א הנוטל שכר לראות הבכור אין שוחטין אותו על פיו אא"כ הוא מומח' ואדם מוחזק וידוע לכל בכשר והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת ואם הוא פועל ומתבטל ממלאכתו כדי לראותו נותן לו שכרו כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה וכמה הוא רוצה ליקח כדי לישב בטל כך יתן לו וצריך שיתנו לו שכרו בין אם יהיה לו המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע והרמב"ם כתב ולא יתנו לו שכר על בהמה זו אלא פעם אחת ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה כדי שלא יבא לידי חשד אין החכם רואה בכור לעצמו אפי' הוא חכם ומומחה אין רואין מומין ביו"ט אבל אם ראהו מערב יו"ט יכול לחקור עליו ביו"ט היאך נפל בו המום:
א סָעִיף א הנוטל שכר לראות הבכור אין שוחטין אותו על פיו אלא א"כ היה מומחה וכו' משנה בפ' עד כמה (בכורות כח:) הנוטל שכרו להיות רואה בכור אין שוחטין על פיו אלא א"כ היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד' איסרות לבהמה דקה וו' לגסה בין תם בין בעל מום ותנן תו התם (כט.) הנוטל שכרו לדון דיניו בטילים וכו' ונותן לו שכרו כפועל בטל ומפרש בגמ' דנותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ומשמע לרבינו דהאי דקתני נותן לו שכרו כפועל קאי גם לרואה בכורות דקתני רישא אבל הרמב"ם לא כתב בהלכות בכורות דנותן לו שכרו כפועל משמע דס"ל דהא דקתני נותן לו שכרו כפועל לא קאי לרואה בכורות ובמאי דתנן אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה וכו' פירש"י אין שוחטין דדילמא משום אגרא קא שרי אא"כ היה מומחה כאילא דחסיד הוא ולא נחשד בכך ומשמע לרבינו שכל שאינו נוטל יתר על שכר בטלתו ממלאכתו מותר אף ע"פ שלא קצבו לו ב"ד שכרו ויש לדקדק בדבריו שכתב והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת וחזר וכתב ואם הוא פועל ומבטל ממלאכתו וכו' שנראה מדבריו דתרי מילי נינהו ולכאורה משמע דהיינו הא ואיפשר דאפילו אדם שאין לו שום מלאכה נותנין לו שום שכר כשרוצים להטריחו בשום דבר ומי שיש לו מלאכה ומבטלים אותו ממנה להטריחו בשום דבר פשיטא שנותנין לו שכר יותר ממה שנותנין לאותו שאין לו שום מלאכה וברישא מיירי שאין נותנין לו שכר יותר ממה שראוי ליתן לאדם שאין לו שום מלאכה ובסיפא מיירי ליתן לו שכר כמו שנותנים לאדם שיש לו מלאכה ומבטלין אותו ממנה והדין הראשון למד מההוא דאילא ביבנה והדין השני למד מההוא דתנן נותן שכרו כפועל וכמו שכתבתי אבל הרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות בכורות הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו ופסקו לו שכר על הראיה והבקור נראה שהוא ז"ל סובר שצריך שיפסקו לו ב"ד שכרו אבל אם לא פסקו לו לא יטול אפי' אינו יותר מכדי מלאכתו:
ב סָעִיף א ומ"ש וצריך שיתנו לו שכרו בין אם יהיה לו המום קבוע ויתירנו בין אם לא יהיה קבוע זהו פי' מה ששנינו בין תם בין בעל מום:
ג סָעִיף א ומ"ש רבינו בשם הרמב"ם הוא בפ"ג מהלכות בכורות ואיני יודע למה כתבו בשמו דהא לאו דידיה הוא דגמ' ערוכה הוא דדייק אהא דתנן בין תם ובין בעל מום בשלמא בעל מום משום דקא שרי ליה אלא בתם אמאי דא"כ אתי למיחשדיה ואמרי האי בעל מום תם הוא והאי דקא שרי ליה משום אגריה א"ה תם נמי אמרי בעל מום הוא והאי דלא קא שרי ליה סבר כי היכי דלישקול אגריה זימנא אחריתי חד זימנא תקינו רבנן תרי זימני לא תקינו ליה רבנן:
ד סָעִיף א אין החכם רואה בכור לעצמו אפי' הוא חכם ומומחה משנה בפ"ב דנגעים כל הבכורות אדם רואה חוץ מבכורות עצמו:
ה סָעִיף א אין רואין מומין בי"ט אבל אם ראהו מערב יו"ט יכול לחקור עליו בי"ט וכו' בפרק אין צדין (כ.) וכבר נתבאר בהלכות י"ט סימן תצ"ח:
א סָעִיף א הנוטל שכר וכו' משנה פרק עד כמה (סוף בכורות דף כ"ח) הבועל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה וכו' וקשה הא פשיטא דצריך שיהא מומחה אפי' היה חסיד ואינו נוטל שכר ונשחט על פיו תנן התם ה"ז יקבר וישלם מביתו וכדכתב בסימן ש"י וא"כ כמה ליה למתני הכא בנוטל שכר דצריך להיות מומחה ונראה דאתא לאורויי דצריך שיהא מומחה שאין כמותו בעירו וכאילא ביבנה אבל אם יש חכם כמותו בעירו שאינו נוטל שכר אפי' אינו חסיד כמוהו אין שוחטין על פיו של זה החכם שנוטל שכר כיון שגם זה שאינו נוטל שכר הוא מומחה כמוהו לראות בכורות אבל אם זה שנוטל שכר הוא חכם גדול שאין כמותו בעירו הוא קודם למומחים אחרים אע"פ שאינן נוטלין שכר ולמדתי לפרש כך מדברי הרמב"ם שכתב וז"ל הנוטל שכרו להיות רואה בכורות אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה גדול וידעו בו חכמים שאין כמותו וכו' עכ"ל ונראה דדייק הרמב"ם לפרש כך מכח הקושי' שהקשיתי ועוד מדהוצרך התנא לשנות כאילא ביבנה משמע דומיא דאילא ביבנה שלא היה גדול כמוהו ביבנה אבל מדברי רבינו דלא תנא כאילא ביבנה אלא לאורויי דצריך שיהא אדם מוחזק וידוע לכל בני עירו בכשר כאילא ביבנה והא דתנא אא"כ היה מומחה כדי נקטה אבל העיקר כדפרישית וכדמשמע מדברי הרמב"ם והביא בש"ע לשונו והכי נקטינן:
ב סָעִיף א ומ"ש והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ואם הוא פועל וכו' פי' אם אינו פועל אלא מחייתו ע"י משא ומתן דסחורות או סרסרות וכיוצא בזה שאין הריוח קבוע בכל יום אלא לפי ההזדמן והזמן והמקום אסור לו ליטול שכר אלא א"כ שיהיה שכר בטלתו ניכרת כגון שידוע שבאותו השעה שרואה הבכור היה יכול להרויח בסחורה או בסרסרות אבל אם אינו ידוע שהיה יכול להרויח אסור לו ליטול שכר אבל בפועל כיון שיש לו מלאכה ידוע בכל שעה ומתבטל ממלאכתו נותן לו שכרו כפועל בטל פי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה וכמו שנתבאר לעיל בסימן קע"ז ובמ"ש לשם בס"ד: כתב ב"י דמדברי רבינו משמע שכל שאינו נוטל יתר על שכר בטילתו ממלאכתו מותר אע"פ שלא קצבו לו ב"ד שכרו אבל מדברי הרמב"ם שכתב ופסקו לו שכר על הראייה והביקור נראה שסובר שצריך שיפסקו לו ב"ד שכרו אבל אם לא פסקו לו לא יטול אפילו אינו יתר מכדי מלאכתו עכ"ל ובש"ע כתב כדברי הרמב"ם ולשונו והכי משמע מדתנן כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה ושש לגסה בין תם בין בעל מום אלמא דבעינן שיפסקו לו בית דין דבר קצוב דהשתא ליכא חשדא כלל. ומ"ש וצריך שיתנו לו שכרו בין אם יהיה לו המום קבוע וכו' משנה הבאתי בסמוך:
ג סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם ולא יתנו לו שכר על בהמה אלא פעם אחת וכולי כתב בית יוסף וז"ל ואיני יודע למה כתבו בשמו דהא לאו דידיה הוא דגמרא ערוכה הוא וכו' אבל לפי מ"ש התוס' לשם אפשר ליישב וז"ל התוס' תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וא"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי לינצל מטורח של פעם שנייה עד כאן לשונו והשתא נראה דלהכי הביא רבינו דברי הרמב"ם דמדבריו מבואר דהסכים לשינויא בתרא דתוספתא דחייבוהו לראות טעם אחרת שהרי כתב ולא יתנו לו שכר אלא פעם אחת וכו' ורואה אותה לעולם כל זמן שמביאין אותה אלמא דחייב לראות אותה לעולם וכו':
א סָעִיף א כתב הר"ש ספ"ב דנגעים אע"ג דאדם נאמן על עצמו בכל איסור והיתר כדאמרינן ריש פ' הדר (כג.) דצורבא מרבנן חזי לנפשיה וכן פ"ב דנדה (כ.) ילתא אייתא דמא לקמיה דרבה בר בר חנה ולא לקמיה דרב נחמן בעלה כדי שלא תתגנה על בעלה ולא משום איסור דחזי לנפשיה יש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא להיכא דלא איתחזק איסורא עכ"ל:
א סָעִיף א אין שוחטין אותו על פיו דדילמא משום אגרא קשרי ואע"ג שנותנין לו שכר אפי' במום שאינו קבוע כמ"ש בסמוך מ"מ אתי להתיר המום כדי שיקפצו הכהנים אחרים עליו ויתנו לו בכוריהם לראות. ובלאה"נ לא קשיא מידי דהא רבי' הביא בסמוך דברי הרמב"ם דס"ל דבחד שכר צריך לראות לעולם וא"כ איכא למחשדיה דאומר שהוא בעל מום כדי שלא יצטרך לראותו עוד וק"ל:
ב סָעִיף א אלא א"כ הוא מומחה ואדם כו' מומחה ר"ל מנוסה וכן בא"ח סימן ש"א בהלכות שבת לענין קמיע מומחה מוכח בהדיא שמומחה פירוש מנוסה ור"ל שהוא מנוסה ומוחזק לכל שהוא אדם כשר ומומחה ואדם מוחזק כו' הוא הכל ענין אחד וכן מוכח מלשון הגמרא שאמרה ז"ל אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה ופירש"י היה מומחה כאילא דחסיד הוא ולא נחשד בכך ובזה מיושב דל"ת מה ענין מומחה לכאן לענין נטילת שכר ולהנצל מהחשד וק"ל.
ג סָעִיף א והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת כו' נראה דה"פ דמתחילה אמר הנוטל שכר אין שוחטין כו' והוא מכח תרתי חדא שהוא איסור מצד עצמו ליטול שכר לעשות מצוה כמ"ש ראה למדתי אתכם כו' מה אני בחנם כו' והשני שבני אדם יחשדוהו. ולסלק הראשון צריך שיהיה בטילתו ניכרת ור"ל שודאי לו שמבטל שכרו שהיה ראוי לו לקבל בשעה זו לאפוקי אם יאמר שמא יזדמן לי ריוח בשעה זו וכמבואר בח"מ סימן ט'. ובזה עדיין לא נסתלק החשד מהבריות שלא ידעו הכל משכר בטילתו. וע"ז אמר שצריך להיות מוחזק בכשרות שאז ודאי לא יחשדוהו. ושיש הני תרתי אזי מותר ליקח כל שכר בטילתו והיינו דוקא כשמתנה מתחילה ואומר איני רוצה לבטל שכר אלא תנו לי כל שכרי או איש אחר שיתעסק במלאכתו באופן שיגיע לידי כל שכרי דמאחר שמתנה כן צריך ליתן לו שכרו כמבואר בח"מ בסימן רס"ה וממנו נמי איירי מ"ש רבינו שם בסימן ט' בשכר דין וכמ"ש שם ע"ש אבל אם אינו מתנה כלום והוא פועל אזי אין נותנין לו כל שכר מלאכתו אלא כפועל שרוצה לישב בטל. והא דכתב כאן ורוצה לישב בטל ובח"מ סימן רס"ה גבי משיב אבידה פי' כמה רוצה ליקח לבעל ממלאכתו ויתעסק במלאכה זו היינו משום דשם בהשבת האבידה היא ג"כ טירחא משא"כ ראיית מום דבכור דאינו טרחא לו. ומש"ר לעיל בסי' קע"ז בדין רבית שאומדין לו כאדם בטל כמה רוצה ליקח לעסוק בזו היינו משום דשם גם מבלעדו מתעסק בחצי שלו אלא משום צד ריבית אסרוהו להתעסק גם בשל הנותן לכך אמרו שסגי לו בזה שיאמדנוהו כאדם בטל ושם מותר לקבל שכר דהרי אינו עושה מצוה משא"כ בדין ובראיית בכור ובהשבת אבידה אם היה בטל היה אסור ליקח שכר על שכר עשיית המצוה דמה אני בחנם אמרו וק"ל. גם י"ל כל שמקבל שכר על דבר שאינו טרחא לו כקרנא שקיבל שכר על שהיה מריח בחבית לידע איזה יחמץ אזי מסתמא אינו רוצה לבטל ולהניח משכורתו כלום משא"כ כשהוא פועל ר"ל שאין לו שכר אם לא אחר הטירחא בזה אמרו דמסתמא אין נותנין לו כל שכר בטילתו אלא אומדין כו' והשתא א"ש שסתם רבינו כאן שסתימתו כפירושו. ויש מחלקין דמש"ה אין נותנין לו כאן שכר כאילו היה יושב בטל וגם שכר על מה שרואה דלפעמים יעלה לו השכר בזה יותר מכדי פעולתו ויש חשד משא"כ בהשבת אבידה דהאבידה שישיב הוא דבר גדול וניחא לבעל אבידה ליתן כ"כ כדי שיחזיר לאבידתו ועיין בדרישה מ"ש עוד והארכתי בזה:
ד סָעִיף א ורואה אותה לעולם כו' כדי שלא יבא לידי חשד שלא יאמרו בעל מום הוא ומאי דקאמר תם כדי ליטול שכרו פעם אחרת גמרא. ותימה למה כתבה בשם הרמב"ם ב"י ועד"ר דלק"מ:
ה סָעִיף א (אין החכם רואה לעצמו כתב הר"ש ס"פ ב' דנגעים אע"ג דאדם נאמן על של עצמו בכל איסור והיתר יש לחלק בין היכא דאיתחזק איסורא להיכא דלא איתחזק איסורא ע"ש עכ"ה):
ו סָעִיף א אין רואין מומין בי"ט כו' עיין בא"ח בהל' י"ט סימן תצ"ח ושם נתבאר:
א סָעִיף א והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ואם הוא פועל כו' ז"ל ב"י שנראה מדברי רבינו דתרי מילי נינהו ולכאורה משמע דהיינו הא ואפשר דאפילו אדם שאין לו שום מלאכה נותנין לו שום שכר כשרוצה להטריחו בשום דבר ומי שיש לו מלאכה ומבטיל אותו ממנה להטריחו בשום דבר פשיטא שנותנין לו יותר ממה שנותנין לאותו שאין לו שום מלאכה וברישא מיירי שאין נותנין לו שכר יותר ממה שראוי ליתן לאדם שאין לו שום מלאכה ובסיפא מיירי ליתן לו שכר כמו שנותנין לאדם שיש לו מלאכה ומבטלין אותו ממנה עכ"ל. וקשה לי על פירושו שלשון שיהיה שכר בטלתו ניכרת לא משמע הכי שהלשון משמע שיש לו מלאכה וצריך ליבטל ממנה כמ"ש בח"מ סימן ט' ועוד שבשום מקום של דין שכר בטילה שנזכרים בהרבה מקומות בדברי רבינו כמו שאכתוב לא נזכר שיתן לו שכר טרחא אף אם אין לו שום מלאכה שבטל ממנה ואף שב"י מביא ראיה מגמרא שמשמע מינה הני ב' דינים מ"מ אינו מוכח משם מידי דאיכא למימר מ"ש שם שנתנו לאילא ד' איסרין אפשר ששכר בטלתו ממלאכתו כך היה ולפ"ז היה נראה לגרוס דאם הוא פועל כו' במקום ואם כו' אבל מלישנא דרבינו משמע דתרי מילי נינהו לכן נראה שמש"ר והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת כו' שפי' כעין שכתב בח"מ סימן ט' גבי דין (דהני תרי דינים דבכור ודין בהדדי מתני' שם במשנה ובודאי דין אחד להן) ז"ל ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו מותר בד"א שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטילתו כגון שיש לו מלאכה לעשותה בשעה שיש לו לדון ואומר לבעלי הדין תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה כו ומ"ש אחר כך ואם הוא פועל ומתבטל ממלאכתו כו' הוא ענין אחר שמ"ש והוא שיהיה שכר בטלתו ניכרת ר"ל שצריך ליתן לו שכר של כל אותה מלאכה כמ"ש בח"מ תנו לי מי שיעשה מלאכתי במקומי כו' ולכן צריך שיהיה אדם מוחזק בכשרות הואיל שנותנין לו שכר של כל אותה מלאכה שבטל ממנה שייך חשד שיותר נוח לאדם שיקח ד' דינרים שיעשה מלאכה קלה כגון לראות בכור ממה שיעשה מלאכה כבידה בד' דינרים אבל אם אין נותנין לו שכר של כל אותה מלאכה אלא שכר כמה הוא רוצה ליקח כדי לישב בטל לא שייך חשד דהא לא נתן לו כלום מחמת ראיית בכור ואו א"צ שיהא אדם מוחזק בכשרות וק"ל. אבל גם לפי מ"ש קשה למה שינה רבינו הלשון למה לא כתב ב' הדינין בפועל דאם הוא אדם מוחזק בכשרות נותן לו כל שכרו ואם אינו מוחזק נותן לו כפועל בטל ושמא י"ל דנקט בסיפא פועל דאז בקל נוכל לשער שכר בטלתו דפועל יש לו קצבה כמה נותנין לו אבל אם נותן לו כל שכרו נקט אפילו אם עוסק במלאכתו ואומר תן לי מי שיעשה מלאכתי במקומי כמ"ש בח"מ בסי' ט' וק"ל. וצ"ע בד' מקומות שמדברים בדין פועל בטל מפרש בכל אחד פירוש מיוחד דלעיל בסימן קע"ז בנותן לו עיסקא למחצית שכר פי' רואין אדם בטל שאין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק. וכאן פי' כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה כמה הוא רוצה ליקח ולישב בטל כך יתן לו וכך פירשו התוס' ג"כ ההיא דעיסקא דלעיל אבל רבינו לא מפרש כן: ובח"מ סימן רס"ד פי' כמה אדם רוצה ליקח לבטל ממלאכתו ולעשות מלאכה זו דהשבת אבידה ובח"ה סימן ט' כתב גבי דין ז"ל אם הוא כועל אומר תנו לי שכר פעולה כו' כמ"ש לעיל ומיהו י"ל כמ"ש הרא"ש בפ' איזהו נשך דף קמ"ו ע"א דכתב אפירוש פועל בטל הנ"ל דהיינו דלא כפירש"י ז"ל ואע"ג דלעיל גבי משיב אבידה פרישנא כפירש"י הכל לפי הענין התם דדין הוא דיהיב לו שכרו משלם אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שנותן לו לא מיחזי כריבית עכ"ל. וכעין זה כתבו שם התוס' ד' ס"ח ע"א ש"מ די"ל כפועל בטל הכל לפי הענין ובכאן ובח"מ סימן ט' ובסימן רס"ד בשלשתן נותן לו שכרו משלם רק הואיל שיש חשד בראיית הבכור אם אינו מוחזק בכשרות צריך שלא יתנו לו שכרו אשלם אבל גבי דין לא שייך חשד שא"א ששני בעלי הדינים שיזכו שניהם בדין ומכ"ש בהשבת אבידה לא שייך חשד כלל וק"ל. ולפ"ז צ"ל דס"ל דמ"ש שם במשנה דנותן לו כפועל בטל לא קאי אדן דין כ"א אראיית בכור המוקדם שם במשנה ע"ש והוא דוחק וגם הוא היפך סברת הרמב"ם דס"ל דלא קאי אראיית בכור כ"א אאינך בבות דאותה משנה וכמ"ש הב"י ועוד קשה דא"כ גם בעדות כשלוקח משניהן בשוה דאז ליכא חשד הוא נוטל כל שכרו והרא"ש שם בס"פ עד כמה כתב אמ"ש שם דנותן לו כפועל בטל מסיק וכתב ז"ל ועתה אינו מקבל שום שכר על העדות עכ"ל. ש"מ דס"ל דגם אעדות אסור ליקח שכר אע"ג דליכא חשד. לכן נלע"ד דרבינו מחלק בין פועל דעושה מלאכה כל היום דבו דוקא שייך לומר דאומדן דעתו דניחא ליה ליקח פחות משכר מלאכתו ולישב בטל כדי להיות נוח לנפשו ממלאכה שעשה ולהיות זהיר וזריז למלאכתו שיהיה עוד לפניו לעשות משא"כ בשאר בעלי בתים העוסקים במלאכתן בשעה ידוע ביום ומהן מפרנסין נפשם אין אומדן דעת שניחא להו לבטל וליקח בפחות. וזהו תרי בבות שכתבן רבינו כאן והארכתי בק"ש בח"מ סימן ט' ע"ש. והיותר נראה דרבינו תרתי קאמר בדרך זה שאכתוב. והוא שמבואר במשנה פא"מ סוף דף ל' דהעוסק במלאכה ובטל ממנה ומשיב האבידה אם התנה תחילה ליתן לו כל שכר בטילת מלאכתו צריך ליתן לו כולו ואם לא התנה עכ"פ צריך ליתן לו כפועל בטל וע"ש ברא"ש דף קל"ד ע"ד ובריש דף קל"ה שהאריך בזה וגם רבינו כתבו בח"מ סימן רס"ה. וכבר הושוו התוס' שני הדינים הללו ר"ל השבת אבידה ובדיקת מומי בכור להדדי כמבואר בדבריהן בתוס' פא"נ דף ס"ח ע"א בסוף ד"ה ונותן לו שכרו כו' ע"ש וכן הוא דעת רבינו והרא"ש וע"ד שאכתוב והנה מ"ש תחילה הנוטל שכר כו' עד והוא שיהיה שכר בטילתו ניכרת ר"ל אף שהתנה תחילה שאינו רוצה לבטל מלאכתו לראות הבכור אא"כ יתנו לו כל שכר בטילתו אפ"ה אסור אא"כ צריך להיות מומחה ושכר בטילתו ניכרת ובששכר בטילתו ניכרת אז מותר ליטול כל שכר בטילתו והיינו דוקא כשהתנה תחילה. ומ"מ צריך להיות ג"כ מומחה מפני החשד. ואח"כ מדבר בשלא התנה והיה פועל וביטל מלאכתו ובדק מומי בכור אז אין נותנין לו מסתמא כיון שלא התנה אלא כפי אומד שנותנין לפועל שבטל ממלאכתו. ובזה יתיישב נמי מ"ש רבינו בח"מ סימן ט' דנותן לו כל שכרו היינו בשמתנה דוקא ודו"ק. ועיין לעיל סימן קע"ו ששם כתבתי יישוב לדברי רבינו והרא"ש למה בהשבת אבידה אומדין מסתמא כמה רצה לבטל מלאכתו הכבידה ולעסוק בזו הקלה וכאן גבי בכור אין נותנין כפי מה שירצה לבטל ולבדוק המום אלא כפועל בטל לגמרי וחלקתי שם בהשבה יש טרחא שייך גבה אומד לבטל ממלאכתו ולטרוח בהשבה משא"כ בראיית מומין שאין בה טורח כ"כ אבל מלשון התוס' הנ"ל דפא"נ משמע דשוים לגמרי אם לא שמ"ש שם שגם ההיא דפ' עד כמה י"ל כפירש"י אינו ר"ל לגמרי אלא בסגנון פירש"י דהאומד הוא על מלאכה שעברה ולאפוקי ההיא דפא"נ דמפרשינן כפועל בטל דר"ל דאומדין המלאכה עסק שמקבל כמה נותנין שכר בטרחתה וכאילו היה בטל ממלאכתו הראשונה לגמרי. וזהו דוקא לפי' מ"ו שפי' בדרך זה פי' התוס' דלשם פא"נ ולאפוקי מפי' ב"י והארכתי שם בסימן קע"ז מזה ע"ש: ויש לדקדק אמ"ש רבינו אין שוחטין על פיו אא"כ הוא מומחה ואדם מוחזק ידוע לכל בכשר אן. שרש"י פי' כן במשנה דקתני שם אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה כאילא ביבנא שהתירו לו חכמים להיות נוטל ד' איסרין לבהמה דקה וששה לגסה כו' ופירש"י כאילא הדר ביבנה דחסיד היה ולא היה נחשד דמשום אגרא קשרי עכ"ל אבל לשון האשר"י לא משמע כן שכתב שם אהא דתני הנוטל שכר לדון דיניו בטלין ז"ל והא דאמרינן שני דייני גזירות היו נוטלין שכרן מתרומת הלישכה ומוכח התם דבלא אגרא בטילה דמוכח שרי שאני התם דכל עסקיהן היו ע"ז ולא היו יכולין לעסוק בשום מלאכה וא"א למות ברעב והיו צריכים ליטול כדי שכר פרנסתם. וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה עכ"ל הרא"ש. מל' זה משמע לי דפי' מ"ש במשנה אא"כ היה מומחה כאילא כיבנה דר"ל מומחה איש מנוסה ובקי ממונה ומיוחד לוה וכל עסקיו היה בזה וע"ד שפי' וכתב רבינו בח"מ סימן ג' ז"ל וכתב רב שרירא גאון יחיד מומחה היינו דחשיב כרב נחמן בדורו ובקי במשנה ותלמוד ובקי נמי בשיקול הדעת ומעיין בדינין בכמה שנין ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא חזי ביה טעות כגון האי הוה מומחה לרבים עכ"ל. והא דאיצטריך שם כולי האי היינו משום דקאי שם לפרש איזהו מומחה לרבים וכמו שסיים בלשונו משא"כ בסתם מומחה דפירושו מנוסה לדבר זה לבלתי יכשל בו וגם נכלל בו שהוא ממונה ועוסק בדבר זה תדיר אבל שיהא חסיד וכשר אינו מוכח מל' מומחה ולהרא"ש אף אם הוא כשר מ"מ אם אין עסקי תמיד בו אסור ליקח שכר אא"כ שכר בטילה הידועה. מיהו י"ל דלק"מ דהרי גם רבינו לא התיר לו ליקח שכר כ"א שכר בטילתו והא דכתב אדם כשר לאו מטעם מומחה הנזכר במשנה הוא דאותו מומחה נוטל שכר אפי' אין לו מלאכה שבטל ממנה וכמ"ש הרא"ש וראייה משני דייני גזירות אלא אע"פ שבטל ממלאכתו בעינן עכ"פ ג"כ שיהיה כשר משום חשד ודו"ק:
ב סָעִיף א ורואה אותה לעולם כו' ותימה למה כתבה בשם הרמב"ם (דהא לאו דידיה היא דהא גמרא ערוכה הוא עכ"ה) ב"י ואני תמה על תמיהתו איך לא עיין שם בתוספות הלא שם תשובתו בצידו דשם בגמרא פרק עד כמה ריש (בכורות דף כ"ט) כתבו התוס' ז"ל תרי זימני לא תקינו ליה רבנן וא"ת אכתי אמרינן האי תם הוא והא דשרי ליה לפי שאינו רוצה לטרוח פעם אחרת וי"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת אלא דאם ראוהו דאין ליטול עליו שכר ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האיסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה עכ"ל התוס' ע"ש הרי לפנינו שאינו מוכח מהגמרא כלום דצריך לראותו בכל פעם דהא התוס' כתבו בשינויא קמא דא"צ לראותו זימנא אחריתי אם ירצה וגם בשינויא בתרא דתוס' לא כתבו אלא בלשון ועוד כאילו אמר אף את"ל דצריך אבל לא החליטו דבריהן דצריך לראות זימני אחריתי לכך מייתי דברי הרמב"ם דכתב דחייב לראותו לעולם וק"ל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.