א הַגּוֹי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו דְּבַר תּוֹרָה; וְהַגֵּר אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו גּוֹי. אֶלָּא מִדִּבְרֵיהֶם, תִּקְּנוּ לוֹ שֶׁיִּירַשׁ כְּשֶׁהָיָה, שֶׁמָּא יַחֲזוֹר לְמִרְדּוֹ. וּתְנַאי מוֹעִיל בִּירֻשָּׁה זוֹ, הוֹאִיל וְאֵין הַגּוֹי מְחֻיָּב לַעֲמוֹד בְּתַקָּנַת חֲכָמִים. וְלֹא הַגּוֹי יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו הַגֵּר, וְלֹא גֵר אֶת גֵּר, לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים; אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֵּדָתוֹ בִּקְדֻשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁהוֹרָתוֹ שֶׁלֹּא בִּקְדֻשָּׁה אֵינוֹ יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו, וְלֹא אָבִיו יוֹרְשׁוֹ. הַגָּה: וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה חַיָּב לְגוֹי וָמֵת, אִם אֵין גּוֹיִים יוֹדְעִין מִזֶּה אֵינוֹ חַיָּב לִפְרֹעַ לְיוֹרְשָׁיו (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְקִדּוּשִׁין).
ב יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵמִּיר, יוֹרֵשׁ אֶת קְרוֹבָיו הַיִּשְׂרְאֵלִים כְּשֶׁהָיָה. וְאִם רָאוּ בֵּית דִּין לְאַבֵּד אֶת מָמוֹנוֹ וּלְקָנְסוֹ שֶׁלֹּא יִירַשׁ, שֶׁלֹּא לְחַזֵּק יְדֵי הָרְשָׁעִים, הָרְשׁוּת בְּיָדָם. וְאִם יֵשׁ לָהֶם בָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל, תִּנָּתֵן יְרֻשַׁת אֲבִיהֶם הַמוּמָר לָהֶם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נָתַן הַמְשֻׁמָּד הַנְּכָסִים לַאֲחֵרִים אֵין בְּמַתְּנָתוֹ כְלוּם, דְּמִיָּד נָפְלוּ נְכָסָיו קַמֵּי יוֹרְשָׁיו וְאֵין לוֹ כֹּחַ בָּהֶן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמַּנִּיחִין הַיְרֻשָּׁה בְּבֵית דִּין, וְאִם יַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה נוֹתְנִין לוֹ (הַכֹּל בַּטּוּר ס"ה בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְיִשְׂרָאֵל יוֹרֵשׁ קְרוֹבוֹ הַמְשֻׁמָּד, (טוּר ס"ד בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ) אֲפִלּוּ הִפְקִיד הַמָּמוֹן בְּיַד יִשְׂרְאֵלִים אֲחֵרִים, וַאֲפִלּוּ הָיוּ לוֹ בָּנִים בְּגַיּוּתוֹ. אֲבָל אִם הַנִּפְקָדִים שָׁלְחוּ יָד בְּמָמוֹן הַפִּקָּדוֹן בְּחַיֵּי הַמְשֻׁמָּד, אוֹ שֶׁבִּקֵשׁ הַמְשֻׁמָּד הַמָּמוֹן וְלֹא רָצוּ לִתְּנוֹ לוֹ, וְיֵשׁ לָהֶן עֵדִים עַל זֶה, זָכוּ בַּמֶּה שֶׁבְּיָדָן וְאֵין יוֹרְשָׁיו יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיַּד הַנִּפְקַד, הֵן בְּחַיֵּי הַמְשֻׁמָּד הֵן לְאַחַר מוֹתוֹ, דְּכָל הַמֻחְזָק בִּנְכָסָיו יָכוֹל לִזְכּוֹת בָּהֶן כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי (מָרְדְּכַי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם רַשִׁ"י). יִשְׂרָאֵל מְשֻׁמָּד שֶׁמֵּתָה לוֹ אִמּוֹ וְיֵשׁ לוֹ קְרוֹבִים מִן הָאָב, אִם הַמְשֻׁמָּד גָּדוֹל שֶׁרָאוּי לְקָנְסוֹ בִּירֻשָּׁתוֹ, גַּם יוֹרְשָׁיו אֵינָן יוֹרְשִׁין, וְנִשְׁאֲרָה הַיְרֻשָּׁה לִשְׁאָר יוֹרְשֵׁי הָאֵם. וְאִם הַמְשֻׁמָּד קָטָן שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִקְנֹס, יוֹרְשָׁיו, יוֹרְשִׁין אִמּוֹ. וּבַעַל יוֹרֵשׁ בִּמְקוֹם אִשְׁתּוֹ הַמְשֻׁמֶּדֶת, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת אָבִיהָ לְאַחַר שֶׁהִשְׁתַּמְּדָה וּמֵתָה אַחַר כָּךְ, הַבַּעַל יוֹרֵשׁ; מֵאַחַר דְּיָדוֹ כְּיָדָהּ, אֵין שַׁיָּךְ קְנָס (מָרְדְּכַי פֶרֶק הנ"ל ות"ה סִימָן שמ"ט).
ג לֵאָה נִשְׁבֵּית וְאִמָּהּ קִבְּצָה מָעוֹת לְפִדְיוֹנָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁמְעָה שֶׁהֵמִירָה וְנִטְמְעָה בֵּין הַגּוֹיִים, אִם אִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר לְכָל אֶחָד מַה שֶּׁנָּתַן, יִהְיֶה הַקֶּרֶן קַיָּם לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים. וְאִם יִתָּכֵן לִפְדּוֹת בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אוֹתָהּ שְׁבוּיָה, תִּפָּדֶּה בָּהֶם וְעַיֵּן בְּיוֹ"ד סִימָן רנ"ג סָעִיף ז'.
א סָעִיף א ותנאי מועיל בירושה ע' בסמ"ע סעיף קטן ד' עד מהתימה שהשמיטו המחבר עכ"ל וכבר כתבו בטי"ד סי' קמ"ו ס"ד ע"ש:
ב סָעִיף ב זכו במה שבידן כו'. הקשה חתני הנבון הר"ר מאנש דרש"י פסק כן משום דס"ל דגבי מסור לא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ומשמע מדבריו להדיא דאי הוי קי"ל גבי ממון מסור אסור לאבדו ביד לא היה זוכה כאן וא"כ הרי אנן קי"ל דממון מסור אסור לאבד ביד וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל הפוסקי' והטור לקמן ס"ס שפ"ח סי"ג ואף להי"א בהג"ה שם דמותר ליטלו לעצמו היה זוכה כאן אבל מ"מ לא ה"ל להרב לכתוב כאן הדין בפשיטות כיון דאיכא דפליגי על הי"א שם וגם כבר כתבתי שם שמהרש"ל חולק שם על הי"א ושכן עיקר וגם מדברי רש"י גופא כאן משמע להדיא דחולק בזה:
א סָעִיף א העכו"ם יורש את אביו דבר תורה. ילפינן לה מדכתיב כי לבני לוט נתתי את ער ירושה ועפ"ר:
ב סָעִיף א והגר אינו יורש כו'. דכקטן שנולד דמי:
ג סָעִיף א שמא יחזור למרדו. ל' גמרא הוא שמא יחזור לסורו ופי' הרמב"ם והמחבר שיחזור למרדו ועפ"ר שם כתבתי שרש"י פ"ק דהוריות לא פירש כן:
ד סָעִיף א ותנאי מועיל בירושה זו. פי' שיכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולעקור נחלה ונקט ל' הרמב"ם רפ"ו דנחלות דקאי אל' דכ' (הרמב"ם) לפני זה בר"פ שם דבשאר ירושות אינו מועיל תנאי וע' בטור שכתב ז"ל ועכו"ם וגר שירשו אביהן יכול הגר לומר להעכו"ם טול אתה עכו"ם ויין נסך ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור והוא משנה פ"ו דדמאי והטעם כיון דאינו יירש את אביו מן התורה לא מחשב כאילו הוא ברשותו מ"ה יכול להתנו' כן ולא אמרי' שהגר נהנה מעכו"ם ומהתימא שהשמיטו המחבר:
ה סָעִיף א אפי' הי' לו בן שלידתו בקדושה. כבר כתב המחבר ג"כ זה בר"ס ער"ה ע"ש:
ו סָעִיף א אם אין עכו"ם יודעין כו'. אבל אם יורשי העכו"ם או שאר עכו"ם יודעים זה קאי בעון כ"כ שם המרדכי ונראה דהטעם הוא כיון דהעכו"ם יורש את אביו הוא בכלל גזילה וגזל העכו"ם אסור אבל אם אינו יודע הוא בכלל אבד' ☜ובע"ש כ' דבידוע צריך להחזיר משום קידוש השם:
ז סָעִיף ב ישראל שהמיר יורש כו'. למדו זה מדכתיב כי ירוש' לעשו נתתי את הר שעיר:
ח סָעִיף ב ואם ראו ב"ד לאבד כו'. מהרא"י בת"ה סי' שמ"ט למד מכאן דלאו בכל ענין קנסו והפקיעו חז"ל המומר מירושתו כ"א כשראו שודאי לא יחזור לכשרותו ומה"ט מסיק וכ' שם דכשהמומר קטן עדיין הקרוביו מאביו ירשוהו וכמ"ש מור"ם בסמוך בסוף ההג"ה ע"ש:
ט סָעִיף ב ואם יש לו בנים. ☜ ה"ה אם יש לו אב תנתן הירושה לאב מרדכי בקדושין בשם ראבי"ה וז"ש מור"ם יורש קרובו המומר כו':
י סָעִיף ב וי"א שמניחין הירושה בב"ד כו'. דין זה ודין שלפני זה דנפלו נכסיו קמי יורשיו כו' שניהן כתבן הטור בשם הרא"ש ומור"ם ז"ל כתבו בל' י"א משום דמהרא"י בסי' שמ"ט הקשה דברי הרא"ש הנ"ל אהדדי וכ' דדין הראשון הוא כשהב"ד רואין שאין תקנה למומר זה לומר אולי ישוב ובדרישה כתבתי דנ"ל לחלק דודאי מניחין הירושה בב"ד אולי יחזור וישוב ויתנו לו אלא שבדין קמא איירי שהמומר רצה ליתן לאמו (וכמ"ש בטור המעשה) ובזה קאמר דבכה"ג מוטב שיתנהו לבתו ע"ש:
יא סָעִיף ב אפי' הפקיד הממון כו' פירוש ולא אמרינן שהנפקד שבידו הממון יזכה בממון משום דנכסיו הן הפקר אם לא ששלח בהן יד בחייו תחלה כדמסיק:
יב סָעִיף ב גם יורשיו כו'. והטעם דמומר לעכו"ם נחשב כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל ליורשיו מאביו משא"כ קטן דלא קנסוהו ולא חפקוהו חז"ל מירושתו מ"ה אף שאין נותנין בידו הירושה בעודו מומר מ"מ אינו נחשב כמת אלא יורש את אמו ומזכה לקרוביו מאביו בירושתו:
יג סָעִיף ב ובעל יורש במקום אשתו המומרת. קמ"ל דאע"פ שהיא גדולה ובמומר גדול קאמרי' שאין יורשיו יורשין זכותו בירושת אמו כנ"ל שאני בעל דלאביי ידו כידה ולרבא יד הבעל עדיפא מיד אשתו כדאיתא בפרק החולץ ומ"ה מיד כשמת מורישה של המומרת נפלה הירושה קמיה דבעל טפי מלקמה דידו עדיפא מידה לרבא דקי"ל כוותיה משא"כ בשאר יורשין שאין להם צד זכייה בנכסי קרובים בחייהם כ"כ בת"ה שם ס"ס שמ"ט ומור"ם דסיים וכתב דידו כידה קיצור לשונו נקט משום דגם לאביי דס"ל דידו כידה עדיף הבעל עכ"פ משאר יורשי מומר דאין להם זכייה בהירושה בחייו וכנ"ל:
יד סָעִיף ג אם אי אפשר להחזיר כו'. ז"ל תשו' הרא"ש והביא' הטור כיון שנטמעה בין העכו"ם ונשאת וילדה בנים ודאי לא זכתה ממעו' שנתנדבו לצורך פדיונה ולא יזכו בו בניה אחריה דאדעתא דהכי לא התנדבו שתאכלם בעכו"ם. שהרי לא התנדבו אלא לפדיונה הלכך אם היה אפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה מוטב דהרי לא יצא מרשותם עד שתפדה אבל זה א"א כי יוציאו על זה יותר מן הקרן הלכך יעשו בו צרכי רבים ויותר הוח טוב לפדיון שבוים ויהי' הקרן קיים אם תוכל לפדות באחרית הימים אותה שבוייה שתפדה בהן עכ"ל:
א סָעִיף ב זכו במה שבידן עש"ך ס"ק כ' שהקשה כיון שכתב בסי' שפ"ח די"א דמותר ליטול לעצמה אף דאיכא דפליגי על הי"א לא היה לו לכתוב כאן הדין כן בפשיטות כיון דאיכ' דפליגי וגו' ע"ש ותמוהין דבריו דהא כיון שרש"י פסק בפשיטות שא"י להוציא מידו והוא מטעם כיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר א"כ מכ"ש דשפיר כתב הרמ"א שאין מוציאין מידו כיון די"א שמותר ליטול לעצמו ודיעה זו היה נראה לעיקר בעיניו מדלא הביא י"א השני בסי' שפ"ח:
א סָעִיף א מועיל. פי' שיכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולעקור נחלה ובטור כת' וז"ל ועובד כוכבים וגר שירשו אביהן יכול לומר להעובד כוכבים טול אתה ע"ג ויי"נ ואני מעות ואם משבאו לרשותו אסור והוא משנה בדמאי פ"ז והטעם כיון דאינו יורש אביו מן התורה לא מחשב כאילו הוא ברשותו מש"ה יכול להתנות כן ומהתימא שהשמיטו המחבר עכ"ל הסמ"ע וכבר כתבו ביו"ד סי' קמ"ו ס"ד. ש"ך:
ב סָעִיף א יודעין. אבל אם יודעין צריך לפרוע להן נרא' הטעם כיון דהעובד כוכבים יורש את אביו הוי בכלל גזילה וגזל עובד כוכבים אסור ובע"ש כת' דבידעי צריך להחזיר משום קידוש השם. סמ"ע:
ג סָעִיף ב ראו. בת"ה למד מכאן דלאו בכל ענין קנסו חז"ל והפקיעו המומר מירושתו כי אם כשראו שודאי לא יחזור לכשרותו. שם:
ד סָעִיף ב זכו. הקשה חתני הנבון הר"מ דרש"י פסק כן משום דס"ל דגבי מסור לא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משמע מדבריו להדיא דאי הוי קי"ל גבי ממון מסור דאסור לאבדו בידים וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים בסי' שפ"ח סי"ג ואף להי"א בהג"ה שם דמותר ליטלו לעצמו א"כ הי' זוכה כאן מ"מ לא ה"ל להרמ"א לכתוב כאן הדין בפשיטות כיון דאיכא דפליגי על הי"א וגם כ"כ שם דמהרש"ל חולק על הי"א ושכן עיקר וגם מדברי רש"י גופיה כאן משמע להדיא דחולק בזה. ש"ך:
ה סָעִיף ב יורשיו. הטעם דמומר לעבודת כוכבים נחשב כמת ואין הבן יורש אמו בקבר להנחיל ליורשיו מאביו משא"כ קטן דלא קנסוהו ולא אפקוהו חז"ל מירושתו ואף שאין נותנין הירוש' לידו מ"מ אינו נחשב כמת אלא יורש את אמו ומזכה לקרוביו מאביו בירושתו. סמ"ע:
ו סָעִיף ב כידה. קמ"ל בזה דאע"פ שהיא גדולה וכבר נתבאר דבגדול אין יורשיו יורשין זכותו שאני בעל דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה כדאיתא בפ' החולץ ומש"ה מיד שמת מורישה נפלה הירושה קמי בעל טפי מלקמה דקי"ל כרבא משא"כ בשאר יורשין שאין להן צד זכיה בנכסי קרובם בחייהן כ"כ בת"ה שם והרמ"א קיצר בלשונו. שם:
ז סָעִיף ג שבויים. לשון תשו' הרא"ש הביאו הטור אם הי' אפשר להחזיר לכל אחד כו' אבל זה א"א כי יוציאו ע"ז יותר מן הקרן הלכך יעשו בו צרכי רבים ויותר טוב לפדיון שבוים ויהי' הקרן קיים כו'. שם:
א סָעִיף ב זכו במה שבידן. עבה"ט שכ' הקשה חתני הנבון כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנ"ד שכתב ליישב קושיא זו על נכון (גם בנה"מ תמה על קושיא זו) . וע"ש עוד שנשאל מחותנו הגאון רע"ק איגר זצ"ל בנפקד שיש בידו פקדון שט"ח חילוף כ' ושוב המפקיד המיר דתו לעכו"ם ומת בהעזבו דת והניח יורשים ישראלים והלוה עני והיורשים אינם יודעים מהח"כ אם המפקיד יוצא ידי שמים אם לא יודיע להיורשים כדי שלא ינגשו את הלוה העני וספיקתו במ"ש רמ"א דבפקדון בעינן דוקא ששלח יד בהפקדון בעוד המומר חי אבל זולת זה צריך להחזיר ליורשים וי"ל דמלוה דלהוצאה ניתנה ל"ב שליחות יד דתביעה בחיי המומר דממילא פקע שעבודו ואין הלוה מחוייב לשלם להיורשים כלל. והשיב ע"ז באריכות להסכים עמו העלה ע"ד חותנו הגאון הנ"ל דבמלוה דלהוצאה נותנה ממילא פקע שעבודו (וכתב שם דבב"י בשם תשובה אשכנזית יש ט"ס מה דמסיים מנ"ל דחשיב שליחות יד וצ"ל מנ"ל דלא חשיב ש"י כי באמת דעתו דחשיב ש"י) ובר מן דין מי יכול להוציא ממון מהלוה נגד דעת רבינו ברוך שבמרדכי ב"ק סי' קצ"ד שהוא י"א דמייתי רמ"א סי' שפ"ח סי"ג כו' (עמ"ש שם סק"ו) ומסיים מכל הלין נלע"ד פשוט דאיסורא קא עביד הנפקד אם מוציא השטר ומסרו ליד היורשים הנ"ל ואם ירצה לצאת י"ח מכל וכל יבליע להיורשים דמי ניירא בעלמא לצור ולצור ע"ש. וצ"ע מהרי"ו סי' א' דמייתי ד"מ אות ב' דלכאורה משמע משם דגבי הלואה יש חילוק בין אם הגיע זמן פרעון או לא ודיקא בלא הגיע זמ"פ זכה עש"ה:
א סָעִיף א וישראל כו' אם כו'. ב"ק קיג ב' ועסי' שמ"ח ס"א בהג"ה:
ב סָעִיף ב ישראל כו'. עבה"ג אע"ג שי"ל דה"ק דלמא מומר מוריש לבניו וכמש"ל ואם יש כו' מ"מ כמו שמוריש כן יורש וכמ"ש בסנהדרין אע"פ שחטא כו'. מרדכי ורא"ש:
ג סָעִיף ב ואם ראו כו'. עתוס' דע"ז כו ב' בשם הירושלמי והרא"ש בפ"ה דב"מ סי' נב כותאי דקסרין מותר להלותן ברבית ואף שי"ל דרבית שאני משום דאינו מצוה להחיותו מ"מ עיקר הטעם משום הפקר ב"ד:
ד סָעִיף ב ואם יש כו'. כנ"ל ולדידהו כיון דלא עבדו אסורא לא קנסינן כמ"ש בכמה מקומות לדידיה קנסו כו' ובסוף ב"ק יכין רשע כו'. ובפ' האשה רבה איהי כו' זרעה כו' רק משום דתנאי כתובה ככתובה:
ה סָעִיף ב ואפי' נתן כו'. ר"ל ירושתו שירש מאביו נתן לאחרים לא זכו כיון שהוא אינו יורש את אביו כמ"ש בתשובה שב"ד קנסו המומרים וכמ"ש בש"ע קמו יורשיו כאלו הם יורשי אביו וכמ"ש בב"ב קנט א' בן שמכר בנכסי אביו בחיי כו' מכח אבוה דאבא כו' ושם בן בכור כו' וה"נ ואין מתנתו כלום כיון שאין זוכה בהם מתקנת חכמים האחרונים כנ"ל וע' כלל יז סי' י':
ו סָעִיף ב וי"א כו'. כ"כ בקדושין שם וכמ"ש בפ"ק דכתובות גבי קנס אע"ג דזכתה מדאורייתא יהבינן לה דאזלה כו':
ז סָעִיף ב וישראל כו'. כנ"ל:
ח סָעִיף ב אפי' הפקיד כו'. דדוקא בגר שא"ל יורשין הנפקד זכה בהן כמ"ש סי' ער"ה:
ט סָעִיף ב ואפי' כו'. דלאו בניו הן כמ"ש בפ"ב דיבמות:
י סָעִיף ב אבל אם כו' דכל המוחזק כו'. דפליגי בסוף ב"ק ממון מסור כו' וכ"ש מומר וכיון דלא איפסיקא הלכתא אין לנו כח להוציאה כל שזכה בחיי המומר אבל כ"ז שלא שלח יד ה"ה בפקדון אצלו ולא זכה בחייו ולאחר מיתה זכו מיד היורשין וע' בכתובות פ"ה א' א"ל אית לך סהדי דתבעוהו כו':
יא סָעִיף ב ישראל כו' אם כו'. דחשבינן ליה כמת ואין הבן יורש את אמו בקבר כו' משא"כ בהנ"ל שאומר מכח דאבוה דאבא קאתינא כנ"ל:
יב סָעִיף ב ובעל יורש כו'. כמו באשה שהלך בעלה למ"ה ונשאת ועתוס' דיבמות פט ב' ד"ה כיון כו' וכמש"ש צ"א א' מ"ד לדידה כו' אלא משום דתנאי כתובה ככתובה כמ"ש בר"פ אע"פ וכיון שמכחה הן באין לא עדיפי אינהו מדידה וז"ש לעיל אם המומר גדול כו' משא"כ כאן דידו כידה כמש"ו וקי"ל כרבא דידו עדיפא מידה ועבמרדכי דקדושין שם וז"ש אין שייך קנס וכנ"ל לדידה כו' וכיון דידו כידה זכה:
יג סָעִיף ג לאה כו'. כמ"ש בפ"ק דכתובות יהבינן לה דאזלה כו' כנ"ל וכ"ש בכה"ג דאדעתא דהכי לא יהבו לה ודמי להא דאמרינן בב"ב קמ"ה הרי שהלך כו' ול"ד למ"ש מותר שבוי כו' דהתם נעשה למה שהתנדבו וזכה במותר משא"כ כאן ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.