א מִי שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אוֹ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת, וְהַגְּדוֹלִים צְרִיכִים לְהוֹצִיא יוֹתֵר בְּמַלְבּוּשִׁים וְהַקְּטַנִּים צְרִיכִים לְהוֹצִיא יוֹתֵר בִּמְזוֹנוֹת, אֵין נִזּוֹנִים וְלוֹבְשִׁים מִן הָאֶמְצַע, אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה וְכָל אֶחָד יִלְבֹּשׁ וְיִזּוֹן מִשֶּׁלּוֹ. וְדַוְקָא בְּשֶׁמִּחוּ מְחָאָה מְהַנֵּי אֲפִלּוּ כֻּלָּם גְּדוֹלִים (הַמ"מ פ"ט מֵהִלְכוֹת נְחָלוֹת), אֲבָל בִּסְתָם, נִזּוֹנִים וּמִתְפַּרְנְסִים אֵלּוּ עִם אֵלּוּ, דִּסְתָמָן שֻׁתָּפִין נִינְהוּ וּמוֹחֲלִים זֶה לָזֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק בְּזֶה:
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁאֵין תּוֹעֶלֶת לַקְּטַנִּים בַּמֶּה שֶׁלּוֹבְשִׁים הַגְּדוֹלִים. אֲבָל גְּדוֹל הָאַחִים הַנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בַּנְּכָסִים, וְיֵשׁ תּוֹעֶלֶת לַקְּטַנִּים בַּמֶּה שֶׁהוּא מְלֻבָּשׁ יָפֶה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו נִשְׁמָעִים, הֲרֵי זֶה לוֹבֵשׁ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת. וְאִם מִחוּ בְּיָדוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדָן:
ג נָשְׂאוּ גְדוֹלִים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם, יִשְּׂאוּ הַקְּטַנִּים ג"כ מִכְּלָל הַנְּכָסִים וְאַחַר כָּךְ יַחֲלֹקוּ. נָשְׂאוּ הַגְּדוֹלִים בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם, וְאָמְרוּ הַקְּטַנִּים לְאַחַר מִיתַת אֲבִיהֶם: הֲרֵי אָנוּ נוֹשְׂאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָׂאתֶם אַתֶּם, אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם, אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם נָתַן. הַגָּה: מִי שֶׁשִּׁדֵּךְ בְּנוֹ וְקָצַב לִתֵּן נְדוּנְיָא וּמֵת קֹדֶם שֶׁנִּכְנַס לְחֻפָּה, אֵין נוֹטְלִין הַנְּדוּנְיָא אֶלָּא מֵחֶלְקוֹ, שֶׁהֲרֵי לֹא זָכָה בָּהּ בְּחַיֵּי אָבִיו (תְּשׁוּבַת מהרי"ו סִימָן ק"י). מִי שֶׁפְּדָאוֹ אָבִיו מִן הַתְּפִיסָה, מְנַכִּין לוֹ אַחַר כָּךְ מֵחֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ, וְלָא אַמְרִינָן שֶׁאָבִיו נָתַן לוֹ מַתָּנָה, רַק הִלְוָה לוֹ; אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ אֻמְדַּן דַּעַת שֶׁהָאָב נָתַן בְּמַתָּנָה (שָׁם סִימָן ק"י).
ד הִשִּׂיא הָאָב אֶת בְּנוֹ וְעָשָׂה לוֹ מִשְׁתֶּה, וְהָיְתָה הַהוֹצָאָה מִשֶּׁל אָב, וְנִשְׁתַּלְּחָה שׁוֹשְׁבִינוּת לְזֶה הַבֵּן בְּחַיֵּי הָאָב, כְּשֶׁהִיא חוֹזֶרֶת לְאַחַר מִיתַת הָאָב, חוֹזֶרֶת מִן אֶמְצַע. אֲבָל אִם הוֹצִיא הַבֵּן בַּמִּשְׁתֶּה מִשֶּׁלּוֹ, אֵינָה חוֹזֶרֶת אֶלָּא (מֵחֵלֶק) הַבֵּן שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה לוֹ בִּלְבַד.
ה הָאָב שֶׁשָּׁלַח שׁוֹשְׁבִינוּת בְּשֵׁם אֶחָד מִבָּנָיו, כְּשֶׁתַּחֲזֹר הַשׁוֹשְׁבִינוּת לְאוֹתוֹ הַבֵּן הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. אֲבָל אִם שְׁלָחָהּ הָאָב בְּשֵׁם בָּנָיו סְתָם, כְּשֶׁתַּחֲזֹר תַּחֲזֹר לָאֶמְצַע, וְאֵין זֶה שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה לוֹ חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ עַד שֶׁיִּשְׂמְחוּ בוֹ כֻּלָּם, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם שׁוֹשְׁבִינִים, שֶׁבְּשֵׁם כֻּלָּם נִשְׁתַּלְּחָה. לְפִיכָךְ, אִם שָׂמַח בְּמִקְצָתָם, מַחֲזִיר חֵלֶק זֶה שֶׁשָּׂמַח עִמּוֹ בִּלְבַד, וַהֲרֵי הוּא לָאֶמְצַע:
א סָעִיף א ודוקא כשמיחו כו'. ויש מי שחולק כו' עד"ר ופרישה שם כתבתי טעם אלו החולקין כאן וס"ל דיכול לתבוע מותר חלקן אפי' לשעבר במה שכלה ונאבד וגם לא חלקו בין מה שעליהן ובין מה שעל אשתו ובניו ובסי' רפ"ח חלקו הטור והמחבר באלה ושאין שמין מה שכבר כלה ע"ש שכתבתי כמה ישובים ואינם נוחים לי מפני סתימת דברי הטור והמחבר לכן היה נראה לחלק דדוקא לקמן בסי' רפ"ח דלא איירי בגדולים וקטנים אלא הן שוין וקפידתן אינו אלא בבגדים מה שתיקן אחד לנפשו או לאשתו ובניו יותר מאחרים בזה י"ל דמתחלה כ"ז שלא גילו דעתן להקפיד היה כוונתן שלא להקפיד אלא כל א' יכסה במה שירצה וכשיראה שחבירו יעשה לו ולאשתו בגד טוב גם הוא יעשה כן משא"כ כאן דאיירי בגדולים ובקטנים שגדולים צריכים יותר בבגדים מה שאין שייך בקטנים והקטנים צריכין יותר במזונות שאין שייך בגדולים אין סברא לומר שנתרצו בתחלה לזה מ"ה ס"ל לר' ישעיה דיכולין לתבוע זה את זה אף במה שכבר כלה:
ב סָעִיף ג ה"ג נשאו הגדולים לאחר מיתת אביהן מהאמצע. וכ"כ בטור אבל ברמב"ם ליתא:
ג סָעִיף ג אין נוטל הנדוניא אלא מחלקו שהרי לא זכה בו. במהרי"ו סי' ק"ד כ"כ וכתב דאפי' נתקשר אביו בקנין האי קנין לא קאי אאותו בן אלא קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו שאם יעבור ולא יתן כמדובר שיתן לקנס שכנגדו ומסיק שם בסי' ק"ה בשם תשובת מוהר"ם דכשמת האב קודם שהגיע זמן הנשואין ואין המשדך והאחין רוצים לקיים מה שקיבל עליו אביו פטורים מהקנס וע' בא"ע סי' נ' סעיף ו' בהג"ה:
ד סָעִיף ג שהרי לא זכה בה בחיי אביו ז"ל מהרי"ו שם בסי' ק"ד נראה דלא זכה הבן בכל מה דקצב לו אביו אלא יחלקו בשוה דמאיזה טעם יזכה דאין כאן מתנת שכ"מ ולא מצוה מחמת מיתה ואי משום מצוה לקיים דברי המת הא כתבו התוס' דלא אמרי' מצוה לקד"מ אלא היכא דהושלש מתחלה לכך ואי משום אומדנא דעת אביו כיון דנדר לו כ"כ אמדינן דעתי' דניחא ליה לקיים מאן לימא לן דדעתו הי' שיטול כל זה בראש דוק לאידך גיסא דלמא כל מה שקצב לו היינו דוקא בחייו אבל לאחר מותו כיון דנפלו נכסיו קמיה בניו ולהאי בן נמי אית ליה חלק בהדייהו לא ניחא ליה להאב להעביר נחלה משאר בנים כ"ש היכא דחלק ירושתו יגיע לשיעור הנדוניא שקצב לו אביו כו' ע"ש ודומה לזה חזר וכתב מהרי"ו בסי' קמ"ב בראובן ששידך בתו ופסק לה נדוניא ומת ראובן קודם שהשיאה ופסק דפשוט הוא דלא ליקח דבר זה מן האמצע רק אותה הבת המשודכת תתנה מחלק ירושתה כו' עד ולכל היותר אין ליקח מן האמצע אלא סך המבואר בכתב הקנס ואין לדמות האי מילתא למה שפסק מוהר"ם (לפטור אותה מהקנס) ל"ד דהתם לא הי' שט"ח רק קנס בעלמא ומ"ה פטורים באונס אבל היכא דאיכא שט"ח הוא כמו הלואה דלא מהני טענת אונס עכ"ל:
ה סָעִיף ה עד שישמחו בו כלם פירוש בשעה שישאו נשים וישמחו בו כדרך ששלחו לו בשעת נישואין ודוקא כשישאו כולם אז משלח לכל א' חלקו בשעת נישואיו וזהו שמסיק וכ' שהרי כולם שושביניו ור"ל בשעה ששלח אביהן הי' דעתו על כל בניו לחזור ולשלוח לכל אחד חלקו ולפיכך אם שמח במקצתן פי' אם מקצת מהן נשאו נשים מחזיר אותו חלק דכל א' לבדו ואפי' אם יתרצו כל האחין שישלח כל דמי שושבינות בנשואים דאחר מהאחין וישמחו שם עמו כולן יחד אין זה שנשתלח לו מחוייב לשלחן ביחד אלא לכל אחד חלקו כשישא אשה וכן מוכח ומבואר בגמ' ובפוסקים וק"ל:
ו סָעִיף ה ומ"ש והרי הוא לאמצע פי' שיחלקו כל האחים באותו חלק כן הוא דעת הרמב"ם אבל הראב"ד וגם ר"י הלוי והטור כתבו דהוא של אותו שנשא והמ"מ כ' טעם לדברי הרמב"ם ז"ל כיון דאם לא ישאו אחרים נשים או ישאו אלא שלא ישאו כדרך שנשא זה שנשתלח לו השושבינות (בדרך שנתבאר בא"ע סי' ס' ע"ש) אזי יהי' זה שנשתלח לו פטור מלשלוח לו והרי אביהן דעתו הי' לזכות בהמתנה ששלח לכל בניו ואיך יהנה זה שנושא במה שנשלח לו לבד והאחרים לא יבואו להנות מחלקן דאין אומרים בזה להניח הודאי על סמך הספק ועוד דפשטא דברייתא הכי משמע דקתני חוזרת לאמצע עכ"ל ודעת הטור ואינך הנ"ל נראה דהוא דבשעה ששלח אביהן בשם כולם דעתו הי' כאלו נתן לכל אחד מבניו חלקו מהמתנה שכל אחד ישלחנו בשמו לזה שנשתלח לו ואז הי' זה שנשתלח לו חייב להחזיר לכל א' מהן חלקו לבדו בשעה שישא כמו שנשא היא וע' דרישה:
א סָעִיף א שחולק. הטעם דס"ל דיכולים לתבוע חלקן המותר אפי' לשעבר במה שכלה ונאבד והא דכאן לא חלקו בין מה שעליהן ובין מה שעל אשתו ובניו ובסי' רפ"ח חלקו הט"ו בכך ושאין שמין מה שכבר כלה ונראה לחלק דדוקא התם דלא איירי בגדולים וקטנים אלא הן שוין וקפידתן אינו אלא בבגדים מה שתיקן אחד לנפשו או לאשתו ובניו יותר מאחרים בזה י"ל דמתחלה כל זמן שלא גילו דעתן היה כוונתן שלא להקפיד אלא כל אחד יכסה במה שירצ' וכשיראה חבירו שהוא עושה לו ולאשתו בגד טוב גם הוא יעש' כן משא"כ כאן דאיירי בגדולים וקטנים שהגדולים צריכין יותר בגדים והקטנים צריכין יותר מזונות אין סברא לומר שנתרצו בתחלה לכך מש"ה ס"ל דיכולין לתבוע זה את זה במה שכבר כלה עכ"ל הסמ"ע עיין בתשו' רשד"ם סי' שכ"ה של"ג שמ"ב ושמ"ז:
ב סָעִיף ג אלא מחלקו. ואפי' נתקשר אביו בקנין האי קנין לא קאי אאותו בן אלא קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו שאם יעבור ולא יתן כמדובר שיתן קנס לשכנגדו כ"כ במהרי"ו שם. סמ"ע:
ג סָעִיף ד השיא. עיין בתשו' רש"ך ס"ג סי' פ' מדין המשיא את בנו הגדול בבית ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ה. ש"ך:
א סָעִיף ב ואם מיחו בידו כו'. כתב בספר שער משפט וז"ל ואע"ג דבלא מיחו אף שאינו גדול האחין מבואר בס"א דבסתמא נזונין ומתפרנסין אלו עם אלו דמוחלין זה לזה מ"מ יש חילוק בין גדול הבית לאחר דבאחר אף שכבר עשו והלבישו עצמן יש בידם למחות במה שעדיין לפנינו אבל בגדול הבית בעינן שמיחו תחלה בשעה דלבש וכיסה אבל אם לא מיחו מתחלה כלל מחול אף להבא ואין שמין חח"כ אף מה שעליו כ"כ הנ"י פ"ק דב"ק והדרישה וע"ש:
ב סָעִיף ג אלא מחלקו. עבה"ט. וע' באה"ע סימן נ"א בח"מ ס"ק י"א ובב"ש סק"ט כמה חילוקי דינים בזה וע' בספר שער משפט מ"ש בזה. ויש לע' בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' כ"ט שרמזתי בפ"ת שם סק"ז עש"ה:
ג סָעִיף ג מי שפדאו אביו כו'. ע' בספר שער משפט לעיל סימן ע"ט סק"ב הביא בשם תשובת ש"י סימן נ"ה שכתב דדוקא גבי שביה כיון דמחוייב האב לפדותו לא אמרינן שבמתנה נתן לו אבל מה שנותן האב ברצון אמרינן שמתנה היא דאל"כ למה עשה כן כו' והוא ז"ל כתב דראייתו שם אינו ראיה מספקת אך סברתו מוכרחת דודאי היכא דנותן לו בסתם ומת אין היורשים יכולים להוציא ממון מספק ע"ש. גם בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס קל"ג הסכים לדברי השא"י הנ"ל ומהאי טעמא פסק שם אודות שצוה האב שבנו הבכור לא יטול פי שנים ובזה הדין ברור דלא אמר כלום כמו שכתב בש"ע סי' רפ"א ס"ד אך היורשים טענו שאביו אמר שנתן לבנו הבכור בערך חמשה מאות ר"ט ובשביל זה צוה שלא יטול פי שנים ולכן רוצים לנכות לו סך הנ"ל ובכור טוען שנתן לו הכל במתנה וכתב אף שכתב הרמ"א סי' רפ"ו מי שפדאו אביו מן התפיסה מנכין לו כו' כבר כתב בתשובת שא"י משום שנתפס היה מן הכרח שיפדה אותו ולא נתן לו במתנה משמע אי לאו דנתפס יכול לטעון שנתן לו בתורת מתנה ואין אביו נאמן במגו כו' ולכן בנ"ד כיון דבמה שאמר אביו לא יטול פי שנים דבריו בטלים א"כ אין לו על בנו הבכור אלא כמו שמצוה שפלוני חייב לי כך וכך ואותו פלוני טוען שבמתנה נתן לו או מחל לו דנשבע היסת ונפטר ה"נ דכוותיה ופסקנו הלכה למעשה שישבע בנו הבכור היסת נגד היורשים שאביו נתן לו דרך מתנה גמורה ונוטל אח"כ חלק בכורתו ע"פ ד"ת עכ"ד ע"ש:
א סָעִיף א ודוקא כו'. בתוספתא ספ"ח הניח בנים גדולים וקטנים והיו גדולים ניזונין ובאין בשתיקה לא יאמרו הקטנים הרי אנו ניזונים כדרך שנזנתם אתם כו' הניח בנות גדולות וקטנות והיו גדולות ניזונות ובאות בשתיקה לא יאמרו קטנות הרי אנו ניזונות כדרך שנזנתם אתם כו' ר"ל בשתיקה שלא מיחו וכן לענין השבח וכמ"ש ר"ס רפז:
ב סָעִיף א ויש כו'. ממש"ס האי גדול אחא כו' וע"כ בשלא מיחו וכמ"ש תוס' בב"ק יא ב' ד"ה בגדול וכ"כ הרשב"א עצמו שם וכן מוכרח דאי בשמיחו מאי אחר ניחא להו כו' וכמש"ו בס"ב ואם מיחו כו' ופריך ממתני' והא אנן תנן כו' ומנ"י:
ג סָעִיף ג מי שפדאו כו'. כמש"ל ס"ס רמו בהג"ה:
ד סָעִיף ד אבל אם כו'. וכמש"ש נשתלחה לאביו מ' דוקא שאביו בעל המשתה. רי"ם:
ה סָעִיף ה ואין זה כו'. שכיון שכולם שושבינים שלו ולכולם חייב בשמחתם וכמש"ש וחוזרת בעונתה:
ו סָעִיף ה וה"ה לאמצע. כמ"ש במתני' חזרה לאמצע ומ' בכל פעם שחוזרת לאמצע דאל"כ הל"ל חוזרת לכולם כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.