א כָּל דָּבָר שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא גָּנוּב, אָסוּר לִקַּח אוֹתוֹ. וְכֵן אִם רֹב אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁהוּא גָּנוּב, אֵין לוֹקְחִין אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ, אֵין לוֹקְחִין מֵהָרוֹעִים צֶמֶר אוֹ חָלָב אוֹ גְּדָיִים. אֲבָל לוֹקְחִים מֵהֶם חָלָב וּגְבִינָה בַּמִּדְבָּר, אֲבָל לֹא בְּיִּשּׁוּב. וּמֻתָּר לִקַּח מֵהָרוֹעִים ד' צֹאן אוֹ ד' גִּזּוֹת שֶׁל צֶמֶר מֵעֵדֶר קָטָן, אוֹ חֲמִשָּׁה מֵעֵדֶר גָּדוֹל, שֶׁאֵין חֶזְקָתוֹ שֶׁהוּא גָּנוּב. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל שֶׁהָרוֹעֶה מוֹכְרוֹ אִם הָיָה בַּעַל הַבַּיִת מַרְגִּישׁ בּוֹ, מֻתָּר לְלוֹקְחוֹ; וְאִם לָאו, אָסוּר.
ב אֵין לוֹקְחִין עֵצִים אוֹ פֵּרוֹת מִשּׁוֹמְרֵי פֵּרוֹת, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהֵם יוֹשְׁבִים וּמוֹכְרִים וְהַסַלִּים וְהַפֶּלֶס בִּפְנֵיהֶם, שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר גָּלוּי וְיֵשׁ לוֹ קוֹל; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה עַל פֶּתַח הַגִּנָּה.
ג וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ: הַטְמֵן, אָסוּר לָקַחַת מֵהֶם.
ד מֻתָּר לִקַּח מֵהָאָרִיס, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּפֵּרוֹת וּבָעֵצִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְאַחַר שֶׁחָלְקוּ, דִּסְתָמָא שֶׁלּוֹ הוּא מוֹכֵר; אֲבָל קֹדֶם חֲלֻקָּה אָסוּר, דְּחָיְשֵׁינָן שֶׁלֹּא יִתֵּן לְבַעַל הַבַּיִת נֶגֶד מַה שֶּׁנָּטַל (טוּר סכ"א [ב']).
ה אֵין לוֹקְחִין מֵהַנָּשִׁים וּמֵהָעֲבָדִים וּמֵהַקְּטַנִּים, אֶלָּא דְּבָרִים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵם שֶׁלָּהֶם מִדַּעַת הַבְּעָלִים; כְּגוֹן נָשִׁים שֶׁמָּכְרוּ כְּלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, אוֹ עֲגָלִים בַּשָּׁרוֹן. וְלוֹקְחִים בֵּיצִים וְתַרְנְגוֹלִים בְּכָל מָקוֹם, (מִכָּל אָדָם) ; וְכֻלָּם שֶׁאָמְרוּ: הַטְמֵן, אָסוּר. הַגָּה: מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֶחֱזִיקָה בְּשֶׁל יְתוֹמִים, וְגָזְרוּ שֶׁלֹּא יִשָּׂא אוֹתָהּ שׁוּם אָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַחֲזִיק יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ר"ס וְרס"א) (וְהֵבִיאוֹ גַּם כֵּן לְעֵיל סִימָן ט"ו).
ו לוֹקְחִים מֵהַבַּדָּדִים (וְכָתַב ה"ה פֵּרוּשׁ, בַּעֲלֵי בֵּית הַבַּד וְשׂוֹכְרִין אוֹתָן לַעֲשׂוֹת בּוֹ שֶׁמֶן, וְרַשִׁ"י פֵרַשׁ בַּעֲלֵי בֵּית הַבַּד שֶׁתַּגָּרִין הֵן בַּשֶּׁמֶן וְלוֹקְחִים מִן נְשֵׁיהֶן בַּמִּדָּה שֶׁהִיא בְּפַרְהֶסְיָא), זֵיתִים בַּמִּדָּה וְשֶׁמֶן בַּמִּדָּה, אֲבָל לֹא זֵיתִים מוּעָטִים וְשֶׁמֶן מוּעָט שֶׁחֶזְקָתָן גְּנֵבָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
ז מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ; וְשֶׁהַסוֹרֵק מוֹצִיא הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, דְּכָל מַה שֶּׁמַּקְפִּיד עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת הוּא שֶׁלּוֹ (טוּר ס"ב).
ח הַכּוֹבֵס נוֹטֵל ג' חוּטִין וְהֵם שֶׁלּוֹ; יֶתֶר מִכָּאן, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיָה שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי לָבָן, נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵם שֶׁלּוֹ:
ט הַחַיָּט שֶׁשִּׁיֵּר מֵהַחוּט כְּדֵי מְשִׁיכַת מַחַט, וְשִׁיֵּר מֵהַבֶּגֶד מַטְלִית שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת עַל שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, חַיָּב לְהַחֲזִירָהּ לַבְּעָלִים; פָּחוֹת מִכָּאן, שֶׁלּוֹ.
י נְסֹרֶת שֶׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בְּמַעֲצָד, שֶׁלּוֹ; בְּכָשִׁיל, שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אַף הַנְּסֹרֶת שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְכֵן בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, כָּל שֶׁבַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו, הוּא שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת; שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד, הוּא שֶׁל פּוֹעֵל (טוּר שָׁם).
יא בְּכָל הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג הַמְּדִינָה.
יב כָּל אֻמָּן שֶׁמָּכַר דָּבָר מֵהַדְּבָרִים שֶׁאֵינָם שֶׁלּוֹ בְּהִלְכוֹת מְדִינָה, כְּגוֹן מוֹכִין שֶׁמְּכָרָן הַסוֹרֵק, בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁיִּהְיֶה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ; אֲבָל לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ כַּר מָלֵא מוֹכִין. דַּהֲרֵי נִשְׁתַּנָּה בְּיַד הַגַּנָּב; וְאַף עַל גַּב דְּשִׁנּוּי הַחוֹזֵר אֵינוֹ קוֹנֶה, מִכָּל מָקוֹם בְּסָפֵק גְּנֵבָה מֻתָּר בְּכִי הַאי גַּוְנָא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הַמַּגִּיד פ"ו דִּגְּנֵבָה). וְאִם מָכַר הָאֻמָּן דְּבָרִים שֶׁהֵם שֶׁלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַמְּדִינָה, לוֹקְחִים מִמֶּנּוּ. וְאִם אָמַר: הַטְמֵן, אָסוּר:
א סָעִיף ד מותר ליקח מן האריס כו' מדברי התוס' פרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) סוף ע"א והגהת אשר"י והגהת מרדכי שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחברו מדבר שאינו שלו אלא של חברו אע"פ שיודע שחברו יתרצה אסור לאכלו דהלכה כאביי דיאוש ש"מ לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניח' ליה מעיקרא לא הוי ניח' ליה ואי לאו דמסתפינ' הייתי אומר שמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא משום שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידי' דבמה יקנה אי ביאוש הא השת' אינו מתייאש ואלו הי' יודע שהוא אצלו לא מתייאש משא"כ הכא כיון שידוע שיתרצ' א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמ' אינו מקפיד על זה ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומא' ליאוש שלא מדעת טעמ' אחרינ' איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיעה ממש בעינן ע"ש ודוק ועיין בס' אגודת אזוב דף ק"י ועיין בתשובת מהרי"ט סי' ק"ן:
ב סָעִיף ד וי"א דדוק' לאחר שחלקו עיין בסמ"ע ס"ק ו' עד ומדברי מור"ם משמע דמסתם אסור כו' ולי נראה דגם כוונת מור"ם כהטור וכ"כ הב"ח ופסק כן ע"ש:
ג סָעִיף ה אין לוקחין מהנשים כו' עיין בתשובת מהרא"ן ששון סי' קצ"ח:
ד סָעִיף ה כגון נשים שמכרו כו' עיין בתשו' מהרי"ט סי' קל"ט דף קפ"ה ע"ב ובתשובות מבי"ט ח"ב סי' רמ"ב:
ה סָעִיף יב ואע"ג דשנוי החוזר כו' עיין בב"ח ס"ס ש"ס דפסק דלא כהרב המגיד וריב"ש ול"נ דאין הכרעתו מוכרחת בזה גם ביש"ש פסק כהרב המגיד:
א סָעִיף א וכן אם רוב אותו דבר "שהוא גנוב כו' בטור כ' או שרוב דבר ההוא גנוב והמחבר העתיק ל' הרמב"ם דר"פ ו' דגזילה ור"ל הן שחזקת אותו דבר עצמו הוא גנוב הן שאין חזקת אותן דבר עצמו הוא גנוב אלא רוב דבר ההוא הוא בחזקת גנוב וכמו שמפרש ואזיל כגון שקונה מהרועה חלב וגיזה ורוב רועים מוכרים אותן הדברים בלי ידיעת בעלי הצאן:
ב סָעִיף א רוב אותו דבר שהוא גנוב עד"ר שם כתבתי לחלק בין הא להא דאיתא בגמ' וכתבו ג"כ הטור והמחבר לקמן בסימן שס"ט דמותר לקנות מהגזלן אפילו מיעוט ממינו הוא משלו ורובו גזול דשאני התם דמ"מ יש בידו משל היתר מיעוט ממינו משא"כ כאן דכשנאמר דזה הרועה הוא מן הרוב המוכרים שלא ברשות בעליהם נמצא שכל דבר ההוא שבידו הוא גזול וק"ל:
ג סָעִיף א חלב וגבינה במדבר ל' הטור מפני שטורח הוא לב"ה להביאו לישוב ומניחו לו עכ"ל ודוקא חלב וגבינה אבל גדיים אין חילוק בין מדבר לישוב:
ד סָעִיף א ד' צאן כו' שחסרונן ניכר טובא בעדר קטן ולא מילא לבו של הרועה למכור כ"כ בלי רשות בעלים משא"כ בפחות מזה שאינו ניכר כ"כ ואף אם יוכר חסרונן יכול להשמט בב' ג' ולו' שמתו או נגנבו משא"כ בהרבה:
ה סָעִיף א כל שהרועה מכרו אם היה ב"ה "מרגיש בו מותר ללוקחו ואם לאו אסור המחבר קיצר בהעתקתו דסוף ל' הרמב"ם ובזה נתן מכשול לפני המעייני' לטעות בביאור ריש דבריו ולפרש דמ"ש כל שהרועה מכרו אם הי' ב"ה מרגיש בו דר"ל אף אם הי' הב"ה מרגיש בו ועומד בצדו היה מוכרו בכה"ג דוקא מותר לקנות ממנו כו' ואין כוונת הרמב"ם לזה כי שם סיים אריש דבריו וכ' ז"ל אם היה הב"ה "מרגיש בו ואם אין הב"ה מרגיש בו "אסור עכ"ל מסוף דבריו הללו נלמד לריש דבריו דמ"ש אם הי' ב"ה מרגיש כו' דר"ל אם אותו דבר שהוא מוכר הוא דבר שירגיש בו ב"ה בחסרונו ויהיה נתפס עליו הרועה כגנב אם לא מכרו מדעתו מותר לקנות ממנו ואם לא מרגיש אסור לקנות ממנו וק"ל:
ו סָעִיף ד דדוקא לאחר שחלקו כו' לשון הטור אינו כן אלא ז"ל בד"א בסתם שתלינן לו' שכבר חלקו ומחלקו מכר אבל אם ידוע לו שלא חלקו אסור כו' "ומדברי מור"ם משמע דמסתם אסור ולא תלינן לומר שכבר חלקו והוא דיעה שלישית לא מצאתי' בשום מקום:
ז סָעִיף ה כלי פשתן בגליל כו' עפ"ר שם כתבתי דללשון שני דפרש"י ה"ק גליל הי' מקום שגדל וצמח שם פשתן הרבה והי' בזול ודרך אנשים של גליל שלא להקפיד על נשותיהן לקנות לעצמן פשתן ולעשות ממנו בגד פשתן ומוכרן לצורך עצמו וכן שרון הי' מקום גידול לבהמות הרבה והיו הנשים קונין ומוכרין לנפשם ברשות בעליהם וכן נראה שהוא פי' דברי הרמב"ם ושל המחבר שהעתיק ל' הרמב"ם:
ח סָעִיף ז ה"ג שהכובס מוציא בסמך וכ"כ בטור ופי' דרך שטיפתו נופלין מעליו:
ט סָעִיף ז ושהסורק מוציא. בא"ח סי' ש"א כתבתי פירושו בפרישה והוא שדרך סורקים כשנעשה הבגד היינו לאחר האריגה הוא לוקח הבגד ומותחו ע"ג יתידות וסורקו בקוצים כדי שלא יהא נרא' חוטי האריגה אלא יכסה אותו הצמר היוצאין מחוטי האריגה והוא נוי של בגד וע"י אותו סריקה נשמט ונשאר ג"כ צמר הרבה בקוצים וכיון שהן הרבה יש קפידא בזה והן של ב"ה:
י סָעִיף ח נוטל ג' חוטין כו'. ז"ל הטור דרך אורגי בגדים לארוג בשפת הבגד ג' חוטין והן של כובס עכ"ל ונ"ל שהן הן שקורין בל"א בענד"ר וכנהוג בזמנינו והכביס' היא השריי' ואז מסירין אותן החוטין הנקראי' בענד"ר מ"ה קאמר שנשארו להכובס שבזמנם הי' רגיל הוא להסיר' והוא דבר מועט ואין דרך בע"ה להקפיד עליהן:
יא סָעִיף ח יתר מכאן שלב"ה. פי' ואין להכובס אפי' ג' חוטין מהן וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ודומה לזה כ' הטור והמחבר לעיל בסי' רי"ח ורכ"ט וש"ל ולקמן ר"ס שס"ג ובשאר דוכתי וכמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש:
יב סָעִיף ח שחור ע"ג לבן דהשחור מגנה את הלבן רש"י:
יג סָעִיף ט מהחוט כדי משיכת מחט כו' ז"ל הטור החייט ששייר מהחוט מלא מחט וחוץ למחט כו' וכן אם שייר מהמטלית בשחותכין אותו להשוותו ג' אצבעות הן של ב"ה פחות מכן כו' והמחבר העתיק לשון הרמב"ם שכ"כ בפ"ו דגניבה והמ"מ כ' דהרמב"ם תפס לשון הירושלמי והוא הוא השיעור הנזכר בהגמ' ושהטעם הוא דכל שנשאר מלא מחט וחוץ למחט כמלא מחט ראוי לתפור בו קצת ומקפיד עליו הבע"ה וע"ש בהשגת הראב"ד על דברי הרמב"ם בזה:
יד סָעִיף י במעצד כו'. הוא הנקרא בל"א בריי"ט ה"ק והוא המפיל נסורת דקים וטורח על הב"ה להביאן לביתו ומ"ה הן שלו משא"כ כשעושה בבית בע"ה דאז אין טורח וקפיד ב"ה אפי' אשפאים דקים ובטור כ' עוד ז"ל וכן היוצא מתחת המקדח ומתחת הרהיטני והניגרר במגיר':
טו סָעִיף י בכשיל על ב"ה. פירוש שבו פוסק עץ דבר ניכר וחשוב מעץ אחר גדול ממנו מ"ה הוא של ב"ה ובטור כ' ז"ל וכן הנפסק במגירה כו' והוא מה"ט ג"כ:
טז סָעִיף יב כגון מוכין שמוכר הסורק כו'. עמ"ש לפני זה בס"ז:
יז סָעִיף יב דהרי נשתנה ביד הגנב. פי' דאין שם מוכין עליו אלא שם כר וזהו שמסיק וכ' ואע"ג דשינוי החוזר כו' ר"ל וזה ג"כ שינוי החוזר הוא שהרי יכול להוציא המוכין מהכר ויהי' שם מוכין עליו כבתחלה ומשני כיון דאין המוכין ודאי גנובים ביד הסורק אלא ספק התירו לקנות ממנו בשינוי כל דהוא כזה והוא מדברי המ"מ ע"ש ועמ"ש בדרי' ע"ז:
א סָעִיף ד מותר ליקח מן האריס. בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) בתוס' שם דאם אדם נותן לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אלא של אחר אע"פ שהוא יודע שחבירו ודאי יתרצה לכשיודע לו אסור לאוכלו משום דהלכה כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא ניחא ליה דלא ידע וכן כתב בהגהת אשר"י ובמרדכי שם ע"ש. ויש לדקדק מהא דאמרו בפרק נערה דף מ"ח מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו ובנותיו ודבר אחר א"ל רבינא לרב אשי מ"ש מהא דתניא מי שהלך למד"ה ואשתו תובעת מזונות ב"ד יורדים לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו אבל לא בניו ובנותיו ודבר אחר א"ל ולא שאני לך בין יוצא מדעת ליוצא שלא מדעת ופירש"י דנשתטה דשלא לדעת יצא מן העולם מסתמא ניחא ליה שיזונו בניו ובנותיו משלו ע"ש וכיון דאפי' היכא דידוע לנא דבודאי יתרצה ה"ל יאוש שלא מדעת וא"כ היכי זנין בניו ובנותיו נהי דניחא לי' השתא מיהו לא ידע: ואפשר כיון דגבי בניו ובנותיו אפי' ביותר משש מצוה מיהא הוי אע"ג דלא כפינן ליה כמבואר שם דף מ"ח וניחותא דמצוה שאני דאע"ג דהשתא לא ידע מהני וכמ"ש הב"י בי"ד סי' של"ג וע' מ"ש בסי' רס"ב סק"א אלא דהתם נמי אמרו דבר אחר היינו תכשיט ומשום דניחא ליה דלא תינוול ע"ש ומה בכך דניחא ליה השתא מיהא לא ידע:
א סָעִיף א רוב. ר"ל הן שחזקת אותו דבר עצמו הוא גנוב הן שאין חזקת דבר ההוא גנוב אלא רוב דבר כזה הוא בחזקת גנוב וכמ"ש לקמן סי' שס"ט ס"ג מה שיש לחלק בין דהכא לההיא דהתם ע"ש. סמ"ע:
ב סָעִיף א וגבינה. אבל בגדיים אין חילוק בין מדבר ליישוב. שם:
ג סָעִיף א קטן. שחסרונן ניכר טובא ולא מלא לבו של הרועה למכור כ"כ בלי רשות בעלים משא"כ בפחות מזה שאינו ניכר כ"כ ואף אם יוכר חסרונן יכול להשמט בב' וג' לומר שמתו או נגנבו מה שא"כ בהרבה. שם:
ד סָעִיף א מרגיש. ר"ל דהרועה היה נתפס עליו כגנב אם מכרו שלא מדעת בע"ה. שם:
ה סָעִיף ד מהאריס. מדברי התוס' ב"מ דף כ"ב סוף ע"א והג"א והגמרא שם מבואר דאם אדם נותן לאכול לחבירו מדבר שאינו שלו אלא של חבירו אע"פ שיודע שחבירו יתרצה אסור לאוכלו דהלכה כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואע"ג דהשתא ניחא ליה מעיקרא לא הוה ניחא ליה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דמותר ויאוש שלא מדעת שאני שגם אח"כ אינו מייאש אלא שאינו יודע היכן הוא ובע"כ הוא מתייאש א"כ אמרי' מעיקרא באיסורא אתי לידיה במה יקנה אי ביאוש הא השתא אינו מתייאש ואילו הי' יודע שהוא אצלו לא נתייאש מה שאין כן הכא כיון שידוע שיתרצה א"כ השתא נמי בהיתרא אתי לידיה דמסתמא אינו מקפיד ע"ז ואע"ג דבש"ס שם מדמה תרומה וטומאה ליאוש שלא מדעת טעמא אחרינא איכא התם דלענין תרומה וטומא' ידיע' ממש בעינן ע"ש וע' בספר א"א דף ק"י ובתשוב' מהרי"ט סי' ק"ן. ש"ך:
ו סָעִיף ד שחלקו. ל' הטור אינו כן אלא זה לשונו במה דברים אמורים בסתם שתלינן לומר שכבר חלקו ומחלקו מכר אבל אם ידוע לו שלא חלקו אסור כו' ומדברי הרמ"א משמע דמסתמא אסור ולא תלינן לומר שכבר חלקו והוא דעה שלישית לא מצאתיה בשום מקום עכ"ל הסמ"ע. ולי נראה דגם כונת הרמ"א כהטור וכ"כ הב"ח ופסק כן ע"ש. שם:
ז סָעִיף ה נשים. ע' בתשובת מהר"א ששון סי' קצ"ח ובתשובת מהרי"ט סי' קצ"ט ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' רמ"ב:
ח סָעִיף ה בגליל. דשם היה גדל פשתן הרבה והי' בזול ורגילין שלא להקפיד על נשותיהן שיקנו פשתן לעצמן לעשות ממנו כלי פשתן ולמוכרו לצורכן כן משמע מל' ב' שפירש רש"י. סמ"ע:
ט סָעִיף ח בע"ה. פי' ואין להכובס אפי' ג' חוטין מהן וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ודומה לזה כ' הטור והמחבר בסי' רי"ח ורכ"ט וש"ל ושאר דוכתי וכמ"ש שם מלתא בטעמא ע"ש. שם:
י סָעִיף ח לבן. דהשחור מגנה את הלבן. רש"י. שם:
א סָעִיף א וכן אם כו'. דברי המ"מ כאן והביאו בה"ג תמוהין דהא בפ"ה מה' גזילה ולקמן בסי' שס"ט ס"ג פ' כשמואל וכן הקשה המ"מ שם וכבר ישבו הכ"מ וכמ"ש בסמ"ע ס"ק ב' ולמד הרמב"ם ממה דאתמר פלוגתייהו אגזלן ולא אכה"ג ש"מ דבהא ל"פ: (ליקוט) וכן כו'. למד ממש"ש קי"ג ב' הני דדיירי כו' וערשב"א שם (ע"כ):
ב סָעִיף ד וי"א כו'. תוס' דב"מ שם ד"ה מר כו': (ליקוט) וי"א כו'. עתוס' שם דכשמביא מביתו מותר דמסתמא חלקו בזה ועב"ח (ע"כ): (ליקוט) וי"א כו'. וס' ראשונה פ' כאמימר ור"א ועתוס' דב"מ ך"ב א' ד"ה מ"ז כו' ורב אשי כו' (ע"כ) .
ג סָעִיף ז דכל מה כו'. רש"י במתני' וגמ' שם ב':
ד סָעִיף ט (ליקוט) כדי משיכת מחט. צ"ע למה הניח דברי הגמ' שהוא מבואר יותר. וגם לפי הירושלמי הוא כפלים כמשיכת מחט וז"ל הירושלמי תני ר"ח מלא מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמלא מחט תני בר קפרא מלא משיכת המחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמשיכת מחט מה ופליג מה דתני ר"ח מלא מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמלא מחט מה דתני ב"ק משיכת מחט דבי ר' ינאי פתרין לה כפלים כמשיכת מחט וז"ש הרי"ף ירושלמי תני ב"ק מלא משיכת מחט ר"ל מחט דתנן הוא משיכת מחט אבל בעינן כפלים כמ"ש דבי ר"י וכמ"ש בגמ' ופ' הרי"ף כב"ק דאיתמר באחרונה כשיטתו ומפ' הגמ' ג"כ כדבריו אע"ג דלכאורה בגמ' מ' כדברי ר"ח דקאמר פחות מכאן למאי חזיא כו' אבל דברי הרמב"ם וש"ע א"י להולמו וגם למה הניח דברי הגמ' וצע"ג והטור פ' כגמ' שלנו וכדברי ר' חייא והוא הנכון (ע"כ):
ה סָעִיף י וכן כו' כנ"ל:
ו סָעִיף יא (ליקוט) בכל הדברים כו'. עבה"ג ובתוספתא מסיים שם ואין משנין ממנהג המדינה (ע"כ):
ז סָעִיף יב ואע"ג כו'. רשב"א בשם הראב"ד: (ליקוט) ואע"ג דשינוי החוזר כו'. והוא שינוי החוזר כמש"ש צ"ג ב' דאפילו בעשאן בגד (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.