א הַגּוֹנֵב חֵפֶץ מִבֵּית חֲבֵרוֹ וְהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ, וְלֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁהֶחֱזִירוֹ, אִם יָדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנִּגְנַב מֵהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִירוֹ הַגַּנָּב, לֹא נִפְטַר, וְהוּא בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּעָלִים, כְּגוֹן שֶׁיִּמְנֶה חֲפָצָיו וְיִמְצָאֵם שְׁלֵמִים. וּמִיהוּ, כְּשֶׁמְּנָאָם נִפְטַר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָדְעוּ הַבְּעָלִים בְּשָׁעָה שֶׁהֶחֱזִירוֹ. לְפִיכָךְ, גָּנַב לוֹ מָעוֹת וְהִבְלִיעַ לוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן וּנְתָנָם לְתוֹךְ כִּיסוֹ, אִם יוֹדֵעַ מִנְיַן הַמָּעוֹת שֶׁלּוֹ, יָצָא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי לְמַשְׁמֵשׁ בּוֹ בְּכָל שָׁעָה וַהֲרֵי מָצָא שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ בִּכְלַל מָעוֹתָיו. אֲבָל אִם זְרָקָן לְכִיסוֹ שֶׁאֵין בּוֹ כְּלוּם, לֹא יָצָא, וְחַיָּב בְּאַחֲרָיוּת הַגְּזֵלָה עַד שֶׁיּוֹדִיעֶנּוּ שֶׁהֶחֱזִיר לְכִיס פְּלוֹנִי. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים שֶׁנִּגְנַב מֵהֶם, מִיָּד כְּשֶׁהֶחֱזִירָם לִמְקוֹמָם יָצָא אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא מְנָאוּם הַבְּעָלִים.
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים. אֲבָל הַגּוֹנֵב טָלֶה מִן הָעֵדֶר, וְיָדְעוּ בוֹ הַבְּעָלִים, וְהֶחֱזִירוֹ לָעֵדֶר שֶׁלֹּא מִדַּעַת בְּעָלִים, וּמֵת אוֹ נִגְנַב, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְאִם מָנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה, פָּטוּר. וְאִם לֹא יָדְעוּ הַבְּעָלִים לֹא בִגְנֵבָתוֹ וְלֹא בַחֲזָרָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמָּנוּ אֶת הַצֹּאן וְהִיא שְׁלֵמָה, חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעַ אֶת הַבְּעָלִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַטָּלֶה הַגָּנוּב; שֶׁהֲרֵי לִמְּדוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת חוּץ מִדֶּרֶךְ שְׁאָר הַצֹּאן שֶׁבְּעֵדֶר זֶה.
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁנִּפְטָר כְּשֶׁמַּחֲזִיר לִמְקוֹמוֹ, בְּגַנָּב הַגּוֹנֵב מִבֵּית הַבְּעָלִים. אֲבָל שׁוֹמֵר שֶׁגָּנַב מֵרְשׁוּת עַצְמוֹ, כְּגוֹן שֶׁהֻפְקַד אִתּוֹ כִּיס אוֹ טָלֶה וְיֵשׁ עֵדִים שֶׁגָּנְבוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ עֵדִים שֶׁהֶחֱזִירוֹ לִמְקוֹמוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַבְּעָלִים; שֶׁהֲרֵי כָּלְתָה שְׁמִירָתוֹ וְאֵינוֹ עוֹד שׁוֹמֵר עָלָיו, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ לֹא הֶחֱזִירוֹ עַד שֶׁיּוֹדִיעַ לַבְּעָלִים:
א סָעִיף ג ויש עדים שגנבו כו'. בפריש' כתבתי דמ"ה דקדקו הרמב"ם והטור וכתבו שיש עדים כו' דאל"ה כיון שהחזיר הגניבה מעצמו הרי ראינו שעשה תשוב' ולא היינו אומרים שלא ניחא ליה לבעלים להיו' שומר עלי' וכו' עכ"ל סמ"ע וכ"כ הב"ח ולפע"ד הא דנקטו עדים היינו לאפוקי שאלו כופר שלא גנב או משום סיפא לאשמועי' רבותא דאע"ג דאיכא עדים שהחזירו חייב וברמב"ם פשיט' דלא נקט עדים אלא לו' דחייב בכפל ע"ש מוכח כן להדיא אבל באמת ה"ה במודה שגנבו דדינו כיש עדים לענין דחייב באחריותו עד שיודיע לבעלים ויש להוכיח קצת כן מדהוצרך בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ"א) לאוקמי מתני' רישא ר"י וסיפא ר"ע ולא אוקמא כולה כר"ע ורישא דליכא עדים וסיפא דאיכא עדים ע"ש ודוק. וגם שאר כל הפוסקים כתבו בסתמא דצריך דעת בעלים ולא הזכירו עדים וקושית הש"ג מעיקר' לאו קושיא היא דכיון דמיד שגנב כלתה ליה שמירתו ואינו עוד שומר עליו א"כ מה בכך שיעשה אח"כ תשובה מ"מ צריך להחזירו ליד הבעלים עצמו כיון דכלתה שמירתו ודוק שוב ראיתי במע"מ כ' כה"ג ע"ש:
א סָעִיף א הגנב לא נפטר כו' דלא הוה השבה מעליא דכיון דידעו הבעלים שנגנב' נתייאשו מלשומר' עוד ואף שהחזירה הא לא ידע הבעל מזה שישמרנו:
ב סָעִיף א ונתנם לתוך כיסו אם יודע כו' כן הוא ל' הטור והרא"ש שאפי' החזירו לכיסו שיש לו בה מעות לא נפטר עד שידע כמה מעות הי' בו כבר נמצא כשימשמש בה ידע שהוחזר לו הגניב' שהרי יש בו מותר אבל הרי"ף והרמב"ם ס"ל דמהני כשנתן המעו' לכיסו שיש בו מעו' דמסתמ' אדם יודע כמה יש לו מעו' כיון דרגיל למשמש בכיסו תמיד והביאו הב"י וד"מ דעתם וכ' שכן עיקר וכן הוא מדויק ממ"ש המחבר אח"ז שכ' ז"ל אבל אם זרקן לכיסו שאין בו כלום לא יצא כו' משמע הא יש בו מעו' יצא בחזרתו אפי' מסתמ' והיינו כמ"ש והמחבר נקט בריש' ל' הטור ובסיפא ל' הרי"ף והרמב"ם דאלו הטור כ' בסיפא ז"ל אבל אם זרקן לתיבתו (ר"ל אפי' יודע מנין המעות שבו כיון שאין אדם עשוי למשמש בה) או לכיסו שלא ידע מנין המעות שהי' לו לא יצא כו' הרי דכ' גם בסיפ' דאף דיש בו מעות כל שלא ידע בו לא יצא והיינו לשיטתו הנ"ל וצ"ע מ"ש עוד מזה:
ג סָעִיף ב במד"א כו' אבל הגונב טלה כו' דין טלה לא נשתנ' מדין גונב מעו' הנ"ל כ"א בלא ידעו הבעלי' לא מהגניב' ולא מהחזר' שבשאר דברי' שאין בהן רוח חיים נפטר מיד בהחזר' מה שא"כ בדברי' שיש בהן רוח חיים משום דאנקט' להו נגרי ברייתא וכדמסיק המחבר בטעמו וק"ל:
ד סָעִיף ב ואם מנו את הצאן כו' דכיון דידעו מהגניבה ידעו שלמדו לילך דרך אחר וישמרנו שמירה מעליא יותר משאר הצאן (הג"ה בב"י יש מי שכ' שאם הי' הטל' שגנב נקוד וטלוא ואין כמותו בעדר אם ידעו הבעלים בגניבתו והחזירו לעדר אע"פ שלא מנו הצאן פטור שהרי הוא ניכר כו' עכ"ל ע"ש שהאריך ד"מ ב'):
ה סָעִיף ג אבל שומר שגנב מרשות עצמו כו' פי' אף שגנב דבר שאין בו רוח חיים דגם בגנב בדבר שיש בו רוח חיים אין שייך טעם דלמדו דרך אחרת שכיון שהחזירו למקומו והוא ידע שגנבה ישמרנו מעצמו טובא שלא ילך בדרך אחרת ויתאבד מ"ה הוצרך גם בטלה לטעם אחר והוא כיון דגנבו מסתמא לא ניחא לבעל הבהמ' שיהא הוא שומר עלי שאינו נאמן בעיניו נמצא אף שמחזיר' למקומ' לא מיחשב חזרה:
ו סָעִיף ג ויש עדים שגנבו כו' בפריש' כתבתי דמש"ה דקדקו הרמב"ם והטור וכתבו שיש עדים כו' דאי לאו הכי כיון שהחזיר הגניב' מעצמו הרי ראינו שעשה תשובה ולא היינו אומרים שלא ניחא לבעלים להיות שומר עליה עוד משא"כ כשראו עדים שנגנב' אמרי' דהחזירו מיראת העדים ובזה נסתלקה תמיהת בעל ש"ג וכמ"ש בפריש' ע"ש:
א סָעִיף א באחריותו. דלא הוי השבה מעליא דכיון שידעו הבעלים שנגנב נתייאשו מלשומרו עוד ואף שהחזירו הא לא ידע הבעל מזה שישמרנו. סמ"ע:
ב סָעִיף ג עדים. דאי לאו הכי כיון שהחזיר הגניבה מעצמו הרי ראינו שעשה תשובה ולא היינו אומרים דלא ניחא לבעלים שיהי' עוד שומר עליה משא״כ כשראו עדים שנגנבה אמרינן דהחזיר מיראת העדים ובזה נסתלקה תמיהת בעל ש״ג ע״ש עכ״ל הסמ״ע וכ״כ הב״ח ולפע״ד הא דנקטו עדים היינו לאפוקי אילו כופר שלא גנב או משום סיפא לאשמועינן רבותא דאע״ג דאיכ' עדים שהחזיר חייב וברמב״ם פשיטא דלא נקט עדים אלא לו' דחייב בכפל ע״ש דמוכח כן להדיא אבל באמת ה״ה במודה שגנבו דדינו כיש עדים לענין דחייב באחריותו עד שיודיע לבעלים ויש להוכיח כן מדלא אוקמי מתני' בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ״א) כולה כר״ע ורישא דליכא עדים וסיפא דאיכ' עדים ע״ש ודוק וגם שאר כל הפוסקים סתמו ולא הזכירו עדים וקושית הש״ג מעיקרא לק״מ דכיון דמיד שגנב כלתה שמירתו ואינו עוד שומר עליו אם כן מה בכך שיעשה אח״כ תשובה מכל מקום צריך להחזירו ליד הבעלים עצמן שוב ראיתי במע״מ שכת' כה״ג ע״ש. ש״ך:
א סָעִיף א הגונב כו'. כר' יוחנן דקי"ל דכל רב ושמואל ור"י הלכה כר"י ור"ח ל"פ עליה דר"י אלא בבע"ח. אבל בכמה מקומות כ' הרי"ף בכה"ג דהלכה כשמואל דאין הלכה כר"י במקום ששניהם פליגי עליה ובלדעת ס"ל ר"י כשמואל ובשלא לדעת ס"ל רב כוותיה וכן דר"ח י"ל כשמואל אח"כ מצאתי במלחמות שהקשה ג"כ על הרי"ף כן. עוד הקשו הרז"ה וש"פ על הרי"ף הא אמרינן לימא כתנאי הגונב כו' א"ר זביד כו' אבל בסלע א"א לאוקמי לר"ע אלא כרב והרי"ף פ' בעצמו בפ"ג דב"מ כר"ע א"כ הלכה כרב ולכן פ' הרז"ה כרב ואף בבע"ח ע"ש ותי' נ"י בשם הרמב"ן דלא אמרינן א"צ דעת אלא בשהחזיר למקום שגנב משא"כ כאן דכלתה שמירתו וצריך להחזיר לרשות בעלים כו' ע"ש וז"ש בס"ג כיס או טלה וראיה שהרי ר' יוחנן גופא פסק כר"ע בב"מ מ"ג ב' וע' במאור ומלחמות וכ' שם וכן הני תנאי דהגוזל והבליע כו' ע"כ ס"ל דלא כרב מדקא' הגוזל ול"ק הגונב מ' לדעת וההיא ברייתא הלכתא היא מסוגיא דב"מ ס"ד א' כמ"ש הרי"ף ע"ש וז"ש לפיכך כו' וכתי' בתרא שם וערש"י שם ד"ה אית ליה כו' וכ"כ רא"ש וטור. והרי"ף פי' להיפך באית ליה יצא דאדם עשוי למשמש ובל"ל לא יצא דכיון דל"ל לא ממשמש ביה והמחבר הרכיב ב' הפירושים וכ"כ הרשב"א דס"ל דגם הרי"ף מודה לרש"י אלא דגמ' לא מיירי בהכי דמסתמא אדם יודע המנין מאותו טעם דאדם עשוי למשמש: (ליקוט) הגונב חפץ כו' עד שאדם עשוי הוא לשון הטור וכפירש"י שאדם כו' והרי מצא כו' הוא ג"כ ע"ד פרש"י והטור אבל לפי' הרי"ף שאדם כו' קאי ג"כ על קודם שהחזיר וידע מנין המעות וז"ש אבל אם כו' והוא לשון הרמב"ם וכפי הרי"ף וכמ"ש הרשב"א דגם הרי"ף מודה לרש"י אם לא ידע המנין מקודם אלא דגמ' לא מיירי בהכי דמסתמא אדם יודע שאדם כו' וערשב"א ומ"מ פליגי דלהרי"ף מסתמא יודע ולרש"י והטור מסתמא לא ידע ופ' המחבר בזה כרש"י אבל הרשב"א הכריע כהרי"ף ממ"ש בב"מ כ"א ב' ת"ש מעות כדר' יצחק כו' ובאין בו כלום נמי פליגי רש"י והרי"ף לכאורה אבל ליתא דרי"ף מפ' שהגזלן החזיר הגניבה לכיס שלו ובזה ל"פ רש"י דרש"י מפ' שהבליע לו במעותיו והבעלים החזירו הכל לכיס ובזה מודה הרי"ף שהרי עשוי למשמש בשביל המעות שהחזיר ולפיכך כ' המחבר ב' הפי' על הא דל"ל כו' פירש"י אם יודע מנין כו' כמ"ש הטור ופי' הרי"ף אבל אם כו' ששניהם אמת לפרש"י (ע"כ):
ב סָעִיף ב בד"א כו'. עבה"ג וכ"כ הרי"ף וכן מוקים ר"ז שם כוותיה:
ג סָעִיף ג בד"א כו'. כר"ע כמ"ש בב"מ מ"ג ב' ואע"ג דרבא פליג על ר' יוחנן בזה ל"פ וע' במאור כאן ועמ"ש בסי' רצב ס"ו:
ד סָעִיף ג ויש עדים. עש"ך דל"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.