א מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן אֵין בָּהּ מִשּׁוּם גָּזֵל אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; לְפִיכָךְ, עָבַר אֶחָד וּגְזָלָהּ מִיָּדָם אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּנִים. הַגָּה: וְדַוְקָא מְצִיאָה, שֶׁאֵין דַּעַת אַחֶרֶת מַקְנָה לוֹ, אֲבָל שְׂכִירוּת שֶׁל קָטָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מוֹצִיאִין בְּדַיָּנִין (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א).
ב מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַסְמוּכִים עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים, וּמְצִיאַת בִּתּוֹ הַנַּעֲרָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ סוֹמֶכֶת עַל שֻׁלְחָנוֹ, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם הִרְוִיחוּ בִסְחוֹרָה אוֹ בִמְלָאכָה (בֵּית יוֹסֵף סוֹף סִימָן קע"ז בְּשֵׁם עִטּוּר). אֲבָל אִם מֵת, אֵינוֹ מוֹרִישׁ מְלֶאכֶת בֵּן אֶחָד לִשְׁאָר יוֹרְשָׁיו (הַגָּהוֹת שְׁנִיּוֹת דְּמָרְדְּכַי דב"מ). אֲבָל מְצִיאַת בְּנוֹ שֶׁאֵינוֹ סוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחָנוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קָטָן, וּמְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים, וּמְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אֵינָהּ שֶׁלּוֹ. וְאִם נָתְנוּ מַתָּנָה לְקָטָן הַסוֹמֵךְ עַל שֻׁלְחַן אָבִיו הֲרֵי הִיא שֶׁל אָבִיו, אֲבָל לֹא בִּבְנוֹ הַגָּדוֹל (נִמּוּקֵי יוֹסֵף פ"ק דִּמְצִיעָא). יָתוֹם הַסָּמוּךְ עַל שֻׁלְחַן אֲחֵרִים, מְצִיאָתוֹ לְעַצְמוֹ (מָרְדְּכַי וְתוֹס' פ"ק דִּמְצִיעָא).
ג מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם אָמַר לוֹ: עֲדֹר עַמִּי הַיּוֹם. אֲבָל אִם שְׂכָרוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת, כְּגוֹן שֶׁחָסַר הַנָּהָר וּשְׂכָרוֹ לְלַקֵּט הַדָּגִים הַנִּמְצָאִים בָּאֲגַם, הֲרֵי מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת וַאֲפִלּוּ מָצָא כִּיס מָלֵא דִינָרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שְׂכָרוֹ סְתָם וּמַרְאֶה לוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת (טוּר בְּשֵׁם הרמ"ה).
א סָעִיף א מציאת חש"ו כו' עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן [כגון] (כאן) ע"י מתנת ש"מ אינה יוצאה בדיינים ודבריו צ"ע וע' בספרי תקפו כהן סי' ל' וע' בהגהות מרדכי דסוף סנהדרין וע' בתשו' מה"ר בצלאל סי' כ"ו כ"ז ל"ח:
ב סָעִיף א מפני דרכי שלום כו' ע' מ"ש לעיל סי' רמ"ג סט"ו:
ג סָעִיף ב הסמוכים על שלחנו כו'. ע' בא"ח סי' שס"ו ס"ט:
ד סָעִיף ב וה"ה אם הרויחו כו' וכן משמע בתוס' פרק הפועלים בשמעת' דקוצץ אדם ע"י עצמו כו' ע"ש עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"א:
ה סָעִיף ב ואם נתנו במתנ' כו'. וכן הוא בחדושי הריטב"א רפ"ק דמציע' בשם הרמב"ן:
א סָעִיף א אבל שכירות של קטן וכיוצא בו מוציאין מידם. ז"ל הרשב"א וד"מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור (פי' ומוציאים בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו ובס"ס ב' יתבאר דכשאוכל עם אביו ה"ז של אביו) עכ"ל ובע"ש כ' ז"ל אבל שכירו' של קטן או כיוצא בו שחייב האחר "להקנותו לו מוציאין בדיינים עכ"ל מ"ש להקנותו לו ל"ד קאמר אלא שר"ל שחייב האחר "ליתן לו:
ב סָעִיף ב הסמוכים על שלחנו אע"פ כו'. עד"ר שכתבתי הטעם שכך היה ונראה ישר לחכמים לשלם הטוב לעושה עמו טוב שמזין אותו אף על פי שאינו חייב לפרנסו כ"א עד ו' שנים משא"כ אחין המפרנסים אחותיהן אחר מיתת אביהם דמחוייבי' לפרנסם מ"ה מציאתם לעצמן וכמ"ש הט"ו בא"ע סי' קי"ב ס"ב:
ג סָעִיף ב ומציאת בתו נערה ע"פ כו' בפרישה כתבתי דנערה לרבותא כ' דאע"פ שאינה ברשות אביה למכרה בנערותי' כדילפינן מדכתב ויצאה חנם אין כסף אפ"ה תקנו שיהא מציאתה לאביה משום איבה וביד אביה למכרה בעל כרחה למנוול ומוכה שחין (משא"כ בתו בוגרת שיצאת מרשות אביה לגמרי מ"ה בעינן דוקא שתהא סמוכה על שולחן אביה) וכ"ש בתו הקטנה אף דאינה סמוכה על שלחן אביה דמציאתה לאביה דאיכא בה משום איבה בתרתי חדא דיכול למכרה לשפחה והשני למסרה להנשא למנוול ומוכה שחין ע"ש ובטור כתב עוד ז"ל ואפי' היתה מכורה לאחר לאמה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בספי"ז דגזיל' והמחבר השמיטו וגם מור"ם ז"ל לא כתבו ולפמ"ש בפרישה ניחא דאין דין יוצא בזה לפי האמת לפי מאי דקי"ל דהאב יש לו כח למכרה לאישות למנוול ומוכה שחין אף אחר שמכרה כבר לאמה ויצאה בשש וביובל בקטנותה או מיד שהביאה סימנים יוצאה מהאדון שמכרה לו ע"ש בפרישה:
ד סָעִיף ב ומציאת עבדו כו' ואשתו כו' דידן כיד רבן ובעלה וכל מה שקנהו כאלו קנאן רבן ובעלה:
ה סָעִיף ב מת אינו מוריש מלאכת כו'. פי' אם מת האב אף שכבר הרויחו בסחורה או שכבר נעשה המלאכה מ"מ הואיל ועדיין בידו והוא מת אינו מורישן וכיוצא בזה כתב ב"י ס"ס קע"ז דאף המציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו:
ו סָעִיף ב אבל מציאת בנו שאינו כו'. כל' זה כתב ג"כ הרמב"ם אבל בטור כתוב כאן ז"ל אבל מציאת בנו ובתו שאינו כו' ועפ"ר שכתבתי דצ"ל דהיינו דוקא בתו הקטנה דהיא דומיא לבנו דאין לאביה רשות עליה כגון שהשיאה בקטנותה ונתאלמנה או נתגרשה מן הנשואין ע"ש ומ"ה נראה דהשמיטו הרמב"ם והמחבר ע"ש ודו"ק:
ז סָעִיף ב ומציאת עבדו ושפחתו כו'. "עד אינם שלו בפרישה מפורש דמ"ה כ' רמב"ם והמחבר ל' דאינו "שלו דהיינו של אדון דשפחה ולא כתב הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אביה של זו הקטנה שמכרה לשפחה חי בשע' שמצאה המציאה המציאה היא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי המציאה היא של עצמה ועכ"פ אינו שלו של האדון ועיין עוד מ"ש שם שכן הוא דעת הטור אלא שסמך אמ"ש לפני זה דאפי' היתה מכורה ע"ש:
ח סָעִיף ב אבל לא בבנו הגדול. דאיכא למימר הנותן הקפיד להיות דוקא של הבן משא"כ בנתן לבנו קטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה:
ט סָעִיף ב יתום הסמוך כו'. היינו טעמא דאם לא יזונו הוא יזונו אחרי' דמשום מצוה רבה מצויים לזונו ומ"ה לא תקנו בכה"ג שיהא מציאתו להמפרנסו:
י סָעִיף ג אע"פ שא"ל משה עמי מלאכה כו'. ר"ל אע"פ ששכרו התם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה"א לכל דבר שכרו:
יא סָעִיף ג כגון שחסר הנהר כו'. כן הוא ל' הגמרא והטור ובא לתרץ הלא אינו מדרך העולם להשכיר לו פועלים ללקוט מציאות דאינם שכיחים:
יב סָעִיף ג וי"א דה"ה אם שכרו סתם כו'. עד"ר ופרישה שהוכחתי דלית מאן דפליג בהא ומ"ש לפני זה דמציאת פועל לעצמו היינו כששכרו סתם והפועל מצא מציאות לעצמו אבל שכרו סתם והבע"ה השוכרו מראה לו מקום המציאה ומבקש ממנו שילקטן הרי הוא כאלו שוכרו מתחל' לכך בפי' וכ"כ הב"י ואפשר דכ"כ לאפוקי מדע' המרשים הביאו הב"י ע"ש:
א סָעִיף ב ומציאת בתו הנערה באה"ע סי' ל"ז נסתפק בחלקת מחוקק ס"ק א' שם אם האב זוכה במתנת' וע"ש ב"ש. ולי נרא' דזוכה במתנתה מהא דכת' בש"ע א"ח סי' שס"ו סעיף ט' שאינו מזכה עירוב ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים ולא ע"י בתו אפי' אינה סמוכה על שולחנו (כל זמן שלא במזכה ע"י בתו) עד שתבגור הא יד בתו לענין מתנה כיד אחר אלא ודאי זוכה במתנהו עד שתבגור וע"ש א"ח בב"י שם וכן מבואר בדברינו לעיל סי' קמ"ט:
א סָעִיף ב וה"ה אם הרויחו בסחורה והא דמבואר בב"ק דפ"ז דשבת ינתן להבנים יש לו' דשבת שאני כיון שלא עשו מלאכה ואפ"ה נוטלין ומטעם דאמר התם דלא קפיד משא"כ כשעושין מלאכה ומרויחין אפשר דלא חשיב כמידי דאתי מעלמא וקפיד אך הא קשה דכיון דאף לא תנן רק מציאה ואפ"ה אמרינן דמעשה ידיהן נמי דאב משום איבה א"כ למה הי' צריך לתקן גבי אשה שני תקנות היינו מעשה ידיה תחת מזונות ומציאתה משום איבה הא כיון שתקנו מציאה משום איבה מעשה ידיה ג"כ בכלל דלא גרע מבן הסמוך דהא היא ג"כ ניזונת ואפי' גבי יתום הניזון הוצרך התוס' לחלק בסבר' ולפי חילוקם אשה הניזונת דמי לבן הניזון וי"ל דהוצרכו לתקן אפי' אם אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך שיהיה העדפ' שלו כ"ז שלא אמרה לו איני ניזונת ואיני עושה:
ב סָעִיף ב אבל לא בבנו הגדול ובבתו נערה מסתפקין הח"מ והב"ש אם ניתן לה מתנה אם הוא של אביה ובקצה"ח הוכיח דודאי האב זוכה במתנת' מא"ח סי' שס"ו דא"י לזכות העירוב ע"י בנו ובתו אפי' גדולים כשהן סמוכין וע"י בתו עד שתבגר אפי' אינה סמוכה על שולחנו מוכח דזוכה במתנת' ע"ש ותמוהין דבריו דודאי למאן דס"ל דא"י לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים הסמוכין והוא דעת התוס' בב"מ דף י"ב בד"ה רבי יוחנן אמר דאף בבנו כל זכיותיו לאביו ומשום איבה ולפ"ז ממילא כמו שבבנו הסמוך זכיותיו לאביו משום דאיכא איבה דמזונות ממילא ה"ה בבתו נערה אפי' אינה סמוכה דליכא בה משום איבה דמזונות מ"מ הא איכא איבה דקידושין מטעם שיכול למוסר' למוכה שחין כמבואר בפוסקים וספיק' דידהו הוא אפי' לדעת הנ"י דל"ת משום איבה ויכולין לזכות העירוב ע"י בנו ובתו הגדולים מ"מ י"ל דבבתו נערה מדאורייתא מתנתה לאביה משום דדמי לקידושין ע"ש בדבריהם ולהיפך יש להוכיח דאינו זוכה במתנתה מדיעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ן דס"ל דיכול לזכות ע"י בנו ובתו הגדולים אפי' סמוכין מטעם דל"ת מציאתו רק משום איבה וכשהוא מזכה ע"י מאי איבה איכא ע"ש ואי נימ' דבתו נערה מדאו' מתנתה לאביה א"כ א"י לזכות ע"י בתו נערה ובש"ע כללא כייל דע"י בתו הגדולה יכול לזכות משמע אפי' ע"י נערה ודברי הב"ש שם אין לו פי' מ"ש כיון דבפרוטה מתקדשת המותר כמתנ' דמי' לא הבנתי דשם במתנה לאביה דמיא דהא ביד אביה שלא לקדש' לו ואפי' כמכר דמיא שמוכרה לו בתו משא"כ מתנה שנותן להבת דידה הוי:
א סָעִיף א גזל. עמ"ש בסי' רמ"ג סט"ו ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ב כתב דאם גזל מקטן דבר שנקנה לו מדרבנן כגון ע"י מתנת שכ"מ אינו יוצא בדיינים ודבריו צ"ע ועיין בספרי תקפו כהן סי' ל' ובהגה"מ סוף סנהדרין ובתשו' מהרב אשכנזי סי' כ"ו כ"ז ול"ח. ש"ך:
ב סָעִיף א שכירות. ז"ל הרשב"א והד"מ הביאו אבל בדעת אחרת מקנה לו או שהיה שלו או שהרויח הרי הוא שלו גמור עכ"ל פי' ומוציאין בדיינים מיד זה הבא ליקחנו מידו. סמ"ע:
ג סָעִיף ב גדולים. מטעם שכך נראה ישר לחז"ל לשלם הטוב לעוש' טוב שמזין אותו אע"פ שאינו מחויב לפרנסו רק עד ו' שנים משא"כ אחין המפרנסין אחיותיהן אחר מיתת אביהן דמחויבין לפרנסן מ"ה מציאתן לעצמן כמ"ש הט"ו בא"ע סי' קי"ב ס"ב ועיין בא"ח סי' שס"ו ס"י. שם:
ד סָעִיף ב הרויחו. וכן משמע בתוס' פרק הפועלים בשמעתא דקוצץ אדם ע"י עצמו כו' ע"ש ובתשו' רש"ך סעיף ב' סי' רי"א. ש"ך:
ה סָעִיף ב יורשיו. פי' אף אם מת האב אחר שכבר הרויחו בסחורה ונעש' המלאכ' מ"מ הואיל ועדיין אינו בידו עד שמת אינו מוריש וכיוצא בזה כת' הב"י ס"ס קע"ז דאף במציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו כשמת אביו המציאה לעצמו. סמ"ע:
ו סָעִיף ב שלו. הא דכת' לשון דאינו שלו דהיינו של אדון השפחה ולא כת' הרי הוא שלהן של עבד ושפחה ואינך משום דדין זה נחלק דאם אבי הקטנה זו שמכרה לשפח' עדיין חי בשעת המציא' הרי הוא של אביה ולא של עצמה ואם אינו חי הרי הוא של עצמה ועכ"פ אינו של האדון. שם:
ז סָעִיף ב מתנה. וכן הוא בחדושי הריטב"א רפ"ק דב"מ בשם הרמב"ן. ש"ך:
ח סָעִיף ב הגדול. דאיכא למימר הנותן קפיד להיות דוקא של הבן משא"כ בקטן דמסתמא אינו משומר בידו זולת דעת אביו השומרו ונתנו לקטן אדעתא דאבוה. סמ"ע:
ט סָעִיף ב לעצמו. ה"ט דאם לא יזונו הוא יזונו אחרים דמשום מצוה רבה מצויין לזונו ומ"ה לא תקנו בכה"ג שיהא מציאתו להמפרנסו. שם:
י סָעִיף ג מלאכה. ר"ל אע"פ ששכרו סתם ולא פרט לו מלאכה מיוחדת וה"א דלכל דבר שוכרו. שם:
א סָעִיף ג מציאת פועל לעצמו. ע' בתשו' חוט השני סי' ל"ח שכתב ועל דבר המשרת שקנה סוס ממעותיו ומכרו והחריש בה"ב עד שמכרו בריוח גדול ועתה הוא מבקש את הרויח ונ"ל שאין בדברי בעה"ב כלים דקי"ל מציאת פועל לעצמו ומשרת דין פועל יש לו כדמוכח בת"ה והסחורה שקנה בזול דין מציאה יש לו כדמוכח במרדכי פ"ט דמציע' כו' ע"ש:
א סָעִיף א ודוקא כו'. כמש"ל סי' רמג סט"ו: (ליקוט) ודוקא כו'. ע"ל סי' רמג סט"ו בהג"ה ועתוס' דקדושין יט א' בד"ה אומר כו' וי"ל דבדעת כו' וכ"כ הרא"ש שם (ע"כ): (ליקוט) ודוקא כו'. ע"ל סי' רמג סט"ו ועתוס' דסנהדרין סח ב' ד"ה קטן כו' (ע"כ):
ב סָעִיף א שכירות. ע"ל סי' פט ס"ב בהג"ה היה כו':
ג סָעִיף ב ומציאת בתו. תוס' שם וכמש"ש האי שפחה כו' אי איתא כו' וה"ה לנערה כו' ועתוס' דכתובות מז א' ד"ה משום כו':
ד סָעִיף ב וה"ה אם כו'. כמ"ש בב"ק פ"ז ב' רווחא דקאתי כו':
ה סָעִיף ב אבל אם כו'. כ"כ ב"י ס' קעז בשם בע"ה והביאו ד"מ כאן ירושלמי א"ר אסי בן שנראה חלוק מאביו מה שסגל לעצמו ואיכא לפרישי כגון שסמך על שולחן אביו וסגל בחיי אביו ומדלא תבע מחל ליה. וכ"ש מה שהרויח אחר מותו דאפי' זכות בתו אינו מוריש לבנו כמ"ש פ"ד דכתובות וע"ל סי' רפז:
ו סָעִיף ב אבל לא כו'. כמו אשתו הנותן לה מתנה קנתה וצ"ע דגם קטן ליקני דהא דעת אחרת מקנה לו כנ"ל:
ז סָעִיף ב יתום כו'. כמו עבדו ושפחתו העברים. תוס' שם:
ח סָעִיף ג וי"א כו'. כ"מ שם מדקא' אימתי כו' והלא אף בסתם לעצמו אלא דהכל שמראה לו אח"כ מציאותיו ע"י קאי אימתי כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.