א הַשּׂוֹכֵר בְּהֵמָה לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִישׁ, לֹא יַרְכִּיב עָלֶיהָ אִשָּׁה. וְהוּא הַדִּין לְגוֹי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאֻמָּנִין). מִיהוּ יֵשׁ אוֹמְרִים, דַּוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם עָבַר וְהִרְכִּיב עָלֶיהָ אִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּזּוֹקָה הַבְּהֵמָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם (הַמַּגִּיד פ"ד דִּשְׂכִירוּת בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ חוֹלְקִין (שָׁם לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם). וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם מִנְהַג הַמָּקוֹם לְהִתְיַקֵּר בִּרְכִיבַת הַנָּשִׁים, צָרִיךְ לְהוֹסִיף לוֹ כְּפִי הַמִּנְהָג (הַמַּגִּיד הַנִּזְכָּר לְעֵיל), לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִשָּׁה, יַרְכִּיב עָלֶיהָ אִישׁ.
ב שְׂכָרָהּ לִרְכֹּב עָלֶיהָ אִשָּׁה, מַרְכִּיב עָלֶיהָ כָּל אִשָּׁה, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, וַאֲפִלּוּ מְעֻבֶּרֶת וּמֵינִיקָה.
ג הַשּׂוֹכֵר אֶת הַחֲמוֹר לִרְכֹּב עָלֶיהָ, יֵשׁ לוֹ לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ כְּסוּתוֹ וְלָגִינוֹ וּמְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַשּׂוֹכֵר לַחֲזֹר בְּכָל מָלוֹן וּמָלוֹן לִקְנוֹת מְזוֹנוֹת. יֶתֶר עַל זֶה, הֲרֵי מְעַכֵּב עָלָיו בַּעַל הַחֲמוֹר. וְכֵן יֵשׁ לְבַעַל הַחֲמוֹר לְהַנִּיחַ עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים וְתֶבֶן וּמְזוֹנוֹת שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם, יֶתֶר עַל זֶה הַשּׂוֹכֵר מְעַכֵּב עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִקְנוֹת בְּכָל מָלוֹן וּמָלוֹן; לְפִיכָךְ, אִם אֵין שָׁם מֵאַיִן יִקְנֶה, מַנִּיחַ עָלָיו מְזוֹנוֹתָיו וּמְזוֹנוֹת בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל כָּל אוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים בְּשׂוֹכֵר סְתָם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג יָדוּעַ; אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג, הַכֹּל לְפִי הַמִּנְהָג:
ד הַשּׂוֹכֵר אֶת הַבְּהֵמָה לְהָבִיא עָלֶיהָ מָאתַיִם לִטְרִין שֶׁל חִטִּים, וְהֵבִיא מָאתַיִם לִטְרִין שֶׁל שְׂעוֹרִים, וּמֵתָה, חַיָּב, מִפְּנֵי שֶׁהַנֶּפַח קָשֶׁה לְמַשּׂוֹי, וְהַשְּׂעוֹרִים יֵשׁ לָהֶם נֶפַח. וְכֵן אִם שְׂכָרָהּ לְהָבִיא תְבוּאָה, וְהֵבִיא בְּמִשְׁקָלָהּ תֶּבֶן; אֲבָל אִם שָׂכְרָהּ לְהָבִיא עָלֶיהָ שְׂעוֹרִים, וְהֵבִיא בְּמִשְׁקָלָן חִטִּים, וָמֵתָה, פָּטוּר; וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
ה הַשּׂוֹכֵר אֶת הַבְּהֵמָה לָשֵׂאת עָלֶיהָ מִשְׁקָל יָדוּעַ, וְהוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ, אִם הוֹסִיף חֵלֶק מִשְּׁלֹשִׁים עַל הַשִּׁעוּר שֶׁפָּסַק עִמּוֹ וּמֵתָה, חַיָּב; פָּחוֹת מִכָּאן, פָּטוּר אֲבָל נוֹתֵן הוּא שְׂכַר הַתּוֹסֶפֶת (וְע"ל סִימָן של"ה ס"א).
ו שָׂכָר סְתָם, אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא מִשְׁקָל הַיָּדוּעַ בַּמְּדִינָה לְאוֹתָהּ בְּהֵמָה. וְאִם הוֹסִיף חֵלֶק מִשְּׁלֹשִׁים, כְּגוֹן שֶׁדַּרְכָּהּ לָשֵׂאת שְׁלֹשִׁים וְטָעַן עָלֶיהָ שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד, וּמֵתָה אוֹ נִשְׁבְּרָה, חַיָּב.
ז הַכַּתָּף, שֶׁהוֹסִיף עַל מַשָּׂאוֹ קַב אֶחָד וְהֻזָּק בְּמַשָּׂא זֶה, חַיָּב בִּנְזָקָיו; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בֶּן דַּעַת וַהֲרֵי הוּא מַרְגִּישׁ בְּכֹבֶד הַמַּשָּׂא, יַעֲלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁמָּא מֵחֲמַת חָלְיוֹ הוּא זֶה הַכֹּבֶד. הַגָּה: הַלּוֹקֵחַ חֲמוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וְעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ, וְכַוָּנָתוֹ לִתֵּן לוֹ שְׂכָרוֹ, הָוֵי כְּשׁוֹאֵל שֶׁלֹּא מִדַּעַת וְהָוֵי גַזְלָן. וְאִם הַחֲמוֹר עוֹמֵד לִשְׂכֹּר, לָא הָוֵי גַזְלָן. וּמִיהוּ, אִם מִחוּ בוֹ בְּנֵי בֵיתוֹ וְאוֹמְרִים שֶׁבַּעַל הַחֲמוֹר צָרִיךְ לַחֲמוֹרוֹ, הָוֵי כְּשֶׁלֹא מִדַּעַת וְהָוֵי גַזְלָן. וְאִם לְקָחוֹ לְהַצִּיל אֶת שֶׁלּוֹ, וְרוֹצֶה לִתֵּן לְבַעַל הַחֲמוֹר הֶפְסֵדוֹ, לָא הֲוֵי גַזְלָן, דִּתְנַאי בֵית דִּין הוּא (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן שט"ז), כְּדִלְעֵיל סִימָן רס"ד סָעִיף ה'. וְעַיִּןִ לְקַמָּן סִימָן רס"ד סָעִיף ה'. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן שס"ג סָעִיף ה' מִדִּינִים אֵלּוּ:
א סָעִיף א ויש חולקין. כ' בד"מ דהיינו תשוב' הרא"ש דלקמן סי' ש"ט סעיף ג' וריב"א במרדכי ולפ"ז ק"ק אמאי סתם הרב לקמן כהמחבר אבל נראה לחלק דשאני התם כיון שהזכיר המשכיר שיחזיר למחר אם כן ה"ל למידק דיודע בבהמתו וכן י"ל דמיירי ריב"א במרדכי שאמר המשכיר אני משכירה לך שירכוב עליה ישראל משא"כ הכא ששכרה איש סתם ואה"נ אלו שכרה סתם והמשכיר א"ל בפי' אני משכירה לרכוב עליה איש חייב וחילוק זה הוא בתלמידי רשב"א מביאם ב"י בס"ס זה והסכים עמהם ומביאו בד"מ ובסמ"ע לקמן ס"ק י"א בסתם וגם בלא"ה ל"ד לריב"א דכיון דסתם עכו"ם אינו חס על ממונו של ישראל הוי פשיעה גמורה ודוק:
ב סָעִיף ב מרכיב עליה כל אשה כו'. כ' הטור בשם הרמ"ה דוקא שכרה לאשה סתמא אבל לאשה זו א"י לשנות לאשה אחרת וכן למשא זה א"י לשנות למשא אחרת אפי' אינו כבד ממנו וי"א שיכול לשנותו אם אינו כבד ממנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ ר"י פרק האומנין בשם מפרשים וכן כ' הרב המגיד בשם רמב"ן ורשב"א גבי יין זה כהי"א ומביאם ב"י לקמן סי' שי"א ס"ד וכ"כ הע"ש והסמ"ע שם סתם וכן עיקר:
ג סָעִיף ב כל אשה כו'. ודוקא כשהשוכר או הבעלים הולכים עמם דאם לא כן אפילו מכבד לקל לא ישנ' שאין השוכר רשאי להשכיר כן כ' הטור בשם הרמ"ה ונראה דאם הוא אחד מבני ביתו יכול לשנות אפילו אינו הולך עמה דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ודוק:
א סָעִיף א לא ירכיב עליה אשה. שהיא כבידה:
ב סָעִיף א וה"ה לעכו"ם. דסתם עכו"ם אינו מקפיד על ממונו של ישראל:
ג סָעִיף א אינו חייב לשלם כיון דבהמה עומדת לרכוב עליה ג"כ אשה אע"ג דזה השוכר א"ל שירכיב עליה איש מ"מ לאו פשיעה מיקרי דאם א"ל לרכוב אשה היה ג"כ משכירה לו אלא שהיה צריך להוסיף מה בשכירתו גם זה יוסיף בשכירות ופטור מאונסין:
ד סָעִיף ב ואפילו מעוברת ומניקה. פי' אפילו תרוייהו אית בה שהיא מעוברת וג"כ מניקה וולדה עמה והטעם כיון דא"ל אשה סתם כל אשה בכלל ולד המניקה נגררת אחריה כן מפורש שם בגמ' (סוף דף ע"ט) ע"ש:
ה סָעִיף ג יש לו להניח כו'. פי' אפי' במקום שמצוי לקנות בכל מלון צורך מזונותיו לפי שאין דרך כו':
ו סָעִיף ג כסותו ולגינו. כ"כ ג"כ בטור ושם בפרישה כתבתי די"ג כסתו בלא וי"ו ופרשוהו מל' כר וכסת וקמ"ל דכסת ששוכב עליה מניח עליה דאי בגדיו הוא פשיטא:
ז סָעִיף ג יתר ע"ז כו'. פי' אם בא להניח עליה שאר דברים ועמ"ש עוד מזה בפרישה:
ח סָעִיף ג שעורי' ותבן ומזונות. פי' שעורים ותבן לבהמתו ומזונות לעצמו:
ט סָעִיף ג אם אין שם מאין יקנה. ל' הטור אינו כן אלא ז"ל ואם אינו מצוי לקנות בכל מלון ומלון כו' וכתבתי דמשמעותו הוא דבעי' שיהא מצוי בכל מלון ומלון הא אם אין מצוי בכל מלון אף שבקצתן יש מניח עליו:
י סָעִיף ד ק"ק ליטרין של שעורים. פי' השעורים קלים מהחיטין וכשמניח עליה שעורים כמשקל החיטין יתוסף המדה והוא עושה נפח והוא כבד לבהמה אע"פ שאין במשקלו יותר וכן מפורש בגמ' (דף פ"ד ע"ב) שי"ו סאין שעורין עולין במשקל ט"ו סאין חיטין ואם שכרו לט"ו סאין חטין שהוא נקרא לתך בל' הגמ' והניח עליה ט"ז סאין שעורין ומתה הבהמה חייב באונסין מטעם שכתבתי דאע"ג דבמשקל הן שוין מ"מ סאה הנוספת בשעורין עושה נפח ואותו נפח קשה לבהמה וכן הוא מפורש בטור סוף סי' זה:
יא סָעִיף ה לשאת עליה משקל ידוע כו' חייב. פי' אע"פ ששאר בהמות נושאות במשא זו שהניח עליה השוכר ויותר מ"מ כיון דמשכיר זה קצב עמו כמה יתן עליה ואע"פ שלא הזהירו לו' אם תניח עליה יותר תחייב באונסין מ"מ אמרי' שבקי היה בבהמתו שלא תוכל לשאת יותר מזה ולא ה"ל לעבור על דעתו והיינו דוקא אם המשכיר קצב עמו שיעור הטעינ' אבל אם בא אל המשכיר וא"ל השכיר לי בהמתך ואשא עליה למקום פ' כך וכך סאין בזה אמרי' דאפי' אם הוסיף השוכר חלק א' מל' או יותר ממה שפרט לו השוכר אם שאר הבהמות נושאי' כשיעור זה שהטעין עליה גם שוכר זה פטור מאונסין אלא שחייב ליתן שכר ג"כ מהתוספ' דאין כאן גילוי דעת מהמשכיר דאין בהמתו יכולה לשאת יותר משאר בהמות וכמ"ש לעיל בר"ס זה בשוכר להביא איש והביא עליה אשה ע"ש:
יב סָעִיף ז הכתף שהוסיף כו'. פי' אם שכר אדם פועל אחד לשא' לו משא בכתף למקום פ' והטעינו חלק א' מל' יותר ממה שרגיל להטעין בפעם אחד והפועל סבר שהטעינו כפי המנהג ומ"ש שהוסיף על משאו קב אחד הוא ע"פ הברייתא שם (דף ס' ריש ע"ב) ופירש"י שם דשיעור משא כתף בימיהן הוא ל' קבין וממילא התוספת לחייב עליו באונסין הוא קא ומפורש שם בגמ' דחכמי' שיעורו בכל דבר דהיינו בכתף ובחמו' ובגמל ובספינ' לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד מל' כפי המנהג להטעין שחייב באונסין:
יג סָעִיף ז והרי הוא מרגיש בכובד המשא. פי' וה"ל להשליכו כשראה שהיא כבידה עליו ומדלא השליכה ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שהיא כבידה עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ויעבור ממני מיד ומ"ה לא השליך המשא מעליו וביני ביני הוזק מהמשא מ"ה חייב עליה השוכר:
יד סָעִיף ז דתנאי ב"ד הוא כו'. פי' כל שפגע בו היזק פתאום התנה ב"ד שרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינין אלו וק"ק דסתם מור"ם וכ' דמותר ליקחו ושם בסי' רס"ד ס"ה כ' שיש חולקים עליו וגם בש"ס ס"ס רע"ד כ' דיש חולקים בדבר. ודעת החולקים המה הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור בס"ס רע"ד ע"ש וצ"ל דס"ל למור"ם שגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת שכנגדם הוא הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין ") חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן וגילה דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומור"ם לא כ' כאן כן אלא דלא נקרא גזלן מה"ט דאמרי' שמא אם היה כאן לא הוי ניחא ליה בכך כדי להציל לחבירו:
א סָעִיף ה אם הוסיף חלק משלשים. הרמב"ם פ"ד מהלכות שכירות כ' ז"ל ואע"פ שדרך הבהמה לשאת יותר ממה שהטעינה זה כיון שהוסיף חלק משלשים על המשקל ששכרה חייב והרמב"ן חולק בזה ואמר שאם שכר החמור להביא עלי' חצי לתך חטין והביא עליה יותר עד כדי משוי כל החמור כיוצא בזה אע"פ שאין לו לעשות כן וכדאמרינן לרכוב עליה איש לא ירכב עליה אשה אם עבר ועשה אינו חייב לשלם שמאחר שדרך כל חמור לישא לתך אינו יכול לומר לחצי לתך שכרתי לך וכן אם הוסיף על הדרך כגון ששכרה לחמש מילין כיון שדרך כל חמור לילך עשרה מילין אם מתה פטור והאריך בזה ואמר שהוא פטור אלא א"כ מתה ודאי מחמת המשא עכ"ל. והב"י כ' עלה ז"ל ועיין בתשו' הרא"ש שכ' רבינ בסי' ש"ט שהם כדברי הרמב"ם כיון ששנים מסכימים לדעת אחת כוותיה נקטינן ובשם תלמידי רשב"א מצאתי דהיכא דא"ל משכיר כו' דמוכחא מלתא שזה הי' יודע שחמורו חלוש אבל אם אמר שוכר כו' והוסיף על משאו פטור עכ"ל ודברי טעם הם ודברי הרא"ש בתשו' מסכימים לזה וגם דברי הרמב"ם יכולין להתפרש ע"פ דרך זה עכ"ל וכ"כ הב"י ססי' שאח"ז דכיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים לדעת אחת כו' ע"ש. ולפענ"ד נראה כי דעת הרא"ש נראה כדעת הרמב"ן דכיון דהרמב"ן לא פטר במתה אא"כ מתה ודאי מחמת המשא וכיון דודאי מתה מחמת משא מודה שהוא חייב א"כ דברי הרא"ש אינו סותרו דהא שם בתשו' הרא"ש במתה ודאי מחמת משא מיירי ע"ש ז"ל דע כי הרבה בהמות חורשות בהרים אעפ"כ כשהתנה שיחרוש בבקעה וחרש בהרים הרי זה שינוי כי זה הי' מכיר בהמתו שאינה יוכל' לסבול טורח חריש' ההר ומחמת שהוליכה בהר אנו תולין שמהר מתה וכן בנדון זה אע"פ שיש בהמות שהולכות וחוזרות ביום א' זה שהתנה שיחזירנה למחר מכיר כח בהמתו שאין כחה כ"כ לילך ולחזור בו ביום וזה ששינה פשע כו' וכיון שמתה לסוף ח' ימים יש הוכחה גדולה שמתה מחמת ששינה ע"ש וא"כ כיון שיש הוכחה שמחמת השינוי היא שמתה בזה גם להרמב"ן חייב ולא כת' הרמב"ן אלא במתה כדרכה הוא דפטור אע"ג דהוסיף במשא ממה שהתנה לא חשיב גזלן ושולח יד בכך להתחייב באונסין אבל בידוע שמחמת השינוי מתה ודאי חייב והרא"ש דמדמה לה להר ובקעה והתם נמי אינו חייב לדעת הרא"ש אלא בידוע שמחמת השינוי הוא דמתה או שידוע בודאי שינוי האויר אבל מה ששינה מהר לבקעה אע"ג דמעביד על דעת בעל הבית לא הוי גזלן להתחייב באונסין ולפי דמשמע מדברי הרמב"ם שכ' בהוסיף על משאו ומתה חייב ולשון ומתה משמע אפי' מתה כדרכה ובזה הוא דכת' הה"מ דהרמב"ן חולק אבל אם ידוע בהוכחה שמחמת שינוי מתה גם הרמב"ן מודה דחייב וכמבואר שם בדבריו ולזה נמי הרא"ש מודה כיון שכ' דמחמת הוכחה גדולה שמת מחמת השינוי ומש"ה חייב וכמ"ש וז"ל הנ"י בפ' האומנין ג' קבין לחמור ודוקא כשהוסיף זה על שיעור משאו דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידענו מפני מה מתה אבל שכרו לתת עליו חצי לתך אע"פ שהוסיף עליו שלשה קבין ומתה אינו חייב אע"פ שאין לו לעשות כן דהא סתם משוי חמור הוא לתך ומיהו ה"מ שמתה כדרכה ולא ידענו מפני מה מתה אבל אם נתברר לנו שמחמת תוספת של זה מתה אע"פ שדרכו של כל חמור כיוצא בו בכך חייב וכדאמרי' לעיל גבי שוכר להוליכה בהר והוליכה בבקעה שאם מתה אינו חייב אע"פ ששינה בה אא"כ ידוע שמתה מחמת השינוי וכגון שהכישה נחש וכהני גווני דלעיל וה"ה הכא שאם נתברר לנו שמחמת תוספ' מת שהי' חייב ודאי אפי' בפחות משיעור משאו כיון ששינה דאמרי' אותו שינוי גרמא עכ"ל וזה כדברי הרמב"ן וכמ"ש והרא"ש דמדמה להר ובקעה נמי מיירי דוקא שמחמת השינוי מתה וכמ"ש דהי' הוכחה גדולה וכו'. ולזאת תמיהני במ"ש הב"י דדעת הרמב"ם והרא"ש מסכימים דכיון דהרמב"ן מודה במתה מחמת השינוי דחייב הרי הרא"ש מסכים לדעת הרמב"ן וצ"ע. ונראה דמ"ש הנימוקי שאם נתברר שמחמת תוס' מת כו' אפי' בפחות משיעור משאו היינו שהוסיף חלק מלמ"ד אע"פ שהוא פחות משיעור משאו בדרך חמור כיוצא בו אבל ממה שהתנה עכ"פ הוסיף חלק משלשים דאי בפחות משלשים אפי' בודאי מחמת התוס' מתה נמי פטור וכדמוכח מהא דאמרי' גבי אדם קב לכתף שהוא חלק משלשים ואוקמה כשחבסו לאלתר ואזקי' ואפ"ה בעינן דוקא חלק משלשים ואם הוסיף משאו במה שאין דרך חמור כיוצא בו בכך ה"ל גזלן וחייב באונסין אפי' ידוע שמתה כדרכה משום דהוי שולח יד וגזלן ומ"ש בנימוקי יוסף דהיינו לתך לחמור אז הוא דחייב אם מתה אע"פ שלא ידעו מפני מה מתה לאו דוקא אלא אפי' ידוע שמחמת אונס מתה כיון שהוסיף חלק שלשים על החמור מדרכו כיוצא בו חייב באונסין ודוק:
ב סָעִיף ז הכתף שהוסיף על משאו פ' האומנין דף פ' אי דלא מצי בי' לשדיי' אמר אביי כשחבסו לאלתר כו' כסבר חולש' הוא דנקט לי' וכ' בש"מ בשם הרמב"ן ז"ל תמיהני וכי שומר הוא על גופו ששלם לו ואי בשוכר עבד מחבירו אף הוא פטור מפשיעה וא"ת שנזקי אדם הם תימה הוא דהא לאו מכחו אתי ליה נזק ואפי' הטעינו הוא ועב"י שהביא קושי' זו בשם הריב"ן והניח בצ"ע. אבל בשטה שם ז"ל רב אשי אמר כסבור חולשא הוא דנקט ליה וא"ת מ"מ הוא הטעה את עצמו ולמה יהיה זה חייב עליו י"ל מפני שהוא גרם לו הטעות שהי' סבור שאמר לו אמת וכיון שעל פיו ועל סמך שלו ניזק הרי זה גירי כמראה דינר לשולחני ואמר לו שהוא יפה ונמצא שאינו יפה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל בשם הריטב"א וזה נראה טעמא דהרמ"ה שהובא בטור ז"ל ומסתברא דלא יהיב ליה אלא נזק בלבד אבל ארבעה דברים לא מחייב אלא היכ' דאזקי' בידים עכ"ל והיינו משום דכיון דזה אינו נזק בידים אלא משום דינא דגרמי ולא מחייב בד"ג אלא בנזק ולא בד' דברים אבל בחבסי' לאלתר ורבץ תחת משאו בד' דברים נמי מחייב ועמ"ש בסי' של"ב סק"ג:
ג סָעִיף ז ואם החמור עומד לישכר לא הוי גזלן בתה"ד סי' שט"ז ראובן היה לו סוס בביתו ויצא לשוק ובא שמעון לביתו של ראובן ולקח הסוס לרכוב עליו מהר עבור חוב א' שאם לא ירכב עתה יהא בודאי נפסד והחוב הוא בערך מאה ליטרין ושום סוס אחר לא נמצא לו אמרה אשת ראובן לשמעון אל תקח הסוס כלל כי בעלי צריך ג"כ לרכוב עליו מיד עבור עסק אחד אמר שמעון כמה הוא העסק י' ליטרין אני צריך לק' ליטרין אפרע מיד העסק שלו אם יהיה נפסד אקח הסוס וכן לקח אותו ע"מ לפרוע ג"כ שכרו כי הסוס עומד להשכיר לכל ונאנס בדרך חייב שמעון לשלם דמי הסוס לראובן או לא וע"ש שכ' יראה לפום ריהט' דחייב כיון דאמרה לו דבעלה צריך ואין דעתו כלל להשכירו עכשיו ה"ל שוכר שלא מדעת ונקר' גזלן כמו שואל שלא מדעת כיון דהשת' ודאי לא ניחא ליה לראובן בשכירות כו' והעלה כיון דברשות לקח והוא ברשות ב"ד משום שהיה ע"פ תנאי ב"ד שאם נסדקה לאחד חבית של דבש שופך יינו של חבירו כדי להציל דובשו ונותן לו דמי יינו וא"כ ה"ל שוכר שפטור מאונסין עכ"ל וע"ש ומשמע ליה להרמ"א מדכ' כיון דאמרה דבעלה צריך ואין דעתו להשכירה עכשיו ומשמע הא נטלו שלא מדעת ולא מיחתה בו לא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו: אמנם נראה דוקא כשנאנס הוא דפטור ומשום דלא הוי גזלן כיון שעומד להשכירו ואם לקחו להציל שלו אפי' מיחה כיון שרשאי ברשות ב"ד אבל אם מתה מחמת מלאכה חייב דאע"ג דשוכר פטור במתה מחמת מלאכה זה שנטלו שלא מדעת אע"ג דעומד להשכירו חייב וכדמוכח פרק הגוזל קמא דף נ"ג בתוקף ספינתו של חבירו אמר רב רצה נוטל שכרה רצה נוטל פחתה ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה כו' ולא פליגי הא דעביד' דאגרי' והא דלא עביד' לאגרי' ואבע"א הא והא דעביד' לאגריה הא דנחית אדעת' דאגר' הא דלא נחית אדעת' דאגר' ומוכח דאפי' היכא דקיימ' לאגר' ונחית אדעת' דאגר' רצה נוטל פחתה אם הפחת יותר על השכר וכן פסק הרמב"ם פ"ג מגזילה ובש"ע סי' שס"ג ע"ש וא"כ ה"ה בחמור העשוי לשכור ונפחתה מחמת מלאכה רצה נוטל שכרה אם השכר יתירה על הפחת ואם הפחת יתירה נוטל פחתה וא"כ מ"ש הרמ"ה דלא הוי גזלן היינו להתחייב באונסין אבל בכחש או מתה מחמת מלאכה לא הוי דינו כשוכר וחייב לשלם וע"ש ל' רש"י בהא דקיימא לאגרא רצה נוטל פחתה דהא בע"כ שקלה וגזלן הוא ע"ש ומשמע מזה דה"ל גזלן ממש וחייב אפי' באונסין וצ"ע:
א סָעִיף א אינו חייב לשלם ויש חולקין הנה בב"י כתב דהרמב"ן והרא"ש שהוא הדין שהביא המחבר בסי' ש"ט פליגי ויישב דעתם ע"ש ובקצה"ח תמה דלא מצינו פלוגתא בין הרמב"ן ובין הרא"ש דהא הרמב"ן בעצמו כתב וז"ל אא"כ מתה ודאי מחמת מלאכה אלמא דמודה בידוע שמתה מחמת המלאכה ולא פליג רק בסתם דסבירא ליה דלא חשבינן ליה בשולח יד להתחייב באונסין וברא"ש כתב בהדיא הטעם להחיוב משום דהוכח' גדולה יש כיון שמת' תיכף אחר ח' ימים שמתה מחמת ששינ' ע"ש נמצא דלא פליגי כלל ולפענ"ד () דדעת הרא"ש ודאי דאפי' ליכא הוכחה חייב והא שכתב הרא"ש דאיכא הוכח' היינו משום דשם מתה אחר חזר' וי"ל דהמשכיר המית' אחר חזר' באכילה ובסמים ולכך כתב דאיכא הוכחה שמחמת החולי שאירע לה בעודו בידו ומתה וכן המחבר שהעתיק דינו בסי' ש"ט לא כתב שיש הוכחה ע"ש וראיה לזה דהרי בתשובת הרא"ש השואל לא כתב בו שיש הוכחה בעודו בדרך שהחולי שאירע לה היה בודאי מחמת השינוי שראינו שנתייגע וכיוצא אלא ודאי דבמה שאירע בדרך חייב אפילו ליכא הוכחה ולא הוצרך להוכח' רק מחמת שהמיתה היה אחר החזר' ע"ש בתשובת הרא"ש והוה מהרשב"א שהביאו ה"ה בפ"ד מה' שכירות גבי לא ירכיב עליה אשה מוכח דאפי' מתה ודאי מחמת מלאכה פטור כיון דאיכא אומדנ' דודאי היה משכירו אם היה אומר לו מתחילה לאשה ולכך הוצרך הב"י לחילוק שלו אך לפ"ז גם בלהוליכו בהר והוליכו בבקעה אם לא הי' המשכיר מתנ' עמו רק השוכר אמר לו בעצמו שצריך עכשיו לחרוש בהר אף שחרש בבקעה פטור דבתשובת הרא"ש מדמה אותן להדדי. ונראה דאפי' הרא"ש שמחייב לא מחייב רק במתה מחמת מלאכה ואף שאינו ידוע בודאי אי מתה מחמת מלאכה זו מ"מ חייב כל שיש לתלות שאפשר מחמת שמלאכה זו כבידה הוזקה כמו בהוליכו בהר והוליכה בבקעה דכשאויר המקום ההוא משונ' דתולין באויר ההר אף שבשומר אין תולין מ"מ נגד שוכר למלאכה נחשב שינוי זה לפשיעה כשיש לתלות באיזה דבר וה"נ כבידות למלאכה זו כשינוי אויר דהוליכה בהר דמי אבל באונסין אחרים כגון הכיש' נחש פטור דלא חשבינן ליה לשלוח יד דלא גרע מלוקח חמור העומד להשכיר דלא הוי גזלן ופטור מאונסין כמבואר בהג"ה ס"ס זה אבל בפחת שיש לתלות שנעשה מחמת מלאכה חייב כמבואר בסי' שס"ג סעי' ח' דרצה פחתה נוטל והיינו פחת שמחמת מלאכה ודעת הרשב"א הפוטר ס"ל דאפי' בפחת שמחמת מלאכה פטור דדוקא שלא מדעת רצה פחתה נוטל אבל אם השכירה רק ששינה למלאכה כבידה כל שאין גילוי דעת מהמשכיר שרוצה דוקא למלאכה זו הוי כאומדנא דמוכח שאילו היה אומר לו מתחילה למלאכה כבידה היה ג"כ משכירה וכשוכר מדעת דמי ואפילו מתה מחמת מלאכה פטור וגבי הוליכה בהר ג"כ מיירי שהמשכיר גלה דעתו שמשכירו להוליכו בהר וכמ"ש הש"ך:
ב סָעִיף ג יתר ע"ז מעכב עליו בעל החמור ובדיעבד אם הוסיף נראה דתלי' בפלוגתא שהביא הרמ"ה בסעי' א' גבי איש ואשה:
ג סָעִיף ז הכתף שהוסיף בטור מבואר דפטור מד' דברים ובקצה"ח כתב דבחבטו לאלתר חייב ולא נהירא דמ"מ לא הוי רק בממונו שהזיקו דפטור מד' דברים ואף שע"י גרמא שלו בא לו שהטעו מ"מ לא הוי רק גורם דפטור מד' דברים:
ד סָעִיף ז עומד לשכור לא הוי גזלן היינו דפטור מאונסין אבל בפחת שמחמת מלאכה ודאי חייב כשרוצה הבעל הבית כמבואר בסי' שס"ג סעי' ה' ע"ש גבי התוקף ספינתו של חבירו דאם עומד להשכיר דרצה פחתה נוטל והטעם הוא כעין שכתב השיטה מקובצת בב"ק ד' צ"ג גבי שואל שלא מדעת דאף שלא נתכוין לגזול הגוף רבנן שווינהו כגזלן ומ"מ לא חייבוהו לשלם השברים רק הכחישה מחמת מלאכה ע"ש וה"נ בשוכר שלא מדעת:
ה סָעִיף ז להציל את שלו בכאן נראה דאפילו במתה מחמת מלאכה פטור דכיון דתנאי ב"ד הוא ודעת רחמנא איכא וכשוכר מדעת דמי דפטור מחמת מלאכה:
א סָעִיף א אשה. שהיא כבידה. ולא עובד כוכבים דמן הסתם אינו מקפיד על ממונו של ישראל. סמ"ע:
ב סָעִיף א עבר. כיון דבהמה עומדת לרכוב עליה אשה ג"כ אע"ג דשוכר זה א"ל שירכיב עליה איש מ"מ לאו פשיעה מקרי דאם א"ל להרכיב אשה היה ג"כ משכירה אלא שהיה צריך להוסיף לו בשכירתו גם זה יוסיף בשכירות ופטור מאונסין. שם:
ג סָעִיף א חולקין. כתב בד"מ דהוא תשובת הרא"ש דלקמן סי' ש"ט סעיף ג' וריב"א במרדכי ולפ"ז ק"ק אמאי סתם הרמ"א שם כהמחבר אבל נראה לחלק דשאני התם כיון שהזכיר המשכיר שיחזיר למחר א"כ ה"ל למידק דיודע בבהמתו וכן י"ל דמיירי הריב"א במרדכי שאמר המשכיר אני משכירה לך שירכוב עליה ישראל משא"כ הכא ששכרה איש סתם ואה"נ אילו א"ל המשכיר בפירוש אני משכירה לרכוב עליה איש חייב וחילוק זה הוא בתלמידי רשב"א מביאם ב"י בס"ס זה והסכים עמהם ומביאו בד"מ ובסמ"ע לקמן בסתם. ש"ך:
ד סָעִיף ב גדולה. כתב הטור בשם הרמ"ה דוקא אם שכרה לאשה סתמא אבל לאשה זו א"י לשנות לאשה אחרת וכן למשא זה א"י לשנות למשא אחר אפי' אינו כבד ממנו וי"א שיכול לשנותו אם אינו כבד ממנו וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכ"כ נ"י פרק האומנין בשם המפרשים וכ"כ הה"מ בשם רמב"ן ורשב"א גבי יין זה כהי"א ומביאם ב"י בסי' שי"א ס"ד וכ"כ הע"ש והסמ"ע שם סתם וכן עיקר וכל זה כשהשוכר או הבעלים הולכים עמה דאל"כ אפילו מכבד לקל לא ישנה שאין השוכר רשאי להשכיר כ"כ הטור בשם הרמ"ה ונראה דאם הוא אחד מבני ביתו יכול לשנות אפילו אינו הולך עמו דכל המפקיד ע"ד אשתו ובניו הוא מפקיד ודוק. שם:
ה סָעִיף ג כסותו. כ"כ ג"כ בטור וי"ג כסתו ופרשוהו מלשון כר וכסת וקמ"ל דכסת ששוכב עליה מניח עליה דאי בגדיו פשיטא. סמ"ע:
ו סָעִיף ז קב. הוא ע"פ הבריית' בש"ס שם דחז"ל שיערו בכל דבר ר"ל בכתף וחמור וגמל וספינה לחייב באונסין בהוספה אחד מל' שלא מדעת הנשכר ומינה יש ללמוד לכל זמן וזמן דאם יוסיף השוכר חלק אחד משלשים כפי המנהג להטעין שחייב באונסין. שם:
ז סָעִיף ז מרגיש. פירוש וה"ל להשליכו כשראה שהוא כבד עליו ומדלא השליכו ידע ומחיל מ"מ חייב השוכר דאמרינן דפועל זה כיון דלא ידע שהטעינו יותר משיעורו אף שהרגיש שכבד עליו סבר מכדי אני רגיל לישא משא כזה מה יום מיומים ודאי חולשא לפי שעה באה עלי ותעבור ממני מיד ולכן לא השליך המשא מעליו ובתוך כך הוזק מהמשא מש"ה חייב עליה השוכר. שם:
ח סָעִיף ז דתנאי. פירוש כל שפגע בו היזק פתאום תנאי ב"ד הוא שהרשות בידו ליקח כליו של חבירו ולהציל את שלו ונותן לחבירו שכר הכלי. וכל כיוצא בזה וע"ל סי' רס"ד ורס"ה פרטי דינים אלו וק"ק דסתם הרמ"א כאן דמותר ליקחו ובסי' רס"ד ס"ה כתב דיש חולקין וגם בס"ס רע"ד כתב די"ח בדבר והם הרי"ף והרמב"ם הביאם הטור שם וצ"ל דס"ל להרמ"א דגם החולקים ל"פ אלא לאפוקי מדעת הרא"ש וסייעתו דס"ל דבעל היין חייב לשפוך יינו בע"כ אבל אם אין בעל היין כאן לגלות דעתו דלא ניחא ליה בזה אפשר דהחולקים מודים דמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו אדעתא לשלם לו ומה"ט כתב הרמ"א כאן דלא נקרא גזלן כו'. שם:
א סָעִיף א וה"ה לעכו"ם. דגרע מאשה דאינו מקפיד על ממונו של ישראל. שם:
ב סָעִיף א וי"ח. כמ"ש בס"ה וס' ראשונה הוא דעת הרשב"א וכדעת הרמב"ן שחלק שם על הרמב"ם ופוטר שם אפי' הוסיף הרבה רק עד כדי משוי כל החמור ומ"ש ואם הוסיף חייב שהוסיף יותר ממה שדרכה לישא ועבמ"מ שם:
ג סָעִיף א ולכ"ע כו'. עתוס' שם סד"ה דפרקיה. א"נ לאש לא כו' ועס"ה אבל כו' עמש"ש:
ד סָעִיף ה השוכר כו'. ממש"ש להביא לתך כו' מכלל דרישא לא מיירי בלתך וכ"מ מדקאמר סתמא להביא כו' מ' בכל משקל שהתנה עמו וכ"מ רבא שהנפחא של שעורים הוא כמו תוספת א' משלשים של חטים ועסי' ש"ט ס"ג דכן ס"ל להרא"ש שם אבל דעת רש"י ותוס' והרמב"ן וש"פ דאינו חייב אלא בהוסיף על משאה שיכולה לישא וכפשטא דמתני' דלה"ק לתך במתני' ועס"א:
ה סָעִיף ה אבל נותן כו'. דלית הלכתא כרבא שם ב' דאמר ל"צ כו'. הרא"ש שם:
ו סָעִיף ז הלוקח כו'. כמ"ש בב"ק צ"ז א' וע"ל סי' שס"ג ם"ה:
ז סָעִיף ז ומיהו כו'. דאז ירד בתורת גזל וכמש"ש:
ח סָעִיף ז דתנאי כו'. כס' הראשונה שם כסי' רס"ד וסי' רע"ד ועסמ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.