א הלכות קידושין אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה אדם בלא קידושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו אפי' אם יחדה אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה פנויה המשרתת בבית ראובן ויצא קלא דלא פסיק שמתייחד עמה לא מיבעיא שבני משפחתה יכולין למחות בידו שהוא פגם להם שתהיה פלגשו אלא בית דין כופין אותו להוציאה מביתו שדבר ידוע שהיא בושה לטבול ונמצא שבועל נדה ואפי' אם הכניסה לחופה אינו קונה להיות כאשתו ור"ח כתב שאם הכניסה לחופה צריכה גט מספק ומשנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט אבל אינה חשובה כאשת איש לכל דבר כאשר יתבאר לקמן בעזרת האל: דבר תורה היא מתקדשת בכסף או בשטר או בביאה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ולא עוד אלא שהמקדש בביאה מלקין אותו אבל קדושיו קידושין ואפילו המקדש בכסף או בשטר ולא שידך תחלה או אפילו שידך וקידש בשוק אמר רב שמלקין אותו וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל א"א הרא"ש ז"ל כתב שאין הלכה כרב אלא בהא הלכה כרב שמלקין על המקדש בביאה ולא באינך:
א סָעִיף א אין האשה נחשבת א"א אלא ע"י קידושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה אדם בלא קדושין לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה כ"כ הרמב"ם בתחלת הלכות אישות והראב"ד כתב בהשגות אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתובה בתורה וכתב ה"ה שכן כתבו קצת המפרשים ובסוף תשובות להרמב"ן כתוב בדין הפלגש:
ב סָעִיף א ומ"ש רבינו והיא זונה האמורה בתורה לכאורה משמע דהיינו כר"א דאמר בס"פ הבע"י (יבמות דף נט:) פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ותימא דהא לא קי"ל כותיה ולא כר"ע דאמר התם זונה זו מופקרת אלא כחכמים דאמרי אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות כלומר שנבעלה לפסול לה כגון א' מכל העריות או בת ישראל לנתין וממזר וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מהא"ב שהבא על הפנויה אפילו היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה וכך הם דברי רבינו עצמו בסימן ו' ונ"ל שמה שאמר כאן רבינו והיא זונה האמורה בתורה לאו למימרא דזו היא זונה האמורה בתורה לאסרה לכהן אלא לומר שנקראת זונה בכתוב כדאשכחן בתמר (בראשית ל״ח:כ״ד) זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים אע"ג דפנויה היתה קרי לה זונה ולא משמע ליה דמשום דשומרת יבם היתה חשובה כא"א למקרייהו זונה דלא הוה יבום קודם מ"ת אפילו את"ל שהיו נוהגים ליבם קודם מ"ת כדמשמע מדכתיב בא אל אשת אחיך ויבם אותה מ"מ לא היה הכתוב קוראה בשם זונה כיון שעדיין לא ניתנה תורה אי לאו משום דאפילו ביאת פנויה מקריא זנות לענין השם בלבד אבל לענין זונה האסורה לכהן אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכו' וכדברי חכמים ואי זו ילפותא היתה לה שממנה למדו זונה האמורה בכהן אינה כזונה דגבי תמר :
ג סָעִיף א ומ"ש ואפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות כו' אינה נחשבת כאשתו כו' זה פשוט ודייק לכתוב בינו לבינה שאילו היה בפני עדים כיון דלשם אישות בא עליה ה"ל מקדש בביאה:
ד סָעִיף א ומ"ש בשם הרא"ש פנויה המשרתת בבית ראובן תשובה כלל ל"ב סימן ט"ו וכתבתיה בסוף סימן כ"ב:
ה סָעִיף א ומ"ש ואפילו אם הכניסה לחופה אינו קונה להיות כאשתו ור"ח כתב שאם הכניסה לחופה צריכה גט מספק בריש מסכת קדושין (דף ה.) אמר רב הונא חופה קונה מק"ו ומסיק דאתיא מבינייא משלשתן מכסף ושטר וביאה ופריך תלמודא מה להצד השוה שבהן וכו' ושני רב הונא ופריך רבא על מילתיה דרב הונא שתי תשובות ושנינהו אביי וכתב הרא"ש פסקו התוספות דלא כרב הונא מדפריך סתמא דתלמודא לעיל (ג.) לרב הונא דאמר חופה קונה משמע דרב הונא אמר הכי ולא ס"ל כוותיה וגם הרי"ף לא הביא דברי רב הונא משום דס"ל דלאי הלכתא נינהו וכן פסק הרמב"ן ז"ל דלא כרב הונא דהקשה רבא על דבריו אע"ג דשנינהו אביי הלכתא כרבא ועוד דשינויי דאביי לאו אליבא דהלכתא סלקי לזה הסכימו כל הפוסקים ודלא כר"ח שכתב והא דרב הונא ספק הוא דהא פירק כל מה שמקשו עליה עכ"ל. והר"ן כתב בגמרא מעיקרא הכי אמרינן מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה כלומר דוקא בג' דרכים הללו נקנית אבל אם נכנסה לחופה אינה מתקדשת בכך ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי חליפין והרי"ף לא כתב מאי דאמרינן בגמ' דמניינא דרישא למעוטי חופה וכתב דלמעוטי חליפין אתי כדאמרינן בגמרא אליביה דרב הונא ואעפ"כ לא כתב לדרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו וסובר הרמב"ן דרפויי מרפי בידיה וכדברי ר"ח שאמר דספיקא היא משום דאפריק אליביה דרב הונא בגמרא כל מאי דאקשו עליה ומיהו ליכא למסמך עלה לגמרי מדאמרינן בגמרא מניינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולפיכך הסתלק מן הספק ולא כתבה לדרב הונא ולא כתב ג"כ מאי דאמרינן דמניינא אתי למעוטי חופה אבל מר יהודה גאון ז"ל כתב בפסוקות שלו דליתא לדרב הונא וכ"כ בעל הלכות גדולות ז"ל ודומה לי שאף הרי"ף כך היה דעתו שמכיון שהביא משנתינו שנשנו בה ג' דרכים ממילא משמע דגמרא הכי נקיט דחופה אינה קונה שאי אפשר לטעות ולומר שחופה תהא מכללן אבל חליפין מתוך שאפשר לטעות ולומר שאף הם קונים מדין כסף לפיכך הוצרך לכתוב למעוטי חליפין ולא מצאתי ג"כ להרמב"ם ז"ל שפסק בחופה ודבריו מטין שחופה אינה קונה אבל מאחר שר"ח מספק אותה עלינו א"א להקל בה עכ"ל וגם הרשב"א כתב בתשובה סי' אלף רי"ט שיש לחוש לדברי ר"ח שהוא רב מובהק וכ"ש בדבר שבערוה:
ו סָעִיף א ומ"ש ומשנתקדשה נחשבת כא"א לחייב הבא עליה וצריכה גט זה פשוט:
ז סָעִיף א ומ"ש אבל אינה תשובה כא"א לכל דבר כאשר יתבאר לקמן בסימן נ"ה:
ח סָעִיף א דבר תורה היא מתקדשת בכסף או בשטר או בביאה משנה וגמרא בריש קידושין (דף ב):
ט סָעִיף א ומ"ש אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ולא עוד אלא שהמקדש בביאה מלקין אותו אבל קידושיו קידושין ואפילו המקדש בכסף או בשטר ולא שידך תחלה או אפילו שידך תחלה וקידש וכו' בפרק קמא דקדושין (דף יב:) ההוא גברא דקדיש בשוטיתא דאסא בשוקא שלחה רב אחא בר רב הונא לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי שלח ליה נגדיה כרב ואצריך גיטא כשמואל דאמר חיישינן שהא שו"פ במדי דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה ועל דמקדש בלא שדוכי ועל דמבטל גיטא וכו' ועל חתנא דדייר בבית חמיו נהרדעי אמרי בכולהו לא מנגיד רב אלא על דמקדש בביאה בלא שידוכי ואית דאמרי ואפילו שידוכי נמי משום פריצותא ופסק הרמב"ם בפרק ג' כלישנא קמא דאכל הנהו מנגיד רב והרא"ש כתב ועל נהרדעי סמכי האידנא חתנים הדרים בבית חמיהם אע"ג דרב יוסף לית ליה הא דנהרדעי דהא אמר נגדוה כרב וכן רב יהודה לקמן בפרק י' יוחסין ע"כ ומשמע לרבינו דמכיון שכתב ועל נהרדעי סמכי האידנא דהכי סבירא ליה דהלכתא כנהרדעי ואינו מוכרת בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא סבירא ליה שהרי כתב דרב יוסף ורב יהודה לית להו דנהרדעי: כתב הרא"ש בר צמח תשובה ראוי לייסר מקדש זה דרב מנגיד מאן דמקדש בלא שידוכי אלא שיש ללמד זכות שלא נאמר זה אלא כשהקידושין חלין בודאי או בספק אבל היכא דליכא קידושין כלל לא כיון דלא אהנו מעשיו ומ"מ אם יחזיק ברשעתו ויוציא לעז ראוי לנדותו ולהכותו על זה וכתב עוד על מי ששידך אשה ואח"כ נשאת לאחר וטען זה שקידשה בביאה בלא עדים אין בדבריו כלום ומ"מ ראוי לגעור בזה שהעיז פניו לומר שקידש בביאה עכ"ל:
א סָעִיף א אין האשה והיא זונה האמורה בתורה כתב ב"י לכאורה משמע דהיינו כר"א דאמר בס"פ הבע"י פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ותימה דהא לא קי"ל כותיה ולא כר"ע דאמר התם זונה זו מופקרת אלא כחכמים דאינה זונה אלא שנבעלה לא' מן העריות וכן פסק רבינו לעיל בסי' ו' עכ"ל ול"ק מידי דודאי דאע"ג דלא קי"ל כרבי אלעזר דפנוי הבא על הפנויה עשאה זונה ואסורה לכהן מ"מ לאו איכא דאי מן התורה היתה מותרת היכי אמר ר"א דמקריא זונה וכ"כ ה' המגיד משנה רפ"א דה' אישות וכן כתב הסמ"ג בלאוין פ' פשוטו של מקרא דלא תהיה קדשה אשה הנבעלת לשם זנות בלא קידושין כמו הקדשה שנכתב' בענין יהודה ותמר וכו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וכך היא דעת רבינו:
ב סָעִיף א ומ"ש וכ"כ א"א הרא"ש וכו' איכא לתמוה דמאי וכן דהלא לא אסר הרא"ש אלא משו' איסור נדה ומשמע דהיכא דאינה בושה מלטבול דידוע דנתרצי' לפלגש אין בה איסור זונה ורבינו כתב דיש בה איסור זונה אפילו אם ייחדה וא"כ הוא חולק אסברת הרא"ש אביו וכן מצאתי שהקשה מהרש"ל. ולפעד"נ דל"ק מידי דרבינו דקדק בדברי הרא"ש מדכתב לא מיבעיא שבני משפחתה וכו' אלמא דאפילו ליכא משום איסור נדה דנתרצית לפלגש ויחדה לו דאינה בושה לטבול אפ"ה אסורה עליו משום זונה דאם לא היה בה משום זונה למה יהיו מעכבים עליו דמה פגם יש כאן אלא בע"כ דס"ל דפלגש אין להתיר אלא בקידושין וגורס בגמ' פ' שני דסנהד' (דף כא) פילגש בקידושין בלא כתובה וכמ"ש ה' המגיד בפ"א דאישות וכיון שהיא אצלו בלא קידושין אין לה דין פלגש אלא זונה ואיכא משום פגם משפחה אף על גב דיחדה לו ואינה בושה לטבול דהשתא אין בה איסור נדה אפ"ה אסור משום זונה:
ג סָעִיף א ומ"ש הרא"ש אלא ב"ד כופין אותו לפי שבועל נדה לא היה צריך לזה אלא לפי שהשאלה לא היתה אלא אם יכולין בני משפחתה למחות לפי שהוא פגם להם שתהיה פלגשו כמבואר בתשובתו כלל ל"ב סימן י"ג ומשמע דס"ל לשואלים דאם בני משפחתה אין חוששין למחות גם הב"ד אין להם למחות על כן הורהו להם הרא"ש ואמר דליתא אלא ל"מ דבני משפחתה יכולין למחות וכו' אלא אפילו לא היו מוחין בני משפחתה אפ"ה הב"ד כופין אותו להוציאה מביתו משו' שבועל נדה והשתא מ"ש רבינו וכ"כ הרא"ש אינו אלא מפני שכתב בתחלת דבריו ל"מ שבני משפחתה יכולין למחות וכו' דאלמא דמשום איסור פלגש בלא קידושין דהויא לה זונה דהוי פגם למשפחה יכולין למחות אפילו לא היה שם חששא דאיסור נדה וכן כתב רבינו בסימן ל"ז וז"ל והתוספות כתבו שאינן קידושין ואפילו מיאון אינה צריכה ומכל מקום אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון דדרך קידושין ונשואין היא אצלו עכ"ל והוא מדברי הרא"ש בפרק האיש מקדש אלמא להדיא דאעפ"י דמיוחדת היא לו ואין בה משום בועל נדה דאינה בושה מלטבול אפ"ה היא נחשבת אצלו כזונה אם לא היה דרך קידושין ונשואין זו היא דעת רבינו והרא"ש והרמב"ם אבל הראב"ד השיג עליו ואמר דאם יחדה אליו אין בה איסור זונה כלל וכך היא דעת הרמב"ן וגורס בגמרא פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כמבואר בדבריו בהשגותיו למנין המצות בעיקר החמישי וכ"כ בפי' התורה סוף סדר חיי שרה גם בסוף ספר אבודרהם הביא תשובת הרמב"ן שכתב כן ועיין בסוף תשובת הרמב"ן וכך נראה שסובר ר"ת דפלגשים בלא כתובה ובלא קידושין כדכתבו התוספות רפ"ק דגיטין והכי משמע מפשטא דברייתא שהביא הסמ"ג לאוין פ"ה וכבר הארכתי בזה בס"ד בפסק ארוך:
א והר"ר יחיאל תירץ בענין אחר וכתב ז"ל ומיירי כאן במופקרת ולכן הוי זונה כר"ע דס"ל הכי ס"פ הבא על יבמתו ומ"ש לעיל דלא מיקרי זונה מחייבי לאוין היינו בדרך עראי עכ"ל וכל זה לא נראה דאי כדברי הר"ר יחיאל ה"ל לרבינו לכתוב דין מופקרת לעיל סי' ז' דאסורה לכהן ואי כדברי ב"י יש להקשות למה דנוה לתמר בשריפה אם פנויה היתה ומה שדחק ב"י עצמו ליישב זאת לא נראה ע"כ נ"ל לומר הא דקאמר דהיא זונה האמורה בתורה ר"ל דזונה האמורה בתורה מיירי נמי כה"ג שבא עליה בדרך זנות לא בדרך אישות כי אין איסור רק בדרך קדושין ובמקום שיש קדושין אין שם זונה וכמו שנתבאר לעיל סימן ו' וע"ל ס"ס נ"ז.
א סָעִיף א אין האשה נחשבת א"א פירוש לחייב הבא עליה משום א"א:
ב סָעִיף א אלא ע"י קידושין וזהו שמסיק וכתב וכשנתקדשה נחשבת כא"א לחייב הבא עליה. ולפ"ז צריכין לפרש מה שמסיק רבינו וכתב וז"ל אבל אם בא עליה אדם שלא לשם קידושין לשם זנות לוקה ה"ק אבל אם לא נתקדשה תחלה כראוי אף שבא עליה שלא לשם קידושין ל"מ דאין נחשבת ע"י א"א אלא אדרבא לוקין על אותה ביאה משום זונה וזה תולה בזה דכיון דאין שם אישות על אותה ביאה ממילא ילקה עליה משום זונה וק"ל ועד"ר והיותר נראה דה"פ דמשום דמעכשיו בא רבינו לכתוב הלכות קידושין ואישות ובאיך ובמה תהיה לקחת לו לאשה ומ"ה התחיל תחלה וכתב דאינה נחשבת אשה לאיש להיות מותרת לו לבא עליה כארח כל ארעא אלא על ידי קידושין דאל"כ פעמים לוקה עליה דהיינו אם בא עליה לשם זנות ופעמים אף שאינו לוקה דהיינו אם ייחדה לו מ"מ אם הוא בינו לבינה כופין אותו להוציא משום נדה וכדמסיק וכאשר יתבאר וק"ל:
ג סָעִיף א לוקה משום לא תהיה קדשה פירוש לוקה מלקות ממש דאורייתא וכן הוא בהדיא במיי' בפ"א מה"א לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. והא דכתב לעיל בסימן י"ו בשם הרמב"ם גבי הבא על השפחה אל יהא עון זה קל בעיניך מפני שאין בו מלקות מן התורה כו' ולמה לא אמרינן שילקה משום לא תהיה קדשה שהרי התרגם מתרגם ולא ישב גברא מבני ישראל איתת אמה. דא"ל משום דהוה לאו שבכללות שנכללו בלא תהיה קדשה הרבה דברים דא"כ למה מלקין הכא משום לא תהיה קדשה. די"ל הואיל שאין מפרש בהדיא בקרא שמיירי בשפחה אלא שהתרגם תרגם כן אין לוקין מפני התרגם שפשוטו של מקרא מיירי בישראלית והיותר נראה דמ"ש בסימן י"ו דאינו לוקה על השפחה מן התורה מיירי באינה קדשה אלא אף אם תרצה להתייחד לו דבכה"ג קאמר ג"כ בישראלית דאינה לוקה ואם היה לקחה לפלגש בפרהסיא היה מותרת לגמרי ועל כיוצא בזה אמר בשפחה שהוא אסור אלא שאינו לוקה עליה והשתא א"ש שם דאינו לוקה עליה אף שהתרגום תרגם שבלא תהיה קדשה בכללו הוא אוסר שפחה מכל מקום כיון דגוף הקרא דלא תהיה איירי במופקרת אינו לוקה בשפחה וק"ל. והא דאמרינן שהוא לוקה אע"ג שאין מפורש בתורה שהבועל יהיה נלקה דהא דכתיב לא יהיה קדש מיירי במשכב זכור כדפרש"י י"ל מדכתיב לא תהיה קדשה שהיא חייבת מלקות ה"ה שגם הבועל חייב מלקות כמו שהיכא שבלאו והמיתה מפורש בזכר אמרינן שהיא ג"כ תלקה ותמות ה"ה הכא שהלאו מפורש בנקבה שאמרינן איפכא ואע"ג שהכתוב לא מזהר אותה אלא שלא תהיה קדשה דהיינו מופקרת מכל מקום בכלל זה הוא נשמע דהאיש לא ישכב עם המופקרת ואפילו חדא ביאה ולוקה עליה וק"ל:
ד סָעִיף א והיא זונה האמורה בתורה והקשה ב"י דהיינו כרבי אלעזר ואנן קיי"ל כחכמים דאמרינן אין זונה וכו' ותירץ וז"ל ונ"ל דמ"ש כאן והיא זונה האמורה בתורה וכו' עד כזונה האמור גבי תמר עכ"ל ודברי ב"י בזה דחוקין מאוד (ויש להקשות לדבריו למה דנוה לתמר בשריפה אם פנויה היתה כ"פ) כאשר נראה מדבריו לעין כל משכיל. לכן הנלע"ד דמ"ש רבינו והיא זונה האמורה בתורה ר"ל בכל מקום שירצה התורה לכתוב ולכנות מה שנקרא אצלינו זונה דהיינו מופקרת קראה הכתוב בשם קדשה. כי זונה הנזכר בתורה ר"ל דוקא הנבעלה מביאת חייבי כריתות או ממי שאין הקידושין תופסין בה וכמ"ש רבינו לעיל בסימן ו' והיינו זונה דכהן ומיבמה לשוק והיינו זונה הנזכר בתמר ולא מצינו שום זונה בתורה כ"א בהני הנ"ל ואע"ג דכתיב שם ביהודה שחשבה לזונה בעוד שלא הכירה שתמר היתה העומדת ליבם מהא לק"מ שיהודה כיון שראה אותה יושבת באם הדרך חשבה שהיתה מזנה עם הכותים דהא אז רובא דעלמא כותים היו והנבעלת לכותים מחשבה כזונה לכהן וכמש"ר לעיל סימן ו' אבל מופקרת דעלמא לא נקרא בשם זונה כי אם בשם קדשה אלא שבלשונינו נקראת זונה ע"ש שנבעלה שלא לשם קידושין ואישות כ"א לבעילת זנות וזה שכתב רבינו שאם בא עליה לשום זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה ר"ל "קדשה הנכתב בקרא היא זונה כו' ר"ל הכתוב אזהר שלא יבא עליה אדם לשם זנות וק"ל. ועיין בד"מ שתירץ בקושיא זו וז"ל ונראה דרבינו סתם הכא כדעת הרמב"ם דס"ל דזונה הוי מחייבי לאוין השוין בכל כמ"ש לעיל סימן ו' עכ"ל ואין דעתי נוחה מדבריו חדא דאיך יסתם ויכתב רבינו בדבריו אשר לא ס"ל ועוד דגם להרמב"ם אין זו זונה אלא דוקא דנבעלת לעמון ומואב מצרי ואדומי וכיוצא בהן שאחר שנבעלת לאחת מהן אח"כ נקרא זונה משא"כ זו שקראה קדשה וזונה בעוד שלא נאסרה בלאו השוה בכל שהרי הלאו השוה בכל הוא מכח שהיא קדשה דהיינו זונה ובעוד שלא היתה זונה אין כאן לאו השוה בכל וא"כ איך יקרא זונה קודם שנבעלה ללאו השוה בכל ודו"ק: (ואפילו בא עליה לשם אישות ר"ל שמקדש בביאה שהיא אחד מדרכי הקידושין אפ"ה אינה נחשבת לא"א אם לא שבועלה בפני עדים ואומר שלשם קידושין הוא בועלה כ"פ):
ה סָעִיף א וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל רש"ל לא ידענא מאי וכן דהא לא אוסר הרא"ש אלא משום איסור נדה הא היכא דלא בושה לטבול כגון שידוע בפרסום שנתרצית לפלגש אין כאן זנות כלל (וראיה לדבר שהרי כתב הרא"ש בפ"ק דכתובות והביאו ב"י סימן ל"ד בטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו לקדש אשה דכתב שעיקר המצוה אינו אלא הפריה ורביה וזהו אפשר לו לקיים בפלגש שנשאת בלא קידושין) ולעיל כתב אפילו יחדה לכך משמע שבפרהסיא היא וכבר הארכתי עליו בספרי ביבמות בפ"ב שאין לסמוך עליו בזה כי לא ירד לדעת אביו בראיה גמורה עכ"ל גם לע"ד נראה לדקדק מדברי רבינו מדכתב אפילו לא בא עליה לשם זנות אלא לשם אישות בינו לבינה משמע דאינו חסר כלום אלא מה שבועלה בינו לבינה בלא עדים אבל זולת זה אין שום שינוי דידוע דיחדה לאשה אפ"ה אסור וא"כ אין לנו ראיה מזה מדברי הרא"ש בתשובה שמייתו. מיהו יש לדקדק ולומר דרבינו מיירי דוקא בשאינה מפורסמת מדכתב ובועלה בינו לבינה וכופין אותו להוציאה דלא הל"ל כופין אותו להוציאה אלא ה"ל לומר יבעלנה בעדים לשם אישות וע"ק למה כתב רבינו בינו לבינה הא אפילו אי איכא עד אחד שיודע מזה כל זמן שלא יחד שני עדים מחשב בעילתו בעילת זנות אלא ודאי איירי בכה"ג שאינו מפרסם את עצמו בפני הבריות שמתעסק עמה בתשמיש והכי הצעת דברי רבינו דמתחיל וכתב דאין נחשבת אשתו גמורה כ"א על ידי קידושין ובלא"ה פעמים לוקין על זה והיינו בבא עליה לשם זנות פעמים כופין אותה להוציאה דהיינו בבא עליה בהסתר אף אם נתייחדה לו וגם בא עליה לשם אישות אלא שהוא בינו לבינה ולא יודעים מזה כל חי (כגון שהוא ממשפחה בזויה ומחשב לו לחרפה ליקח אותה לאשה וגם אינו רוצה לגלות שהוא זנחי) דאז ודאי בושה מלטבול אבל כשהיא מיוחדת לו בפרהסיא דהיינו פלגש מזה לא מיירי כאן דאינו שכיח דודאי כיוצא בה לוקחה לו לאשה בקידושין וק"ל ועיין בש"ע דמשמע כדברי מ"ו אלא שכתב שעל פלגש י"א לוקה ול"כ דליכא מ"ד דסבירא ליה הכי ודו"ק: (ואפילו אם הכניסה לחופה פירוש בלא קידושין כ"פ):
ו סָעִיף א צריכה גט מספק שפלוגתא דאמוראי היא אי חופה קונה אי לא:
ז סָעִיף א לקמן בע"ה בסימן נ"ה (דלענין חיוב במזונותיה וקבורתה אי שירשה ויטמא לה ושאר עניינים אינה נחשבת לאשתו אף על פי שנתקדשה עד שתכנס לחופה ע"ש כ"פ):
ח סָעִיף א אמר רב שמלקין אותו והיא מקודשת:
ט סָעִיף א שאין הלכה כרב אלא בהא עיין בדרישה:
א סָעִיף א לוקה משום לא תהיה קדשה. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהא"ב קודם מ"ת היה אדם פוגע באשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה. כשנתנה התורה נאסרה הקדשה שנא' לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל וכתב עליו הראב"ד וז"ל אין קדשה אלא מזומנת והיא מופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה מלקות ולא איסור לאו והיא הפלגש הכתוב בתורה (שמייחדת לו וטובלת אליו. כ"פ) וכתב ה"ה שכן כתבו קצת המפרשים עכ"ל. וקשיא זו קשה ג"כ על רבינו. ומצאתי הג"ה נדפסת בדפוס קרימונא בספרי א"ה על הא דכתב רבינו והיא זונה כו' ז"ל אע"ג דלעיל משמע מדבריו דאין זונה מחייבי לאוין אפשר דפסק כר"ע דקאמר בפרק הבע"י דף ס"א זונה זו מופקרת ולעיל איירי שבא עליה דרך עראי שלא לשם זנות והכא איירי במופקרת עכ"ל הג"ה וכעין זה כ' מור"ש אבל דברי הרמב"ם אי אפשר לתרץ שמיירי במופקרת מדאמר קודם מתן תורה היה אדם פוגע באשה כו' משמע שאינה מופקרת וגם משמעות דברי רבינו לא משמע שמיירי במופקרת (דא"כ היה לרבינו לכתוב דין מופקרת לעיל סימן ו' דאסורה לכהן. כ"פ). וי"מ דמ"ש רבינו לוקה משום לא תהיה קדשה ה"ק דאם אחד בא עליה לשם זנות אם בא עליה אח"כ הוא או אחר בלא יחוד לוקה משום לא תהיה קדשה דהיינו מופקרת שנבעלה כ"פ ואמרו דכך משמע הל' של רבינו שמתחיל אין האשה נחשבת א"א פי' לחייב אחר הבא עליה משום א"א אלא ע"י קידושין כו' אבל אם בא עליה שלא לשם קידושין אלא לשם זנות אין האחר שבא עליה לוקה משום א"א אלא משום לא תהיה קדשה וכן מסיק בסוף דבריו ומשנתקדשה נחשבת כא"א לחייב הבא עליה כו' אבל פי' זה דחוק מאוד דאפי' את"ל דהוה מופקר בשני פעמים מ"מ לא הוה לרבינו לסתום ולומר מלתא דפסיקתא שהאחד לוקה עליה משום לא תהיה קדשה דהא אם האחד היה מקדש אותה או ייחדה אותה לו אינו לוקה משא"כ גבי קידושין דאם א' מקדש אותה כראוי האחר הבא עליה אפי' לשם קדושין לוקה משום א"א ובלא"ה הלשון דחוק מאוד לפי פירושם. אלא צ"ל שהרמב"ם ורבינו סוברים הואיל שהניחה א"ע לבעול בשם זנות ברצונה נקרא קדשה דכמו שמזנה עם זה תזנה ג"כ עם אחר והיינו מופקרת. וזה שדקדק רבינו בלשונו וכתב אבל אם בא עליה אדם בלא קידושין לשם זנות כלומ' שעושה כמו הזונות עושין דאל"כ לשם זנות ל"ל דלא הל"ל אלא שלא לשם קידושין לוקה כו':
ב שאין הלכה כרב אלא בהא כו'. פירוש דבקדושין גרסינן ההוא גברא דקדיש בשיטיתא דאסא (פי' בשבט בד של הדס. כ"פ) דרב היה מנגיד עליהם ומסיק לבסוף דרך כלל וז"ל והאידנא נהוג עלמא כנהרדעי ואע"ג דרב יוסף אית ליה כלישנא קמא דרב דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל הרי הרא"ש בעצמו כתב דלית לחוש לזה שר"י ס"ל כלישנא קמא דרב מטעם דבשל סופרים כו' וע"ל דף קס"ט ריש ע"ב שכתב ב"י עצמו בפשיטות איך שהרא"ש פסק כנהרדעי ותמה על רבינו שסתם דבריו שלא כהרא"ש ע"ש. וע"ל בסי' קל"ד מ"ש בישוב דברי רבינו דל"ת אהדדי דכאן כתב דקי"ל כנהרדעי ולקמן שם כתב כרב דמנגיד אמוסר מודעא גם בס"ס קמ"א כ' להנגיד אמאן דמבטל גיטא. ועכ"פ לשון רבינו שכתב בשם הרא"ש דאין הלכה כרב אינו מדוקדק דהא כ"ע מודו דהלכה כרב אלא שקי"ל כנהרדעי דאמרי דרב לא מנגיד אלא אדמקדש בביאה וכנ"ל וצ"ל דמשום דרבינו קיצר ולא הביא הא דפליגי משמיה ומ"ה קיצר ג"כ ואמר דלא קי"ל כרב בכל הני וק"ל והיותר נראה ליישב כל זה ולומר דע"כ אין הלכה כנהרדעי משמיה דרב דהרי הם אמרו דלא הלקה רב כ"א אמאן דמקדש בביאה וכל הפוסקים הסכימו דלוקין גם אמאן דמוסר מודעא כרב וכמ"ש רבי' ירוחם הביאו ב"י לקמן בסי' קל"ד וגם בתשובת הרא"ש (והביאו ב"י בפשיטות שם) כ"כ וכן מנגדינן במאן דמבטל גיטא כמש"ר בסי' קמ"א וצ"ל דהלכה כרב יוסף אליבא דרב אלא לא קי"ל כרב בכולהו. ומש"ר כאן שאין הלכה אלא "בהא דהמקדש בביאה אינו בא למעט כאן כל אינך דקחשיב רב אלא הכא אענייני קידושין קאי וקאמר דרב מנגיד אג' ענייני קידושין המקדש בביאה והמקדש בלא שידוכי והמקדש בשוק ע"ז כתב משמיה דהרא"ש דאין הלכה כרב בענייני קידושין אלא בהמקדש בביאה ומאינך לא מיירי אלא יש מאינך דלוקין וכמש"ר בסי' קל"ד וקמ"א הנ"ל ויש מהן דאין לוקין כההוא דחתנא דייר בבי חמוה דסמכינן ביה אנהרדעי ודוק’ ובזה נתיישב הכל:
Hebrew text: Tur (Vilna, 1923), Public Domain.