א מסוכנת אינה ניתרת בשחיטה וכיצד מסוכנת שאינה יכולה לעמוד כשמעמידין אותה אפילו אכלה בקעיות וקורות כיון שאינה יכולה לעמוד בחזקת מסוכנת היא ואינה ניתרת בשחיטה אלא אם כן רואין בה סימן שלא יצא חיותה קודם גמר שחיטה ומה היא סימנה אם היא דקה צריך שתפשוט ידה ותחזירנה אצלה וכן אם היתה פשוטה והחזירתו אצלה הוי סימן אבל פשטה ולא כפפה לא מהני שאין זה אלא הוצאת הנפש והני מילי ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה או כפפה ולא פשטה כשרה והא שיש חילוק בין יד לרגל דוקא בדקה אבל בגסה אין חילוק בין יד לרגל איזה מהם שתכוף או שתפשוט כשרה וחיה גסה דינה כבהמה דקה וכשכש בזנבה כשרה בין בגסה בין בדקה ועוף ואפילו לא רפרף אלא בעינו או כשכש בזנבו כשרה ואם בגמר שחיטה יצא ממנה דם בקילוח כשרה ואם שחט בלילה ולא יכול לראות ולמחר מצא כותלי בית השחיטה מלוכלכין בדם בידוע שיצא בגמר שחיטה דרך קילוח וכשרה ואכתי איכא תרי סימני בגמרא שאם הטילה רעי מתרזת כשרה ואם שותתת פסולה ובצועקת וקולה חזק כשרה ואם קולה חלוש ונמוך פסולה וא"א הרא"ש ז"ל לא הביאה בפסקיו וגם הרמב"ם לא כתבה ובעל העיטור כתב שהם הלכה וכל אלו הסימנים צריך שתעשם בסוף השחיטה אבל אם עשאם בתחילת השחיטה או באמצעיתה לא מהני והא דבעינן הנך סימנין דוקא כשהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היא בריאה אפילו אין בה אחת מכל אלו הסימנים כשרה יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת על ידי סימנין אלא בבהמת ישראל משום הפסד ממונו אבל לא בבהמת נכרי ובתשובה אחרת לגאון מסוכנת והיא של נכרי מותר לישראל לשוחטה וליקח ממנה בשר ומותר לישראל לקנותה מן הנכרי:
א סָעִיף א מסוכנת אינה ניתרת בשחיטה וכיצד מסוכנת כלומר איזו היא מסוכנת לענין זה שאינה יכולה לעמוד וכו' כיון שאינה יכולה לעמוד ובחזקת מסוכנת היא ואינה ניתרת בשחיטה אא"כ רואין בה סימן שלא יצא חיותה קודם גמר שחיטה פשוט בפרק השוחט (חולין לז.):
ב סָעִיף א ומה היא סימנה אם היא דקה צריך שתפשוט ידה ותחזירנה אצלה וכן אם היתה פשוטה וכו' שם (לח.) אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל היתה ידה כפופה ופשטתה דברים שהמיתה עושה כלומר ואסורה פשוטה וכפפה דברים שאין המיתה עושה כלומר ושריא מאי קמ"ל תנינא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד הא החזירה כשרה אי ממתני' ה"א דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה אבל פשוטה וכפפתה לא קמ"ל ופסק הרשב"א כשמואל וכך הם דברי רבינו אבל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דשמואל וגם הרמב"ם בפ"ד מהמ"א לא כתב הא דהיתה ידה פשוטה וכפפה שריא אדרבה משמע מדבריו שם דאסור וכתב ה"ה ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה ע"כ ואני אומר דפשטא דגמרא לא משמע דפליג עליה רב ויותר נראה לומר דדחו לה מדאיתא התם בגמרא אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' ומשמע להו ז"ל דרבא לאפוקי ההיא דשמואל מהלכתא אתא כיון דלא אידכר בההיא מתני' בהדיא להתירא:
ג סָעִיף א ומ"ש וה"מ ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה וכו' עד איזה מהן שתכוף או שתפשוט כשרה ברייתא שם:
ד סָעִיף א ומ"ש וחיה גסה דינה כבהמה דקה מימרא פ"ק דעכו"ם (טז.):
ה סָעִיף א ומ"ש וכשכשה בזנבה כשרה בין בגסה בין בדקה משנה בפרק השוחט (חולין לז.) ופסק הרא"ש כן. וכ"כ ה"ה בפ"ד מהמ"א בשם הרמב"ן והרשב"א דהלכה כסתם משנה ואע"ג דבמתני' דאמר רבא הלכתא כוותה לא קתני כשכוש זנב אלא בעוף לאו למימרא דוקא עוף אלא אפי' בהמה כן ולרבותא נקט עוף שהייתי סבור דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא ולא הוי פירכוס קמ"ל וכ"ש בבהמה עכ"ל אבל הרמב"ם השמיט כשכוש זנב בבהמה ונראה שטעמו משום דמדאמר רבא הלכתא כי הא מתני' משמע דאתי לאפוקי כל סימן שלא נזכר בההיא מתניתא דלא מהני:
ו סָעִיף א ומ"ש ועוף אפילו לא רפרף אלא בעינו או כשכש בזנבו כשר ברייתא שם (לח:) אלא דבנוסחא דידן בגמרא ובפסקי הרא"ש כתוב גפו במקום בעינו אבל בספרי הרי"ף והרמב"ם כתוב בענו כמ"ש רבינו וכבר הזכיר הרשב"א חילוף נוסחאות אלו ומ"מ בת"ה הקצר לא כתב אלא נוסחת רבינו ור' ירוחם כתב והעוף אפי' לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא בזנבו או בגפו ה"ז פרכוס:
ז סָעִיף א ומ"ש ואם בגמר שחיטה יצא ממנה דם בקילוח כשרה ואם שחט בלילה וכו' בידוע שיצא בגמר שחיטה בקילוח וכשרה שם במשנה (לז.) אליבא דר"א ור"ש ומשמע ודאי דלית הלכתא כותייהו דהא חכמים פליגי עליה התם במתניתין וזה דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הארוך שהביאו המשנה כצורת' ולא פסקו בה דבר וממילא משמע דלית הלכתא כר"א ור"ש לגבי חכמים וזהו שלא הזכיר הרשב"א סימן זה בת"ה הקצר והרמב"ם ג"כ לא הזכיר סימן זה בפ"ד מהמ"א ואיני רואה שום טעם לרבינו שפסק כר"א ור"ש דאי משום דרב נחמן דסבר פירכוס שאמרו בתחלת שחיטה אמר מנא אמינא לה דתנן השוחט בלילה ובשחר עמד ומצא כתלים מלאים דם כשרה שזינקה וכמידת ר"א ואמר שמואל כתלי בית השחיטה שנינו אין משם ראיה דאע"ג דלית הלכתא כר"א ור"ש מייתי שפיר ראיה מינייהו לענין פירכוס אי הוי בתחלה או בסוף דבהא ליכא פלוגתא בינייהו ועוד דהא ר"נ דמייתי ראיה מר"א לית הלכתא כוותיה כמ"ש בסמוך:
ח סָעִיף א ומ"ש ואכתי איכא תרי סימני בגמרא שאם הפילה רעי ומתרזת כשרה ואם שותת פסולה בצועקת וקולה חזק כשרה וכו' שם מימרא דרב (לח.) ופי' כן הרשב"א בת"ה אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל השמיטוה ונראה דלטעמייהו שכתבתי לעיל אזלי דכיון דאמר רבא (שם) הלכתא כי הא מתניתא אחא לאפוקי כל הנך סימנין דלא מיתנו בההיא מתניתא:
ט סָעִיף א וכל אלו הסימנים צריך שתעשם בסוף שחיטה וכו' שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים הלכה כרבא דאמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה משום דכל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן: וכתב רבינו ירוחם (נט"ו ח"ג אות ה') לפרש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנה לאחר שחיטה ואם לא עשתה הפירכוס לאחר השחיטה אף על פי שעשאתו בשעת השחיטה ונמשך עד גמר השחיטה פסולה כי רש"י פי' פירכוס שאמרו אסוף שחיטה פי' שיתחיל בסוף שחיטה וימשך עד לאחר שחיטה אבל אם התחיל באמצע השחיטה ונגמר בסוף השחיטה פסולה ולפי פי' התוס' כל שעשתה הפירכוס עם גמר השחיטה כשרה אפי' שלא פירכסה אחר שחיטה וכ"נ דעת הרשב"א בת"ה וראשון נראה עיקר עכ"ל:
י סָעִיף א והא דבעינן הנך סימנים דוקא כשהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היא בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל אלו הסימנים כשרה פשוט שם במשנה (לז.):
יא סָעִיף א יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת ע"י סימנין אלא בבהמת ישראל וכתב ה"ה בפרק ד' מהמ"א בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שזה שאמרו הגאונים אינו אלא מדת חסידות כלומר ולא לכל אדם אמרו אלא לרוצה לנהוג במדת חסידות ובהכי ניחא לו דבתשובה אחרת שכתב רבינו בשם גאון לא סתרה למ"ש תחלה בשם הגאונים דההיא למדת חסידות ואידך לכל אדם: כתב הרמב"ם בפ"ד מהמ"א על המסוכנת אע"פ שהי' מותרת גדולי החכמים לא היו אוכלים מבהמה שממהרים ושוחטים אותה כדי שלא תמות ואע"פ שפירכסה בסוף שחיטה ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה ה"ז משובח עכ"ל והוא מבואר בגמרא פרק השוחט (חולין לז:) דהא דאמר יחזקאל נבילה וטריפה לא אכלתי היינו שלא אכל מבשר כוס כוס פירוש כוס כוס שאומרים שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא וכתבו רבינו בסוף סימן קי"ו:
א סָעִיף א מסוכנת אינה ניתרת בשחיטה משנה פ' השוחט (ריש חולין דף ל"ז) ולשון אינה ניתרת בשחיטה פירושו כאילו יצאת נשמתה בלא שחיטה והיא נבלה ולא טרפה ולפי שבגמרא נשאו ונתנו במסוכנת אם היא נבלה או טרפה על כן בא רבינו לבאר דמסקנת התלמוד שהיא נבלה וה"א התם (דף ל"ה) דקאמור רבא שאני אומר כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן אלמא דנבלה היא וכן כתב הרמב"ם פ"ד דהמ"א וז"ל אם שחטה ולא פרכסה כלל ה"ז נבלה ולוקה עליה ונפקא מינה דיכול לשחוט אחריה אמה או בנה ביום אחד דאם לא היתה נבלה אלא טרפה היה זה אסור כמ"ש בסוף סימן הקודם:
ב סָעִיף א ומ"ש שאינה יכולה לעמוד כשמעמידין אותה כתב בכל בו ע"ש הראב"ד פי' כשמעמידים אותה ע"י הכאה במקל או בגערה אבל כשמעמידין אותה בידים אין זה מוציאה מחזקת מסוכנת וכ"כ בש"ע:
ג סָעִיף א ומ"ש וכן אם היתה פשוטה והחזירתו אצלה וכו' מימרא דשמואל ריש (דף ל"ח) ופסק הרשב"א כמותו וכ"כ הר"ר ירוחם והרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבוהו וכתב ה' המגיד שם ואפשר שהם סוברים דרב פליג עליה וכתב ב"י ואני אומר דפשט דתלמודא לא משמע דפליג עליה רב עכ"ל ולפעד"נ דצריך להגיה בדברי ה"ה דרבא פליג עליה דכך נראה מדבריו דהביא תחלה דברי רבא ואח"כ דברי שמואל וכתב עלייהו ואפשר דרבא פליג עליה והיינו כמ"ש ב"י גופיה דמדקאמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה וכו' משמע דרבא לאפוקי ההיא דשמואל מהלכתא אתא ומהרש"ל בפרק השוחט סי' י"ט כתב דגם הרי"ף והרא"ש שהשמיטו הא דשמואל סמכו אהא דתנן פשטה ידה ולא החזירה אינה אלא הוצאת נפש דמשמע הא החזירה כשרה אפילו היתה כבר פשוטה משום הכי מקשינן אדשמואל מאי קמ"ל תנינא ומתרץ דאי ממתניתין ה"א דוקא דכייפה ופשטה והדר כייפה אבל פשוטה וכפפתה לא קמ"ל שמואל דמתני' אפילו פשוטה וכפפתה נמי קאמר דכשרה אלמא דפשטא דמתני' כוותיה דשמואל משמע ע"כ והכי נראה עיקר ודלא כש"ע שכתב כלשון הרמב"ם והשמיט הא דשמואל דהיתה פשוטה וכפפה דכשרה ס"ל דאסורא דלא שבקינן פסק מפורש דהרשב"א ורבינו והר' ירוחם והר"ן דמכשירין מקמי השמטה שהשמיטו הרמב"ם ולא פירש לא איסור ולא היתר וממה שלא הביאו הרי"ף והרא"ש להך דשמואל אין להכריע דבר דאיכא לפרש כמ"ש מהרש"ל כנ"ל גם מה שפסק רבינו דכשכש בזנבה כשרה אף בבהמה גסה דכך היא דעת כל פוסקים כסתם מתני' שהביאו הרי"ף וכך כתבו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש כ' מהרש"ל דכך הוא העיקר דלא כהרמב"ם דלא הכשיר כשכוש דזנב אלא בעוף דאלמא דבבהמה לא מהני כשכוש דזנב וכ"כ בש"ע דליתא:
ד סָעִיף א מיהו מ"ש רבינו דבעוף אפילו לא רפרף אלא בעינו וכ"כ הרי"ף והרמב"ם והרשב"א והר"ר ירוחם אין להקל שהרי בספרינו כתב אפי' לא רפרף אלא בגפו וכך הוא באשיר"י ועוד דבספרי רבינו נמצאים נוסחאות שכתוב בהן גפו הלכך אזלינן לחומרא ולא מכשרינן ברפרף בעינו אלא דוקא ברפרף בגפו וכך פסק מהרש"ל גם מ"ש רבינו להקל בשחט בלילה ולמחר מצא כותלי בית שחיטת הצואר מלאות דם דכשרה השיג עליו ב"י דדברי יחידים הן במשנה וחכמים פליגי עליה וכך השיג עליו מהרש"ל והכי נקטינן לאיסורא:
ה סָעִיף א ומ"ש רבינו ואכתי איכא תרי סימני בגמרא וכו' עד שהם הלכה כתב ב"י שטעם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטוה הוא לפי שהם מפרשים דרבא דקאמר הלכה כי הא מתניתא אתא לאפוקי כל הני סימנים דלא מיתנו בההיא מתני' עכ"ל ומהרש"ל לשם השיג ע"ז ומסיק דהני תרי סימני הלכה הם עי' שם וכן פסק הרשב"א והכי עיקר:
ו סָעִיף א ומ"ש וכל אלו הסימנים וכו' כתב ב"י על שם הר"ר ירוחם דלפרש"י צריך שתפשוט ידה ותחזירנה לאחר השחיטה וכו' ואע"ג דמפרש"י שלנו לא משמע כן וגם התוס' פי' דלא צריך אלא שתפרכס עם גמר שחיטה אעפ"י שלא פירכסה אחר השחיטה יש להחמיר במ"ש ה"ר ירוחם לפי' רש"י וכ"כ הרב בהגהה ש"ע ודלא כמהרש"ל דמיקל בזו:
ז סָעִיף א יש גאונים שכתבו וכו' פירש ב"י שזו מדת חסידות לגאונים וכו' כלו' הוראתם זו אינו לכל אדם אלא לצנועים ונוהגים במדת חסידות והתשובה אחרת לגאון היא לכל אדם על פי ההלכה וז"ל ספר א"ז וה"מ בבהמת ישראל אבל מסוכנת דעכו"ם אפילו אית בה כל הסימנים הללו לא מיתכשרא עד דקיימא בכרעה ממילא ואזלא ארבעה גרמידי בדקה ומלוא קומת' בגסה עד כאן לשונו:
א סָעִיף א וכיצד מסוכנת פי' לענין זה שאינה ניתרת בשחיטה:
ב סָעִיף א שאינה יכולה לעמוד כשמעמידים אותה. פי' בגערה או במקל אבל כשמעמידים אותה בידים ועומדת לא הוי סימן שהיא בריאה דאף עץ בעלמא עומד כשמעמידים אותו בידים וכ"כ הכלבו בשם הראב"ד והביאו בד"מ ובש"ע:
ג וכשכש בזנבה כשרה בין בגסה כו' פי' בבהמה גסה:
ד סָעִיף א ואפי' לא רפרף אלא בגפו ס"א בעינו וגירסות הן כמ"ש ב"י ע"ש:
ה סָעִיף א או כשכש בזנב א"ל הלא כ"ש אם רפרף בעינו אי בגפו שהוא במקום יד בבהמה סגי כ"ש כשכש בזנבו דשאני עוף דכשכש זנבו דבר קל הוא וה"א דלא הוי פרכוס קמ"ל:
ו סָעִיף א בידוע שיצא בגמר שחיטה דרך קילוח וכשרה וכתבו התוס' והרא"ש והא דלא חיישינן דלמא בתחילת שחיטה זינק משום דלא שכיח זינוק אלא בסוף. פי' זינוק קלוח כדרך שהבהמה נופחת בגרונה והדם מקלח ומזנק בכח ועיין דרישה:
ז סָעִיף א וכל אלו הסימנים צריך שתעשם בסוף השחיטה וימשוך עד לאחר השחיטה אבל אם התחיל באמצע השחיטה ונגמר בסוף השחיטה פסולה כ"כ ר' ירוחם בשם רש"י וכתב מדעת התו' והרשב"א נראה דא"צ למשוך עד לאחר שחיטה והראשון נראה עיקר עכ"ל (וכן פסק רמ"א) ומדברי רבינו שכתב אבל אם עשאה בתחילת שחיטה או באמצעיתה לא מהני משמע דס"ל כדעת התוס' דאי ס"ל דבעינן שימשך מסוף השחיטה עד לאחר שחיטה לא הו"ל לחתום ולכתוב אבל אם עשאם בתחילת שחיטה או באמצעיתה דאם ר"ל שממשיך ג"כ עד לאחר שחיטה קשה למה לא מהני הלא בכלל זה יש נמי סוף שחיטה ואחר שחיטה ואי ר"ל דאינו ממשיך עד לאחר שחיטה קשה דהל"ל נמי או בסוף שחיטה אלא שלא נמשך עד לאחר שחיטה וק"ל:
ח סָעִיף א יש מן הגאונים שכתבו שלא התירו מסוכנת כו' ז"ל ב"י כתב המ"מ בפ"ד מהמ"א בשם הרמב"ן והרשב"א ז"ל שזה שאמרו אינו אלא לחסידות ולא לכל אדם עכ"ל המ"מ ובהכי ניחא שתשובה אחרת שכתב רבינו בשם גאון אינה סותרת למ"ש בתחילה בשם גאונים דההיא למידת חסידות ואידך לכל אדם עכ"ל ב"י. ול"נ דא"כ העיקר חסר מן הספר ועוד דמידת חסידות זה כתבו הטור לקמן סימן קי"ו בשם הרמב"ם ואפי' בבהמת ישראל. לכן נראה דתשובה שנייה אינה מתרת אלא לצורך ישראל דהיינו שצריך לקנות ממנו בשר לאכול או שקנהו מן עכו"ם להרויח או כיוצא בו לצרכו בכה"ג מותר ותשובה ראשונה דמיירי בשאינו בא לשוחטה לשום צורך ישראל כ"א להנאת עכו"ם וזהו אסור וק"ל:
ט סָעִיף א מותר לשוחטה וליקח ממנו בשר ולקמן סימן קי"ו כתב שהמדקדקים מחמירים על עצמן שלא לאכלן עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א אעפ"י שמותרת גדולי החכמים לא היו אוכלין מבהמה שממהרין ושוחטים אותה כדי שלא תמות אעפ"י שפרכסה בסוף שחיטה ודבר זה אין בו איסור אלא כל הרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח וגם ע"ז קאמר בגמרא פרק השוחט דהא דאמר יחזקאל נבילה וטריפה לא אכלתי היינו שלא אכל בשר כוס כוס פי' שחוט מהר שלא תמות:
א סָעִיף א ואם בגמר שחיטה יצא ממנה דם בקילוח כשרה כן איתא בפרק השוחט (חולין ד' ל"ו) במשנה אליבא דר"א ור"ש וכתב ב"י וז"ל ואיני רואה שום טעם לרבינו שפסק כר"א ור"ש דהא חכמים פליגי עליה התם במתניתין ומסתמא הלכה כחכמים וזהו דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה שהביאו המשנה כצורתה ולא פסקו בה דבר וממילא משמע דלית הלכתא כר"א ור"ש לגבי חכמים ואי משום דר"נ דסבר פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה כו' ע"י שם דף ל"ח מייתי ראייה מר"א ור"ש אין משם ראיה דאע"ג דלית הילכתא כר"א ור"ש מייתי שפיר ראיה מינייהו לענין פרכוס אי הוי בתחילה או בסוף דבהא ליכא פלוגתא בינייהו ועוד דהא ר"נ זה דמייתי ראיה לית הילכתא כוותיה ע"ד. והנה האמת שבפסקי הרא"ש לא הביאו דין זה ומ"מ נ"ל ליישב דברי רבינו ולומר דהא דכתב אליבא דר"א ור"ש ה"ט משום דס"ל שאף חכמים מודים לו בזה אלא שסוברים דאפילו פרכוס שהוא סי' קל יותר מקילוח דם מועיל שהרי ר"ן כתב בפירושו ע"ז המשנה ואם שחט בלילה ולא ראה אם פרכסה ולמחר מצא כתלים מלאים דם כשרה דודאי פרכסה וכ"כ רש"י שם בדברי ר"נ ע"ש בד"ה שפיר ואם איתא דזינוק קל מפרכוס מנ"ל להביא ראיה מזינוק לפרכוס דלמא זינוק שהוא דבר קל עבדה אבל פרכוס שהוא חמור יותר לא עבדה וא"ל אם איתא דזינוק מועיל ל"ל להביא ראיה מזינוק לפרכוס ת"ל דבזינוק כשרה די"ל דרוצה לאשמעינן דאפילו פרכוס מועיל לכתחלה והא דאמרי חכמים עד שיפרכס דמשמע שפרכוס חמור יותר ל"ד אמרו עד אלא הואיל ורשב"ג אמר עד שתפרכס ביד וברגל אמרי אינהו נמי עד ומ"ש שם ר' אליעזר דיה אם זינקה קאי נמי אמ"ש רשב"ג לפני זה דבעי פרכוס יד ורגל וקאמר ר' אליעזר דדיה אם זינקה ולא בעינן פרכוס שניהם דיד ורגל אבל לפרכוס דחד מינייהו ס"ל דלא סגי ועליו קאי חכמים ואמרי דאפילו בפרכוס דחד מנייהו סגי וק"ל. ובלאו הכי צ"ל כן דלשון עד ל"ד שהרי אמרו או שתכשכש בזנבה וזה קאי אפי' אעוף דבגמרא מייתי ברייתא דכשכש בזנבו סגי בעוף ובעוף דבר קל לכשכש בזנבו ומאי ל' עד אלא ודאי ל' עד ל"ד כמ"ש וגם רש"י כתב דהא חזינן למחר ע"י זינוק דפרכוס באורתא משמע דזינוק חמור מפרכוס כמ"ש והא דפריך בגמרא דף ל"ח ע"א אליבא דר"נ מאי עד ולא משני כמ"ש י"ל שהמקשן היה מפרש המשנה כפשוטה שאם הכתלים מלאים דם זה סימן לזינוק ולא לפרכוס אבל רבינו סובר פירוש המשנה כמו שמפרש הר"ן וא"כ לפ"ז אף חכמים מודים שזינוק הוי סימן אלא שמוסיפין לומר שאף פרכוס הוי סימן ולכן הביאו הפוסקים המשנה ולא פסקו הלכה בזינוק דפשיטא דהלכה הוא הואיל וגם חכמים מודים בזה וגם מדברי הרא"ש בפסקיו משמע להדיא שסובר דזינוק הוי סימן שכתב בפ' השוחט וז"ל והא דמהני אם השכים ומצא כתלים מלאים דם משום דאין דרך בהמה לזנק כ"א בגמר שחיטה עכ"ל א"כ משמע להדיא שסובר שזינוק מועיל וא"ל דקאי אליבא דר"א ור"ש שהרי לא הביא דברי ר"א ור"ש דנימא דקאי אליבייהו אלא כתב סתמא דין זה דמשמע שהוא אליבא דהלכתא כנ"ל ליישב דברי רבינו:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.