א אֲבֵדַת הַגּוֹי מֻתֶּרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבֵדַת אָחִיךָ" (דְּבָרִים כב, ג). וְהַמַּחֲזִירָהּ, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עֲבֵרָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְאִם הֶחֱזִירָהּ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם כְּדֵי שֶׁיְּפָאֲרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְיֵדְעוּ שֶׁהֵם בַּעֲלֵי אֱמוּנָה, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם, אֲבֵדָתוֹ אֲסוּרָה וְחַיָּב לְהַחֲזִירָהּ. וּבְכָל מָקוֹם מַכְנִיסִים כְּלֵיהֶם כִּכְלֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
ב חַיָּב לְהַחֲזִיר אֲבֵדַת יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָיָה בַּעַל הָאֲבֵדָה רָשָׁע וְאוֹכֵל נְבֵלָה לְתֵאָבוֹן. אֲבָל אוֹכֵל נְבֵלָה לְהַכְעִיס הֲרֵי הוּא אֶפִּיקוֹרוֹס מִיִּשְׂרָאֵל, וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים וְעוֹבְדֵי עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְיִשְׂרָאֵל מֵחַלְלֵי שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא אָסוּר לְהַחֲזִיר לָהֶם אֲבֵידָה, כְּגוֹי.
ג דִּין הַמֻּדַּר הֲנָאָה מֵחֲבֵרוֹ לְעִנְיַן הַחֲזָרַת אֲבֵידָה, נִתְבָּאֵר בְּטוּר יו"ד סִימָן רכ" א.
ד חָתוּל רָע שֶׁמַּזִּיק לַקְּטַנִּים, אֵין צָרִיךְ לַהֲשִׁיבוֹ לַבְּעָלִים, אֶלָּא כָּל הַמּוֹצְאוֹ הוֹרְגוֹ, וְזוֹכֶה בְּעוֹרוֹ.
ה אָמַר לוֹ אָבִיו: אַל תַּחֲזִיר אֶת הָאֲבֵידָה, הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁמַע לוֹ:
א סָעִיף א אבידת עכו"ם מותרת. ל' הטור ל"מ כ"ז שלא הגיע לידו שאינו מחוייב לטרוח אחריה ולהשיב' אלא אפילו אם באתה לידו מותרת ויליף מדכתב לכל אבידת אחיך ומצאת ל' ומצאת דאתא לידיה משמע ואפ"ה קאמר קרא דוקא באבידת אחיך:
ב סָעִיף א מפני שמחזיק ידי עוברי עבירה. רש"י כ' טעם אחר מפני שמראה בזה שאין מצות השבה חשובה עליו למצות בוראו שהרי השיבה גם לעכו"ם שאינו מצווה עליה ועפ"ר שם כתבתי לשון הגמ' דיליף מדכתיב למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו ופרש"י לעכו"ם שהם שבעים ואינם צמאים לעבודת יוצרם נקראי' כן וישראל צמאים לעבודה ור"ל שמשוה השבת אבידה לעכו"ם להשבת אבידה לישראל ולפי' הרמב"ם נראה דס"ל שפירושו כתרגו' דפי' שמרבה בישראל עוונות שגגות על עונות זדונות וה"נ ישראל זה שמחזיר אבידה לעכו"ם מחשב לו לעבירת שגגה שאין כונתו לעשות עבירה והוא עשה עבירה במה שמחזיק בחזרתו ידי עוברי עבירה וניתוסף לו עבירה שגגה זו על זדונות שעשה כבר ועמ"ש עוד:
ג סָעִיף א ובמקום שיש חילול השם. הב"י כתב דהיינו שמצאו במקום שרוב ישראל ועכו"ם לא יסבור שנפל ממנו האבידה אלא ישראלי' המצוים שם גנבוהו ממנו:
ד סָעִיף א מכניסי' כליהם ככלי ישראל כו'. לשון הטור ובכ"מ מכניסי' כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני דרכי שלום ועפ"ר שם כתבתי דנראה דס"ל דלא אסרה התורה אלא השבת אביד' דנפל מבעל העכו"ם בלי ידיעתו ואינו יודע באיזה מקום נפל וליד מי הגיע שמצא' משא"כ מי שהניח כליו ומטלטליו בחצירו או כיוצא בכוון ולא עלה על דעתו שיתאבד משם אלא הישראל נתוודע לו שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם אזי כיון דאין שם אבידה עליו מותר לו להכניסו למקום המשתמר מפני הגנבי' מפני דרכי שלום והרמב"ם בדפוס גדול אע"פ שלא כתב תיבת מפני הגנבי' (אבל בדפוס כסף משנה כתבו) וגם הירושלמי בפרק הניזקין דכ' האי דינא לא הזכיר תיבת מפני הגנבי' מ"מ סתמייהו כפירושו דמי דלשון מכניסין דכתבו משמע כן דאל"כ הל"ל משיבין והטור לתוספת ביאור כתב מפני הגנבים ואלת"ה קשה מאי ארי' דחיישינן מפני הגנבי' הא אפילו לכולי עלמא איכא למיחש שיקחהו ויחזקו בו כיון דאינן יודעין של מי הוא ויורה היתר לנפשו לומר שכבר נתייאשו הבעלי' ממנו ועוד מ"ט כתבו הטור כאן האי לישנא דמפני הגנבי' יותר מבכל הלכות אבידה אלא מחוורתא כדכתיבנא מעיקרא ומה"נ כתבו דמותר בכ"מ פי' אפילו היכא דליכא משום חילול ולא משום קדוש השם ואע"ג דאפילו בשל ישראל נתבאר בסימן ר"ס ורס"ב דבהניחו בכוונה במקום מיוחד א"צ להחזיר הא נתבאר שם דהיינו דוקא דעדיין משתמר שם משא"כ היכא דבאו לבסוף גנבים ומה דכ' הטור עם כלי ישראל ולא כתבו הרמב"ם וירושלמי הנ"ל וגם הטור לא כתבם בי"ד בס"ס קנ"א וגם באידך מקומות פעמים כתבו ופעמי' לא כתבו הכל ישבתי בדרישה בס"ד ע"ש והכלל דס"ל להטור דבכ"מ דהוא עושה מפני דרכי שלום ואית ביה דרכי שלום מותר ע"ש:
ה סָעִיף ב אפילו היה בעל אבידה רשע כו'. ילפינן לה מדכתיב לכל אבידת אחיך ודרשינן לכל אחיך אפילו הוא רשע וגם דרשינן לכל אבידת לרבות אפילו אבידת קרקע שאם ראה מים באים לשטוף שדה חבירו חייב לגדור לפניהן כדי להציל וכתבו הטור בסי' זה והמחבר בס"ס רנ"ט ע"ש:
ו סָעִיף ב ועכו"ם וישראל מחללי שבת בפרהסיא עפ"ר דכתבתי דהאי פרהסיא גם אעכו"ם קאי דאם לא עבדה אלא פעם אחת צריך להיות שעבדה בפרהסיא וכן כתבו התוס' והמרדכי פרק קמא דחולין:
ז סָעִיף ג נתבאר בי"ד סי' רכ"א גם בסי' זה כתבו הטור והמחבר אזל לטעמו שכתב בב"י דאין דברי הטור שבכאן מכוונים אבל בפרישה כתבתי דמכוונים הם ולא כתב הטור כאן אלא הצריך לדין השבת אבידה ובי"ד סימן רכ"א דאיירי בהלכות נדרים שם כתב הדין בכל פרטיו ועפ"ר:
ח סָעִיף ד כל המוצאו הורגו. בגמ' איתא נמי דאסור לקיימו והב"י כתב דהטור לא כתבוהו משום דאין כאן מקומו ואני אומר דנכלל במ"ש הטור כל המוצאו הורגו ועפ"ר:
ט סָעִיף ה א"ל אביו אל תחזור כו'. ברמב"ם נתבאר דאפילו א"ל אביו אל תחזיר את האבידה אלא לך ועשה הצורך שעה שלי דבר פלוני אפ"ה לא ישמע לאביו מפני שכבוד אב ואם הוא עשה והשבת אבידה יש בה לאו ועשה וה"ט הוא נמי בגמרא וכדי שלא תאמר אכתי מצות כבוד אב דעדיפא דהוקשה כבודו לכבוד המקום מ"ה יהיב הברייתא עוד טעם אחד דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני י"י כולכם חייבים בכבודי ועפ"ר:
א סָעִיף א מותרת. לשון הטור ל"מ כל זמן שלא הגיעו לידו שאינו מחויב לטרוח אחריה ולהשיבה אלא אפילו אם באת לידו מותרת ויליף מדכתיב לכל אבידת אחיך וגו' ומצאתה דאתא לידיה משמע ואפ"ה קאמר קרא דוק' באבידת אחיך. סמ"ע:
ב סָעִיף א מכניסים. לשון הטור ובכ"מ מכניסים כליהם מפני הגנבים עם כלי ישראל מפני ד"ש ונרא' דס"ל דלא אסרה התורה אלא השבת אבידה דנפלה ממנו מידו בלא ידיעה ואינו יודע באיזה מקום נפלה וליד מי הגיע שמצאה משא"כ אם הניח מטלטליו וכליו בחצירו וכיוצא בו בכוון ולא עלה על דעתו שיתאבדו משם ולהישראל נודע שגנבים יבואו לעיר ויגנבוהו משם אזי כיון דאין שם אבידה עליו מותר לו להכניסן במקום המשתמר מפני דרכי שלום ומה"ט כת' דמותר בכ"מ ר"ל אפי' היכא דליכ' משום חילול השם ולא משום קידוש השם ואע"ג דאפילו בשל ישראל אם הניחו בכונה במקום מיוחד א"צ להחזיר כמ"ש בסי' ר"ס ורס"ב הא נתבאר שם דדוק' אם עדיין משתמר שם משא"כ היכא דבאו לבסוף גנבים והכלל דס"ל להטור דבכ"מ שהוא עושה מפני דרכי שלום ואית ביה ד"ש מותר. שם:
ג סָעִיף ב בפרהסיא. גם אעבודת כוכבים קאי דאם לא עבדה אלא פעם אחד צריך להיות שעובדה בפרהסיא וכ"כ התוספות והמרדכי פ"ק דחולין. שם:
ד סָעִיף ה האבידה. ברמב"ם נתבאר שאפילו אמר ליה אביו אל תחזור את האבידה אלא לך ועשה הצורך שעה שלי דבר פלוני אפ"ה לא ישמע לאביו מפני שכבוד אב ואם הוא עשה והשבת אבידה יש בה לאו ועשה וה"ט הוא נמי בש"ס וכדי של"ת אכתי מצות כבוד עדיפא שהוקש כבודו לכבוד המקום מש"ה יהיב בברייתא עוד טעם אחר דכתיב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה'. כולכם חייבין בכבודי עכ"ל הסמ"ע:
א סָעִיף א שנאמר אבדת אחיך. ע' בס' חידושי רע"ק איגר זצ"ל למס' ב"מ דכ"ב ע"ב שכ' וז"ל יש לדון ראובן שהיה שומר של עו"ג וקבל עליו אחריות שמירה ונאבד ממנו החפץ היה נלע"ד בפשיטות שיש על המוצאו חיוב השבה אף דגוף החפץ של עו"ג מ"מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם. לא מבעי' לר"ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון הישראל אלא אפי' לרבנן (ע' בש"ך לקמן סי' שפ"ו ס"ק י) היינו שאין זה החפץ של השומר אבל מ"מ הוא מציל את הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם אמנם חבירי הרב מו"מ ישראל מפקפק בדבר דמ"מ י"ל לרבנן דר"ש הך חפץ לא מקרי אבידת אחיך וחשבתי להביא ראיה לזה כו' וצ"ע לדינא עכ"ל:
א סָעִיף א ובמקום כו'. ב"ק שם:
ב סָעִיף ב אבל אוכל כו'. פסק כמ"ד מין משום דר' אבהו ור' יוחנן שם ובהוריות י"א א' ס"ל כוותיה ומיהו לענין אבידה אין נ"מ כמ"ש בגמ' שם:
ג סָעִיף ב והאפיקורסים. ממ"ש קסבר אוכל כו':
ד סָעִיף ב ועעכו"ם. דלכ"ע אפיקורוס הוא כמ"ש שם:
ה סָעִיף ב ומחללי כו'. דהוי ג"כ כעעכו"ם כמ"ש בפ"ק דחולין לענין שחיטה וקרבן:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.