א אבל חייב בכפיית המטה פי' מטות עץ הסרוגה בחבלים שיהפוך ראשו למטה ורגליה למעלה ותניא אפילו נתנו ע"ג ספסלים או ע"ג אבנים שהיא גבוהה הרבה מן הארץ ונתן עליה ג' או ד' מצעות יצא רק שיהיו רגליה זקופות למעלה ואין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר אם ישן ע"ג הארץ או ע"ג המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה הלכך אם מצטער עצמו וישן ע"ג קרקע או על חבלי המטה והיא זקופה לא יצא אבל אם הפכה וישן ע"ג קרקע יצא אע"פ שאינו ישן עליה והרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן ע"ג מטה כפויה וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע וכן המנחמין יושבין עמו ע"ג קרקע דא"ר יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע"ג המטה אלא על גבי הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ ואמר רב יהודה אמר שמואל מנין למנחמין שאין רשאים לישב ע"ג מטה דכתיב וישבו אתו לארץ ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית ופי' הראב"ד כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו אבל אם יש לו אכסנאין אינן כופין אע"פ שהמטות שלו כיון שאינו ישן עליהם אלא מיוחדין לאכסנאין והרמב"ן כתב אם יש הרבה מטות מיוחדין לאכסנאין צריך לכפות כולן ואם באין אכסנאין זוקף להם הצורך להם יוצאין חוזר וכופן וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לסברת הראב"ד היו לו י' מטות בי' מקומות וישן על כולן פעמים כאן ופעמים כאן כופה כולן אע"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו דתניא היו לו ה' בתים בזמן שמשתמש בכולן כופה כולן ואם לאו אינה כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד חמשה אחין ומת אחד מהן וכולן שוכבין בבתיהם כולן כופין אע"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת שם שאין מיתת המת גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא ותניא ד' אחין שהיו אוכלין אצל אביהם ומת אביהם בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בבית כופה בביתו ואם לאו כופה בבית שמשתמש בו בלבד הדר עם חבירו באכסניא אם לבו גס בו כופה ואם לאו אינו כופה הדר בפונדק אינו כופה שמא יאמרו חרש הוא פי' פונדק רבים נכנסין בו ואם יראוהו כופה יאמרו עליו שהוא מכשף וכתב א"א הרא"ש ז"ל ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאינן נוהגין בכפיית המטה לפי שדרין בין הנכרים וכל היום נכרים נכנסים ויוצאים בבתים וי"א הטעם לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהם בולטין כעין שלנו והיה ניכרם בהן הכפייה אבל מטות שלנו שראשיהם בולטין אינו ניכר בהם הכפייה לא שייך בהם כפייה מטה המיוחדת לכלים אינה צריכה כפייה דרגש והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה אינה צריכה כפייה אלא מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ מטה שנקליטיה יוצאים פי' שעצים זקופין לצד ראשה שאי אפשר לכפותה זוקפה על צידו ודיו וכשמברין את האבל מי שלבו גס בו מברהו על מטות כפויות ושאין לבו גס בו מברהו על מטות זקופות ולמעלה בדין ההבראה פירשתיו:
א סָעִיף א אבל חייב בכפיית המטה בפרק אלו מגלחין (מועד קטן טו:):
ב סָעִיף א ומ"ש ותניא אפילו נתנה ע"ג ספסלים וכו' באבל רבתי [פי"א] וכתבה הרמב"ן בת"ה:
ג סָעִיף א ומ"ש ואין טעם הכפייה כדי שיצטער וכו' אלא טעמא כדתני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכו' בפ' אלו מגלחין אהא דת"ר [שם כא.] היה ישן ע"ג המטה ע"ג כסא ע"ג אודני פי' כיסוי הבור גדול מכולן ע"ג קרקע לא יצא י"ח א"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כתב הרא"ש אבל אם כפה מטותיו וישן על גבי קרקע יצא י"ח שאין החובה לישן על המטה כפויה אלא כפיית המטה היא החובה כדאמרי' לעיל תני בר קפרא דמות דיוקני נתתי בכם וכולי ואם הפך מטתו וישן ע"ג קרקע כ"ש דמילתא יתירתא הוא דעבד והא דקתני ברישא היה ישן ע"ג המטה פי' שלא הציע על המטה כר וכסת ולא מפץ ומחצלת אלא ישן ע"ג החבלים ויתכוין לצער עצמו דומיא דאחריני והיה סבור שזה היה עומד במקום הכפייה וקמ"ל דלא יצא י"ח ולא יצא ידי מצות כפייה עכ"ל וכן דעת הרמב"ן ז"ל בת"ה והביא ראיה מהירוש': ב"ה וכ"נ שהוא דעת הריב"ש בתשובה:
ד סָעִיף א ומ"ש בשם הרמב"ם ז"ל שלא יצא עד שישן על גבי מטה כפויה בפ"ד האבל ביום ראשון בלבד אסור להניח תפילין ולאכול משלו וחייב לישב על מטה כפויה ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו ולישב ע"ג מפץ או קרקע ומניח תפילין וטעמו משום דמשמע ליה דברייתא בשכפה מטתו ובא לישן על גבי קרקע הוא וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה כיון שאינו שוכב עליה ומ"מ איני יודע מנין לו לחלק לעניין כפיית המטה בין יום א' לשאר ימים והראב"ד כתב על מ"ש וחייב לישב על מטה כפויה לא ראיתי שורש לזה ולענין הלכה כיון שהראב"ד והרמב"ן והרא"ש מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן וכ"ש שהם מקילין והלכה כדברי המיקל באבל
ה סָעִיף א ומ"ש וה"מ בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע וכן המנחמים יושבים עמו ע"ג קרקע דא"ר יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב ע"ג המטה וכו' כ"כ הרמב"ן בת"ה:
ו סָעִיף א ומ"ש ולא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בבית ברייתא פ' אלו מגלחין (מועד קטן כז.):
ז סָעִיף א ומ"ש ופי' הראב"ד כגון מטות אשתו ובניו וכו' והרמב"ן כתב אם יש הרבה מטות מיוחדים לאכסנאים צריך לכפות כולם וכו' בת"ה:
ח סָעִיף א ומ"ש וא"א ז"ל הסכים לסברת הראב"ד ז"ל בפרק אלו מגלחין:
ט סָעִיף א היו לו י' מטות בי' מקומות וכו' עד אם לבו גס בו כופה ואם לאו אינו כופה הכל לשון הרא"ש בפרק אלו מגלחין והברייתות הללו הם באבל רבתי [פי"א] ומ"ש הדר בפונדק אינה כופה וכו' ירושלמי כתבו הרא"ש בפרק אלו מגלחין:
י סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש ועל זה אנו סומכים באשכנז וצרפת שאין נוהגים בכפיית המטה וכו' עד לא שייך בהם כפייה בפרק אלו מגלחין וגם סמ"ג כתב דמטעם זה לא נהגו באלו המלכיות בכפיית המטה: ב"ה כתב הריב"ש סימן ס"ט המטה שלהם שהיתה עשויה מד' קרשים או מד' בריחים ומסריגים אותם בחבלים ועליהם מציעים הכרים והכסתות ובד' קרנותיה היו ד' רגלים ועולים למעלה מעט משפת המטה וההכפייה היא שהופך המטה למטה על פניה והרגלים למעלה ועל צד האחר מן החבלים מציעים הכרים והכסתות ולפעמים עושים ב' נקליטים יוצאים אחד בראשה ואחד לצד מרגלותיה כדי לפרוס עליהם הדין או כילה ומטה כזו א"א לכפותה ולזה אמר מטה שנקליטיה יוצאים זוקפה ודיו כלומר זוקפה על צדה ודיו והמטה שהיו נוהגים בארצינו לא היו עושות כמטה שלהם וא"א לכפותה עכ"ל: וכתב רבינו ירוחם ראיתי בכל המקומות שמהפכים את הכר או הכסת רמז לזה ואע"פ שלא דברו חכמים אלא במטה של עץ ושל חבלים: ב"ה וכתב הריב"ש שכך היו נוהגים בארצו להפוך הכרים והכסתות: וגם התוספות כתבו בסוף מ"ק (שם) גבי כפיית המטה צ"ל דמכאן סמכו שלא לישב ע"ג כסא וספסל אע"פ שאין ראיה גמורה דשאני מטה הואיל וצריך כפייה ולא מצינו כפייה בכסא וספסל עכ"ל:
יא סָעִיף א ומ"ש מטה המיוחדת לכלים אינה צריכה כפייה:
יב סָעִיף א דרגש והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים וכו' עד סוף הסימן הכל מבואר בפרק אלו מגלחין (שם):
א סָעִיף א אבל חייב בכפיית המטה וכו' בפרק אלו מגלחין (מועד קטן דף ט"ו):
ב סָעִיף א ואין טעם הכפייה וכו' אלא טעמא כדתני בר קפרא וכו' שם:
ג סָעִיף א ומ"ש שהרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן ע"ג מטה כפוייה בסוף פ"ד דאבל כתב כך והשיג עליו הראב"ד ואמר לא ראיתי שורש לזה עכ"ל ונראה ברור שהרמב"ם כ"כ ע"פ הירושלמי דה"א התם ר"פ מי שמתו מניין לכפיית המטה רבי קרוספא בשם רבי יוחנן וישבו אתו לארץ על הארץ אין כתיב כאן אלא וישבו אתו לארץ דבר שהוא סמוך לארץ מכאן שהיו ישנין על גבי מטות כפויות בר קפרא אמר איקונין אחת טובה היה לי בתוך ביתך וגרמתני לכופפה אף אתה כפה מטתך רבי יונה ורבי יוסי תרוויהו בשם רשב"ל חד אמר מפני מה הוא ישן במטה כפויה שיהא נוער בלילה ינזכר שהוא אבל וחרנא אמר מתוך שהוא ישן על מטה כפוייה הוא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל וכיון דבירושלמי מפורש שיהא שוכב על מטה כפויה אע"פ דבתלמודא דידן אינו מפורש ילמד סתום מן המפורש והכי נקטינן אלא דעכשיו לא נהגו כלל בכפיית המטה כמ"ש רבינו בסמוך והוא מדברי התוס' שהבאתי בסימן הקודם וכל המפרשים נמשכין אחריהן והכי נהוג ואין לשנות:
א סָעִיף א כדתני בר קפרא דמות דיוקני כו' ובירושלמי דברכות פרק מי שמתו אמר טעמא שיהא נוער בלילה ונזכר שהוא אבל ע"ש מ"ו ופירוש של דמות דיוקני פירש נ"י בפרק הגוזל עצים ריש דף מ' כל הצורות נקראות דיוקני ע"ש צורת אדם הראשון שנקרא דיוקני בשביל שהיא שנייה לקונה כמ"ש כי בצלם אלקים וגומר ודיו כמו דיו פרצופים עכ"ל וטעם הפיכת המטה דוקא נ"ל ע"ש שהיא מקום מושב ומנוחה של אדם שבימיהם היו יושבים על המטות דרך שררה וכבוד. ומ"ש יהפכו הכל מטתן ר"ל כל היכא דאירע להן אבילות יהפכו כל הראוים להתאבל עליו:
ב סָעִיף א אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה כו' עיין בדרישה:
ג סָעִיף א דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל כו' ואמר רב יהודה אמר שמואל כו' בהאי מימרא קמאי לחוד הוי סגי להני ב' דינים דצריכין האבל והמנחמין לישב לארץ דמדיליף מיניה רב שהאבל יושב בארץ ש"מ תרווייהו דהא כתיב וישבו אתו לארץ אבל במימרא בתראי איכא למימר דהמנחמין לחוד ישבי בארץ דעלייהו קאי מ"ש וישבו אתו לארץ אבל האבל גופא אין ראיה משם דאיכא למימר שהיה במקרה שהיה יושב בארץ וכן ראיתי בת"ה להרמב"ן דלא מייתי אלא האי מימרא קמאי מיהו י"ל דשניהן צריכי דאילו מימרי קמאי דרב אינו נשמע אלא דהאבל צריך לישב לארץ והו"א דהמנחמין א"צ אלא דהמעשה כך היה דהיו יושבין אתו קמ"ל מימרא דשמואל דקאמר דינו אמנחמין ואי מימרא דשמואל לחוד הו"א ע"ג מטה הוא דאסר להן לישב אבל ע"ג קרקע ג"כ א"צ לישב והא דכתיב וישבו אתו לארץ ל"ד קאמר אלא ר"ל שישנו מקומן ולא ישבו על גבי מטה קמ"ל מימרא קמייתא דקאמר בהדיא אלא ע"ג הארץ וק"ל ושוב מצאתי הג"ה שנדפס במקצת ספרי י"ד בהאי מימרי קמאי איתא בגמרא של כתיבת יד בפרק ואלו מגלחין אבל בגמרא הנדפסת ליתא עכ"ל:
ד סָעִיף א הדר עם חברו באכסניא אם לבו גס בו כופה נראה דר"ל האבל כופה לחוד אבל לא חבירו וכל שכן הוא ממ"ש לעיל דאפי' בביתו א"צ לכפית מטות כ"א אותן ששוכב בהן גם לעיל בסימן שע"ח כתב ההולך לבית האבל כו' אם לבו גס יברהו על מטות כפויות ופירשו הראב"ד והרמב"ן והרא"ש דהמברה עכ"פ לא ישב על מטה כפויה כ"א על האבל קאי ה"ה ה"נ. ומ"ש ואם אין לבו גס בו אינו כופה משום שחבירו יאמר אינני חפץ שתרגיל אבילות בביתי:
ה סָעִיף א שמא יאמרו חרש הוא תרגום של מכשף חרש (בקמץ תחת החית וריש עכ"ה):
ו סָעִיף א זוקפה על צדה ודיו ק"ק דלפי הי"א דכתב רבינו לעיל בשמם דמטות שלנו אין זוקפין דאין הכפייה ניכר בהן ולמה אין הופכין על צדה כמו הכא וי"ל דדרכן היו להפך באופן שהיה ההפיכה ניכר והאבל היה יושב בצד ההפיכה ובמטות שלנו בכל צד שנהפכה יהיו הצדדין שוות אותה צד של צד הכותל ואותה צד של חוץ או סניהן ראשיהן בולטין או שניהן בלי בליטה ואם כן אף אם היו זוקפין על צדה אכתי לא ידיע אם הוא יושב לצד ההפיכה או לצד גבה משא"כ מטה שנקליטיה יוצאין דהיינו שנקלט אחד מראש המטה ואחד מרגליה ואחד על גביהן ואם כן יש היכר בהפיכה ויותר נראה לתרץ הואיל שעיקר טעם של כפייה מדתני בר קפרא כו' ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן וזהו הטעם לא שייך שפיר אם יהפוך המטה על צדה ולכן הואיל שמטות שלנו אין הכפייה ניכר בהן א"צ להפוך כל עיקר אבל בימיהן שהיה ההפיכה ניכר ברוב המטות לכן מטה של נקליטין אף ע"פ שא"א לקיים בה ההפיכה כתיקונה מ"מ הואיל שיוכל לקיים קצת תקנו שיעשה מה שאפשר משום לא פלוג:
א סָעִיף א אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה כו' אבל כל ז' אין לו לישן אלא ע"ג קרקע שמחות הר"ם. והאבל א"צ לישב ע"ג קרקע אלא כשהמנחמין אצלו ואז גם המנחמין צריכין לישב ע"ג קרקע אך אם א"ל האבל שבו ע"ג ספסלים אז רשאין דכי מחיל האבל ליקריה מצי מחיל (ולכך האידנא אין המנחמין יושבין לעולם ע"ג קרקע דמסתמא מחיל להו האבל כדלעיל סימן שע"ד לענין קרובי האבל וע"ש בהגהות ש"ע סעיף ו' עכ"ה). ולישב האבל ע"ג כרים וכסתות בעוד שהמנחמין אצלו נראה דלא יתכן. אמנם חולה וזקן שיש להם צער בישיבת קרקע מותרין להשים כר קטן תחתיו תשב"ץ. וז"ל האגודה אין המנחמין רשאין לישב ע"ג כרים אלא על גבי קרקע נ"ל דוקא במי שהיו רגילין לישב ע"ג כרים וכסתות כשהמנחמין היו יושבין על גבי קרקע וכתבו הגדולים גם עתה ישבו האבלים כל ז' ע"ג קרקע כשהם אוכלים או כשהמנחמין אצלם מלבד בשבת מ"ו. ומ"ש והאבל א"צ לישב ע"ג קרקע אלא כשהמנחמין אצלו פי' אבל כשאין המנחמין אצלו יכול לעמוד או לילך בחדרו הנה והנה אבל עכ"פ אסור לישב ע"ג ספסל וכ"כ רבינו בהדיא ז"ל וה"מ בשעת שינה ואכילה פירוש שאז יושב ושוכב על גבי מטה כפויה אבל כל היום אינו יושב אפי' על מטה כפויה אלא ע"ג קרקע עכ"ל והיינו כשירצה לישב ולא לעמוד וק"ל ומזה נמי יש ללמד דלדידן דאין לנו מטה כפויה דצריך לישן ע"ג קרקע דמ"ש לילה מיום דצריך לישב ע"ג קרקע כל היום כשירצה לישב ולישן:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.