א הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר א"י כשירה אבל אם לקחו מהא"י שאינו תגר פסולה ואין מוכרין טלית מצוייצת לא"י:
א סָעִיף א הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר א"י כשירה אבל אם לקחו מא"י שאינו תגר פסולה ברייתא פרק התכלת (מנחות מג.) ופי' בנמ"י מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה דלא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולוקח מן המומחה ולאו למימרא דבתגר שעסקו הוא ליקח טליתות מצוייצות מישראל ולחזור ולמכרם עסקינן דבתגר דשאר סחורות דלאו טליתות מצוייצות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו וכן משמע מדברי רש"י וכתב עוד בנמ"י דממי שאינו תגר פסולה שאם צבועה היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטיה לבן שמא הוא עשאם וציצית שעשאם א"י פסולה וכ"כ ר"י אבל רבינו הגדול מהרי"א הקשה על זה דדוקא גבי תכלת נחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשייה שהוא דבר מועט אינו עושהו אלא ע"י ישראל והנה לפי סברת בעל העיטור הוא חולק על זה שהוא סובר שהא"י יכול לעשות ציצית שבכאן לא כתב יעשו אלא ועשו משמע ועשו אחרים עכ"ל ומה שהקשה דגבי לבן לא מזייף מפני שהוא ריוח מועט ולא דמי לריוח דקלא אילן שמוכרו לשם תכלת בדמים יקרים י"ל דאיכא טעמא אחרינא להיפך דתכלת כיון שאפשר לבודקו והו"ל למימר דלא מזייף ואפ"ה חיישינן כל שכן בעשיית ציצית שא"א לבדוק ועוד דהא בגמרא לא הזכירו תכלת אלא טלית מצוייצת ומצוייצת בלבן נמי משמע ואע"פ שרש"י פירשה לענין תכלת לאו לאפוקי היכא דכולה לבן אלא חדא מינייהו נקט ומ"ש דלבעל העיטור מותר ליקח טלית מצוייצת בלבן מא"י שאינו תגר מפני שהוא מכשיר עשיית ציצית בא"י אינו נראה כלל דע"כ לא מכשר בעל העיטור אלא עשייתם דהיינו תליית החוטים בכנף וכריכת החוליות והקשרים אבל טויית החוטים או שזירתן מודה דבעינן לשמה וכמ"ש בסי' י"א וא"י לאו בני לשמה נינהו:
ב סָעִיף א ואין מוכרין טלית מצוייצת לא"י גם זה ברייתא שם ובעי' בגמרא (שם) מ"ט הכא תרגימו משום זונה רב יהודה אמר שמא יתלוה עמו בדרך ויהרגנו ופי' רש"י משום זונה דילמא הויא ליה זונה ישראלית וסבורה ישראל הוא ומיבעלה ליה ועברה משום לא תתחתן בם ל"א משום זונה כותית דילמא יהיב לה ההוא א"י באתננה ואמרה דישראל יהב ואתו למחשדיה. שמא יתלוה ישראל עם הא"י הזה וסבור ישראל הא דהא יש לו ציצית ויהרגנו (לפי שהיו חשודים על שפיכות דמים בימים הקדמונים). והרמב"ם לא כתב אלא טעמו של רב יהודה לפי שהוא יותר מצוי ויותר חמור: וכתוב בנמ"י דלאו דוקא למכור אלא אפי' למשכן ולהפקיד ולתת אסור אא"כ הוא לפי שעה דליכא למיחש להא: כתב ר"י אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לא"י אא"כ התיר ציציותיה ונראה דאתא לאשמועינן שאחר שהתיר ציציותיה מותר שאע"פ שנקבי קביעות הציציות קיימין ליכא למיחש שיטעו בו לומר שהוא יהודי מאחר שאין בהם ציציות: כתב הרמב"ם בפ"ב המוצא תכלת בשוק אפילו מצא חוטין פסוקין ושזורין פסולין וחכמי לוניל תמהו עליו דהא בהדיא אסיקנא בפ' המוצא תפילין שאם הם מופסקין ושזורין כשרים והשיב שטעו בהעתקת נוסחא שלו וכך צריך לתקן אפי' מצא חוטין פסוקין פסולין שזורין כשרים והרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה וגם רבי' לא הזכירו ונראה דטעמא מפני שהם סוברים דבתכלת דאיתמר איתמר אבל בלבן אין לנו ואפשר שגם הרמב"ם סובר כך שהרי לא כתב כן אלא בתכלת אע"פ שיש לדחות דלישנא דגמרא נקט:
א סָעִיף א הלוקח טלית מצוייצת מישראל וכו' ברייתא פרק התכלת הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל ה"ה בחזקתה מן הא"י מן התגר כשירה מההדיוט פסולה נראה דאתא לאורויי דבישראל ה"ה בחזקתה לפי מה שהישראל מוחזק בכך אם להכשיר להכשיר אם לפסול לפסול משא"כ בא"י תגר דכשירה בכל גוונא ורבינו כתב בסתם דמישראל או מא"י תגר כשירה משום דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא אם לא בישראל חשוד ונמ"י פירש בחזקתה שנעשית כהלכתה ע"כ ולא נהירא דא"כ הו"ל לומר כשירה כמו שאמר מא"י תגר כשירה:
ב סָעִיף א ומ"ש ואין מוכרין טלית מצוייצת לא"י נראה דהיינו דוקא סתם א"י אבל אם הוא תגר ונודע שהוא קונה טליתות לחזור ולמוכרן אפי' מצוייצת מוכרין לו כנ"ל. הב"י העתיק מה שפסק הרמב"ם דהמוצא תכלת בשוק חוטין מופסקין פסולין שזורין כשרין פירוש מופסקין ושזורין כשרים וכך היא דעת הראב"ד וחכמי לוני"ל לשם. וכך היא דעת הרז"ה פרק המוצא תפילין ונחלקו על האלפסי לשם דס"ל דחיישינן אף בפסוקין דכולי האי טרח ועשאן פסוקין כדי לחזור ולקשרן ולהסך אותו בבגד ומש"ה לא כתב האי דינא לא בפרק המוצא תפילין ולא בהל' ציצית אבל הרמב"ן שם בספר המלחמות כתב עליו דיפה כיון ונראה לי דהכי נקטינן להחמיר אפילו במופסקין ודכותא נקטינן גבי תפילין לקמן בסימן ש"א סנ"ט ועיין במ"ש לשם בס"ד ותו דהא ברמב"ם פי"ט מהלכות שבת ובאלפסי ואשיר"י ר"פ המוצא תפילין ובסמ"ג וסמ"ק וה"ר ירוחם מבואר להדיא דחיישינן בתפילין לקמיע דטרח איניש לעשות קמיע כמו תפילין א"כ ה"ה בציצית ודאי דחיישינן נמי דטרח ולמה מכשירן הרמב"ם במצא מופסקין ושזורין כנ"ל. מיהו בשזורין ואינן פסוקים ששיטא דפסולין וה"א ר"פ המוצא תפילין לגבי תכלת ומשמע ודאי דה"ה בלבן ותו איכא למימר דנקט תכלת לרבותא דאע"פ דאיכא למיחש לטעימה דפסולה אפילו הכי במופסקין כשירה ולא חיישינן לטעימה ומטעמא דכתבו התוס' לשם אבל באינן מופסקין אפילו בלבן פסולה משום דחיישינן דאדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו ואע"ג דאיכא למדחי דלא חיישינן להם אלא בחוטין צבועין שכן רגילות לעשות חוטין צבועין בשפת הטלית מ"מ אפשר לומר דדעתו היה לצבען אלא שנאבדו מידו מקמי צביעה ודוק:
א סָעִיף א או מתגר א"י כשירה כו' מן התגר הקבוע ומוחזק ליקח מישראל ולמכור דחזקה לא מרע נפשיה להפסיד סחורתו ולקח מן המומחה ואפילו עסקו בשאר סחורות נמי מהימן שהוא מוחזק שאינו משקר שאם ימצא בדאי בדבר אחד שוב לא יאמינוהו. ע"כ. ואם זה מיירי מתכלת או מלבן עיין בדרישה:
ב סָעִיף א ואין מוכרין כו' לשון הרמב"ם ואין מוכרין טלית המצוייצת עד שיתיר ציציותיה שמא יתעטף ויתלווה עמו ישראל ע"כ. וטעם זה איתא שם בגמרא ועוד טעם אחר. פירש"י ונמ"י משום זונה כותית שהוא יתננו לה באתננה ותאמר פלוני ישראל נתנה לה ויבא לידי חשד וכתב עוד נמ"י דלאו דוקא למכור אלא אפילו למשכן ולהפקיד ולתת במתנה אסור אא"כ הוא לפי שעה דליכא למיחש להכי:
א סָעִיף א הלוקח טלית מצוייצת כו'. ז"ל הברייתא פרק התכלת (מנחות דף מ"ג) ת"ר הלוקח טלית מצוייצת מישראל מן השוק הרי היא בחזקתה מן הא"י מן התגר כשירה מן ההדיוט פסולה ואע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לא"י עד שיתיר ציציותיה ע"כ. ופירש"י ואע"פ שאמרו כו' אפ"ה אמרינן גבי תגר ישראל מכרה לו. וכתב מהרר"י אבוהב דזה דוקא גבי תכלת דיש לחוש לקלא אילן דמשום דתכלת דמיו יקרים מזייף אבל בלבן משום ריוח דעשייה שהוא דבר מועט אינו עושהו אלא על ידי ישראל ע"כ. ונראה דפירוש כן משום דקשיא ליה הא דתני הלוקח טלית מצוייצת מן השוק מישראל הרי היא בחזקתה ע"כ אתכלת דוקא קאי דאי אלבן פשיטא ומאי חזקה שייכא כאן. ואם כן דמיא דהכי קתני הלוקח מן התגר כשירה מן ההדיוט פסולה דוקא בתכלת אבל בלבן אפילו מן ההדיוט כשירה. אבל נמ"י כתב דממי שאינו תגר פסולה שאם צבוע היא חיישינן שמא הוא צבעה ואם חוטי הלבן שמא הוא עשאה וציצית שעשאה כותי פסולה עד כאן. ולדבריו אף דרישא דקתני הלוקח טלית מצוייצת מישראל איירי בתכלת מיהא סיפא דקתני בהדיוט פסולה מיירי אפילו בלבן וכן נראה דעת רבינו שכתב דין זה סתם. ועוד דהא תכלת לית לן השתא ומדכתבו ש"מ דס"ל דאלבן נמי קאי. ויש קצת הוכחה לזה מן הברייתא דאי ס"ד דמה שכתב בהדיוט פסולה מיירי דווקא בתכלת א"כ מ"ש הלוקח טלית דנקט כיון דס"ל דהברייתא איירי לענין תכלת אם ניחוש שמא לא צבעה כהלכתא ליתני הלוקח תכלת או הלוקח ציצית ש"מ דאלבן נמי קאי ולהכי נקט טלית לומר לך דאפילו בלבן פסולה בהדיוט כיון שעשייה היתה שלא לשמה וקמ"ל דאפילו ידעינן בודאי שהטוויה והשזירה היתה לשמה אפ"ה לא אמרינן שגם העשייה היתה לשמה. מיהו אין זה הוכחה גמורה דאיכא למימר דלעולם מיירי בתכלת ונקט טלית לאשמועינן דאע"ג דאיכא תרתי חששי שמא לא צבעה כהוגן ושמא עשאה שלא לשמה אפ"ה לקחה מן התגר כשירה: וכתב מהרר"י אבוהב דלבעל העיטור דס"ל דלא בעינן עשייה לשמה דכתיב ועשו להם ציצית ולא כתיב יעשו משמע ועשו אחרים א"כ ברייתא דקתני מהדיוט פסולה ע"כ בתכלת דוקא איירי ולא בלבן דהא אפילו עשאה כותי כשירה לבעל העיטור. ואי משום דלמא טוויה או שזרה הכותי הא ע"כ מיירי בידוע שקנאה טוויים ושזורים מישראל. דאל"כ מ"ש הלוקח טלית דנקט ולא קאמר הלוקח ציצית וכמ"ש לעיל אלא ודאי ש"מ דלבעל העיטור דוקא בתכלת מיירי. זהו תוכן דברי מהרר"י אבוהב. וב"י קיצר והשיג כאן. ולא ידעתי שותיה דמר מאי הוא. ואע"ג דעשאה כותי פסולה גמורה היא ואיך נאמר דלא ס"ל לבעל העיטור יש עוד מימרא אחרת בגמרא דס"ל עשאה כותי כשירה וכן ס"ל לסמ"ק וכמ"ש פי' לעיל סימן י"ד. והא דאמרינן בלקחה מתגר כשירה לפי שתלינן לומר מישראל מומחה לקחה אע"פ שאין מוכרין טלית מצוייצת לכותי הא תני הברייתא בהדיא דאפ"ה תלינן לומר דלמא ישראל עבר ומכרה לו. והטעם אפשר לומר דכל כותי תגר דעוסק בסחורה ונושא וניתן עם ישראל אינו בחזקת אלו חשדות וק"ל: כתב ב"י כתב רבינו ירוחם חין אדם רשאי למכור כו' אא"כ התיר ציציותיה ע"כ ונראה דאתי לאשמועינן שאחר שהתיר ציציותיה מותר שאע"פ שנקב קביעות הציציות קיימים ליכא למיחש שיטעו בו לומר שהוא יהודי מאחר שאין בהם ציציות עכ"ל ב"י. ולא ידעתי למה כ"כ בשם רבינו ירוחם והרי גם בברייתא תניא בהדיא אא"כ התיר ציציותיה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.