א חולה מעים ונשים ועבדים פטורין אבל ביום ראשון פטור מכאן ואילך חייב אפילו באו פנים חדשות. תשעה באב חייב בהן: חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מתפלה ותפילין וחייבין בק"ש וכותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקין במלאכת שמים פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין ומכל המצות: כתב הרמב"ם המצטער שאין דעתו נכונה פטור מהם שאין יכול לכוין דעתו שלא יסיח מהם: גרסינן במכילתא לזכרון בין עיניך מכאן אמרו המניח תפילין כקורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפילין וכתב רב שמואל בר חפני ליתא להך ברייתא דהא רבנן קשישי דתורתן אומנתן מניחין תפילין ומברכין עליהן ואי לאו דחובה הוא לא הוו מברכין עליהן. ובעל העיטור כתב ומסתברא לן דהקורא בתורה קאמר ולא בתלמוד ואינהו בגמרא עסקי ע"כ. ואין נ"ל לחלק דהא לענין ברכות התורה קאמר בפ"ק דברכות (יד:) דאית להו חד דינא אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמיה רביה דכתיב וירם יד במלך ואמר רבי יוחנן שחלץ תפילין לפניו ומאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא והדר כרכי תלמידים אמר רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים תורה במאי בספר בראשית פסוק אחד בנביאים במאי בספר שמואל פסוק אחד בכתובים במאי בספר תהלים פסוק אחד בתלמוד תמניא מתיבי מנא לן דתנן שמואל הקטן אומר בן עשר שנים למקרא בן י"ג למצות אמר אביי והוא דידע לתרגומי בכולהו: היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהן תפילין קודמין:
א סָעִיף א חולה מעים בפרק כל הבשר (חולין קי:) מימרא דרב יהודה וכתב הרא"ש בתשובה כלל ד' סי' א' שמי שבריא לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה מוטב שיעבור זמן התפלה ממה שיתפלל בלא גוף נקי ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק"ש בין אהבה וק"ש יניח תפילין ויברך דאנוס הוא דעדיף מעובדא דרב (ברכות יד:) דאמר שלוחא הוא דעוית: (ב"ה) וכתבו רבינו בסימן פ': כתב המרדכי שחולה פטור מן התפילין והביא ראיה לדבר ותימא א"כ אמאי נקט ר' יהודה חולה מעים לימא סתם חולה ומצאתי (בשם א"ח בשם הר"ם): (ב"ה) כצ"ל מצאתי להרמב"ם מצטער ומי שאין דעתו מיושבת פטור שהמניח אסור להסיח דעתו מהם עכ"ל ולפ"ז אפשר לפטור כל חולה אם הוא מצטער ור' יהודה דנקט חולה מעים אפי' באינו מצטער:
ב סָעִיף א ונשים ועבדים פטורים משנה בפרק מי שמתו (ברכות כ.) ויהיב טעמא בגמרא משום דהוי מ"ע שהזמן גרמא וכל מ"ע שהזמן גרמא נשים פטורות: וכתב הרא"ש בהל' תפילין ואע"ג דקיי"ל כר"ע דאמר (עירובין צו.) לילה זמן תפילין מ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפילין: כתב הכלבו בשם הר"ם שאם רצו הנשים להניח תפילין אין שומעין להם מפני שאינן יודעות לשמור עצמן בנקיות עכ"ל. ובספר א"ח הקשה עליו מדאמרינן בר"פ המוצא תפילין (שם) דמיכל בת כושי (פי' שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים ול"נ שטעם הר"ם כמו שכתבו התוס' דאיתא בפסיקתא שמיחו בה חכמים ופירשו הם דטעמא משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר והר"ם רצה לחוש לדברי הפסיקתא: וכתב עוד הכלבו בשם הר"ם ועל הבחורים ששאלת אשר מהרהרים אפילו בשעת קריאת שמע לא יניחו תפילין ואפי' חולי מעים אסור להניחם וכל שאינו יכול לשמרם שלא יפיח בהם אסור כל שכן שלא ינהג בהם קלות ראש בתאות נשים עכ"ל ותמהני דהא תניא בפ"ב דסוכה (כו:) רבי יוסי אומר הילדים לעולם חולצין מפני שרגילים בטומאה ופירש"י שרגילים בטומאה קס"ד שמא יראו קרי שההרהור מצוי בהם ומתמה תלמודא לימא קסבר רבי יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין אמר אביי בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר הרי בהדיא דמשום הרהור לא מיתסר ואפשר לומר דהר"ם מפרש דקס"ד דמפני שרגילים בטומאה היינו שהן בעלי קריין ובעל קרי אסור להניח תפילין ומשו"ה מתמה דבעל קרי ודאי חייב בתפילין ומיהו בעוד שהם עליו צריך שלא יהרהר ואם אינו יכול להעמיד עצמו מלהרהר בשעה שהן עליו לא יניח ובספר א"ח כתוב על הא דהר"ם וכן משמע מירושלמי שמפרש גוף נקי ממחשבה רעה עכ"ל ולי נראה דאין לפטרם ממצות תפילין מפני כך אלא יש לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסיחו לבם מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים: כתב הרא"ש דאיתא בספר העתים סומא פטור מן התפילין ומן הציצית דכתיב וראיתם אותו פרט לסומא והוא ז"ל חלק עליו וכתב דליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב:
ג סָעִיף א אבל ביום ראשון פטור מכאן ואילך חייב אפי' באו פנים חדשות בפרק ואלו מגלחין (מועד קטן כא.) אסיקנא דהלכה כר' יהושע דאמר אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר להניח תפילין ואם באו פנים חדשות חולץ ורבא פליג ואמר כיון שהניח בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות והילכתא כוותיה דבתרא הוא ובפ"ב דסוכה (כה:) אמרינן אבל חייב בכל המצות חוץ מתפילין וה"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה יום מר וכ"כ הרי"ף בפ' ואלו מגלחין וז"ל ומסקנא אינו אסור אלא ביום ראשון לבד דעיקר מררא חד יומא הוא דכתיב ואחריתה כיום מר וכיון שהניח יום שני שוב אינו חולץ ואפי' באו פנים חדשות וכתב עליו הרא"ש מ"ש הרי"ף דאינו אסור לא יום ראשון בלבד לפי שיום ראשון כולו אסור אבל שני אינו אסור אלא מקצתו דאמרינן אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין משני ושני בכלל מותר פירש"י דשני ימים אסור מקצת שני ככולו וכה"ג אמרינן בפ"ב דסוכה וה"מ יום ראשון אבל יום שני לא קא חשיב משום דמקצת היום ככולו ויראה דמיד בהנץ החמה אמרינן מקצת היום ככולו ע"כ ונראה מדבריו דאע"ג דס"ל לילה זמן תפילין הוא כיון שאסור להניחם בתחלה אין הלילה עולה לו וצריך להמתין עד הנץ החמה והר"ן כתב בפ"ב דסוכה ג"כ דכי אמרינן וה"מ ביום ראשון ה"ק ה"מ דמיפטר כוליה יומא ביום ראשון אבל בשאר ימים לא מיפטר כוליה יומא דאפי' במקצת שני חייב אלא שמדברי הרי"ף נראה דלא מיתסר ביום שני כלל ואף הרמב"ם כתב כן וכתב הרמב"ן בספר תורת האדם דאפשר דהיינו טעמא לפי שאין מניחין תפילין בלילה דלילה לאו זמן תפילין הוא ואפ"ה עולה הוא למקצת היום ונמצא שאינו אסור ולא נפטר מלהניח תפילין אלא יום א' בלבד שהרי ביום השני בשחרית חייב בהן וכתב הר"ן ועדיין אין זה מחוור לי שא"כ לא הול"ל אבל שני ימים הראשונים אסור להניח תפילין עכ"ל ונראה שטעמו משום דכיון שאמרו ב' ימים הראשונים אסור להניח תפילין את"ל דלא מיתסר אלא יום א' וליל שני כיון דלילה לאו זמן תפילין א"כ לא נאסר אלא יום א' בלבד ולי נראה די"ל דאע"ג דלילה לאו זמן תפילין הוא מטעם שמא ישן בהן אבל מיתסר נמי מטעם אבילות:
ד סָעִיף א תשעה באב חייב בהן כ"כ הרא"ש בפ"ב דתענית דלא חמיר ט"ב משאר ימי אבילות וכתב עוד ור"מ כתב דבט"ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון דאבל דאין יום יותר מר ממנו יום קביעות בכיה לדורות ואפשר שדחק למצוא סמך למנהג אשכנז אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי למעלה ע"כ וכתבו רבינו בסי' תקנ"ה:
ה סָעִיף א חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורים מתפלה ותפילין וכו' בפ"ב דסוכה (כה:) ת"ר חתן והשושבינין וכל בני חופה פטורים מן התפלה ומן התפילין וחייבים בק"ש משום רבי שילא אמרו חתן פטור ושושבינין וכל בני חופה חייבים ופי' רש"י פטורין מן התפילין משום דשכיח שכרות וקלות ראש והרמב"ם לא כתב דחתן פטור מן התפילין ואפשר שהוא בכלל מה שכתב מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור מן התפילין. ואהא דרבי שילא כתב הרא"ש דלא קאמר דשושבינין ובני חופה חייבים אלא בק"ש דוקא אבל בתפלה ותפילין מודה דפטורין ופסק הרא"ש הלכה כרבי שילא ולפ"ז נראה שמ"ש רבינו בק"ש לא קאי אלא אשושבינין ובני חופה ולא אחתן ויותר נראה לומר דגם אחתן קאי והטעם משום דרבי שילא דפטר לחתן היינו מפני שאי אפשר לו לכוין דעתו וא"כ היינו לדידהו שהיו מכוונים אבל בזמן הזה שאפי' שאר כל אדם אינו יכול לכוין גם החתן חייב וכמ"ש בסי' ע':
ו סָעִיף א וכותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכו' שם (כו.) א"ר חנינא בן עקיבא כותבי ספרים תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכל העוסקין במלאכת שמים לאתווי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין ומכל המצות האמורות בתורה לקיים דברי רבי יוסי הגלילי שהיה אומר כל העוסק במצוה פטור מן המצוה וצ"ל דבשעה שהן עוסקין במצותן דוקא קאמר שלא יפסיקו ממצותן כדי לעשות מצוה אחרת אבל בשעה שאינם עסוקין במצותן הרי הן כשאר כל אדם וחייבין בכל המצות וכמו שכתבו שם התוס' והרא"ש והר"ר נסים גבי הא דתנן שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ולפי מ"ש הם ז"ל שם היינו דוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו ק"ש או יקיימו אחד משאר מצות תיבטל המצוה שהם עסוקים בה כגון שאדם אחד רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת וא"א לו להמתין עד שסופר או התגר יקיים המצוה הבא לידו אבל אם אפשר לו להמתין יעשה הסופר או התגר מצוה הבאה לידו אם היא מצוה עוברת ואח"כ יחזור לכתוב ספרים תפילין ומזוזות או למכרן וכ"כ רבינו ירוחם על ברייתא זו ודוקא כשמתבטלין ממלאכתן בשעה שיתעסקו במצוה אחרת אבל אין כן דעת הר"ר ניסים שהוא כתב שם שהעוסק במצוה פטור מן המצוה אע"פ שהוא יכול לקיים את שתיהם לפי שכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שאפשר ומיהו מודינא ודאי שכל שא"צ לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם דבכה"ג ודאי יצא ידי שתיהן ומהיות טוב אל יקרא רע עכ"ל וכדברי הר"ר ניסים כתוב שם בהגהת אשירי בשם א"ז ואפשר לומר דלא פטרה ברייתא זו לכותבי ספרים וכולי אלא ממצות הנחתם כל היום אבל בשעת ק"ש ותפלה חייבין הם להניחן כדי לקבל עליהם עול מלכות וכ"כ ה"ר יונה אהא דפטר במכילתא לקורא בתורה מן התפילין: (ב"ה) ור"י גריס בברייתא זו ותגרי תגריהם ופי' דהיינו הקונים מן הסוחרים יחד למכור על יד על יד: וכמו שאכתוב בסמוך והרי"ף כתב ברייתא זו אבל הר"ר משה בר מיי' השמיטה ואיני יודע למה ואפשר שטעמו משום דאיתא בירושלמי פ"ק דברכות ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקים בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקין ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאין אנו עסוקים בת"ת אפילו לתפלה אנו מפסיקין א"ר יוסי קומוי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר' חנינא בן עקיבא דתניא כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה רבי חנינא בן עקיבא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה ולא מודי רשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב ולית ליה לרשב"י הלמד על מנת לעשות ולא הלמד על מנת שלא לעשות וכו' טעמא דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטלין שינון מפני שינון (ופי' הרא"פ בירושלמי וז"ל זה שינון ק"ש דכתיב ושננתם וזה שינון ת"ת נמי דרשינן מהאי כדאמר ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך ע"כ) וכיון דלדברי הירושלמי לדעת הכל אין כותבי ספרים כו' פטורין מן התפילין דע"כ לא פטר ת"ק אלא מן התפלה מפני שהיא מדרבנן אבל לכל מצוה דאורייתא מפסיקין כדרך שמפסיקין לק"ש לא רצה לפסוק כהא דתניא בגמרא דידן דפטורין מן המצות דאפשר דשום תנא דס"ל כר"י הגלילי קתני לה ופליגי עליה חכמים:
ז סָעִיף א כתב הר"ר משה בר מיימון המצטער וכו' בפ"ד וז"ל מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה עליו פטור מן התפילין שהמניח תפילין אסור להסיח דעתו מהם וכתב ה"ר מנוח אע"ג דבשאר מצות אמרינן (שם כה:) דמצטער איבעי ליה ליתובי דעתיה הכא שאני משום היסח הדעת:
ח סָעִיף א גרסינן במכילתא לזכרון בין עיניך מכאן אמרו המניח תפילין כקורא בתורה וכו' עד ואינהו בגמרא עסקי כל זה כתב הרא"ש בסוף הלכות תפילין והא דגרסינן במכילתא כתבו התוס' בפ"ק דר"ה (יז.) גבי קרקפתא דלא מנח תפילין וגם הרב רבינו ניסים כתבה שם וכתב דאפשר דטעמא דמלתא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אי נמי שהעוסק בתורה אינו צריך אות שדברי תורה הן עליו לאות והמרדכי כתב בהלכות תפילין ושמא מה שאומר במכילתא שהוא פטור היינו בשעה שעוסק בתורה וה"ר יונה כתב בפרק היה קורא דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם כלל בשעת ק"ש ותפלה שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה ולפי דבריו שפיר נקטינן כברייתא זו וליתא לקושיא דרב שמואל בר חפני דרבנן קשישי בשעת תפלה הוו מנחי להו ובהא לא איירי במכילתא ולדברי המרדכי וסברא קמא דהרב רבינו ניסים נמי אתי שפיר דרבנן קשישי לא היו פוסקים מלימודם כדי להניח תפילין דהא בשעת תפלה הוא דמנחי להו ובמכילתא לא פטר אלא שלא יפסוק מלימודו אפי' אם תמצא לומר דרבנן קשישי הוו פסקי מלימודם כדי להניח תפילין ל"ק דמכילתא מיירי במי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחביריו אבל מי שאין תורתו אומנתו כ"כ לא מיפטרי וכדאיתא בפ"ק דשבת (יא.) וגם בירושלמי שהבאתי בסמוך. ועוד י"ל דאפי' רשב"י וחביריו אם רצו להניח תפילין מברכין עליהם דהא דפטירי היינו אם לא רצו להפסיק אבל אם באו להפסיק חיובי מחייבי ומברכין עליהם והרוקח כתב בסימן שס"ט על המכילתא דאין לומר פטור ממש אלא מעלין עליו כאילו שונה בתורה וכל שכן שאם שונה בתורה ששכרו כפול ע"כ:
ט סָעִיף א ומ"ש רבינו על דברי בעל העיטור ואין נ"ל לחלק דהא לענין ברכות התורה קאמר בפ"ק דברכות דאית להו חד דינא ויש ליישב דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים הרי הוא זוכר על ידה יציאת מצרים ואינו צריך זכרון אחר משא"כ כשהוא עוסק בתלמוד ומ"מ אין דברי בעל העיטור נראין:
י סָעִיף א אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמי רביה וכו' עד והדר כרכי תלמידי' בשימושא רבה והא דא"ר יוחנן דוירם יד במלך היינו שחלץ תפילין בפניו איתא בפרק חלק (סנהדרין קא:) וכתבו הרב רבי' משה בר מיי' בפ"ה מה' ת"ת ורבינו בטוי"ד סי' רמ"ב ופירש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו ע"כ וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך: וכתב רבי' הגדול מהרי"א ז"ל ומזה הטעם נראה בשימושא רבא שהתלמיד עושה חוצפא כשמגלה ראשו אבל אין מתיישב לי מה שאמרו עד שיחלוץ רבו שבכאן עכ"פ יש עזות אם הטעם הוא זה ואולי חששו לטעם אחר מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים ואין ראוי לעשות זה בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן ועוד שיש בזה כמורה הלכה בפני רבו כשחולץ מורה שהגיע זמן שאינו חייב בהם ואין ראוי לעשות כן אלא בהוראת רבו עכ"ל. ולפי טעם שני שכתב אינו אסור אלא כשחולצן סמוך לשקיעת החמה שנראה כמורה שכבר הגיע זמן חליצת תפילין ומיהו לענין מעשה יש לחוש לדברי רש"י ז"ל :
יא סָעִיף א אמר רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי וכו' עד והוא דידע לתרגומי בכולהו גם זה בשימושא רבה וכתוב בסה"ת אמנם בתלמוד שלנו לא מצינו כל זה אלא אדרבא בפרק לולב הגזול (סוכה מב.) גרסינן קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין אע"ג דלא למד במשנה וכן כתוב התם אי כתבינהו אגויל שפיר דמי וליתא דאילו בפ' המוציא יין (שבת עט:) פריך תלמודא תפילין אגויל מי כתבינן ואין לסמוך עליהם במקום שהתלמוד שלנו חולק עליהם וגם ספר א"ח כתב על דברי שימושא רבא כדברי בעל התרומה והרא"ש כתב בשם ה"ר ברצלוני מ"ש בשם רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא מאן דקרי תורה נביאים כתובים האי מימרא ליתא בכולי תלמודא ולא אשכחינן לה כלל ואיכא נמי מאן דבעי למימר שגם הוראה זו אינה עיקר דהא קיי"ל כל בר ישראל שיודע לשמור תפילין חייב בחינוכן ומ"ש בתלמוד תמניא מתיבי מנ"ל דתנן שמואל הקטן אומר וכו' ה"פ דתנן דכשהוא בן עשר הוא מתחנך למשנה ודאי כשהוא בן י"ג כבר קרא בתלמוד ח' מתיבתא כמו (ברכות כ.) אנן מתנינן תליסר מתיבתא בעוקצין עכ"ל ורבי' שכתב דברי שימושא רבא אפשר דס"ל שאין קושיא מההיא דקטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין דהא איכא לאוקמא דוקא בדגמיר אבל אי לא גמיר לא אי נמי לענין הנחתן עליו כל היום איירי בשימושא רבא ובפרק לולב הגזול איירי לענין הנחתן בשעת ק"ש ותפלה בלבד אבל כל הפוסקים השמיטו דברי שמושא רבא בזה:
יב סָעִיף א היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת וכו' בירושלמי שילהי מגילה איפליגו שמואל ורב הונא במילתא ואע"ג דאמרינן התם מתניתא מסייע לשמואל דאמר מזוזה קודמת תפילין שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש ולא מורידין כתב הרא"ש בהל' תפילין דמסתברא דהלכה כרב הונא דאמר תפילין קודמים דמצוה דגופיה עדיף ואין לתמוה היאך דחה סייעתא דברייתא בסברא בעלמא דההיא סייעתא לאו כלום היא משום דההיא ברייתא אתיא דלא כהלכתא דבפרק הקומץ (מנחות לב.) תניא איפכא ספר תורה שבלה ותפילין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. בר"פ ואלו מגלחין (מועד קטן טו.) מנודה ומצורע איבעיא לן מה הן בתפילין ולא איפשיטא וכתב בעיטור דאסור:
א סָעִיף א חולה מעים מימרא דרב יודא בפ' כל הבשר (חולין דף ק"י) וכתב ב"י דמיירי באינו מצטער דאי במצטער בחליו ואין דעתו מיושבת עליו אפילו סתם חולה נמי פטור וכ"כ בהגהת ש"ע:
ב סָעִיף א ומ"ש ונשים ועבדים פטורים משנה בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') ויהיב טעמא בגמרא משום דמ"ע שהזמן גרמא הוא:
ג סָעִיף א אבל ביום הראשון פטור מכאן ואילך תייב אפי' באו פנים חדשות רבינו לא דקדק כאן חדא דכתב ביום הראשון פטור משמע דליכא איסורא והא ליתא דאיסורא נמי איכא כמבואר בר"פ אלו מגלחין אידך דכתב מכאן ואילך חייב דמשמע דאין חילוק בין קודם הנץ לאחר הנץ והרא"ש כתב דאינו מותר אלא לאחר הנץ אבל קודם הנץ אסור אף ביום שני אבל בי"ד סימן שפ"ח נזהר רבינו וכתב דביום ראשון אסור להניח תפילין לגמרי ובשני נמי אסור עד הנץ וכ"פ בש"ע בי"ד לשם מיהו לענין הלכה כבר ביררתי בס"ד לשם דבשני מותר אפי' קודם הנץ ע"ש במ"ש באריכות כי שם עיקר מקום דין זה וכאן אין להאריך:
ד סָעִיף א תשעה באב חייב בהן נתבאר בס"ד בסימן תקנ"ה כי שם מקומו:
ה סָעִיף א חתן ושושביניו וכו' בפרק הישן סוף (סוכה דף כ"ה) תנו רבנן חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן התפילין ומן התפלה וחייבין בק"ש משום רבי שילא אמרו חתן פטור והשושבינין וכל בני החופה חייבין ופירש"י פטורין מן התפלה דבעיא כוונה ומן התפילין משום דשכיחא שכרות וקלות ראש וחייבין בק"ש דמצות כוונתה אינו אלא פסוק ראשון ויכולין ליישב דעתן שעה קטנה כדי לקרוא פסוק ראשון משום רבי שילא אמרו חתן פטור מק"ש דטריד ושאר בני חופה חייבין ולית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל ואיכא לתמוה דמשמע דבין לת"ק בין לרבי שילא קאמר דלית להו להני תנאי דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכך הבינו בעל המאור והר"ן מדברי רש"י וצ"ל לפי זה דטעמו דרש"י דפירש כך משום דאי איתא דאית להו להני תנאי דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ קשה דמק"ש נמי ליהוו פטורים אלא ודאי לית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה ולהכי חייבין בק"ש ותימה דא"כ השתא איפכא קשיא דאי לית להו להני תנאי העוסק במצוה פטור מן המצוה אמאי פטורים מן התפלה ומן התפילין דאי משום דתפלה בעיא כוונה ותפילין משום דשכיחא שכרות וקלות ראש איבעי להו ליתובי דעתייהו כדאמר התם גבי אבל ונלפע"ד ליישב דלא אמר רש"י ולית להו להני תנאי כו' אלא אהני תנאי שאמרו משום רבי שילא חתן פטור והשושבינין חייבין פי' חתן פטור מק"ש ומתפלה ומן התפילין והשושבינין חייבין בכולם וכן בכל שאר המצות כולן חייבין משום דלית להו העוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חתן פטור משום דטריד ואי אפשר לו לכוין דעתו כלל אפי' לפסוק ראשון דק"ש אבל לת"ק דפוטר לשושבינין מתפלה ותפילין בע"כ דס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דאל"כ הו"ל ליתובי דעתייהו כדפי' ומה שכתב רש"י בדברי ת"ק פטורין מן התפלה דבעי כוונה וכו' רצונו לומר דכיון דבעי כונה ותפילין נמי בעי ליזהר משכרות ומקלות ראש אם כן צריכין הן ליתובי דעתייהו שעות הרבה ויתבטלו משמחת חתן וכלה ולכן פטורין הן מתפלה ותפילין דעוסק במצוה פטור מן המצוה ומיהו בק"ש חייבין בין חתן בין שושבינין דכיון דא"צ כוונה אלא בפסוק ראשון אין בזה שום ביטול לשמחת חתן וכלה וכך הבינו התוס' מפי' רש"י והקשו להני תנאי דס"ל דלרבי שילא לית ליה עוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ יתחייב חתן בסוכה דליכא למימר אה"נ דלרבי שילא חתן חייב בסוכה דכיון דלת"ק דס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה חתן פטור מן הסוכה ממילא צ"ל לרבי שילא דפוטר בחתן יותר מת"ק דאף בסוכה פוטרו וקשה אמאי פוטרו מן הסוכה פיון דלית ליה העוסק במצוה פטור מן המצוה ועל כן פירשו התוס' דלא כפירש"י אלא רבי שילא נמי ס"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה דמודה בהא לת"ק ולא נחלק אלא בק"ש דחתן פטור משום דאין יכול לכוין דעתו כלל אפי' בפסוק ראשון אבל שאר בני חופה חייבין דיכולין לכוין בק"ש אבל בתפלה ותפילין מודה לת"ק דבני חופה נמי פטורין וכ"כ הרא"ש דבין לת"ק בין לרבי שילא העוסק במצוה פטור מן המצוה ורבי שילא קאמר דחתן פטור אפי' מק"ש ובני חופה חייבין בק"ש אבל בתפלה ותפילין אף בני חופה פטורין ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו אלא ודאי לא מיקרי עוסקין במצוה והא דפטירי מתפלה לפי שמתוך שמחתן אי אפשר להם לכוין להתפלל ומן התפילין נמי פטורין משום דשכיח בחופה שמחה וקלות ראש עכ"ל ואיכא לתמוה בהא דכתב ולא משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו דהא קודם זה תכ"ד כתב דלת"ק חתן ובני חופה כולהו פטורין מן התפלה ומן התפילין משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפ"ה חייבין בק"ש משום דלא בעי כוונה אלא בפסוק ראשון ולא קשיא מק"ש נמי נפטרו ומאי שנא דקשיא לרבי שילא טפי ונראה ליישב דדוקא לרבי שילא קשיא דכיון דחתן פטור מק"ש דאי אפשר לו לכוין דעתו כלל א"כ בני חופה נמי נפטרו מק"ש שהרי הם עוסקין במצות שמחת חתן וכלה כשהגיע זמן ק"ש מאחר שהחתן אינו קורא ק"ש דאילו לת"ק דהחתן חייב בק"ש א"כ בני חופה אינן עוסקין במצות שמחת חתן וכלה כשהגיע זמן ק"ש שהרי החתן קורא ק"ש לפיכך חייבין בני חופה לקרוא ק"ש. השתא ניחא הא דכתב הרא"ש דלרבי שילא הא דבני חופה פטורין מן התפלה ותפילין לאו משום דעסיקי במצוה נינהו דא"כ אפי' מק"ש נמי נפטרו אלא ודאי לא מקרי עוסקי במצוה וצריך להבין דאמאי לא מקרי עוסקי במצוה ונראה דסבירא ליה לרבי שילא דלא מקרי עוסק במצוה אלא עוסק במלאכת מצוה כגון עושה סוכה ולולב אבל מה שעוסק לשמח את החתן אין זה עוסק במצוה וכיוצא בזה פירש"י פ"ק דברכות בהא דתניא בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן דאי לאו קרא יתירא לחתן לא נפקא לן מקרא קמא כיון דעוסק במצוה לא כתיב קרא בהדיא אלא מיעוטא בעלמא הוא דקא דרשינן מביתך וממעטינן מיניה עוסק במלאכת מצוה דאיכא טירדא אבל דחתן דטרדא דמחשבה בעלמא הוא שמחשב על בעילת בתולים אי לאו קרא יתירא לא אתמעיט עכ"ל והכא נמי דכוותא איכא למימר בבני חופה דלאו עוסקי במלאכת מצוה נינהו ואכתי קשה טובא להרא"ש דכתב והלכה כרבי שילא דחתן פטור מק"ש עכ"ל דפסק כיחיד כנגד רבים דליכא למימר דפסק כרבי שילא משום דבפרק היה קורא תנן סתמא חתן פטור מק"ש לילה הראשונה ועוד מ"ש דבע"כ הך פלוגתא דת"ק ורבי שילא בפרק הישן בכונס את האלמנה מיירי אי נמי בכונס את הבתולה ולאחר בעילה ופליגי בסברא אם אפשר שהחתן יכוין דעתו בפסוק ראשון אם לאו דאי בכונס את הבתולה וקודם בעילה ליכא מאן דפליג דפשיטא דפטור מן הק"ש ד' לילות וא"כ כ"ש דקשה אמאי פסק כר' שילא הא אסיקנא בפ"ק דברכות ובפרק היה קורא דאין חתן פטור משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא משום דטריד טירדא דמצוה אבל בכונס את האלמנה אע"פ דעוסק במצוה כיון דלא טריד טירדא דמצוה חייב בק"ש וה"ה בכונס את הבתולה ולאחר בעילה דפשיטא דחייב חתן בק"ש כת"ק ודלא כרבי שילא ונראה דמה"ט פסק רבינו כאן כת"ק וכתב חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין מתפלה ומתפילין וחייבין בק"ש פי' בין חתן בין שושביניו חייבין בק"ש ומיירי בחתן שכנס את האלמנה אי נמי בכונס את הבתולה ולאחר בעילה ודלא כהרא"ש דפסק כרבי שילא דפוטר את החתן אף מק"ש דליתא אבל דין חתן הכונס את הבתולה ולא בעל כתבו רבינו לקמן בסימן ע' והאריך בכל חילוקי דינים דחתן לענין ק"ש כי שם מקומו וכאן כתב בקיצור לפי שלא כתב כאן אלא דין תפילין ואגב גררא סיים וחייבין בק"ש עוד נלע"ד דמ"ש באשיר"י והלכה כרבי שילא דחתן פטור מק"ש הוא ט"ס דאיזה תלמיד כתבו בגליון לפי ששנינו בברכות חתן פטור מק"ש ד' לילות והכניסוהו בפנים וטעות הוא דפשיטא דהלכה כת"ק ומיירי בכנס אלמנה אי נמי כנס את הבתולה ולאחר בעילה וכ"כ הר"ן בפרק הישן וע"ש במ"ש בספר המאור ובספר מלחמות ה' דפשיטא להו דהלכה כת"ק ולא כרבי שילא. והב"י כתב ליישב דברי רבינו על פי דברי הרא"ש דפסק כר' שילא ע"ש ולא נהירא הארכתי בכל זה כדי לפרש הפשט בפירש"י ותוס' ובאשיר"י ורבינו שהם קצת סתומים עוד נלפע"ד דס"ל לרבינו למאי דפי' הרא"ש לרבי שילא דלא מקרי עוסקי במצוה וכו' השתא ודאי אף לת"ק לא מקרי עוסקי במצוה ולא נפטרו חתן ושושביניו מתפלה ומתפילין בין לת"ק בין לרבי שילא אלא משום דא"א להם לכוין בתפלה ומתפילין נמי פטירי משום דאיכא קלות ראש בחופה אבל בק"ש פליגי בסברא דלת"ק תתן נמי חייב דבקל יוכל לכוין בפסוק ראשון ולר' שילא חתן אי אפשר לו לכוין דעתו כלל ולפיכך פטור אפי' מק"ש ולפ"ז ניחא דלא תניא בהך ברייתא דפטורים מכל מצות האמורות בתורה וה"ט דלא פטירי אלא מתפלה ותפילין דא"א להם לכוין בתפלה ופטירי נמי מתפילין כיון דאיכא קלות ראש אבל בשאר כל המצות חייבין דלא מקרי עוסקי במצות אבל בכותבי ספרי' וכו' דבסמוך דעוסקי במצות נינהו תניא בהן פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין ומכל מצות האמורות בתורה. ודו"ק:
ו סָעִיף א וכותבי ספרים וכו' ברייתא בפרק הישן (ריש סוכה דף כו.) והרי"ף והרא"ש הביאוה. אבל הרמב"ם השמיטה וכתב ב"י שטעמו שנסמך אהירוש' דמשמע לשם דאידחיא הך ברייתא מהלכת' ולא קי"ל כהרמב"ם בהא כיון שכל הפוסקים חלקו עליו וכן פסק בש"ע:
ז סָעִיף א כתב הרמב"ם המצטער שאין דעתו נכונה וכו' ואע"ג דבפרק הישן קאמר אבל חייב בסוכה ואע"פ דמצטער פטור מן הסוכה היינו דוקא כשהסוכה מצערתו כגון חמה או צנה אבל הכא איהו הוא דקא מצער נפשיה איבעי ליה ליתובי דעתיה אפ"ה מצטער זה שאין דעתו נכונה עליו כלומר דאי אפשר ליה ליתובי דעתיה דכשבא ליישב דעתו חוזר ומצטער ואין דעתו נכונה עליו אם כן איכא היסח הדעת ופטור:
ח סָעִיף א גרסי' במכילתא ולזכרון בין עיניך מכאן אמרו המניח תפילין כקורא בתורה והקורא בתורה פטור מן התפילין פי' מדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך אלמא דהמניח תפילין כאילו תורת ה' בפיו דהיינו כאילו קורא בתורה וא"כ נמשך מזה דהקורא בתורה פטור מן התפילין ובמקצת ספרי רבינו כתוב נוסחא אחרת ולזכרון בין עיניך מכאן אמרו שכל המניח תפילין לא יסיח דעתו מהן והקורא בתורה וכו' פי' מדכתיב ולזכרון אלמא שצריך לזכור אותן בכל שעה שלא יסיח דעתו מהן ומדכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שמעינן שהקורא בתורה כאילו מניח תפילין:
ט סָעִיף א וכתב ר"ש בר חפני ליתא להך ברייתא וכו' ותימא דהא פשיטא דהמכילתא לא קאמר אלא אע"פ שמצותן להיותן עליו כל היום כדלעיל בסימן ל"ז אם קורא בתורה כל היום פטור מלהיות עליו תפילין כל היום אבל בשעת ק"ש ותפלה ודאי חייב להניחן מדאמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו ומדאמר כל הקורא ק"ש משמע ודאי אפי' תורתו אומנתו דלא פסק גירסא מפומיה ומי לנו גדול מרשב"י ובריה ר"א דתורתן אומנתן וכי הוו טשו במערתא והוו יתבי בחלא כולי יומא גרסי ובעידן צלויי לבשי מיכסי ומצלי וכו' כדאיתא ס"פ ב"מ וכיון דהיו מפסיקין מת"ת לתפלה כ"ש דהיו קורין ק"ש ומניחין תפילין וכ"כ ה"ר יונה ומביאו ב"י ופשוט הוא דקושיא זו דרשב"ח אינה כדאי לדחות הברייתא מפניה:
י סָעִיף א ומ"ש ובעל העיטור כתב מסתברא לן דהקורא בתורה קאמר וכו' נראה דטעמו דס"ל דהא דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך שמלמדינו דהמניח תפילין כאילו קורא בתורה רצונו לומר כאילו קורא בתורה אלו הד' פרשיות שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים כדי שנזכור יציאת מצרים ע"י נסים ונפלאות שעשה עמנו וכו' כדלעיל בסימן כ"ה וא"כ לפ"ז נמי הקורא בתורה דקאמר ר"ל הקורא בתורה אלו הד' פרשיות פטור מן התפילין אבל שאר פרשיות בתורה וכל שכן תלמוד או מדרש פשיטא דאינו כמניח תפילין דאין ענין שאר דברי תורה לד' פרשיות שבתפילין ולפ"ז אין השגת רבינו כלל השגה על מ"ש בעל העיטור וראיתי מעשה רב ממורי החסיד מהר"ר וויי"ש ז"ל שהיה קורא בכל יום בבקר כשהיו תפילין בראשו פ' קדש ופ' והיה כי יביאך ואמר כיון שארבע פרשיות כתובים בתפילין ראוי לקרות כל הד' בכל יום בשעה שהתפילין בראשו וזה עולה יפה לפי פירוש זה שכתבתי לדעת העיטור:
יא סָעִיף א אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמי דרביה וכו' זהו לשון שימושא רבה ובפרק חלק (סנהדרין דף ק"א) פי' רש"י שהיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות ולחלוץ שלא בפניו ע"כ וכתב עוד דטעמא מפני שהוא מגלה הראש והוא זלזול לפני המלך. והנכון דלפי שמצותן להיותן עליו כל היום א"כ כשיגיע לעת ערב וחולצן קמי רבו הו"ל כמורה הלכה בפני רבו דלילה לאו זמן תפילין והגיע זמן חליצתן וכ"כ ב"י בשם הר"י אבוהב ואתי שפיר לפי זה הא דקאמר ומאי תקנתיה לכרוך דרביה ברישא וכו' דכשכורך דרביה ברישא דהכל רואין שמה שחלץ תפילין מקמי שחלץ רבו הוא לפי שהכין עצמו לכרוך תפילין דרבו ולכך חלץ תפילין שאינו כדאי להסיח דעתו מתפילין שעליו ולעסוק בכריכת תפילין דרביה דכיון שנותן דעתו לכרוך תפילין דרבו בענין שיהיו כרוכין יפה בהכרח הוא שיסיח דעתו במקצת מתפילין שעל ראשו ולפיכך היה צריך לחלוץ תפיליו מקמי שחלץ רבו ולא משום שדעתו היה להורות הלכה בפני רבו ואע"ג דאינו אסור אלא במסיח דעתו בשחוק ובקלות ראש כדלקמן בסי' מ"ד מ"מ מצוה מן המובחר הוא שלא יסיח דעתו כלל אלא תמיד יהא דעתו על התפילין שעליו. ועוד אפשר לומר דלמ"ש ב"י סימן ל"ב ע"ש אורחות חיים שכתב ע"ש רבינו האי וז"ל ותלמיד בפני רבו שאין מדרך ארץ לגלות תפילין בפני רבותיו מניחין תפילין קטנות כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהם מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמם לרבותם בפני רבותם ונראין כעזי פנים וחוששין לעונש מפני שהתפילין דרך כבוד דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' וגו' ותניא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש עכ"ל לפ"ז הא דקאמר אסור למיחלץ תפילין קמי דרביה וכולי הוי נמי מה"ט דבחליצת תפיליו בפני רבותיו מגלה שמשוה עצמו לרבותיו ונראה כעז פנים וכו' ותקנתיה דלכריך דרביה ברישא וכו' דהשתא דמשמש את רבו הכל רואין דאינו משוה עצמו לרבו ועיין בב"י מ"ש עוד בשם הר"י אבוהב ז"ל ומ"כ בשם ר' שכנא ז"ל דכשהתלמיד אין לו תפילין בראשו אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הילכך אסור למיחלץ תפילין קמי רביה דנראה דחולצן כדי שלא ישמש לרבו בנעילת סנדל ובחליצתו:
יב סָעִיף א אמר רבא לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי וכולי ובמקצת נוסחאות כתובה כאן הגה"ה אמר המעתיק האי מימרא דרבא וכו' עד אלא משבשתא בעלמא היא ע"כ וכבר הביא ב"י דהכל דחו למימרא זו דרבא אבל אין ספק דלא כתב לא כשר לאנוחי תפילין וכו' אלא לאותן שמניחין תפילין עליהם כל היום דמצותן עליהן כל היום וקאמר דמיחזי כיוהרא דלא כשר לאנוחי תפילין כל היום אלא למאן דקרי תורה נביאים וכתובים ובתלמוד תמניא מתניתא אבל בשעת ק"ש ותפלה פשיטא דאפי' קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין כ"ש כל מי שהוא גדול וגם ב"י כתב כן ולפע"ד הוא דבר פשוט וכיוצא בזה כתבנו בסמוך ס"ז ליישב קושיית ר"ש בר חפני:
א ולא ידענא למה כתב זה הדבר בשם א"ח דהא הם דברי הרמב"ם וכמו שהביא רבינו בסימן זה וראיתי בא"ז שכתב דברי המרדכי והביא ראיה לדבר ממדרש ילמדנו רבי ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים משום שהחולי ממרק החטא שנאמר הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי ואמרינן בירושלמי רבי יוחנן לא היה מניח תפילין כי אם פעם אחת בשנה משום חוליו, והא דאמרינן בכתובות (קד.) דרבי היה מניח תפילין עד שעת מותו שאני רבי דקדוש ביותר היה ומחמיר על עצמו היה עכ"ל, וע"ל סימן כ"ו מי שיש לו קרירות בראשו אם יכול להניח תפילין על הכובע:
ב ולא ידענא מהו דהא אף מקריאת שמע ותפלה גופא פטורים מטעם דעוסקים במצוה אחרת ול"ד כלל לקורא בתורה דפטור מתפילין ובשעת ק"ש ותפלה חייב כמ"ש לקמן דהתם חייב בק"ש ותפלה אלא שהתורה היא בעצמה זכרון כמו תפילין דלקמן:
ג ולפי דברי מהרי"א אינו אסור אלא כשחולצן קודם שרבו חולץ אבל אח"כ מותר ואין ל' שחלץ תפילין לפניו משמע כן דמשמע דבלפניו הדבר תלוי ול"נ טעמא אחרינא דאסור לחלוץ תפילין לפני רבו משום שצריכין לישב בכובד ראש ובמורא בתפילין וכן צריכין ג"כ לישב לפני רבו וצריך להיות עליו מורא רבו כמורא שמים וכשחולץ תפילין כדי להקל ראשו מעתה או לעשות צרכיו מראה שאינו חושש לכבוד רבו ויוכל לעשות לפניו מה שלא היה רשאי לעשות בעוד שהתפילין בראשו ואיכא זילותא לרביה ולכן אסור כנ"ל. ואפשר שזו היא כוונת רש"י דלעיל שכתב שמגלה הראש והוא זלזול למלך:
א סָעִיף א חולה מעיים ונשים כו' פטורין. חולה מעיים אפי' אינו מצטער משום דתפילין בעי גוף נקי כאלישע ושאר חולה דוקא כשמצטער דשמא מתוך הצער יסיח דעתו מהם:
ב סָעִיף א נשים ועבדים משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא דהא שבת ויו"ט פטורים אליבא דכ"ע:
ג סָעִיף א אבל ביום ראשון הוא פטור מכאן ואילך חייב בפ"ב דסוכה אמרינן אבל חייב בכל המצות חוץ מתפילין וה"מ ביום ראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ובפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף כ"א) פליג רבא אדעולא ואמר כיון שהניח בשני שוב אינו חולץ לפנים חדשות ופריך והא רבא הוא דאמר הלכה כתנא דידן דאמר שלשה ימים ופי' עיקר אבילות ג' ימים ה"נ בעי' ג' ימים לתפילין ומשני מצוה שאני כלומר הואיל ומצוה להניח תפילין מצי להניח לאלתר הרי לך דלרבא בשני מותר להניח לאלתר ואפילו באו פנים חדשות וקי"ל כרבא דבתרא הוא וכ"פ רי"ף ורא"ש ועיין בי"ד סימן שפ"ח:
ד סָעִיף א חתן ושושביניו כו' פטורין מתפלה ותפילין וחייבין בק"ש. בפרק ב' דסוכה ת"ר חתן ושושביניו וכל בני חופה פטורין מן התפלה ומתפילין וחייבין בק"ש רבי שילא אמר חתן פטור ושושביניו וכל בני חופה חייבין וכתב הרא"ש דר"ש אק"ש פליג ופסק הלכתא כוותיה וא"כ צ"ל שמ"ש רבינו חייבים בק"ש לא קאי אלא אשושבינין ובני חופה ולא אחתן. א"נ בזמן הוה מיירי רבינו דבלא"ה לא מכוין כ"א. אלא שק"ל דא"כ בתפילין נמי ליחייב שהרי במנינו החתן נמי מניח תפילין וכמ"ש רבינו לקמן סי' ע' ונראה לומר דאיירי מדינא דגמרא כגון שכונס אלמנה דליכא טרדא ולהכי אפי' חתן חייב. ורבי שילא בסתם חתן קאמר שכונס בתולה וטרוד:
ה סָעִיף א וכותבי ספרים תפילין כו' פטורין מק"ש כו' דוקא כשצריכין להתעסק בהן בשעת ק"ש ותפלה אבל כשיכולין לקיים שתיהן כאחד בלא טורח יעשו שתיהן כ"כ ב"י בשם תוס' ורא"ש ור' ירוחם ור"ן פ"ק דקידושין דף ל"ה ע"ב כתב שאם התחיל אדם כבר במצוה אע"פ שאפשר שתתקיים ע"י אחר ובא לידו מצוה אחרת שאי אפשר לעשות ע"י אחר וגם היא עוברת מ"מ אין אומרים לזה שיניח מצוה הראשונה ויקיים אחרת ויעסוק הוא במצוה אחרת שנזדמנה לידו דהא קי"ל העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא מחלקינן בין מצוה למצוה:
ו סָעִיף א גרסינן במכילתא לזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן כו' כצ"ל. וכתב רב שמואל בר חפני דליתא להך ברייתא דהא רבנן קשישי כו' והר"ר יונה כתב בפרק היה קורא דלא בא במכילתא לפטור שלא יניחם כלל בשעת ק"ש ותפלה שזה צריך הוא כדי לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה אלא החיוב של כל היום הוא שפוטר למי שעוסק בתורה. וכתב ב"י ולפי דבריו ליתא לקושיית דרבי שמואל דרבנן קשישי בשעת תפלה הוה מנחי להו דבהא לא איירי במכילתא וע"ש עוד תירוצים אחרים:
ז סָעִיף א ואין נראה לי לחלק דהא לענין ברכה כו' כתב ב"י ויש ליישב דבעוסק בתורה שבכתב שנזכר בה יציאת מצרים כמה פעמים הרי הוא זוכר על ידה יציאת מצרים ואינו צריך זכרון אחר משא"כ כשהוא עוסק בלימוד עכ"ל ובשם מורי ז"ל ראיתי כתוב על מ"ש רבינו ואין נ"ל לחלק דהא כו' ז"ל גם יש להביא ראייה דליתיה שהרי תלמוד בבלי בלולה ממקרא וממשנה ובפרט שאמרו בפרק אלו מציאות העוסק במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ומדה תלמוד אין לך מדה גדול הימנה וק"ל עכ"ל:
ח סָעִיף א אמר רבא אסור למיחלץ תפילין קמי רביה וא"ר יוחנן כו' בפרק חלק אמרינן ופירש"י וטעמא מפני שהוא מגלה ראשו והוא זלזול לפני המלך והיה לו לפנות לצד אחר מפני אימת מלכות וכתב מהרר"י אבוהב אבל אין מתיישב לי מה שאמרו עד שיחלוץ רבו שבכאן עכ"פ יש עזות אם הטעם הוא זה. ואולי חששו לטעם אחר מפני שפורק ממנו עול מלכות שמים אין ראוי לעשות זה בפני רבו עד שיראה רבו עושה כן וכו' עיין בב"י. ואני שמעתי בשם מהרש"ל ז"ל הטעם משום דאחז"ל שהתלמיד מחויב לעשות לרבו כל מה שעבד עושה לרבו חוץ מג' דברים וה"מ כשאינו לבוש תפילין שאז אם יעשה לו אף אלו ג' דברים יאמרו שהתלמיד העושה אלו ג' דברים הוא עבד כנעני אבל כשלובש תפילין או מחויב לעשות לו אף אלו הג' דברים משום דאז לא יאמרו שהוא עבד כיון שלבוש תפילין ונמצא שהתלמיד החולץ תפילין בפני רבו מראה שאינו רוצה לעשות לו אלו ג' דברים ונמצא שמורד ברבו וק"ל:
ט סָעִיף א בתלמוד תמניא מתניתא אמרו שם הטעם מדאמרו בן י"ג שנים למצות ובן י' למשנה א"כ כשהוא בן י"ג ודאי כבר למד ח' משניות וכו':
י סָעִיף א אמר אביי כו' בקצת ספרים נדפס כאן הג"ה אחת וז"ל אמר המעתיק האי מימרא דרבא איתא בשימושא רבא והגאון הרב ברצלוני השיג עליה שאינה כלום וכן אמר הרא"ש ז"ל והאריך לומר כי אינן דברי רבא כלל אלא משבשתא בעלמא היא עכ"ל הגה"ה. וא"ל על מימרא זו ממה שאמרו קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו דדילמא התם לענין הנחתן בשעת ק"ש ותפלה לחוד והכא מיירי בהנחתן כל היום:
יא סָעִיף א היה צריך כו' תפילין קודמין שהם מצוה דגופיה:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.