א ציצית אין בהם משום קדושה דתשמישי מצוה הן ויכול לזורקן וליכנס בהן לבית הכסא ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן אבל בשאלתות כתב בפרשת שלח לך אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהן במידי דעביד למיפק ביה ידי חובת מצוה כגון חוטין הקבועין בטלית למיסר ביה מדעם אי נמי הושענא לאורוחי ביה ואתרוג דמצוה למיכליה דילפינן מדם דאמר קרא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסה ברגליו שלא יהו מצות בזויות עליו דדוקא תשמישי מצוה בתר דאיתעבדי בהו מצוה נזרקין ע"כ ואפשר לחלק שאינו דומה לדם דשאני התם כשמכסה ברגל עושה המצוה דרך בזיון מה שאין כן כאן (ס"א וכ"כ הרמב"ם ז"ל מותר לכנוס בציצית לב"ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפה אם רוצה) וטוב להחמיר:
א סָעִיף א ציצית אין בהן משום קדושה דתשמישי מצוה הן ויכול לזורקן בפרק בני העיר (מגילה כו:) ת"ר תשמישי מצוה נזרקים כו' תשמישי קדושה נגנזין ואלו הם תשמישי מצוה סוכה לולב שופר ציצית ומשמע לרבינו דאפילו בעודן במצותן תניא דנזרקין אבל בשאלתות כתב בפ' שלח אסור לבני ישראל למיעבד צרכיהון וכו' כלומר ולפי דבריו הא דת"ר דנזרקין כשעברה מצותן דוקא היא כגון חוטי ציצית אחר שנפסקו וסוכה ולולב ושופר אחר שעבר זמן מצותן אבל כל שלא עבר זמן מצותן אסור להשתמש מהם כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו דילפינן מדם דאמר ביה קרא ושפך וכסה במה ששפך דהיינו ביד בה יכסה אבל לא יכסה ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו כדאי' בפ' כיסוי הדם (פז.) וכתב רבינו שאפשר לחלק בן כיסוי הדם לנהנה מן המצוה דדוקא בכיסוי הדם שעשיית המצוה הוא הכיסוי אם יעשנו ברגל שייך לומר שהמצוה בזויה עליו אבל אם עושה המצוה דרך כבוד אם נהנה ממנה אח"כ אין כאן משום ביזוי מצוה והעלה שטוב להחמיר כלומר מדרך חומרא בעלמא ולא מדינא. ותמהני עליו היאך סתר דברי השאלתות בדחייה בעלמא דאיכא למימר כשנהנה מהמצוה היא בזויה בעיניו וכיון דחזינן דקפיד רחמנא גבי דם שלא יהו מצות בזויות עליו ילפינן מיניה לכל ביזוי מצוה ואפילו ביזוי כל דהו ועוד דלפי דבריו מאיזה טעם אסור לאורוחי בהושענא ולמיכל אתרוג דמצוה ולהסתפק מנויי סוכה כל שבעה ולהשתמש מנר חנוכה ושרי לאישתמושי בחוטי ציצית דאי טעמא דהני משום דאיתקצו למצוותייהו חוטי ציצית נמי איתקצי למצוותייהו וא"כ ע"כ צ"ל דהא דת"ר נזרקין בשעבר מצותן דוקא היא וכן פי' שם הר"ן וכ"כ רבינו הגדול מהרי"א בשם העיטור וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ג שכתב נפסקו לו חוטי לבן או תכלת זורקן לאשפה מפני שהיא מצוה שאין בגופה קדושה משמע דוקא בשנפסקו אבל אם לא נפסקו לא ובהדיא אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כב.) דטעמא דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה היינו כדי שלא יהו מצות בזויות עליו כמו גבי דם ואיבעיא לן מהו להסתפק מנויי סוכה כל ז' ואמר רב יוסף אבוהון דכולהו דם הרי מפורש שההנאה מדבר מצוה עד שלא עברה מצותו חשיב ביזוי מצוה וילפינן ליה שפיר מדם כדברי השאלתות הילכך הכי קי"ל מדינא בלא פקפוק כלל: כתב האגור בשם הגהות מרדכי כל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר וטאטאתיה במטאטא השמד: ועל מ"ש רבינו בשם השאלתות ואתרוג דמצוה למיכליה כתב רבינו הגדול מהרי"א פי' אע"ג דמן הדין הוא שאם האתרוג גדול שיכול לאכול ממנו ובתנאי שישאר בו כביצה אין לעשות זה עכ"ל ואיני מבין דבריו דהא אמרינן בפ' לולב הגזול (סוכה לו:) ר' חנינא מטביל ונפיק ביה וכתב הרא"ש דאע"ג דאתרוג דאתקצאי למצותי' אסור באכילה כיון שנשאר בו שיעור לצאת בו היתר מכשיעור לא אתקצאי וכן כתבו התוס' בפרק לולב וערבה (סוכה מו:) וכ"כ רבינו בסימן תרמ"ט והם הדברים שכתב הרב ז"ל שאם האתרוג גדול יכול לאכול ממנו כו' ואם איתא דאין לעשות זה היכי הוה עביד רבי חנינא הכי הילכך ודאי נראה דכל כה"ג פשיטא דשרי והא דקאמר בשאלתות ואתרוג דמצוה למיכליה היינו כשאין בו יותר מכביצה או אפילו גדול כמה אם בא לאכלו ביום ראשון שכולו מוקצה למצוה דהא אין יוצאים בחסר א"נ אפילו בשאר ימים וכגון שהקצהו למצוה סתם וההיא דר' חנינא בשהקצהו כולו ליום ראשון ומקצתו לשאר ימים וכמו שכתבו התוספות בפרק לולב וערבה:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו שמותר ליכנס בציצית לבית הכסא כ"כ הרמב"ם בפ"ג וכ"כ רבינו ירוחם וכן כתוב בנמ"י בהלכות ציצית בשם גאון והביא הוא ז"ל ראיה לדבר מדאמרינן בפרק התכלת (מנחות מב.) דרב יהודה הוה מברך כל צפרא להתעטף בציצית משום דקסבר כל זמן שמניחה מברך עליה והא דלא הוה מברך אלא בצפרא משום דלא הוה שדי לגלימיה מיניה כוליה יומא ש"מ שמותר לעשות צרכיו בטלית מצוייצת דאל"כ היה צריך לסלקו כשעושה צרכיו ונמצא שהיה מברך עליו כמה פעמים ביום ומ"ש רבינו בסימן ח' כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא כבר כתבתי שם דהתם כשהוא מעוטף בענין שאינו יכול לעשות צרכיו עד שיפשוט טליתו: כתב הר"ן בפ' כל הצלמים בשם הראב"ד דטליתות של מצוה אדם בודל מהם ואינו מותר לקנח עצמו בהם ולא לייחד אותם לתשמיש המגונה אלא הוא זורקן והם כלין: כתוב בכלבו שנהגו שלא לשכב בטלית שיש בו ציצית גם נהגו שלא יכבסנו א"י וכל זה כדי שלא והיו מצות בזויות עליו עכ"ל וכ"כ בספר אורחות חיים בשם ה"ר אשר ולא ראינו ולא שמענו מי שהקפיד בזה מעולם :
א סָעִיף א ציצית אין בהם משום קדושה וכו' ויראה דאפילו בעודן במצותן מותר להשתמש בהן פי' בעודן בטלית ואינו לבוש בהן קאמר דבלובשן מודה רבינו דאסור להשתמש בהן דעושה המצוה דרך בזיון ודומה לדם אבל במונחין בקופסא קאמר דאע"פ שעומדים ללבישה ולצאת בהם ידי מצות ציצית מ"מ כיון דאין חיוב ציצית אלא בטלית שרוצה ללבוש לא נקרא עליהן שם זה דשעת מצותן אלא בשעה שלובש הטלית שיש בה ציצית אבל כל זמן שאינו לובשן אע"פ דהו"ל בעודן במצותן כל זמן שלא נפסקו אפ"ה לא הוה שעת מצותן ולא דמי להושענא ולאתרוג וסוכה דמצוה כל ז' דהוה שעת מצותן וכן שופר בב' ימים דר"ה א"נ נר חנוכה בשעת הדלקה הא לא דמי אלא להושענא ואתרוג וסוכה ושופר ונר חנוכה לאחר שנעשה מצותן ועבר זמנן דמותר להשתמש בהן ה"נ ציצית כל שעה אע"פ שלא נפסקו כיון שהרשות בידו להניחן בקופסא ושלא ללבשן עד עולם מותר להשתמש בהן מדינא ובזה נסתלקה תלונת ב"י שעל רבינו מיהו להלכה נקטינן כרוב רבותינו דאוסרין מדינא דאע"פ דאינו דומה ממש לדם מ"מ יש ללמוד ממנו דה"ה לכל דבר העומד לצאת בו ידי מצוה דאסור להשתמש בו וכיון דציצית בעודן בטלית עומדין לצאת בהן ידי חובת מצוה אסור נמי להשתמש בהן דמטעם זה לא התירו להתיר ציצית מן הטלית כדי למוכרה משום דקא מבטל לה למצוה וכמו שכתב לעיל סימן ט"ו כי היכי דאסור ליטול מזוזה מן הבית כשיוצא ממנה משום דקא מבטל לה למצוה כמו שכתב בשאלתות ר"פ שלח לך ולא התירו אלא להתיר מבגד זה ולהטיל ציצית מיד בבגד אחר והילכך נמי אסור לנהוג בהן בזיון כיון שעומדין למצוה. ולפ"ז שופר נמי אף לאחר ר"ה וכן לולב ישן שעומד למצוה אסור להשתמש בהן ולנהוג בהן מנהג בזיון. במקצת ספרים כתוב כאן בסוף הסימן וכ"כ הרמב"ם מותר ליכנס בציצית לב"ה ולבית המרחץ נפסקו ציציותיה זורקן לאשפה אם רוצה וטוב להחמיר ע"כ ור"ל דכיון דהרמב"ם מתיר ליכנס לב"ה ולבית המרחץ אלמא דלא אסרו אלא לעשות המצוה דרך בזיון וכל מה שאינו בשעת המצוה שרי:
א וכתב עוד בכלבו הלכות שבת הא דתשמישי מצוה נזרקין היינו דלא צריכי גניזה אבל לאנהוגי ביה מנהג ביזיון לאו אורח ארעא עכ"ל וכמהרי"ל שהוא היה נוהג לגונזם ולהניחם תוך ספר או לעשות בהן שום מצוה:
א סָעִיף א ויכול לזרקן פי' אפי' בעודן ראויה למצות ציצית:
ב סָעִיף א למיסר בי' פי' לקשור בו דבר:
ג סָעִיף א הושענא לאורוחי לולב הדם וערבה כולם נקראים הושענא:
ד סָעִיף א ואתרוג דמצוה למיכליה פי' אפילו הוא גדול כל כך שישאר בשיעורו ואפי' בשאר ימים דיוצאים בחסר אפ"ה אסור למיכל מיניה משום בזיון. והיינו דוקא אם הקצהו לכולי יומי אבל אם ליום אחד בלבד הקצהו כולו והשאר ימים הקצהו מקצתו מותר למיכל מיניה בשני ואפי' משום בזיון ליכא כדלקמן סי' תרס"ה ועיין בדרישה:
ה סָעִיף א משא"כ כאן וכן כתב הרמב"ם ז"ל מותר ליכנס בציצית לבית הכסא ולבית המרחץ. נפסקו ציציותיו זורקן לאשפה אם רוצה וטוב להחמיר ע"כ גירסת ספר רבינו שבידי. ואינו נכונה כלל דבהדיא כתב הרמב"ם פ"ג דציצית כדברי השאלתות דהא דתניא בברייתא נזרקין כשעבר זמן מצוותן דוקא. וכן כתב ב"י דהרמב"ם ס"ל כדברי השאלתות לכן נ"ל דט"ס הוא לפני וכצ"ל משא"כ בכאן וטוב להחמיר. וכן הוא ברוב הספרים:
א סָעִיף א ציצית אין בהם משום קדושה כו' ויכול לזורקן. ברייתא בפרק בני העיר ת"ר תשמישי מצוה נזרקין כו' תשמישי קדושה נגנזים ואלו הן תשמישי מצוה סוכה לולב ושופר ציצית ומשמע לרבינו דאפילו בעודן במצוותן תניא דנזרקין אבל דעת השאלתות דדזקא כשעברה מצוותן קאמר נזרקון כגון חוטי ציצית אחר שנפסקו סוכה לולב שופר אחר שעבר זמן מצותן אבל כל זמן שלא עבר זמן מצוותן אסור להשתמש בהן כדי שלא יהיה מצות בזויות עליו דילפינן מדם ורבינו חילק בין אלו לדם. ובב"י הקשה על רבינו דלפי דבריו מאיזה טעם אסור לארוחי בהושענא ולמיכל אתרוג דמצוה ולהסתפק מנויי סוכה כל ז' ולהשתמש מנר חנוכה ושרי לאשתמושי בחוטי ציצית דאי טעמייהו דהנך משום דאתקצאי למצותן חוטי ציצית נמי אתקצאי למצוותייהו עכ"ל ובאמת שאין בדבריו הכרח כלל דלנר חנוכה פשיטא דלא דמי דהתם כל זמן שהוא דולק עדיין מצותו נמשכת דכל זמן שלא דלק שיעורו (כדמפרש לקמן סי' תרע"ב) לא קוים המצוה כראוי להכי אסור להשתמש נגד הנר משום שעושה המצוה עצמה בבזיון. תדע לך שהרי אחר כלות שיעור ששיערו חכמים לדליקתו יכול ליהנות מן הנר. ולא אמרינן דהוה ביזוי תשמישי מצוה וכן נויי סוכה כל ז' הוא ג"כ שייך אל מצות סוכה עצמה וכשם שעצי הסוכה כל זמן שקיימת אסורין מן התורה כלקמן סי' תרל"ח דדרשינן חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים לה' אלהיך ודרשינן כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה א"כ מה"ט נויי סוכה אם נהנה מן הנוי נמצא עושה מצות סוכה שחל עליה שם שמים בבזיון וכן הדס ואתרוג ג"כ מהאי טעמא כיון דהתורה אמרה ולקחתם לכם כו' ושמחתם לפני ה' כל שבעת ימים משמע שלקיחתו הוא מצותו וכל זמן שלוקח אותן בידו בתוך השבעת ימים כאילו עושה אותו פעם המצוה אף שכבר יצא ידי חובתו אותו יום. וכשאוכל ממנו או מריח בו נמצא עושה הלקיחה שהיא מצוותו בבזיון נמצא אותן כולן דומין ממש לדם כיסוי משא"כ ציצית שאין הלקיחה בידו היא המצוה אלא העטיפה והלבישה עיקר המצוה וכשנוטל הציצות בידו וזורקן אין כאן אלא בזיון תשמישי מצוה ושרי. כתב עוד ב"י ז"ל כתב מהרר"י אבוה"ב פי' אע"ג דמדינא הכי הוא שאם האתרוג גדול שיוכל לאכול ממנו ובתנאי שישאר בו כביצה אין לעשות זה עכ"ל ואיני מבין דבריו דהא כו' ע"ש שהאריך הבית יוסף להקשות על דברי מהררי"א. ול"נ דבריו יקרים מפנינים. וע"ד שכתבתי בפרישה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.