א שׁוֹר תָּם שֶׁהִזִּיק, אִם מְכָרוֹ הַמַּזִּיק עַד שֶׁלֹּא עָמַד בַּדִּין, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מָכוּר, הֲרֵי הַנִּזָּק גּוֹבֶה הֵימֶנּוּ, וְחוֹזֵר הַלּוֹקֵחַ וְגוֹבֶה מֵהַמַּזִּיק שֶׁמָּכַר לוֹ; שֶׁכֵּיוָן שֶׁנָּגַח, קוֹל יֵשׁ לוֹ וְלֹא הָיָה לוֹ לַלּוֹקֵחַ לִקַּח אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּגְבֶּה הַנִּזָּק. הַגָּה: מְכָרוֹ נִזָּק, מָכוּר; וּכְשֶׁיִּתְפְּסֶנּוּ, יִקָּחֶנּוּ הַלּוֹקֵחַ (טוּר ס"א).
ב שְׁחָטוֹ מַזִּיק, גּוֹבֶה מִבְּשָׂרוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְשַׁלֵּם פְּחַת הַשְּׁחִיטָה (טוּר שָׁם מהג"מ פֶּרֶק הַמֵּנִיחַ). וְכֵן אִם נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ חַיָּב לִתֵּן לַנִּזָּק שְׂכִירוּת. (טוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהָרַאֲבַ"ד). נְתָנָהּ בְּמַתָּנָה, מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וְיִגְבֶּה הַנִּזָּק מִמֶּנּוּ:
ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן קֹדֶם שֶׁעָמַד בַּדִּין. אֲבָל אִם עָמַד בַּדִּין וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ אוֹ נְתָנוֹ בְמַתָּנָה, לֹא עָשָׂה כְּלוּם.
ד קָדְמוּ בַּעַל חוֹב שֶׁל מַזִּיק וּתְפָסוּהוּ, בֵּין שֶׁחָב עַד שֶׁלֹּא הִזִּיק, בֵּין הִזִּיק עַד שֶׁלֹּא חָב, לָא זָכָה, אֶלָּא הַנִּזָּק גּוֹבֶה מִמֶּנּוּ, שֶׁאֲפִלּוּ הָיָה אֵצֶל בַּעַל חוֹב מִתְּחִלָּה וְהִזִּיק, הָיָה גוֹבֶה מִגּוּפוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא דְּיוּכַל הַבַּעַל חוֹב לִגְבּוֹת חוֹבוֹ מִמָּקוֹם אַחֵר, אֲבָל אִם הָיָה הַשּׁוֹר אִפּוֹתִיקִי מְפֹרָשׁ לְבַעַל חוֹב, וְקָדַם בַּעַל חוֹב לַנְּזִיקִין, בַּעַל חוֹב קוֹדֵם (טוּר ל' הָרַמְבַּ"ם שָׁם וְהָרֹא"שׁ).
א סָעִיף א אע"פ שהוא מכור לרדיא ומהרש"ל פ"ג דב"ק סימן כ"ח תמה ע"ז וכתב דלרבי עקיבא אפילו לרדיא אינו מכור וע"ש וכן דעת הטור וכ"כ התוספות דף ל"ג ע"א ד"ה והקדישו וכן נרא' עיקר בש"ס למאי דקי"ל כר' עקיבא דשותפין נינהו ודו"ק היינו שכתב הרב שס"ב וכן אם נשתמש בו חייב ליתן לו שכירות ועיין מ"ש שם:
ב סָעִיף ב וי"א כו' וכן עיקר לפי מאי דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב וכמו שכ' הרמב"ם פ"ז מה' חובל ופ"ח מה' מלוה וכ"כ המחבר לעיל סימן קי"ז (סעיף ו') וכ"פ בהגהות אשרי פ' המניח וכ"פ מהרש"ל שם סי' כ"ח ומ"ש הרמב"ם והמחבר אח"כ נתנו במתנה מה שעש' עשוי אין לדקדק מזה דפטור מפח' שחיט' וכדדייקינן בש"ס מהאי לישנא דבש"ס מדייק שפיר דקתני שחטו ונותנו במתנה מה שעש' עשוי אבל הרמב"ם והמחבר שכתבו מתחלה שחטו גובה מבשרו אם כן מה שכתב אחר כך נתנו במתנ' מה שעשה עשוי ומתנתו מתנה לרדיא ודו"ק וכ"כ בע"ש נתנו במתנה מה שעש' עשוי לענין לחרוש בו ועיין מ"ש לעיל סי' שפ"ו:
ג סָעִיף ב וכן אם כו' סדר הר"ב אינו נכון בעיני דהא זה חולק אדברי הרמב"ם והמחבר לעיל סעיף א' שכתבו אע"פ שמכר והל"ל זה בלשון י"א בסעיף א' ודו"ק:
ד סָעִיף ב נשתמש בו כו'. כתב ב"י שהרשב"א חולק על זה ומפרש לרדיא היינו לענין לחרוש בו לכתחל' אבל אם כבר נשתמש בו פטור ליתן שכירות דהא כשמכרו גזלן הוא וגזלן אינו מעלה שכר לבעלים ע"כ ויש לו ראיה מש"ס פרק הגוזל קמא גבי תוקף עבדו וספינתו של חברו ועש' בהם מלאכה ונתבאר לעיל סי' שי"ג [שס"ג] ס"ד וה' ועמ"ש שם ס"ד:
א סָעִיף א אע"פ שהוא מכור. פי' לענין זה דיכול הלוקח לחרוש ולעבוד בו וגם אין שום א' מהן יכול לחזור בו כ"ז שלא גבה ממנו הניזק וכן לענין זה קאמר בסמוך בס"ב דמתנתו מתנה:
ב סָעִיף א וכשיתפסנו יקחנו כו'. כ' שיתפסנו משום זמן הזה דאין מגבין דיני קנסות בב"ד ולרבותא כ"כ דאע"ג דאין לו בו דבר עד שיתפסנו אפ"ה מכירתו מכיר' ועפ"ר:
ג סָעִיף ד שאפי' היה אצל ב"ח כו'. היה גובה מגופו ר"ל כיון שאפי' היה של עצמו גובה מידו אם הזיק כ"ש זה שאין עליו אלא שיעבוד ועד"ר שם כתבתי דכן הוא בגמר' ושהתו' כתבו ע"ז דאין זה כ"ש דבשלמא אם היה שלו מעולם או שכבר גבהו בחובו ויצא והזיק מ"ה חייב דהוא פשע בשמירתו משא"כ זה שנגח בעוד שלא היה ברשותו ולא בא הגמרא אלא לומר קצת טעם דמ"ה גובה מיד ב"ח כיון דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק:
ד סָעִיף ד אפותיקי מפורש לב"ח. פי' שכתב לו לא יהא לך פרעון אלא מזה דאז אינו גובה ממקום אחר אף אם נגנב או נשתדף זה האפותיקי א"ל ברצון שניהן או שמשלם לו במזומנים וכמ"ש הטור והמחבר בסי' קי"ז ע"ש:
ה סָעִיף ד ב"ח קודם. פי' כשתפסו עפ"ר ודריש' שם כתבתי דנרא' דאפ"ה אם קדם הניזק ותפס השור דאין מוציאין מידו דלא עדיף לגבי ב"ח משאר מטלטלים שעשאו אפותיקי מפורש דאם קדם ומכרו או שקידם ב"ח מאוחר וגבהו גבייתו גביי' ומכירתו מכיר' וכמ"ש הטור בסי' קי"ז ס"ד ואפי' אם לא קדם הניזק ותפס ובאו הניזק וב"ח יחד לגבות משור זה שעשאו אפותיקי לב"ח הב"ד מגבין אותו לשניהן בשוה כמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ד דאין קדימ' למטלטלין מיהו אם הוא איפכא דניזק קודם שלוה מזה הב"ח אפי' קדם הב"ח ותפס זה השור הניזק שעשאו אפותיקי מפורש ל"מ תפיסתו דשור זה שנגח שם תורא דנגחנא לפלוני יש עליו ויש לו קול ודינו כקרקע לענין הניזק ובקרקע קיימא לן דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבייתו לאו גביי' הוא וכמ"ש בסי' ק"ד ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
א סָעִיף א אע"פ שהוא מכור. ביש"ש תמה בזה דהא לדידן דקי"ל כרבי עקיבא אפילו לרדיא אינו מכור ע"ש. והיינו דשם ב"ק (דף ל"ג) תני בברייתא שור תם שהזיק עד שלא עמד בדין מכרו מכור הקדישו מוקדש שחטו תם ונתנו במתנה מה שעשה עשוי משעמד בדין מכרו אינו מכור הקדישו אינו מוקדש שחטו ונתנו במתנה לא עשה כלום ואמרינן עלה מכרו מכור לרדיא הקדישו מוקדש משום דרבי אבהו שחטו לא צריכא לפחת שחיטה ושטת תוס' שם דאתיא כר' ישמעאל אבל לר' עקיבא אינו מכור לרדיא. אמנם נראה דשטת הרמב"ם דאתיא כר"ע דאלו לר' ישמעאל א"כ אפילו עמד בדין דהא לרבי ישמעאל אפי' אחר העמדה בדין נמי יכול לסלוקי בזוזי ואין לומר הא דתני עמד בדין היינו ששמו לו השור והחליטו לפי שלא היה רוצה מזיק לסלק מזוזי דכה"ג במועד נמי כל שלא נתן המזיק מעות והב"ד הגבו לו את גוף השור דהוי של הניזק. ולשטת תוס' צריך לו' דסברי דאפילו לרבי ישמעאל אינו יכול לסלקו בזוזי אחר העמדה בדין וצ"ע. ולכן נראה דהך ברייתא כר"ע הוא דאתיא אלא דלרבי עקיבא נמי קודם העמדה בדין עדיין לא זכה בו דקנס אין אדם זוכה אלא אחר העמדה בדין כיון דאי מודה מיפטר והא דאמרינן שם הקדישו ניזק איכא בינייהו נמי לאחר העמדה בדין קאמר ובתוס' שם הקשו דהא קנס אינו זוכה אלא אחר העמדה בדין ע"ש ולפמ"ש דמיירי לאחר העמדה בדין ניחא דלר' ישמעאל אפי' אחר העמדה בדין אין הניזק יכול להקדישו דאפי' אינו אלא בע"ח ויכול לסלוקי בזוזי והך ברייתא דאתי' כר"ע ואפ"ה קודם שעמד בדין מכרו מכור לרדיא אבל גוף השור חוזר וגובהו אחר שיעמדו אותו בדין דאע"ג דאין לו לניזק אלא אחר העמדה בדין חוזר וגובהו דלא גרע מבע"ח דמכאן ולהבא גובה ואפ"ה טורף מלקוחות וכן מהקדש טריף דלא עדיף כח הקדש מכח מקדיש וכמ"ש תוס' פ' השולח (גיטין דף מ') ע"ש והא דהקדישו מוקדש אינו אלא משום דרבי אבהו ושחטו תם מה שעשוי עשוי כיון דאכתי אינו שלו קודם העמדה בדין אינו אלא כמו מזיק שעבודו הא דאמרו שם מכרו אינו מכור מני ר' עקיבא היא דאמר מוחלט היינו משום דהוי סלקא אדעתיה דמיירי נמי לאחר העמדה בדין ואינו מכור כלל אפי' לרדיא א"כ כר"ע אתיא אבל במסקנא דמוקי מכרו אינו מכור אפי' כרבי ישמעאל ומשום דמשעבדא ליה והקדישו מוקדש אפילו לרבי עקיבא ומשום דר' אבהו זה הנראה בשטת הרמב"ם ועמ"ש בסי' פ"ח ס"ק י"א:
ב סָעִיף ב וי"א דצריך לשלם פחת השחיטה כת' בש"ך ז"ל וכן עיקר לפי מה דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו חייב וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מחובל ע"ש וכן בב"י למדו ממזיק שעבודו אמנם לשטת תוס' דהברייתא אתי כר' ישמעאל והוא דה"ל מזיק שעבודו כיון דיכול לסלוקי בזוזי ואינו אלא שעבוד אבל לדידן דקי"ל כר' עקיבא דמוחלט השור א"כ ה"ל מזיק ממש ולפי מ"ש בסק"א בשטת הרמב"ם וש"ע דקודם העמדה בדין אפילו לרבי עקיבא אינו שלו ואינו אלא כמו שעבוד דיגבה אותו כשיעמוד בדין א"כ אינו אלא מזיק שעבודו:
ג סָעִיף ב פחת השחיטה. ז"ל הטור ואם שחטו המזיק צריך לשלם פחת שפחתו המיתה אפי' לדידן דלא מגבינן ליה בדינא כיון דאי תפס לא מפקינן מיניה עכ"ל וברמב"ם פרק כ"א מהלכות עדות ז"ל העידו על פ' שהפיל שן עבדו ואח"כ סימא את עינו והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו והראב"ד כת' ז"ל והוא כת' בהל' חובל שהאדון אינו משלם אלא אם תפס העבד וא"כ העדים שהוזמו אמאי משלמין עכ"ל ואם כן ה"נ לדעת הרמב"ם אע"ג דעדין לא תפס צריך לשלם פחת שחיטה ומשום דה"ל היזק כיון דיכול לתפוס וכמ"ש בכסף משנה שם כדעת הרמב"ם דמשלמין דמי עינו משום דבקל יכול לתפוס ע"ש אבל להראב"ד דס"ל כה"ג שצריך תפיסה כל שלא תפס עדיין לא מיקרי היזק ה"נ פטור ואפשר דאפילו לדעת הרמב"ם אינו אלא בעדים זוממין וכמ"ש במגדול עוז שם ז"ל משום דתלי רחמנא דינא במחשבתן כדכתיב כאשר זמם והרי זממו עליו ואם יתפוס לא מפקינן מיניה ע"ש אבל כאן גבי מזיק אין לחייבו כל שאין לו חיוב ברור דהא אכתי לא תפס ומי יימר דתפס וצ"ע. מיהו נראה גם לדעת הטור והרמ"א נמי אינו אלא אם תפס אבל אם לא תפס אין הב"ד מחייבין אותו בפחת שחיטה כיון דאנן השתא לא דיינין דיני קנסות ואפי' איתיה לשור בעינא מכ"ש היכא דליתיה לשור ובתפס מיירי והיכא דאי' לשור צריך לתפוס גוף השור בקרן תמה והשתא דשחטו ואפחתיה מהני אפילו תפס מידי אחריני ועמ"ש בסי' א' סק"ה:
ד סָעִיף ב וכן אם נשתמש בו ובחידושי הרשב"א הקשה למה ישלם הרדיא הא קי"ל כל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה ולוקח מגזלן כגזלן וע"ש דמפרש לה לענין לכתחלה ולענ"ד נראה לישב דעת רש"י והטור דס"ל דצריך לשלם הרדיא דהא דכיון דהא דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזילה היינו דוקא היכא דאי' בתורת גזילה וגבי קרקע דאינה נגזלת צריך לשלם שכירות אע"ג דירד אדעתיה דגזלנות. וה"נ בשור תם דעד שלא העמידו בדין רשאי המזיק להשתמש בו אפילו לכתחלה כיון דאפילו לצי"ש אינו חייב כלל בקנס קודם שחייבו אותו בית דין וכמ"ש בסי' א' סק"ה. אלא דגבי נזק גלי קרא לרבי עקיבא דכי העמידו בדין יזכה למפרע ומשום דכתיב ומכרו את השור החי ע"ש אבל זה ודאי דכל זמן שלא העמידו בדין אין בו שום חיוב על המזיק ורשאי המזיק להשתמש בו ואם כן אפילו נחית המזיק אדעתא דגזלנותא ושלא לשלם שכירות אין בו תורת גזילה כיון דרשאי להגביהו ולהשתמש בו וכמו שכתבתי ולא גרע מקרקע דכיון דאינו בתורת גזילה משלם שכרה וה"נ הכא אינו בתורת גזילה וכי העמידו בדין אחר כך וזכי ליה רחמנא למפרע משלם שכרה אבל נהי דזכה למפרע כיון דבדין משתמש ורשאי בכך אין בו תורת גזילה וכמ"ש וזה נכון:
א סָעִיף א מכור. ומהרש"ל תמה ע"ז וכתב דלר"ע אפי' לרדיא אינו מכור וכן דעת הטור וכ"כ התוספות דף ל"ג ע"א ד"ה והקדישו וכן נראה עיקר בש"ס למאי דקי"ל כר"ע דשותפי נינהו והיינו שכ' הרמ"א בס"ב וכן אם נשתמש בו כו' אלא שלא סדרו על נכון לע"ד דה"ל לכתבו כאן בל' י"א ודו"ק. ש"ך:
ב סָעִיף ב וי"א. וכן עיקר לפי מאי דקי"ל כרשב"ג דמזיק שעבודו של חבירו חייב וכמ"ש הרמב"ם פ"ז דחובל ופ"ח דמלוה וכ"כ המחבר בסי' קי"ז וכ"פ בהג"א פרק המניח ומהרש"ל שם סי' כ"ב ומ"ש המחבר אח"כ נתנו במתנה כו' אין לדקדק דפטור מפחת שחיטה כדדייקינן בש"ס דהתם מדייק שפיר דקתני שחטו ונתנו במתנה מה שעשה עשוי אבל הרמב"ם והמחבר שכתבו מתחלה שחטו גובה מבשרו א"כ מ"ש אח"כ נתנו במתנה כו' ר"ל דהוי מתנה לרדיא וכ"כ בע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' שפ"ו. שם:
ג סָעִיף ד מתחלה. ר"ל שאפילו אם היה של עצמו גובה מידו אם הזיק כ"ש זה שאין לו עליו אלא שעבוד כן הוא בש"ס והתוספת כתבו דאין זה כ"ש דבשלמא אם היה שלו מעולם או שכבר גבאו בחובו ויצא והזיק דפשע בשמירתו מש"ה חייב משא"כ זה שנגח בעוד שלא הי' ברשותו ולא בא הש"ס אלא ליתן קצת טעם דמש"ה גובה מיד בע"ח כיון דאין גוף השור משועבד לבע"ח כמו שהוא משועבד לניזק. סמ"ע:
א סָעִיף א אע"פ כו'. עתוס' שם ד"ה הקדישו כו' דלר"ע דקי"ל כוותיה אינו מכור אפי' לרדיא וכ"ד רש"י וע"ש בד"ה מכרו אינו מכור קס"ד כו' אבל דעת הרמב"ם דלרדיא אפי' לר"ע מכור כמש"ש ת"ר שור תם כו' אמר מר מכרו כו' ומ' דאתי ככ"ע ועוד דאמר הקדישו מוקדש משום דר"א וזה א"צ אלא לר"ע כמ"ש הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר"א כו' ומש"ש מכרו אינו מכור מני ר"ע קס"ד דאינו מכור לגמרי דוקא לר"ע ומשני דזה אפי' לר"י. והרשב"א מסכים ג"כ דלר"ע אינו מכור לרדיא אלא שחולק על רש"י מ"ש בד"ה לרדיא שאם כו' והוא כ' דזה לד"ה כמש"ש צ"ו ב' בההוא דגזל פדנא כו' וכן שם צ"ז א' בספינה כו' וה"נ לא נחית אדעתא דאגרא אלא דלרדיא פי' לכתחלה לחרוש בו ונראה שכן פי' הרמב"ם וז"ש אע"פ כו' ר"ל דאף לכתחלה מותר להשתמש כדין מכירה:
ב סָעִיף א הרי כו' שכיון כו'. שם:
ג סָעִיף א מכרו כו'. שם אלא ניזק מכרו כו' וקי"ל כר"ע דהלכה כמותו מחבירו וסתם מתני' שם כוותיה:
ד סָעִיף א וכשיתפסנו כו'. ר"ל אפי' האידנא דלא זכי עד תפיסה דהא גם בימיהם לא זכה עד העמדה בדין ואפ"ה אינו מכור ועתוס' שם ד"ה א"ב. ונראה דאע"ג דלר"ע כו' וא"ת כו':
ה סָעִיף ב וי"א דצריך כו'. שם זאת אומרת כו' הא נמי רבה כו' מ"ד כו' וכיון דלא קי"ל כרבה שם כמש"ש צח ב' מאן דדאין כו' וקי"ל כד"מ כמ"ש בר"ס שפו כ"ש דקי"ל במזיק כו' דחייב וכ"פ בגטין מא כל הפוסקים כרשב"ג דמזיק שיעבודו חייב וכ"פ הרמב"ם בעצמו וכמש"ל סי' קיז ס"ו ובי"ד סי' רסז סס"ח:
ו סָעִיף ב וכן אם כו'. בזה חולק על הרמב"ם כנ"ל וכפרש"י ומפרשים הברייתא ת"ר כו' הכל אליבא דר"י ומ"ש הקדישו מוקדש משום דר"א אף לר"י משום דקדושת דמים אינו מפקיע מידי שיעבוד ועתוס' ד"ה משום כו'. יש"ש. וצ"ע דא"כ מאי קאמר שם הקדישו מוקדש אתאן לר"י כו' ועוד מאי דוחקיה לאוקמיה בקדושת דמים: (ליקוט) וכן אם כו'. ומש"ש אמר מר מכרו מכור לרדיא היינו לר' ישמעאל ומש"ש הקדישו מוקדש משום דר"א אפי' לר"י כמש"ש בתוס' ד"ה משום כו' וציונו של תוס' על משום דר"א דהכא אבל מש"ש למעלה הקדישו מוקדש אפי' לר"ע משום דר"א מיירי בקדושת הגוף ואפ"ה לא קדוש משום דהוחלט לגמרי לר"ע ולכן ס"ד דהקדישו קדוש ממש קאמר וכר"י משום דמיירי בקדושת הגוף וז"ש תוס' בד"ה ומיירי הכא כו' הכא דוקא והא דל"ק גמ' כאן בקדושת הגוף ולגמרי משום דמכרו ונתנו במתנה קתני דלאו לגמרי אלא לרדיא (ע"כ):
ז סָעִיף ד שאפילו כו'. שם וכפרש"י:
ח סָעִיף ד וי"א כו'. כפי' תוס' שם ד"ה אילו כו' ועסי' קיז ס"א: (ליקוט) וי"א דוקא כו'. ערש"י לו א' ד"ה ראשון כו' והא ל"ד לחב כו' אבל הרשב"א שם הקשה הניחא אם י"ל נכסים אחרים כו' וכמו שפריך בגמ' שם מ' ב' הניחא כו' וכ' ע"כ נראה כפי' הראב"ד דהתם ה"ל לגבי ניזק כאפותיקי של קרקע ומגופו בלבד משתלם וכאלו מכרו לו לנזקיו משא"כ לבע"ח ואפילו עשאו לו אפותיקי מפורש ה"ל כמו שעשאו אפותיקי מפורש ומכרו שאין בע"ח גובה הימנו ולכן קא' ראשון ראשון גובה כמו באפותיקי של קרקע כו' וזהו ס' ראשונה שכ' ש"ע וסתם אבל הטור והרב ס"ל כפירש"י הנ"ל ותוס' לג א' ועבטור כיון שהבע"ח כו' לפיכך כו' ועב"ח ודו"פ (ע"כ):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.