק בָּהּ, זֶה שֶׁהֶחֱזִיק בָּהּ זָכָה בָּהּ. הַגָּה: וְדַוְקָא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאַרְבַּע אַמּוֹת קוֹנוֹת, קָנָה, וְלֹא גָרַע מִשּׁוּם דְּנָפַל עָלֶיהָ (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִי"ף וְהָרֹא"שׁ, וְכֵן נִרְאֶה לִי דַּעַת הָרַמְבַּ"ם וְרַ"ן בְּשֵׁם הרא"ה). וּדְלָא כַּיֵּשׁ חוֹלְקִין (רַ"ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א ונ"י פ"ב דִּמְצִיעָא והמ"מ בפי"ז לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם).
ב אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל אָדָם שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּצִדָּן הֲרֵי אֵלּוּ קוֹנִים לוֹ, וְאִם הִגִּיעַ הַמְּצִיאָה לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ זָכָה בָּהּ. וַחֲכָמִים תִּקְּנוּ דָּבָר זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָרִיבוּ הַמּוֹצְאִים זֶה עִם זֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּסִמְטָא אוֹ בְּצִדֵּי רְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁאֵין הָרַבִּים דּוֹחֲקִים בָּהֶם, אוֹ בְּשָׂדֶה שֶׁאֵין לָהּ בְּעָלִים. אֲבָל הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ, אֵין ד' אַמּוֹת קוֹנוֹת לוֹ וְאֵינוֹ קוֹנֶה שָׁם עַד שֶׁתַּגִּיעַ מְצִיאָה לְיָדוֹ. הַגָּה: שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ כְּאֶחָד לְתוֹךְ ד' אַמּוֹת, אוֹ שֶׁעוֹמְדִים שְׁנֵיהֶם וְנָפְלָה הַמְּצִיאָה תּוֹךְ ד' אַמּוֹתֵיהֶן, קָנוּ שְׁנֵיהֶן (טוּר).
ג חֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם קוֹנָה לוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ, וְאִם נָפְלָה בָּהּ מְצִיאָה הֲרֵי הִיא שֶׁל בַּעַל הֶחָצֵר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בֶּחָצֵר הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת. וְאֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ אֶלָּא בְּיוֹדֵעַ בַּמְּצִיאָה אוֹ דְאַסִּיק אַדַּעְתֵּהּ, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לָבֹא אֵין חֲצֵרוֹ קוֹנָה לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מְצִיאָה לְשָׁם, וּבָא אַחֵר וּנְטָלָהּ שָׁם זָכָה, הוֹאִיל וְלֹא יָדַע בַּעַל הֶחָצֵר בַּמְּצִיאָה אֲשֶׁר שָׁם קֹדֶם שֶׁזָּכָה בָהּ הַשֵּׁנִי (נִמּוּקֵי יוֹסֵף וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵלּוּ מְצִיאוֹת). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן רל"ב סָעִיף י"ח. וְאִם סוֹחֵר אֶחָד הֵבִיא סְחוֹרָה בְּזוֹל לַחֲצֵירוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, וּבָא שִׁמְעוֹן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּבָא רְאוּבֵן אַחַר כָּךְ וּלְקָחָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה רְאוּבֵן, דְּמֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ מְצִיאָה גְמוּרָה, כִּי בַּעַל הֶחָצֵר צָרִיךְ לִקְנוֹתָהּ (בְּמָעוֹת), לֹא זָכְתָה לוֹ חֲצֵירוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּזָכָה בַּעַל הֶחָצֵר (מָרְדְּכַי פ"ק דִּמְצִיעָא ב' הַדֵּעוֹת). וְאִם אַחַר כָּךְ בָּא סְחוֹרָה לַחֲצֵירוֹ שֶׁל רְאוּבֵן וְאָמַר: תִּקְנֶה לִי חֲצֵרִי, וּקְנָאָהּ שִׁמְעוֹן, וּרְאוּבֵן אֵינוֹ רוֹצֶה לִתֵּן הַסְּחוֹרָה לְשִׁמְעוֹן כִּי אָמַר שֶׁחֲצֵרוֹ קָנָה לוֹ, וְשִׁמְעוֹן טוֹעֵן: מִמַּה נַפְשָׁךְ תִּתֵּן לִי הַסְּחוֹרָה הָרִאשׁוֹנָה אוֹ הַשְּׁנִיָּה, אִם כְּבָר נִפְסַק הַדִּין בַּמַּעֲשֶׂה הָרִאשׁוֹן אִם כֵּן הָוֵי הַמַּעֲשֶׂה הַשֵּׁנִי לְחוּד וְהַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, אֲבָל אִם לֹא נִפְסַק הַדִּין בָּרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁאֵרַע מַעֲשֶׂה שֵׁנִי, צָרִיךְ רְאוּבֵן לִתֵּן לְשִׁמְעוֹן סְחוֹרָה אַחַת מִמַּה נַפְשָׁךְ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ש"י). אֲבָל בְּשָׂדֶה וְגִנָּה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכָה בָּהֶם; וְאִם אֵינוֹ עוֹמֵד שָׁם, אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד וְלֹא אָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, כָּל הַקּוֹדֵם זָכָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְעוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ לְחוּד סָגֵי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהַמַּגִּיד פי"ז דִּגְזֵלָה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א) וְעַיִּןִ לְעֵיל סִימָן ר'.
ד רָאָה אֲחֵרִים רָצִים אַחַר הַמְּצִיאָה וַהֲרֵי הוּא צְבִי שָׁבוּר אוֹ גוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּצַד שָׂדֵהוּ שֶׁהֵם בְּתוֹכָהּ, וְאִלּוּ הָיָה רָץ הָיָה מַגִּיעָן, וְאָמַר: זָכְתָה לִי שָׂדִי, זָכְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעָן, הֲרֵי אֵלּוּ כִּצְבִי שֶׁהוּא רָץ כְּדַרְכּוֹ וּכְגוֹזָלוֹת הַמַּפְרִיחִים וְלֹא אָמַר כְּלוּם, אֶלָּא כָּל הַקּוֹדֵם בָּהֶם זָכָה. וְאִם נָתְנוּ לוֹ בְּמַתָּנָה, הוֹאִיל וְאַחֵר הִקְנָם לוֹ וַהֲרֵי הֵם מִתְגַּלְגְּלִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קָנָה שָׂדֵהוּ. וְאִם הָיָה צְבִי רָץ כְּדַרְכּוֹ וְגוֹזָלוֹת מַפְרִיחִים, לֹא קָנְתָה לוֹ שָׂדֵהוּ.
ה קְטַנָּה, יֵשׁ לָהּ חָצֵר וְיֵשׁ לָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת. אֲבָל קָטָן אֵין לוֹ חָצֵר וְאֵין לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת:
א סָעִיף א ודלא כי"ח. הוא הר"ן וגם ה' המגיד כתב שכן דעת הרמב"ם וכבר השיג עליו הכ"מ ר"פ י"ז מהל' גזלה ע"ש ויפה כוון דאם כדברי הרב המגיד ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל ועוד דמדברי הרי"ף משמע דס"ל כאוקימתא שניה וכן עיקר:
ב סָעִיף ג חצרו של אדם כו'. ואם בא לחצרו קודם יאוש כתב מהרש"ל בספר ח"ש פרק א"מ דמוכח מהתוספות דלא שייך לומר גבי חצר יאוש שלא מדעת ובאיסורא אתי לידיה אלא גבי אדם דאל"כ מאי ראייה מייתי מחנות ושלחנות ולאפוקי מדע' נ"י והרא"ש דס"ל דחצר כאדם עכ"ד ומהר"ש אידלש שם השיג עליו דהתוס' ס"ל דחנות מיירי ברוב עכו"ם וכמ"ש התוספת לקמן גבי חנות די"ל דגרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם ואני משיג על מהרש"ל ולא מטעמי' דמהרש"א דאי כמהרש"א הלא התוספות גופייהו לא כתבו לקמן אלא די"ל דשפיר גרסי' צרורים ומיירי ברוב עכו"ם אם כן מאי מוכיחים מחנות דלמא גירסת רש"י אמת דלא גרסי' צרורים ומיירי ברוב ישראל אלא דמעיקרא לק"מ דפשיטא דטעמא דחנות לא הוי משום יאוש של"מ דא"כ קשיא מתני' דחנו' לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש ואיך יהיה רבא נגד המשנה וכן בש"ס (דף כ"ב ע"ב) דאיתותב רבא ממימרא דר' יוחנן משום ר' ישמעאל בן יהוצדק והוי נמי תיובתא קלישא כמבואר למעיין שם אמאי לא איתותיב ממתניתין דחנות דהוי תיובתא רבה א"ו פשיטא דמתני' אתיא ככ"ע וע"כ הוכיחו התו' דטעמא דמתני' שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם (ובע"כ צ"ל דגם הרא"ש ונ"י לא באו לומר שאין תירוץ אחר זולת זה והם עצמם כתבו דברי התוספות תחלת דבריהם ע"ש וכן משמע להדיא בנ"י במתני' דמצא בחנות דמתחלה מתרץ מתני' כאביי ואח"כ כתב לתרץ גם לרבא דהוי חצר שאינו משתמרת ע"ש) הלכך נראה עיקר כהרא"ש והנ"י דגבי חצרו נמי שייך יאוש של"מ וכן כתב הר"ן גבי ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא וז"ל וא"ת ותקני ליה גתו לבעל הגת י"ל דקודם יאוש היה שם ולא עדיפא חצירו מידו וכל היכא דבאיסורא אתי לידיה לא זכה ביה לעולם עכ"ל ומביאו הנ"י שם וכן כתב הראב"ד בהשגות על מ"ש הרמב"ם פ' ט' מה' גזילה דין ד' כו' ולמה לא תקנה לו חצרו לפי שאינו חצר המשתמרת ולא אמר תקנה לי חנותי כו' וכ"כ המ"מ וז"ל יש מי שאומר אפילו תקנה לי חנותי לא קנה לפי שבאה לו שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל ומ"מ במה שנראה מדברי המ"מ שהבין שכוונת הראב"ד להשיג על הרמב"ם בזה והודה לו בהשגה זו אין נ"ל כן אלא נ"ל דאין כאן השגה כלל וגם הראב"ד אין כוונתו להשיג כלל דפשיטא די"ל דגם הרמב"ם ס"ל לדינא דחצרו כידו אלא שא"י לפרש המשנה דחנות כן דע"כ המשנה אתיא נמי כרבא וכמ"ש למעלה ועוד דהא הרמב"ם מיירי להדיא ברוב עכו"ם וגורס גבי חנות צרורים ומונחים כגי' התוספות ומפרש דמיירי ברוב עכו"ם וכמו שמפרשים התו' וכמבואר שם להדיא ברמב"ם א"כ לא היה יכול לפרש הטעם דהוי יאוש של"מ והראב"ד ג"כ ע"כ אין כוונתו להשיג מטעמא דאמרן אלא בא לומר דלפי האמת לדידן דקי"ל כאביי אין חצר קונה לו ברוב ישראל כיון שבא לשם קודם יאוש נמצא לענין דינא אין חולק בזה דחצרו כידו וכן עיקר ודלא כמהרש"ל ודו"ק:
ג סָעִיף ג קונה לו כו' פי' אפילו אינו עומד בצדו עכ"ל סמ"ע ואפילו אינו בעיר כלל כן מוכח ברש"י ותו' פרק שור שנגח הפרה דף מ"ט ע"ב וכן משמעות הפוסקים:
ד סָעִיף ג בד"א בחצר המשתמרת כו' משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמב"ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כתב דטעות סופר הוא:
ה סָעִיף ג אלא ביודע כו' עיין בראב"ן סוף פרק שנים אוחזין דף צ"ג ע"ד:
ו סָעִיף ג אין חצרו קונה כו' והוא הדין ידו אינו קונה לו של"מ בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה (ועיין בתשובות מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א):
ז סָעִיף ג אם כבר נפסק וכו' זהו מתרה"ד סי' ש"י שהביא ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל"ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי על ת"ה בזה מן הסברא מן הגמ' והוכחתי אדרבא מן הש"ס שם דאע"פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ"נ ודוקא כשאירעו שני המעשים באיש א' (אבל מי) שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ"נ על הנכסים ואין חילוק בין נפסק הדין או לא וע"ש שהארכתי בזה:
ח סָעִיף ג וי"א דבעומד ומ"ש הרב המגיד דבירושלמי איתא שצריך שיאמר זכתה לי שדי ליתא לפע"ד דבירו' איתא הך דבפ' השואל דף ק"ב ע"א ע"ש:
ט סָעִיף ד הואיל כו'. ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצרו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיע עכ"ל ד"מ בשם נ"י ומביאו בהגהת סמ"ע וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעיא ואפקריה ודלא כמ"ש התו' שם וע' בטור ס"ס רמ"ג ע' בא"א דף ק"אע"ד:
י סָעִיף ה קטנה כו'. עמ"ש לעיל סימן רמ"ג סכ"ב וכ"ג מדינים אלו:
א סָעִיף א במקום שד' אמות קונות כו'. בסעיף שאחר זה מבואר באיזה מקום קונות וטעמן:
ב סָעִיף א ודלא כיש חולקין. החולקין ס"ל כיון דנפל עליו גלי דעתיה דלא ניחא ליה דלקני ליה ד' אמותיו כ"א הנפילה ועד"מ:
ג סָעִיף ב הרי אלו קונים לו חז"ל נתנו לד' אמות הללו דין חצר שלו דקונה לאדם בשעומד בצדו אע"פ שאינו משומר מדין יד הסמוכה לו וכמ"ש בסעיף שאחר זה ובטור כתב דהראב"ד כתב שלא תקנו ד' אמו' אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש היה אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן אין שייך לומר חצר המהלכת לא קני כמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ב דהא הקרקע של ד' אמות קונה לו והיא אינה מהלכת אלא שבעינן עומד בצדה להיות כידו הסמוכ' לו ומה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד' אמות כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד:
ד סָעִיף ב בסימטא או בצידי ר"ה. סימטא פרש"י קרן זויות הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים מה"ט:
ה סָעִיף ב אבל העומד בר"ה כו'. הטעם משום דהרבה בני אדם רגילים לעמוד שם ואין לאדם שם ד' אמות מיוחדת:
ו סָעִיף ג חצירו של אדם קונה לו כו'. פי' אפילו אינו עומד בצדו כיון שהיא משתמרת ויליף לה בגמ' מדין שליחות דיד שלוחו הוה כידו "לקנות לו בדבר שהוא זכות לו:
ז סָעִיף ג אבל בדבר שאינו רגיל לבא כו'. כבר נתבאר בריש סימן ר"ס דמה"ט במטמון ישן הנמצא בכותל דאיכא למיתלי של אמוריים הי' הוא של מוצאו ולא אמרינן דביתו וחצירו של אדם הנמצאת בו המטמין קונה לו ומה"ט נמי נתבאר שם וכ' המרדכי ג"כ דאם אבד העכו"ם מעות בבית ישראל דלא קנה לו חצירו כיון דאינו רגיל להיות ולא ידע מזה ע"ל בסימן ר"ס ובד"מ כאן:
ח סָעִיף ג וע"ל סימן רל"ב סעיף י"ח. ע"ש דכתב מור"ם והוא מדברי המרדכי דאם קנה סרסור מעכו"ם דבר בחזקת בדיל ומכרו לאחר ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח ולא הסרסור למהוי מקח טעות הואיל ולא ידע בו כשהי' בידו:
ט סָעִיף ג שאינה מציאה גמורה כו'. ז"ל המרדכי שם בשם ראבי"ה דשאני מציאה דלית בה חסרון קנין ומעות אבל הכא דלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקני' כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכא במציאה אפי' אם אמר המוכר אם מזבנינא הסחור' לדידך מזבנינא ותקנ' לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה גם הריוח עכ"ל וע"ל סימן ר"ס שכתב הטור בשם הרא"ש והמחבר בס"ד השוכר בית מחבירו ובא שם צבי שבור אמרינן בזה דשכירות ליומא ממכר הוא וה"ל כחצר או הבית המשותף לשניהן דהמציא' לשניהן ושאם נכנס שם גנב וגניבה בידו בזה לא אמרינן דזכה החצר לבעל הבית אלא כל הקודם וקנהו זכה בו ע"ש בפריש' כתבתי מילתא בטעמא:
י סָעִיף ג ואם אח"כ בא סחורה. פי' אחר שכבר בא סחורה לביתו דשמעון וקנהו ראובן והלך לו עם הסחורה בא סחורה אחרת לבית ראובן וקנהו שמעון ואינו רוצה ליתן הריוח לראובן וטוען על ראובן ממ"נ כו' פי' אי הלכה כמ"ד (הנ"ל) שס"ל שחצרו קונה גם בסחורה בזול א"כ הדין עמך בסחורה השנייה תן לי הראשונה שגם ביתי קנאה לי ואם הלכה כמ"ד דאינו קונה הבית בזה א"כ הנח הריוח מסחורה השנייה שקניתי בביתך והוא שאלה ותשובה בת"ה סי' ש"י ע"ש:
יא סָעִיף ג והמוציא מחבירו עליו הראייה. פירוש הלכה כדברי מי:
יב סָעִיף ג צריך ראובן ליתן לשמעון סחורה א' ממה נפשך. דומה לזה כתב הטור בסימן ר' ס"ח בשם הרמ"ה בכליו של לוקח ברשות מוכר וכליו של מוכר ברשות לוקח או מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר וחד לוקח דינא הוא דאתי לוקח עליה ממ"נ ומפיק חד מינייהו כו' ומכאן יש ללמוד לשם ג"כ דאי כבר נפסק הדין בהראשון דאמרי' בהשני המע"ה וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה דאיכא חד מנייהו דלא קנה ומ"ש שם וע"ל בטור ר"ס ש"ץ מ"ש בכשכש בזנבה ובאמתה ומ"ש שם:
יג סָעִיף ג אם היה עומד בצד שדהו. כבר כתבתי דכל העומד בצד שדהו ה"ל השדה שלו כידו וקונה לו דבר הניתן לתוכו אם הוא דבר שאינו זז ממקומו כגון כסו' וכלים דהרי הוא משומר ע"י עמידתו שם:
יד סָעִיף ד ואלו היה רץ היה מגיען כו'. הטור כ' הטעם דה"ל ע"י זה נשמרים בתוכו ע"ש:
טו סָעִיף ד ואמר זכתה לי שדי כו'. לפי הי"א שכ' מור"ם בסעיף שלפני זה גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה לי שדי וכ"כ הטור בהדיא מיהו בנ"י חילק בינייהו וכ' דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה לי שדי ובשאר מציאות פסק כרא"ש דא"צ לומר זכתה לי שדי והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כ' מור"ם כאן דעת הי"א:
טז סָעִיף ד הואיל ואחר הקנס לו. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. (הג"ה וכתב נ"י פ' א"מ ואם אחד הפקיר דבר וזרקו לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו אע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ ו') .
יז סָעִיף ד ואם היה צבי רץ כדרכו כו' בטור כתב עוד שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו ג"כ אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה:
יח סָעִיף ה קטנה יש לה חצר. כבר כתבתי מילתא בטעמא בזה בס"ס רמ"ג:
א סָעִיף ב שנים שבאו כא' לתוך ד' אמות. בפ' הזורק (גיטין דף ע"ח) ה"ד מחצה על מחצה אמר ר' שמואל בר רב יצחק כגון שהיו שניהן עומדין בארבע ופריך וליחזי הי מינייהו קדים וכ"ת דאתי תרווייהו בהדי הדדי הא אי אפשר לצמצם. ומזה מבואר דכל דאתי קודם זכה בד' אמות ושוב אין השני הבא אחריו זוכה בד' אמותיו של הראשון וכן מבואר בש"ע אה"ע סימן ל' סעיף ד'. וא"כ הכי נמי מ"ש הרמ"א שנים שבאו כאחד אע"ג דאי אפשר לצמצם קנו שניהן היינו מספק חולקין ואינו מדוקדק מ"ש הרמ"א או שעומדין שניהם ונפלה המציאה תוך אמותיהן דקנו שניהן דממ"נ אי קדים אחד כבר זכה בד' אמותיו אע"ג דהמציאה נפלה אח"כ כמו גבי גט וקידושין ואי עומדין שניהם היינו שבאו בבת אחת הא אי אפשר לצמצם ואי מספיקא היינו רישא דמה לי המציאה היה כבר מונח או שנפל המציאה אחר כך כיון דאין הספק אלא בד' אמות הי מינייהו קדים:
ב סָעִיף ג חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכתב מוהרי"ט ח"א סי' ק"צ ז"ל מיהו י"ל דידו עדיף מעודר בנכסי הגר דאשכחן חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וכיון דחצירו קונה לו שלא מדעתו כ"ש ידו ועודר שאני דמדין חזקה הוא ולא מדין זכיה עכ"ל ונראה דהא דכ' דידו קונה לו שלא מדעתו מכ"ש דחצירו תליא במחלוקת רש"י ותו' דרש"י כתב בפ"ב דכתובות (דף ל"א) דהגבהה אפילו בידו בעי' שלשה טפחים ובתוס' שם הקשו על רש"י וכתבו דכל שבידו אין צריך הגבהה שלשה דהא תנן זרק לתוך קלתה מגורשת ע"ש וא"כ כיון דכל שבידו לא גרע מחצירו א"כ ה"ה לענין שיקנה שלא מדעתו נמי אבל לשיטת רש"י דידו אינו קונה אלא בהגבהה ג' טפחים וא"כ אינו קונה לו ידו בתורת חצר אלא בתורת קנין הגבהה וכל קנין צריך כוונה ושלא מדעתו אינו קונה. וע' בשטה מקובצת פ"ב דכתובות שם בהא דפרש"י דאי בעי גחין ואכל תוך שלשה דלאו הגבהה הוא וז"ל בתוס' שלנו הקשה דמה הגבהה שייך בדבר שהוא תופס בידו דנותן בידה אמר רחמנא ואמר בגיטין פ' הזורק זרק לתוך קלתה כו'. ולי נרא' דברי רש"י עיקר דאפי' ידו הוצרכו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד"א וכמו שפרש"י לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה והלכך אין למידין מגיטין לדרכי הקניות ויש לזה ראיות ואין להאריך עכ"ל עוד שם כת' דס"ל לרש"י דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביה שלשה מן הארץ והאי דקלתה שאני משום דהוי הכלי שלה וקני מדין רשותו עכ"ל. וכיון דלדברי רש"י מוכח דידו אינו קונה מדין רשותו דרשותו לא בעי הגבהה שלשה וידו בעי הגבהה שלשה וכיון דאינו אלא בתורת קנין הגבהה הרי הוא כמו משיכה דאינו קונה שלא מדעתך כמו בעודר בנכסי הגר:
א סָעִיף ב או שעומדים שניהם פי' כגון שבא אחר קודם לשניהם וזכה בהד"א ואחר שבאו אותן שניהם הלך הא' וזכו שניהם בפעם אחת בהד"א אף שבאו זא"ז כמ"ש הב"ש באה"ע ס"ק כ"ג ע"ש:
ב סָעִיף ג חצירו של אדם עש"ך ס"ק ג' בדין אם בא לחצירו קודם יאוש ועמש"ל בסי' רס"ב מזה ובמהרי"ט ח"א סי' ק"ן כתב דידו ג"כ קונה שלא מדעתו ובקצה"ח כתב דלרש"י בכתובות דס"ל דצריך הגבהה ג' א"כ לא דמי לידו ולפעד"נ דודאי ידו לא גרע מחצירו רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצירו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה ובעינן הגבהה ג' דוקא:
ג סָעִיף ג ביודע במציאה תמוה לי דהא דין זה למדו המרדכי ממצא בגל וממצא בחנות וא"כ ע"כ הרמב"ם והרא"ש לא ס"ל סברא זו דהא הרא"ש כתב הטעם משום יאוש שלא מדעת והרמב"ם כתב הטעם משום דאבודה מכל אדם וכן התוס' כתבו הטעם משום דאין הוה להמצא ועוד ק' דבמרדכי למד זה ממשכונו של גר ביד ישראל דפ' שור שנגח דמה"ט אינו קונה הישראל מכח חצירו ופליג על רש"י ותוס' שם שכ' דמיירי בחצר שאינה משתמרת דוקא דלדברי המרדכי אפי' בחצר המשתמרת לא קנה דחצר לא קנה רק בדבר ההוה או בגוזלות ששכיחי להיות בשדה אבל במציאת מעות וחפצים דלא שכיחי שיהיו מציאות כאלה לא קנה והנה המחבר בסי' ע"ב סעיף ל"ט (כתב) דבחצר המשתמרת קנה בעל החצר ובמרדכי כתב שם בהדיא דלדיעה זו אפי' חצר המשתמרת לא קנה אפי' שמת הגר בחצירו לא זכה בזהב שבאבנטו וע"ק שבד"מ כתב שכדברי המרדכי וכתב הנ"י ובנ"י שם כתב בהדיא דעת התו' דדוקא דבר שאינו הוה להמצא לבעל החצר שאפשר שלא ידע בו בעל החצר לעולם כגון מטמון בכותל משמע דבמציאה שבוודאי יבוא לבעל החצר כשלא יטלנה זה קנה אף שמציאה כמו לא שכיח כגון מעות וחפיצים והרי חולק הנ"י עם המרדכי לכן נלפענ"ד כהד"מ והרמ"א שכוונתם במ"ש אבל בדבר שאין דרכו לבוא היינו דמחמת זה אפשר שלא יבוא לידו כלל ומ"ש דאסיק אדעתיה הכוונה שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא במקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו אבל טמון בגל ובכותל דלא מסיק אדעתיה לעולם לבקש שם מציאה ואפשר הוא שלא יבוא לידו לכך לא קנה ופי' כן גם כדברי המרדכי מדהשוה דעת המרדכי לדעת הנ"י שהן כדברי התוס' אף שצריך לפ' ברוחק קצת כדי להשוות דעתן לדעת הרמב"ם והרא"ש ורש"י ותוס' והנ"י ושאר הרבה פוס' כמבואר בשיטה ואם אין הפי' כך נלפענ"ד שחס' בהגה"ה תיבות יש מי שאומר דדיעה זו רק דעת יחיד שהוא דעת המרדכי וכל הראשונים חולקין על דיעה זו והעיקר תלוי אי הוא הוה להמצא כנ"ל ברור:
ד סָעִיף ג סחורה בזול לכאורה תמוה דהא אפילו אם לקחה בידו כ"ז שלא הקנה לו המוכר רשות ביד המוכר למכור לאחר ועוד דהא כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה כמבואר בסי' ר' לכן נראה דמיירי בסחורה שהובא לחצירו בלא כלום ומיירי ג"כ שהביא הסחורה ופסק דמיו שבכך וכך רוצה למכרו תדע דנקט שהביא סחורה בזול ואי לא פסק דמיו מנין יודעין שהוא בזול א"ו שפסק דמיו ואמר בכך וכך אני רוצה למכרן ומבואר בסי' ר' סעיף י"א דאם נטל כלי מהמוכר והיו דמיו קצובין דאין המוכר יכול לחזור בו כשמגביה כדי לקנותו וע"ש בסמ"ע ס"ק י"ג דכשדמיו קצובין מפי המוכר דשוה עם דבר דהוי דמיו קצובין וכיון שאם לקח הלוקח בידו לא הי' המוכר יכול לחזור בו מש"ה ס"ל לדיעה בתרייתא דה"ה אם בא לחצירו ואמר הלוקח יקנה לי חצירי אין המוכר יכול לחזור בו דחצר מטעם ידו איתרבאי וכי היכא דאם נטלה הלוקח בידו אין המוכר יכול לחזור בו ה"נ כשבא לחצירו ודיעה קמייתא ס"ל דלא איתרבי חצר שיהיה ביד רק במציאה דלית ביה חסרון מעות אבל הכא כיון שהיה שם ולא בטל החפץ לעצמו ולא נתן לו מעות אמרינן דלמא לא מתרמי ליה זוזי מש"ה לא קנה ולפ"ז כשאמר יקנה לי חצירי ומעות בידו ורוצה ליתן לך ובא אחר וחטף החפץ ומשכו קנה קמא:
א סָעִיף א קנה. וכתב הש"ך דכן נרא' עיקר ודלא כהה"מ וכבר השיג עליו הכ"מ ויפה כוון דא"כ ה"ל להרמב"ם לחלק לקמן גבי ד"א בין נפל עכ"ל:
ב סָעִיף ב בצדן. חז"ל נתנו לד"א הללו דין חצר שנתבאר בסמוך ס"ג ובטור כת' בשם הראב"ד שלא תקנו ד' אמות אלא בעומד אבל לא במהלך ושהרא"ש הי' אומר שאין חילוק עכ"ל ואף דכאן לא שייך לו' חצר המהלכת לא קני כמ"ש בסי' ר"ב דהא הקרקע שקונה אינה מהלכת ומה דבעינן עומד בצדה הוא שתהא כידו הסמוכה לו וא"כ מה לי עומד או מהלך מ"מ י"ל דס"ל דלא תקנו ד"א כשמהלך אנה ואנה אלא כשעומד במקום אחד. סמ"ע:
ג סָעִיף ב בסימטא. פרש"י קרן זוית הסמוכה לר"ה והוא הפקר לרבים למשוך לתוכה הצריכים לצאת מפני הדחק וכן צידי ר"ה והיינו מה שהוא כנגד הבתים. שם:
ד סָעִיף ב ברה"ר. דהרבה בני אדם רגילין לעמוד שם ואין לאדם שם ד"א מיוחדות. שם:
ה סָעִיף ג חצירו. פי' אפי' אינו עומד בצדה כיון שהיא משתמרת ויליף לה בש"ס מדין שליחות דיד שלוחו הוי כידו לקנות לו בדבר שהוא זכות לו כ"כ הסמ"ע ועיין בש"ך שהאריך להשיג על מהרש"ל בדין יאוש שלא מדעת בחצר ע"ש וכ"כ קצת מזה בסי' רס"ב ס"ק ג' ע"ש:
ו סָעִיף ג המשתמרת. משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור בס"ס זה בשם הרמב"ם דאפי' משתמר בתוכו צריך שיאמר זכתה כו' בע"כ ט"ס הוא דהא בש"ס מוכח בכמה דוכתי דא"צ שיאמר כלום וגם הרמב"ם לא קאי רק באינו משתמר ועומד בצדו וגם הב"ח כת' דט"ס הוא. ש"ך:
ז סָעִיף ג ביודע. וה"ה ידו אינו קונה לו שלא מדעת בכה"ג כן מוכח בפוסקים שמהם מקור דין זה וכן משמע לעיל סי' רל"ב סי"ח בהג"ה עיין בראב"ן ס"פ שנים אוחזין ד' צ"ג ע"ד ובתשו' מהרשד"ם סי' קמ"ח ובס' א"א דף ק"ב ע"א. שם:
ח סָעִיף ג לקנותה. ודלמא לא הוה מתרמי ליה זוזי למקניה כו' ומשום דינא דעני המהפך בחררה ליכ' במציאה אפי' אם אמר המוכר אי מזבנינא הסחורה לדידך מזבנינא ותקנה לא קנה הואיל ולא פסק עמו המעות וכיון דלא קנה הסחורה לא קנה הריוח כ"כ המרדכי בשם ראבי"ה וע"ל סי' ר"ס ס"ד. סמ"ע:
ט סָעִיף ג נפסק. זהו מתה״ד סי' ש״י שהבי' ראיה מפ' החולץ (יבמות דף ל״ו) ועיין בספרי תקפו כהן בסופו שהשגתי עליו בזה מן הסבר' ומן הש״ס ואדרבה הוכחתי מן הש״ס שם דאע״פ שנפסק הדין צריך ליתן לו סחורה א' ממ״נ ודוק' כששני המעשים אירעו באיש א' אבל מי שבא מכח איש אחר כיון דב' גברי נינהו אין אומרים ממ״נ ואין חילוק בין נפסק הדין או לא ע״ש שהארכתי בזה. ש״ך:
י סָעִיף ג אחת. דומה לזה כת' הטור בשם הרמ"ה בסי' ר' ס"ח בכליו של לוקח ברשות מוכר כו' אי מתרמי תרווייהו גבי חד מוכר ולוקח דאתא עליה הלוקח ממ"נ ומפקיד חד מינייהו כו' וע"ל בטור ר"ס קצ"ז בגמל בהנהגה וחמור במשיכה כו' ובטור ר"ס ש"צ בכשכשה בזנבה ובאמתה ומ"ש שם. סמ"ע:
יא סָעִיף ד ואמר. לפי הי"א שכת' הרמ"א לעיל גם כאן לא בעינן שיאמר זכתה כו'. וכ"כ הטור בהדי' מיהו בנ"י חילק בינייהו וכתב דבצבי שבור קי"ל כהרמב"ם דבעינן שיאמר זכתה כו' ובשאר מציאות פסק הרא"ש דא"צ לו' כן והביאו הד"מ ע"ש וי"ל דמה"ט לא כת' הרמ"א כאן דעת הי"א. שם:
יב סָעִיף ד ואחר. כיון דדעת הנותן רוצה להקנות לו אלים קנייתו וקנהו חצירו אע"פ שאינו יכול להגיעו. שם:
יג סָעִיף ד שדהו. ואם א' הפקיר דבר וזרק לתוך חצר חבירו דינו כמתנה וזכתה לו חצירו ואע"פ שרץ אחריו ואינו מגיעו עכ"ל ד"מ בשם נ"י וכ"כ הרא"ש וגרס בהאיבעי' ואפקריה ודלא כמ"ש התוס' שם ועיין בטור ס"ס רמ"ג ובא"א דף ק"א ע"ד. ש"ך:
יד סָעִיף ד שדהו. בטור כת' שאם עמד בקרוב לו שיכול לתופסו שלא ירוץ מהשדה קנהו אע"פ שאינו שבור דמקרי לו משומר בזה. סמ"ע:
טו סָעִיף ה קטנה. ע"ל ס"ס רמ"ג (ועמ"ש שם בשם הש"ך בס"ק כ"ב ע"ש):
א סָעִיף א קנה ולא גרע כו'. ע' במל"מ פ"ב מה' זכיה דין ט' שכתב דלא קשה ממ"ש הטור בסי' ע"ה סי"א (ובש"ע שם סכ"א בהגה) בשם הרמ"ה דאם הלבנים היו של גר אע"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כוון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה לא קנאה כו' דיש לחלק דשאני הכא דבשעה שיש לו ד' חמות באותה שעה כוון לקנות ואע"ג דאין דין לקנות בד' אמות מ"מ הרי כוון לקנות באותה שעה אבל התם בשעה שהגביה לא הי' דעתו לקנות אלא לאח"כ ע"י בנין ובשעה שהוא מכוין לקנות אין כאן הגבהה כו' ע"ש וכן תירץ בתשובת רע"ק איגר סי' ל"ז וכ' דעפ"ז יהיה דין חדש בנפל על המציאה אם הוא רץ ואומר דרוצה ליפול ולקנות בנפילה ובא אחר והחזיק בה קודם שנפל דקנה האחר כיון דדעתו לקנות בנפילה וקודם הנפילה לא ביה דעתו לקנות כלל לא קנו לו הד"א ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר' ס"ח ס"ק ז'. וע' בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חא"ח סי' י' מ"ש לתרץ לדעת רוב הפוסקים אלו דלא כהא שינויא דלא תיקשי מהא דלעיל סי' ר"ן בצוואת שכ"מ שעשה בו קנין דלא קנה משום דגלי דעתיה דלא ניחא ליה רק בקנין ואין קנין לאח"מ עש"ה:
א סָעִיף א כל כו'. ב' א':
ב סָעִיף א ודוקא כו'. שם וכתי' בתרא:
ג סָעִיף א ודלא כי"ח. דס"ל כתי' קמא:
ד סָעִיף ב או בשדה כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש בשדה דעלמא:
ה סָעִיף ב שנים כו'. מתני' וגמ' גטין עח א' שניהם יחלוקו ה"ד כו' כגון כו':
ו סָעִיף ג ואין חצירו כו'. ממ"ש כ"ו תניא מפני כו' ועתוס' ד"ה דשתיך כו' וכן בכותל חדש מחציו לחוץ כו' ושם אם היה משכירו כו' ושם מצא בחנות כו' הלוקח פירות מחבירו כו' ושם אפי' מונחין כו'. שם:
ז סָעִיף ג (ליקוט) י"א דזכה ראובן כו'. דהא אוקמינן דוקא ברץ אחריהן ומגיען ואפי' פירקן והכניסן לתוך ביתו אמרינן בפ' הספינה ובפ"ב דע"ז דלא קנה דלא סמכה דעתיה ואפי' אי אמר המוכר לדידך מזבנינא והקנה לו בקנין לא קנה כמש"ש ולא עדיף מקנין ודבריו נכונים וכ"ה מסקנת המרדכי שם וכן עיקר (ע"כ): (ליקוט) ואם סוחר א' כו'. וס' הראשונה עיקר כמו שהוכיח שם בראיות חזקות שאין להשיב ממ"ש והוא שרץ אחריהן כו' ואמרינן פירקן והכניסן לתוך ביתו כו' אלמא דלא קניא ליה ביתו כ"ז שלא פסק אפי' הכניסן לקנות ואפי' קנין לא מהני כמ"ש בע"ז ע"ב א' כ"ז שלא פסק ע"ש (ע"כ):
ח סָעִיף ג וי"א דזכה כו' מטעם חצירו כו' וכמו ראה כו' דס"ד וס' הראשונה כ' דל"ד לשם דהא אמרינן והוא שרץ כו' וכאן דלמא לא מתרמי ליה זוזי תיכף ועוד הא אמרינן בב"ב פ"ו א' פירקן כו' ושם מכדי פירקן כו':
ט סָעִיף ג ואם אח"כ כו'. כמ"ש ביבמות לז ב' וקי"ל כרב דאמר קם דינא הלא"ה זכה ממ"נ:
י סָעִיף ג (ליקוט) אבל בשדה כו' ואמר כו'. שם ק"ב א' וערא"ש שם סך"ט ת"ר האומר כו' ומיירי בחצר שאינה משתמרת כו' (ע"כ):
יא סָעִיף ג וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה זכתה כו'. והרמב"ם מחלק בין משתמרת דאז א"צ לומר וכן ד"א ועבה"ג: (ליקוט) וי"א דבעומד כו'. ערא"ש שם וראייתו ממש"ש כי לא אמר כו' וכמ"ש ריב"ח חנרו כו' נזהר הרמב"ם מזה וכ' דד"א וחצר המשתמרת א"צ לאמר רק בחצר שא"מ אבל ראייתו מב"ק מ"ט ב' מוכרחת אבל הרא"ש ס"ל כפי' תוס' שם דמ"ש דליתיה קאי אבעלים וכ"כ הטוש"ע בסי' עב סל"ט וכ"כ הרא"ש בב"ק שם אבל הרמב"ם מפ' כפירש"י שם וכמ"ש בסי' ער"ה סכ"ח אין נ"מ בין הפי' אלא לדין זה ולכך לא אוקים עולא למתני' בשדה גדור וא"צ לעומד בצדה משום דמתני' קתני אמר וע"כ באינה משתמרת כנ"ל (ע"כ):
יב סָעִיף ד ואם היה כו'. עבה"ג: (ליקוט) ואם היה צבי כו'. עבה"ג ס"ק ס' וכ"מ לכאורה בגמ' מדאיבעיא ליה אדברי ר' יוחנן ולא אמתני' צבי רץ כו'. אבל לנר"כ דא"כ מאי קאמר שם ח"ל ר"פ לרבא כו' לאו היינו מתני' אדרבה משם מוכח להיפך דהא זרק ארנקי דמי' לצבי רץ כדרכו (ע"כ): (ליקוט) ואם היה צבי כו'. צ"ע דהא אמרינן שם מתגלגל קאמרת כו' וכן הקשה בע"י (ע"כ):
יג סָעִיף ה קטנה כו'. כתי' אחרון וכלשון שני שברש"י:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.