א חַיָּב לְטַּפֵּל בָּאֲבֵידָה עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנָּה לִרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ בְּמָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל אִם הֶחֱזִירָהּ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר, כְּגוֹן גִּנָּה וְחֻרְבָה, וְאָבְדָה מִשָּׁם, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ. הֶחֱזִיר אֶת הָאֲבֵדָה בְּשַׁחֲרִית לַמָּקוֹם שֶׁהַבְּעָלִים נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים שָׁם בְּשַׁחֲרִית, אֵינוֹ חַיָּב לְטַּפֵּל בָּהּ, שֶׁהֲרֵי הַבְּעָלִים רוֹאִים אוֹתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מָקוֹם הַמִּשְׁתַּמֵּר. אֲבָל בְּבַעֲלֵי חַיִּים, לְעוֹלָם חַיָּב לִטַּפֵּל בָּהּ, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנָּה לִרְשׁוּת הַבְּעָלִים הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים. רָאָה בְּהֵמָה שֶׁבָּרְחָה מִן הַדִּיר, וְהֶחֱזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ, הֲרֵי זֶה קִיֵּם הַמִּצְוָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ דַּעַת בְּעָלִים:
ב הֶחֱזִירָהּ וּבָרְחָה, אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם (דְּבָרִים כב, א) הָשֵׁב אֲפִלּוּ מֵאָה פְעָמִים מַשְׁמָע.
ג הַמּוֹצֵא אֲבֵידָה וְאֵינוֹ מַכִּיר אֶת בְּעָלֶיהָ (טוּר) מַכְרִיז עָלֶיהָ בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת. וּבִזְמַן שֶׁיֵּשׁ אֲנָסִים שֶׁאוֹמְרִים: אֲבֵדָה הַנִּמְצֵאת שֶׁל מֶלֶךְ הִיא, מוֹדִיעַ לִשְׁכֵנָיו וּמְיֻדָּעָיו וְדַיּוֹ.
ד כֵּיצַד מַכְרִיז, אִם מָצָא מָעוֹת מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ מַטְבֵּעַ, וְכֵן מַכְרִיז: מִי שֶׁאָבַד לוֹ כְּסוּת אוֹ בְהֵמָה אוֹ שְׁטָרוֹת, יָבֹא וְיִתֵּן סִימָנֶיהָ וְיִטֹּל, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְרַמַּאי מִפְּנֵי שֶׁהוֹדִיעַ מִין הָאֲבֵידָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּתֵּן סִימָנִים מֻבְהָקִים.
ה בָּא בַּעַל הָאֲבֵדָה וְנָתַן סִימָנִים שֶׁאֵינָם מֻבְהָקִים, אֵין מַחֲזִירִין. וְהָרַמַּאי, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר סִימָנִים מֻבְהָקִים אֵין מַחֲזִירִין לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.
ו בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁאָבַד לוֹ אֲבֵדָה וּבָא וְנָתַן סִימָנִים מַחֲזִירִים אוֹתָהּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הֻחְזַק רַמַּאי. מִשֶּׁרַבּוּ הָרַמָּאִים, הִתְקִינוּ בֵּית דִּין שֶׁיִּהְיוּ אוֹמְרִים לוֹ: הָבֵא עֵדִים שֶׁאֵין אַתָּה רַמַּאי, וְטֹל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְסִימָן מֻבְהָק מַחֲזִירִין אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה וְאֵין צָרִיךְ לְעֵדִים שֶׁאֵינוֹ רַמַּאי (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ז הַמִּדָּה אוֹ הַמִּשְׁקָל אוֹ הַמִּנְיָן אוֹ מְקוֹם הָאֲבֵדָה, סִימָנִים מֻבְהָקִים הֵם:
ח בָּאוּ שְׁנַיִם, זֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה וְזֶה נָתַן סִימָנֵי הָאֲבֵדָה כְּמוֹ שֶׁנָּתַן הָאַחֵר, לֹא יִתֵּן לֹא לְזֶה וְלֹא לְזֶה, אֶלָּא תְּהֵא מֻנַּחַת עַד שֶׁיּוֹדֶה הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ, אוֹ יַעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם. הַגָּה: אוֹ שֶׁיָּבִיא הָאֶחָד עֵדִים (טוּר). הֵבִיא זֶה עֵדִים, וְזֶה עֵדִים וְסִימָנִים, סִימָנִים בִּמְקוֹם עֵדִים לָאו כְּלוּם הוּא, וִיהֵא מֻנָּח (רֵישׁ הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְב"מ).
ט נָתַן הָאֶחָד סִימָנִים וְהַשֵּׁנִי הֵבִיא עֵדִים, יִתֵּן לְבַעַל הָעֵדִים. אֲפִלּוּ אֵין מְעִידִים שֶׁנָּפְלָה מִמֶּנּוּ, אֶלָּא מְעִידִים שֶׁמַּכִּירִים שֶׁהִיא שֶׁלּוֹ.
י זֶה נָתַן סִימָנִים, וְזֶה נָתַן סִימָנִים וְעֵד אֶחָד, הָעֵד אֶחָד כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְיַנִּיחַ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה שֶׁכְּנֶגֶד הָעֵד צָרִיךְ לִשָּׁבַע שֶׁזֶּה שֶׁלּוֹ הוּא, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לִשָּׁבַע נוֹתְנִין לְבַעַל הָעֵד (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
יא מָצָא שִׂמְלָה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, זֶה הֵבִיא עֵדֵי אֲרִיגָה שֶׁאֲרָגוּהָ לוֹ וְזֶה הֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה, יִתֵּן לְמִי שֶׁהֵבִיא עֵדֵי נְפִילָה:
יב זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְזֶה נָתַן מִדַּת רָחְבָּהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁנָּתַן מִדַּת אָרְכָּהּ, שֶׁמִּדַּת רָחְבָּהּ אֶפְשָׁר לְשַׁעֲרוֹ כְּשֶׁהָיָה בְּעָלֶיהָ מִתְכַּסֶה בָּהּ.
יג זֶה נָתַן מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְזֶה נָתַן מִשְׁקָלָהּ, יִתֵּן לְמִי שֶׁכִּוֵּן מִשְׁקָלָהּ.
יד זֶה אוֹמֵר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ, וְזֶה אוֹמֵר: אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כָּךְ וְכָךְ, אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ כַּמָּה בָּאֹרֶךְ וְכַמָּה בָּרֹחַב, יִנָּתֵן לְמִי שֶׁאָמַר: כָּךְ אָרְכָּהּ וְכָךְ רָחְבָּהּ. הַגָּה: אֶחָד אָמַר מִדַּת אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ, וְאֶחָד אָמַר הַמִּשְׁקָל, יִנָּתֵן לְבַעַל הַמִּשְׁקָל, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לִשְׁקֹל טַלִּית לְפִיכָךְ הָוֵי סִימָן מוּבְהָק (טוּר).
טו הִכְרִיז וְלֹא בָּאוּ הַבְּעָלִים, תְּהֵא הַמְּצִיאָה מֻנַּחַת אֶצְלוֹ עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
טז כָּל זְמַן שֶׁהָאֲבֵדָה אֶצְלוֹ, אִם נִגְנְבָה אוֹ אָבְדָה חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָה כְּדִין שׁוֹמֵר שָׂכָר. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׁוֹמֵר אֲבֵדָה אֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע"ב סָעִיף ב' כֵּיצַד נָקְטִינָן לְעִנְיַן מַשְׁכּוֹן, וְהוּא הַדִּין כָּאן:
יז כָּל זְמַן שֶׁהִיא אֶצְלוֹ, חַיָּב לְהִטַּפֵּל בָּהּ שֶׁלֹּא תִפָּסֵד; וּלְהַשְׁבִּיחָהּ, כְּגוֹן לִגְזֹז הַצֹּאן. וַאֲפִלּוּ גִזַּת זְנַב הַשּׁוֹר, שֶׁהוּא דָבָר מוּעָט, חַיָּב לִטַּפֵּל בּוֹ.
יח וְצָרִיךְ לְבַקְּרָהּ וּלְבָדְקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִפָּסֵד. כֵּיצַד, מָצָא כְּסוּת שֶׁל צֶמֶר מְנַעֲרָהּ אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְלֹא יְנַעֲרֶנָּה בְּמַקֵּל וְלֹא בִּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם; וְשׁוֹטְחָהּ עַל גַּבֵּי מִטָּה לְצָרְכָּהּ בִּלְבַד, אֲבָל לֹא לְצָרְכָּהּ וּלְצָרְכּוֹ. נִזְדַּמְּנוּ אוֹרְחִים, לֹא יִשְׁטָחֶנָּה בִּפְנֵיהֶם וַאֲפִלּוּ לְצָרְכָּה, שֶׁמָּא תִּגָּנֵב.
יט מָצָא כְּלֵי עֵץ, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם לְצָרְכָּן מְעַט, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָקְבוּ. כְּלֵי נְחֹשֶׁת, מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּחַמִּין, אֲבָל לֹא יָשִׂים הַכְּלִי עַל גַּבֵּי הָאוּר, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִיקָן. כְּלֵי כֶּסֶף מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בְּצוֹנֵן, אֲבָל לֹא בְּחַמִּין, מִפְּנֵי שֶׁמַּשְׁחִירָן. מָצָא מַגְרֵפוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁגּוֹרְפִין וּמְסִירִין בָּהֶם הַדֶּשֶׁן) וְקַרְדֻּמּוֹת (פֵּרוּשׁ, כֵּלִים שֶׁמְּבַקְעִים בָּהֶם עֵצִים), מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן בְּרַךְ אֲבָל לֹא בְּקָשֶׁה, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְחִיתָן. מָצָא כְּלֵי זָהָב וּכְלֵי זְכוּכִית וּכְסוּת שֶׁל פִּשְׁתָּן, הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן עַד שֶׁיָּבֹא אֵלִיָּהוּ.
כ מָצָא סְפָרִים, קוֹרֵא בָּהֶם אַחַת לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, גּוֹלְלָן כָּל ל' יוֹם. וּלְעוֹלָם לֹא יִלְמַד בָּהֶם דָּבָר שֶׁלֹּא לָמַד מֵעוֹלָם, וְלֹא יִקְרָא פָּרָשָׁה וְיִשְׁנֶה, וְלֹא יִקְרָא פָרָשָׁה וִיתַרְגֵּם, וְלֹא יִפְתַּח בּוֹ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה דַפִּין, וְלֹא יִהְיוּ שְׁנַיִם קוֹרִין בִּשְׁנֵי עִנְיָנִים, אֲבָל קוֹרִין בְּעִנְיָן אֶחָד שְׁנַיִם דַּוְקָא, אֲבָל לֹא שְׁלֹשָׁה.
כא מָצָא תְּפִלִּין, שָׁם דְּמֵיהֶן וּמַנִּיחָן עָלָיו מִיָּד, אִם יִרְצֶה, שֶׁדָּבָר מָצוּי הוּא לִקְנוֹתָם בְּכָל שָׁעָה.
כב מָצָא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, שֶׁהֲרֵי הוּא צָרִיךְ לְהַאֲכִילוֹ, אִם הָיָה דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה וְאוֹכֵל כְּגוֹן פָּרָה וַחֲמוֹר, מְטַפֵּל בָּהֶם י"ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַמְּצִיאָה, וְשׂוֹכְרָן וְלוֹקֵחַ שְׂכָרָן וּמַאֲכִילָן. וְאִם הָיָה שְׂכָרוֹ יוֹתֵר עַל אֲכִילָתָם, הֲרֵי הַיֶּתֶר לַבְּעָלִים. וְכֵן הַתַּרְנְגוֹלֶת, מוֹכֵר בֵּיצֵיהֶן וּמַאֲכִילָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; מִכָּאן וְאֵילָךְ שָׁם דְּמֵיהֶן עָלָיו וַהֲרֵי הֵם שֶׁלּוֹ וְשֶׁל בְּעָלִים בְּשֻׁתָּפוּת, כְּדִין כָּל הַשָּׁם מֵחֲבֵרוֹ.
כג מָצָא עֲגָלִים וּסְיָחִים שֶׁל רְעִי, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג' חֳדָשִׁים. וְשֶׁל פַּטָּם, ל' יוֹם.
כד אֲוָזִים וְתַרְנְגוֹלִים זְכָרִים (גְּדוֹלִים), מְטַפֵּל בָּהֶם שְׁלֹשִׁים יוֹם. קְטַנִּים בְּיוֹתֵר, וְכָל דָּבָר שֶׁטִּפּוּלוֹ מְרֻבֶּה מִשְּׂכָרוֹ, מִטַּפֵּל בָּהֶם ג' יָמִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹכְרָן בְּבֵית דִּין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין, וְיָכוֹל לְשׁוּמָן וּלְקַחְתָּן בְּאוֹתָן הַדָּמִים (טוּר בְּשֵׁם ר"י וְהָרֹא"שׁ).
כה מַה יֵּעָשֶׂה בַּדָּמִים, יִנָּתְנוּ לַמּוֹצֵא, וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם נֶאֶנְסוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֲרֵי הֵם אֶצְלוֹ כִּשְׁאֵלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ בָּהֶם, בִּדְמֵי אֲבֵדָה, מִפְּנֵי שֶׁטָּרַח לְהִטַּפֵּל בָּהּ. אֲבָל אִם מָצָא מָעוֹת, לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם; לְפִיכָךְ, אִם אָבְדוּ בְּאֹנֶס פָּטוּר, שֶׁאֵינוֹ עֲלֵיהֶם אֶלָּא כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר. הַגָּה: וּכְבָר נִתְבָּאֵר סָעִיף ט"ז דְּיֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְאֵינוֹ אֶלָּא שׁוֹמֵר חִנָּם:
כו כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁמְּטַפֵּל בָּאֲבֵדָה קֹדֶם שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה בְּבֵית דִּין, אִם הֶאֱכִילָן מִשֶּׁלּוֹ, נוֹטֵל מֵהַבְּעָלִים בְּלֹא שְׁבוּעָה, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם.
כז הַמּוֹצֵא מְצִיאָה, לֹא יִשָּׁבַע מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר יִשָּׁבַע, יַנִּיחַ הַמְּצִיאָה וְיֵלֵךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע. אֲפִלּוּ מָצָא כִּיס, וְטָעַן בַּעַל הַמְּצִיאָה שֶׁשְּׁנֵי כִּיסִים קְשׁוּרִים הָיוּ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמְצָא הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן נִמְצָא הָאַחֵר הַקָּשׁוּר עִמּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׁבַע:
א סָעִיף א אבל בבעלי חיים כו'. עיין בתוס' דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא וע' ביש"ש פ"ו דב"ק סי' י' מ"ש עוד בזה:
ב סָעִיף ד עד שיתן סימנים מובהקים כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ז' עד וסי' ארוך וגוץ ומשקל כו' וכ"כ בס"ק ט' וטעות הוא דארוך וגוץ לא הוי סי' כלל וכן הוא להדיא בהרב המגיד ובהרא"ש וכן מוכח בש"ס וע"ש עד באומר נקב יש בצד אות פלוני כו' ולי נראה דזה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש שהביא הטור והן הי"א שהביא הרב ס"ו ולענין דינא נ"ל כיון שאין בדברי הרא"ש הכרח כ"כ וי"ל דהרא"ש מיירי בסתם בני אדם האידנא ואפי' את"ל דפשט לשון הרא"ש משמע דמיירי אף בידוע שהוא רמאי מ"מ פשט ל' הרמב"ם משמע דלרמאי אין מחזירין בשום סי' רק בעדים וכ"כ ה"ה שזהו דעת הרמב"ם והראב"ד וכ"כ הב"ח לדעת הרמב"ם וכן משמע בהגה' אשר"י מא"ז פ' א"מ דאפי' האידנא בסתם אין מחזירין בשום סי' אלא בעדים שהא שלו ואפשר לומר דגם דעת הראב"ד דאף לרמאי מחזירין כשנותן סימן מובהק לגמרי וע"כ כ' הראב"ד דבריו אמ"ש הרמב"ם עד שיביא עדים שהיא שלו א"א סי' מובהק לגמרי ר"ל הוי כעדים וכ"כ הב"ח לדעת הראב"ד ואפשר דס"ל להראב"ד דגם דעת הרמב"ם יכול להיות כן וכ"כ בעל מגדול עוז וז"ל כ' הראב"ד ז"ל סי' מובהק לגמרי ואני אומר אין לשון מפורסם אם קורא לסימן מובהק לגמרי עדים או אם ר"ל אע"פ שיתן סימן מובהק לא יועיל ע"כ נ"ל להכריע דבסי' מובהק לגמרי כגון נקב יש בצד אות פלו' וכה"ג מחזירין האידנא לסתם בני אדם אפי' אינו מביא עדים שאינו רמאי או שהיה שלו אבל בסי' מובהק דמדה ומשקל אין מחזירין אלא כשמביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן אבל בידוע שהוא רמאי אין מחזירין אפילו בסימן מובהק לגמרי וצריך דוקא להביא עדים שהיא שלו ונראה דאף האידנא יש דין ת"ח לענין זה אף למאי דנסתפק בסמ"ע לעיל סי' רס"ב אם יש דין ת"ח האידנא לענין אבדה היינו דוקא התם דמדינא אין מחזירין לכל אדם אבל הכא דמדינא מחזירין לכל אדם אלא דמשרבו הרמאי' התקינו כך כיון שהוא ת"ח סגי בהכי אף האידנא לאפוקי מחזקת רמאי כן נ"ל עיין בב"ח מה שפלפל בדברי התוס' ומה שחלק עליהם אינו נכון כלל בראש מ"ש ותימ' היאך קס"ד דלרמאי לא יחזיר אלא בסימנים מכלל כו' דא"כ למ"ד גלימא מכריז כו' לק"מ דאפי' למ"ד גלימ' מכריז הוה ס"ד דה"פ מאי לאו בסימנים כלומר דבזה דורשים אותו אם הוא רמאי או לאו דלעולם אין מחזירין אלא בסימנים ואפי' לאינו רמאי אין מחזירין אלא בסימני' ממילא אם הוא נותן סימנים ניכר שאינו רמאי ועוד דהשתא דבעי למפשט דסי' דאורייתא ס"ל דאבידה מכריז ומ"ד גלימ' מכריז ס"ל כמ"ד דדרשהו היינו בעדים ומ"ש אכן קושייתם מעיקרא אין להם התחלה כו' תמיהני עליו דזהו ממש תירוצם השני ואדרב' תירוצם יותר נכון דלפי דבריו לא אתי שפיר מה דקאמר דרשהו בסימנים דמשמע אם נותן סימנים נותנים לו ואין חוששין שהוא רמאי אבל לתירוץ התוס' א"ש דה"ק דדרשהו אם הוא רמאי דכשנותן סי' אז אינו רמאי ונותנים לו אבל אם ידוע שהוא רמאי לא מועיל סימנים וכדקתני מתני' גם מה שחלק על דברי התוס' ור"ל דאף לאינו רמאי אין נותנין אלא בסי' מובהק לגמרי כיון דסימנים לאו דאורייתא אין נכון כלל ולפע"ד אישתמיטתי' ש"ס דפר' שנים אוחזין (בבא מציעא סוף דף י"ח) ופ' כל הגט (גיטין דף כ"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם רב אשי אמר כגון דקאמר נקב יש בצד אות פלוני ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמא לא רב אשי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא או דרבנן מוכח להדיא דבאבידה לכ"ע לא בעינן סי' מובהק לגמרי והכי מוכח נמי פ' א"מ גבי הא דאמרי' איבעית אימא סימנים דרבנן והכא בשומא סי' מובהק קמפלגי כו' משמע להדיא באבדה א"צ סי' מובהק לגמרי לכ"ע וזאת היתה בלי ספק כוונת התוס' שכתבו דלקמן לאו סי' מובהק לגמרי קאמר (ואף שכתבתי דנראה דהרמב"ם סובר דסי' מובהק לגמרי קאמר אין זה עיקר ע"ש) עיין ברא"ש פ' א"מ שפלפל אי ס"ל לרבא סי' דאורייתא או דרבנן ולא ידעתי ל"ל כל הפלפול הזה דאפי' אם ת"ל דס"ל סימנים דאורייתא הא אמרי' בפ' שנים אוחזין ופ' כל הגט דרב אשי מספקא לי' אי סמני' דאוריי' או דרבנן ופשיטא דקי"ל כרב אשי נגד רבא וכ"כ הסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"א:
ג סָעִיף ו וי"א דבסי' מובהק כו' עיין בסמ"ע ס"ק ט' עד אלא דס"ל דאפי' לרמאי גמור מחזירין בסי' מובהק כו' וכל מה שכ' בס"ק זה אינו ואדרב' מוכח להדיא בהרא"ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם בני אדם בסי' דחיוור וסומק וארוך וגוץ אלא בסי' דמדה ומשקל כה"ג ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי' מובהק שמועיל גם בעלמא דהיינו כגון נקב יש בצד אות פלוני דבכה"ג מחזירין לרמאי כ"ז מוכח בהרא"ש להדיא ע"ש בהרא"ש ובש"ס פרק א"מ (דף כ"ז וכ"ח) (ופרק שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ח)) ודוק וכ"כ הב"ח לדע' הרא"ש ונראה שהסמ"ע נמשך אחר דברי הטו' והר"ב שאחר שהביאו דברי הרא"ש כתבו המדה והמשקל כו' סימנים מובהקים הן ומשמע מדבריהם לכאורה דהיינו להחזיר בהן אף לרמאי אבל כי דייקת שפיר תרא' שאין כוונתם אלא לומר שהסימנים מובהקים הם לענין אבדה להחזיר כשידוע שאינו רמאי לאפוקי חיוור וסומק וארוך וגוץ דאף שמביא עדים שאינו רמאי לא מהני כדמוכח באשר"י וה' המ' שם וא"א לומר דשום פוסק יסבור להחזיר לרמאי במדה ומשקל דהא קי"ל כרב נחמן בדיני דגלימא מכריז וכמ"ש כל הפוסקי' וכמו שנתבאר בס"ד ולרב נחמן צריך לאוקמי מתני' דאמר האבדה ולא נתן סימניה דהיינו שאמר סימנים שאינם מובהקים ולא נתן סי' מובהקים והרמאי אע"פ שאמר סי' מובהקי' אין מחזירין לו וכדאיתא בש"ס שם להדיא וכמו שנתבאר ס"ה וסי' מובהקי' לכל הפירושי' עכ"פ הוא מידה ומשקל וכה"ג דחיור וסומק וארוך וגוץ לא הוי סי' כלל ואין מחזירין בהן אפילו לידוע שאינו רמאי אם כן מוכח להדיא דלרמאי אין מחזירין בסי' דמדה ומשקל לכל הפוסקי' ודברי הסמ"ע צל"ע:
ד סָעִיף ז סי' מובהקים כו' עיין בסמ"ע ס"ק י' שכתב שסומכי' עליהם אפי' לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהביא עדים שהוא אינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן וכ"כ ר"י עכ"ל לא מצאתי דבר מזה בר"י וגם לא מצאתי בשום מקום שצורבא מדרבנן א"צ להביא עדים שהוא אינו רמאי ומ"מ הוא מוכרח בעצמו:
ה סָעִיף ח באו שנים כו' כתב בשלטי גבורי' נראה בעיני שאם אמר א' לחברו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעים להם וכן אם הודה א' מהם שומעין לו עכ"ל ונראה שאם אחד אומר אשבע ולא אתה והב' אומר להפך יניח:
ו סָעִיף ח הביאו זה עדים וזה עדים וסמנים כו' כ"כ בד"מ בשם הגה' מרדכי ריש שנים אוחזין ולפע"ד הגה"מ שם לא מיירי אלא מדין שמיירי בש"ס וכתבוהו הטור בסעיף שאח"ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילתא דסהדי שיקרא נינהו א"ל שהוא בענין דלא ה"ל לידע וצ"ע:
ז סָעִיף ט נתן הא' סימנים כו' אפילו סימנים מובהקי' הרא"ש. ומשמע שם דר"ל אפילו מובהקי' ביותר וכן משמע מדברי מהרש"ל בח"ש רק מה שכתב מהרש"ל שם דדעת רש"י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ"ל דמ"ש רש"י את"ל סי' דאורייתא רבותא נקט דאפילו אמרינן דאורייתא אפילו הכא עדים עדיפי עכ"ל ר"ל דפשיטא אי סימני' לאו דאורייתא ואם כן אפילו סי' מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום אם כן פשיטא דעדים שהוזכר להדיא בתורה והוא ג"כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימני' דאורייתא ואם כן אפילו סי' מובהק קצת שהוא מן התורה ג"כ ה"א דחשיב כעדים קמ"ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסימני' מובהקי' קצת א"כ עדיפי ג"כ מסי' מובהק ביותר דהא כיון דסימני' דאורייתא אין חילוק ודו"ק:
ח סָעִיף ט שהוא שלו כו'. מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה:
ט סָעִיף י ויניח כו'. ואפילו העד מעיד שראה שנפל הרא"ש וטור ע' בתשובת מיי' בספר משפטים סי' ו' וע' בסמ"ע ס"ק י"ב שכתב הרי ע"א כמי שאינו ר"ל דאצ"ל לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר שנשבע אין נותנין לזה שנשבע עכ"ל וכן דעת הנ"י וכ"פ הב"ח וכן משמע בהגהת מרדכי ריש שנים אוחזין גם מהר"מ מטיקטין כתב בגליון האלפסי ודלא כפי' הרא"ש כו' וכן עיקר:
י סָעִיף יב שמדת רחבה אפשר לשערו כו'. בס' ת"ח כתב דהיינו דוקא בזמן התלמוד אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו וכן משמע לכאו' בסמ"ע ס"ק י"ג ומדברי כל הפוסקי' והאחרוני' ל"נ כן ונראה שזה תלוי בראיות עיני הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה:
יא סָעִיף יג יתן למי שכיוון משקלה. עיין בסמ"ע ס"ק י"ד עד וכמ"ש נ"י כו' וכ"כ ר"י והוא מדברי התוס' דף כ"ג ע"ב:
יב סָעִיף יד זה אומר כך ארכה כו'. ל' רמב"ם פ' י"ג דין ז' זה נתן מדת ארכה ורחבה וזה נתן האמריות שבה ינתן למי שנתן מדת ארכה ורחבה עכ"ל וזה פי' הרמב"ם גמיו בש"ס וכ"כ ה' המ' וכ"כ הכ"מ ז"ל קשה שמדת האמריות היינו מדת ארכה וכבר כתב דין זה בסמוך ושמא יש לומר דנותן מדת האמריות שבה היינו לומר שנותן מדת אורך ורוחב האמריות שבה עכ"ל ואין זה מוכרח די"ל דאמריות אינו בכלל אורך הטלית ואפשר דאם נותן אורך ורוחב האמריות שבה לא ינתן לזה שאומר מדת ארכה ורחבה וצ"ע ונראה דהכל לפי ראות עיני הדיין ולפי הדרך שעושין הטלית:
יג סָעִיף טו עד שיבא אליהו. וכן כ' הרמב"ם ואף ע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט ס"ל להרמב"ם ומחבר דזכה בו היינו בדבר שאין בו סי' אבל הכא מיירי בדבר שיש בו סי' דאיכא למיחש כל שעה שמא יבא בעליו לכך יהא מונח עד שיבא אליהו ודו"ק:
יד סָעִיף טז והוא הדין כאן כלומר כמו דנקטינן התם דהוי ספיקא דדינא ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע וא"כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבדה לא מפקינן מיניה ומהרש"ל פ' הכונס סי' ט' הכניס ראשו בין ההרים הגדולי' להכריע דהוי ש"ח לגמרי ממאי דקי"ל דשרי למודר להחזיר האביד' וממאי דאמרינן מכסי' בעפר של עיר הנדח' משום דמצות לאו ליהנות נתנו וכן בשופר כו' ע"ש שהאריך ודקדקתי אחר דבריו ומצאתי שאין בהם ממש דשאני במודר וכדאמרי' בש"ס פרק אין בין המודר (נדרים דף ל"ג) פרוטה דרב יוסף לא שכיח ופירש הרא"ש שם לא שכיח שיזדמן לו עני באותו שעה וכן כ' הר"ן שם לא שכיח שיבא עני לישאל ממנו באותו שעה דנימא לא יחזיר משום דמתהני ביה דכה"ג כיון דלא שכיח לא הוי בכלל איסור הנאה ומיהו כיון דאפשר דאתי ומתהני מיניה ש"ש הוא עליה וחייב בגנב' ואבדה עכ"ל גם מה שהביא מעיר הנדחת ושופר אשתמיטתי' דברי התוספ' דס"פ שבועת הדיינים וז"ל וא"ת הא דאמרינן בראש השנה המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעת מצוה והמודר ממעין מותר לטבול בו טבילה של מצוה ואמאי הא מתהני ליה לרב יוסף דחשיב ליה בהכי ש"ש וי"ל דשאני שומר אבדה ומשכון דכמה פעמים שיתעסק בה לשוטחה לצרכה ולהצניעה יפטר מליתן לו אבל התם יכול לכוין לתקוע ולטבול במקום שלא יבא שם עני באותו שעה עכ"ל הלכך נקטינן דהוי ספיקא דדינא אי הוי ש"ש או ש"ח וכמו שכתבו כל האחרוני':
טו סָעִיף יז חייב ליטפל בה עיין בסמ"ע ס"ק י"ח ולא ירדתי לס"ד בכל מ"ש בס"ק זה ובפרט מ"ש שם והקשה שם פשיטא אדבר שתוס' שם ל"ס להו לדינא הכי כו' דנראה ברור דדברי הע"ש נכונים והרמב"ם והתוס' וטור שווין בכל דבר דז"ל התוס' לגיזת זנבו וא"ת אם יש בו ש"פ פשיטא ואם אין בו ש"פ הא ממעטינן מהשבה וי"ל דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בו ש"פ בשעה שגוזזה עכ"ל וכך כתב הרא"ש וטור שור לגיזת זנבו שחייב להתעסק בשבח אבידה לגזוז הזנב כשיגיע זמנו כדי שיחזיר ויגדל וכ"ש לגיזת הצאן עכ"ל וע"פ הדברי' אלה הם דברי ע"ש ע"ש אלא שדבריו הם ביאור לדברי תוספות והרא"ש ודבריו מוכרחי' למדקדק היטב בדבריהם והרמב"ם דכתב דלמדו זה מדכתיב והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו לא כ"כ בר"פ י"ד גבי גיזת זנב שור רק בפי"ג דין י"א כתב וצריך לבקר האבדה ולבדקה כדי שלא תפסד ותאבד מאליה שנ' והשיבות לו ראה האיך תשיבנו לו ק"ל [ר"ל] דמקרא זה נלמד שלא יהא הפסד באבדה וזהו משנה וברייתא ערוכה פ' א"מ סוף דף כ"ח והשבות לו ראה האיך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעגלים כו' אבל שחייב להתעסק כדי להשביח האבד' מזה לא הזכיר הרמב"ם דבר רק כ' בר"פ י"ד ולמה פרט שור ושה להחזיר אפי' גיזת השה או גז זנב שור אע"פ שהוא דבר מועט עכ"ל ויש לפרש דבריו ג"כ כמו שפי' הע"ש דברי תוס' ורא"ש דהיינו שחייב לגוזזה אע"פ שאין בו שוה פרוטה כדי שישביח אח"כ הוי אמינא דזה הגיזה שאינו שוה פרוטה לא יצטרך להחזיר אע"פ שבאה מדבר שש"פ כיון שבדין גזז קמ"ל דצריך להחזיר כיון שבאה מדבר שהיה ש"פ וכדברי הע"ש משמע להדיא בנ"י וז"ל לגיזת זנבו שאע"פ שאין בו ש"פ וממעטינן לקמן מהשבה היינו כשאין ש"פ בכול' אבל יש ש"פ בעיקרא מחייב לאהדורה כ"כ הרנב"ר ז"ל ובתוס' דייקא מהכא דמדאיצטריך קרא לגיזת זנבו אף על פי שאין בו ש"פ שמעי' שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו לכשיגיע לידי גיזה כדי שיגדיל ויחזור ויגוז דאל"כ פחות מש"פ לאו בר השבה הוא ולש"פ נמי לא צריך דהא פשיטא א"כ צ"ל דלהכי הוא דאתי וכ"כ הרשב"א ז"ל עכ"ל וכך הם דברי הע"ש רק מ"ש הע"ש בסעיף שאח"ז וכיון דילפי' מקרא שצריך המוצא ליטפל באבדה אחז"ל שצריך לבקרה ולבודק' כדי שלא תפסד כיצד מצא כסות כו' צ"ל דכוונתו דילפי' מקרא דוהשבות לו ולא הוצרך להזכירו דכיון דכבר נלמד מיתורא דשור דמחויב אפילו להשביחה כ"ש שלא תפסד ומ"ש אח"ז שצריך לבקרה כו' ר"ל שאמרו חז"ל כיצד יהא הביקור וכדמפרש ואזל כיצד מצא כסות כו' ע"ש ודוק:
טז סָעִיף כא שם דמיהן כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל' משמע מל' זה כו' לפעד"נ דה"פ הואיל ואינה עשויה אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א"כ ניחא ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא"כ בשאר דברים ע"ש ומהתימא למה השמיטוהו בעלי הש"ע לפעד"נ דלא קשה מידי דטעמא דפירו' שהתחילו לירקב הוא משום שטיפולו מרובה משכרו וכ"ש הוא מהתם וכן משמע להדיא ברמב"ם פי"ג מהל' גזלה וסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ג ע"ד שכתבו וז"ל כל דבר שטיפולו מרובה מטפל בהן ג' ימים מכאן ואילך מוכרן בב"ד וכן פירות שהתחילו להרקיב וכיוצא בהן מוכרן בב"ד עכ"ל וא"כ כיון שכ' המחבר בסכ"ד כל דבר שטפולו מרובה משכרו מוכרו כו' לא הוצרך לכתוב דין פירות שהתחילו לירקב דפשוט הוא וכ"ש הוא מהתם כן נלפע"ד:
יז סָעִיף כה לפיכך אם נאנסו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ל"ח עד מעלינן ליה חד דרגא כו' וסברא זו דמעלינן חד דרגא כבר דחוהו התוספות פרק הכונס (בבא קמא דף נ"ו ע"ב) ופ' א"מ דף כ"ט ע"א ופ' שבועות הדיינים דף מ"ד ע"א והרא"ש שם ובס"פ המפקיד מיהו גם הסמ"ג ורי"ו פסקו כאן בדמי אבידה דלא הוי רק ש"ש (וכ"פ מהרש"ל פרק הכונס סי' ט') והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש"ח א"כ אין אנו מוכרחי' לומר דמיירי במתני' לענין אונסים אלא מתני' אשמועי' בדמי אבידה דהוי ש"ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כוונת הטור ע"כ כן הוא ואולי גם כוונת הסמ"ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי ודו"ק:
א סָעִיף א חייב ליטפל באבידה כו'. ל' הטור כיצד מצות השבת האבידה אם הוא מכיר את הבעל יטפל עד שיגיענה לידו לא הגיע לידו אלא נתנו לגינתו או לחורבתו יצא אע"פ שלא ידעו הבעלים ובלבד שתהא משתמרת שם עכ"ל ור"ל אף על פי שהגנב והגזלן וד' שומרים הבאים להשיב בעינן שיהדרוהו למקומן בידיעת בעלים ואם הדרוהו ולא הודיעו לבעלי' ונגנבה משם או מתה מחמת רעב חייבי' אבידה שאני דכתיב השב תשיבם ריבת' תורה אפילו השבה שלא מדעת כשהוא משתמר שם וכן פירש"י שם פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף ל"א ע"א) והמחבר תפס ל' הרמב"ם והיא היא ומ"ש בסעיף זה בסופו וא"צ דעת בעלים קאי נמי אריש הסעיף וק"ל:
ב סָעִיף א החזיר אבידה בשחרית כו'. נקט בשחרית מפני שהבעלי' אז בבית ונכנסי' ויוצאים ורואים אותן ומ"ה אפילו החזירם למקום שאין משתמר שם ה"ל כאלו מסר ליד בעליה:
ג סָעִיף א אבל בבעלי חיים כו'. משום דכל שהוציא' ממקומה נקטה לה דרך להיות הולך ממקום למקום ומ"ה צריך שמירה טפי:
ד סָעִיף ג מכריז עליה בבתי כנסיות כו' מכאן ראיה למה שנוהגי' להכריז בבתי כנסיות גניבות ושאר ענינים בשעה שהצבור בב"ה מיהו נראה דהיינו דוקא בין מנחה למעריב או אחר יציאה מב"ה וכדי שלא להפסיק הציבור בתפילתם ומה שנוהגין עתה קצת להכריז בין אשרי ללמנצח לא שפיר עבדי דאף דסדר קדושה ענין בפ"ע הוא כמו מעריב למנחה מ"מ מיד אחר הקדיש דנפילת אפים מתחיל סדר קדושה לכן חוזרין ואומרין אשרי ולכן מוטב להכריז קודם התחלת אשרי וטוב יותר אחר גמר התפלה: הגה וכ' מהרי"ק שורש ק"י ב"י מחס"א אם הכריז בב"ה להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרי' שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות מי שישתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ"ל ועמ"ש בסמ"ע ר"ס כ"ח בכיוצא בזה לענין עדות:
ה סָעִיף ד מי שאבד לו מטבע כו'. ר"ל הן שאבד מטבע הן שאר דברים לעולם מזכיר שם האבידה שמוצא בפירוש וכ"כ לאפוקי ממ"ד בגמרא שיכריז סתם אבידה מצאתי ולא יזכיר מה הוא מחשש רמאי שידע בחבירו שאבד טליתו ומכיר סימניו ויבא ויאמר אני אבדתי הטלית ואלו הסימני' וזהו שסיימו הטור והמחבר וכתבו דלא חיישינן כולי האי כיון דצריך לו' סימני' מובהקין שבה והטעם שאין מכריזין סתם אבידה כדי לקרב הדבר לבעל האבידה בכל מה דאפשר ליתן לב שאבידתו נמצא ויבא ליתן סימניו:
ו סָעִיף ד ויבא ויתן סימניה. וסי' דמטבע נתברר בסי' רס"ב בטור ובדברי המחבר בסי"א וי"ב וי"ג ע"ש:
ז סָעִיף ד עד שיתן סימני' מובהקי'. בדרישה כתבתי ל' המ"מ דג' מיני סימנים הן סי' נקב בצד אות פלוני והדומה לו והוא סי' מובהק גמור דנחשב בשאר דברי' כעדים וסי' ארוך וגוץ ומשקל ומקום הוא סי' בינוני והוא סי' מובהק סתם מיקרי ומיניה איירי הרמב"ם והמחבר כאן וקאמר שמחזירין עליה האביד' מדין תורה (וכמ"ש בסעיף ז') וסי' חיור וסומק אינו מיקרי סי' מובהק כלל ע"ש בדרישה מ"ש עוד מזה וילפינן ליה מקרא שנא' עד דרוש אחיך ודרשו רז"ל דרוש להבא לומר שלי הוא שלא יהא רמאי ומדאורייתא כשיתן סי' מובהק תו לא חיישינן שהוא רמאי וזה שמסיק וקאמר בראשונה כו' ור"ל שדינו כדין תורה אא"כ הוחזק רמאי שבו החמיר להצריכו עדים (ואי סגי בודאי רמאי באומר נקב יש בצד אות פלוני או לא עד"ר בזה) ומשרבו הרמאי' התקינו שלא להחזיר לסתם בני אדם אא"כ יביא עדים שהוא שלו או שיביא עדים שאינו רמאי חוזר הדין לדין תורה להחזירו לו בסימני' מובהקי':
ח סָעִיף ה והרמאי אע"פ כו'. "עד שיביא עדים שהוא שלו בסעיף שאח"ז כ' מור"ם דבסי' מובהק מחזירין אפי' בזמן הזה כו' ושם כתבתי ל' הרא"ש דמוכח מיניה דאפי' לודאי רמאי מחזירי' בסימני' מובהקי' ומ"ש מור"ם שם בזמן הזה צ"ל דל"ד קאמר בזמן הזה שהכל הם בחזקת ספק רמאי' אלא אף בודאי רמאי נמי דינא הכי ומ"ש כאן דודאי רמאי צריך להביא ראייה הוא דעת הרמב"ם לחוד:
ט סָעִיף ו וי"א דבסי' מובהק מחזירין כו'. הי"א ל"פ אמ"ש בברייתא ובפוסקי' בהדיא דמשרבו הרמאי' התקינו שא"ל הבא עדים דלאו רמאי את וטול אלא דס"ל דאפילו לרמאי גמור מחזירים בסימן מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסבירא להו דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפילו בסי' חיור וסומק דאינו מובהק כלל וממילא גם עתה אם מביא ראייה שאינו רמאי או שהוא בחזקת צורבא מרבנן מחזירין לו בסימן ארוך וגוץ וכמ"ש בסעיף שא"ז וטעם פלוגתתן תלויה בביאור הגמרא כתבתיהו בדרישה ע"ש שהבאתי ראייה לזה ומ"ש תלמוד שהאי י"א שכתב מור"ם ז"ל לפלוגתא קאי ג"כ אמ"ש בס"ס שלפני זה והרמאי אעפ"י כו' עד שיביא עדים שהוא שלו וק"ל:
י סָעִיף ז סימני מובהקים הן. פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהביא עדים שאינו רמאי או שהוא צורב' מרבנן שמסתמא אינו רמאי וכ"כ ר' ירוחם:
יא סָעִיף ח זה נתן סימני אבידה כו' ה"ה אם שניהם הביאו עדים:
יב סָעִיף י העד א' כמי שאינו כו' ר"ל דאין צריך לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עיין ד"מ:
יג סָעִיף יב שמדת רחבה אפשר לשערו כו'. אבל לא מדת ארכה משום דדרך גלימא וטלית שלהן שהיו מכסין בהן היה רוחב הבגד לקומת איש וארכו היה מעוטף סביבו כדרך טליתות של מצוה שלנו ומ"ה יכול לשער הרוחב על גבי האיש משא"כ האורך שהיה מעוטף ומכוסה כו' ולשון המחבר הוא כלשון הרמב"ם ורש"י והרא"ש אבל ל' הטור הוא קצת בע"א ועפ"ר:
יד סָעִיף יג יתן למי שכיוון משקלה. ל' הטור לפי שאין דרך לשקול הטלית לפיכך הוא סימן מובהק עכ"ל וכ' מור"ם בהג"ה בסי"ד ויתור הוא דכבר כתבו המחבר כאן בסי"ג ואי בשביל הטעם כדי ללמוד ממנו דבדבר שדרך לשוקלו ולא למודדו הוה הדין איפכא וכמ"ש הנ"י פא"מ והביאו בד"מ ה"ל לכתבו כאן אדברי המחבר ולא להאריך ולכתבו בבא בפני עצמו. ונראה דמור"ם אגב שיטפ' כתבה שם מפני שהוא ז"ל נמשך אחר לשון הטור והטור סידר דין זה דאורך ורוחב ומשקל אחר דין זה אומר כך ארכה וכך רחבה כו' וכשראה מור"ם שהמחבר לא כתבו אחר דין זה סבר שהשמיטו וכתבו הוא והמחבר נמשך אחר סדר דברי הרמב"ם שכתב בהאי סדר אע"פ שלא נזכר שם האי דינא בפי' המחבר כתבו ע"פ פי' הכ"מ שפי' שם בפי"ג דין ז' מ"ש הרמב"ם שם וזה נתן מדת האימריות שבה דהיינו לומר שנתן מדת האורך ורוחב האימריות שבה דהיינו שפת הבגד ע"ש ותמצא:
טו סָעִיף טו המציאה מונחת אצלו. שנא' ואם קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך:
טז סָעִיף טז כדין שומר שכר. פלוגתא בזה בגמ' איכא למ"ד דהוה עליה ש"ש משום דחייב ליטפל באבידה בניעור ושיטוח הכסות שלא תתקלקל' ובשאר אבידה ג"כ כל א' כפי צורכו וכמ"ש הטור והמחבר בסעיפי' שאחר זה ובזמן שעוסק בתיקון האבידה אם בא עני ומבקש ממנו דבר צדקה או פת לחם הוא פטור מליתן לו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וזהו שכרו מ"ה ה"ל עליה בחיוב גניבה ואבידה כשאר ש"ש ואיכא מ"ד דחולק ע"ז וס"ל כיון דלא שכיח הוא דיבא עני באותו עת דעוסק בצרכי האבידה ואז לית שכר כלל על שמירת האבידה מ"ה לא היה דינו על שמירתו אלא כשומר חנם:
יז סָעִיף טז כיצד נקטינן לענין משכון והוא הדין כאן. ע"ש דבמשכון כנגד מעותיו שהלוה לו נתבאר שם בטור ובדברי מור"ם דלכ"ע מחשב כש"ש משום דה"ל כאלו קבל עליו בפי' בשעת הלואה להיות עליו כש"ש להתחייב בגניבה ואבידה כשיעור חובו ולא לענין אונסין ע"ש אלא כוונת מור"ם כמו דנקטינן שם בשיווי המשכון ביותר מדמי חובו כן הדין כאן בכל שיווי האבידה ושם מסיק בסס"ב דמספיקא לא מפקינן ממונא והוי דינו כשומר חנם בהמותר:
יח סָעִיף יז חייב ליטפל בה שלא תפסד הרמב"ם ר"פ י"ד כתב דלמדו זה מדכתיב והשבות לו ראה היאך תשיבנו לו ולא כע"ש דלמדו משור דכ' רחמנא לרבות גיזת זנבו אע"ג דלית ביה שוה פרוטה כדי שיחזר ויגדל ויהיה בו שוה פרוטה ודבריו הן ע"פ פי' התוספת והרא"ש אבל על ענין אחר הוא אמ"ש בגמרא (דף כ"ד ע"ב) שור דכתב רחמנא לגיזת זנבו וכמ"ש הטור והמחבר ש"ע אחר זה ודברי' דע"ש תמוהין הן שם דערבב הדברים דברי הרמב"ם ותוס' יחד והקשה שם פשיטא הדבר שתוס' שם לא ס"ל דינא הכי גם כתב תירוצי' מסברתו שלא הוצרך להן על פי' הטור עיין שם ותמצא:
יט סָעִיף יח אחת לשלשים יום. אבל טפי לא מפני שמתקלקל טור:
כ סָעִיף יח ולא ינערנה בשני בני אדם (מפני שמנתחין אותה וקורעין לה) ל' הטור אלא א' ינערה בידו בד"א בשל פשתן אבל בשל צמר הניעור קשה לה וכפי' רש"י והרי"ף פי' להפך דבשל פשתן הניעור קשה עכ"ל הטור והרמב"ם כתב בפי"ג ג"כ דבכסות של צמר ינער והיינו כהרי"ף ואחריו נמשך המחבר:
כא סָעִיף יח לא לצרכה ולצורכו הטעם שמא ישכח ע"ג המט' ויגנב ואע"ג דב' ספרי' התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכ' שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז"ל וכמפורש בטור ובסמוך ס"ך משא"כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה ועפ"ר מ"ש עוד בישוב זה:
כב סָעִיף יט משתמש בהן בחמין וכ"ש בצונן:
כג סָעִיף יט אבל לא ישים הכלי ע"ג האור כן הוא לשון רש"י בגמרא והטור מביא ל' רש"י שפירש שלא ישהה החמין ע"ג האור עכ"ל ולכאורה משמע שהייה אסור אבל נתינה מועטת שרי אבל בפרישה כתבתי דל"ד שהייה קאמר ע"ש וגם ברמב"ם סתם וכתב כלשון המחבר:
כד סָעִיף יט כלי כסף כו'. פירש"י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותן בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנ' בקרקע מסיק דלא יגע בהן ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש בשעה שנזדקק לעולם ובכסף דאינו צלול כ"כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע לא בהיותו ע"ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפילו על גבי הקרקע והטור והמחבר וגם שאר מחברים לא הזכירו זה דטמון קרקע משמע שלא חלקו בזה:
כה סָעִיף יט מגריפות. פירש"י עשויים לגרוף הכירות ולהפריש תאנים המדובקות:
כו סָעִיף יט מפני שמפחיתן פירוש שנפגמים ממנו:
כז סָעִיף יט לא יגע בהן. כלי זהב אינו מתעפש וכנ"ל וכלי זכוכית שישתבר:
כח סָעִיף כ דבר שלא למדו מעולם. כ"כ ג"כ הרמב"ם שם בפי"ג בדין י"ג וכתב שם המ"מ ז"ל מיהו כתב הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלא איתמר האי דינא אלא בס"ת נביאים וכתובים שמי שרגיל בהן ☜ אינו צריך ליגע בהן כלל ושאינו רגיל בהן נוגע ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע אבל עכשיו שנהגו לכתוב גמרא השונה פרקו ק' פעמים ומי שלא ראה אותו מעולם שוין בו ליגע ולמשמש לפי שהוא צריך מחשבה יתירה וילמד לכתחלה עכ"ל רשב"א ואף ע"פ שלא כתבו הרב אלא בדין השואל נראה שה"ה לאבידה וצ"ע עכ"ל המ"מ. והנ"י הביאו בפ' א"מ בדיני מציאה דברי הרשב"א הללו ולא נסתפק כלל אם יש לחלק בין מציאה להשואל ומהתימ' שלא הזכירו המחבר ולא מור"ם ז"ל כאן ובד"מ הביאו ע"ש:
כט סָעִיף כ אבל קורין בענין אחד. כ"כ הרמב"ם אבל רש"י פי' בהפך דבשני ענינים קורין דכל א' קורא מענין שעומד לפניו ולא מענין אחר שזה מושך כאן וזה כאן ויקרע והטור כתב דעת שניהן אבל כתב דעת הרמב"ם באחרונה:
ל סָעִיף כא שם דמיהן ומניחן עליו. פי' מחזיק לעצמן ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותם לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהם מצויים לקנותן אצל סופרי' והרמב"ם מסיים בזה שם בדין י"ג וז"ל ואינן עשויין אלא למצותן בלבד עכ"ל משמע מלשון זה דבשאר דברי' אף שמצויים לקנותו מכל מקום חביב לאדם דבר שרגיל בו משא"כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באלו אם גם הם בחזקת כשרות אבל הטור לא כתב אלא כלשון המחבר וע"ש בטור דכתב ז"ל וכן פירות שהתחילו לרקוב וכן כל כיוצא בזה מוכרן מיד עכ"ל ומהתימא למה השמיטוהו בעלי הש"ע:
לא סָעִיף כב שם דמיהן עליו. פי' עושה שומא כמה הוא שוה עתה ובכך יקבלנו עליה להיות שותף בו עם בעל האבידה שיחלקו בהשכירות ובשאר שבח שיהי' בו ושאם ימות או יגנב יהי' ההפסד ג"כ לאמצע כל זה הוא דעת הרמב"ם והטור וכתב עוד דעות אחרות בזה ע"ש:
לב סָעִיף כב כדין כל השם מחבירו. עיין בי"ד סי' קע"ז בדברי הטור והמחבר:
לג סָעִיף כג וסייחים של רעי כו'. כן הוא ג"כ לשון הרמב"ם ופי' אם אינו צריך לפטמן בביתו אלא מדרכן לרעות ולהשביעם ברעיי' מירק ועשב השדה:
לד סָעִיף כד ה"ג אווזים ותרנגולי' זכרי' גדולים מטפל כו'. ומ"ש זכרים אינו שם ברמב"ם וגם בטור אבל מלשון רש"י על הגמר' הוא ומוכרח לפרש כן דאי נקבות כבר נתבאר בסכ"ב דכיון דיש מהן בצים מוכר הבצים ומאכילן כדין בהמה העושה ואוכלת:
לה סָעִיף כד קטנים ביותר כו'. ג' ימים כן הוא ג"כ ברמב"ם שם אבל רש"י פי' שם איפכא דגדולים מזונתן מרובה ג' ימים וקטנים ל' יום וכ"כ הטור ע"ש:
לו סָעִיף כד מכאן ואילך מוכרן בב"ד. וכן הוא ברמב"ם שם ולא כתב כאן דמחזיקין בשותפות כמ"ש בס"ס כ"ב דכיון דהם זכרים לית בהו ריוח ומאי שותפות שייך בהו ונראה דגם בסכ"ב דכששם הבהמה לשותפות ובסכ"א כששם התפילין לעצמו ס"ל דצריך בהן שומת ב"ד וא"כ ק"ק דה"ל להרמב"ם לכתבו שם:
לז סָעִיף כד דאין צריך ב"ד כו'. ולוקחן כו' ואע"ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו דפורטין לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון. (העושה שכר הרבה ואינו מפחית הרבה) לטובת הממושכן אמרו דמשכירו לאחרי' ולא לעצמו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל ר"ס ע"ב ס"א שאני הכא בזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות ואין חושדין אותן:
לח סָעִיף כה לפיכך אם נאנסו חייב לשלם. כ"כ הרמב"ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוא ש"ש וכמ"ש לשונו בסימן זה סי"ו מ"ה בהני דמים דמותר להשתמש וליהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ"ה סיים נמי וכתב הרמב"ם והמחבר דאם מצא מעות דאז אסור להשתמש בהן דנשתיירו על דינן כשאר שומרי אבידה שאינן עליהן אלא כש"ש ומינה נלמד דמה שסיים מור"ם וכתב שם עלה דיש חולקין וס"ל דאינו אלא כש"ח ס"ל דבמצא אבידה ומכרה דאז מותר לשמש בדמים אינו אלא ש"ש ואע"ג דמותר להשתמש מ"מ כל זמן שלא שימש לא מיחשב כשואל להתחייב באונסין וכ"כ הטור בהדיא ואפשר שסמך על מ"ש דין שומר אבידה בסי"ו אבל מ"מ הל"ל גם זה כדי שלא נטע' ולומר דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מטה סחורה לידו לקנות' ודוחק לומר דמ"ה לא כתבו משום דלא ס"ל כהחולקין בזה מה"ט וצ"ע:
לט סָעִיף כה אבל אם מצא מעות כו' ל' הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וכן הובא בגמרא ובפוסקי' ומהתימה שלא כתבו רמב"ם והמחבר ומור"ם ז"ל כאן וע"ל סימן רצ"ב ס"ו:
מ סָעִיף כו נוטל מהבעלים בלא שבועה. פירוש אף על גב דבשאר עניינים אין אדם מוציא מיד שכנגדו בלא שבועה אפי' הוציא ברשות וכמ"ש לעיל בסימן צ"א ס"ג וצ"ג סט"ו כאן נוטל בלא שבועה וכ"ש דאם שכרן ומהשכר שקיבל האכילן דאין בעל האבידה יכול להשביעו כמה קיבל וכמה הוציא ופשוט הוא:
מא סָעִיף כו מפני תיקון העולם. מפורש בסעיף שאחר זה:
מב סָעִיף כז וטען בעל המציאה ששני כיסים כו'. ואם טען ראיתי שהגבהת שני כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה ומציאה אלא כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד:
א סָעִיף א אבל בב"ח עש"ך ס"ק א' דבגניבה פטור וקשה דהא הוי תחילתו בפשיעה לענין אבידה וסופו באונס לענין גניבה והנה בתוספות שכתבו זה י"ל דבשלמא בצריפא דארבני א"א להנצל משריפה אם לא שלא היה מניחן שם ואם לא היה מניחן שם ממילא היה ניצל ג"כ מגניבה וא"כ הפשיעה גרם לאונס שיבוא משא"כ בשמירה בביתו בדלת שא"י לעמוד ברוח שאינו מצויה שהרי אפי' אם נעשה כראוי אין זה שמירה כלל לגבי גניבה משא"כ הכא שהחזירה לבית הבעלים שא"י לעשות שם מאומה בבית חבירו או בגינה של חבירו והוא אינו משומר כלל רק שפטור משום שהחזירה למקום שהבעלים יראו אותה וכיון דהוא ב"ח ויש לה חשש שתלך משם קודם שיראו הבעלים ואסור להניחה במקום זה כלל ואם לא הניחה שם היה אפשר שלא תגנב א"כ הגניבה באה מחמת הפשיעה וחייב:
ב סָעִיף ח וזה עדים וסי' עש"ך סק"ו שהניח דין זה בצ"ע ולפענ"ד הטעם כמ"ש התוס' בב"ק דף ע"ב בד"ה אין לך זו דלא מהני מגו בתרי ותרי משום דמיגו לא עדיף מעדים ותרי כמאה אלמא אף דמגו מהני מ"מ נגד עדים בתרי ותרי לא מהני דהוי כמגו במקום עדים ה"נ בסימנים כיון דלא מהני במקום עדים לא מהני אפי' בתרי ותרי ומיירי ע"כ שהתרי ותרי מכחישין אלו את אלו דבשבת אחת מעידין על זמן שקודם לכת שניה מעמידין אותו בחזקת השני דחזקה שכל מה שת"י הן שלו ובודאי לקחו מחבירו:
ג סָעִיף טז דשומר אבידה אינו אלא ש"ח עש"ך ס"ק י"ד הטעם משום דלא שכיח ונראה דאף אם באמת כבר נפטר פעם אחת מפרוטה דר"י דלא נעשה ש"ש מדלא חילקו הש"ס והפוסקים והטעם כיון דתחילת קבלה לעצמו לא היה בשכרו כדי שיהיה ש"ש כיון דלא שכיח אף שהגיע לידו הנאה ש"פ ממילא לא הוי ש"ש ואף שמבואר בסי' קפ"ה סעיף א' דאם בתוך כך שלח לו דורון דהוי ש"ש שא"ה ששלח לו וידוע שלא שלח לו רק מחמת זה והוי כאילו קיבלו אדעתא דהכי שכר לשמירתן משא"כ הכא שהנאה באה לו ממילא וכשפוטר עצמו מפרוטה דעני לאו משום דעת' דשמירה פוטר עצמו:
ד סָעִיף יט משתמש בהן בצונן ועיין בתוספות שכתבו דאפי' לצרכו מותר וא"ל דא"כ יהיה ש"ש בשביל היתר שימוש שלפעמים השימוש ש"פ ונראה כיון דדבר שאין מקפידין עליו הוא ואפילו אם היה בביתו הי' רשאי ליקח להשתמש בו בצונן בבית בעל החפץ והוי בהפקידו לזה כמ"ש הרשב"ם בב"ב דף נ"ז בד"ה אסורין ליכנס לחצר עיין שם מה שאין כן מעות שהוא דבר שמקפידן עליו מש"ה הוי כשכר:
א סָעִיף א חיים. עיין בתוספות דבגנבה פטור לרבא אפילו באנקטי ניגרי ברייתא ועי' ביש"ש פ"ו דב"ק ס"י מ"ש עוד בזה. ש"ך:
ב סָעִיף ג מכריז. עי' בא"ח סי' ש"ו סי"ב וכת' מהרי"ק שורש ק"י אם הכריזו בבה"כ להחזיר אבידה בתקנת ר"ג ויש אנשים שאומרים שנמסר להם הדבר בסוד יש לנדות) מי שישתדל לבטל תקנת ר"ג ואפילו אם נשבע שלא לגלות לא יועיל עכ"ל ועמ"ש בר"ס כ"ח בכיוצא בזה לענין עדות. סמ"ע:
ג סָעִיף ד מובהקים. עיין בסמ"ע ובש"ך שהאריכו לבאר החילוקי דינים שבסימני אבידה והחילוק שבין סתם בני אדם לצורבא מדרבנן ע"ש:
ד סָעִיף ו וי"א. הי"א ל"פ אמ"ש בש"ס ופוסקים בהדי' דמשרבו הרמאים התקינו שיביא עדים דלאו רמאי הוא אלא דסביר' ליה דאפילו לרמאי גמור מחזירין בסי' מובהק דארוך וגוץ או מדה ומשקל וסביר' ליה דבראשונה היו מחזירין לסתם בני אדם אפי' בסי' חיוור וסומק דאינו מובהק כלל וממיל' גם עתה אם מביא ראיה שאינו רמאי או שהוא מוחזק לצורבא מרבנן מחזירין לו בסי' ארוך וגוץ וכמ"ש בסעיף שאח"ז ולפ"ז האי י"א שכת' הרמ"א קאי ג"כ אמ"ש בס"ס שלפני זה והרמאי אע"פ כו' עכ"ל הסמ"ע והש"ך השיג עליו ודחה כל דבריו בזה וכת' דמוכח להדי' בהרא"ש דאף בראשונה לא היו מחזירין לסתם ב"א בסי' דחיוור כו' אלא בסי' דמדה ומשקל וכה"ג. ולרמאי וכן האידנא אף בסימנים אלו אין מחזירין אלא בסי' מובהק שמועיל גם בעלמ' כגון נקב יש בצד אות פלונית כו' ע"ש:
ה סָעִיף ז הם. פי' וסומכין עליהן גם לדעת הרמב"ם והמחבר למי שהבי' עדים שאינו רמאי או שהוא צורבא מרבנן שמסתמ' אינו רמאי וכ"כ רבינו ירוחם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך שלא מצא דבר מזה בר"י וגם לא מצא בשום מקום דצורבא מרבנן א"צ להבי' עדים שאינו רמאי ומ"מ הוא מוכרח בעצמו. עכ"ל:
ו סָעִיף ח שנים. כת' בש"ג נראה בעיני שאם אמר אחד לחבירו או תשבע אתה שהיא שלך או אשבע אני שהיא שלי שומעין לו וכן אם באו לחלקה ביניהם שומעין להם וכן אם הודה אחד מהם שומעין לו עכ"ל ונראה שאם אחד אומר אני אשבע ולא אתה והב' אומר להיפך יניח. ש"ך:
ז סָעִיף ח מונח. כ"כ בד"מ בשם הג"מ ולפענ"ד הג"מ לא מיירי אלא מדין דמיירי בש"ס כתבו הט"ו בסעיף שאח"ז אבל דין זה לא נזכר כלל שם ואפשר דכיון דהאי לא ידע סימניה מוכחא מילת' דסהדי שיקרי נינהו אם לא שהוא בענין דלא ה"ל לידע וצ"ע. שם:
ח סָעִיף ט סימנים. אפילו סימנים מובהקים כ"כ הרא"ש ומשמע שם דר"ל אפילו מובהקים ביותר וכ"מ מדברי מהרש"ל בח"ש רק מ"ש שם דדעת רש"י לא נראה כן לא נהירא לי אלא נ"ל דמ"ש רש"י את"ל סימנים דאוריית' רבותא נקט דאפילו אמרינן דאוריית' אפילו הכי עדים עדיפי עכ"ל רצה לו' דפשיט' אי סימנים לאו דאורייתא א"כ אפילו סי' מובהק ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום א"כ פשיט' דעדים שהוזכר להדי' בתורה והוא ג"כ סברא דעדיפי אלא אפילו סימנים דאוריית' וא"כ אפילו סי' מובהק קצת שהוא ג"כ מן התורה ה"א דחשיב כעדים קמ"ל דעדים עדיפי וכיון דעדיפי מסי' מובהק קצת עדיפי ג"כ מסי' מובהק ביותר דהא כיון דסימנים דאוריית' אין חילוק ודו"ק. שם:
ט סָעִיף ט שלו. מחזקינן ליה בחזקתו ולא אמרינן שמכרה. שם:
י סָעִיף י שאינו. ואפילו העד מעיד שראה שנפל. הרא"ש וטור ועיין בתשובת מיי' בס' משפטים סי' ו' וכת' הסמ"ע דא"צ לישבע נגד העד כיון דאפילו לאחר השבועה אין נותנין לזה שנשבע עכ"ל וכן דעת הנ"י וכ"פ הב"ח וכן משמע בהג"מ ריש ב"מ וכן עיקר. שם:
יא סָעִיף יב לשערו. בס' ת"ח כת' דהיינו דוק' בזמן הש"ס אבל עכשיו הוא להפך שמדת אורכו אפשר לשערו ומדברי כל הפוסקים והאחרונים ל"נ כן ונרא' שזה תלוי בראיות הדיין ולפי המלבוש ודרך הלבישה. שם:
יב סָעִיף טז כאן. כלו' כמו דנקטינן התם דהוי ספיק' דדינ' ה"ה כאן וכ"כ הסמ"ע וא"כ השומר אבידה פטור ואם תפס בעל האבידה לא מפקינן מיניה ודלא כמהרש"ל שהכריע דהוי ש"ח לגמרי ע"ש בפ' הכונס סי' ט' שהאריך בזה וכל ראיותיו דחוים ע' בש"ך:
יג סָעִיף יח לשלשים. אבל טפי לא מפני שמתקלקל. טור:
יד סָעִיף יח בשני. מפני שמנתחין אותה וקורעין לה. סמ"ע:
טו סָעִיף יח ולצורכו. הטעם שמא ישכח ע"ג המטה ויגנב ואע"ג דבספרים התירו לקרות בהן כיון שהוא גם כן לצורכן שאני התם דעביד מעשה בידים לא חיישינן שיעבור במזיד לעסוק בה במה שלא התירו חז"ל וכמפורש בסמוך סעיף כ' משא"כ בשיטוח כסות דישכחנו שם בלי מעשה. שם:
טז סָעִיף יט כסף. פרש"י מפני ששמירתן בקרקע הלכך משתמש בהן לפרקים כדי שלא יתעפשו שם משמע מלשונו דבזמן שאינן טומנין אותו בקרקע לא יגע להשתמש בהן ושל זהב אף שטמנן בקרקע מסיק דלא יגע בהו ומטעם דזהב הוא מתכת היותר צלול ואינו מתעפש משעה שנזדקק לעולם וכסף דאינו צלול כ"כ מתעפש בהיותו טמון בקרקע ולא בהיותו ע"ג קרקע וכלי נחושת מתעפשין אפי' ע"ג קרקע והט"ז לא הזכירו זה דטמון בקרקע משמע דלא חלקו בזה. שם:
יז סָעִיף כא ומניחן. פי' מחזיק לעצמו ומניחן על ראשו ויוצא בהן ידי מצות תפילין אם ירצה לקנותן לעצמו דודאי בעליהן לא יקפידו דהן מצויין לקנותן אצל סופרים והרמב"ם מסיים בזה וז"ל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ע"כ משמע מלשון זה דבשאר דברים אף שמצויין לקנותן מ"מ חביב לאדם דבר שרגיל בו משא"כ תפילין דאין אדם רגיל להקפיד אם יוצא באלו או באחרים אם גם הם בחזקת כשרות כ"כ הסמ"ע והש"ך כת' דה"פ הואיל ואינן עשוין אלא למצותן בלבד ולא לשום תשמיש אחר א"כ ניח' ליה לאינש שימכרו ויעשו בהן מצוה משא"כ בשאר דברים וע"ש:
יח סָעִיף כב מחבירו. עיין בדברי הט"ו ביו"ד סי' קע"ז:
יט סָעִיף כד ויכול. ואע"ג דגבאי הפורט מעות לדינרין אמרו (דנפרטין) [דפורטן] לאחרים ולא לעצמו משום חשד וכן במשכיר משכון לטובת הממושכן כגון שעושה שכר הרבה ומפחית מעט כת' הט"ו בר"ס ע"ב דמשכירו לאחרים ולא לעצמו שאני הכא דזה המשיב אבידה שהוא בחזקת כשרות אין חושדין אותו ולדעת המחבר גם בסכ"א וסכ"ב צריך שומת ב"ד וצ"ע שלא כתבו שם. סמ"ע:
כ סָעִיף טז לשלם. כ״כ הרמב״ם ולטעמיה אזיל דפסק דכל שומר אבידה הוה ש״ש וכמ״ש בסי״ו מ״ה בהני דמים דמותר להשתמש ולהנות מהן מעלינן ליה חד דרגא וחייב באונסין ומ״ה סיים נמי דאם מצא מעות דאסור להשתמש בהן נשתיירו על דין שאר שומרי אבידה שהן ש״ש ומינה מה שסיים הרמ״א די״ח וס״ל דאינן אלא כש״ח ס״ל דבדמי אבידה מותר להשתמש ואינו אלא ש״ש דכל זמן שלא שימש בהן לא מחשב כשואל להתחייב באונסין וכ״כ הטור בהדי' והרמ״א אפשר שסמך על מ״ש דין שומר אבידה בסי״ו אבל מ״מ ה״ל לכתבו גם כאן כדי שלא נטעה לו' דדין שואל יש לו כיון דכל הנאה שלו הוא אי מזדמן ליה סחורה לקנותה וצ״ע עכ״ל הסמ״ע וכתב הש״ך דסבר' זו דמעלינן חד דרגא כבר דחו התוס' בפרק הכונס (בבא קמא דף נ״ו ע״ב) ופ' א״מ דף כ״ט ע״א ובשבועות דף מ״ד ע״א והרא״ש שם ובס״פ המפקיד מיהו גם הסמ״ג ורי״ו פסקו כאן בדמי אבידה דהוי ש״ש וכ״פ מהרש״ל פ' הכונס סי' ט' והיינו מטעם כיון דשומר אבידה כש״ח א״כ אין אנו מוכרחים לו' דמיירי במתני' לענין אונסין אלא דאשמעינן בדמי אבידה דהוי ש״ש ולמה נוציא המשנה מפשטה וגם כונת הטור ע״כ כן הוא ואולי גם כונת הסמ״ע הוא כן אלא שלשונו לא משמע הכי עכ״ל:
כא סָעִיף כה מעות. לשון הטור וכן מי שהפקידו בידו מעות לא ישתמש בהן כו' וע"ל סי' רצ"ב ס"ז:
כב סָעִיף כז וטען. אבל אם טען ראיתי שהגבהת ב' כיסים שלי נראה שאין זה כדין אבידה אלא הוי כשאר טוען ונטען וצריך לישבע שלא מצא אלא אחד. סמ"ע:
א סָעִיף ט האחד סימנים עבה"ט עד דהא כיון דסימני' דאורייתא אין חילוק. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ק"ז שכתב שהוא מסופק למ"ד סימנים דאורייתא אי לחד סימן אמצעי ולחד סימן מובהק אם נותנין למובהק ע"ש:
ב סָעִיף כו בלא שבועה. עבה"ג וע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' נ"ט שכ' וז"ל וגם כך דינא דסי' רס"ז שהוא מדברי ה"ה דיליף לה מהא דמוצא מציאה לא ישבע לעד"נ דצ"ע דזה נאמר לענין עיקר המציאה אם זה טוען שמצא יותר אבל בענין זה מה שמוציא הוצאות י"ל שדינו כמו שאר מוציא הוצאות על נכסי חבירו דמילתא דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ושקיל אבל בלא שבועה לא וא"ל דאית לן למיפטריה מפני תקנת השבים שלא ירצה לטפל בה ויניחנה וילך לו זה אינו דבזה יכול להעמיד עדים או לעשות ע"י שומת ב"ד כו' ומצאתי דעת מהר"י וז"ל בתשובה סי' קמ"ח בא' שהוציא הוצאות לפדות חבירו ממקום סכנה שצריך לישבע וליטול וכ"כ בשו"ת מהרי"ק סי' קע"ג כו' ומבואר מזה דאף בכה"ג דהוי השבת אבידה וגופו לא חששו לתקנת חכמים והצריכו שבועה אפילו בשמא כו' עכ"ל ועי' בנ"צ מ"ש בזה:
ג סָעִיף כז לא ישבע ע' בתשו' בית אפרים חח"מ סי' נ"ט שכ' על נדון דשם וז"ל אך לענין קב"ח צ"ע דאף אם נאמר דדמי למשיב אבידה הנה במשיב אבידה גופיה לא מצאנו רק לענין פטור שבועה ולא לענין קב"ח עכ"ל:
ד סָעִיף כז וטען. עבה"ט שכ' אבל אם טען ראיתי שהגבהת כו' וע' בט"ז שחולק וכתב ע"ד הסמ"ע שהוא תמוה דמאי שנא מטוען החזרתי לך אחד מהם דיש ג"כ חילוק דטוען ונטען ביניהם ואפ"ה חשו חכמים שמא ימנעו כו' וק"ו הוא מהחזרתי לך א' שם יש תיקון בדבר דיחזיר לו בפני עדים ואפ"ה חשו חכמים ק"ו בזה ע"כ נלע"ד שבכל גווני שמוצא בענין שיש עליו שם מציאה אין עליו שום שבועה עכ"ל (ועמ"ש לעיל סי' פ"ח סל"ב ס"ק י"א) . והנה מ"ש הט"ז דמ"ש מטוען החזרתי לך א' מהם ר"ל מ"ש בטור ואפי' אם טוען שני כיסין מצאת לי והן קשורין כו' או שאומר שנים מצאתי והחזרתי לך אחד א"צ לישבע וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש פרק הניזקין סי' ד' וכ"כ בלבוש ע"ש וקרוב לומר דגם בש"ע היה כתוב כן ונשמט מהדפוס וכן משמע בתומים לעיל סי' פ"ח ס"ק כ"ב שגם בש"ע שלפניו הי' כתוב כן:
א סָעִיף א חייב כו'. ב"ק נו א' א"ל לעולם לגינתו כו' וכשיטתו שפ' כרב יוסף כמש"ל וכן בב"מ ל"א א' תשיבם אין לי כו' אבל לתוס' שפ' כרבה אין חייב אלא בדין ש"ח ועתוס' בב"ק שם ד"ה בההוא. וה"פ ההיא דאלו מציאות כו' דשם כ"ז א' ד"ה לא וד"ה אלא:
ב סָעִיף א (ליקוט) במקום המשתמר. ב"מ ל"א א' ה"ד אי כו' לעולם ושם ל"ב א' א"ר רפת כו' ואינה משמרת כו' (ע"כ):
ג סָעִיף א אבל אם כו'. ב"ק שם לא ממקום כו':
ד סָעִיף א החזיר כו'. שם ואע"ג דלרב יוסף ל"צ להני אוקימתא מ"מ הדין אמת דבהכי ל"פ. המ"מ:
ה סָעִיף א אבל בבע"ח כו'. עתוס' שם ד"ה לעולם כו': (ליקוט) בד"א כו'. גי' הרמב"ם שם א"ל ההוא בבע"ח כו' ול"ק מודינא לך דמ' דקאי מביתו אלא דמוקים ג"כ ממקום שהחזירה כמו ברישא דלגי' שלנו ק' א"כ גם הרישא החזירה למה דחיק לאוקים בתרתי וגם מלישנא דגמ' מ' דלא חזר מתי' הראשון ועוד דקא' מודינא מ' דידוע דמשתעי בב"ח האיך פשיטא ליה כ"כ (ע"כ):
ו סָעִיף א ראה כו'. כ"מ במתני' דב"מ ל' ב'
ז סָעִיף א וא"צ כו'. גמ' שם ל"א א':
ח סָעִיף ג (ליקוט) ואינו מכיר כו'. שם בגמ' מאי שכיני כו' (ע"כ):
ט סָעִיף ד כיצד כו'. עבה"ג וע"ש ך' ב' אלא כדאמר רבינא כו': (ליקוט) כיצד כו'. דהלכה כר"ן בדיני וכן ס"ל לרבינא כוותיה וכן סתמא דגמ' כמש"ל (ע"כ):
י סָעִיף ד (ליקוט) אם מצא מעות כו'. שם א' (ע"כ):
יא סָעִיף ד (ליקוט) וכן כו'. שם ב' (ע"כ):
יב סָעִיף ד (ליקוט) או שטרות. שם ך' ב' (ע"כ):
יג סָעִיף ד סימנים מובהקים. עבה"ג וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ תוס' ך"ז ב' ד"ה ואנא כו' דאם צריך סימנים מובהקים ממש מאי איבעיא להו שם סימנים דאורייתא כו' למנ"מ כו' הא בסימנים מובהקים אפי' באיסורא מהדרינן אפי' סימנים דרבנן כמש"ש והכא בשומא סימן כו':
יד סָעִיף ה בא כו'. כאוקימתא דר"ן: (ליקוט) עבה"ג ס"ק כ' ובבא ראשונה מבואר שם י"ח ב' רא"א כגון כו' מספקא כו' ושם ך"ז ב' אב"א דכ"ע שומא כו' וזימנין דרבנן והכא כו' בבא ב' סימנים חשובים כו' שם ך"ח א' ועתוס' ך"ז ב' ד"ה ואנא כו' ובכה"ג מספקא להו אי סימנין דרבנן בבא ג' מבואר שם ך"ז ב' ת"ש אין כו' אמרי גופו כו' אב"א כליו כו' (ע"כ):
טו סָעִיף ה והרמאי כו'. ע"כ צ"ל כן דומיא דרישא:
טז סָעִיף ו וי"א כו'. הרא"ש שם וסובר דמתני' נשנית אחר שרבו הרמאין ולכך צריך סימנין מובהקין והרמאי כו' בידוע שהוא רמאי ומ"ש בגמ' דצריך עדים היינו בשא"ל סימנין מובהקין וז"ש בגמ' חיישינן לרמאי ובראשונה לא היו חוששין לרמאי כלל והכריחו לכך קושית תוס' ך"ז ב' ד"ה דרשהו וא"ת כו' אלא דה"ק במתני' שנ' עד דרוש כו' לכך צריך סימנים לידע שאינו רמאי אבל בידוע שהוא רמאי אינו מועיל הסימנים אלמא שהסימנים מוציאין מספק רמאי והתם בסימנים שאינם מובהקים ביותר דאל"כ לא פשיט מידי דבכה"ג ודאי דאורייתא כנ"ל:
יז סָעִיף ח (ליקוט) או כו'. כמש"ש סימנים ועדים כו' וכ"ש בכה"ג דלשניהם סימנים (ע"כ):
יח סָעִיף ט אפילו כו'. דבזה צריכא למימר:
יט סָעִיף י וי"א כו'. הרא"ש שם כדין ע"א:
כ סָעִיף יד (ליקוט) אחד כו'. חידש כאן דאפי' אמר שניהם ארכה ורחבה דמסידור הש"ע מ' ארכה או רחבה שסידר אחר סי"ב קודם לשי"ד ועוד חידש דדוקא טלית כמש"ו שאין דרך כו' ועתוס' ך"ג ב' ד"ה מדמשקל כו' וכ"ה סדר ולשון הטור וש"ע העתיק סדר הרמב"ם (ע"כ):
כא סָעִיף טו הכריז כו'. כ"ח ב' ולעולם כו' מכאן ואילך כו' ומפורש בכתוב ועבה"ג:
כב סָעִיף טז כ"ז כו'. דסוגיא בנדרים ל"ג כרב יוסף וכן בב"מ ל"א א' תשיבם כו' וכנ"ל ומתני' דפ' האומנין הלוהו על המשכון ש"ש ושם בגמ' דכ"ע א"ל דרב יוסף אבל רבה ע"כ לא ס"ל כר"ע וקי"ל כר"ע:
כג סָעִיף טז וי"א כו'. כמ"ש בב"ב דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף בר כו' ובגטין ע"ד ב' והא קי"ל כרבה כו' והא דנדרים אין ראיה דגם רבה מודה בפרוטה דר"י אלא דס"ל דלא שכיח ומשום הא אין נעשה ש"ש והא דב"מ פי' דאתי אף לרבה ובפשיעה וכנ"ל והא דפ' האומנין עמ"ש בסי' ע"ב וכן מתני' דשבועות המלוה על המשכון מלוה אמר כו' מיירי נמי בפשיעה וראיה ממ"ש בב"מ מג ורנ"א נאנסו לא וקי"ל כוותיה ולרב יוסף שואל הוי כמש"ש ך"ט א' וערא"ש שתי' דשאני שם משום דבלאו היתר תשמיש אינו אלא ש"ח וע"ש שדחה זה וכן דחו תוס' שם ושם ג"כ ועוד הוכיחו מפ' האומנין שם להיפך דה' כרבה ועתוס' דב"ק נו ב' וב"מ כ"ט א' ובפ' האומנין שם ובשבועות שם:
כד סָעִיף יז כ"ז כו'. מתני' ך"ט ב':
כה סָעִיף יז ולהשביחה כו'. עתוס' ך"ז א' ד"ה לגיזת כו' והרא"ש שם שחייב כו':
כו סָעִיף יח וצריך כו'. בסי"ז לשון הטור וכאן ל' הרמב"ם והיא היא:
כז סָעִיף יח של צמר. כפי' הרי"ף שם דלא כרש"י וככל האוקימתות שם וכ"כ הרי"ף ורא"ש: (ליקוט) של צמר כו'. רי"ף וש"פ דלא כרש"י שפי' להיפך והסוגיא מ' ברי"ף כמש"ש ועוד דלרש"י לא הוי דכותי' דר' יוחנן שם דקא' מי שהניח לו אביו כו' (ע"כ):
כח סָעִיף יח אבל לא כו'. לחומרא. הרא"ש ורמב"ם:
כט סָעִיף יח שמא תגנב. הרמב"ם וכשיטתו לאחוז בכ"מ תי' אחרון:
ל סָעִיף כ (ליקוט) ולא יהיו כו'. ורש"י ורא"ש פי' להיפך (ע"כ):
לא סָעִיף כב ואם היה שכרן כו'. כנ"ל דאפי' גיזת זנבו כו':
לב סָעִיף כב (ליקוט) שם דמיהן כו'. ורש"י פי' בכולן מוכרן ובב"ד כמ"ש הרא"ש דלכך קא' שם ותוס' פי' בכולן דשם לעצמו וכמ"ש בתפילין שם דמיהן וכמ"ש בסכ"ד בהג"ה אבל מדברי הרי"ף ותי' בגמ' מ' כרמב"ם שכ' בההיא דסכ"ד מוכרן בב"ד משום דשם א"א לומר שם דמיהן שהרי טיפולו יותר משכרו וב"י כ' משום רבית ע"ש ונסתלקה תמיהת הרא"ש עליו ע"ש (ע"כ):
לג סָעִיף כב וה"ה כו'. כמו שומא דיכולה ש"ס:
לד סָעִיף כד זכרים כנ"ל:
לה סָעִיף כד מוכרן בב"ד. כיון דאין עושה ואוכל ה"ל כרבית וכמש"ש ס"ח ב' ת"ר אין שמין כו'. ב"י:
לו סָעִיף כד וי"א כו'. כגי' שלנו:
לז סָעִיף כה וכבר כו'. וא"כ בדמי אבידה הוי רק ש"ש תוס' שם:
לח סָעִיף כו נוטל מהבעלים. כמש"ש שלא יאכיל עגל כו':
לט סָעִיף כו בלא כו'. עבה"ג:
מ סָעִיף כז אפילו כו'. דלא כר"י ממ"ש ור"י ל"ל כו' הוא דאמר וזהו לס"ד אבל אח"כ פריך וראב"י ל"ל כו' ומסקנא בטוענו גדול וא"כ נדחו דברי ר"י. הרא"ש שם ובירושלמי שם א"ר אבא מתני' בשא"ל ב' שוורים מצאת לי וזה אומר לא מצאתי אלא א' אבל אם א"ל ב' שוורים מצאתי לך והחזרתים לך והוא אומר לא החזרת לי אלא אחת לא בזה תיקנו ר' פדת בשם ר' יוחנן אומר בזה תיקנו אבל בראשונה דבר תורה כהדא דתניא יכול אם א"ל ב' שוורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבדה וכחש בה פרט לזה שלא כיחש משום דמנתחי אהדדי וה' כר' יוחנן דפליג עליה דר' יצחק ועסה"ת סל"ו ס"ג וע"ל סי' ע"ה ס"כ סכ"א מש"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.