Exodus 29 — שְׁמוֹת כט

פָּרָשַׁת תְּצַוֶּה

גודל הטקסט

מְפָרְשִׁים

א וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן־בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם׃

רַשִׁ״י לקח. כְּמוֹ קַח. וּשְׁתֵּי גְזִירוֹת הֵן, אַחַת שֶׁל קִיחָה וְאַחַת שֶׁל לְקִיחָה, וְלָהֶן פִּתְרוֹן אֶחָד: פר אחד. לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל שֶׁהוּא פַּר:

אוּנְקְלוֹס וְדֵין פִּתְגָמָא דִי תַעְבֵּד לְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי סַב תּוֹר חָד בַּר תּוֹרֵי וְדִכְרִין תְּרֵין שַׁלְמִין:

אִבְּן עֶזְרָא וזה אשר תעשה להם. לאהרן ולבניו. אין הפרש בין קח או לקח כמו צק לעם ויאכלו. וגם יצק בו מים. בעבור שהזכיר עם פר בן בקר. יורה כי איננו גדול וככה בני יונה. שעיר עזים. והאיל גדול מהכבש והעד הנסך שהוא שלישית ההין ולכבש רביעיתו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזה הדבר אשר תעשה להם. היה ראוי שיאמר וזה אשר תעשה להם כמו שאמר בסמוך וזה אשר תעשה על המזבח, והוסיף מלת הדבר לפי שהפרשה הזאת פרשת הקרבנות ורמז לעתיד כי מי שאין לו קרבן יביא הדברים ויתכפר לו וכענין שכתוב (הושע יד) קחו עמכם דברים, וכתיב (שם) ונשלמה פרים שפתינו במקום פרים שפתינו. לקח פר אחד בן בקר ואילים שנים. הרי שלשה כנגד שלשה אבות העולם, אברהם יצחק ויעקב. ובמדרש פר אחד בן בקר ואלים שנים הדא הוא דכתיב (ישעיה מו) מגיד מראשית אחרית פר אחד כנגד אהרן אלים שנים כנגד אלעזר ואיתמר רמז ששני בני אהרן עתידין למות על ידי קרבן ואין משמשין אלא ב'.

אוֹר הַחַיִּים וזה הדבר אשר תעשה וגו'. הכוונה: להיות שקדם אליו מניעת המעשה, כמו שפירשתי למעלה (כ"ז כ'), שאין עליו אלא מצות הדבור לעושים, לזה: וזה הדבר, זה יצא מהכלל המושלל, ויש לו לעשותו, להקריב קרבנותיו ז' ימים. ואומרו וזה, לצד שקדם וצוה שילבישנו לאהרן ולבניו, וגמר אומר: וזה גם כן תעשה. ואם לא אמר אשר תעשה אלא "לקח פר" וגו', יש מקום לומר כי יצוה לאהרן או לבניו לעשות, לזה אמר: אשר תעשה, כי הוא העושה. ולהיות שיש מקום לומר שלא הוכשר להקריב אלא קרבן שעה שהם קרבנות ימי המילואים של אהרן ובניו אבל קרבן שהוא קבוע לדורות שהם התמידים של כבש אחד בבקר וכבש אחד בין הערבים לא, לזה חזר ואמר: וזה אשר תעשה וגו' כבשים בני שנה שנים ליום תמיד, ושלא יבין כי הותר במעשה הקרבנות תמיד, לזה אמר וזה, לומר: אין לו להקריב אלא ז' ימים האמורים בענין, ואומרו הדבר, תתבאר למאן דאמר ביומא : מלואים כל הכתוב בהן מעכב, לזה אמר וזה הדבר, כל הדבר האמור כאן לעיכוב, ולמאן דאמר: דבר שאין מעכב לדורות אין מעכב במילואים, אומרו הדבר, לומר: ולא כל דבר מעכב: לקח פר וגו'. אולי כי רשות נתונה להביא או משל אהרן ובניו או משל משה, ואין עכבה בדבר: {{קטן|(ז)

ב וְלֶחֶם מַצּוֹת וְחַלֹּת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן סֹלֶת חִטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתָם׃

רַשִׁ״י ולחם מצות וחלת מצת ורקיקי מצות. הֲרֵי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה מִינִין רְבוּכָה, וְחַלּוֹת וּרְקִיקִים לֶחֶם מַצּוֹת, הִיא הַקְּרוּיָה לְמַטָּה בָּעִנְיָן (פסוק כג) חַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן, עַל שֵׁם שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶן בָּרְבוּכָה כְּנֶגֶד הַחַלּוֹת וְהָרְקִיקִין, וְכָל הַמִּינִין בָּאִים עֶשֶׂר עֶשֶׂר חַלּוֹת: בלולת בשמן. כְּשֶׁהֵן קֶמַח יוֹצֵק בָּהֶן שֶׁמֶן וּבוֹלְלָן: משחים בשמן. אַחַר אֲפִיָּתָן מוֹשְׁחָן כְּמִין כִי יְוָנִית, שֶׁהִיא עֲשׂוּיָה כְּנוּ"ן שֶׁלָּנוּ:

אוּנְקְלוֹס וּלְחֵם פַּטִיר וּגְרִיצִין פַּטִּירִין דְפִילָן בִּמְשַׁח וְאֶסְפּוֹגִין פַּטִּירִין דִמְשִׁיחִין בִּמְשָׁח סֻלְתָּא חִטִין תַּעְבֵּד יָתְהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם ולחם מצות: אפוי בתנור קרוי לחם, וגם שמן היה בו כי הוא לחם שמן האמור עם חלות ורקיקין בעשיית מילואים בפרשת צו את אהרן, חלות ורקיקים מפורשים במסכת מנחות ומכל מין מין עשר הם:

אִבְּן עֶזְרָא ולחם חלות. עבות. והעד רקיקי מצות. והזכיר בשמן. הוא שמן זית כמשפט. ומלת סולת בלשון ערבי הוא סמי"ד. שהוסר הפסולת מהחטה ובארץ ישמאלים עושים כן. ואין לחם נכבד ממנו ורבים פי' מגזרת סלית כל שוגים מחוקיך. סלה כל אבירי ה'. ואמר כי כמוהו חטים מכולת לביתך ויש אומרים טחונות:

ג וְנָתַתָּ אוֹתָם עַל־סַל אֶחָד וְהִקְרַבְתָּ אֹתָם בַּסָּל וְאֶת־הַפָּר וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִם׃

רַשִׁ״י והקרבת אתם. אֶל חֲצַר הַמִּשְׁכָּן בְּיוֹם הֲקָמָתוֹ:

אוּנְקְלוֹס וְתִתֵּן יָתְהוֹן עַל סַלָא חַד וּתְקָרֵב יָתְהוֹן בְּסַלָא וְיָת תּוֹרָא וְיָת תְּרֵין דִכְרִין:

רַשְׁבַּ״ם והקרבת אותם בסל: בסל תביאם לעזרה:

אִבְּן עֶזְרָא והקרבת אותם. והם בסל כמשפטן. להיותם שם אל פתח אוהל מועד. וככה הפר והאילים:

רַמְבַּ״ן והקרבת אותם בסל נמשך לפניו, יאמר כי הלחם בסל והפר והאילים ואהרן ובניו יקריבו אל פתח אוהל מועד ורחצת אותם במים, לאהרן ובניו. ויותר נכון כי והקרבת אותם בסל לא יפרש, כי מן הסתם הוא ידוע שיקריבם אל המקום אשר יצוה לבא הכהנים, והכתוב השני ידבר על אהרן ועל בניו, ולכך אמר ורחצת אותם במים:

ד וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב אֶל־פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם׃

רַשִׁ״י ורחצת. זוֹ טְבִילַת כָּל הַגּוּף:

אוּנְקְלוֹס וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא וְתַסְחֵי יָתְהוֹן בְּמַיָא:

ה וְלָקַחְתָּ אֶת־הַבְּגָדִים וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת־אַהֲרֹן אֶת־הַכֻּתֹּנֶת וְאֵת מְעִיל הָאֵפֹד וְאֶת־הָאֵפֹד וְאֶת־הַחֹשֶׁן וְאָפַדְתָּ לוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד׃

רַשִׁ״י ואפדת. קַשֵּׁט וְתַקֵּן הַחֲגוֹרָה וְהַסִּינָר סְבִיבוֹתָיו:

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת לְבוּשַׁיָא וְתַלְבֵּשׁ יָת אַהֲרֹן יָת כִּתּוּנָא וְיָת מְעִיל אֵפוֹדָא וְיָת אֵפוֹדָא וְיָת חוּשְׁנָא וְתַתְקֵן לֵהּ בְּהֶמְיַן אֵפוֹדָא:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. נקרא החשן מלבוש כי הוא מכסה המקום כנגד הלב:

ו וְשַׂמְתָּ הַמִּצְנֶפֶת עַל־רֹאשׁוֹ וְנָתַתָּ אֶת־נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ עַל־הַמִּצְנָפֶת׃

רַשִׁ״י נזר הקדש. זֶה הַצִּיץ: על המצנפת. כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְמַעְלָה – עַל יְדֵי הַפְּתִיל הָאֶמְצָעִי וּשְׁנֵי פְתִילִין שֶׁבְּרֹאשׁוֹ, הַקְּשׁוּרִין שְׁלָשְׁתָּן מֵאֲחוֹרֵי הָעֹרֶף, הוּא נוֹתְנוֹ עַל הַמִּצְנֶפֶת כְּמִין כּוֹבַע:

אוּנְקְלוֹס וּתְשַׁוִי מִצְנֶפְתָּא עַל רֵישֵׁהּ וְתִתֵּן יָת כְּלִילָא דְקוּדְשָׁא עַל מִצְנֶפְתָּא:

רַשְׁבַּ״ם נזר הקדש: הוא הציץ:

אִבְּן עֶזְרָא ושמת. גם איננו רחוק שישים המצנפת באחרונה והזכיר בתחלת הפרשה המצנפת לפני האבנט. כי היא נכבד' ממנו:

ז וְלָקַחְתָּ אֶת־שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ׃

רַשִׁ״י ומשחת אתו. אַף מְשִׁיחָה זוֹ כְּמִין כִי, נוֹתֵן שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וּבֵין רִסֵּי עֵינָיו וּמְחַבְּרָן בְּאֶצְבָּעוֹ (כריתות ה'):

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת מִשְׁחָא דִרְבוּתָא וּתְרִיק עַל רֵישֵׁהּ וּתְרַבֵּהּ יָתֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא על ראשו. על ראש אהרן לבדו כי הוא הכהן המשיח. והנה זה היה לפני שומו המצנפת על ראשו. כי על הראש יצוק לבדו. וכתוב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן:

רַמְבַּ״ן ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו אמר ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ט:ז׳) כי זה לפני שומו המצנפת על ראשו, כי על ראש עצמו יצוק השמן. ואיננו נכון בעיני, כי גם במעשה אמר וישם את המצנפת על ראשו וגו' (ויקרא ח ט), ואח"כ אמר ויקח את שמן המשחה וימשח את המשכן וגו' (שמות כ״ט:י׳), ואח"כ ויצק משמן המשחה על ראש אהרן (שמות כ״ט:י״ב). אבל הנכון שהיתה הצניפה סביב סביב ואמצע הראש מגולה ועליו יצק השמן. ואם היתה המשיחה בכל הראש כדברי רש"י, תהיה היציקה במקום הנחת תפילין שהיה מניח מגולה, ומשם ימשכנו כמין כף יונית:

אוֹר הַחַיִּים ויצקת על ראשו ומשחת. פירוש, צריך יציקה על ראשו וצריך משיחה בפני עצמו, וכמו כן לבניו כי הכתוב השוה אותם יחד, דכתיב: ומשחת אותם, וכמו כן בפרשת פקודי (לקמן מ' ט"ו)}} כתוב "ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם", וכן הוא מפורש בתורת כהנים (פ' צו):

ח וְאֶת־בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּם כֻּתֳּנֹת׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת בְּנוֹהִי תְּקָרֵב וְתַלְבֵּשִׁנוּן כִּתּוּנִין:

אִבְּן עֶזְרָא ואת בניו תקריב. אל פתח אהל מועד:

ט וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם וּמִלֵּאתָ יַד־אַהֲרֹן וְיַד־בָּנָיו׃

רַשִׁ״י והיתה להם. מִלּוּי יָדַיִם זֶה לִכְהֻנַּת עוֹלָם: ומלאת. עַל יְדֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: יד אהרן ויד בניו. בְּמִנּוּי וּפְקֻדַּת הַכְּהֻנָּה:

אוּנְקְלוֹס וּתְזָרֵז יָתְהוֹן הֶמְיָנִין אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי וְתַתְקֵן לְהוֹן כּוֹבָעִין וּתְהֵי לְהוֹן כְּהֻנְתָּא לִקְיַם עָלָם וּתְקָרֵב קֻרְבָּנָא דְאַהֲרֹן וְקֻרְבָּנָא דִבְנוֹהִי:

רַשְׁבַּ״ם וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו: בזה נחלקו במסכת יומא לפי שאין סדר לבישתן הכתוב כאן כסדר לבישתן בצו את אהרן ולפי הפשט אין לדקדק:

אִבְּן עֶזְרָא וחגרת אותם אבנט. כולל אבנט אהרן ובניו וכן המכנסים ואחר שהזכיר אותם הוסיף לבאר אהרן ובניו כמו ותפתח ותראהו את הילד: ומלת וחבשת. כמו לא אהיה חובש: ומלאת. דעת המתרגם ארמית. כמו ומלאו. ידיו. רק מה נעשה במלת מלאו ידכם היום. והגאון פירשו יד חיוב. ואחרים אמרו כי מלואים להיותם שלמים מלאים ורגילים. והנה מה יעשו במלת ומלאו ידיו:

רַמְבַּ״ן וחגרת אותם אבנט ירמוז לאהרן ובניו, ושב לפרש אהרן ובניו, כמו יביאה את תרומת ה' (שמות ל״ה:כ״ד), אשר לא יעבדו אותו את נבוכדנאצר (ירמיה כז ח). כדברי רבי אברהם. ואם כן יחזור וחבשת להם מגבעות למקצתם, כי אהרן אין לו מגבעת, והמצנפת כבר היא על ראשו. ויתכן שיהיה שיעור הכתוב וחגרת אותם אבנט ואהרן ובניו, יאמר, תחגור בניו הנזכרים אבנט, ואהרן עצמו עם בניו. ובעבור שהאבנט שוה בכולם (יומא יב.) לא הוזכר עם בגדי אהרן למעלה (שמות כ״ט:ה׳-ו׳), והוצרך עתה לומר שיחגרנו אבנט כבניו. ולא הזכיר המכנסים, כי לא הוצרך, כאשר פירשתי (רמב"ן על שמות כ״ח:ל״ה): והטעם שהפריש המכנסים משאר הבגדים, כי כל הבגדים היה משה מלביש אותם כמו שצוה (שמות כ״ט:ח׳) והלבשתם, אבל המכנסים שהם לכסות בשר הערוה (שם שם מב) היו הם לובשים אותם בהצנע, ולכן לא הזכיר עתה בכלל ולקחת את הבגדים והלבשת, ולפיכך הפרישם במצוה ובענש, כמו שהזכרתי למעלה (שם לה):

אוֹר הַחַיִּים ומלאת יד אהרן ויד בניו. פירוש, שימשח אהרן ובניו, כמו שאמר למעלה "ומשחת אותם ומלאת את ידם", וכאן לא הזכיר המשיחה, ורמזה באומרו "ומלאת את ידם":

י וְהִקְרַבְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הַפָּר׃

אוּנְקְלוֹס וּתְקָרֵב יָת תּוֹרָא לִקֳדָם מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ תּוֹרָא:

אִבְּן עֶזְרָא והקרבת. כבר הזכיר זה. והנה הטעם כאשר תקריב את הפר יסמוך אהרן ובניו עליו. ויש אומרים כי טעם וסמך אהרן לבדו ואחר כן בניו. ועל האיל כתוב וסמכו אהרן ובניו. והנה הטעם כאשר היה. שיסמכו יחדו לא זה לפני זה:

רַמְבַּ״ן והקרבת את הפר לפני אהל מועד אמר ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ט:י׳) כי טעמו כאשר תקריב את הפר לפני אהל מועד יסמוך אהרן ובניו עליו, כי כבר הזכיר זה למעלה (שמות כ״ט:ג׳). והנכון בעיני כאשר פירשתי (שם), ששם יצוה להקריבם, ולא פירש אל אהל מועד, רק שיקריב אותם, והטעם שיקריבם אל מקום הכהנים שיהיו מזומנים, ודי שיהיו לפני פתח חצר המשכן, ועכשיו הצריך שיקריבם לפני אהל מועד אל פתח האהל כאשר יפרש בשחיטה (שמות כ״ט:י״א), כי הסמיכה תהיה שם:

אוֹר הַחַיִּים וסמך וגו'. ולא אמר: "וסמכו", שאהרן יסמוך בפני עצמו, ואחר כך יסמכו בניו; שוב בא בידי תוספתא בפ"י דמנחות, וזה לשונם: ה' שהביאו זבח אחד כולן סומכין עליו לא כולן כאחד, אלא כל אחד סומך ומסתלק. עד כאן. ופסקו רמב"ם בפ"ג מהלכות מעשה הקרבנות, וכפי זה אמר הכתוב וסמך, לומר שיסמכו אחד אחד ולא יחד. אלא שצריך לדעת למה אמר ב' פעמים, ולא הספיק בא', כמו שכתוב במעשה בפרשת צו . ואולי כי מאחד הייתי אומר כי לצד שבו תלוי החטא שעליו בא הקרבן, כי הוא עשה העגל, ולא בניו, לזה פרטו להקדימו לרמוז על הדבר ואין למדין ממנו לכל זבח, לזה כפל ואמר ב' פעמים וסמך לשון יחיד, ומעתה יש טעם נכון למה בפרשת צו בהודעת המעשה לא אמר לשון יחיד אלא בא', כי יספיק ללימוד שאנו צריכין לו, כי לא הוכפל במצוה אלא להסיר הטעות והבן:

יא וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י פתח אהל מועד. בַּחֲצַר הַמִּשְׁכָּן שֶׁלִּפְנֵי הַפֶּתַח:

אוּנְקְלוֹס וְתִכּוֹס יָת תּוֹרָא קֳדָם יְיָ בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ושחטת את הפר. משה שחטו. וטעם לפני ה'. כי הארון היה באמצע המערבי. וכנגדו מזבח הקטורת. וכנגדו מזבח העולה:

יב וְלָקַחְתָּ מִדַּם הַפָּר וְנָתַתָּה עַל־קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּאֶצְבָּעֶךָ וְאֶת־כָּל־הַדָּם תִּשְׁפֹּךְ אֶל־יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ׃

רַשִׁ״י על קרנת. לְמַעְלָה בַּקְּרָנוֹת מַמָּשׁ: ואת כל הדם. שְׁיָרֵי הַדָּם: אל יסוד המזבח. כְּמִין בְּלִיטַת בֵּית קִבּוּל עָשׂוּי לוֹ סָבִיב סָבִיב, לְאַחַר שֶׁעָלָה אַמָּה מִן הָאָרֶץ:

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב מִדְמָא דְתוֹרָא וְתִתֵּן עַל קַרְנַת מַדְבְּחָא בְּאֶצְבְּעָךְ וְיָת כָּל דְמָא תֵישׁוֹד לִיסוֹדָא דְמַדְבְּחָא:

אִבְּן עֶזְרָא תשפוך. הכהן השופך:

יג וְלָקַחְתָּ אֶת־כָּל־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת הַיֹּתֶרֶת עַל־הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה׃

רַשִׁ״י החלב המכסה את הקרב. הוּא הַקְּרוּם שֶׁעַל הַכֶּרֶס, שֶׁקּוֹרִין טי"לא: ואת היתרת. הוּא טַרְפְּשָׁא דְּכַבְדָּא, שֶׁקּוֹרִין איבר"יש: על הכבד. אַף מִן הַכָּבֵד טֹל עִמָּהּ (ספרא):

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת כָּל תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חִצְרָא דִעַל כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּין כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. אין לפר ולשעיר אליה. ויש אומרים כי נקראו כליות מגזרת נכספה וגם כלתה נפשי. כי שם כח התאוה למשגל:

רַמְבַּ״ן החלב המכסה את הקרב הוא הקרום שעל הכרס שקורין טילא. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ט:י״ג) ולפי דעתי כי החלב המכסה את הקרב הוא הקרום, אבל כאשר יאמר כל החלב המכסה את הקרב ירמוז לשני חלבים אשר שם, לחלב הקרום הזה, ולחלב הגס אשר על הקרב, כמו שנאמר בסדר ויקרא (ג ג) ואת החלב המכסה את הקרב ואת כל החלב אשר על הקרב. והנה על הקרב שני חלבים, פעם יזכיר הכתוב את שניהם, ופעמים יכלול אותם כאחד במלת כל. והנה בכאן בכל החלב המכסה את הקרב כלל גם החלב אשר על הקרב, ושם במעשה הצואה הזאת אמר ויקח את כל החלב אשר על הקרב ואת יותרת הכבד (שם ח טז), כללם בכל החלב אשר על הקרב. ולמטה בפרשה זו (שמות כ״ט:כ״ב) אמר ולקחת מן האיל החלב והאליה ואת החלב המכסה את הקרב, והראשון המוזכר סתם הוא החלב אשר על הקרב:

יד וְאֶת־בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת־עֹרוֹ וְאֶת־פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא׃

רַשִׁ״י תשרף באש. לֹא מָצִינוּ חַטָּאת חִיצוֹנָה נִשְׂרֶפֶת אֶלָּא זוֹ:

אוּנְקְלוֹס וְיָת בִּסְרָא דְתוֹרָא וְיָת מַשְׁכֵהּ וְיָת אוּכְלֵהּ תּוֹקִיד בְּנוּרָא מִבָּרָא לְמַשְׁרִיתָא חַטָאתָא הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ואת בשר. כולל הראש והנתחים. ופרשו. דרך סברא ירחצוהו ואח"כ ישרפוהו. ומלת חטאת. בעבור שהיא קרבה לכפר החטאת נקרא' כן. וככה האשם. על כן וחטאו את המזבח יסירו חטא מעליו:

רַמְבַּ״ן תשרף באש לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ט:י״ד) והוראת שעה היתה כדברי רבותינו. והטעם בזה, שהכל גלוי לפניו, והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא (ויקרא ד ג). ושם (שם ד ו) יצוה להביא את דמו אל מבית לפרכת, ולא רצה עתה להכניסו שם לפנים, כי שם (ד ו) אמר בטעם את פני פרכת הקדש, וכאן עדיין לא נתקדש ולא שרתה עליו שכינה שיקרא פרכת הקדש, והנה החיצון כפנימי. והסמיכה בבניו, מפני שהתאנף על אהרן להשמידו (דברים ט כ) והוא כלוי בנים (ויק"ר ז א), הוצרכו גם הם להתכפר בו. וטעם השריפה כטעם שריפת פרה אדומה, וסודה ידוע מן השעיר המשתלח:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ואת בשר הפר. פר חטאת זה היה לכפר על מעשה העגל והזכיר תשרף באש כטעם שרפת פרה אדומה, וסודה ידוע מן השעיר המשתלח. והסמיכה בבנים שאומר וסמך אהרן ובניו מפני שהקב"ה התאנף על אהרן להשמידו והוא כלוי הבנים ע"כ הוצרכו להתכפר בו.

טו וְאֶת־הָאַיִל הָאֶחָד תִּקָּח וְסָמְכוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃

אוּנְקְלוֹס וְיָת דִכְרָא חַד תִּסַב וְיִסְמְכוּן אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואת. הא' מהשנים איזה מהן שירצה:

טז וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאָיִל וְלָקַחְתָּ אֶת־דָּמוֹ וְזָרַקְתָּ עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃

רַשִׁ״י וזרקת. בִּכְלִי; אוֹחֵז בַּמִּזְרָק וְזוֹרֵק כְּנֶגֶד הַקֶּרֶן כְּדֵי שֶׁיֵּרָאֶה לְכָאן וּלְכָאן, וְאֵין קָרְבָּן טָעוּן מַתָּנָה בְּאֶצְבַּע אֶלָּא חַטָּאת בִּלְבַד, אֲבָל שְׁאָר זְבָחִים אֵינָן טְעוּנִין קֶרֶן וְלֹא אֶצְבַּע, שֶׁמַּתַּן דָּמָם מֵחֲצִי הַמִּזְבֵּחַ וּלְמַטָּה, וְאֵינוֹ עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ אֶלָּא עוֹמֵד בָּאָרֶץ וְזוֹרֵק (זבחים נ"ג): סביב. כָּךְ מְפֹרָשׁ בִּשְׁחִיטַת קָדָשִׁים שֶׁאֵין סָבִיב אֶלָּא שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, הָאַחַת בְּקֶרֶן זָוִית זוֹ, וְהָאַחַת שֶׁכְּנֶגְדָהּ בַּאֲלַכְסוֹן, וְכָל מַתָּנָה נִרְאֵית בִּשְׁנֵי צִדֵּי הַקֶּרֶן אֵילָךְ וָאֵילָךְ, נִמְצָא הַדָּם נָתוּן בְּאַרְבַּע רוּחוֹת סָבִיב, לְכָךְ קָרוּי סָבִיב:

אוּנְקְלוֹס וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב יָת דְמֵהּ וְתִזְרוֹק עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

אִבְּן עֶזְרָא ושחטת. על המזבח. לא על קרנות המזבח.והנה שם יזרוק כל הדם לא על היסוד:

יז וְאֶת־הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו וְרָחַצְתָּ קִרְבּוֹ וּכְרָעָיו וְנָתַתָּ עַל־נְתָחָיו וְעַל־רֹאשׁוֹ׃

רַשִׁ״י על נתחיו. עִם נְתָחָיו – מוּסָף עַל שְׁאָר הַנְּתָחִים:

אוּנְקְלוֹס וְיָת דִכְרָא תְּפַלֵג לְאֵבָרוֹהִי וּתְחַלִיל גַּוֵהּ וּכְרָעוֹהִי וְתִתֵּן עַל אֵבָרוֹהִי וְעַל רֵישֵׁהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ואת האיל. לא הזכיר על הפר שינתחנו. על כן כלו כאשר הוא נשרף. על כן לא הזכיר כרעיו: ורחצת. בצווי:

יח וְהִקְטַרְתָּ אֶת־כָּל־הָאַיִל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה הוּא לַיהוָה רֵיחַ נִיחוֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה הוּא׃

רַשִׁ״י ריח ניחוח. נַחַת רוּחַ לְפָנַי, שֶׁאָמַרְתִּי וְנַעֲשָׂה רְצוֹנִי: אשה. לְשׁוֹן אֵשׁ, וְהִיא הַקְטָרַת אֵבָרִים שֶׁעַל הָאֵשׁ:

אוּנְקְלוֹס וְתַסֵיק יָת כָּל דִכְרָא לְמַדְבְּחָא עֲלָתָא הוּא קֳדָם יְיָ לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא והקטרת את כל. האיל. על כן לא הזכיר האליה והחלבים:

יט וְלָקַחְתָּ אֵת הָאַיִל הַשֵּׁנִי וְסָמַךְ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־יְדֵיהֶם עַל־רֹאשׁ הָאָיִל׃

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת דִכְרָא תִנְיָנָא וְיִסְמוֹךְ אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת יְדֵיהוֹן עַל רֵישׁ דִכְרָא:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. זה השני הוא איל המלואים:

כ וְשָׁחַטְתָּ אֶת־הָאַיִל וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ וְנָתַתָּה עַל־תְּנוּךְ אֹזֶן אַהֲרֹן וְעַל־תְּנוּךְ אֹזֶן בָּנָיו הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן יָדָם הַיְמָנִית וְעַל־בֹּהֶן רַגְלָם הַיְמָנִית וְזָרַקְתָּ אֶת־הַדָּם עַל־הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב׃

רַשִׁ״י תנוך. הוּא הַסְּחוּס הָאֶמְצָעִי שֶׁבְּתוֹךְ הָאֹזֶן, שֶׁקּוֹרִין טנדרו"ס בְּלַעַז: בהן ידם. הַגּוּדָל וּבַפֶּרֶק הָאֶמְצָעִי (ספרא):

אוּנְקְלוֹס וְתִכּוֹס יָת דִכְרָא וְתִסַב מִדְמֵהּ וְתִתֵּן עַל רוּם אוּדְנָא דְאַהֲרֹן וְעַל רוּם אוּדְנָא דִבְנוֹהִי דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן יְדֵיהוֹן דְיַמִינָא וְעַל אִלְיוֹן רַגְלֵיהוֹן דְיַמִינָא וְתִזְרוֹק יָת דְמָא עַל מַדְבְּחָא סְחוֹר סְחוֹר:

אִבְּן עֶזְרָא ושחטת. תנוך. אין לו ריע. והגאון אמר הרך הדבק בעגול האוזן: בהן. ורבים בהנות. ואיננו על משקל הלשון והנה יהיו שם שנים משקלים ורבים ככה בשמות: ודם השני יזרוק כדם הראשון. רק הדם הנשאר:

כא וְלָקַחְתָּ מִן־הַדָּם אֲשֶׁר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וּמִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְהִזֵּיתָ עַל־אַהֲרֹן וְעַל־בְּגָדָיו וְעַל־בָּנָיו וְעַל־בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ וְקָדַשׁ הוּא וּבְגָדָיו וּבָנָיו וּבִגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ׃

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב מִן דְמָא דִי עַל מַדְבְּחָא וּמִמִשְׁחָא דִרְבוּתָא וְתַדֵי עַל אַהֲרֹן וְעַל לְבוּשׁוֹהִי וְעַל בְּנוֹהִי וְעַל לְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ וְיִתְקַדַשׁ הוּא וּלְבוּשׁוֹהִי וּבְנוֹהִי וּלְבוּשֵׁי בְנוֹהִי עִמֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. והזית על אהרן תחת בגדי אהרן ועל בגדיו:

כב וְלָקַחְתָּ מִן־הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת־הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת־הַקֶּרֶב וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת־הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין כִּי אֵיל מִלֻּאִים הוּא׃

רַשִׁ״י החלב. זֶה חֵלֶב הַדַּקִּים אוֹ הַקֵּבָה: והאליה. מִן הַכְּלָיוֹת וּלְמַטָּה, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּוַיִּקְרָא שֶׁנֶּ' (ויקרא ג'), לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה – מָקוֹם שֶׁהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת (חולין י"א), וּבְאֵמוּרֵי הַפָּר לֹא נֶאֱמַר אַלְיָה, שֶׁאֵין אַלְיָה קְרֵבָה אֶלָּא בְכֶבֶשׂ וְכִבְשָׂה וְאַיִל, אֲבָל שׁוֹר וְעֵז אֵין טְעוּנִין אַלְיָה: ואת שוק הימין. לֹא מָצִינוּ הַקְטָרָה בְשׁוֹק הַיָּמִין עִם הָאֵמוּרִים אֶלָּא זוֹ בִלְבָד: כי איל מלאים הוא. שְׁלָמִים; לְשׁוֹן שְׁלֵמוּת – שֶׁהֻשְׁלַם בַּכֹּל; מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַמִּלּוּאִים שְׁלָמִים, שֶׁמְּשִׂימִים שָׁלוֹם לַמִּזְבֵּחַ וּלְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה וְלַבְּעָלִים, לְכָךְ אֲנִי מַצְרִיכוֹ הֶחָזֶה, לִהְיוֹת לוֹ לְעוֹבֵד הָעֲבוֹדָה לְמָנָה, וְזֶהוּ מֹשֶׁה שֶׁשִּׁמֵּשׁ בַּמִּלּוּאִים, וְהַשְּׁאָר אָכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו שֶׁהֵם בְּעָלִים, כַּמְפֹרָשׁ בָּעִנְיָן:

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב מִן דִכְרָא תַּרְבָּא וְאַלִיתָא וְיָת תַּרְבָּא דְחָפֵי יָת גַוָא וְיָת חֲצַר כַּבְדָא וְיָת תַּרְתֵּן כָּלְיָן וְיָת תַּרְבָּא דִי עֲלֵיהֶן וְיָת שׁוֹקָא דְיַמִינָא אֲרֵי דְכַר קֻרְבָּנָא הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. זה החלב הנזכר. הוא אשר על הקרב ככתוב בפרשת ויקרא: שוק. הצד הימין והחזה נלקחו מאיל המלואים. והשוק והחזה יהיו מהיום נתונים לאהרן ולבניו מזבחי שלמי בני ישראל. רק החזה מאיל המלואים משה לבדו יאכלנו כי הוא כהן הכהנים:

סְפוֹרְנוֹ כי איל מלואים הוא. לפיכך היה שוק הימין בזה נתן על גבי המזבח, ולא כן בשאר הקרבנות, כי השוק הימני בבהמה הוא במקום היד הימנית באדם, ולכן ראוי שיהיה שוק הקרבן על גבי המזבח מלואי יד ליד ימין הכהן המקריבו. כי אמנם עבודת הכהן ביד ימין היתה, כאמרם ז"ל כל מקום שנאמר אצבע וכהונה אינה אלא ימין:

כג וְכִכַּר לֶחֶם אַחַת וַחַלַּת לֶחֶם שֶׁמֶן אַחַת וְרָקִיק אֶחָד מִסַּל הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י וככר לחם. מִן הַחַלּוֹת: וחלת לחם שמן. מִמִּין הָרְבוּכָה: ורקיק. מִן הָרְקִיקִין, אֶחָד מֵעֲשָׂרָה שֶׁבְּכָל מִין וָמִין. וְלֹא מָצִינוּ תְרוּמַת לֶחֶם הַבָּא עִם זֶבַח נִקְטֶרֶת אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד, שֶׁתְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה וְאֵיל נָזִיר נְתוּנָה לַכֹּהֲנִים עִם חָזֶה וְשׁוֹק, וּמִזֶּה לֹא הָיָה לְמֹשֶׁה לְמָנָה אֶלָּא חָזֶה בִּלְבָד:

אוּנְקְלוֹס וּפִתָּא דִלְחֵם חַד וּגְרִצְתָּא דִלְחֵם מְשַׁח חֲדָא וְאֶסְפּוֹג חָד מִסַלָא דְפַטִירַיָא דִי קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא וככר. זהו ולחם מצות:

כד וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן וְעַל כַּפֵּי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה׃

רַשִׁ״י על כפי אהרן: והנפת. שְׁנֵיהֶם עֲסוּקִים בִּתְנוּפָה – הַבְּעָלִים וְהַכֹּהֵן, הָא כֵּיצַד? כֹּהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַּחַת יַד הַבְּעָלִים וּמֵנִיף; וּבָזֶה הָיוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּעָלִים, וּמֹשֶׁה כֹּהֵן: תנופה. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא לְמִי שֶׁאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם שֶׁלּוֹ; תְנוּפָה מְעַכֶּבֶת וּמְבַטֶּלֶת פֻּרְעָנֻיּוֹת וְרוּחוֹת רָעוֹת, מַעֲלֶה וּמוֹרִיד לְמִי שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ שֶׁלּוֹ, וּמְעַכֶּבֶת טְלָלִים רָעִים (מנחות ס"ב):

אוּנְקְלוֹס וּתְשַׁוֵי כֹלָא עַל יְדָא דְאַהֲרֹן וְעַל יְדָא דִבְנוֹהִי וּתְרִים יָתְהוֹן אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא והנפת אותם. והם בידם:

סְפוֹרְנוֹ והנפת. הנה התנופה תפול על חלקי כהנים, להורות דמשלחן גבוה קא זכו, וכאן הונף גם החלק שעלה על גבי המזבח, כי בו היה שוק הימין שהיה ראוי לכהן, ולמלא את ידו עלה על גבי המזבח:

כה וְלָקַחְתָּ אֹתָם מִיָּדָם וְהִקְטַרְתָּ הַמִּזְבֵּחָה עַל־הָעֹלָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לִפְנֵי יְהוָה אִשֶּׁה הוּא לַיהוָה׃

רַשִׁ״י על העלה. עַל הָאַיִל הָרִאשׁוֹן שֶׁהֶעֱלִיתָ עוֹלָה: לריח ניחוח. לְנַחַת רוּחַ לְמִי שֶׁאָמַר וְנַעֲשָׂה רְצוֹנוֹ: אשה. לְאֵשׁ נִתָּן: לה'. לִשְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם:

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָתְהוֹן מִידֵיהוֹן וְתַסֵיק לְמַדְבְּחָא עַל עֲלָתָא לְאִתְקַבָּלָא בְרַעֲוָא קֳדָם יְיָ קֻרְבָּנָא הוּא קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת. כתוב מידם. ובמקום אחר מעל כפיהם והדבר שוה: ניחוח. כפול החי"ת. והמבין סוד נשמת האדם יבין זה: אשה. תואר מגזרת אש. ובמקום אחר מן האש:

כו וְלָקַחְתָּ אֶת־הֶחָזֶה מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וְהֵנַפְתָּ אֹתוֹ תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה וְהָיָה לְךָ לְמָנָה׃

אוּנְקְלוֹס וְתִסַב יָת חֶדְיָא מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא דִי לְאַהֲרֹן וּתְרִים יָתֵהּ אֲרָמוּתָא קֳדָם יְיָ וִיהֵי לָךְ לָחֳלָק:

אִבְּן עֶזְרָא ולקחת מאשר לאהרן. ולא הזכיר בניו כי הוא העיקר. ומלת למנה לחלק:

רַמְבַּ״ן מאיל המלואים אשר לאהרן לא הזכיר בניו, והאיל הוא מלואים לכלם, והטעם, כי יצוה הכתוב ולקחת את חזה התנופה מאיל המלואים בעבור שהוא לאהרן, ואין החזה ראוי לו, כי לא יהיה לבעלים ואחר שנתן טעם שאינו ראוי שיהיה לאהרן אין צורך לומר שלא יהיה לבניו, כי אחריו יזכו הם. ולמטה אמר (שמות כ״ט:כ״ז) מאשר לאהרן ומאשר לבניו, כלומר כאשר לוקח מקרבן כלם החזה ושוק, כן יקחו הם האב והבנים מקרבנות המקריבים על ידם:

כז וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו׃

רַשִׁ״י וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה וגו'. קַדְּשֵׁם לְדוֹרוֹת, לִהְיוֹת נוֹהֶגֶת תְּרוּמָתָם וַהֲנָפָתָם בְּחָזֶה וְשׁוֹק שֶׁל שְׁלָמִים, אֲבָל לֹא לְהַקְטָרָה, אֶלָּא וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לֶאֱכֹל: תנופה. לְשׁוֹן הוֹלָכָה וַהֲבָאָה, ונטלי"ה בְּלַעַז: הורם. לְשׁוֹן מַעֲלֶה וּמוֹרִיד:

אוּנְקְלוֹס וּתְקַדֵשׁ יָת חֶדְיָא דַאֲרָמוּתָא וְיָת שׁוֹקָא דְאַפְרָשׁוּתָא דִי אִתָּרַם וְדִי אִתַּפְרָשׁ מִדְכַר קֻרְבָּנַיָא מִדִי לְאַהֲרֹן וּמִדִי לִבְנוֹהִי:

רַשְׁבַּ״ם וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה: שניהם לשון הפרשה אפס החזה קורא תנופה כי לבדו הונף ונאכל, אבל השוק של כאן נקטר אבל של דורות שניהם נאכלין:

אִבְּן עֶזְרָא וקדשת. מהיום והלאה. ואין הונף כמו הורם כי יורם למעלה ולא יונף. ויהיה תרומתם שירימו מזבח השלמים לכבוד השם:

אוֹר הַחַיִּים מאשר לאהרן ומאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר, ואולי שיכוין לומר שלא יאכל מכל חזה ושוק הניתנים לאהרן ולבניו זולת אלו:

כח וְהָיָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו לְחָק־עוֹלָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי תְרוּמָה הוּא וּתְרוּמָה יִהְיֶה מֵאֵת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיהֶם תְּרוּמָתָם לַיהוָה׃

רַשִׁ״י לחק עולם מאת בני ישראל. שֶׁהַשְּׁלָמִים לַבְּעָלִים, וְאֶת הֶחָזֶה וְאֶת הַשּׁוֹק יִתְּנוּ לַכֹּהֵן: כי תרומה הוא. הֶחָזֶה וְשׁוֹק הַזֶּה:

אוּנְקְלוֹס וִיהֵי לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי לִקְיַם עָלָם מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי אַפְרָשׁוּתָא הוּא וְאַפְרָשׁוּתָא יְהֵי מִן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנִכְסַת קוּדְשֵׁיהוֹן אַפְרָשׁוּתְהוֹן קֳדָם יְיָ:

כט וּבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן יִהְיוּ לְבָנָיו אַחֲרָיו לְמָשְׁחָה בָהֶם וּלְמַלֵּא־בָם אֶת־יָדָם׃

רַשִׁ״י לבניו אחריו. לְמִי שֶׁבָּא בִּגְדֻלָּה אַחֲרָיו: למשחה. לְהִתְגַדֵּל בָּהֶם, שֶׁיֵּשׁ מְשִׁיחָה שֶׁהִיא לְשׁוֹן שְׂרָרָה, כְּמוֹ לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה (במדבר י"ח), אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי (דהי"א טז): ולמלא בם את ידם. עַל יְדֵי הַבְּגָדִים הוּא מִתְלַבֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְדוֹלָה:

אוּנְקְלוֹס וּלְבוּשֵׁי קוּדְשָׁא דִי לְאַהֲרֹן יְהוֹן לִבְנוֹהִי בַּתְרוֹהִי לְדַכָּאָה בְהוֹן וּלְקָרָבָא בְהוֹן יָת קֻרְבָּנְהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם למשחה בהם: להתגדל בהם כעין משיחת שמן, וגם בכל מקום קורא הגדולים משיחים אל תגעו במשיחי:

אִבְּן עֶזְרָא ובגדי. יהיו לבנו המשוח תחתיו. וטעם אחריו. במותו:

רַמְבַּ״ן למשחה בהם להתגדל בהם, שיש משיחה שהיא לשון שררה, כמו לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו). לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ט:כ״ט) ואולי כן הוא, כי בעבור ששררת ישראל למשוחים היא, למלך ולכ"ג, ישאילו הלשון לכל שררה. וכן ומשחת את חזאל למלך על ארם, ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך (מ"א יט טו טז). אבל בכאן הנכון הוא למשחה בהם, למשוח בבגדים הכהנים הגדולים מבניו, ולמלא בם את ידם להקריב הקרבנות. וכן לך נתתים למשחה (במדבר יח ח), שנתתים להיות שלך בעבור שמשחתיך לכהן לי, וכן אל תגעו במשיחי (תהלים קה טו), כי הנוגע בהם נוגע במשיחי ה' העתידים לצאת מהם, כמו שאמר ומלכים מחלציך יצאו (בראשית לה יא), מלכי עמים ממנה יהיו (שם יז טז): ויתכן שנאמר עוד כי ומשחת את חזאל למלך על ארם, שישלח לו שמן למשחו למלך להודיעו כי דבר ה' הוא, ועשה כן אלישע במצות רבו כאשר הגיד לו שימלוך (מלכים ב ח׳:י״ג) ואע"פ שלא נכתב שם, ומשח את אלישע לנביא ואולי כן עשו בכורש אשר משחוהו כמלכי ישראל, בעבור שידע כי נביא בישראל המליך אותו ויקרא את שמו בעבור ה'. ולכך אמר למשיחו לכרש (ישעיה מה א). ורבותינו אמרו (מגילה יב.) וכי כרש משיח הוא וכו'. והנה כולן משיחות ממש. והכתוב שאמר (ישעיה סא א) רוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, דרך משל, שימשיל רוח הקדש אשר תחול עליו לשמן הטוב, כענין טוב שם משמן טוב (קהלת ז א):

סְפוֹרְנוֹ ולמלא בם את ידם. ולא יצטרכו בניהם לקרבנות מלואים הכתובים כאן:

ל שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו אֲשֶׁר יָבֹא אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ׃

רַשִׁ״י שבעת ימים. רְצוּפִין: ילבשם הכהן. אֲשֶׁר יָקוּם מִבָּנָיו תַּחְתָּיו לִכְהֻנָּה גְדוֹלָה, כְּשֶׁיְּמַנּוּהוּ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל: אשר יבא אל אהל מועד. אוֹתוֹ כֹהֵן הַמּוּכָן לִכָּנֵס לִפְנַי וְלִפְנִים בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְזֶהוּ כֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵין עֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים כְּשֵׁרָה אֶלָּא בּוֹ: תחתיו מבניו. מְלַמֵּד שֶׁאִם יֵשׁ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל בֵּן מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמוֹ, יְמַנּוּהוּ כֹהֵן גָּדוֹל תַּחְתָּיו: (הכהן תחתיו מבניו. מִכָּאן רְאָיָה כָּל לְשׁוֹן כֹהֵן פוֹעֵל עוֹבֵד מַמָּשׁ, לְפִיכָךְ נִגּוּן תְּבִיר נִמְשָׁךְ לְפָנָיו):

אוּנְקְלוֹס שִׁבְעַת יוֹמִין יַלְבֵּשִׁנוּן כַּהֲנָא תְּחוֹתוֹהִי מִבְּנוֹהִי דִי יֵעוֹל לְמַשְׁכַּן זִמְנָא לְשַׁמָשָׁא בְקוּדְשָׁא:

רַשְׁבַּ״ם ילבשם הכהן: בהתחנכו להיות כהן גדול:

אִבְּן עֶזְרָא שבעת. מלת ילבשם בקמץ גדול תחת קטן. וכמוהו בשם ה' כי אמילם:

לא וְאֵת אֵיל הַמִּלֻּאִים תִּקָּח וּבִשַּׁלְתָּ אֶת־בְּשָׂרוֹ בְּמָקֹם קָדֹשׁ׃

רַשִׁ״י במקם קדש. בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, שֶׁהַשְּׁלָמִים הַלָּלוּ קָדְשֵׁי קָדָשִׁים הָיוּ:

אוּנְקְלוֹס וְיָת דְכַר קֻרְבָּנַיָא תִּסָב וּתְבַשֵׁל יָת בִּסְרֵהּ בַּאֲתַר קַדִישׁ:

אִבְּן עֶזְרָא ובשלת. בצווי כמו והכית בצור ויבן שלמה את הבית:

רַמְבַּ״ן ובשלת את בשרו במקום קדש לא ידענו אם הוראת שעה היא שיהא בשר המלואים טעון כהן בבשולו, או יהיה ובשלת בצווי, כמו ומטך אשר הכית בו את היאור (שמות י״ז:ה׳), ויבן שלמה את הבית (מלכים א ו׳:י״ד), כדברי רבי אברהם (אבן עזרא על שמות כ״ט:ל״א). והצריך במקום קדוש, שהן כזבחי שלמי צבור שנאכלין לפנים מן הקלעים ונאכלין ליום ולילה עד חצות (זבחים ה ה):

לב וְאָכַל אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת־בְּשַׂר הָאַיִל וְאֶת־הַלֶּחֶם אֲשֶׁר בַּסָּל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃

רַשִׁ״י פתח אהל מועד. כָּל הֶחָצֵר קָרוּי כֵּן:

אוּנְקְלוֹס וְיֵכוּל אַהֲרֹן וּבְנוֹהִי יָת בְּסַר דִכְרָא וְיָת לַחְמָא דִי בְסַלָא לִתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא:

אִבְּן עֶזְרָא ואכל. ואת הלחם הנותר מהסל:

לג וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם לְמַלֵּא אֶת־יָדָם לְקַדֵּשׁ אֹתָם וְזָר לֹא־יֹאכַל כִּי־קֹדֶשׁ הֵם׃

רַשִׁ״י ואכלו אתם. אַהֲרֹן וּבָנָיו, לְפִי שֶׁהֵם בַּעֲלֵיהֶם: אשר כפר בהם. כָּל זָרוּת וְתִעוּב: למלא את ידם. בְּאַיִל וְלֶחֶם הַלָּלוּ: לקדש אתם. שֶׁעַל יְדֵי הַמִּלּוּאִים הַלָּלוּ נִתְמַלְּאוּ יְדֵיהֶם וְנִתְקַדְּשׁוּ לִכְהֻנָּה: כי קדש הם. קָדְשֵׁי קָדָשִׁים; וּמִכָּאן לָמַדְנוּ אַזְהָרָה לְזָר הָאוֹכֵל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁנָּתַן הַמִּקְרָא טַעַם לַדָּבָר מִשּׁוּם דְּקֹדֶשׁ הֵם (פסח' כ"ד):

אוּנְקְלוֹס וְיֵכְלוּן יָתְהוֹן דִי יִתְכַּפַּר בְּהוֹן לְקָרָבָא יָת קֻרְבָּנְהוֹן לְקַדָשָׁא יָתְהוֹן וְחִלוֹנַי לָא יֵיכוּל אֲרֵי קוּדְשָׁא אִנוּן:

אִבְּן עֶזְרָא ואכלו אותם. אשר כופר דרך קצרה: ומלת אותם. בעבור אחר': וזר. שאינו מזרע אהרן:

אוֹר הַחַיִּים ואכלו אותם אשר כופר. פירוש, לצד שהם בעליו ולא לצד שהם כהנים, והוא אומרו אשר כופר בהם, כי אכילת שלמים לבעלים תפעיל הכפרה, ואפילו למשה אסורים, הגם שאוכל החזה שאסור לאהרן:

לד וְאִם־יִוָּתֵר מִבְּשַׂר הַמִּלֻּאִים וּמִן־הַלֶּחֶם עַד־הַבֹּקֶר וְשָׂרַפְתָּ אֶת־הַנּוֹתָר בָּאֵשׁ לֹא יֵאָכֵל כִּי־קֹדֶשׁ הוּא׃

אוּנְקְלוֹס וְאִם יִשְׁתָּאַר מִבְּסַר קֻרְבָּנַיָא וּמִן לַחְמָא עַד צַפְרָא וְתוֹקִיד יָת דְאִשְׁתָּאַר בְּנוּרָא לָא יִתְאֲכֵל אֲרֵי קוּדְשָׁא הוּא:

אִבְּן עֶזְרָא ואם. נקרא האיל מלואים. כי בו ימלאו ידיהם:

אוֹר הַחַיִּים כי קודש הוא. פירוש, ולזה ישרף:

לה וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם׃

רַשִׁ״י ועשית לאהרן ולבניו ככה. שָׁנָה הַכָּתוּב וְכָפַל לְעַכֵּב – שֶׁאִם חָסַר דָּבָר אֶחָד מִכָּל הָאָמוּר בָּעִנְיָן, לֹא נִתְמַלְּאוּ יְדֵיהֶם לִהְיוֹת כֹּהֲנִים וַעֲבוֹדָתָם פְּסוּלָה: אתכה. כְּמוֹ אוֹתָךְ: שבעת ימים תמלא וגו'. בָּעִנְיָן הַזֶּה וּבַקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ בְּכָל יוֹם:

אוּנְקְלוֹס וְתַעְבֵּד לְאַהֲרֹן וְלִבְנוֹהִי כְּדֵין כְּכֹל דִי פַקֵּדִית יָתָךְ שִׁבְעַת יוֹמִין תְּקָרֵב קֻרְבָּנְהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם שבעת ימים תמלא ידם: שבעת ימים לפני יום השמיני שהיתה עבודה באהרן ובניו, היה משה מקים את המשכן בכל יום, ומקריב קרבנות בכל יום ולערב היה מפרקו, וביום השמיני הוא באחד בניסן הוקם המשכן לגמרי כדכתיב באלה פקודי ומכאן ואילך עבודה באהרן ובניו:

אִבְּן עֶזְרָא אותכה. באתנח מלה מחוברת מן אותך בקמץ גדול תחת התי"ו. ומן כי אותך ראיתי:

לו וּפַר חַטָּאת תַּעֲשֶׂה לַיּוֹם עַל־הַכִּפֻּרִים וְחִטֵּאתָ עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּכַפֶּרְךָ עָלָיו וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ׃

רַשִׁ״י על הכפרים. בִּשְׁבִיל הַכִּפּוּרִים, לְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ מִכָּל זָרוּת וְתִעוּב; וּלְפִי שֶׁנֶּ' שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם, אֵין לִי אֶלָּא דָּבָר הַבָּא בִּשְׁבִילָם, כְּגוֹן הָאֵילִים וְהַלֶּחֶם, אֲבָל הַבָּא בִּשְׁבִיל הַמִּזְבֵּחַ, כְּגוֹן פַּר שֶׁהוּא לְחִטּוּי הַמִּזְבֵּחַ, לֹא שָׁמַעְנוּ, לְכָךְ הֻצְרַךְ מִקְרָא זֶה; וּמִדְרַשׁ תּ"כֹּ אוֹמֵר כַּפָּרַת הַמִּזְבֵּחַ הֻצְרְכָה שֶׁמָּא הִתְנַדֵּב אִישׁ דְּבַר גֶּזֶל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהַמִּזְבֵּחַ: וחטאת. וּתְדַכֵּי, לְשׁוֹן מַתְּנַת דָּמִים הַנְּתוּנִים בְּאֶצְבַּע קָרוּי חִטּוּי: ומשחת אתו. בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְכָל הַמְּשִׁיחוֹת כְּמִין כִי:

אוּנְקְלוֹס וְתוֹרָא דְחַטָאתָא תַּעְבֵּד לְיוֹמָא עַל כִּפּוּרַיָא וּתְדַכֵּי עַל מַדְבְּחָא בְּכַפָּרוּתָךְ עֲלוֹהִי וּתְרַבֵּי יָתֵהּ לְקַדָשׁוּתֵהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ופר. תעשה ליום. בכל יום משבעת ימי המלואים: וטעם על הכפורים. על שני האילים. וכתוב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם:

רַמְבַּ״ן תעשה ליום על הכפורים בשביל הכפורים, לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב. ובמדרש תורת כהנים (צו א טו) אומר כפרת המזבח הוצרכה שמא התנדב אדם דבר גזל במלאכת המשכן והמזבח. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ט:ל״ו) והנכון כי על הכפורים על שני האילים שהם כפורים לאהרן ולבניו, כמו שאמר כאן (שמות כ״ט:ל״ג) ואכלו אותם אשר כפר בהם, ואף כי החטאת כפרה, וכתיב כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם (ויקרא ח לד), כדברי ר"א (אבן עזרא על שמות כ״ט:ל״ו):

לז שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל־הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל־הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ׃

רַשִׁ״י והיה המזבח קדש. וּמַה הִיא קְדֻשָּׁתוֹ? כל הנגע במזבח יקדש. אֲפִלּוּ קָרְבָּן פָּסוּל שֶׁעָלָה עָלָיו קִדְּשׁוֹ הַמִּזְבֵּחַ לְהַכְשִׁירוֹ שֶׁלֹּא יֵרֵד; מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי בֵּין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי – כְּגוֹן דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה פְסוּלוֹ בַּקֹּדֶשׁ, כְּגוֹן הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וּמֻקְצֶה וְנֶעֱבָד וְהַטְּרֵפָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – תַּ"לֹ וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה הַסָּמוּךְ אַחֲרָיו, מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כָּל רָאוּי שֶׁנִּרְאָה לוֹ כְבָר וְנִפְסַל מִשֶּׁבָּא לָעֲזָרָה, כְּגוֹן הַלָּן וְהַיּוֹצֵא וְהַטָּמֵא וְשֶׁנִּשְׁחַט בְּמַחֲשֶׁבֶת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן (זבחים פ"ג):

אוּנְקְלוֹס שִׁבְעַת יוֹמִין תְּכַפֵּר עַל מַדְבְּחָא וּתְקַדֵשׁ יָתֵהּ וִיהֵי מַדְבְּחָא קֹדֶשׁ קוּדְשַׁיָא כָּל דְיִקְרַב בְּמַדְבְּחָא יִתְקַדָשׁ:

רַשְׁבַּ״ם כל הנוגע: וקרב אל המזבח יקדש ייטהר תחילה בטרם יקרב אל המזבח:

אִבְּן עֶזְרָא קדש קדשים. קדש כאחד הקדשים: כל הנוגע במזבח יקדש. כמו כל אשר יגע בבשרה יקדש. יש אומרים כי על הלחם לבדו ידבר שלא יגעו אם לא יהיו קדושים. והטעם שלא יהיו טמאים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כל הנוגע במזבח יקדש. דרשו רז"ל שומע אני בין ראוי ובין שאינו ראוי ת"ל וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה מה כבשים בני שנה ראוים אף כל ראוים. ד"א כל הנוגע במזבח כל כהן הבא להקריב תחלה יתקדש כיון שעלה לא ירד.

לח וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל־הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד׃

אוּנְקְלוֹס וְדֵין דִי תַעְבֵּד עַל מַדְבְּחָא אִמְרִין בְּנֵי שְׁנָא תְּרֵין לְיוֹמָא תְּדִירָא:

אִבְּן עֶזְרָא וזה. הטעם זה הקרבן. וכן זה יתנו זה השיעור. וכן וזה אשר תעשה אותם. משה יעשה ככה שבעת ימי המלואים. ואחר כן אהרן ובניו:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וזה אשר תעשה על המזבח. עשייה זו סדור אברים על מערכות האש והיה זו בשעת הנץ החמה אבל שחיטת התמיד היתה מקודם בשעת האיר המזרח, וששה כהנים היו מקריבים, האחד היה נושא את הרגל ואת הראש, השני שתי ידים, והשלישי העוקץ והרגל, הרביעי החזה והגרה, החמישי הדפנות, הששי הקרבים.

לט אֶת־הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃

אוּנְקְלוֹס יָת אִמְרָא חַד תַּעְבֵּד בְּצַפְרָא וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא:

אִבְּן עֶזְרָא את הכבש. ה"א הכבש בעבור ה"א אחרת כאלו הוא את הכבש האחד. ור' משה הכהן אמר כי את הכבש כבש אחד:

אוֹר הַחַיִּים את הכבש האחד וגו'. אמר את הכבש, כדי שלא תסתפק שהוא זולת ב' כבשים האמורים בסמוך, לזה אמר את הכבש פירוש אחד מהמוזכרים, ואומרו האחד נתכוון לומר שהגם שלא היה להם אלא כבש אחד בנמצא יקרבוהו בבוקר ואין כבש שני של בין הערבים מעכב, והנה אומרו האחד, פירוש, הגם שיש אחד ואין לו שני, ואפילו בחינוך שמעכב ראשון לב' כאומרם בפרק התכלת (מנחות פ"ד מ"ד), אין ב' מעכב לראשון:

מ וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד׃

רַשִׁ״י ועשרן סלת. עֲשִׂירִית הָאֵיפָה – מ"ג בֵּיצִים וְחֹמֶשׁ בֵּיצָה: בשמן כתית. לֹא לְחוֹבָה נֶאֱמַר כָּתִית, אֶלָּא לְהַכְשִׁיר, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר כָּתִית לַמָּאוֹר – וּמַשְׁמָע לַמָּאוֹר וְלֹא לַמְּנָחוֹת – יָכוֹל לְפָסְלוֹ לַמְּנָחוֹת, תַּ"לֹ כָּאן כָּתִית וְלֹא נֶאֱמַר כָּתִית לַמָּאוֹר, אֶלָּא לְמַעֵט מְנָחוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ כָּתִית, שֶׁאַף הַטָּחוּן בָּרֵיחַיִם כָּשֵׁר בָּהֶן (מנחות פ"ו): רבע ההין. שְׁלֹשָׁה לֻגִּין: ונסך. לַסְּפָלִים, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּכֶת סֻכָּה (מ"ח) – שְׁנֵי סְפָלִים שֶׁל כֶּסֶף הָיוּ בְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ וּמְנֻקָּבִים כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין דַּקִּים, נוֹתֵן הַיַּיִן לְתוֹכוֹ וְהוּא מְקַלֵּחַ וְיוֹצֵא דֶּרֶךְ הַחֹטֶם וְנוֹפֵל עַל גַּג הַמִּזְבֵּחַ, וּמִשָּׁם יוֹרֵד לַשִּׁיתִין, בְּמִזְבַּח בֵּית עוֹלָמִים, וּבְמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יוֹרֵד מִן הַמִּזְבֵּחַ לָאָרֶץ:

אוּנְקְלוֹס וְעִסְרוֹנָא סֻלְתָּא דְפִילָא בִמְשַׁח כָּתִישָׁא רַבְעוּת הִינָא וְנִסְכָּא רַבְעוּת הִינָא חַמְרָא לְאִמְרָא חָד:

אִבְּן עֶזְרָא ועשרון. עשירית האיפה: גם ההין מדה מצרית:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונסך רביעית ההין יין לכבש האחד. כתב רבינו חננאל ז"ל כיון ששחה לנסך הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל ודברו הלוים בשיר, הגיעו לפרק תקעו והשתחוו העם על כל פרק תקיעה ועל כל תקיעה השתחויה וזהו שכתוב מפורש (דברי הימים ב כט) וכל הקהל משתחוים והשיר משורר והחצצרות מחצצרים הכל עד לכלות העולה וככלות להעלות כרעו המלך וכל הנמצאים אתו וישתחוו, והיו הלוים משוררים במקדש על הקרבנות בכל יום ויום. השיר שהיו אומרים באחד בשבת (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה וזה כנגד בריאת העולם שכתוב (בראשית א) והארץ היתה תוהו ובוהו, ויבא מלך הכבוד כנגד ויאמר אלהים יהי אור שכבוד השכינה אור גדול. בשני (תהלים מח) שיר מזמור לבני קרח גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו וגו' וכתיב (שם) אלהים בארמנותיה נודע למשגב שהבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים בין עזרת הכהנים ובין עזרת ישראל שהם ארמנותיה, כנגד יום שני שבו הובדלו מים העליונים מן התחתונים שנאמר (בראשית א) ויהי מבדיל בין מים למים. בשלישי (תהלים פב) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל וכתיב (שם) שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, כלומר שיתקבצו השופטים לדון כל אחד ואחד כראוי לו וזה כנגד יקוו המים שכתוב בו ועץ עושה פרי למינו (שם) אכן כאדם תמותון כלומר בראתי אל האדם גן עדן וכיון שחטא נטרד משם כן אתם. ברביעי (שם צד) אל נקמות ה' כנגד עובדי חמה ולבנה שנבראו ביום רביעי וכתיב (דברים לב) אשיב נקם לצרי, בחמישי (תהלים פא) למנצח על הגתית לאסף הרנינו לאלהים עוזנו וכתיב בו המעלך מארץ מצרים, והיה פרעה דומה לתנין שנאמר (יחזקאל כט) התנים הגדול ובו ביום כתיב (בראשית א) ויברא אלהים את התנינים הגדולים. בששי (תהלים צג) ה' מלך גאות לבש כנגד ברייתו של אדם שנאמר (בראשית א) בצלמנו כדמותנו וירדו, והוא לבדו יתעלה שמו גאה על כל גאים ורודה בכל הרודים, וכתיב עוד (תהלים צג) אף תכון תבל בל תמוט. בשביעי (שם צב) מזמור שיר ליום השבת וכתיב בו שתולים בבית ה'. ויתכן שיש באלו השירות יותר ממה שהזכרנו מן הראיות שהם כנגד ימי בראשית ע"כ לשון הרב ז"ל.

מא וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה־לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַיהוָה׃

רַשִׁ״י לריח ניחח. עַל הַמִּנְחָה נֶאֱמַר, שֶׁמִּנְחַת נְסָכִים כֻּלָּהּ כָּלִיל, וְסֵדֶר הַקְרָבָתָם הָאֵבָרִים בַּתְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ הַמִּנְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר עֹלָה וּמִנְחָה:

אוּנְקְלוֹס וְיָת אִמְרָא תִנְיָנָא תַּעְבֵּד בֵּין שִׁמְשַׁיָא כְּמִנְחַת צַפְרָא וּכְנִסְכַּהּ תַּעְבֵּד לַהּ לְאִתְקַּבָּלָא בְרַעֲוָא קֻרְבָּנָא קֳדָם יְיָ:

אִבְּן עֶזְרָא ואת. מלת וכנסכה. שב אל הבקר:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי כמנחת הבקר וכנסכה תעשה לה. כתיב בסדר פנחס כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה, ואמר ונסכו כי יחזור למלת הבקר וכאן אמר וכנסכה כי הוא חוזר אל המנחה. ומה שהוסיף בכאן לה הוא חדוש כי לא מצינו כן בשאר המקומות ויתכן שירמוז אל המדה העשירית המתעלה והבן זה.

מב עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל־מוֹעֵד לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם׃

רַשִׁ״י תמיד. מִיּוֹם אֶל יוֹם – וְלֹא יַפְסִיק יוֹם בֵּינְתַיִם: אשר אועד לכם. כְּשֶׁאֶקְבַּע מוֹעֵד לְדַבֵּר אֵלֶיךָ, שָׁם אֶקְבָּעֶנּוּ לָבֹא. וְיֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ לֹמְדִים מִכָּאן שֶׁמֵּעַל מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת הָיָה הַקָּבָּ"ה מְדַבֵּר עִם מֹשֶׁה מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן, וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֵעַל הַכַּפֹּרֶת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת (שמות כ"ו), וַאֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם הָאָמוּר כָּאן אֵינוֹ אָמוּר עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא עַל אֹהֶל מוֹעֵד הַנִּזְכָּר בַּמִּקְרָא:

אוּנְקְלוֹס עֲלָתָא תְדִירָא לְדָרֵיכוֹן בִּתְרַע מַשְׁכַּן זִמְנָא קֳדָם יְיָ דִאֱזַמֵן מֵימְרִי לְכוֹן תַּמָן לְמַלָלָא עִמָךְ תַּמָן:

אִבְּן עֶזְרָא עולת תמיד לדרתיכם. יעשה ככה בבואם אל ארץ כנען. כי לא הקריבו עולות רק חמשים יום במדבר סיני. וזהו עולת תמיד העשויה בהר סיני. כי המשכן הושם בתחתית ההר בקצה המחנה. כי מעורבים היו השבטים. כי באחד לחדש השני החלו לדעת מספר כל שבט ושבט לעשותם דגלים ואחר שנסעו דרך שלשת ימים מהר סיני. היה הארון נוסע בתוך המחנות. וכן היה חונה בתוך המחנות. ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו. ויום הכפורים בשנה השנית. כי כן כתוב על עבודת אהרן. ויעש כאשר צוה ה' את משה וכן כתוב הזבחים ומנח' הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר. כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל וישימון כמו שמנה ושלשים שנה. ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית גם כן יין ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין. ומאין היה להם. שני כבשים בני שנה בכל יום. ותוספת בשבת ובמועדים ואין טענה ממלת אנחנו ובעירנו. כי בקדש היו ושם בישוב קנו ובזאת השנה שללו מדין וארץ סיחון ועוג ויהי לכלם מקנה רב. והנה פירש טעם למה נקרא אהל מועד: לכם. לישראל. וככה קריאת העדה: לדבר אליך. לבדך שם. ויפת אמר אשר אועד לכם למשה ולאהרן לפעמים. ורמז לדבר אליך למשה תמיד ועדותו ונועדתי שמה לבני ישראל:

מג וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי׃

רַשִׁ״י ונעדתי שמה. אֶתְוַעֵד עִמָּם בְּדִבּוּר, כְּמֶלֶךְ הַקּוֹבֵעַ מְקוֹם מוֹעֵד לְדַבֵּר עִם עֲבָדָיו שָׁם: ונקדש. הַמִּשְׁכָּן: בכבדי. – שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָתִי בּוֹ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּכְבוּדַי – בִּמְכֻבָּדִים שֶׁלִּי – כָּאן רָמַז לוֹ מִיתַת בְּנֵי אַהֲרֹן בְּיוֹם הֲקָמָתוֹ, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר מֹשֶׁה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְהֵיכָן דִּבֶּר? וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (זבחים קט"ו):

אוּנְקְלוֹס וֶאֱזַמֵן מֵימְרִי תַמָן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתְקַדַשׁ בִּיקָרִי:

רַשְׁבַּ״ם ונקדש בכבודי: שאהיה נראה לישראל כשיוקם המשכן ותבא אש של מעלה ותאכל את הקרבנות כדכתיב ביום השמיני כי היום ה' נראה אליכם, וכתיב וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וגו':

אִבְּן עֶזְרָא ונקדש בכבודי. ולפי דעתי בעבור היות אהל מועד כולל הכל. המשכן ואת כל כליו. הארון והשלשה כלים הוא מקום המועד. והיה האהל נקדש בכבודי שישב על הכרובים:

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי ונועדתי שמה. חוזר אל המזבח שהזכיר הוא מזבח העולה ומכאן למדו רז"ל שהקב"ה מדבר עם משה מעל מזבח הנחשת משהוקם המשכן. ויש מן החכמים שהיו אומרים כי מעל הכפרת היה מדבר שנאמר (שמות כה) ודברתי אתך מעל הכפורת, ומה שהזכיר אשר אועד לך שמה לדבר אליך שם אין הכוונה על המזבח כי אם על אהל מועד שהזכיר פתח אהל מועד לפני ה'. ונקדש בכבודי, שתשרה שכינה בו.ובמדרש ונקדש בכבודי אל תקרי בכבודי אלא במכובדים שלי רמז לו מיתת בני אהרן, ומכאן אמר משה (ויקרא י) זה הדבר אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש והיכן דבר בקרובי אקדש כשאמר ונקדש בכבודי.

אוֹר הַחַיִּים ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש וגו'. צריך לדעת כוונת הכתוב מה בא ללמדנו באומרו ונועדתי שמה לבני ישראל, ויראה כי בא לתת טעם למה שאומר בגמר דבריו ונקדש בכבודי ואמרו ז"ל שכאן נאמר למשה בקרובי אקדש, לזה הקדים לומר ונועדתי שמה לבני ישראל, פירוש, לצד שאני מזמן שכינתי לבני ישראל, חוששני להם מפרצת גדר ומיעוט כבוד מהם, לזה צריך לקדשו בקרובי כדי שייראו ממקדשי, ורמז לו שלא הוצרך עשות דבר אלא לצד ישראל אבל לצדו אינו צריך לאיום זה:

מד וְקִדַּשְׁתִּי אֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת־אַהֲרֹן וְאֶת־בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי׃

אוּנְקְלוֹס וֶאֱקַדֵשׁ יָת מַשְׁכַּן זִמְנָא וְיָת מַדְבְּחָא וְיָת אַהֲרֹן וְיָת בְּנוֹהִי אֱקַדֵשׁ לְשַׁמָשָׁא קֳדָמַי:

אִבְּן עֶזְרָא וקדשתי. והנה בעבור הכבוד יהיה קדוש האהל הנקדש בכבוד. והמזבח שהוא לפתחו: ואת אהרן ואת בניו אקדש. שהם משרתי האהל והמזבח והיו קדושים:

מה וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים׃

אוּנְקְלוֹס וְאַשְׁרֵי שְׁכִנְתִּי בְּגוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶהֱוֵי לְהוֹן לֶאֱלָהּ:

אִבְּן עֶזְרָא ושכנתי. יספר איך ישכון הכבוד בתוך בני ישראל בהקים הדגלים. כי ארבעת הדגלים היו בארבע הפאות. ומחיצה בין מחנה לויה למחנה ישראל. כי גם הם היו לארבע הפאות ואחר כן מחיצה. ושם האהל בתוך בני ישראל. והנה בעל קרי לא יצא ממחנה ישראל גם יד לא היה להם לשבת חוץ לתחום. רק המצוה באה על מחנה ישראל בצאתו למלחמה על האויב. וכן כי תצא מחנה לא ידבר על מחנה כל ישראל אנשים נשים וטף. כי היוצאים למלחמה הם זכרים ומעטים. והנה בנשאם הארון עמהם כאשר עשה פנחס לא יכלו לעשות מחיצה למקום הארון:

סְפוֹרְנוֹ ושכנתי בתוך בני ישראל. לקבל עבודתם ברצון ולשמוע את תפלתם: והייתי להם. לאלהים. מנהיג ענינם בלתי אמצעי, ומאותות השמים לא יחתו, להיותם נכבדים לפני יותר מן השמים שהנהגתם על ידי מניעיהם, ומזה יתחייב נצחיותם:

מו וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃

רַשִׁ״י לשכני בתוכם. עַל מְנָת לִשְׁכֹּן אֲנִי בְּתוֹכָם:

אוּנְקְלוֹס וְיִדְעוּן אֲרֵי אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן דִי אַפֵּקִית יָתְהוֹן מֵאַרְעָא דְמִצְרַיִם לְאַשְׁרָאָה שְׁכִנְתִּי בֵּינֵיהוֹן אֲנָא יְיָ אֱלָהֲהוֹן:

רַשְׁבַּ״ם הוצאתי אותם מארץ מצרים כדי לשכני בתוכם:

אִבְּן עֶזְרָא וידעו. הטעם אז ידעו כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם. וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה:

רַמְבַּ״ן לשכני בתוכם על מנת לשכון בתוכם. לשון רש"י. (רש"י על שמות כ״ט:מ״ו) ושמוש הלמ"ד בתנאי כזה איננו נמצא. ויתכן שיאמר וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, כי ידעו כבודי ויאמינו שאני הוצאתי אותם מארץ מצרים. והוא כדרך ויהי דוד לכל דרכיו משכיל (שמואל א י״ח:י״ד), כי בוחר אתה לבן ישי (שם כ ל), על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ כד), והדומים להם. אבל רבי אברהם אמר (אבן עזרא על שמות כ״ט:מ״ו) כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (שמות ג׳:י״ב). ויפה פירש: ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיה מט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו (תהלים קלב יג), פה אשב כי אויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב):

רַבֵּינוּ בְּחַיֵּי וידעו כי אני ה' אלהיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם. יאמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם כי לולא כן לא הוציאם, וזה יורה כי השראת השכינה בישראל צורך גבוה הוא ג"כ לא צורך הדיוט, וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה (הושע יג) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי, יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים אלא בשביל אנכי ה' אלהיך כדי שתקבל עליך אלהותי וכדי שלא תדע אלהים זולתי ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצע. וכן מצאתי במדרש תהלים בפסוק (תהלים קיד) בצאת ישראל ממצרים ר' יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים שנאמר (שמות ב) וירא אלהים את בני ישראל וכתיב (שם לט) וירא משה את כל המלאכה. ויש לך מקום אחר ללמוד הימנו אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים על תנאי לשכני בתוכם ע"כ לשון המדרש. וזהו שכתוב (תהלים קלב) אוה למושב לו, וכתיב (שם) פה אשב כי אויתיה, ורבו המקראות המעידים על זה וכבר הזכרתי זה בפסוק וידבר.

אוֹר הַחַיִּים אני ה' אלהיהם. טעם שכפל לומר כן פעם ב': אולי שנתכוון לרבות: אפילו בזמן שאין שכינתו בתוכנו - הוא ה' אלהינו ולו אנחנו. או ירצה על זה הדרך: בידיעתם ובהכרתם הדבר, כאומרו: "בתחלה וידעו" וגו', בזה יהיו ראוים לקרוא שמי עליהם, לומר: ה' אלהיהם; אבל זולת זה יפרקו עול ויהיו לאלהים אחרים בר מינן:

Hebrew text: Tanach with Nikud, Public Domain.