Even HaEzer 15 — טור טו

סָעִיף א

א סָעִיף א אלו שאינן בני קידושין מחמת ערוה מהן מן התורה ומהן מדרבנן וכולי אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קידושין הן שהרי קידושין תופסין בהם אלא שאסור לישא אות' וכך ה"ל לכתוב אלו נשים אסורות משום ערוה : ומ"ש דאותם שאכורות מחמת ערוה אינן בני קידושין מבואר בפ"ב דיבמות ובכמה מקומות דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין:

ב סָעִיף א אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכו' בפ"ב דיבמות (דף כא:) ת"ר מה הם שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו ופירש"י אמו. כתיבא וגזרו רבנן עלאם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו ואע"ג דגזירה לגזירה היא כדאמרינן לקמן משום דתרוייהו אימא רבתי קרי להו. ואשת אבי אביו. משום אשת אביו הכתובה בתורה ואשת אבי אמו ואע"ג דאינה אם אמו (דאשת אבי אמו) גזירה משום אשת אבי אביו דתרוייהו אבא רבא קרי להו הילכך חדא הוא: ואשת אחי האב מן האם. דמן התורה ערות אחי אביך כתיב ואמרינן בהבא על יבמתו (נד:) דבאחי אביו מן האב קמישתעי אבל אם היה אחיו של אביו מן האם שריא וגזרו רבנן עליה משום אשת אחי אביו מן האב: ואשת אחי האם מן האב. כגון נפתלי אחי יוכבד מאביה ונשא אשה אסורה לאהרן משום שניה ואע"ג דאשת אחי אמו לא כתיבא גזרו בה רבנן היכא דהוה אחי אמו מן האב גזירה משום אחי אביו מן האם דהוי נמי שניה ואיכא צד אב אבל אם היה נפתלי אחי יוכבד מן האם ולא מן האב מיבעיא לקמן בגמ' אי גזרו רבנן עלה אי לאו: וכלת בנו. גזור משום כלתו: וכלת בתו. מפרש לקמן טעמא גזירה משום כלת בנו והא דכתב רש"י דאיבעיא לן בגמ' אי גזרו על אשת אחי אמו מן האם או לא אסיקנא בגמ' דגזרו עלה וגרסינן תו בגמ' (שם) אמר רב ארבעה נשים יש להם הפסק נקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו ורב מ"ט לא חשיב ליה מיחלפא ליה אשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח דאזיל להכא לא שכיח דאזיל כלתו דאורייתא היא אימא כלת בנו וכלת בנו יש לה הפסק והא תניא כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה אומר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות אלא אימא כלת בתו דלא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו ופרש"י ארבעה נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק שלמעלה הימנה עד סוף כל הדורות הוי נמי שניה וכן אשת אבי אביו אם אבי אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אבי אביו: ונקט רב בידיה תלת. לפרושי תלת מהנך ארבעה אבל רביעית לא הוי ידע מאי היא אבל גמרא הוה גמיר דארבע נינהו: אשת אחי האם מן האב היא לבדה שניה אבל אשת אחי אם אמו מותרת: ואשת אחי האב מן האם לבדה שניה אבל אשת אחי אבי אביו מן האם מותרת וטעמא משום דלא שייכא בה ערוה דאורייתא אבל אם אמו דשייכא בדורותיה ערוה דאורייתא כגון אמו ואשת אבי אבי אביו יש בדורותיה אשת אב דאורייתא ואם אביו נמי אע"ג דלא שייכא בדורותיה ערוה דאורייתא אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפא באם אם אמו: וכלתו לקמן מוקמי לה בכלת בתו דחשבינן לה לעיל בשניות קאמר רב דיש לה הפסק הואיל ולא שייכי בה איסור כלה דאורייתא הילכך כלת בת בתו שריא אבל כלת בנו אין לה הפסק וכלת בן בנו אסורה הואיל ושייכא בדורות הללו איסור כלה דאורייתא: אשת אבי אמו יש לה הפסק ושריא אשת אבי אבי אמו הואיל ולא שייך בדורות הללו אישות אב דאוריית': התם שכיח דאזיל למשפחת אביו אדם רגיל לילך וידוע שיש שם קורבה יותר מאמו הילכך לא מחלפי וכתב הרי"ף והרא"ש דאיתא בירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו. והשתא מה שכתב רבינו אם אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך:

ג סָעִיף א ומ"ש וכן אם אמו עד עולם מבואר בדברי רב דאמר ד' נשים יש להם הפסק משמע דאינך אין להם הפסק וטעמא כדפרש"י משום דשייכי בדורותיה ערוה דאורייתא:

ד סָעִיף א ומ"ש ואם אבי אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בירושלמי שכתבתי:

ה סָעִיף א ומ"ש אבל אם אם אבי אמו ואם אבי אבי אמו מותרת טעמא משום דכיון דלא שייך בדורותיהן ערוה דאורייתא יש להם הפסק ול' הירושלמי מוכיח כן דקתני בר קפרא מוסיף וכולי משמע דהני בלבד הוסיפו:

ו סָעִיף א ומ"ש אם אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי בסמוך:

ז סָעִיף א ומ"ש וכן אם אם אביו עד עולם מבואר בדברי רב כדבסמוך וכבר פירש רש"י טעמא דאף ע"ג דלא שייך בדורה ערוה דאוריי' אין לה הפסק ואסורה אף אם אבי אביו דמחלפא באם אם אמו:

ח סָעִיף א ומ"ש אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בירושלמי שכתבתי בסמוך:

ט סָעִיף א ומ"ש אבל מכאן ואילך כגון אם אם אבי אביו או אם אבי אבי אביו מותרת היא לו מהטעם שנתבאר בסמוך דלא שייך בדורותיהן ערוה דאורייתא וכדדייק לישנא דירושלמי ודינים אלו כך כתבם הרמב"ם בפי"ח מהלכות אישות וכתב בתרומת הדשן סימן רי"ד דבן בנה של דינה אסור באשת יעקב דכשניה חשיבא ליה ול"מ לדעת ראבי"ה בהגהות מיימון שפסק דלא כזעירי אלא אפילו לדעת הרמב"ם וסמ"ג וא"ז ואשירי שפסקו כזעירי נידון דידן כיון דלגביה דידיה קורבה דאב היא אף על גב דלגבי אב קורבא דאם היא מ"מ שכיח טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דאם דיליה. בכתבי מה"ר איסרלן סימן קע"ב כתב ליישב קושיות בדברי סמ"ג בדיני שניות:

י סָעִיף א אשת אביו אסורה לו מן התורה בין שהיא אשתו מן האירוסין וכו' בין כשמת אביו או גירשה מבואר במשנה פ"ד מיתות :

יא סָעִיף א ומ"ש אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו פלוגתא דר' יהודה ורבנן במתניתין ר"פ נושאין והלכה כת"ק דשרי באנוסת אביו ובמפותת אביו:

יב סָעִיף א ואשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי:

יג סָעִיף א ומ"ש וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם כבר נתבאר בדברי רש"י שכתבתי בסמוך דטעמא משום דיש בדורותיהן ערוה דאורייתא דהיינו אשת אביו ומ"ש ואשת אבי אמו אסורה לו מדרבנן מבואר בברייתא שכתבתי ומ"ש אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו או אשת אבי אם אמו מותרת לו היינו כזעירי דאמר אשת אבי אמו יש להם הפסק ואע"ג דרב לא חשיב לה משום דמחלפא ליה באשת אבי אביו כיון דרב נמי גמיר דד' נשים יש להם הפסק כיון דלא משכחת לה ד' בלא האי דזעירי הכי נקטינן ולא חיישינן למאי דחייש רב ותו דהא תלמודא יהיב טעמא לזעירי דלא למיחש לטעמא דרב כיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כזעירי דמיחל וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות וכך מטין דברי הרי"ף והרא"ש וטעמים הללו כתבו הגהות מיימון ואע"פ שכתבו שרא"מ פסק דלית הלכתא כזעירי לא דחינן דברי הרמב"ם ורבינו המפורשים ומאי דמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש מקמי רא"ם:

יד סָעִיף א אחותו אסורה לו מן התור' ל"ש אחותו מאביו או מאמו מפורש בתור' ערות אחותך בת אביך או בת אמך:

טו סָעִיף א ומ"ש בין אחותו מן הנשואין או מן הזנות אפי' בא אביו על הערוה והוליד ממנה אחותו היא וחייב עליה בפ"ב דיבמות (כג.) יליף לה מקראי:

טז סָעִיף א ומ"ש חוץ מאחותו מן השפחה ומן הכותי' שם יליף לה מקרא:

יז סָעִיף א ומ"ש בד"א שפחה דעלמא אבל אם בא אביו על שפחתו והוליד ממנה אחותו היא בפ"ב דיבמות כתב הרי"ף הא דתנן מי שיש לו בן מכל מקום בנו הוא לכל דבר חוץ ממי שיש לו מן השפחה ומן הכותית קא אמרי רבוותא ה"מ שפחה דאחרים דומיא דכותית דלית ליה קנין בגווה אבל שפחה דידיה לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואתמר משמיה דרב נטרונאי הכי דאם בא על שפחה דידיה וילדה ממנו בת אף על גב דלא נקיטא גט חירות בתו היא דהא אמרי רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליהחייב משום בתו ואם בא עליה (בנו) חייב משום אחותו וחזינן לגאון אחר דמספקא ליה מילתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מילתא לחומרא לגבי איסורא והרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין כתב שדברי הגאונים בזה רחוקים מדברי ההוראה מאד שלא אמרו חכמים חזקה זו אלא באשתו שגירשה בלבד אבל בשאר כל הנשים הרי כל זונה בחזקת שבעל לשם זנות ואצ"ל בשפחה או כותית שאינה בת קדושין שאין חוששין להם כלל והרי הבן בחזקת עכו"ם ועבד עד שיודע בודאי שנשתחררה אמו או נתגיירה וכתב עוד בפרק ט' מהלכות עבדים ישראל שבא על שפחה כנענית אע"פ שהיא שפחתו ה"ז הולד כנעני לכל דבר ונמכר ונקנה ומשתמשים בו כשאר עבדים עכ"ל והרא"ש כתב בפ"ב דיבמות ורואה אני את דברי רב נטרונאי מהא דאמרינן בפרק השולח (גיטין לט:) א"ר זירא אמר רב עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות וכו' הילכך הבא על שפחתו ודאי שחררה מעיקרא ולא מפלגי' בין בא עליה דרך נשואין בין בא עליה דרך זנות והרמב"ם לא נראו לו דברי הגאונים ואין דבריו נראין עכ"ל: והרב המגיד בפרק ד' מהלכות נחלות האריך להחזיק דברי הרמב"ם וכתב שהרשב"א הכריע כדברי הרמב"ם בראיות ברורות : וכתב עוד שם הרב המגיד דהא דמשמע בפרק השולח דכותב שטר אירוסין לשפחתו הרי היא בת חורין משום חזקה דלא עביד איסורא שטר אירוסין שאני דמשמע ממעשיו שהוא רוצה אותה דרך אישות אבל בבאא עליה שלא בקדושין אדרבה משמע ממעשיו שהוא רוצה בזנות ורבינו סתם דבריו כאן לדעת הגאונים והרא"ש ז"ל:

יח סָעִיף א ומותר בבת אשת אביו שיש לה מאיש אחר ואפילו חורגה הגדלה בבית מותרת לאחין וכולי בפ"ב דיבמות (דף כא) תניא דחורגו מותר בבתו ואף על גב דגרסינן בירושלמי חורגות הגדלים בבית אחד אתא עובדא קמיה דר' חנינא ואמר יסבון באתרא דלא חכמין לון בגמרא דילן בסוף משוח מלחמה (סוטה מג:) אמרו חורגה הגדלה בין האחין אסורה מפני מראית העין ולא היא דקלא אית להו ואע"פ שכתב הרא"ש שר"ח ובעל הלכות כתבו כדברי הירושלמי נמוקי יוסף בשם הריטב"א פסק כמסקנת גמרא דידן וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן נראה גם מדברי הרמב"ם בפ"ב מהלכות א"ב :

יט סָעִיף א בתו אסורה לו מן התורה וכן בת בנו ובת בתו בפרשת אחרי מות ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ואע"ג דלא כתיב בהדיא איסור בתו אתיא מקל וחומר ובתבת בנו ובת בת בתו או בת בנו או בת בן בנו או בת בן בתו אסורות לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון בת בת בת בנו ובת בת בת בתו כתב הרמב"ם שהן מותרות לו ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל כך היא הנסחא האמיתית בדברי רבינו ובקצת נוסחאות יש חסרון הניכר:

כ סָעִיף א ומ"ש ובת בת בנו ובת בת בתו וכו' אסורות לו מדרבנן בפרק ב' דיבמות (דף כב) תני ר' חייא שלישי שבבנו ושבבתו שניות ופרש"י שלישי שבבנו בת בן בנו דהא בת בנו ערוה ושבבתו בת בן בתו שהרי בת בתו ערוה הילכך בת בן בתה שנייה:

כא סָעִיף א ומ"ש אבל מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרת לו ולא נהירא לאדני אבי ז"ל אבל כולן אסורות לו עד עולם שם בגמרא איבעיא להו שניות דרבי חייא יש להם הפסק או לא ובעי למיפשט דאין להם הפסק ודחי לה ופסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות אישות לקולא וטעמו משום דספיקא בדרבנן הוא והרמב"ן כתב דלא איבעיא לן אשלישי שבבנו ושבבתו דהנך ודאי אין להם הפסק אלא אשאר שניות דתני רבי חייא כדאיתא התם בגמרא הוא דאיבעיא לן והקשה הרב המגיד על פירוש זה אבל הרא"ש כתב על פירוש זה והכי נמי אמרינן בירושלמי אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל וכתב עוד ממה שכתב הרי"ף ולא איפשטא בהדיא משמע דאזלינן לחומרא ואע"ג דד"ס הוא משום דתלמודא שקיל וטרי למיפשט להתירא ודחי ליה אלמא דעת בני הישיבה לחומרא וקרי לה ולא איפשטא בהדייא וכן כתב בספר חפץ לאיסורא וכ"כ הרמ"ה ז"ל והרמב"ם כתב דכל שניות דר' חייא יש להן הפסק וממ"נ כ' דלא כירושל' דאברהם אסור בכל נשי ישראל אלמ' דבנו ובתו אין להם הפסק הילכך נראה דכולהו אין להם הפסק עכ"ל:

כב סָעִיף א בת אשתו אסורה לו מן התורה וכו' מפורש בתורה בפרשת אחרי מות ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:

כג סָעִיף א ומ"ש ודוקא בת אשתו מן הנשואין אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה בר"פ נושאין (דף צו) תנן נושאין על האניסה ועל המפותה ופירש רש"י לאחר שאנס ופתה אשה מותר לישא בתה ואחותה ואמה ובגמרא (שם) ורמינהי הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה מדרבנן וכל היכא דאיכא איסורא מדרבנן תני נושאין לכתחלה כי תנן מתניתין לאחר מיתה ופי' רש"י מדרבנן משום גזירה שמא לאחר שישא בתה יזנה עם הראשונה: לאחר מיתה. שמתה האנוסה והמפותה דתו ליכא למיגזר מידי:

כד סָעִיף א ומ"ש ובת בת בת אשתו ובת בת בן אשתו אסורה לו מדרבנן בפרק ב' דיבמות תני ר' חייא שלישי שבבן אשתו ושבבת אשתו שניה:

כה סָעִיף א ומ"ש אבל מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרת לו וא"א ז"ל כתב שהן אסורות לו עד עולם כבר כתבתי בסמוך דאיבעיא לן בגמרא (שם) שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא פסק הרמב"ם לקולא והרא"ש לחומרא: אם אשתו אסורה לו מן התורה וכן אם אם אשתו ואם אבי אשתו מהמקרא שכתבתי דסמוך ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח: ומת שכתב אבל אם אם אם אשתו ואם אם אבי אשתו ואם אבי אבי אבי אבי אשתו אסורות לו מדרבנן ג"ז בפרק ב' דיבמות (שם) רביעי שבחמיו ושבחמותו שניה ופי' רש"י רביעי שבחמיו. דור רביעי שבחמיו היינו אם אם חמיו והוא דור רביעי לאשתו ואשתו בכלל: ושבחמותו אם אם חמותו שניה דאם חמיו ואם חמותו ערוה שהם בכלל אשה ובת בנה אשה ובת בתה הילכך אמו שניה:

כו סָעִיף א ומ"ש מכאן ואילך וכו' כתב הרמב"ם שמותרות וא"א כתב שאסורות לו לעולם כבר נתבאר בסמוך דאיבעיא לן בגמרא שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא ופסק הרמב"ם לקולא והרא"ש לחומרא: אחות אביו ואחות אמו אסורות לו מן התורה מקרא מפורש בפרשת אחרי מות ובפרשת קדושים:

כז סָעִיף א ומ"ש ל"ש היא אחותו מן האב או מן האם כלומר בין שהיא אחות אביו מן האב או מן האם וכן בין שהיא אחות אמו מן האב או מן האם אסורות מן התורה ובר"פ הבא על יבמתו (יבמות דף נד:) יליף להו מקרא:

כח סָעִיף א ומ"ש ומותר בבת אחי אביו ובבת אחי אמו אחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו ירושל' כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק שני דיבמות:

כט סָעִיף א ומ"ש אבל הוא אסור מן התורה באשת אחי אביו ומדרבנן באשת אחי אמו ודוקא שהוא אחי אביו. מן האב אבל אשת אחי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם אין אסורות אלא מדרבנן כך היא הנוסחא האמתית בדברי רבינו וכל זה נתבאר בברייתא ובמסקנא דגמרא שכתבתי בראש סימן זה:

ל סָעִיף א ומ"ש ומכאן ואילך כגון אשת אחי אבי אביו מן האם ואשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם מותרות ג"ז נתבאר לעיל בהא דאמר רב ארבע נשים יש להם הפסק:

לא סָעִיף א ומ"ש ובאשת אחי אביו מן האב ואחות אבי האב בין מן האם בין מן האב ואחות אם האם פסק ר"י שהן אסורות מדרבנן ובשאלתות פרק אחרי סימן צ"ה פסק שהן מותרות וכו' בפרק ב' דיבמות (דף כ:) שלח ליה רב משרשיא מתוסניא לרב פפי ילמדנו רבינו אשת אחי אבי האב מן האב ואחות אבי האב מהו מדלמטה ערוה למעלה נמי גזרו ביה או דילמא הא אתפליג דרתא ופירש"י אשת אחי אבי האב מן האב דהא אמרן לעיל אשת אחי האב מן האם יש לה הפסק דהיינו התירא לאשת אחי אבי האב מן האם דלמטה דידה לאו ערוה היא אלא שניה וכי קא מיבעיא ליה באשת אחי אבי האב מן האב דלמטה דידה ערוה (אשת אחי האב מן האב וכן אחות אבי האב בין מן האב בין מן האם דלמטה דידה ערוה כגון אחות האב: איתפליג. נתרחק קורבה: ת"ש מה הן שניות ולא קא חשיב להו בהדייהו תנא ושייר אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו אמר ליה רב הלל לרב אשי לדידי חזיא לי שניות מר בריה דרבינא וכתיבן שיתסר לאיסורא מאי לאו תמני דמתניתין ושית דבי ר' חייא והנך תרתי אמר ליה ולטעמיך אי הוה כתיבן לאיסורא (להתירא) מי הוה סמכת עלייהו דמר בריה דרבינא מי חתים עלייהו השתא נמי דכתיב לאיסורא ולאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו וכתבו התוספות פסק ר"ח הלכה כאמימר וכן בשאלתות וכן משמע דסבר רב אשי ונראה לר"י דאין הלכה כאמימר דסוגיא דתלמודא כהחולץ דלא כותיה והרא"ש כתב שתי הסברות ולא הכריע ועכ"ז משמע לרבינו דכדברי ר"י ס"ל מדהביא דבריו לבסוף והרמב"ם בפרק א' מהלכות אישות לא מנה הני תרי במנין השניות משמע בהדיא שהוא פוסק כאמימר והרי"ף השמיט האי בעיא ומאי דאיתמר עלה וכתב הגהות מיימון דמדדילג דברי אמימר משמע דס"ל דלית הלכתא כותיה ואין דבריהם נראין כלל אלא מדהשמיט בעיא זו ומאי דאיתמר עלה ולא כתב אלא ברייתא דמה הן שניות וברייתא דרבי חייא משמע בהדיא דהנך דוקא אסירי וכל אינך שרי ואע"פ שכתבו הגהות שהרי"ף נראה שסובר כדברי ר"י העלו דכיון דלא איתמר בהדיא דלאו הלכה כאמימר והנך תרתי דאכשר אמימר איבעיא לן בגמרא ולא איפשטא ובשל סופרים הלך אחר המיקל: ב"ה ומ"ש רבינו אחות אם האם אע"פ שלא נזכר בגמרא איכא למגמרי מהנך תרי דלמטה מינה ערוה כי הנך שהרי אחות אמו אסורה מן התורה: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב אשת אחי אם אמו מן האם נראה לי שמותרת דאשת אחי האם קא מיבעיא ליה אבל אשת אחי אם אמו מן האם שריא אע"ג דבעי תלמודא שניות דרבי חייא אם יש להם הפסק ולא איפשטא מכל מקום אשת אחי האם מן האם אינן בכלל שניות דא"ר חייא ונהי דתלמודא פשיטא ליה לאיסורא מ"מ נראה שיש להם הפסק כיון דאמימר מכשר באשת אחי אבי אביו כל שכן באשת אחי אם אמו ואפילו לר"י דפסק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא אבל הכא מודה עד כאן לשונו ויש לתמוה עליו למה הוצרך ללמדה מדיוקא ולא כת שהיא חדא מארבע נשים שיש להם הפסק דאמר רב ועוד דמכלל דבריו משמע דלא שריא אלא באשת אחי אם אמו מן האם ולא באשת אחי אם אמו מן האב ומההיא דא"ר ארבע נשים יש להם הפסק הא נמי שריא:

לב סָעִיף א אשת בנו אסורה לו מן התורה ואשת בן בנו אסורה לו מדרבנן אבל מכאן ואילך כגון אשת בן בתו מותרת לו כל הדינים הללו וטעמם נתבאר במ"ש בתחלת סימן זה וגרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתני' דמי שיש לו בן מ"מ פוטר את אשת אביו וכו' בנו הוא לכל דבר אפילו לפ"ו ולשניה וכתב הריטב"א פירוש דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה ולשניה נמי שהוא אסור בכלתו של בן וכיוצא בהן עכ"ל:

לג סָעִיף א אשת בן אשתו מותרת לו ובן אשתו מותר באשתו ברייתא בפרק ב' דיבמות (דף סא.) מותר אדם באשת חורג' וחורגו מותר באשתו:

לד סָעִיף א אשת אחיו אסורה לו בין מן האב או מן האם בריש פרק הבא על יבמתו (יבמות דף נה.) יליף לה מדכתיב ערות אחיו הוא בין מן האב בין מן האם:

לה סָעִיף א ומ"ש בין מן הנשואין בין מן הזנות כבר כתבתי בסימן זה דבפרק שני דיבמות יליף מקרא דאחותו מן הזנות אסורה לו ומינה איכא למילף לאחיו ולשאר כל העריות כגון אחות אם ואחות אב ובתו ואחות אשתו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי ביאה:

לו סָעִיף א ומ"ש אלא שאשת אחיו מן האם אסורה לו מן התורה לעולם ואשת אחיו מן האב מותרת לו אם מת אחיו בלא בנים מבואר הוא:

לז סָעִיף א שני חורגין הגדלין יחד בבית מותר כל אחד באשת חבירו וכו' נראה שהוא מפרש כן בההיא דירושלמי שכתבתי בסימן זה חורגין הגדלין בבית אחד יסבון באתר דלא חכמין להון וכיון דבסוף פרק משוח מלחמה (סוטה מג.) אסיקנא דחורגה הגדלה בין האחין מותרת ולא חיישינן למראית העין ממילא משמע דה"ה לשני חורגים הגדלים יחד בבית שמותר כל אחד באשת חבירו ושלא כדברי הירושלמי:

לח סָעִיף א אשת חמיו אסורה לו בפ"ב דיבמות (דף כא:) תניא מותר אדם באשת חמיו וכתבו התוס' ירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מראית העין ואם תאמר תורה הוא הרי דוד שנשא רצפה בת איה וקאמר נמי שני חורגין שגדלו בבית אסורים מפני מראית העין רבי חנינא מומר יסבון באתר דלא חכמין לון ותעשה בפרובינסי"א באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג לישא אשת חמיו ואפסדיה ר"ת לסעודתיה ואף על גב דשמעתין שרי להו שמא אחר כך אסרום ומיהו בסוף פרק משוח מלחמה מוכח סוגיא דלא חיישינן למראית העין גבי חורגה הגדלה בין האחים והרא"ש כתב על דברי הירושלמי כך כתוב בפר"ח ובעל הלכות נמי כתב כן וגם אסר אשת חתניה ובשמעתין שרי לתרווייהו ושמא אחר כן אסרו ומיהו בגמרא דידן בס"פ משוח מלחמה גבי חורגה הגדלה בין האחין משמע דלא חיישינן למראית העין משום דקלא אית לה ומעשה היה בפריבינסי"א באחד שהיה טבחו טבוח ויינו מזוג וכולי שמא בחורגה הגדלה בין האחין אית לה קלא כדמשמע בגמרא דידן ואין לחוש מפני מראית העין אבל באשת חמיו לית לה קלא ואיכא למיחש למראית העין וכן מסתבר עכ"ל. והרי"ף סתם וכתב מותר אדם באשת חמיו כדתניא בגמרא דידן ולא חשש לדברי הירושלמי וכ"נ שהוא דעת הרמב"ם שלא מנה אשת חמיו בכלל האסורות וכתב נמוקי יוסף (פ"ב דיבמו') בשם הריטב"א שהרמב"ן ורבים מרבותינו ז"ל התירו וכן עיקר וכן המנהג בכל ספרד עכ"ל:

לט סָעִיף א ומ"ש רבינו וגם חמיו אסור באשתו כבר כתבתי בסמוך שבעל הלכות כתב כן וטעמו דכי היכי דאיכא למיחש באשת חמיו משום מראית העין שנראה כנושא חמותו ה"נ לא ישא חמיו את אשתו מפני שנראה כנושא בתו ומ"מ אין דבר זה מוכרח אף לדברי האוסרים באשת חמיו ע"פ הירושלמי איכא למימר הבו דלא לוסיף עלה:

מ סָעִיף א ומותר באשת בן אחיו ובאשתבן אחותו ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ"ב דיבמות:

מא סָעִיף א אחות אשתו אסורה לו מן התורה כל זמן שאשתו קיימת בפרשת אחרי מות ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה בחייה:

מב סָעִיף א ומ"ש ל"ש אם היא אחותה מן האב או מן האם פשוט בפרק האשה רבה (יבמות ד' צו) במשנה ובפ' הבא על יבמתו (יבמות ד' נה.) יליף לה מאשת אח:

מג סָעִיף א ומ"ש ואפי' גירש את אשתו אבל לאחר מיתתה מותר באחותה כן משמע ודאי מדכתי' בחייה וכן מבואר במתניתין פרק האשה רבה. כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח המקדש אשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ונתבטלו הקדושין מותר לישא אחותה ומעשה באחד שקידש בתו שלא מדעתה ונמצאת בוגרת וביטל הר"ש ב"צ הקידושין ולא הצריכה גט והתיר קרובותיה למקדש עד כאן לשונו:

מד סָעִיף א הלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו שמתה ונשא את אחותה ואחר כך באה אשתו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור לו וכולי היתה ארוסתו ואמרו לו שמתה ונשא אחותה וכולי היתה אחות אשתו נשואה והלכה אשתו ובעל אחות אשתו ואמרו לו מתה אשתו וכולי בפ' האשה רבה (יבמות דף צד:) תנן מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו הוא מותר בקרובות שניה ושניה מותרת בקרוביו ואם מתה ראשונה מותר בשנייה ופרש"י ומותרת לחזור לו. דקדושי שניה אינה כלום והרי הוא כזנות ואמרינן בגמרא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה: ומות' בקרובות שניה לישא בתה דקי"ל נושאין על האנוסה ועל המפותה. ובגמרא (שם) ואע"ג דאזיל אשתו וגיסו למדינת הים דאהני הני נישואין דקא מיסתרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשת גיסו אסירא אשתו שרוא ולא אמרינן מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו לימא מתני' לא כרבי עקיבא דאי כרבי עקיבא ה"ל אחות גרושתו דתניא כל עריות שאמרו אין צריכין הימנו גט חוץ מא"א שנשאת ע"פ ב"ד ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה וכיון דאמר ר"ע בעיא גט ממילא איתסרא עליה דה"ל אחות גרושתו ולאו איתמר עלה האי אשת אח ה"ד כגון שקידש אחיו את האשה וכו' והאי אחות אשה ה"ד כגון שקידש אשה והלכה למדינת הים ושמע שמתה עמד ונשא אחותה דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי ה"ל בקדושין והא שפיר נסיבא אלא נשואין מי איכא למימר תנאי ה"ל בנשואין וכתב הרי"ף הילכך ה"ל מתניתין כותיה וכיון דמתניתין כותיה הלכתא כוותיה ואע"פ שכתב הרא"ש עמקו ממנו דברי הרי"ף שפוסק כר"ע נגד רבנן משום דדחיק לאוקומי מתניתין כוותיה דכ"ש דאתיא כרבנן וכו' כבר הביא הוא ז"ל ראיה דהלכה כר"ע ופרש"י מי איכא למימר תנאי הוה ליה בנשואין הא כולי עלמא ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הילכך קים להו דנישואי שניה אינה כלום והשתא מה שכתב רבינו אם היתה אשתו נשואה לו מותרת לחזור היינו סתם מתני' דקתני אשתו מותרת לחזור לו. ומ"ש היתה ארוסתו וכו' ונשא את אחותה וכולי אסור בשתיהן היינו כרבי עקיבא דמצריך גט לאחות אשה ואוקימנא כגון שקדש אשה וכו' דאמרי אינשי הך קמייתא תנאי הוה ליה בקידושיה והאי שפיר נסיב ומ"ה צריכה ממנו גט שלא יאמרו אשת איש יוצאה בלא גט וכיון דצריכה גט איתסרא עליה ארוסתו שלא יאמרו שהא נושא אחות גרושתו וכן כתב הרמב"ם בפ"י מהלכות גירושין:

מה סָעִיף א ומ"ש דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו וכו' שם בברייתא ושכב איש אותה אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה:

מו סָעִיף א ומ"ש וכן בכל הקרובות הנאסרות על ידי אשתו אם מזנה עמהם לא נאסרה אשתו עליו שם בברייתא (דף צה) לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על אחות אשתו שלא פסל על מה נחלקו בבא על חמותו שב"ש אומרים פסל וב"ה אומרים לא פסל ואע"ג דרבי יהודה פליג ואמר דהבא על חמותו לכ"ע פסל את אשתו הא אמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה כרבי יהודה:

מז סָעִיף א ומ"ש מתה הראשונה מותר בשניה פשוט דבין שהיתה אחות נשואתו בין שהיתה אחות ארוסתו כיון שמתה הראשונה פקע ליה איסור אחות אשה ומתר בשניה וכל שכן שאם מתה השניה מותר בראשונה אע"פ שהיתה ארוסתו דליכא למיחש תו לשמא יאמרו נושא אחות גרושתו דכיון שמתה שנייה פקע ליה איסור אחות אשה:

מח סָעִיף א ומ"ש א"ל מתה אשתו ונשא אחותה ואחר כך א"ל קיימת היתה וכו' שם במשנה (דף צד:) אמרו לו מתה אשתו ונשא את אחותה ואח"כ אמרו ליה קיימת היתה ומתה הולד הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר רבי יוסי אומר כל שהוא פוסל ידי אחרים פוסל על ידי עצמו וכל שאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובגמרא (דף צה) מאי קאמר רבי יוסי א"ר אמי ארישא ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן ע"פ עדים תצא וחייבת בקרבן יפה כח ב"ד שפטרה מן הקרבן וקאמר ת"ק ל"ש ע"פ עדים דאשת גיסו שריא ול"ש ע"פ ב"ד דאשת גיסו אסירא אשתו שריא וקאמר ליה רבי יוסי על פי ב"ד דפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו על פי עדים דאינו פוסל על ידי אחרים אינו פוסל על ידי עצמו רבי יצחק נפחא אמר לעולם אסיפא הא דאזלי ארוסתו וגיסו הא דאזלי אשתו וגיסו וקאמר תנא קמא לא שנא אשתו וגיסו ולא שנא ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסירא ואשתו שריא וקאמר ליה רבי יוסי אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין דאינו פוסל ע"י אחר אינו פוסל ע"י עצמו ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה ה"ל בקדושין ופוסל ע"י אחרים אף פוסל ע"י עצמו אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי מתקיף לה רב יוסף ומי אמר שמואל הכי וכו' אמר ליה אביי וממאי דכי אמר שמואל הלכה כרבי יוסי אדרבי יצחק נפחא ודילמא אדרבי אמי ופרש"י אדר' אמי האי כל שאינו פוסל ארישא קאי דאיירי באינו פוסל ע"י אחרים דאיירי לעיל בנשאת ע"פ עדים תצא וההיא מותרת לבעלה וקתני סיפא ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו: ל"ש ע"פ עדים. שאמרו ומתה אשתך ולאחות אשתו אמרו מת בעלך דאשת גיסו שריא לחזור לבעלה: ל"ש על פי עד אחד. דאשת גיסו אסורה אשתו שריא וקא"ל ר' יוסי בע"פ בית דין פליגנא עלך דהואיל ופוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו אבל בע"פ עדים מודינא לך: לעולם אסיפא כדנקיט ואזיל סידרא דמתני' בנשאת בע"א ומאי פוסל ואין פוסל איכא: חדא דאזיל אשתו וגיסו למ"ה וחדא דאזיל ארוסתו וגיסו. וקא"ל רבי יוסי אשתו דליכא למימר תנאה ה"ל להאי באשתו ראשונה וכ"ע ידעי דנישואי שניה טעות הן ולא אתי למימר גירשה בעלה ונשאה זה דהא אפילו גירשה בעלה אסורה להאי ומידע ידעי דסהדי אטעינהו אינו פוסל ע"י גיסו כשאר אשה הנשאת בעד אחד דהתם הוא דאתי למימר גירש זה וכולי ואי מחזירה אמרי זה מחזיר גרושתו מן הנישואין אבל הכא לא הילכך אין פוסל נמי ע"י עצמו אבל היכא דהואי קמייתא ארוסתו דאיכא למימר תנאה ה"ל בקדושין סברי אינשי דנשואי שניה נישואין גמורין דאמרי אע"פ שהיתה ארוסתו גירשה בעלה ונשאה זה ואי משום אחות אשה תנאי ה"ל בקדושי ראשונה ולא נתקיים ואי הדרא אשת גיסו לבעלה אמרי אינשי מותר להחזיר גרושתו משניסת הילכך הוא פוסל ע"י אחרים והואיל ואהנו מעשיו פוסל נמי ע"י עצמו ולת"ק טעמא דהניסת בע"א אסורה לחזור לא משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו משניסת אלא דקנסוה רבנן משום דלא דייקא שפיר הילכך כל מאן דנסבה פסל לה אקמא כתבו הרי"ף והרא"ש ואיסתפק לן בגמרא דהא דאמר שמואל הלכה כרבי יוסי אליבא דמאן אי אליבא דרבי אמי או אליבא דר' יצחק נפחא וכיון דלא איתברר כמאן פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא ע"כ וכתב הרא"ש על זה וז"ל כתב הראב"ד ודוקא כשנשאת לו אשת גיסו ע"פ ב"ד דבהא אסר רבי יוסי לשינויא דרבי אמי אבל אם ניסת לו ע"פ עדים אשת גיסו מותרת אגיסו ואשתו מותרת לו דבהא אפילו לרבי אמי שרי רבי יוסי כדאזיל אשתו וגיסו ואע"ג דאשה שהלך בעלה למדינת הים בעלמא אסורה לחזור לו אפילו בעדים לא אמרי' מינס אניסא התם הוא דאיכא למימר גירש זה ונשא זה אבל הכא כיון דאחות אשתו היא לא מיתסרא בלתא דנפשה אלא משום דאתי לאיחלופי באשה אחרת שהלך בעלה למדינת הים מסתייה דגזרינן בה בעד אחד דדמיא לפשיעותא אבל כשנשאת בעדים לא גזרינן בה דהא ודאי ב' עדים שישקרו מילתא דלא שכיחא היא והשיב עליו הרמב"ן ודאי אשת גיסו שנשאת ע"פ עדים לר' יוסי מותרת בין לשינוייא דרבי אמי בין לשינוייא דרבי יצחק נפחא ומיהא אי מתניתין כר' אמי מיתוקמא לא קי"ל כר"י אלא בכל שפוסל ע"י אחרים פוסל על ידי עצמו דהא נמי פלוגתא דידיה ודת"ק אבל במאי דקאמר על פי עדים דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ובהא מודה לת"ק בדבר זה לא פסק שמואל הלכה כרבי יוסי כי לא פסק אלא באשתו ע"פ בית דין דפליגי ביה אבל במה שרבי יוסי ות"ק מתירים אשת גיסו על פי עדים היינו משום דסברי כר"ש דמפליג באשה שהלך בעלה למדינת הים בין נשא' על פי ב"ד ובין נשאת בעדים ואנן קיי"ל דלא עבדינן עובדא במאי ה"ל למיעבד הילכך על פי עדים נמי אסירא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וכן באשת גיסו אע"ג דלא שייך למימר גירש זה ונשא זה כשבאת אשתו עם גיסו מ"מ זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך למימר גירש זה ונשאה זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותו נאסרה אשתו עליו כי הרוא' שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ויאמר זה נושא אחות גרושתו הילכך חיישינן לפירוקא דרבי אמי לאסור אשת גיסו אגיסו אפילו נשאת בעדים אליבא דהלכתא דלא מפלגינן בין עד אחד לשני עדים וחיישינן נמי לדר' יצחק נפחא למיחש לתנאה ואחיו שקדש אשה וכן הוא שקידש אחות אשה כל הדרכים האלה בה וכן הלכתא עכ"ל וכך הם דברי רבינו במסקנת הרמב"ן והרא"ש ועיין במ"ש רבי' ירחום בנכ"ג ח"ב בשם הרמ"ה וכתבו התו' בפרק הנזכר דהא דשרינן באמרו לו מתה אשתך לישא אחותה היינו דוקא כשאמרו לו שני עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו עד אחד על מיתת אשתו אין יכול לישא אחותה ומדברי רש"י לא משמע כן וה"ה בפ"י מהלכות גירושין כתב כדברי התוספות: הבא על א"א והיא אחות אשתו ומתה אשתו אח"כ גם מת בעל האשה אם אסורה לו מטעם דנאסרת לבעלה כיון דבלא"ה היתה אסורה לו תמצא בכתבי מה"ר איסרלן סימן כ"ט : איזו עריית אם נשאו לאסור להן אימתי צריכות גט ואימתי אינם צריכות עיין ברבינו ירוחם נ"ג ח"ב: כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ב על ראובן שהיתה לו פלגש והיו עוררין לומר שהיתה עמו בקידושין והוטל חרם על כל מי שידע שהיה ביניהם קידושין שיעיד בב"ד ולא בא שום עדות על זה כלל שהיא מותרת לבן אחיו וליתר קרוביו כדתנן (יבמות צז.) נושאין על האנוסה ועל המפותה ומותר אדם באנוסת אביו ובמפותת אביו אבל אם יש עדים שאמרה האשה קדשני ראובן בפני שני עדים והלכו למדינת הים נאסרה בקרובי ראובן על פי דיבורם אבל אם אמרה קדשני בסתם ולא אמרה בפני שני עדים אין בדבורה כלום דקידושין שלא בפני עדים לאו קדושין נינהו ואפילו האיש והאשה מודים שאין דבר שבערוה פחות מב' עכ"ל:

סָעִיף א

א סָעִיף א שאינן בני קידושין וכו' פי' אלו שאינן ראויין לקדש אותן מחמת ערוה דאסור לישא אותן לפחות מדרבנן וכופין אותו ליתן גט דאסור לקיים אותה לו לאשה וכמבואר לקמן בסי' י"ח וא"כ אינן בני קידושין אבל קידושין ודאי תופסין באותן שהן מדרבנן וזהו שלא כתב רבינו אלו שאין קידושין תופסין בהן אלא כתב שאינן בני קידושין והיינו כדפי' ונתיישב מה שהיה קשה לב"י על דברי רבינו:

ב סָעִיף א אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכו' בפ"ב דיבמות ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו אמר רב ד' נשים יש להם הפסק ונקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו ורב מ"ט לא חשיב ליה מיחלפא ליה באשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח דאזיל להכא לא שכיח דאזיל ופירש"י ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה ממנו עד סוף כל הדורות הוי נמי שנייה הואיל ואמו מן התורה וכן אשת אבי אביו הואיל ואשת אב הויא דאורייתא וכן אם אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אביו עכ"ל מבואר מדבריו דאם אבי אבי אביו עד לעולם אסור וטעמא דמילתא דכולהו אימא רבתא קרו להו ונראה ודאי דאם אם אבי אביו או אם אבי אם אביו אסור במכל שכן דהא עיקר גזירה משום אמו הוא וכל שאתה מוצא בדורותיהם אמות רבות יותר יש ליגזר בו ולפי זה כ"ש אם אבי אבי אמו דאיכא הכא אמו שהיא ערוה דאורייתא והכי משמע מלשון רש"י שכתב כגון אם אמו עד סוף כל הדורות וכו' ולא חילק ונראה דה"ה באשת אבי אביו דאפילו באשת אבי אם אביו אסור כיון דאיכא בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אביו וכולהו אבא רבא קרו להו ולא קשה לזעירי אמאי נחמור באם אביו טפי מבאשת אבי אמו הא בתרוייהו ליכא בדורותיהם ערוה דאורייתא די"ל דבאם אביו אם נתיר אם אבי אביו מיחלפא באם אם אמו שהרי אדם רגיל במשפחת אביו ויודע שיש שם קורבה יותר מבאמו ואם נתיר לו במשפחת אביו טעי למימר דכ"ש דמותר במשפחת אמו אבל באשת אבי אמו הוי איפכא דאפי' נתיר לו אשת אבי אמו לא טעי למימר דמותר נמי באשת אבי אבי אביו כ"ז מבואר מפרש"י אבל ברמב"ם פ"ב דאישות ושאר פוסקים מבואר דס"ל דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אמו אבל אם אם אבי אמ דמפסיק ביניהם צד אב שרי ולא אסר אלא אם אבי אמו בלבד וכן באם אביו דווקא אם אם אם אביו התם הוא דאין לה הפסק אבל אם אבי אבי אביו שרי דלא אסר אלא אם אבי אביו בלבד עד ג' דורות הוא דאסור טפי לא וזו היא נמי שיטת רבינו ז"ל ופסקו נמי כזעירי וטעמם משום דה"א בירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו אלמא דהני בלבד אסורין טפי לא וא"כ נמשך מזה דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אם אמו ואם אביו נמי אם אם אם אביו ולפי זה באשת אביו נמי דוקא דלא מפסיק צד אם ביניהם כגון אשת אבי אבי אביו אבל אשת אבי אם אביו שריא וזהו שסתם הרמב"ם דבריו באשת אביו שכתב אשת אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אסורה על אחד ממנו עכ"ל ולא כתב דהוי שניה במפסיק צד אם כמ"ש באם אמו ובאם אביו דהוי שניה עד ג' דורות במפסיק צד אב וא"ת הוא גופיה קשיא אמאי ליתסר בזו טפי מבזו י"ל כדפי' דאדם יודע דאיכא קורבא טפי במשפחת אביו ואם נתיר לו אם אבי אביו א"נ אם אבי אמו מיחלפא דטעי למימר דכ"ש דמותר באם אם אמו ולהכי אסרינן להו אבל אם נתיר לו אשת אבי אם אביו איכא הפסק בצד אם ביניהם דלא טעי להתיר אשת אבי אבי אביו ומה"ט פסק הרמב"ם ודעימיה דאשת אבי אמו בלבד הוא דאסור כזעירי אבל אשת אבי אבי אמו שריא דלא מיחלפא באשת אבי אבי אביו ולפרש"י נראה לומר דס"ל דהירושלמי בשם בר קפרא דמוסיף אם אבי אביו וכו' ה"פ מוסיף אהני ד' דגמיר רב דיש להן הפסק דלבר קפרא אף אלו יש להן הפסק ותלמודא דידן בשם רב זעירי חולקין אבר קפרא דד' יש להן הפסק ותו לא וראיתי למהרא"י בת"ה סי' רי"ד שכתב דאשת אבי אם אביו אסורה משום שנייה אפי' להרמב"ם ודעימיה דאף ע"פ דפסקו הלכה כזעירי ה"מ באשת אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחי דאזיל לגבייהו אבל הכא כיון דלגבי דידיה קורבא דאב הוא ואף ע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחא טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה עכ"ד והא ודאי ליתא אלא כדפי' דלהרמב"ם אשת אבי אם אביו שריא והגע בעצמך דמה בכך דשכיח טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה סוף סוף ליכא למיחש דמיחלפא ליה באשת אבי אבי אביו כיון דאדם יודע שיש שם קורבא יותר דשכיח טפי ורגיל דאזיל למשפחת דאביו מצד אביו מדאזיל למשפחת דאביו מצד אמו מיהו לשיטת רש"י ודאי דאסור כדפי' ולראבי"ה שכתב דלית הלכתא כזעירי אפילו באשת אבי אמו אין לה הפסק כמ"ש בהגה"ת מיימונית נמי אסור הילכך אין להקל ואע"ג דמדינא נראה דשרי לפי דעת הרמב"ם ורוב פוסקים דעימיה אין להתיר לכתחילה שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר' ישעיה אחרון ז"ל כתב וז"ל ורבינו משה אוסר אף אם אבי אביו ואם אבי אמו ולי נראה שהם מותרות עכ"ל. נראה שמפרש הא דתני בר קפרא מיסיף וכו' דאמתניתא קאי דתני תמניא לאיסורא וקאמר דב"ק מוסיף הני תרתי אלמא למתניתא שהובאה בתלמודינו הני תרתי שריין ותלמודא דידן עיקר בדוכתא דפליג אירושלמי ואינו אסור אלא אם אם אמו עד סוף העולם וכן אם אם אביו עד סוף העולם כל זמן שאין שם הפסק צד אב ביניהם אבל לפענ"ד דהפירוש הנכון דב"ק מוסיף אגמרא דגמיר רב קאי וקאמר דמוסיף בהני תרתי דג"כ יש להן הפסק וס"ל להרמב"ם דהלכתא הכי דרב נמי לא פליג עליה בהדיא דלא קאמר אלא דגמירי ליה דד' הוא דיש להן הפסק ואיכא לפרושי דהכי גמירא דהני ד' יש להן הפסק בכל צד אבל אם אמו ואם אביו אין להם הפסק בכל צד דבאם אין להן הפסק עד סוף העולם אבל במפסיק ביניהם צד אב יש להן הפסק וכדס"ל לבר קפרא וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל זו היא דעת הרמב"ם ורבינו שהלך בשטתו ופירושו בירושלמי והיא דעת הפוסקים:

ג סָעִיף א אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו משנה ר"פ נושאין פלוגתא דר"י ורבנן ופסקו הפוסקים כרבנן ואע"ג דבפ"ק דיבמות סתם לן רבי כרבי יודא במתניתין דשש עריות חמורות מאלו וכדמשמע התם בסוגיא וכ"כ התוס' לשם דלוי ס"ל דתנא דמתניתין ס"ל כר' יודא מ"מ ה"ל סתם בפ"ק ואח"כ מחלוקת בפרק נושאין ואין הלכה כסתם דבחדא מסכתא יש סדר ראיתי מקצת ספרי רבינו כתוב בתוכם ואם אשת אביו מותרת לו וכ"כ בהשגת ש"ע ולא ידעתי אנה הלכה זו אבל נראה דפשיטא הוא דשריא מדלא הוזכרה בשניות פ"ב דיבמות. וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם לכאורה קשה דא"כ אמאי מתירין אם אבי אבי אביו הלא היא אשת אבי אבי אבי אביו דאסורה עד עולם ולא קשיא ולא מידי דע"י אישות ודאי אסורה ולא שרינן ליה אלא כשהיא אם אבי וכו' בלא קידושין ונשואין אלא בא עליה בזנות:

ד סָעִיף א אחותו בד"א שפחה בעלמא וכו' זו היא דעת רב נטרונאי גאון הביאו האלפסי פ"ב דיבמות והסכים הרא"ש לדבריו ודלא כהאלפסי דמספקא ליה ונקטינן הכא והכא לחומרא וכאידך גאון דלפי זה אינו חייב עליה משום אחותו והרמב"ם חולק על כל הגאונים וס"ל דהולד הוי כנעני גמור לכל דבריו עיין עליו פ"ג מה"ג ופ"א מה' יבום ופ"ט מה' עבדים וכמ"ש הרב המגיד פ"ד מה' נחלות ובשלטי גבורים בשם ה"ר ישעיה אחרון ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ורבינו כאן סתם דבריו על פי הסכמת הרא"ש אבל לקמן בסימן קנ"ו הביא כל חלוקי הדעות ע"ש ואיכא למידק דמדכתב רבינו בסתם דאם בא אביו על שפחתו משמע אפילו בא עליה דרך זנות דהכי משמע לישנא דבא עליה וכ"כ הרא"ש להדיא וז"ל בפ"ב דיבמות הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחרר' מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות ולעיל בסי' ד' וכתב וכ"ש אם הוא נושא שפחתו שקידושיה תופסין לו בה ע"כ דרצונו לומר לשם דאע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא ודאי שיחררה כיון שעשה עמה דרך נישואין והשתא קשה עדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו בלא נשואין אלא בא עליה דרך זנות ונראה דלא אמר הרא"ש דאף בבא עליה דרך זנות דודאי שיחררה אלא היכא דהיו שם עידי יחוד דכיון דלא היו שם חופה וקידושין ה"ל דרך זנות כפילגש דעלמא והתם קאמר דודאי שיחררה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדכתב רב נטרונאי אבל אם אין שם עידי יחוד אפילו מקדשה בע"א אין חוששין לקידושיו ואינה צריכה גט ומשמע אפילו מקדש בביאה ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דבע"כ הויא בעילת זנות כיון שלא היו שם שני עדים וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר ורבינו לקמן בסימן ל"ט במקדש ע"ת ובעל סתם דא"צ ממנו גט אא"כ דאיכא עידי יחוד הא לאו הכי לא והשתא ניחא הא דלעיל בסימן רביעי דמיירי בנשואין גרידא ולא בעל כלל ואצ"ל אם בעל בעידי היחוד דפשיטא דתלינן בודאי שיחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

ה סָעִיף א בתו וכו' בפ"ב דיבמות קמבעיא ליה אדור רביעי שבבנו ובתו ופשטינן לאיסורא ודחי לה והדר פשטינן להתירא ודחי לה וכתב הרי"ף ולא איפשטא בהדיא עכ"ל ולא נתבררה דעתו די"א דלחומרא נתכוין כמ"ש הרא"ש וי"א דלקולא נתכוין כמ"ש נ"י אבל הרמב"ם פסק לקולא וטעמו דכל תיקו מד"ס לקולא והרא"ש פסק לחומרא שכ"כ בספר חפץ ושכ"כ הרמ"ה וכ"כ המרדכי ושכך פסק ר"ח וס' חפץ ובסמ"ג כ' כל' הרמב"ם וכתב אח"כ שזהו לדברי ר"ח ורבינו משה אבל נחלקו עליהם גדולים ע"ש. והכי נקטינן לחומרא כגדולים המחמירין בדבר:

ו סָעִיף א אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה וכו' משנה וגמ' ר"פ נושאין ומשמע שם דלכתחלה הוא דלא תנשא משום גזירה שמא לאחר שישא בתה יזנה עמה והרי היא ערוה עליו אבל אם נשאת לא תצא ע"ש וכ"כ בנ"י ספ"ב דיבמות דה"א בתוספתא ועיין במ"ש ב"י לעיל סוף סימן י"א:

ז סָעִיף א ומ"ש ובת בן בן בן אשתו כתב הרמב"ם וכו' כתב מהרש"ל וה"ה בת בת בת בן אשתו עכ"ל ופשוט הוא וכבר התבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה גם במה שנחלקו באם אם אם אם אשתו הכל מטעם אחד דבעיין לא איפשטא:

ח סָעִיף א אחות אביו ומותר בבת אחי אביו וכו' לא איצטריך ליה אלא לאורויי דאעפ"י דאסור באשת אחי אביו אפ"ה מותר בבתו ולא חיישינן דילמא טעי להתיר בתרוייהו באשתו ובבתו כי היכי דאחי אביו מותר באשתו ובבתו. ובתוספות פרק נושאין (דף צ"ט) בד"ה ספק כתבו דאיתא בירושלמי זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בן אחיו פירוש אעפ"י שיכול לבא לידי בישול מצות יבמין אם ימות ותפול לפני האחין אפ"ה מותר עכ"ל:

ט סָעִיף א ומ"ש ומכאן ואילך וכו' שם אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו וסוגיין כותיה אלא שהתוס' כתבו בשם ר"י שפסק דלא כאמימר משום סוגיא דסתמא דתלמודא בפרק החולץ דלא כותיה ונראה דלר"י נמי יש להן הפסק כיון דאיתפליג דרא כדאיתא בגמ' מיהו מדברי הסמ"ג לאוין ק"י יראה דאין לו הפסק שכתב וז"ל אשת אחי האב מן האם בלבד ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק עכ"ל ונוסחא זו א"א לישבה דבגמרא מבואר דאשת אחי האם מן האב יש לו הפסק ונוסחא אחרת נמצא בסמ"ג וז"ל ואשת אחי האם מן האב בלבד ואשת אחי האם מן האם אין לו הפסק וכתב מהרא"י בכתביו סימן קע"ב שכך נמצא ברובם והקשה ע"ז דהוא בהפך מסברת התלמוד לגמרי דהא אשת אחי האם מן האב תניא בהדיא בברייתא לאיסורא ואשת אחי האם מן האם מיבעיא ליה לתלמודא אי אסורה אי לאו משום דליכא צד אב ונהי דפשט ליה לאיסורא מ"מ איך יתכן דגריע טפי מאינך דאיכא צד אב וכולי וע"ש גם הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ב' השיב לשואלו דיש לה הפסק וכתב אותן טעמים שכתב מהרא"י ולפ"ד נראה ליישב נוסחאות הישנות בסמ"ג ולומר דס"ל היא הנותנת כיון דלית בה צד אב וקילא טפי ואתי לזלזולי ביה לפיכך אחמרו רבנן בשניותיה ותדע שהרי בשניות דרבי חייא איבעיא לן אי יש להן הפסק ומקצת גאונים פסקו לקולא ואע"ג דחמירי טפי שהרי מן התורה אסור בבת בנו ובת בתו וכן בבת בת אשתו וכו' וחמותו וכו' ולא גזרו בה אלא חד שנייה. ובאמו דאם אמו שריא מן התורה וכן אשת אבי אביו שריא וגזרו בה דאין לה הפסק וכן גבי כלתו גזרו בה דאין לה הפסק אלמא כיון דקילא אתי לזלזולי בה ואי מקילינן בה חדא קולא אתי לאקולי בה קולא אחריתי וכדאמרן בריש ביצה גבי שבת דחמיר כו' והילכך אף על גב דבדודתו היכא דאיכא צד אב דחמיר לא גזרו בה רבנן אלא שנייה אחת בלבד והוי ממש כמו אחות אביו ואחות אמו מכל מקום היכא דליכא בהו צד אב קילא טפי ואתי לזלזולי ביה גזרו בה טפי זה אפשר לומר ליישב מאחר שלא נמצא בתלמיד בפירוש דיש לה הפסק. אכן למעשה אין לנו לתפוש חומרא ע"פ הסמ"ג היפך משמעות התלמוד ומשמעות כל הפוסקים דיש לה הפסק במכל שכן מאשת אחי האם מן האב דיש לה הפסק ותו דלפע"ד נראה שיש דילוג בספרי סמ"ג וכצ"ל ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם בלבד ואשת אחי אב מן האב ואחות האב בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק ע"כ ופסק לחומרא דלא כאמימר וכדפסק ר"י דכך דרכו להורות כדברי ר"י והסופר השמיטו וכתב אין לו הפסק סמוך למ"ש בתחילה בין מן האם שטעות כזה רגיל ומצוי בכל הספרים ולענין מעשה נקטינן לחומרא כפסק ר"י ודאין לו הפסק וכך נראה להדיא מתשובת הרא"ש שהשיב על אשת אחי אם אמו מן האם דשריא משום דיש לה הפסק ואפילו לר"י דפסק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא אלמא דבאחי אבי אביו אין לו הפסק ומה שהקשה ב"י מדאמר רב ארבע נשים יש להם הפסק לאו קושיא היא דשאני התם דאיכא צד אם כמבואר בסוגיא ומה שקשה לפ"ז למה ליה למימר התם איכא ערוה דאורייתא בלאו הכי תיפוק ליה דהתם ליכא צד אם די"ל מילתא דפסיקא נקט לארויי דאפילו באחי אבי אביו מן האם נמי שריא משום דליכא ערוה דאורייתא ואצ"ל באחי אם אמו מן האב דשריא טפי דאחי אמו לא כתיבא וכן מבואר מפרש"י דאחי אמו מן האב לא שייך לאוסרו כמו באחי אביו מן האם ומה שהקשה עוד הב"י למה הוצרך ללמדה מדיוקא ולא כתב שהיא חדא מד' נשים שיש להם הפסק כבר נתבאר בדברינו דד' נשים דאיירי בהו רב בדאיכא צד אב ואיכא נמי צד אם אבל בדליכא כל עיקר צד אב דבר זה אינו מפורש דיש לה הפסק אלא במכ"ש ואיכא למימר אדרבא היא הנותנת כיון דקילא אתי לזלזולי טפי הילכך הוצרך ללמדה מדיוקא:

י סָעִיף א אשת בנו וכולי פירוש דבכלת בן בנו גזרו דאין לה הפסק הואיל ואיכא בדורות הללו כלה דאורייתא אבל כלת בתו יש לה הפסק כיון דלא שייכא בה איסור כלה דאורייתא דלא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו ואיכא לתמוה דבגמרא א"ל אביי לרבא אסברא לך כגון כלתא דבי בר ציתאי כו' ופירש"י שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתי לאחלופי עכ"ל משמע דלא חיישינן לאחלופי אלא בדאית ליה נמי כלת בנו וכל הפוסקים פסקו בסתם לאסור ומשמע אפי' בדלית ליה נמי כלת בנו אלא כלת בתו נמי אסורא. שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר"י אחרון ז"ל דאין אסור אלא בדאית ליה כלת בנו ולמעשה צ"ע:

יא סָעִיף א אשת אחיו בין מן הזנות בפ"ב דיבמו' תנן דאחיו ממזר זוקק אשת אחיו לייבום ופריך פשיטא אחיו הוא ואע"ג דלמה שפי' ר"י בד"ה פשיטא אחיו אינו ראייה משם מ"מ משמע דאפי' לר"י ודאי שאמת כך הוא וע"ש:

יב סָעִיף א שני חורגים מותר. אשת חמיו אסורה לו התו' ושאר המפרשים כתבו דהירושלמי אוסר הכל משום מראית עין אבל בתלמודא דידן ס"פ משוח מלחמה משמע דלא חיישינן למראית עין והכל שרי אבל הרא"ש חולק דאשת חמיו אסור וב' חורגין שריין וכך הם דברי רבינו וכן עשה ר"ת מעשה לאסור אשת חמיו כמ"ש התוספות וכל המפרשים אלא דיש שכתבו שעשה סעודה לקדשה ואפסדיה לסעודתא ויש שכתבו שכבר קידשה ועשה סעודה לישאנה ואפסיד לסעודתיה והוצרכו לתת גט וז"ל האגודה על מעשה דר"ת ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים עכ"ל. וכן נראה מדברי התוספות שכתבו אע"ג דבשמעתין שרי אשת חמיו וחורגו שמא אח"כ אסרום גם הרא"ש לאחר שהביא הירושלמי כתב כ"כ בפר"ח ובעל הלכות נמי כ"כ וגם אסר אשת חתנו ובשמעתין קא שרי לתרווייהו ושמא אח"כ אסרום וכו' משמע דר"ל לאחר התלמוד אסרום ר"ח וב"ה בתקנותיהם ולא מדינא ויש לתמוה אמאי חילק הרא"ש ביניהם וי"ל דבב' חורגין מפורש בתלמודא דידן להיתירא כדאיתא פרק משוח מלחמה להדיא דלא חיישינן בהו למראית עין דאית להו קלא אבל אשת חמיו דלית להו קלא איכא למיחש למראית עין אף לתלמודא דידן דהא דמתיר אשת חמיו בפ"ב דיבמות אינו אלא לומר דמדינא שריא ומה שקשה לר"ת וב"ה שאוסרין אף ב' חורגים תירץ הרא"ש דאסרום מצד תקנה שעשו לאחר התלמוד. שוב ראיתי בתשובת הגאונים שבידינו וז"ל בסימן רנ"א שאלה אשת חמיו מותר ללוקחה לו לאשה אי לא תשובה מותרת לו אבל בת חורגו אסורה לו מפני מראית עין עד כאן לשונו ואין ספק דט"ס הוא דבת חורגו דאורייתא הוא דאברייתא דשניות פ"ב דיבמות דתני בה ואסור בבת חורגו פריך בגמרא דאורייתא היא ומשני משום דקבעי למיתני סיפא אשת חורגו כו' ולא ידעתי להגיהו ליישבו דאם נאמר דצריך להיות אבל ב' חורגין אסורין מפני מראית העין ופסקו כך על פי הירושלמי אם כן גם אשת חמיו אסורה משום מראית עין ואפשר דס"ל הפך סברת הרא"ש ובאשת חמיו פסקו דשריא כתלמודא דידן אבל בב' חורגים אסרוה הגאונים מתקנותיהם ולא מדינא וס"ל דבחורגים שייך למגזר טפי כמ"ש בנימוקי יוסף לשם ואפשר לומר איפכא דצ"ל תשובה אסורה לו מפני מראית עין אבל ב' חורגים מותרין והיינו כסברת הרא"ש ועוד אפשר לומר דצ"ל אבל אשת חורגו אסורה לו דאעפ"י דמדינא שריא כדתני בברייתא מ"מ הגאונים אסרוה וכ"כ בתשובת מהרי"ל סימן פ"א דבא"ז כתב ע"ש ר"י דב' חורגים אסירי כשגדלו בבית אחד וכתב עוד דאשת חורגו אסורה והיינו ע"פ הירושלמי דכיון דאוסר ב' חורגין א"נ אשת שני חורגין משום מראית העין הה"נ אשת חורגו או אשת חתנה הגדלה עמו בבית דאילו בבית אחר אפילו ב' חורגין שריא ואפילו לפי זה בת אשת חתנו או אשת בעל אחותו או בת אשת חתנה או אשת בעל אמו ובתו ואחותו ליכא למיסר משום מראית העין דלא אתי לאחלופי ועיין הטעם בתשובת מהרי"ל ונראה דאצ"ל דאיש שגירש את אשתו והוא נשא אחרת וגם היא נשאה איש אחר דמותרין הבנים שלהם לישא זה את זה ואין שם משום מראית עין וכן פסק בתשובת הגאונים הנזכר סימן ע"ז. ולמעשה הנה בתשובת מהרי"ל כתב דב' חורגים או אשת שני חורגין קי"ל דשרי אפי' בדורות האחרונים ובאשת חמיו כתב דפשיטא הוא דנוהגים כר"ת לאסור והנה תופס דעת הרא"ש וקשה עליו טובא להקל כנגד הירושלמי המפורש לאיסור בשניהם והסכימו כך ר"ח ובעל הלכות ור"ת ור"י ואולי גם הרא"ש לא אמר היתר בב' חורגין אלא להלכה לא למעשה כנראה מדבריו אבל מה אעשה שכבר נהגו להקל בשניהם ומעשים בכל יום והחרד והמחמיר תע"ב:

יג סָעִיף א הלכה אשתו למ"ה וכו' פרק האשה רבה ואוקימתא דגמרא כר"ע דבאשתו נשואה הכל יודעין שבטעות נשא את אחותה וביאתו באחותה זנות הוא וא"צ הימנו גט דאין לחוש שמא יאמרו תנאי היתה בנשואים הראשונים ולא נתקיים והך שניה שפיר נסיב ואשת איש יוצאה בלא גט דהא כולי עלמא ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והילכך קים להו דנשואי שניים אינם כלום ומה שכתב דאין זנות וכו' שם בגמרא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה ולאו דוקא אחותה אלא משום דקיימינן השתא באחותה נקט אחותה וה"ה שאר כל העריות אין שכיבתן אוסרתה. ובקרא נמי לא רמיזא אחותה וה"ק קרא שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה והכי איתא להדיא בגמרא:

יד סָעִיף א ומ"ש ומותר בקרובות שנייה וכו' פי' לישא בתה וכן היא מותרת בקרוביו מיהו מדרבנן ודאי לא שריא בתה עליו אלא לאחר מיתת שנייה כמ"ש בסי' זה למעלה אצל בת אנוסתו דלא שריא אלא לאחר מיתתה וא"ת הלא ס"פ נושאין קאמר דבקידושי טעות אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ופירש"י בקידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא אלמא דאיכא תנאי בנישואין וי"ל דהא דאמר בפרק האשה רבה אלא נשואין מי איכא למימר תנאי ה"ל בנשואין ה"ק דלא שכיחא מילתא שיתבטלו הנישואין מחמת התנאי וכמו שכתבו התוס' לשם ואי איתא דנתבטלו הנישואין מחמת התנאי קלא אית ליה ומדליכא קלא ודאי לא טעו אינשי למימר דתנאי הוה ליה בנישואין אלא נשואי שנייה לא כלום הוי כנ"ל:

טו סָעִיף א היתה ארוסתו וכו' פי' הכא איכא למיחש שמא יאמרו תנאי היה באירוסין ולא נתקיים התנאי והך שנייה א"א יוצאה בלא גט והשתא איתסרא עליה שפיר נסיב ולפיכך צריכה גט שלא יאמרו נמי ארוסתו דא"כ הוא נושא אחות גרושתו וצריך ליתן גט גם לארוסתו: ומתה הראשונ' מותר בשנייה משנה שם פי' כיון דמתה פקע לה איסור אחות אשה ושנייה שריא בין שהראשונה היתה נשואה או היתה ארוסה וכ"ש במתה השנייה דמותר בראשונה וכ"כ ב"י:

טז סָעִיף א היתה אחות אשתו נשואה וכו' דברי רבינו בזה ע"פ דברי הרמב"ן שהביא הרא"ש לשם במסקנתו דאף עפ"י דפסקינן הלכה כר' יוסי היכא דנשאת לו בעד אחד עפ"י ב"ד כיון דצריכה ממנו גט ואסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו מכל מקום במאי דסביר' ליה לרבי יוסי בנשאת לו עפ"י עדים דאינה צריכה ממנו גט ושריא לבעלה ואף אשתו שריא לית הילכתא כר' יוסי בהא דאיהו סביר' ליה כרבי שמעון אבל אנן קי"ל דבנשאת ע"פ עדים נמי צריכה הימנו גט וכמו שיתבאר בס"ד סוף סימן י"ז וכיון דאסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו. ואף ע"ג דמאי דקי"ל דע"פ עדים נמי אסורה לבעלה הוי טעמא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וחזר זה ומחזיר גרושתו משניסת ובאשת גיסו לא שייך למימר הכי דאפילו גירש זה אסורה ליה משום אחות אשה וא"כ בע"כ כשבאת אשתו עם גיסו הכל יודעים שבטעות נשא אחות אשתו מכל מקום זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך לומר גירש זה ונשא זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ואמר זה נושא אחות גרושתו ומשום הכי אשת גיסו צריכה גט לעולם אף כשבאו שניהם יחד ולפי זה גם אשתו אסורה עליו לעולם דלא שנא היתה ארוסתו דאיכא למימר תנאה הוה באירוסין ולא נתקיים התנאי ל"ש היתה נשואה דליכא למיחש לתנאה בכל ענין אסורה עליו אשתו כיון דאשת גיסו צריכה גט:

א ול"נ דרבינו דקדק בלשונו לומר שאינן בני קידושין ר"ל שאין קידושין תופסין בהן כמו באחרים ואף בדבר שהוא מדרבנן אם בא אחר וקדשה צריכה ממנו גט הרי לך שאינן בני קידושין כמו נשים אחרות כנ"ל ליישב דברי רבינו אבל צ"ע על עיקר הדין אם אמת הוא דאם קידש אסור מדרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מן השני אחר דאינן קידושין מדאורייתא כלל אפשר דלא החמירו ביה רבנן וצ"ע דהא אפילו בחייבי לאוין קדושין תופסין ולא מצינו דאם קדשה אחר דצריכה גט מהשני כ"ש באיסורי דרבנן ולכן הדבר צ"ע:

סָעִיף א

ב סָעִיף א וכתב הרא"ש בתשובה כלל ל' סימן א' על ראובן שהיה לו פלגש והיו עוררין בדבר ואמרו שהיתה מקודשת ע"ל סימן זה בב"י:

ג וכן כתב א"ז בדברי המחמירים וכתב עוד דאפילו אם אמר שכיון לשם זנות אינו נאמן נגד דעת חכמים שאמרו אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל כיוצא בו והאריך שם בראיות וע"ל דיש סימן ל"ג וסימן קנ"ו בדין זה:

ד ובא"ז משמע דלא שרי אלא כשגדלה עמו בבית דאז קלא אית ליה אבל כשאין גדלה עמו אסורים וצ"ע שהיא הפך מדעת שאר הפוסקים דמשמע דגרע טפי כשגדלה עמו בבית וא"ה שרי וכתב עוד מותר אדם באלמנת בעל אמו ובבתה ובשאר קרובותיה. וכן הוא לקמן סימן זה דבן אשתו מותר באשתו בטור:

ה אבל בת אנוסה וכן כתב נ"י ריש נושאין על האנוסה אפילו פלגשו מותר לישא קרובותיה אחר מיתתה אבל לא בחייה ואין חילוק בין קרובים הרגילין אצלה לשאינם רגילים עד כאן לשונו וכן הוא שם ספ"ב דיבמות וכתב שם דאף בחייה אם כנס לא יוציא

ו סָעִיף א בהגה"ת אלפסי ע"ב ד' ת"ו כתב דלא אסרו כלת בתו אלא דוקא שיש לו ג"כ כלת בנו משום דאתי למיחלף אבל אם היה לו כלת בתו לבדו מותרת לו עד כאן לשונו ולא נהירא דהא הרבה שניות אסרו משום דאתי למיחלף באחרת כדאיתא פ"ב דיבמות ולא חילקו הפוסקים בין אית ליה אחרת או לית ליה אלא בכל ענין אסורה:

ז סָעִיף א כתב הר"ן פרק האומר ע"א דף תרי"ב דכל המגרש ונותן גט אע"ג שהוא אינו מודה בקדושין נאסר בקרובותיה שלא יאמרו נושא קרובת גרושתו עב"ל:

ח סָעִיף א ובהגהת אלפסי ע"א דף תל"ו דאם זינה עם חמותו אין אשתו נאסדרת עליו ואם היתה חמותו מרגילה לבא אצלו ע"י אשתו מוציאין אשתו ממנו עכ"ל ומשמע בגמרא פרק האשה רבה דאין לחלק בין חמותו לשאר עריות כתב רבינו ירוחם בספרו תא"ו נכ"ג ח"ב כל עריות שנאמר בהן ערוה אם נשאו לאסור להן אינן צריכות גט חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ עדים או ע"פ ב"ד ואחר כך בא בעלה וכן ארוסת אחיו שנשאת ע"פ עדים שמת אחיו או על פי ב"ד ואחד כך בא אחיו וכן אחות ארוסתו שהלכה ארוסתו למ"ה ושמע שמתה ונשא אחותה ואחר כך בא ארוסתו כל אלו צריכות גט עכ"ל.

ט ופסק שם דאסורה דכשם שאסורה לבעל כן אסורה לבועל אע"ג דבשעה שהיה בועלה היתה בלא"ה אסורה לו משום אחות אשתו וע"ש ולקמן סי' קע"ח.

סָעִיף א

א סָעִיף א אלו שאינן בני קידושין וכתב ב"י ז"ל אין דברי רבינו מדוקדקים דאותן שהן מדרבנן בני קידושין הן שהרי קידושין תופסין בהן אלא שאסור לישא אותן וכך ה"ל למכתב אלו נשים אסורות משום ערוה ורמ"א ז"ל בד"מ ישב זה דכוונת רבינו הוא במ"ש דאינן בני קידושין ר"ל דאינן קידושין גמורין נ"מ דאם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהן וכמ"ש בריש סי' י"ז עכ"ל וזה שסיים רבינו וכתב צריכות גט משניהן משמע דאינן קידושין אלא להצריכו גט (ובד"מ כתב וצ"ע אם קידש איסור דרבנן ובא אחר וקידש אם צריכה גט מהשני ואפי' בחייבי לאוין דקידושין תופסין לא מצינו דאם קידש אחר דצריכה גט מהשני כ"ש באיסור דרבנן וצ"ע כ"פ).

ב סָעִיף א ואם אמו אסורה לו מדרבנן כו' ז"ל רש"י אמו כתוב בתורה וגזרו רבנן על אם אמו כדי שלא יפגע באמו וגזרו נמי באם אביו משום אם אמו אע"ג דגזירה לגזרה הוא משום דתרווייהו אמא רבתא קרי להו ע"כ.

ג סָעִיף א וכן אם אם אמו עד עולם לפי שיש בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אמו ואם אמו שהוא התחלת הגזירה יש עליה שם איסור דאורייתא דאמא רבתא קרו לה לפיכך החמירו רבנן בה שלא יהיה בה הפסק לאפוקי אם אבי אמו שאין התחלת הגזרה שם איסור דאורייתא שאין קרו לה אמא רבתא שהיא דור רביעי לא החמירו בה רבנן:

ד סָעִיף א ואם אבי אבי אמו רבותא קמ"ל אע"ג שאין כאן אלא אם אחת ויש סברא להחמיר יותר מבאם אם אבי אמו דיש שם ב' אמות אפ"ה מותרת:

ה סָעִיף א אם אביו אסורה לו מדרבנן דגזרינן משום אם אמו (אע"ג דגם כאן יש ערוה דאורייתא משום אשת אביו והרי היא אשת אבי אביו י"ל דאם אביו אסורה אפי' כשהיא אנוסת אבי אביו אף שאינו אשתו ולכך לא הוצרכו לתת טעם דמחלפי באם אמו וק"ל כ"פ) וכולהו חדא גזירה הוא משום דתרוייהו אמא רבתא קרו להו כדלעיל וכן אם אם אביו עד עולם וה"ט לפי שבהתחלת הגזירה דהיינו אם אביו יש עליה שם איסור דאורייתא דאמא רבתא קרו לה וכדפרישית:

ו סָעִיף א אם אבי אביו אסורה לו מדרבנן דכל הפסולים גזרו רבנן שדור רביעי יהא אסור ודור החמישי יהא מותר:

ז סָעִיף א אבל מכאן ואילך כגון אם אם אבי אביו כו' דכאן נמי התחלת הגזירה אין עליה שם איסור דאורייתא ועד"ר.

ח סָעִיף א בין שהיא אשתו מן האירוסין דהויה כתיב ביה (דילפינן מדכתיב כי יקח איש אשה וגו' יקח שהוא לשון קידושין משמע שמיד שקידש אדם אשה נקראת אשתו והכא כתיב ערות אשת אביך שמע מיניה שמיד שקדשה שנקראת אשת אביה אסורה עליו כ"פ): (בין בחיי אביו כגון שגרשה וצריך למחוק תיבת או גרשה כ"פ):

ט סָעִיף א אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו דדרך אישות וקידושין אסרה תורה:

י סָעִיף א ואשת אבי אביו אסורה לו מדרבנן דגזרינן משום אשת אביו שהוא דאורייתא ואשת אבי אמו אסורה מדרבנן דגזרינן משום אשת אבי אביו דתרוייהו קרי להו אבא רבא (אבל מכאן ואילך כגון אשת אבי אבי אמו או כו' מותרת דלא שייך בדורות הללו אשת אב דאורייתא ולא אמרינן כו' כ"פ) ולא אמרינן בזה גם כן דלמא אתי לאחלופי באשת אבי אבי אביו ויהיה ג"כ אסורה לעולם משום דהתם שכיחי דאזיל ופירש רש"י למשפחת אביו אדם רגיל לילך ויודע שיש שם קורבא יותר מאמו הלכך לא מחלפי אבל לעיל גבי אמא הכל הוא צד אם:

יא סָעִיף א אחותו מאביו או מאמו דכתיב ערות אחותך בת אביך או בת אמך:

יב סָעִיף א או מהזנות בגמרא יליף לה מקראי:

יג סָעִיף א מן השפחה וכותית גם זה יליף מקרא (מדכתיב ערות בת אשת אביך וגומר אחותך היא דמשמע במי שיש לו אישות דתפסי קידושין קרויה אחותך ואף על גב דהכא על חייבי כריתות גם כן אין קידושין תופסין ואמרינן אחותו מהזנות אסורה לו שאני התם דקודושין תופסין לאחרים נתרבה מדרשת מולדת חוץ שנקראת אחותך אבל שפחה וכותית אין קידושין תופסין בהם לשום אדם וכתב רמ"א מיהו לכתחילה אסורה לו ורמ"י תמה עליו ע"ש כ"פ):

יד סָעִיף א אבל אם בא אביו על שפחתו כו' דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכמו שנתבאר לעיל בסימן ד' והרמב"ם פליג וסבירא ליהדוקא בנושא את שפחתו לאשה אמרינן הכי מה שאין כן בבא עליה דרך מקרה דאפשר לומר דרך זנות בא עליה עיין בבית יוסף: בתו אסורה לו מן התורה אע"ג דלא כתיב בהדיא בתורה אתיא בק"ו ממ"ש ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה כ"פ):

טו סָעִיף א וכן בת בנו ובת בתו דכתיב בהדיא ערות בת בנך ובת בתך לא תגלה: בת אשתו כו' מן התורה שנאמר ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח:

טז סָעִיף א אבל בתו מאנוסתו (אפילו פלגשו) מותרת כו' דלא תקח משמע לשון קידושין:

יז סָעִיף א מותרת לו לאחר מיתתה אבל בחייה אסורה דשמא יזנה כבתחלה והרי היא עליו ערוה. כדאיתא התם בגמר' מור"ש אבל מזנות לא נאסרה דכתיב לא תקח לשון קדושין וכי יש קדושין בחדא מינייהו האחרת אסורה עליו מחמת ערוה אפילו בזנות:

יח סָעִיף א ובת בן בן בן אשתווהיא הדין בת בת בת בן אשתו וק"ל מור"ש:

יט סָעִיף א וכן אם אם אשתו מדכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ובת בתה לא תקח והוא הדין למעלה ב"י ובגמ' ריש פ' הנשרפין יליף מדכתיב באש ישרופו אותן ואתהן וא"א לומר שאשתו תהא בשריפה דהא נשאה בהיתר אלא אתהן ששניהן באיסור עם אם אשתו ועם אם אמה:

כ סָעִיף א ואם אבי אשתו אסורה גם כן מן התורה דהיא בכלל אשה ובת בנה לא תקח: (אחות אביו כו' שנ' ערות אחות אביך וגומר ערות אחות אמך לא תגלה כ"פ):

כא סָעִיף א לא שנא היא אחותו מן האב או מן האם כלומר בין שהיא אחות אביו מן האב או מן האה וכן בין שהיא אחות אמו בין מן האב בין מן האם בפרק הבע"י יליף לה מקראי:

כב סָעִיף א ומותר בבת אחי אביו כו' קשה גדולה מזו היה לו לאשמעינן שמותר אפי' בבת אחיו (ואפילו מצוה לישא בת אחיו ובת אחותו גמרא ורמב"ם פ"ה דא"ב וכ"כ רמ"א בסימן ב' סעיף ו' כ"פ) וכל שכן בבת אחי אביו וי"ל דנקט בת אפי אביו משום סיפא שאחי אביו ואחי אמו מותר באשתו ובבתו ועי"ל דה"א כיון דיש בה צד קורבה למעלה אחי אביו דאסרינן בה טפי מקורבה דלמטה דהיינו אחיו קמ"ל:

כג סָעִיף א ואשת בן בנו אסורה לו מדרבנן דגזרינן משום אשת בנו שהיא דאורייתא וכן אשת בן בן בנו עד עולם והטעם כדפרישית לעיל הואיל שהתחלת הגזירה יש עליה שם איסור דאורייתא דקרו ליה לבן בנו בנו:

כד סָעִיף א אשת בן בתו אסורה לו מדרבנן דגזרינן משום כלת בנו דכולהו חדא גזירה הוא דקרו להו כלת בנו אבל מכאן ואילך כגון אשת בן בן בתו מותר הואיל שאין האיסור אלא מחמת אישות לא החמירו כולי האי. גם אינו דומה קורבה דלמטה לקורבה דלמעלה כמו שכתבתי בדרישה וגם בקורבה דבת ואם הקילו שהרי גם לענין עדות אמרינן שהוא מדרבנן וק"ל:

כה סָעִיף א ב' חורגין הגדלים יחד בבית מותר כל אחד הא מילתא דפשיטא דאפילו בת אשתו מותרת לבנו אלא שרבינו נקט כל הצדדים שמותר ועי"ל דאדרבא בשני חורגין עצמן ליכא למטעי כולי האי באיסור אחות להדדי משא"כ באיסור אשת אח דמצינו שהוא מותר בשלא הניח זרע:

כו סָעִיף א אשת חמיו אסורה לו מפני מראית עין (פירוש מאחר דלית ליה קלא נראה כנושא חמותו וה"ה חמיו את אשתו נראה כנושא את בתו משא"כ בשני חורגין דאות ליה קלא כ"פ) ועד"ר:

כז סָעִיף א ומותר באשת בן אחיו ובאשת בן אחותו צ"ע דהא כתב דין זה לעיל ואחי אביו ואחי אמו מותר באשתו:

כח סָעִיף א כל זמן שאשתו קיימת כדכתיב ואשה אל אחותה לא תקח לצרור עליה בחייה: (ל"ש מן האב או מן האם דילפינן מאשת אחיו לעיל כ"פ):

כט סָעִיף א ואפי' גירש כו' כדכתיב עליה עליה כל זמן שהיא בחייה (ואפילו לא נתגרשה אלא מחמת קול בעלמא אסור באחותה כ"פ):

ל סָעִיף א דאין זנות שמזנה עם אחותה אוסר אשתו עליו דכתיב ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה ועד"ר:

לא סָעִיף א ומותר בקרובות שנייה פירוש לישא בתה דקיימא לן דנושאין על האנוסה והמפותה ומביא זה לראייה שאין הזנות אוסר אשתו עליו כלומר שהרי מותר בקרובותיה ואע"ג דכתב רבינו לעיל בסמוך ז"ל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה ורצה לומר דוקא לאחר מיתתה היינו דוקא לשם דבא עכשיו לישא בת אנוסתו משא"כ כאן דכבר נשא אשתו בהיתר משו"ה לא מוציאין ממנו אשתו משום גזירה:

לב סָעִיף א אסור בשתיהן (ושתיהן צריכות גט הראשונה מדאורייתא השנייה מדרבנן כ"פ) דאמרי אינשי דהך קמייתא תנאי הוה ליה בקידושין ולא נתקיים התנאי והאי שפיר נסיב ומש"ה צריכה הימנו גט שלא יאמרו א"א יוצאה בלא גט וכיון דצריכה גט איתסרא עליה ארוסתו שלא יאמרו שהוא נושא אחות גרושתו כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות גרושין אבל אם כנסה ליכא למיחש לשמא יאמרו תנאי הוי בקידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

לג סָעִיף א מתה הראשונה מותר בשנייה (וה"ה אם מתה השנייה מותר בראשונה כ"פ) פשוט הוא דכיון שמתה פקע איסור דאחות אשתו:

לד סָעִיף א הולד הראשון ממזר פירוש הולד שנולד קודם שמתה הראשונה והאחרון שנולד אחר מיתתה אינו ממזר וקמ"ל בזה אע"ג דגם הולד האחרון נולד קודם שנודע בבירור שהיא מתה אפ"ה אינו ממזר ור"ל ממזר מן התורה אבל ממזר מדרבנן הוא וכמש"ר לקמן בס"ס י"ז וכאן לא רצה להאריך ולקמן דהוא מקומה וכלל דין זה כתבו בפ"י:

לה סָעִיף א אשת גיסו צריכה גט כו' (ועד"ר) ואע"ג כשבאת אשתו עם גיסו ליכא למיחש למידי מ"מ חששו דזימנין אתא גיסו תחלה לב"ד ושייך למימר גירש את זה ונשא זה שיאמרו שמתה אשתו ואח"כ נשא אשתו של זה אחר שכבר גרשה וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש את אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ויאמרו זה נושא אחות גרושתו:

לו סָעִיף א ואסורה לגיסו הטעם מחשש שיאמרו שמחזיר גרושתו אחר שנשאה הראשון וזהו הטעם שאמרו בכל אשה ששמעה שמת בעלה ונשאת לאחר ואחר כך בא דתצא מזה ומזה וכמש"ר בס"ס י"ז משום חשש שיאמרו שקודם שיצא למדינת הים גרשה ונשאה השני בהיתר וכיון שיאמרו שנשאה בהיתר צריך השני לגרשה ושוב אסורה לראשון שלא יאמרו שמחזיר גרושתו אחר שנשאת. ואינו דומה לשני אחין שנשא אחד אשה והלך למדינת הים ושמע בו שמת ויבמה אחיו ואחר כך בא הראשון דאיתא בגמרא פרק האשה רבה סוף (יבמות דף צ"ז) וכתב גם כן רבינו לקמן בסימן קנ"ט דמותרת לראשון דהתם ליכא למטעי ולומר שהראשון גרשה קודם שהלך למ"ה ונשאה אחיו דאם כן איך נשא השני לאשת אחיו דאסורה לו מן התורה וליכא למטעי בה דבר וצריכין להעלות על דעתן האמת שבטעות נשאה אחיה מחמת ששמע שמת אחיו מה שאין כן הכא ובכל אשה שהלך בעלה למדינת הים הנזכר לעיל דאיכא למטעי והא ראיה דגם בשני אחים אם לא כנסה הראשון אלא קדשה והלך למדינת הים ושמעו שמת ויבמה אחיו וחזר ובא דאסורה לראשון כמש"ר לקמן סימן קנ"ט משום דאיכא למטעי ולומר דהראשון קדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי ומש"ה נשאה אחיו בהיתר וכשבא הא' צריך הב' ליתן לה גט וכשיחזירנה הא' יאמרו שנשא גרושת אחיו ואם תאמר גם באשה שהלך בעלה כו' למה אמרו שתצא מזה ומזה כיון דמן הדין מותרת להראשון וא"צ גט מהשני כיון שהשני נשאה בטעות אלא משום הרואים וכנ"ל ולמה הלא כשיתירוהו הב"ד לחזור להנשא להראשון בלא גט מהשני יאמרו מדשתקי רבנן והניחו לחזור ולישא אותה ודאי ידעי דנשואי השני היה בטעות וי"ל דודאי לכתחילה לא רצו חז"ל להתירה לינשא מטעם דיבואו אחר הנישואין להעלות על דעתם האמת משא"כ בשני אחין הנ"ל דקודם שיחזור האח הראשון לחזור ולישאנה יבאו להעלות על דעתו דנשואי השני בטעות היה דאל"כ איך נשא השני גרושת אחיו וכנ"ל ועמ"ש עוד מזה בסימן י"ז בדין חמותה דלא יעידה לכלתה:

לז סָעִיף א ואשתו אסורה עליו ל"ש היתה נשואה לו או ארוסה פירוש ולא כמ"ש ברישא שמחלקין בין היתה ארוסה או נשואה וגם לקמן בשני אחין מחלקין בין ארוסה לנשואה וכנ"ל:

סָעִיף א

א סָעִיף א אבל מכאן ואילך כו' או אם אב אבי אבי אביו כו'. הב"י מביא סוף ד' ל"ז לשון רש"י שאם אבי אבי אביו אסור י אמת שכתוב שם ברש"י כן אבל ברש"י שנדפס סביב הרי"ף ליתא גם רבינו כתב כאן דמותר וגם הרמב"ם פ"א דאישות כתב להיתר ואפשר לומר דגם רש"י לא כתב שם כ"א לרב דנקט שלשה נשים דוק איש להם הפסק [פירוש שלמעלה מהן ולמטה מהן השניות מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין להם הפסק והוי' שניה עד סוף כל הדורות. כ"פ] אבל לזעירי דמחשב ד' ולא גזר מכשר נמי בהא ורבינו כזעירי פסק. מיהו נראה דהא דקאמר כגון אם אבי אבי אביו דמותרת לו היינו דאינה אסורה לו מכח שיש לו שם אם אבל מכל מקום אסורה לו משום שהיא אשת אבי אבי אביו ודומיא דקאמר הירושלמי דשרה אמנו אסורה בכל אנשי ישראל דכתבתי בדרישה (בסמוך סעיף ס"ו) בחד שינויא דאף על גב דלא היה לשרה בת שתהא שרה אסורה למי שבא לקחנה מכח אם אם אם עד שרה מכל מקום מכח אשת אביו אסורה לו דאין לו הפסק ע"ש:

ב סָעִיף א כתב הרמב"ם שהן מותרות לו ולא נהירא כו'. סברת פלוגתייהו הוא על פי הגמרא דאיתא התם איבעיא להו שניות דרבי חייא יש להם הפסק או לא ובעי למפשט דאין להם הפסק ודחו לה וסבר הרמב"ם הואיל דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא והרא"ש סבר לחומרא דיש ראייה מהירושלמי לאיסור דאמרינן התם אברהם אסור בכל נשי ישראל שרה אסורה בכל אנשי ישראל הרי שבהדיא שאברהם אסור בכל בנות ישראל דהיינו ממש בת בת בת כו' וזה הטעם בכל הפלוגתא שחולקין הרמב"ם והרא"ש אחר זה גבי בת בת בת בת אשתו וגבי אם אם אם אם אשתו שכל הני נכללו בבעיא דרבי חייא והואיל שלא איפשטו סבר הרמב"ם לקולא דהוי מידי דרבנן והרא"ש סובר הואיל דגבי בת בת בת בת כו' אמרינן לחומרא מכח הירושלמי דאברהם אסור כו' וה"ה בכל אינך נמי אמרינן לחומרא. ואף על גב דגבי שרה א"א לומר כן דשרה לא היה לו בת פירוש דאם היה לה בת א"ש הא דאמרינן דשרה אסורה בכל אנשי ישראל משום דשרה היתה לכל אנשי ישראל אם אם אם אם אמו דהא אותו איש שרוצה ליקח לשרה היה לו אם ואותה אם גם כן היה לה אם יכל הנקבות למעלה כולן היו מיוצאי חלציה דשרה והבנות הבאים אחריה בנותיה המה אבל השתא דלא היה לשרה בת כשתגיע ממטה למעלה לגבייעקב ויצחק דנשותיהן לא היו מיוצאי חלצי שרה לאמר על שרה שהיא היתה אם דאשת יעקב ויצחק ואם כן יש לה הפסק ואמרינן לעיל היכא דמפסיק צד האם לא אמרינן שאסור לעולם יש לומר הא דנקט הירושלמי שרה אסורה איידי דאברהם נקטה ולאו דוקא שהיא אסורה להם אלא כלו' דאם היה לה בת היתה אסורה ולמשל בעלמא נקיט. והיותר נראה דשרה נאסרה לכל הנשים משום אשת אביו דאין לו הפסק למעלה וידוע שכל איש מישראל אביו ואבי אבי אבי אביו עד אברהם מבני בנו של אברהם ויצחק המה ושרה אשת אברהם נאסרה משום אשת אבי אבי אבי אבי אביו עד אשת אברהם דמשום דשרה היתה גם כן אם יצחק לא גרע. ולדברי הרמב"ם אין להקשות מאי שנא הכא גבי בת בת בת בתו כו' אף על גב שיש כאן צד ערוה דאורייתא דמותרת ולעיל גבי אמו כולי עלמא מודו דאין לה הפסק ואסורה לעולם יש לומר דקורבא העולה למעלה חמורה יותר מקורבה דלמטה ואף על גב דבכל צד יש מעלה ומטה כגון אם אם אמו שהוא מוזהר עליה שלא יקחנו והיינו למעלה ממילא גם כן היא לא תקח אותו והיינו למטה לק"מ דלעולם בתר האיש הנושא אזלינן שהוא עושה מעשה דלקוחין אבל להאשה לא הזהירה התורה בפירוש שלא תקחנו ואפשר שהוא אינו עושה איסור כלל. והטעם דקורבא דלמעלה כו' הואיל שהוא בא ונברא מהם אבל למטה אדרבה הם באים ממנו ולפיכך הקורבא דלמעלה נחשב יותר מקורבה דלמטה. ומזה הטעם יש לומר שהוא אסור ליקח דודתו דהיינו אחות אביו ואחות אמו ומותר ליקח בת אחיו ובת אחותו. וכן נמי הוא אסור באשת אחי אביו ומותר באשת בן אחיו והיינו קורבה דלמעלה נחשבה יותר מקורבה דלמטה:

ג סָעִיף א (מכאן ואילך כגון אם אם אם אשתו כו' כ' הרמב"ם שמותר ז"ל רש"ל בביאורו לסמ"ג יש מקשים הלא איכא צד דאורייתא אם אשתו וא"כ למה יש לה הפסק וגבי אשת אבי אביו אין לה הפסק אף על גב דתרוייהו מחמת אישות ויש לומר דהבן מצוי אצל האבות אם כן הוא מצוי אצל הנשואות מה שאין כן בחמותו וגם האם אינה מצויה כ"כ אצל הבנות וכמו שיתבאר. כ"פ):

ד סָעִיף א ואשת בן בנו אסורה לו כו'. עיין במגיד משנה בפרק א' דאישות דתמה על הרמב"ם למה כתב דבת בת בן בנו מותרת וכי גרע הבת מכלת בן בן בנו עד כמה דורות דכתב הרמב"ם דאסורה לו ע"ש (עיין בתוספות בפרק שני דיבמות ריש דף כ"ב דהקשו גם כן קושיא זו ותירצו דכלת בן בנו יש לאוסרו שהן בני ירושה ושכיח גביה אבל בת בני בנים לאו בת ירושה היא ולא שכיח גבה ואין להקשות אם לפי האי טעמא למה אסרו למעלה עד עולם אם אמו אף שאינן באין לכלל ירושה יש לומר דלעולם מצוי אצל אבות ואמהות אפילו אינו יורש לאפוקי הבת אם אינה יורשת אינה מצויה אצלם דכל כבודה בת מלך פנימה וגם באם אינה מצויה אצל הבנות ועיין מה שכתב אמ"ו ז"ל לעיל. כ"פ):

ה סָעִיף א אשת אחיו אסורה לו בין מן האב או מן האם בפרק הבא על יבמתו יליף לה מדכתיב ערות אחיו היא בין מן האב בין מן האם. ובין מן הנשואין בין מן הזנות דאחותו מן הזנות יליף לה מקרא ומינה איכא למילף לאחיו ולשאר כל העריות (האסורות משום אחוה שכולן אסורות אפילו נולדה בזנות ובאיסור. כ"פ) כגון אחות אם ואחות אב ובתו ואחות אשתו ב"י.

ו סָעִיף א אשת חמיו אסורה לו. אבל ב"י פסק כרי"ף דסמיך אתלמוד דידן דשרי ולא כהירושלמי דאוסר אם היתה אשתו נשואה לו לאפוקי ארוסתו שהלכה למדינת הים כמ"ש בסמוך:

ז סָעִיף א אוסר אשתו עליו. כן הוא בהאשה רבה ודרש מדכתיב בפ' סוטה ושכב איש אותה שכיבתה פוסלתה ואין שכיבת אחותה פוסלתה וכן הוא גירסא נכונה בפרש"י שם בפרשת נשא ולא כנוסחא דידן שכתב ולא שכיבת אחרת פוסלתה כמעשה דשני אחיות כו' וכן כתב הג"א שט"ס הוא:

ח סָעִיף א (ל"ש נשאת לו בב' עדים. פי' בב' עדים בלא ב"ד או על פי עד אחד ובב"ד ואשמעינן אע"ג דאיכא מ"ד דמותר אח"כ לבעל הראשון מאחר דבהיתר נשאה ע"פ ב' עדים קמ"ל דבכל ענין אסורה. כ"פ):