א הַגְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית, אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַגַּזְלָן וַהֲרֵי הִיא בְּיַד בָּנָיו, הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בְּעַצְמָהּ. וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיַד הַגַּזְלָן, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, קְנָאָהּ בְּשִׁנּוּי, וּמְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
ב נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית, קָנָה הַגַּזְלָן כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ אַחַר יֵאוּשׁ, וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה; וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. וּכְשֶׁמַּחֲזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה, שָׁמִין לוֹ הַשֶּׁבַח וְנוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל.
ג מְכָרָהּ הַגַּזְלָן אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵילָה, אֵינָהּ חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ מִיַּד הַלּוֹקֵחַ. הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, בֵּין לִפְנֵי מְכִירָה וּנְתִינָה בֵּין לְאַחַר מְכִירָה וּנְתִינָה, קְנָאָהּ הַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת. וְיֵשׁ חוֹלְקִין, וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן שנ"ג. (טוּר סִימָן שנ"ג בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ).
ד הַגּוֹזֵל וְהִשְׁבִּיחַ וּמָכַר אוֹ הוֹרִישׁ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ הוֹרִישׁ, וּמַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר, וְקָנָה לוֹקֵחַ אוֹ יוֹרֵשׁ אֶת הַשֶּׁבַח, וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מֵהַנִּגְזָל, וּמַחֲזִיר הַגְּזֵלָה, וְחוֹזֵר הַנִּגְזָל וְנוֹטֵל דְּמֵי הַשֶּׁבַח מֵהַגַּזְלָן, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְיָאֵשׁ. וְכֵן אִם הִשְׁבִּיחַ הַלּוֹקֵחַ אוֹ הַיּוֹרֵשׁ, נוֹטֵל הַשֶּׁבַח מֵהַנִּגְזָל.
ה מָכַר הַגַּזְלָן לְגוֹי, וְהִשְׁבִּיחַ הַגּוֹי, הַשֶּׁבַח חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים.
ו מָכַר הַגּוֹי לְיִשְׂרָאֵל אַחַר שֶׁהִשְׁבִּיחַ, הוֹאִיל וְהַגַּזְלָן יִשְׂרָאֵל וְזֶה שֶׁבְּיָדוֹ יִשְׂרָאֵל, קָנָה הַשֶּׁבַח. וְאִם תָּפַס הַנִּגְזָל, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ.
ז כְּבָר נִתְבָּאֵר שֶׁהַגְּזֵלָה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ אוֹ אַחֵר שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית, הַשֶּׁבַח לַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁבִּיחָה מֵאֵלֶיהָ. כֵּיצַד, גָּזַל פָּרָה וְנִתְעַבְּרָה אֶצְלוֹ, בֵּין שֶׁיָּלְדָה קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בַּדִּין בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא יָלְדָה; גָּזַל רָחֵל וְנִטְעֲנָה אֶצְלוֹ, בֵּין שֶׁגְּזָזָהּ קֹדֶם שֶׁתְּבָעוֹ בַּדִּין, בֵּין שֶׁעֲדַיִן לֹא גְּזָזָהּ; הוֹאִיל וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, מְשַׁלֵּם כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְאִם יָלְדָה וּגְזָזָהּ, הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל גַּזְלָן. וְאִם עֲדַיִן לֹא יָלְדָה וְלֹא גְּזָזָהּ, שָׁמִין לוֹ, וְנוֹטֵל הַשֶּׁבַח מֵהַנִּגְזָל וּמַחֲזִיר הַבְּהֵמָה עַצְמָהּ.
ח גָּזַל פָּרָה מְעֻבֶּרֶת, וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וְאַחַר כָּךְ יָלְדָה, רָחֵל טְעוּנָה, וְנִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וְאַחַר כָּךְ גְּזָזָהּ, מְשַׁלֵּם דְּמֵי פָּרָה הָעוֹמֶדֶת לֵילֵד וּדְמֵי רָחֵל הָעוֹמֶדֶת לִגָּזֵז. וְאִם לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְקֹדֶם שֶׁנִּשְׁתַּנֵּית יָלְדָה אוֹ גְּזָזָהּ, הֲרֵי הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת שֶׁל בְּעָלִים; וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְעַבְּרָה אוֹ נִטְעֲנָה בְּיַד הַגַּזְלָן, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית הַגְּזֵלָה, הִיא בִּרְשׁוּת בְּעָלֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהַגַּזְלָן חַיָּב בָּאֳנָסִים. הַגָּה: כָּל אֵלֶּה דִבְרֵי הָרַמְבַּ"ם, אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִין, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר רֵישׁ סִימָן שנ"ד ושנ"ו. וַאֲפִלּוּ שִׁנּוּי הַחוֹזֵר לִבְרִיָּתוֹ, כְּגוֹן עָפָר וַעֲשָׂאוֹ לְבֵנִים, אַף עַל גַּב דְּלָא קָנָה כְּדִלְעֵיל סִימָן ש"ס, שֶׁבַח מִיהָא קָנָה, וְצָרִיךְ לְהַחֲזִיר לוֹ שִׁבְחוֹ (טוּר ס"א).
ט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁבַח הַבָּא מֵאֵלָיו, כְּגוֹן גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּחוּשָׁה וְהוֹצִיא עָלֶיהָ וּפִטְּמָהּ, אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ, נוֹטֵל מֵהַנִּגְזָל שְׁבַח הַפִּטּוּם, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִשֶּׁבַח שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הוֹצָאָה.
י גְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית וְהוּקְרָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה, הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לַבְּעָלִים וְאֵין לַגַּזְלָן בָּהּ כְּלוּם, שֶׁלֹּא תִקְּנוּ לַגַּזְלָן אֶת הַשֶּׁבַח אַחַר יֵאוּשׁ, אֶלָּא כְּגוֹן שְׁבַח גִּזּוֹת וּוְלָדוֹת, אֲבָל שְׁבַח הַיֹּקֶר, אִם הָיְתָה הַגְּזֵלָה חוֹזֶרֶת בְּעֵינֶיהָ אֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ. הַגּוֹזֵל חָבִית שֶׁל יַיִן מֵחֲבֵרוֹ וַהֲרֵי הִיא שְׁוֵה דִינָר בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, וְהוּקְרָה אֶצְלוֹ וְעָמְדָה בְּאַרְבָּעָה, שִׁבֵּר הֶחָבִית אוֹ שָׁתָה אוֹתָהּ, אוֹ מְכָרָהּ אוֹ נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה אַחַר שֶׁהוּקְרָה, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה כִּשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם, שֶׁאִלּוּ הִנִּיחָה הָיְתָה חוֹזֶרֶת בְּעַצְמָהּ. נִשְׁבְּרָה מֵעַצְמָהּ אוֹ אָבְדָה, מְשַׁלֵּם דִּינָר כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה.
יא הָיְתָה שָׁוָה בִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה אַרְבָּעָה, וּבִשְׁעַת הוֹצָאָה מִן הָעוֹלָם דִּינָר, מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה, בֵּין שֶׁשִּׁבְּרָהּ אוֹ שְׁתָאָהּ בֵּין שֶׁנִּשְׁבְּרָה אוֹ אָבְדָה מֵאֵלֶיהָ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
יב הַגּוֹזֵל אֶשְׁכּוֹל שֶׁל תְּמָרִים, וּבוֹ חֲמִשִּׁים תְּמָרִים, וְאִם יִמָּכְרוּ כֻּלָּם בְּיַחַד אֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא מ"ט פְּרוּטוֹת וְאִם יִמָּכְרוּ כָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ יִשְׁווּ חֲמִשִּׁים, אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא מ"ט:
יג הַגּוֹזֵל כְּלִי וּשְׁבָרוֹ, אֵין אוֹמְרִים יִתֵּן הַשְּׁבָרִים וְיַשְׁלִים עֲלֵיהֶם, וְדִינוֹ כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שנ"ד (ס"ה, ע"ש).
א סָעִיף ג וי"ח דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש"ל סי' שנ"ג ס"ג:
ב סָעִיף ד הגוזל והשביח כו' ע' בס' החנוך מצו' קכ"ה:
ג סָעִיף ו ואם תפס הנגזל כו' וכ"כ הרא"ש והטור עכ"ל סמ"ע טעות הוא דלא כ' הרא"ש כן גם מ"ש דבספיקא דתלמודא מודי' ליתא ואדרבה בספיקא דתלמודא ס"ל להרא"ש וטור דאפי' תפס מפקינן מיניה וכמש"ל סי' שמ"ו אמ"ש בס"ק ט"ו ולקמן סי' שפ"ח והאמת היא דהטור העתיק כאן ל' הרמב"ם וסמך עצמו אמ"ש לקמן סי' שפ"ח וש"צ וכ"כ מהרש"ל פ' הגוזל קמא סי' ו' וז"ל כ' הטור ואי תפס נגזל לא מפקינן מיניה וזו היא סברת רמב"ם אבל ר"י והרא"ש לא ס"ל הכי אלא אי תפס מפקינינן מיניה כאשר כתבתי בפ' כיצד סי' ה' והטור גופא כ' בסי' שפ"ח גבי מסור שכן דעת א"א הרא"ש ז"ל והכא לפום ריהטא כ' דעת הרמב"ם עכ"ל וכן מוכרח לומר לעיל בטור סי' ש"ב ס"ח שהעתיק דברי הרמב"ם וסמך עצמו אלקמן סי' שפ"ח וש"ץ ע"ש:
ד סָעִיף ט והוציא עליה ופטמה כו'. אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכדלעיל סי' שנ"ד ס"ד בהג"ה וא"כ אפי' אחר יאוש הוא של נגזל:
ה סָעִיף י אע"פ שנתייאשו כו' ומהרש"ל פ' מרובה סי' ז' (וכ"פ פ' הגוזל קמא סי' ד' וסי' ו') פסק דהיכא דנתייקר' אחר שנתייאש הוי של גזלן לפי שהי' גורס בטור אבל נתייאשו הבעלים קוד' שנתייקר' או נתפטמה מאליה הוי של גזלן וכ' שטעם הטור דס"ל דיאוש קונה מדרבנן משום תקנת השבים ושייך תקנת השבים בכה"ג ולפע"ד גירסא זו אינה נכונה אלא הגירסא היא בטור אפי' נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או נתפטמ' מאליה הוי של נגזל וכ"כ הב"ח דמ"ש בטור אבל נתייאשו הבעלים קודם שנתייקרה או נתפטמה מאליה הוי של גזלן ט"ס הוא וצ"ל של נגזל עכ"ל וע"ש בטור מוכח כן מדבריו דאל"כ ברישא ה"ל לערבינהו וליתנינהו והכי ה"ל למיכתב אבל אם נתייקר' או נתפטמה מאליה כל זמן שלא נשתנית או שלא נתייאש השבח של נגזל כו' ומדכתב כ"ז שלא נשתנית השבח של נגזל אפי' נתייאשו הבעלים כו' משמע דלעולם היא של נגזל אא"כ נשתנית וממ"ש הטור לעיל סי' שנ"ג דיאוש קונה מדרבנן אין ראיה דהא מהרש"ל גופא שם ובפ' הגוזל בתרא סי' כ"ז כ' דהרמב"ם סבר דיאוש לחידיה קנה מדרבנן ואפ"ה כ' הרמב"ם דנתייקר' אחר שנתייאש הוי של נגזל ש"מ דס"ל דנתייקרה שאני וכן משמע להדיא ממ"ש הטור לעיל סי' שנ"ד ס"ד גבי גנב דאם נתייקרה או נתפטמה משלם כדהשתא ולא חילק בין לפני יאוש או לאחר יאוש ובפרט דסתם גנבה יאוש בעלים הוא וכמ"ש סי' שנ"ג ועוד דאמאי נימא דהטור פליג על הרמב"ם בנתייקר' אחר יאוש וגם הסמ"ג עשין ע"ג ד' ק"ן ע"ב כ' כהרמב"ם וכ"כ ר"י נל"א ריש ח"ד וכן עיקר:
ו סָעִיף יג אין אומרים יתן השברים כו' ע' בסמ"ע ס"ק כ"ג במ"ש ליישב קושיות המ"מ ואין לשון הרמב"ם והמחבר מורין כן ודו"ק:
א סָעִיף א אע"פ שנתיאשו הבעלים כו'. דביאוש לבד לא קנה אם לא בהדי שינוי רשות ורשות יורש לאו שינוי רשות מיקרי כמ"ש לעיל:
ב סָעִיף א ומשלם דמיה פי' הגזלן להנגזל דבגזלן לא שייך ביה תקנת השוק מ"ה צריך ליתן להנגזל כל דמי הגזילה:
ג סָעִיף ב שהשביח לאחר יאוש כן הוא דעת הרמב"ם דבעינן יאוש אבל הרא"ש והטור וסייעתיהו ס"ל דאפי' לא נתייאש ג"כ דינא הכי וכ"כ מור"ם בהגהותיו סוף סעיף ח' דיש חולקין וקאי גם אזה שכ' המחבר כאן ועד"ר.
ד סָעִיף ב ואינו משלם אלא כשעת הגזילה. פי' אם הוא בענין שאין צריך לחזור הגזילה בעינה אזי משלם הוא להנגזל דמי הגזיל' אבל על הרוב מחזיר בעינה וע"ז מסיק וכ' ז"ל וכשמחזיר כו' שמין לו השבח ונוטל מהנגזל כיון דבגזלן עצמו מיירי דמוציאין מידו דא"צ ליתן הנגזל לגזלן אלא שבחו ובסעיף ד' דמיירי שם בדמכרו לאחר שם ל"ד קאמר דנוטל דמי שבח מהנגזל דהא גם קרנו נוטל מהנגזל אלא לרבותא קאמר דאפי' דמי שבחו נוטל מהנגזל וכ"ש דמי קרנו ועפ"ר:
ה סָעִיף ב [שמין לו בדפוס יחד עם ס"ק ד']. פי' אם הוא בענין שאין צריך להחזיר הגזילה בעינה אזי משלם הוא להנגזל דמי הגזילה אבל על הרוב מחזיר בעינה וע"ז מסיק וכ' ז"ל וכשמחזיר כו' שמין לו השבח ונוטל מהנגזל כיון דבגזלן עצמו מיירי דמוציאין מידו דא"צ ליתן הנגזל לגזלן אלא שבחו ובסעיף ד' דמיירי שם בדמכרו לאחר שם ל"ד קאמר דנוטל דמי שבח מהנגזל דהא גם קרנו נוטל מהנגזל אלא לרבותא קאמר דאפי' דמי שבחו נוטל מהנגזל וכ"ש דמי קרנו ועפ"ר:
ו סָעִיף ג ויש חולקין פי' דס"ל דבעינן שיהא היאוש דוקא קודם שינוי רשות וכמ"ש בס"ס שנ"ג ושנ"ו ושס"ה:
ז סָעִיף ד ומה שהשביח מכר פי' בזה עדיף כח לוקח ויורש מהגזלן עצמו דהן קנו השבח שנשבח אף שלא נתייאש הנגזל. ובעודו ביד הגזלן לא יקנה הגזלן השבח לסברת הרמב"ם וה"ט דס"ל דתקנה התקינו רבנן בזה ללוקח וליורש משא"כ לרש"י והרא"ש דס"ל דהא דלוקח ויורש זכו בשבח היינו מכח שזכה בו ג"כ הגזלן בכה"ג ואפילו נשבח קודם היאוש ומשום תקנת השבים ועפ"ר:
ח סָעִיף ד דמי השבח כבר כתבתי בסעיף שלפני זה דר"ל אפי' דמי השבח:
ט סָעִיף ד ומ"ש שהרי לא נתייאש קאי אמ"ש ומחזיר הגזיל' וה"ט דלא נתייאש דאלו נתייאש הי' מחזיק בהגזילה עצמה:
י סָעִיף ד וכן אם השביח הלוקח כו' בע"ש כתב דבז' דהשביחו היורש או הלוקח אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו עכ"ל ולא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהן דהרי כאן בשבח שהושבח מאיליה מיירי וכמ"ש בסמוך ס"ט ויכול הנגזל לומר לולי שגזלתני גם בביתי היה נשבח ונהי דתקינו רבנן לשלם להלוקח והיורש השבח. הגזלן עכ"פ צריך להחזיר כאלו הי' נשבח ביד הגזלן לסברת הרמב"ם וצ"ל דס"ל לבעל ע"ש דדוקא כשהושבח' הגזילה בידו דהגזלן ומכרה דאז כבר קיבל הגזלן מהלוקח גם בעד השבח בזה קאמר דחוזר הנגזל ומוציא מגזלן אותן דמי שבח שקיבל משא"כ כשלא נשבח ביד הגזלן והשתא א"ש דכתב המחבר לשון וכן אם השביח הלוקח כו' דקמ"ל דאע"ג דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן דמי השבח אפ"ה הנגזל צריך ליתן להלוקח גם דמי השבח ויפסיד הנגזל דמי השבח מכיסו מיהו כל זה אינו מוכרח והא דכתב "וכן כו' דקמל"ן בזה דאע"ג דלית בזה משום תק"ה דהא לא נשבח ביד הגזלן אפ"ה צריך הנגזל ליתן דמי השבח להלוקח:
יא סָעִיף ה והשביח העכו"ם דתקנתא לעכו"ם שיקנה השבח לא עבדי:
יב סָעִיף ו מכרה העכו"ם לישראל כו' זהו איבעי' בגמרא מי תמרי' הואיל דהישראל שני אתי מכח העכו"ם שמכר לו לא עדיף מיניה א"ד הואיל ומעיקרא ישראל כו' ולא איפשטא האבעי' ומ"ה המע"ה:
יג סָעִיף ו ואם תפס הנגזל כו' וכ"כ הרא"ש והטור ובדרישה כתבתי דאף דבספיק' ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דתלמוד' מודים דמהני בהו תפיסה ועמ"ש שם עוד ודו"ק:
יד סָעִיף ז משלם כשעת הגזילה ר"ל זהו עכ"פ שאין הנגזל זוכה בהשבח כ"א כמות שהיתה בשע' גזילה ומפרש ואזיל שלפעמים גם גוף הגזילה נשאר ביד הגזלן ומשלם לנגזל דמיה היינו כשכבר ילדה וגזזה דכיון דזכה בגיזה וולדה זכה ג"כ בעצמה ולפעמים נוטל הנגזל הכל ונותנין להגזלן דמי השבח והיינו כשעדיין לא גזזה וילדה ועמ"ש בסי' שנ"ד מזה קצת בהוכחה ובביאור יותר טוב בע"א:
טו סָעִיף ז ואם עדיין לא ילדה כו' דס"ל להרמב"ם דעיבור וטעונה גיזה לא מחשב שינוי ואפי' לידה עצמה ס"ל דלא ה"ל דין שינוי גמור אלא כשנוי החוזר וכמ"ש בסעיף שאחר זה:
טז סָעִיף ח דמי פרה העומד' לילד ר"ל אף אם הגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפ"ה אינו משלם כאלו ילדה בשעת גזילה כי ידוע שלא היתה הבהמה שוה כ"כ קודם לידה שיש בה חשש סכנ' לפרה עצמה וג"כ שמא יהיה הולד נפל כמו שהיתה שוה אחר לידה ואם גזלה בתחלת או באמצע עבורה אינו משלם כ"כ כמו שהבהמה שוה בעת שהיא עומדת לילד דהיינו גמר עיבור אלא הכל לפי שומת שוויי':
יז סָעִיף ח אבל יש חולקין ר"ל חולקין עם הרמב"ם במ"ש דלא קנה הגזלן השבח שנשבח קודם שנתייאשו הבעלים וס"ל להחולקין דקנה ול"מ שינוי גמור אלא אפי' בשינוי החוזר קנו (הבעלים) השבח וכדמסיק ונראה דה"ה אם אין בו שינוי כלל כגון גזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתה' ביד הגזלן ונתרב' עליו הגיזה או הולד אע"פ שהוציאו מידו בעוד' טעונה או מעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבח בידו ועמ"ש בסי' שס"ג ס"ה:
יח סָעִיף י הגוזל חבית יין כו' הטור כתבו בל' לפיכך דמכח טעם הנ"ל דאין הגזלן זוכה בהשבח דיוקר' מסיק האי דינא:
יט סָעִיף י שאלו הניחה כו'. פי' וכיון שהית' חוזרת בעינ' נמצא דהוקרה ברשות דהנגזל ואע"ג דכל הגזלנין אין משלמין אלא כשעת גזילה הא עיקר גזילה נעשית בשע' ששתאה או מכרה או שבר החבית דהא עד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרה בעינה מן הדין ועתה קלקלה וגרם שלא הוחזרה לידו בעין משא"כ כשנשברה מעצמה וכדמסיק וק"ל:
כ סָעִיף י נשבר' מעצמה או אבדה האי אבדה ג"כ אמעצמה קאי אבל סתם אבידה מקרי פשיע' וכמ"ש לעיל בסי' שנ"ד ס"ג ע"ש:
כא סָעִיף יא בין ששברה או שתאה כו' שלא יהא חוטא נשכר דאלו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' כשעת הגזילה ועכשיו שנשברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה לעיל בסי' שנ"ד:
כב סָעִיף יב אינו משלם אלא מ"ט. זהו כעין מ"ש הטור והמחבר לקמן בסי' שצ"ד דבהמה שאכלה פירות מחוברים רואים כמה הפסיד' ושמין מי שבא לקנות ס' חלקים כדי אותו חלק מה שאכלה כמה היה נותן בה קודם אכילתן וכמה היה פוחת בשביל אכילתן וכן נותן לניזק וזה קולא הוא למזיק ולגזלן ולמדוהו מדכתיב וביער בשדה אחר דמה שנבער מהשדה ישומו אותו בהדי שדה אחר ע"ש ועפ"ר:
כג סָעִיף יג אין אומרים יתן השברים כו' כבר נתבאר זה בס"ס שנ"ד והר"ן פ"ק דב"ק (דף ו') כתב בשם הרמ"ה דהיינו דוק' אם יש לו מעות דאם אין לגנב או לגזלן מעות לשלם אפי' יש לו מקרקעי או מטלטלים א"צ לשלם לו מהן אלא שיימינן לו אלו השברין והמותר ישלים לו מהמטלטלים ועפ"ר שכתבתי שבזה מיושב מ"ש הרמב"ם והטור שם בסי' שנ"ד בגניבה וגם כאן בגזילה דאם הבעלים רוצים בהשברים שומעין להן וצריך הגזלן ליתן לו. והקשה המ"מ אמאי צריך ליתן לו השברים הא כבר קנאום הגזלן או הגנב בשינוי וכתבתי די"ל דמיירי כשאין להגזלן מעות ובא לשלם להנגזל במטלטלין בזה קאמר דיכול הנגזל לומר הואיל ובאת לשלם לי במטלטלין שלא כדיני שדיני במעות דוקא לפחות תן לי שברי כלי שלי שבהן ניחא לי טפי מבשאר מטלטלים וק"ל ועיין בתוס' דפ' השואל (סוף דף צ"ו) בד"ה זיל שלים ליה כו':
א סָעִיף ג או נתן במתנה נסתפקתי בנתן הגזילה לאחר יאוש לקטן במתנה אם הקטן קונה אותו ביאוש ושינוי רשות ומשום דקטן אינו קונה מן התורה אלא היכי שדעת אחרת מקנה וכמו שכתב תוס' פ' התקבל (גיטין דף ס"ג) והכא שהגזלן לא קנה ביאוש לחודיה לא הוי דעת אחרת מקנה. ונראה דלפי שטת תוס' והרא"ש והרמב"ן טעמא דיאוש ושינוי רשות היינו משום דבהיתרא אתי לידיה דלוקח וכמבואר בתוס' ר"פ לולב הגזול וברמב"ן פרק מרובה. וא"כ שינוי רשות לאו קנין הוא כלל והלוקח דקני אותו אינו אלא ביאוש כיון דבהיתרא אתי לידיה וא"כ בנתנו לקטן ליכא דעת אחרת מקנה כיון דהמקבל זוכה מחמת עצמו ביאוש וכמו באבידה דבהיתרא אתי לידיה וקטן באבידה אין לו זכיה מן התורה אלא מפני דרכי שלום. והא דאין הלוקח זוכה בע"כ של הגזלן היינו כמ"ש תוספת במרובה דף ס"ט ד"ה כל שלקטו עניים ע"ש מכל מקום אסור להחזיק בה מפני שהיא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ע"ש אבל כיון שנתנו מדעתו הרי המקבל זוכה מחמת עצמו ביאוש וכמ"ש. אבל לשטת הרמב"ם דס"ל אפילו שינוי רשות ואח"כ יאוש נמי קונה ואע"ג דבאיסורא אתי לידיה וצ"ל דשינוי רשות בעצמו הוי קנין בצירוף יאוש וא"כ בשעה שמוכרו או נותנו ה"ל דעת אחרת מקנה וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פרק מרובה בהא דאמרו גנב וגזלן הקדשן הקדש משום שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש שהקשה דאיך יכול הגזלן להקדישו כיון דאינו שלו וכתב משום דהקדישו וקנייתו באין כאחד ע"ש. וא"כ ה"נ ה"ל דעת אחרת מקנה ונתינתו לקטן וקנייתו באין כאחד אבל לשיטת הרא"ש ותוס' והרמב"ן שזכרנו אין לומר דנתינתו וקנייתו באין כא' דדוקא בשינוי השם דגזלן גופיה קניה בשינוי השם איכא למימר דהקדשו וקנייתו באים כאחד כיון דנעשה שינוי אבל ביאוש ושינוי רשות לעולם אין הגזלן קונה כיון דס"ל דשינוי רשות ואח"כ יאוש אינו קונה משום דבאיסורא אתי לידיה ואם כן אינו קנין אלא למקבל ולא לגזלן כלל ואם כן אין הקטן זוכה מעצמו כיון דליכא דעת אחרת מקנה. ואפילו לדעת הנ"י פ"ק דמציעא דהפקר מדעת חשיב דעת אחרת מקנה וכן דעת רש"י שם דף י"ב יאוש אינו מטעם הפקר כמ"ש תוס' במרובה ואפילו לדעת רש"י דס"ל מטעם הפקר מ"מ אינו הפקר מדעת אלא יאוש הוי סילוק רשותו ונקנה כמו הפקר אבל אין בו משום הפקר מדעת וכיון דלא קני מדאו' א"כ מדרבנן נמי לא קני דמציאת חש"ו אינו אלא מפני דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי והכא אם הקטן אינו זוכה הרי הוא של הבעלים ולא אתי לאנצויי וע' ר"פ הגוזל בתרא בגוזל ומאכיל את בניו וע"ש בבניו הקטנים ובתוס' שם:
ב סָעִיף ד וכן אם השביח הלוקח. ז"ל סמ"ע בע"ש כ' דבזה דהשביחו היורש או הלוקח אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו עכ"ל ולא ידעתי טעם נכון לחלק ביניהן דהרי כאן בשבח שהושבח ממילא מאליה מיירי ויכול הנגזל לומר לולי שגזלתני גם בביתי היה נשבח ונהי דתקנו רבנן לשלם ללוקח ויורש השבח הגזלן עכ"פ צריך להחזיר כאלו היה נשבח ביד הגזלן וע"ש ונראין דברי ע"ש דודאי כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ובתברא או שתיה משלם כשעת הוצאה מן העולם הכא נמי אם מכרה הגזלן אחר שהושבח משלם כשעה שמוכרה דהוא שעת הוצאה מן העולם כיון דלוקח קונה השבח ולא אתי למיהדר ליה משלם כשעת הוצאה אבל אם לא נשבחת ביד הגזלן ונשבחה ביד הלוקח אינו משלם יותר משעה שגזלה ושעת הוצאה ומ"ש בסמ"ע דיכול הנגזל לומר לולי שגזלתני גם בביתי היה נשבח אתמהה דא"כ גזלן שמכר לאלם בענין דא"א להדורי ליה יצטרך לשלם יותר משעת מכירה ואע"ג דנשבח ביד האלם אח"כ ופשוט הוא דאינו משלם יותר משעת מכירה וכל הגזלנין דמשלמים כשעת הגזילה אמאי לימא ליה הנגזל אילו היה הבהמה בידי היה הולך וגדל עד מאד לכן עיקר כדברי ע"ש:
ג סָעִיף ו אין מוציאין מידו. וכת' ב"י דזה פשוט דבכל ספיקא דדינא מהני תפיסה וע"ש. ולפמ"ש הה"מ פ"ז מגזילה במ"ש הרמב"ם בתקנת נגזל דשכירו ולקיטו אינו נשבע ונוטל ולא כת' אי תפס לא מפקינן כיון דהוא איבעיא דלא איפשטא משום שאינו אלא תקנה ובספק תקנה אוקמוה אדינא ולא מהני תפיסה ע"ש. וכיון דבספק תקנה אוקמוה אדינ' א"כ אפי' לא תפס יטול הנגזל את השבח כיון דמדינא דנגזל ושבח דגזלן אינו אלא תקנה ונראה דהיכא דהוא מוחזק מעיקרא אפי' בספק תקנה ה"ל מוחזק ודוקא בתופס דמהני לרמב"ם אבל בס' תקנה לא מהני תפס:
א סָעִיף ד השביח הלוקח. עסמ"ע ס"ק י' עד ולא ידעתי טעם נכון לחלק והחילוק פשוט לכל מעיין וכן הוא בקצה"ח דכשמכרה אחר שהשביח הוי כתברא או שתיי' אחר שהושבחה דחייב אבל כשהושבח שמכרה ודאי אינו משלם רק כפי ששוה בשעה שמכרה דבאותו שעה אזקיה:
ב סָעִיף ח דמי פרה העומדת לילד עסמ"ע ס"ק ט"ז שכתב דאפילו אין בה שינוי כלל כגון שגזלה מעוברת והחזירה בעודה מעוברת דמשלם העודף כשיעור שנשבח בידו ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא אפילו נתפטמה מאיליה דינו כהוקרה דהוא של הנגזל כמבואר בסי' שנ"ד. ועוד דא"כ אפילו גזל טלה ונתגדל מעט אצל הגזלן יהיה של הגזלן:
א סָעִיף ב כשעת. פירוש אם הוא בענין שא"צ להחזיר הגזילה עצמה אבל על הרוב מחזירה בעינה וע"ז מסיק וכשמחזיר לו הגזילה כו'. סמ"ע:
ב סָעִיף ג חולקין. דבעינן דוקא היאוש קודם שינוי רשות וכן עיקר וכמש"ל סימן שנ"ג ס"ג ע"ש. ש"ך:
ג סָעִיף ד הוריש. עיין בספר החנוך מצוה קכ"ה:
ד סָעִיף ד השבח. ר"ל אפילו דמי השבח וכ"ש דמי הקרן. סמ"ע:
ה סָעִיף ד מהנגזל. כת' הע"ש דבזה אין הנגזל חוזר על הגזלן שהרי לא הושבחה בידו והסמ"ע כת' דאינו מוכרח ע"ש:
ו סָעִיף ו מידו. וכ"כ הרא"ש והטור ואף דבספיקא ס"ל דלא מהני תפיסה מ"מ בספיקא דש"ס מודים דמהני בהו תפיסה עכ"ל הסמ"ע וטעות הוא דלא כ"כ הרא"ש גם מ"ש דבספיקא דש"ס מודים ליתא ואדרבה בספיקא דש"ס ס"ל להרא"ש והטור דאפילו תפס מפקינן מיניה (עמ"ש בסי' שמ"ו ס"ק י"ד ע"ש) וע"ל סי' שפ"ח והאמת הוא דהטור העתיק כאן לשון הרמב"ם וסמך על מ"ש בסי' שפ"ח וש"צ וכ"כ מהרש"ל פרק הגוזל קמא סי' ו' ע"ש וכן מוכרח לומר בטור לעיל סי' שנ"ב ס"ח שהעתיק דברי הרמב"ם וסמך אמ"ש בסימנים הנ"ל ע"ש. ש"ך:
ז סָעִיף ח לילד. ר"ל אף שהגיע זמנה לילד בשעת גזילה אפילו הכא אינו משלם כאילו ילדה כי ידוע שלא היתה שוה כ"כ כמו אחר לידה דקודם לידה יש חשש סכנה לפרה וגם הולד שמא יהיה נפל ואם גזלה בתחלה או אמצע עיבורה אינו משלם כמו שהיא שוה בעת גמר העיבור אלא הכל לפי שומת שוויים. סמ"ע:
ח סָעִיף ח חולקין. וס"ל דקנה הגזלן השבח שנשבח קודם יאוש. שם:
ט סָעִיף ח החוזר. ונראה דה"ה אם אין בו שינוי כלל כגון שגזלה כשהיא מעוברת או טעונה בגיזה ונשתהה ביד הגזלן ונתרבה עליה הגיזה או הולד אע"פ שהוציאה מידו בעודה טעונה ומעוברת משלם לו העודף כשיעור שנשבחה בידו ועיין מ"ש בסי' שס"ג ס"ה בהג"ה. שם:
י סָעִיף ט ופטמה. אבל נתפטמה מאליה דינה כהוקרה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ד בהג"ה וא"כ אפילו אחר יאוש הוא של הנגזל. ש"ך:
יא סָעִיף י שנתייאשו. ומהרש"ל פסק דהיכא דנתייקרה בתר שנתייאש הוי של גזלן וכת' הש"ך דפסק כן לפי שהיה לו גירסא אחרת בטור אבל לפע"ד גירסא זו אינה נכונה כו' ע"ש דמסיק שעיקר כדעת המחבר:
יב סָעִיף י הניחה. ר"ל דאע"ג דקיי"ל כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה מ"מ עיקר גזילה זו נעשה בשעה ששתאה או מכרה כו' דעד הנה ברשות הנגזל הוה קאי להדרא בעינה מן הדין ועתה קלקל וגרם שלא הוחזרה לידו בעין. סמ"ע:
יג סָעִיף י אבדה. אמעצמה קאי ג"כ דאילו סתם אבידה מקרי פשיעה וכמ"ש בסי' שנ"ד ס"ג ע"ש. שם:
יד סָעִיף יא ששברה. שלא יהא חוטא נשכר דאילו נשברה מעצמה היה צריך לשלם ד' ועכשיו ששברה בידים לא יתחייב אלא דינר וכבר נתבאר כל זה בסי' שנ"ד. שם:
טו סָעִיף יב מ"ט. דומה לזה כת' הט"ו בסי' שצ"ד סעיף ר' ע"ש. שם:
טז סָעִיף יג שנתבאר. עיין שם בהגהת ש"ך מה שביאר בדין זה ודלא כמ"ש הסמ"ע כאן בזה. גם הש"ך כת' דאין לשון הרמב"ם והמחבר מורין כן במה שיישב הסמ"ע דברי הה"מ ע"ש:
א סָעִיף א הגזילה כו'. ע"ל ר"ס ש"ס:
ב סָעִיף א אע"פ כו'. ר"ס שס"א:
ג סָעִיף א ואע"פ כו'. שם ס"ז:
ד סָעִיף א ואם כו'. שם ס"ה:
ה סָעִיף ב נתייאשו כו'. ע"ס שנ"ד ס"א:
ו סָעִיף ב כל השבח כו'. כמש"ש ושם צ"ד א' הלכה כרשב"א:
ז סָעִיף ב ואינו כו' ודבר זה כו'. שם ב' א"ר ד"ת כו' וא"ת דה"ל שינוי כו' ור"ל ומתני' נמי צריך להחזיר הכלי אלא דמשלם לו השבח וכמש"ו וכשמחזיר כו' ועבה"ג ס"ק ו' דלא כתוס' שם ד"ה לר"ש כו' והראב"ד כ' כדברי תוס' ולדידהו אתי מתני הנ"ל כפשטיה אף לר"י בשינוי דהדר וצ"ע דא"כ ל"ל לרב אשי לאוקמי מתני בשינוי דלא הדר דוקא ועסי' שנ"ד ס"א:
ח סָעִיף ג מכרה כו'. בסי' שס"א ס"ד וס"ה:
ט סָעִיף ג בין כו'. שנ"ג ס"ג ושנ"ו ס"ג:
י סָעִיף ד הגוזל כו'. דין זה תמוה מאד וכבר השיגו המ"מ דמאי אמר שם מה שהשביח מכר כו' כל זכות שתבא כו' הא הוא עצמו אינו זוכה בשבח ואף שהראב"ד כ' שמכאן למד הרמב"ם שקודם ייאוש לא קנה הגזלן השבח דאל"כ ל"ל מכר והוריש מ"מ השיג עליו וכ' דאדרבה מכר והוריש איצטריכא ליה כו' ועוד הוריש במאי קנה הא קי"ל רשות יורש לאו כרשות לוקח דמי ועוד אמרינן ש"ר בלא ייאוש כו' ולאו כלום הוא וא"א כלל וכלל לדין זה וודאי שיש כאן טעות ול"ג כלל וחוזר הנגזל כו' עד וכן ובשבח מחמת הוצאה וכדברי הרי"ף בפ"ק דב"מ וצ"ל אחר ס"ט:
יא סָעִיף ז כבר כו'. בסי' שנ"ד ס"א וס"ב:
יב סָעִיף ז בין כו'. שם צ"ה ב' א"ל ר"פ ה"ה כו':
יג סָעִיף ז ואם עדיין כו'. כנ"ל ס"ב:
יד סָעִיף ח ואם לפני כו'. כשיטתו כנ"ל:
טו סָעִיף ח ואע"פ כו'. כנ"ל דס"ל דאינו נק' שינוי:
טז סָעִיף ח אבל י"ח כו'. אבל הנ"ל וס"ל דשבח קנה אפי' קודם ייאוש וכ"ש במכר והוריש ופליגי נמי בגיזה ולידה דה"ל שינוי וקנה לגמרי ועסי' שנ"ד ס"ב מ"ש בשם הרא"ש:
יז סָעִיף ח ואפי' שינוי כו'. צ"ד ב' אר"י ד"ת כו' וכמ"ש בס"ב:
יח סָעִיף ט בד"א כו'. כנ"ל סי' שנ"ד ס"א:
יט סָעִיף י גזילה כו'. כמ"ש למטה שאילו הניחה כו':
כ סָעִיף י אע"פ שנתייאשו כו'. כ"מ בב"ק שם כדפריך לימא פליגא דרב כו' ולא מוקי אחר ייאוש:
כא סָעִיף יא (ליקוט) היתה כו'. ב"מ מ"ג א' תנן כו' ובמאי כו' והתם אפי' בתבריה ושתיה דההוא שעתיה גזליה מדפריך ואי ביתיר כו' וכ"ש באיתבר ממילא (ע"כ):
כב סָעִיף יא (ליקוט) בין ששברה כו'. פשוט דכ"ש מנשבר ממילא שלא יהא חוטא נשבר ובהדיא אמרי' בב"ק ס"ה א' כי קאמר רב כו' (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.